חסידות · אבוא לחופה שלך
את הסיפור הזה שמעתי במערת המכפלה בשבת ''חיי שרה''. אחרי התפילה ניגש אלי אדם שפניו היו כשל מי שנשרף ועור פניו שוחזר. וכך הוא סיפר:
בתקופה שבה התרחש הסיפור שירתי ביחידה מאוד סודית, שגם היום אי-אפשר להזכיר את שמה, והתפקידים שהוטלו עלינו היו בהתאם. יום אחד נפצעתי יחד עם חבר באחת הפעולות הקשות במיוחד והייתי במצב מאוד קשה. אושפזנו יחד באותו חדר בבית החולים במחלקה לטיפול נמרץ, אבל לא היתה גישה לחדר שלנו והוא היה שמור על-ידי אנשי האבטחה של השירות.
הרב זצ''ל הגיע לבית החולים וביקש להיכנס לחדר, אך אנשי האבטחה אמרו לו שאי-אפשר. הרב אמר שהוא חייב להיכנס, והם לא הבינו למה הוא מתעקש. הוא הרי לא מכיר אותנו – הסיפור שלנו לא היה מוכר לאף אחד, הפעולה לא היתה בכותרות העיתונים. לכולם נדמינו כשני אנשים שמאושפזים במחלקה לטיפול נמרץ ואין אפשרות להיכנס אליהם. אבל הרב לא ויתר ונכנס. באותה השעה גם אני וגם חברי היינו מחוסרי הכרה. רק המשפחות שלנו היו בחוץ, ומה שאני מספר לכם זה מה שסיפרו לי אחר כך בני משפחתי.
כשהרב היה בתוך החדר, היה איתו העוזר שלו, הרב יהודה מוצפי. הרב עמד ליד המיטה שלי והתפלל, אבל לא התפלל ליד המיטה של החבר שלי כמו שהתפלל ליד המיטה שלי. סיפר לי אחר כך הרב יהודה מוצפי, שהוא שאל את הרב מדוע הוא לא התפלל ליד מיטתו של חברי כפי שהתפלל ליד המיטה שלי, והרב השיב לו: הוא לא כל כך רוצה לחיות. נראה שצריך גם את התפילה הפנימית של החולה, או לפחות את הרצון שלו, על-מנת לבקוע את הרקיעים, בוודאי במקרים קשים כמו שלנו.
האמת היא, שתהליך השיקום לא היה פשוט. גם עכשיו, אחרי שנים רבות, יש לי צלקות קשות על הפנים, וזה כרוך גם בצלקות פנימיות רבות. צריך הרבה כוחות בשביל להתמודד עם כל הקשיים הללו, וגם עם האנשים שמסתכלים ומעירים הערות בלבם ובמבטיהם.
בתקופה ההיא עדיין לא הייתי נשוי, וגם על זה הייתי צריך לחשוב. מי תסכים להתחתן עם בחור שכל כולו צלקות ותפרים ושברים שהתאחו? אך מסתבר שהרב ראה שאני רוצה בכל זאת לחיות ולהקים משפחה, והוא צירף את הרצון שלו לרצון שלי והתפלל.
כשהרב יצא מטיפול נמרץ הוא ראה את אמי יושבת שם וקוראת תהילים. הוא ניגש אליה ואמר לה: ''בעזרת השם הבן שלך יצא מכאן בריא על רגליו, ואני אחתן אותו''. אמי היתה המומה ונרגשת. היא ידעה את מצבו של בנה שהוא בלי הכרה בכלל, עם גוף שהוא שבר כלי, והרופאים אומרים לה שאין לו הרבה סיכויים לחיות. והנה הרב אליהו מדבר איתה על החתונה של הבן שלה. זאת אומרת שהוא יחיה, יעמוד על רגליו, ילך וידבר. באותה שעה הדברים נראו תמוהים מאוד. אבל זה מה שהרב אמר.
כעבור זמן מה חזרתי להכרה והתחלתי תהליך ארוך של ריפוי והשתלת עור בכל המקומות שבהם נשרפתי. וכך, שלב אחר שלב, התחלתי להניע את האיברים, לקום על הרגליים ולהשתקם, גם נפשית. עבור אדם שהיה במצבי הקודם, לפני הפציעה, ומוצא את עצמו פתאום ללא יכולת לזוז, זה עלול להיות משבר נפשי גדול.
אחרי שעמדתי על רגלי, הלכתי ללמוד בישיבת ''מרכז הרב'', כדי להבין יותר לעומק למה עשיתי את מה שעשיתי, על מה נלחמתי, על מה מסרתי את נפשי. הלימוד חיזק אותי, וכך עליתי והתעליתי, עד שיום אחד הציעו לי שידוך עם בחורה הגונה. הכול התקדם כמו שצריך, וקבענו תאריך לחתונה.
אמי לא שכחה, כמובן, לספר לי את מה שהרב אמר לה בעת שהייתי בטיפול נמרץ, וכך מצאתי את עצמי ''מחויב'' להזמין את הרב לחתונה שלי. הוא הרי כבר הזמין את עצמו. הגעתי ללשכה ואמרתי להם שיש לי חתונה ואני מבקש להזמין את הרב לערוך לי את החופה.
המזכיר פתח את היומן ואמר לי: ''אי-אפשר. ביום הזה הרב עורך חופה לבן משפחה שלו''.
מה יהיה? אמי לא ויתרה. היא ביקשה שאפנה לרב בעצמו ואזכיר לו שאני הוא זה שהרב הבטיח לאמי בטיפול נמרץ שהוא יערוך את החופה שלי. עשיתי כמצוותה של אמי, והרב אמר שהוא יבוא מייד אחרי החופה שהוא יערוך לבן המשפחה שלו. ואכן, ביום החתונה, מייד אחרי שערך את החופה של בן המשפחה, יצא הרב מהאולם ובא לערוך את החופה שלי, שהיתה בקרבת מקום.
סיפר לי המלווה שלו אחר כך, שהוא ראה את הרב שמח בשתי החתונות. הוא לא יודע להגיד באיזו חתונה הרב שמח יותר.
(הרב שמואל אליהו שליט''א, כפי ששמע מפי המספר)