חלק ב – מעשים נוספים של הרב · התורה, השבת והשלום
בבית הוריי הורכבה מערכת אזעקה, ובכל פינה בבית הרכיבו גלאי שבכל פעם שמישהו עובר בסמוך אליו, נדלקת נורה אדומה. שאלתי את כבוד הרב זצ''ל האם יש בעיה בשבת עם הנ''ל והוא פסק שזהו חילול שבת גמור.
סיפרתי לרב שאחד מבני משפחתי טוען שאין עם זה בעיה בשבת, ומאחר שהוא לומד לרבנות הוריי מקבלים את דעתו. הרב חזר ואמר שזהו חילול שבת גמור, ועל כן איני יכולה לשהות שם כל עוד המערכת מופעלת בשבת.
באותו הלילה היה אמור הרב לטוס לחו''ל, וגונבה שמועה לאוזנו שאני בצער על כך שבבית הוריי יחללו שבת בשוגג, מה גם שלא אוכל לנסוע לבקר את משפחתי בשבתות.
בשעות הערב, כמה שעות לפני טיסתו של הרב, הודיעו לי שכבודו מבקש ממני להגיע עוד הערב ללשכתו, שנפתחה במיוחד עבורנו, ושאדאג שקרוב המשפחה שחושב להתיר, יגיע יחד איתי.
אמרתי שהרב צריך לטוס עוד מעט, אך ענו לי מלשכתו כי הרב לא מוכן לטוס עד שידע שהעניין סודר. ''איך אסע ויהודי יחלל שבת בשוגג? ואיך בת ישראל תשב בצער?'' אמר הרב.
משהגענו, הכניס אליו הרב תחילה את קרוב המשפחה ורק לאחר מכן קרא לי. מייד בכניסתי הרב הרים את קולו ואמר לי ב''כעס'' ובקול רם: ''את לא מבינה כלום... את בכלל לא צודקת... הסברת לי דברים לא נכונים בכלל... את לא יודעת להסביר... מה את מבינה בהלכה?''
לא הבנתי מדוע הרב גוער בי, הרי בשעות הבוקר אמר שאני צודקת, וחשתי בושה גדולה על שהטרחתי את הרב לשווא. אך תוך כדי דברי התוכחה ראיתי שמבטו של הרב לא כועס כלל (הוא אף פעם לא כעס...) אלא להיפך, מבטו היה מאיר. הבנתי שהרב רוצה להעניק לקרוב המשפחה תחושה של כבוד ושהוא שולט בהלכה, כדי שלא יחוש שהרב חלילה מזלזל בדעתו, ועל-ידי כך לרכך את המצב.
אחר כך ישב הרב עם שנינו, ובמקום לדבר על הבעיה ההלכתית סיפר לנו סיפורים על באר-שבע ועל בית הדין, כאילו אינו טרוד במאומה ואינו צריך לצאת בעוד שעה קלה לטיסה. רק לאחר שנוכח לראות כי המתח ירד ואין כעס, פסק את פסיקתו החד-משמעית לכבודה של שבת.
לאחר הפגישה דאג הרב שיתקשרו לברר שלא נפגעתי חלילה מ''הצגת הכעס'' שעשה למען השבת. כל אותו לילה לא הצלחתי להרדם מהמחשבה על מעשהו של הרב למען התורה, השבת והשלום.