זהירות
רפורמי בשביל הפרנסה
זהירות היא לא רק בהלכות בשר וחלב אלא גם בכבודם של אנשים. סיפר פעם בנו של הרב את המעשה הבא:
הפעם היחידה שנסעתי עם מו''ר אבי זצ''ל הכ''מ לחו''ל הייתה לפני מספר שנים. נסענו לברזיל ושם הגענו לארוחת ערב מיוחדת עם 25 משפחות עשירות מאוד שהתקיימה בביתן של אחת המשפחות, לכבוד אבא שלי. באמצע הסעודה קם אחד מהנוכחים ואמר שיש לו שאלה לרב. כשהשתרר שקט בסלון הענק הוא הפנה אצבע אל בעל הבית ושואל את אבא שלי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית הכנסת הרפורמי בעיר. כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים והשואל רצה לבייש אותו בפני הרב. אבא שלי, במבט ראשון, נכנס למלכוד: מצד אחד - הוא לא רוצה להלבין פניו של בעל הבית, ומצד שני - את דעתו על הרפורמים לא צריך להסביר.
ואז אבא שלי עשה את מה שכל רב ספרדי היה עושה במצב כזה - מספר סיפור:
''אספר לכם סיפור שקרה לי - לפני כמה שנים היינו בחו''ל, הגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל. הנהג הכושי לא כל כך הבין והביא אותנו לבית כנסת שהתברר לנו כבית כנסת רפורמי. הרב לא רצה להכנס לבית הכנסת וכך עמדנו בצד, אך לא יכולנו להתפלל במנין כי היינו רק שמונה אנשים. באותו הזמן יצאו מתוך בית הכנסת שני אנשים: איש האחזקה הטכני של בית הכנסת ורב הקהילה הרפורמית והצטרפו אלינו למנין. אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למנין. פנה אלי הרב הרפורמי ושאל אותי: אם רפורמי משלים מנין - אז יש לך עשרה, ואם לא - אז שמונה. איך הרב הגיע לתשעה?
אמרתי לו שאיש האחזקה נמצא בקהילה הרפורמית בשביל פרנסה, הוא לא רפורמי באמת. אבל רב הקהילה בוודאי לא יכול להשלים מנין.
אז רכן אלי הרב הרפורמי כממתיק סוד ואמר לי בשקט: תנוח דעתו של הרב, גם אני עושה את זה בשביל הפרנסה....''.
כמובן שכל הנוכחים בסעודה התגלגלו מצחוק ואבא שלי הצליח בסיפור אחד גם להסביר מה דעתו על הרפורמים, שלא יכולים להשלים מנין, ובמקביל להעביר את זה לשומעים בצורה חלקה, מבלי לבייש את בעל הבית.
(ר' שלומי אליהו, בן הרב)
יש לך אומץ?
פעם אחת פנתה אל מו''ר אבא זצ''ל הכ''מ תלמידה שלמדה במוסד חרדי בבני ברק. היא סיפרה לו שלכבוד אירוע בבית הספר היא הביאה עוגה, אך מנהל המוסד הורה לתלמידות לא לאכול מהעוגה שלה כיוון שנאפתה בתנור שאמא שלה שמה בו כלים שנאפו בהם ירקות של 'היתר מכירה'. התלמידה הגיעה אל אבא שלי מבויישת, ובתגובה הוא שאל אותה: ''יש לך אומץ?'', והיא ענתה שכן.
''אם כן, כשתגיעו לראש המוסד הביתה בשבת תסרבי לשתות, ואם הוא ישאל אותך מדוע אינך שותה, תגידי לו שהרב אליהו אמר שאסור לך''.
ואכן, יום אחד הגיעו התלמידות להתארח בשבת אצל ראש המוסד, ואותה תלמידה סירבה לשתות. כששאל אותה לסיבה, הסבירה לו במילים שלה שהיו קצת יותר חריפות: ''הרב מרדכי אליהו הורה לי לא לשתות כיוון שטרף אצלך''.
כבר במוצאי שבת התקשר ראש המוסד לאבא שלי ושאל אותו מדוע אמר כך לאותה התלמידה. מו''ר אבא הסביר לו שלפי דעת השולחן ערוך האופן שבו הוא מכין את התה שמוזג מים רותחים על תמצית קצת חמה – נחשבת בישול, ואם זה בישול שנעשה בשבת – אסור לשתות תה שבושל בשבת. ''לפי דבריך אסור לספרדי לשתות אצל אשכנזי ולאשכנזי לאכול אצל ספרדי?''
''לא ולא'' אמר הרב. ''לפי דעתי מותר כיוון שאם יש דעה בהלכה שזה מותר, אין בזה איסור אכילה בשבת. אבל לפי דעתך שעוגה שבושלה בתנור בכלים שבהם נאפו ירקות של 'היתר מכירה' אסור לאכול – גם התה שלך אסור בשתיה לתלמידה ספרדיה'' אמר לו אבא.
נשתררה שתיקה של רגע בטלפון. ואז אמר ראש המוסד לרב: ''טעיתי, חטאתי, עוויתי, פשעתי''.
''את ההתנצלות הזו תגיד לפני כל התלמידות, לא רק לפני בטלפון''.
''מקבל עלי'' אמר ראש המוסד. ''עכשיו התה שלי לא טרף?''
''לא'' – השיב הרב מרדכי אליהו.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
''אם ננעלו'' לפנות בוקר
מו''ר הרב זצ''ל סיים להתפלל בציונו של רבי יהודה בר אלעאי, דבר שנהג לעשות מדי פעם בפעם, ויצא מהציון לכיוון הרכב. לפתע, מתוך החשיכה, הגיחו ארבעה בחורים רכובים על אופנועים, ללא כיפה, עם תספורת קוצים ולחלקם אף עגיל באוזניהם. הם נעצרו לידינו וביקשו מהרב שיברך אותם. הרב הניח ידו על ראשו של כל אחד מהם ובירך אותם.
לאחר מכן, כשליוויתי את הרב לרכב והרב התיישב על כסאו, רגע לפני שנסענו, הרב ביקש ממני לקרוא לאותם בחורים. כשהגיעו ארבעת הבחורים, הרב יצא מהרכב לכבודם, אחז בידיהם וביקש מעו''ד איתן מלמד, שהיה שם בציון, שישיר עבורם את השיר ''אם ננעלו''. הם החלו לרקוד שם בציון ריקוד קודש והרב גם הוא הצטרף אליהם למעגל. לאחר זמן מה, לקראת סיום המפגש המיוחד בין הרב לנערים, הרב קיים לכבודם מעמד ''קבלת עול מלכות שמים'', וכל זה באשמורת הבוקר סמוך לתפילת וותיקין. הרב הקדיש מזמנו בשמחה ובריקודים לכבוד ארבעה בחורים אלה, כאילו מדובר היה במאות אנשים.
(הרב דוד לחיאני, רב בית החולים 'זיו' בצפת)
ומה עם לב אלמנה?
רגע לפני שיצא מו''ר הרב זצ''ל מביתו לברית, הגיעה אליו אישה אלמנה, לבקש עצה וברכה. הרב שאל אם הגיעה בשביל להפגש עמו ומשנענה שכן, חזר לחדרו, התיישב והקשיב בסבלנות לרחשי לבה. לאחר זמן מה נכנס מזכיר הרב והזכיר לו כי הם היו בדרכם לברית וכבר מאחרים.
השיב לו הרב בשקט: ''ומה עם לב אלמנה?''
הרבה הספדים נאמרו על מו''ר הרב זצ''ל. איך הקפיד בדברים הקטנים ביותר ואיך היה מתעסק בדברים הגדולים. בקי בכל חדרי התורה אבל מתייחס לכל הלכה באותה אחריות ורצינות. בין אם זה כתם או אתרוג ובין אם זה התרת עגונות. כל יהודי היה מקבל את אותו היחס, בין אם היה זה ילד קטן ובין אם שר בממשלה.
שלום בין הבדואים בנגב
היה זה בימי כהונתו של מו''ר אבא זצ''ל הכ''מ כדיין בבית הדין בבאר שבע. בתקופה ההיא היה הרב כבן שלושים או קצת פחות. בית הדין הרבני נמצא היה בסמוך לבית הדין של המוסלמים, שהיה משרת את כל הבדואים שבנגב.
פעם היה סכסוך גדול מאד בין כמה שייחים בדואים לבין הבן של השייח הגדול של הנגב. דרכם של הבדואים, כידוע, הוא ''נקמת דם''. על אדם אחד שנהרג בטעות או בכוונה יכולים ליהרג עשרות אנשים בנקמות דם הדדיות.
במקרה זה, כיוון שהסכסוך היה קשור לבנו של השייח הגדול שבנגב היה צריך למצוא פתרון בהקדם. הצדדים הובאו לבית הדין המוסלמי אך לא הצליחו להסכים על שום שופט מוסלמי שישפוט ביניהם. ''יום אחד בדרכי לבית הדין ראיתי התקהלות גדולה סביב בית הדין של המוסלמים'' סיפר מו''ר אבא, ''הסכסוך משך קהל רב של בדואים וההמולה הייתה רבה. והנה אני רואה לחם זרוק ברחוב, הרמתי אותו, נישקתי אותו והנחתיו במקום גבוה. לפתע, אני שם לב שאיזה שייח רץ אחרי ועמו שני שוטרים ישראלים. פנה אלי השייח הגדול של הבדואים בשפה הערבית ואמר לי: ''אתה, אתה!''.
''אני עשיתי עצמי כמי שאינו מבין את השפה הערבית. אבל השייח הזקן לא הרפה ממני. השוטרים שהיו עימו הסבירו לי שהשייח הזקן רוצה שאני אהיה השופט בסכסוך שבין החמולות של הבדואים. הם אמרו לי שהשייח ראה אותי מרים את הלחם מהרצפה, ומעשה זה השאיר עליו רושם גדול, ולכן הוא מעוניין שאני אשפוט בתיק של בנו. אמרתי להם שאני מקבל משכורת כדי לדון בעניינים שבבית דין שלי ולא בסכסוכים של המוסלמים. לאחר מכן, הבנתי כי זה מה שאנו אומרים בכל יום בתפילה: ''יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹ-הַי וֵאלֹ-הֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מֵעַזֵּי פָנִים וכו' מִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶן בְּרִית''. אבל לא הייתה לי ברירה והסכמתי להיות בורר ביניהם, אם גם הצד השני יסכים. השוטרים שאלו וגם השייחים האחרים הסכימו שאני אהיה הבורר וחשבתי שיש בכך קצת כבוד שמים.
זה מה שנאמר (דברים פרק ד' ו'): ''וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה''. כי כשגויים מכירים בצדקת התורה ונושאיה יש בזה דבר גדול. הם אומרים: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. הסכמתי, ובמקום לדון עשיתי ביניהם פשרה וסולחה. וכולם יצאו מרוצים''.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
לדון לכף זכות
סיפר מו''ר הרב זצ''ל: יום אחד התפללתי בבית כנסת ''טוויג'' והגיע להתפלל שם חתן בר מצוה. אביו היה לבוש בהידור מכף רגל ועד ראש - חליפה יפה, עניבה חדשה ונעליים מצוחצחות. והנה הוא מוציא טלית ממשי קרועה, בלויה ומלוכלכת ומתעטף בה. אני אמרתי בליבי: 'לנעליים שלו הוא דואג שיהיו מצוחצחות אבל על טלית לא?!'' אחר כך חשבתי לעצמי: 'מדוע אני מלמד עליו חובה? אלמד עליו זכות. שמא אתמול בערב הוא הכין את הטלית החדשה, קם בבוקר ומחמת המהירות התבלבל ולקח את הטלית הישנה, וכשהוא בא לבית הכנסת והרגיש בטעותו אמר בליבו: אף על פי שכל בגדיי חדשים ויפים אלבש את הטלית הזו'.
בעוד אני חושב עליו, לא שמתי לב שאני גם מסתכל עליו, והוא ניגש אלי ואומר לי: מדוע כבוד הרב מסתכל עלי? אמרתי לו מה שחשבתי בליבי, והוא אמר לי: אכן כך היה, קניתי טלית חדשה והנחתיה על השולחן, ומרוב המהירות לקחתי את הטלית הישנה. ועל כך אמר התנא במסכת אבות (א', ו'): ''והוי דן את כל האדם לכף זכות''.
אישה עצובה מתפללת
הרב אליהו זצ''ל מעולם לא שכח שעיסוקו המרכזי הוא בסופו של דבר אנשים, יחידים.
מספרים על ראשית דרכו כדיין, עת ישב בבית הדין בבאר שבע, אז עיר קטנה ומרוחקת שבית הדין שלה משרת את העיירות שסביבה. באותן שנים ישבה בעיירות אוכלוסיה גדולה של עולים חדשים ממרוקו ותוניס. בצאתו מאולם הדיונים הבחין הרב באישה בשנות השלושים לחייה, עולה ממרוקו, שיושבת ובידה ספר תהילים. יום אחר יום ראה אותה הרב יושבת ומתפללת. כעבור שלושה שבועות ביקש הדיין הצעיר לשאול אותה לפשר מעשיה. האישה סיפרה שנישאה לנהג מונית במרוקו, ושבוע אחרי החתונה הוא יצא לנסיעה לעיר מרוחקת ולא חזר. חקירתה העלתה שהוא עבר תאונה אך לא נמצאה גופה. לאחר שבית הדין בקזבלנקה לא התיר לה להינשא, מחוסר עדים, החליטה לעלות לבית דין בישראל ולבקש כאן היתר להינשא.
הרב שמע את הסיפור ומיד נסע במונית לבבא סאלי זצ''ל בנתיבות. ''אחי, הבבא חאקי, מכיר את כולם במרוקו'' אמר להם הבבא סאלי, והרב נסע לרמלה כדי לשאול את אחיו של הבבא סאלי האם הוא מכיר את האנשים המדוברים.
''שני קברנים היו בעיר הזאת'', אמר לו הבבא חאקי, ''שניהם עלו לארץ, אחד גר בדימונה והשני בקרית אתא''. המשיך מו''ר הרב ונסע לדימונה על מנת למצוא את אותו קברן. כשהגיע לכתובת שנמסרה לו מצא מודעת אבל על דלת הכניסה, ממנה הוא למד שהאיש שהוא מחפש כל כך, האיש שיכול להתיר את האשה מעגינותה, נפטר ממש עכשיו, והצלתה של האשה העגונה התרחקה. בכל זאת נכנס הרב לבית המשפחה, חיכה לתפילת מנחה, ובין מנחה לערבית דיבר דברי תורה וסיפר את הסיפור שהביא אותו לשם. קם אחד השומעים על רגליו ואמר: ''אני הוא הקברן השני של אותה עיר, באתי מקריית-אתא כדי לנחם את משפחת חברי''. מיד גבה ממנו מו''ר הרב עדות שסייעה להתיר את עגינותה של אותה האישה.
נכון שהספרים מלאים סיפורי מופתים על רבנים, אבל ה'מופת' הזה לא היה מתחולל אלמלא הרב היה שם לב שמחוץ לבית הדין יושבת אישה עצובה ומתפללת.
(אבישי עברי)
יש לכם איפה ללון הלילה?
העניין של מו''ר הרב זצ''ל היה לדאוג לכל יהודי. מי היה הראשון שביקר את פולארד באמריקה? הרב מרדכי אליהו. אני ראיתי איך הלב שלו דופק ואיך הוא בוכה על כל יהודי ויהודי.
הגיע פעם אחת בחור שאשתו, בחודש השמיני להריונה, נקלעה למצב מסוכן. אני לא זוכר את פרטי המקרה, אך אני זוכר שכשניגשו לרב הוא קודם כל דאג להם לדירה, כי הם באו מרחוק. הוא דאג שיהיה להם מה לאכול ולשתות, עוד לפני שעזר להם. כל צרה של כל יהודי נגעה לו ללב, יהודי פשוט או ראש ממשלה. כולם קיבלו אותו היחס.
(הרב צבי קוסטינר, ראש ישיבת מצפה רמון)
ותודה למנקה
אני לא יכול לומר שלא טעינו, כעובדים בלשכת הרב. מטבע הדברים, כולנו אנשים וכולנו טועים. לפעמים היו טעויות מביכות, היו נושאים שלא טופלו, אך הרב לעולם לא גער בנו או הראה לנו פנים זועפות. הוא היה אומר לנו בלשון רכה: צריך ללמוד מזה לפעם הבאה. תמיד עם חיוך. תמיד עם נועם הליכות. הוא היה זהיר בכבודם של כל העובדים. כל יום הוא היה עורך סבב בין כל עובדי המשרד, מהמנהל ועד למנקים ומודה לכולם. דווקא לעובדים הקטנים, הוא יצא מגדרו בכדי להודות, הוא רצה לרומם את רוחם.
(הרב אליהו בן דהן, ראש לשכת הרב לשעבר ומנהל בתי הדין הרבניים)
איך קושרים ציצית בשבת?
שבת בבוקר, קבוצת מתפללים צועדת באמצע הרחוב ומלווה את הרב זצ''ל לביתו לאחר התפילה עם הנץ החמה. הליכה שבתית. אנשים ממהרים לתפילת שחרית וניגשים לקבל ברכה, תלמידי חכמים ואברכים מקיפים את הרב ושואלים ודנים, והרב משיב ביאור, משלב מדרש, משמח כל לב. ואנו מצטופפים ומקשיבים, סופגים קדושה. מתקדמים.
אדם פשוט עטור זיפים נדחף ומתקרב, אוחז בכנף ציצית. ''כבוד הרב, האם מותר לקשור ציצית בשבת?'' הוא שואל. מלמול נרגז, קול של אחד מהמלווים רועם: ''מה זה השאלות האלה, קצת רמה, כאלה שאלות לא שואלים את הרב הראשי''. עוד לפני שאותו אדם הספיק להסמיק ולהתכווץ נעצר הרב עם כל הכבודה, היסה את המלווה, נפנף בידו כאומר: 'על מה המהומה? היהודי רוצה לשאול'. הרב ניגש אל השואל, אוחז בידיו, ומסביר לו בפשטות, באורך רוח ובשמחה. מראה באצבעו על קשרי הציצית, כאילו לא נוצר העולם אלא בשביל שאלה זו.
שמואל
בזכות חיוך
כשהייתי צעיר הייתי הולך עם שיער ארוך ומכנסיים קצרים. גופיה במקום חולצה ועגילים פה ושם. ההורים שלי כל כך התביישו במראה שלי, אבל מה הם היו יכולים לעשות? הייתי בגיל של מרידה ועשיתי את זה עם כל ההידורים.
מה שהחזיר אותי אל הקב''ה היה הרב אליהו זצ''ל. בכל פעם שהרב היה חוזר מבית הכנסת בשבת, עם עשרות מלווים סביבו, הוא היה אומר לי שבת שלום במאור פנים מיוחד. מטבע הדברים הלבוש שלי לא היה הלבוש של כל המלווים של הרב. אבל הרב אף פעם לא הראה לי איזה קפידא או משהו דומה.
אני זוכר ששבת אחת הרב עזב את כל המלווים, התקרב אלי, לחץ את ידי בחום ואמר לי: 'שבת שלום'. כל כך התביישתי שהרב כל כך מכבד אותי ואני יודע את מקומי. באותו רגע גמלה בליבי החלטה להתחזק, אבל היה לי מאוד קשה להיפרד מהשיער הארוך שלי, שעליו הייתה גאוותי.
התחלתי להתחזק, ללכת עם ציצית ולשמור שבת, אבל הייתי עדיין עם שיערי הארוך. פעם אחת שאלתי את הרב האם זה טוב שיש לי שיער ארוך. והוא השיב לי: ''זה לא טוב בשביל בחור. זה מושך דינים על האדם. לך תסתפר''. ההחלטיות של הרב גמרה אצלי את כל הספקות. מיד הלכתי לספר ומאז ועד היום אני קשור לרב בכל נימי ליבי ונפשי.
מדי שנה, זמן מה לפני חג הסוכות, היו נערמים בלשכת הרב זצ''ל אתרוגים רבים אין ספור. כל אחד היה מבקש שמו''ר הרב יעיין באתרוגו במבטו האוהב וחד העין, ויאמר כי האתרוג שרכש מהודר הוא, או לפחות כשר. מו''ר הרב היה רואה מאות אתרוגים מדי יום אך למרות זאת לא כהתה עינו והוא זכר כל אתרוג ואתרוג ששזפה עינו, גם אם חזר אליו לאחר מספר ימים. חיבתו של מו''ר הרב לאתרוגים נודעה בסביבה, וכבר בתחילת חודש אלול היה שואל את תלמידיו בחיבה: נו, מתי כבר תבואו אלי עם האתרוגים?. כל כך יקרה וחביבה הייתה בעיניו מצווה זו.
אתרוג שהוא כמעט מהודר
שנה אחת, סמוך לחג הסוכות, הגעתי אל הרב זצ''ל בעת שבדק אתרוגים. ''זה כמעט מהודר'' אמר לאחד, ''זה קרוב למהודר'' השיב לאחר, ''זה קצת מהודר'' אמר לאדם שלישי. תמהתי, כיוון שיודע אני שבהלכה יש אתרוג ''כשר'', ''מהודר'' או ''פסול''. מעולם לא שמעתי על אתרוג שהוא כמעט מהודר, או מקצת מהודר, הלא מדובר באתרוג כשר וזהו. לאחר זמן מה במחיצת הרב הבנתי: אכן, האתרוגים אינם מהודרים, הם בסך הכל כשרים. אך הרב בחוכמתו לא רצה לאכזב את האנשים שטרחו, בחרו אתרוג והגיעו עד אליו. לכן הוא מעודד אותם ובמקום לומר על אתרוג בסתמיות שהוא ''כשר'', הוא נותן להם לטעום מעט מן ההרגשה שמה שבידיהם קרוב, ולו במשהו, להיות מהודר.
(הרב יעקב שיכנזי)
אין אתרוג פסול
כשהיינו בודקים אצלו אתרוגים, הרב זצ''ל לעולם לא היה אומר על אתרוג שהוא פסול. הוא היה אומר: תחפש לך אתרוג אחר, יש יותר טובים וכו'. היה קשה לו להוציא את המילה ''פסול'' מתוך פיו. אחרי שנים הבנתי שהוא כל כך אהב את המצוות עד כדי כך שלא היה יכול לומר ''פסול''. פעם שאלתי אותו על כך והוא נתן לי תשובה הלכתית. הוא אמר כי יש אתרוגים שלא טובים לברכה ליום הראשון אבל טובים לברכה ביום השני. איך אפשר לומר על אתרוג כזה ''פסול''?
עוד אמר כי יש פוסקים שמכשירים אתרוגים כאלה גם ביום הראשון. אמנם לא פוסקים כמותם אבל יש פוסקים כאלה. אם מישהו יקח את האתרוג הזה ויברך עליו – בשמים יכולים להחשיב לו את המצווה למצווה לפי אותו פוסק. אבל אם כאן בארץ אנחנו נגיד על האתרוג פסול, ''לא בשמים היא'', והמצווה לא תחשב לו כמצווה.
''שלום, מדבר מרדכי''
יום אחד התקשר מו''ר הרב זצ''ל אל הלשכה. כשעניתי הוא הציג את עצמו כ'מרדכי' וביקש שאתן לו מספר של אדם מסוים. כיוון שהייתי חדשה במקום, לא הכרתי את אותו אדם שהרב חיפש, ואמרתי לו שאין פה אחד כזה. מובן שלא חשדתי לרגע שהאדם שנמצא על הקו הוא הרב בכבודו ובעצמו. הרב צלצל שנית וביקש שאעביר אותו למזכירה השנייה במקום. רק אז הבנתי שזה הרב שהתקשר. נתמלאתי בושה ולמחרת בבוקר ניגשתי אליו וביקשתי את סליחתו. אמר לי הרב: ''אני הוא זה שצריך לבקש את סליחתך, על כך שגרמתי לך עוגמת נפש''.
(מזכירה בלשכת הרב)
ואתם עדיי?
פעם כשערך מו''ר הרב זצ''ל חופה, ראה והנה העדים, אחד מהם נראה בר אוריין, אך השני הוא שופט חשוב שלא כשר לעדות. מה יעשה כדי שלא יפגע בו מצד אחד ושלא יעבור על הלכה מצד שני?
פנה הרב לעד הראשון, ואמר לו: ''הרי קרוב אתה למשפחה, ואינך יכול להעיד!''. בטרם יצא העד ממבוכתו להסביר שהוא לא קרוב משפחה, הוסיף הרב ואמר: ''ולפי ההלכה, עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה, ויש להביא שני עדים אחרים...''.
בהזדמנות אחרת, נשאל העד לפני החופה, אם קרוב הוא. העד היה קרוב רחוק, עד שהתקשה להגדיר קרבה זו. הרב ביקש שלא לקבלו, אך נזהר בלשונו, שלא יישמע חלילה כפוסלו, וכך אמר לו: ''עד כשר אתה לכל חתונה, אך מחמירים אנו שלא יעידו קרובים כלל''.
(הרב גבריאל סוראני, רב המועצה האזורית חוף הכרמל)
היזהרו בכבודם של ילדים
דרכי הרב בחינוך
מו''ר הרב זצ''ל שימש מורה כ-5 שנים. בתקופה זו, הרב אף פעם לא נכנס בהפסקות לחדר המורים, אלא תמיד נשאר בכיתה או בחצר, כדי לשוחח עם תלמידים או ללמוד משניות.
פעם אחת נישק תושב צפת את ידו של בן הרב, הרב שמואל שליט''א. במהלך השיחה ביניהם סיפר לו האיש שלפני שנים רבות הוא היה תלמיד של אביו והגיעה לו כנראה נזיפה קשה, אך הרב ספק סטר לו, ספק ליטף אותו וצירף, דווקא באותו הרגע, סוכרייה. אמר אותו אדם: ''קיבלתי הרבה מכות בימי חיי. אף פעם לא קיבלתי נזיפה בכל כך הרבה אהבה כמו בפעם הזאת. היא השפיעה עלי לכל ימי חיי''.
כשמו''ר הרב לא הסתדר עם תלמיד מסוים והקשר ביניהם לא היה מספיק נכון וטוב בעיניו, הוא היה מתפלל על אותו תלמיד.
ואם נוכח לראות שהתפילה לא מספיקה, אזי היה צם עבור אותו תלמיד (הנהגה ברוכה שלמד מהרב צדקה זצ''ל).
(אברהם ליפשיץ, ראש מינהל החינוך הדתי)
רגיש ללב של ילד קטן
כשהייתי תלמיד בתלמוד תורה, מו''ר הרב זצ''ל היה צריך לבחון את התלמידים על שמונה דפים בגמרא. שמתי לב מהנבחנים הקודמים שהרב לא מעביר שאלה ממי שלא ידע לזה שאחריו, אלא היה שואל את הבא אחריו שאלה אחרת. לא רצה שאחד יענה על שאלה שמישהו אחר לא ידע את התשובה עליה כדי שהקודם לא יתבייש. אבל זה היה נדיר שמישהו אצלו לא ידע את התשובה כי כשמישהו נשאל והיה מגמגם היה הרב מחזק אותו ועוזר לו ומדריך אותו שלא ייכשל.
בכל זאת, כשהרב שאל אותי לא ידעתי כלום. הוא ניסה לעזור לי ואולי הפחד מהמעמד הגדול סגר את פי. ואז הרב אמר: ''יש לי טעות. כנראה שהשאלה ששאלתי אותך היא לא מהדפים שאתה נבחן עליהם. סליחה''. כך קיבלתי קצת ביטחון והוא שאל שאלה אחרת. הפעם הרגשתי שהרב הוא בצד שלי, לא נגדי. קיבלתי ביטחון ועניתי תשובה נכונה. אחרי המבחן רצתי לפתוח את הגמרא לראות האם באמת השאלה הראשונה הייתה בדפי המבחן, והסתבר לי שהיא הייתה בחומר המבחן. שאלתי את עצמי: ''האם הרב באמת לא ידע את הדפים שבהם הייתה השאלה?''
אחרי שנים רבות למדתי בכולל של הרב בירושלים. ושם ראיתי שהרב מכיר את כל התלמוד כולו בעל פה. כל שאלה ששאלנו הוא היה יודע את מקומה בגמרא, גם בדף וגם במקום המדויק בדף, באיזה שורה זה נמצא. כך גם ברש''י וגם בתוספות – פלא עצום של זכרון. כל מה שקרה שם זה פשוט היה כבוד לילד קטן.
הסיפור הזה שמלווה אותי כל השנים הוא בעיניי פלא גדול. כי הרב עם כל גדלותו בתורה היה כל כך רגיש ללב של ילד קטן, כפי שהייתי באותה שעה. כל כך הרבה חיזוק קיבלתי מהרב. מי יודע, אולי הבטחון שהוא נתן לי באותה שעה נתן לי את האומץ להמשיך וללמוד תורה עד היום.
(הרב מרדכי מוצפי)
לא לזרוק תלמידים – לרפא אותם
כשהיה רואה הרב זצ''ל שבחור ישיבה מגיע אצלו, מיד היה מתחיל ללמוד איתו, לעורר אותו. היה יושב איתו ומסביר לו הכל לפרטי פרטים. היו באים אליו בחורים צעירים בכל ערב פסח כי היו רוצים לעשות סיום מסכת כדי שלא לצום ''תענית בכורות''. כל הבחורים היו באים אצלו בערב פסח ולמרות שהזמן היה קצר הוא היה נותן לכל הבחורים לעשות סיום מסכת, כדי למשוך את לבבם ולעודד אותם שילמדו תורה. הוא היה מקרב את הבחורים בחוכמה נפלאה ודואג להם כדי להשאיר אותם בישיבות ולעזור להם לעמוד בניסיונות.
פעם אמר לי: 'ישיבה זה כמו בית חולים, צריך לקחת את הבחור ולרפא אותו. אנחנו מרפאים את הבחורים ומלמדים אותם תורה, מידות טובות ודרך ארץ. זו העבודה של הרבנים - לא לקחת את הבחור ואם רואים שלא מצליחים איתו אז להוציא אותו מהישיבה, אלא להיפך. החוכמה היא להתמודד, לקרב אותו, לעשות כל מה שאפשר כדי שילמד תורה'. הייתה לו אהבה גדולה לתלמידים.
(הרב בניהו שמואלי, ראש ישיבת המקובלים 'נהר שלום')
שהפקידים יחכו
עבור מו''ר הרב זצ''ל, כל יהודי ויהודי היה לו כבן והוא דאג לכל אחד ואחד מהם כמו היה אביו.
פעם הוזמן הרב לטבריה, בעת כהונתו כרב ראשי, כדי להשתתף בשרשרת אירועים צפופה ביום אחד, הכוללת אירועים חגיגיים באולמות העירייה. על הלו''ז הצפוף נמנו גם ביקורים במספר תלמודי תורה ובתי ספר.
כאשר נכנס הרב אל שערי העיר הודיעה המשטרה כי מסיבות ביטחוניות יש לוותר על חלק מהאירועים. ראש העיר ביקש שלאור ההתפתחויות, ידלג הרב על הביקורים בתלמודי התורה.
אך הרב סירב ואמר: הילדים המתינו לי תחת השמש הקופחת במשך שעות ארוכות, והפקידים ונציגי העירייה ציפו לי במשרדיהם הממוזגים, לכן אני חייב קודם כל לילדים.
(הרב יהודה מוצפי, מזכיר הרב. ראש ישיבת 'מנחת יהודה')
מו''ר הראשון לציון הרה''ג מרדכי אליהו כמחנך גדול
למעלה מעשרים שנה זכינו שתלמידי כתה א' של בית ספרנו, ממ''ד תורני הר-נוף בירושלים, קיבלו את הסידור או את החומש מידיו של הרב, בטקס מרגש ורב רושם.
שנה אחת, הגענו ל''היכל שלמה'', בית הרבנות הראשית, בזמן. התלמידים והוריהם נכנסו נרגשים לבית הכנסת שבמקום, והמתינו לרב. אני עליתי לקומה השלישית, ללשכת הרב, כדי להודיע לראש לשכתו, הרב שמואל זעפרני, שהגענו, ואנו מוכנים לקבל את פניו של הרב. בהגיעי ללשכה חשכו עיני. במקום המתינו רבנים רבים, רבני ערים, ראשי ישיבות ועוד, שבאו לשאול ולהתייעץ עם הרב. תהיתי בליבי, ברור שהרב יקבל את כל הרבנים ורק אחר כך הוא ירד אלינו, אך זה ייקח זמן רב והילדים הקטנים לא יחזיקו מעמד, מה יהיה? הודעתי על בואנו לראש הלשכה, ובייאושי התכוונתי לרדת, אך לפתע ראש הלשכה יוצא ומודיע לי - הרב מייד יורד אליכם! הייתי מופתע ומאושר. רצתי וירדתי במדרגות והרב ירד במעלית. כמובן הילדים וההורים קיבלו את פניו בהתרגשות רבה בעמידה ובשירת ''שאו שערים''. רבים הצליחו לנשק את ידו. הרב התיישב במקום שהכנתי לו. עליתי לבימה והודעתי להורים ולתלמידים, שהפעם אני לא אפתח את הטקס בברכה ובדברי תורה שלי, אלא ברצוני להזמין מייד את הרב כי הוא מאוד ממהר, כפי שראיתי במו עיני, שרבנים רבים ממתינים לו. תגובת הרב הייתה מיידית - מי אמר לך שאני ממהר? והוסיף - דבר אתה! אחרי שסיימתי לדבר, עלה הרב וברך את התלמידים. הוא תיבל את דבריו במדרשים וסיפורים שריתקו את התלמידים וגם את הוריהם וביקש מהם לא לגנוז את הסידור או את החומש גם אם הוא יתבלה, אלא לשומרו כדי להראותו לנכדים. אחרי סיום דבריו, רצינו להתחיל בחלוקת החומשים. שוב התנצלתי בפני התלמידים וההורים, שהפעם עלינו להזדרז, חלוקת החומש מידי הרב והצילומים יתנהלו במהירות יתירה, כי הרב ממהר לשוב ללשכתו. שוב תגובתו הייתה - מי אמר לך שאני ממהר!
החלוקה התנהלה בניחותא כאילו לרב יש את כל הזמן שבעולם. הוא הגיש בסבלנות את החומש לכל תלמיד, ביקש ממנו שינשק אותו, הניח את ידו על ראשו ובירך אותו, לחץ את ידו, ואח''כ המתין בסבלנות רבה עד שכל תלמיד ותלמיד הצטלם איתו למזכרת.
ומדוע הוא באמת נהג כך? נדמה לי, שהוא הבין היטב שיש להשקיע בצעירי הצאן, כך הוא הכין את הדור הבא. קשה לתאר ולהסביר מה ילד בכתה א' מקבל לכל החיים, מחוויה מרגשת בראותו את הופעתו האצילית והמרשימה של הרב בגלימה ובכובע המיוחד של הראשון לציון.
באמת היינו כיתומים, כולנו מרגישים כבניו ונכדיו ולאור גדולתו בתורה ובמידות נחנך את תלמידנו.
(הרב שמואל כ''ץ, רב בי''ס ממ''ד הר נוף ורב אולפנת חורב)
שקט גמור בדרשת הרב
היכרותי עם מו''ר הרב זצ''ל החלה בעת שהייתי ראש עיריית טבריה. הזמנתי אותו לתת שיעורים בבתי הספר. הכנתי סדר יום עמוס במיוחד, מעשר בבוקר עד עשר בלילה. הרב עבד קשה מאד, הוא לא אכל כל היום ונדד מבית ספר לבית ספר. כשהבאתי אותו לתיכון הכללי לשיעור, היו לי ספקות איך התלמידים החילוניים יגיבו, האם יפריעו לו? היו שם 1000 תלמידים, אבל כשהרב דיבר השתרר שקט גמור. הוא הצליח לרתק את כולם.
(ח''כ לשעבר יגאל ביבי)
רוב תשובה – כתשובה מלאה
בחידון שערכנו ידע אחד מהתלמידים שני חלקים של השאלה מתוך שלושה שבהם נשאל. אני חשבתי לתת לו 4 נקודות מתוך 6, אך מו''ר הרב זצ''ל קבע: 6 נק'. כשפניתי אליו לשאול מדוע, ענה לי: ''רובו ככולו''. זאת הייתה דרכו הנפלאה של הרב לקרב ולעודד תלמידים.
(אוריאל לוי)
כשהרב בוכה עם התינוק בברית
העיקר אצל מו''ר הרב זצ''ל היה בין אדם לחברו. לפני מספר שנים ניגשה אלי אישה שהודיעו לה שהילד שלה יהיה עיוור. היה זה בנה הבכור, והשבר היה נורא. היא פנתה אלי על מנת שאמצא רב גדול לסנדקאות, שיברך את הילד. ביקשתי מהרב, והוא כמובן הסכים מיד. נסענו יחד לבית החולים 'ביקור חולים', שם נערכה שמחת הברית.
מיד לאחר שהתיישב על כסא הסנדקאות, הרב פרץ בבכי נורא. הוא התעטף בטלית ונראה ממש כמלאך ה'. ניסיתי לצלם אותו, אבל המצלמה לא עבדה. גם מצלמת הוידאו של צלם האירוע - נשברה בעת שניסה לצלם. זה היה מחזה מבהיל לראות את הרב בבכיו ובדבקותו. הוא כל כך הצטער על הילד ועל ההורים, שהדמעות פשוט הציפו אותו. זה מראה שאני לא אשכח לעולם.
(הרב מאיר רוזנטל)