הספדים · הנמצא בהספד של רבי - מזומן לחיי העולם הבא
מספרת הגמרא, כמה גדולה המעלה של ההספד והבכי של רבי. ''ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה''ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא. כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית. יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא''.
תרגום: ביום האשכבה של רבי יצאה בת קול, ואמרה: כל מי שהיה באשכבה של רבי - מזומן לחיי העולם הבא. היה כובס אחד שהיה מגיע כל יום לאשכבה ובאותו יום לא בא. כיוון ששמע מה אמרה הבת קול - כל כך הצטער עד שעלה לגג וקפץ ומת. ''יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא''.
על שלא הספידוּ כראוי
הגמרא (שבת ק''ה ע''ב) אומרת ש''כל הבוכה על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו''. וזו מעלה גדולה בלי ספק.
לעומת זאת, אומרת הגמרא: ''אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו'', שנאמר (על פטירתו של יהושע בן נון): 'וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ' (יהושע כ''ד, ל'). למה מוזכר כאן הר הגעש? אומרת הגמרא: מלמד שרגש עליהן הר (הגעש) להורגן. ודרכו של הר געש שכשהוא מתפרץ - הוא קובר את האנשים בחיים. ובאמת, מנין לחז''ל לדעת שהם התעצלו בהספדו, ושהם עמדו בסכנה כל כך גדולה, הרי בפסוק עצמו אין רמז להתעצלות בהספד? ואולי, חכמינו למדו זאת ממה שלא כתוב. דהיינו שלא כתוב - ויבכו כל בני ישראל את יהושע, כמו שכתוב ''ויבכו ישראל את משה'', או כמו שכתוב על אהרון שבכו עליו כל בית ישראל. ממה שלא כתוב - אתה למד שהם לא הספידוהו כראוי.