אור ברסלב
אביהם של ישראל הדרכים של ימות המשיח

אביהם של ישראל

הדרכים של ימות המשיח

חלק ב – מעשים נוספים של הרב

כשהדרך קופצת

מרן הרב זצ''ל הביא בשיעורים שלו ב''קול צופייך'' סיפור מהמדרש על הפסוק באיכה רבה (פרשה ג' ג') ''גדר בעדי בגזית''. המדרש מביא מעשה על בנות לוד, שהיו לשות עיסתן ועולות ומתפללות בבית המקדש ויורדות לביתן עד שלא החמיצו העיסות. הוא מספר גם על בנות ציפורי, שהיו קמות ועולות לירושלים ומתפללות בבית המקדש בכל בוקר והיו מספיקות לחזור לציפורי בגליל, ולא היה אדם מספיק להגיע לעצי התאנה לקטוף פרי לפניהן.

עוד מספר המדרש שזה לא היה רק לאנשים בודדים, גם החזן שהיה גר במגדל – שנמצאת ליד טבריה – היה מכין נרות שבת בכל ערב שבת, אחר כך היה עולה ומתפלל בבית המקדש וחוזר לביתו במגדל להדליקם. יש אומרים שהיה מכין את פרשת השבוע בכל יום שישי בבית המקדש ומספיק לחזור לביתו שבמגדל לפני שבת.

משמעות המדרש, כי בזמן בית המקדש היתה לאנשים קפיצת הדרך והיו להם דרכים קצרות להגיע להתפלל בערב שבת בבית המקדש. מסתבר שגם הרב אליהו ז''ל ידע משהו מהחכמה הזאת של בית המקדש. יש כמה וכמה סיפורים מכמה וכמה אנשים, ובמיוחד מהנהג שלו, שמהם עולה שהרב ידע משהו בחכמה הזאת ולא השתמש בה אלא רק במקרים מאוד מיוחדים.

קפיצת הדרך להלוויית הרבי מחב''ד

אני זוכרת את הסיפור הזה כאילו הוא קרה היום. היתה זו הפטירה של האדמו''ר מחב''ד. כמובן שאף אחד לא ידע מראש את יום הפטירה של הרבי, וכך כמובן גם אנחנו. ליתר דיוק, אני, כפי שנבין מהמשך הסיפור.

שהינו בלוס-אנג'לס בשבת, לצורך דינר שהיה אמור להתקיים ביום ראשון, ערב התרמה לצורך תלמידים יהודים שאין להם כסף לשלם לבית-ספר יהודי. הרב זצ''ל בא לעודד את עשירי הקהילה שיחזיקו את הילדים העניים של יהודי לוס-אנג'לס שלא מסוגלים לשלם שכר לימוד של בית-ספר יהודי ושולחים את הילדים שלהם לבתי-ספר של הממשלה שבהם אין אף טיפה אחת של יהדות.

בדרך מישראל הצעתי לרב שנלך לבקר את הרבי מלובאוויטש, אך הוא אמר לי שהביקור אצלו יקרב את מיתתו. לא הבנתי את הרמז ונסענו מישראל ישירות ללוס-אנג'לס.

ביום ראשון בבוקר הבחנו כי פניהם של האנשים שעמנו אינם כתמול שלשום. קרה משהו שאיננו יודעים. שאלנו והם סיפרו לנו על פטירתו של הרבי ועל ההלוויה שאמורה להתקיים בשעה 12:00. היתה זו שעה שאם ההלוויה היתה מתקיימת בזמנה, לא היינו יכולים להגיע אליה, מהמקום בו היינו, בשל המרחק.

באותה שעה הרב היה בכינוס עם אנשים. כשהוא ראה אותי מרחוק הוא סימן לי שאנחנו נוסעים. לא הבנתי איך אנחנו אמורים להגיע להלוויה, שהרי לא נספיק להגיע, אבל מייד התארגנתי לנסיעה. תוך כדי התארגנות אנו שומעים שדחו את ההלוויה בשעה. אני מחשבת ורואה שזה עדיין לא מספיק לנו כדי להגיע. אחרי עוד איזה זמן הודיעו שדוחים אותה בעוד שעה. בינתיים אנחנו מתארגנים לטיסה, ומפעילים את כל הקשרים שלנו על-מנת לעצור את הטיסה שתמתין לנו. וכך היה. הגענו לטיסה במהירות הבזק, המטוס המתין לנו ויצאנו לדרך.

כל זמן הטיסה אני מחשבת ורואה שאין לנו שום סיכוי להגיע בזמן, למרות כל הדחיות. חסרות לנו שעתיים לפחות כדי להספיק לפחות להיות בסוף ההלוויה. שאלתי את הרב והוא אמר לי: אל תדאגי, כל הטיסה שלנו לארה''ב היתה בשביל שנגיע להלוויה. לא משנה איך יהיה, בסופו של דבר נגיע.

שעה ועשרים לפני זמן הנחיתה המשוער מודיע הטייס המופתע כי יש לו הפתעה בשבילנו, ולמרות שיצאנו מאוחר אנו נגיע שעה ועשרים לפני זמן הנחיתה המשוער.

נחתנו. המשטרה הגיעה כדי לפנות לנו את הדרך. החתימו לנו דרכונים במהירות ויצאנו דרך המדרגות של הצוות. הרב הגיע לבית העלמין בדיוק ברגע האחרון, שם הרב עמד והספיד את הרבי. אחר כך ראו בצוואה שלו שזה היה רצונו של הרבי – שהרב אליהו יספיד אותו.

(הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב)

שמש בגבעון – דום!

שנים ארוכות הייתי בקשר עם מרן הרב זצ''ל, ולמעשה כל הכהונה שלי בקרית-מלאכי היא בעקבות הברכה שלו. הייתי בחור צעיר והציעו לי להתמודד על הראשות. שאלתי את הרב והוא אמר לי: ''תתמודד! ותצליח בעזרת ה'!''

הייתי עד באופן אישי לעשרות מפגשים ומקרים, שבהם ראיתי, איך בניגוד לטבע ולהיגיון, כפי שנראה בעיניי, הרב אליהו זצוק''ל היה גוזר ומבטיח, וב''ה היה זה בחזקת: ''צדיק גוזר, והקב''ה מקיים''. ראיתי איך תפילותיו, ברכותיו ונבואותיו של הרב התממשו מול עינינו. ראיתי איך הרב, ברוח הקודש שבו, מחולל ניסים ונפלאות. על סיפור אחד מיני רבים, אני מבקש לספר לכם:

לפני עשר שנים, נפטר אביו של מאיר זיילר בניו-יורק. מאיר זיילר ואחיו יבדל''א, טסו לניו-יורק להביא את הארון והגיעו לישראל ביום שישי, לפני כניסת השבת. ההלוויה התקיימה בהר הזיתים בירושלים, ביום שישי, ערב שבת קודש. באותם ימים כיהנתי כראש העיר קרית-מלאכי והגעתי להלוויה יחד עם נהגי.

ההלוויה התאחרה, והנהג שלי חשש מאוד שלא נספיק להגיע לקרית-מלאכי לפני כניסת השבת. הוא האיץ בי ולחץ שנצא מההלוויה לפני סיומה, בכדי שנוכל להגיע לקרית-מלאכי לפני כניסת השבת. שמעתי בקולו ובאתי למורנו ורבנו זצוק''ל לברך אותו בברכת ''שבת שלום'' בטרם אסע לקרית-מלאכי. הרב זצוק''ל אמר לי: ''תישאר עד סוף ההלוויה''.

אמרתי לרב זצוק''ל כי הנהג שלי לוחץ שניסע, כי הוא חושש שלא נספיק להגיע לקרית-מלאכי לפני כניסת השבת. הרב זצוק''ל אמר לי בחיוך: ''אל תדאג, אתה תגיע לקרית-מלאכי לפני כניסת השבת, ואם יהיה צורך, אני אעצור לך את השמש''.

אמון על דברי הרב, ועל אף המחאה של הנהג שלי, נשארתי כמצוות הרב עד לסיום ההלוויה ורק אחר כך נסעתי לקרית-מלאכי.

את הדרך מקרית-מלאכי לירושלים אני מכיר כמעט בעל-פה. הנהג שלי מכיר עוד יותר. בכל זאת הגענו באותו יום שישי במהירות שאינני יודע להסביר מהי. הספקתי ב''ה להגיע לקרית-מלאכי לפני כניסת השבת, להתקלח ולהתארגן לקראת השבת. לפתע צלצל הטלפון בביתי. ''שלום, זה מרדכי אליהו'', אמר לי הקול מעבר לקו.

לא האמנתי למשמע אוזניי. ''מי?'' שאלתי. ''זה מרדכי אליהו'', השיב לי. ''כבוד הרב מרדכי אליהו???'' שאלתי בפליאה עצומה. ''כן'', אמר לי כבוד הרב, ''דאגתי לך. התקשרתי לוודא שהגעת לקרית-מלאכי והכול בסדר''.

''כן, כבוד הרב'', השבתי בהתרגשות עצומה לנוכח דאגתו של הרב, ''ב''ה, הגענו והכול בסדר. בזכות ברכת הרב הצלחנו להגיע בזמן''. הרב זצוק''ל המשיך: ''התקשרתי עכשיו גם למאיר זיילר. גם הוא ומשפחתו הגיעו הביתה והכול בסדר. עכשיו שהגעתם והכול בסדר, עכשיו אני יכול לקבל את השבת''.

עוד הספקתי לשמוע אותו אומר לאשתו הרבנית שתחי': ''עכשיו את יכולה להדליק את הנרות. שתהיה לכם שבת שלום''.

(ליאור קצב, ראש עיריית קרית-מלאכי לשעבר)

קפיצה ליוסף הצדיק

אני מורגל בניסים של הרב זצ''ל, אבל הנס הזה הוא פלא שלא ראיתי כמותו ולא שמעתי עליו בחיי. נסעתי עם הרב לנחם את הרב מנחם פליקס, שהבת שלו נרצחה על-ידי מחבלים. הרב הלך לנחם וראיתי שנפשו היתה נסערת. לאורך כל הדרך חזרה הוא היה אחוז בשרעפי קודש והורה לנו לנסוע לקבר יוסף שבשכם.

אני הייתי תפוס בשרעפים אחרים. כל הכביש היה מלא מחסומי אבנים וצמיגים בוערים. רוני הנהג נסע ביניהם במהירות מרובה, ואני חיכיתי שהרב יגיד לו להאט, אבל הרב לא העיר לו מאומה.

הגענו למקום שבו היו בבת-אחת על הכביש חמישה צמיגים בוערים וכבר לא היה אפשר לתמרן בינהם. הרב אמר לרוני: ''סע, אל תעצור''. הוא החל לנסוע על הצמיגים הבוערים ואני הייתי בפחד. זו סכנה, אבל לא העזתי לומר דבר. רוני המשיך לנסוע על הצמיגים הבוערים כאילו הוא נוסע על הכביש, ושאל לאן לנסוע. ''לקבר יוסף'', אמר הרב.

אני מכיר את הגזרה הזאת כמו את כף ידי. בצבא אני משמש כאלוף-משנה במילואים, וכמה פעמים פיקדתי על הגזרה הזאת. הדרכתי את רוני לתוך שכם בכבישים שנסעתי בהם עשרות פעמים. הייתי מכיר שם כל סימטא וכל רחוב. כל בית וכל דייר. מכיר את העיר ביום ומכיר אותה בלילה. בעיקר בלילות היינו מסתובבים שם, עוצרים אנשים ומחסלים את מי שצריך לחסל, ועושים עוד כל מיני מעשים שאסור לספר.

שכם היא לא כפר תמים גם בימי חול רגילים. זוהי עיר מלאה רוצחים. רוב המתאבדים היו יוצאים משכם ומהכפרים שבסמוך לה. בתקופה ההיא כל האיזור היה משולהב בצמיגים ובאנשים מלאים חמת רצח. והנה אנחנו נוסעים בשכם לפי הדרכת הרב, ולפתע אני מוצא את עצמי בסמטה שאני לא מכיר. גם רוני הנהג, שהיה עם הרב כמה וכמה פעמים בשכם, לא מצא את דרכו. תקועים היינו בשכם ולא מוצאים את ידינו ורגלינו.

רוני שאל איפה אנחנו, ונאלצתי להגיד לו שאני לא יודע. פתאום אני בבלק-אווט, כאילו קיבלתי מכה בראש. לא יודע להסביר מה קרה באותו חלקיק שנייה. הרב, ששתק כל הדרך, דיבר ואמר: ''תפתחו את הדלת, הגענו''.

עד היום אני לא מבין איך הגענו. כמה וכמה פעמים עברתי אחר כך על המפות של שכם, ולא הצלחתי להבין איפה טעינו ואיך הגענו. קראתי כמו כולם על הסיפורים הללו של קפיצת הדרך שהיו לצדיקים, ואני חושב שהייתי עד לאחת כזאת.

(אל''מ במיל' ישראל טויטו)

סע ימינה ותגיע

אני משמש כנהג הרבה מאוד שנים. הייתי הנהג של הרה''ג אברהם שפירא זצוק''ל כמה שנים, אחר כך הייתי שבע-עשרה שנה הנהג של הרב מרדכי אליהו זצוק''ל. הכרתי באופן כללי את כל הכבישים בארץ, גם מניסיון של הרבה מאוד שנים וגם מהשתלמויות שהיינו עושים כשהייתי נהג ממשלתי.

פעם היינו צריכים להגיע לחולון להרצאה, ולא הכרתי את המקום שאליו אנחנו נוסעים. לכן קבענו עם המזמין שהוא יחכה לנו בכיכר הגדולה של חולון, משם הוא ייקח אותנו למקום ההרצאה.

הגענו למקום של הכיכר, והמזמין לא היה במקום. התחלתי להסתובב בכיכר כדי שלא לעצור את התנועה. בינתיים האנשים באולם חיכו לנו, והיו שם הרבה מאוד אנשים. הרב כנראה הרגיש שאנחנו מסתובבים לחינם והוא אמר לי: סע לאולם. הרכב היה עם וילונות, והוא יושב מאחורה ואומר לי: פנה כאן ימינה. אחרי כמה רחובות אומר לי: פנה שמאלה, ימינה, ישר. כך אחרי כמה דקות היינו בפתח של האולם. כל הניווט הזה היה כשהוא לא יכול כלל לראות את הדרך.

פעם היינו צריכים להגיע לשיעור בתל-אביב באזור של שיינקין, ליד רחוב בעלי המלאכה. הגענו לאזור, אבל לא ידעתי איך להגיע למקום המדויק כי היו שם הרבה ''אין כניסה''. הסתובבנו לריק כמה דקות עד שהרב הבחין שאנחנו מסתובבים לחינם. הוא אמר לי: סע ימינה, סע שמאלה, ואחרי שתי דקות היינו בפתח של המקום שבו היתה ההרצאה.

(רוני לוי, הנהג של הרב)

בדרך למירון

יצאנו מצפת אחרי התהלוכה של ספר התורה בערב ל''ג בעומר. יחד אתנו יצאו הרבה מכוניות, והיינו תקועים בפקק של עשרות מכוניות שנסעו לכיוון מירון. שאלתי את הרב: מה יהיה? והוא השיב לי: יהיה בסדר. אחרי שתי דקות מגיע שוטר על טוסטוס ואומר לי: סע אחרי.

נסעתי אחרי השוטר עם הטוסטוס עד לציון של הרשב''י עצמו. כשהגענו יצאתי מהאוטו להגיד לשוטר תודה, ולא מצאתי אותו. שאלתי את השוטרים איפה הוא, והם אמרו לי שאין במרחב הזה שום שוטר על טוסטוס, כולם על אופנעים או מכוניות.

(רוני לוי, הנהג של הרב)

רוקד על שתי חתונות

לרב היו בערב אחד שתי חתונות, אחת בירושלים באולמי גוטניק ואחת בבית-שמש למשפחת לגאמי. האח של החתן של משפחת לגאמי היה גם בחתונה בגוטניק. לפני שהרב סיים את החופה, הוא יצא משם להגיע לפנינו לחתונה של אחיו.

כשיצאנו מאולמי גוטניק שאל אותי הרב: איך ניסע לבית-שמש, בדרך הרגילה או דרך היער? אמרתי לו: מה שהרב יגיד. הרב אמר לי: תעשה מה שאתה רוצה. הבנתי שאני צריך לנסוע דרך היער. נסענו והגענו לחתונה. הרב ערך את החופה וכולם היו מרוצים.

לאחר שהרב סיים את החופה, בערך חצי שעה אחרי שהגענו, ראיתי את האח של החתן מגיע. הוא סיפר לי שהיתה תאונה בשער הגיא והם נתקעו חצי שעה בפקק. סיפרתי לו מה שהרב אמר לי ביציאה מהחתונה בירושלים, והוא עמד המום.

(רוני לוי, הנהג של הרב)

תעשי ''פו'' – שחרור פקקים

בליל יום העצמאות נסענו לכינר לנוח כמה ימים, הרב והרבנית והעוזרים של הרב. בצומת צמח נתקענו עם הרכב בפקק ענק שלא ראינו את סופו. אחרי מספר רב של דקות בהמתנה ללא תנועה בצומת צמח אמרו לי כמה מהנוסעים באוטו: תעקוף, תיסע מימין, עצות שנותנים לנהגים. לא רציתי לעקוף. לא ידעתי איפה מסתיים הפקק. הרב לא אהב שמעירים לי, אבל לא אמר כלום עד שהרבנית הרגישה לא בנוח מהפקק המתארך ואמרה לי: אין אפשרות לעקוף את הפקק הזה?

הרב הסתכל על הרבנית ואמר לה: רק תעשי ''פו'' (רוח באוויר), ונוכל לעקוף.

היא עשתה ''פו'' ומייד הגיעו מאחור שני אופנועים של המשטרה ונסעו דרך הצד. אני נסעתי אחריהם. הם ממהרים, ואני ממהר. הם דוהרים, ואני דוהר. מסתבר שהפקק היה באמת ארוך, אולי עשרה קילומטר. לאחר כמה דקות היינו בסוף הפקק הענק.

(רוני לוי, הנהג של הרב)

סיפורים מהמשפחה

כיבוד אם

כיבוד אם של חכם מרדכי זצ''ל היה עצום ונורא מאוד. פעם ראיתי אותו בכניסת השבת הולך בצעדי ריצה מהירים. כששאלתי אותו: ''להיכן כבודו רץ ככה?'' הוא השיב לי: ''לכבוד אמי''. תמיד כך הוא היה נוהג, ללכת לאמו בכל ערב שבת, לברך ולהתברך ב''שבת שלום'', ולשאול ולסייע לה אם היתה זקוקה לדבר מה.

(הרב דוד צדקה שליט''א)

הרב והרבנית – לימוד של שלום-בית

הרב זצ''ל ותיבדל''א הרבנית שתחיה היו דוגמה ומופת לשלום וכבוד הדדי בין בני זוג. הרב נהג ברבנית בכבוד רב המעורר התפעלות, ותמיד דיבר עמה בנועם. מעולם לא דרש דבר או הרים את קולו. אם היו נוסעים ביחד, היה קם מכיסאו במושב הקדמי, כדי שהיא תשב מלפנים והוא היה יושב מאחור. כשהיו חוזרים כולם יחד מבית הכנסת עם הקהל הרב שליווה אותם, היה מסתובב מדי כמה דקות כדי לבדוק מה עם הרבנית, האם היא בסדר.

כשהיתה בהריון נהג לעזור אף בעבודות הבית בימי שישי. זכורני פעם אחת שניסו לשכנע את הרב להראות את השעה בשעונים שקיבל מהבבא סאלי. אנשים רבים עמדו וניסו לשכנע אותו, אבל הרב פנה אל הרבנית בשאלה: ''מה את היית רוצה?'' גם אם היה צריך לחכות לה זמן רב, מעולם לא העיר לה או הראה לה פנים מתוחות. תמיד קיבל הכול בשלווה ובנועם.

גם הרב צריך להקשיב לרבנית!

בעת ימי הפיגועים לאחר הסכמי אוסלו התבקש הרב זצ''ל לכתוב תפילה שתאמר בעת פתיחת ההיכל. הרבנית שתחיה אמרה זאת לרב, והרב החל מייד בכתיבת הנוסח. הרב נתן בידי את הנוסח, ולפני צאתי מהבית הרבנית ביקשה את הנוסח לבדיקה. הרבנית העירה שמשפט מסוים צריך להיות מנוסח אחרת ושינתה את הנכתב.

הרבנית ביקשה שאכנס שוב לחדר לרב ואראה לו את השינוי. הייתי מאוד נבוך לעשות כן ולא ידעתי איך אומר לרב שהנוסח שונה. ממש גמגמתי כשהבאתי שוב את התפילה ושמתיה לפני הרב.

הרב מייד שאל: ''מי שינה את הנוסח?'', כמעט בלעתי את לשוני, ואמרתי בשקט: ''הרבנית אמרה שאולי כדאי...''.

הרב מייד קלט שאני נבוך מהמצב, ואמר בקול ובחיוך רחב: ''אה, זה הרבנית שינתה... מה אתה חושב, גם הרב צריך להקשיב לרבנית! זה טוב מאוד!''

(הרב יוסף אלנקווה, רב נווה-דקלים לשעבר)

יום הולדת לסבתא

החג המשפחתי הגדול מכולם היה יום ההולדת של סבתא שתחיה. בכל יום הולדת סבא זצ''ל טרח והשקיע לגרום לסבתא להרגיש הכי טובה ומיוחדת ולהפוך את יום ההולדת לבלתי נשכח. היינו עושים מסיבה גדולה, וכל בני המשפחה שיכלו היו מגיעים. סבא היה מכין לסבתא מגילה של ברכות ואיחולים מתובלת בגימטריות, פירושים וחידודים מיוחדים, המגילה היתה מגולגלת וסגורה עם סרט, ובתוכה היה ורד ענק, וכמובן מתנה – תכשיט בשביל סבתא שיתאים לטעמה. לכולנו היה אתגר, להבין את הברכות העמוקות והשנונות שסבא היה כותב לסבתא במגילה.

היה מדהים לראות שכמעט תמיד היחידה שהבינה הכול היתה סבתא, ומי שהיה מסתכל, היה רואה את הקשר העמוק שהיה בין סבא לסבתא, בטוב וברע, בשמחה וגם בעצב.

כשסבא כאב בבית-חולים, סבתא גם כן לא הרגישה טוב, וכשמצבו של סבא השתפר, גם סבתא חזרה לחייך.

(יעל בן אליהו, נכדת הרב)

הרב הופך לסבא

הלידה של בננו הבכור עמיחי התארכה והתארכה עם צירים ממושכים שלא קידמו דבר. בשלב מסוים גם הצוות הרפואי לא היה בטוח שתיתכן לידה טבעית, כי על-פי הבדיקות היה צפי לעובר גדול. נשלחנו לצילום רנטגן (אז עוד לא היה מכשיר אולטרא-סאונד זמין) ואכן הצילום העיד שצריך תפילות כדי שהכול יעבור באופן רגיל.

הרבנית אליהו, חמותי שתחיה, כששמעה שאלו פני הדברים, התקשרה מייד לרב מרדכי אליהו זצ''ל וסיפרה לו את העניין. הרב הדליק נר לכבוד הצדיקים. לאחר מכן, אסף מנין של אנשים, נסע אתם לכותל והתפלל ללידה קלה ורגילה לאימא ולילד בריא. ואכן, התפילות עשו את שלהן ונולד בשעה טובה ילד בריא ונחמד ששקל למעלה מארבעה ק''ג, והוא זה שהפך את הרב אליהו לראשונה לסבא...

(הרבנית טובה אליהו, כלתו של הרב)

נס השבת אצל סבא

במהלך ימי ה''שבעה'' שמענו סיפורי ניסים רבים על סבא הרב זצ''ל, שכל אחד מהם גדול ומופלא מחברו. אבל אני רוצה לספר על נס אחר, הנס הפרטי שלי: נס השבת אצל סבא. שבת שמלאה ברגעים קטנים, שרק היום אני מבין את עוצמתם.

איך סבא מצא זמן בכל ערב שבת להתיישב אתנו, הבנים והנכדים, ולספר לנו סיפורים מרתקים מבית-אבא, סיפורי צדיקים, חוויות משפחתיות שהטביעו עליו את חותמן וסיפורים מעניינים מחייו – מהמפגש עם האפיפיור ועד ביקור בכלאו של פולארד, כאשר בין לבין היה מקפיד לגלות לנו סודות שמסתתרים בין פסוקי פרשת השבוע.

איך היה כה חשוב לסבא לסדר לסבתא את הפמוטים בטרם תבוא השבת, באיזו מסירות ואהבה אין קץ היה מסדר אותם מוקדם, ולא בדקה האחרונה ולא כאילו זה עול עליו. לא היה ולו ערב שבת אחד שבו שכח סבא לסדר לסבתא את הפמוטים להדלקה.

הוא גם היה לוקח אותנו לעזור בהכנות לשבת. לשים על המתגים של האור כיסוי שכתוב עליו ''שבת'' וכו', ולעשות את הכול בנחת רוח של ערב שבת, בשמחה ובזריזות.

מייד כשחזרנו מבית הכנסת היה סבא מקדש על היין, ובשעה שנצרך להוסיף מים לגביע הקידוש, היה קורא לנו, הנכדים, מקטן הילדים ועד לבכור שבהם, ונותן לכל אחד למזוג טיפת מים אחת לגביע. ואם היה נכד או נכדה קטנים – הוא היה מרים אותם כדי שיוכלו למזוג את טיפת המים ביין. רק אחרי שכל נכד נתן משלו לגביע, המשיך סבא וקידש על היין.

לאחר הקידוש, כשכל המבוגרים הלכו אל המטבח ליטול את ידיהם, היה אוסף סבא את כל נכדיו הקטנים לכיור בחדר אחר ונוטל אתם ביחד את הידיים, הרחק מעיני ה''מבוגרים''.

איך שסבא היה בוצע את הפת ומחלק לכל המסובים לשולחן, ולנכדים היה שומר חתיכות מיוחדות מהפיתה. מהחתיכות ששמר היה יוצר צורות של ''מקל סבא'' ורק אז נותן לנו.

השולחן היה מלא שירי שבת ודברי תורה מתוקים, ואף פעם לא שמנו לב איך שהזמן עובר עד שהיו מגיעים אנשי השיעור שאחרי האוכל ודופקים בעדינות בדלת. בין לבין היינו שרים שירי שבת, ותמיד סבא היה שר את השירים שסבתא הכי אוהבת.

בבוקר מוקדם היה סבא מעיר אותנו ושואל אם אנחנו רוצים לקום לתפילת ''ותיקין'', ולא היה אפשר להרגיש כלל שאנו נמצאים בעיצומו של חיפזון של בוקר. סבא היה מתנהל ברוגע ומכין לנו פרוסת עוגה ושתייה חמה מכל הלב, כאילו כל העולם עמד מלכת.

בדרך לבית הכנסת – המוני אנשים מלווים את סבא, שואלים שאלות, מבקשים ברכות, וסבא עוצר ליד אישה שנחבאת אל הכלים, שואל לרצונה ומברך אותה. רגעים רבים כל כך הוא היה שייך אל הכלל, תמיד נמצא שם בשביל אותם רבבות שצובאים על דלתותיו, מנהיג את עם ישראל. אבל בשבילי, הוא תמיד היה יותר מזה: הוא היה סבא שלי.

(איתי בן אליהו, נכד הרב)

מתיקות השבת אצל סבא

הרבה הרבה סיפורים יש לי לספר על המתיקות של שבת אצל סבא. דברי התורה המתוקים, היחס המיוחד לכל הילדים, לכל הנכדים, גם לקטנים ביותר. בכל סעודות השבת והחג הקדיש לנו סבא הרבה תשומת לב, ולכן כל הילדים היו רוצים מאוד לשבת על ידו. לכן בחציו של השולחן שהיה קרוב לסבא ישבו תמיד הילדים, והמבוגרים ישבו בצד המרוחק יותר. פעם, כששאלו את סבא למה הוא מתייחס כל כך בנחת ומקדיש זמן לילדים, הוא אמר כי ילדים קולטים הכי הרבה.

בזמן הקידוש סבא הקפיד להסתכל על נרות השבת. לאחר מכן, הוא היה אוסף אותנו, הילדים, שנבוא ליטול ידיים עמו, בכיור שליד הלשכה שלו. סבא היה הולך בראש ואחריו טור של ילדים. זו היתה חוויה מיוחדת שלנו עם סבא. אני זוכרת איך הרגשנו מיוחדים, שאנחנו לא נוטלים ידיים סתם כך במטבח, עם שאר המבוגרים. היום אני נזכרת בכך בחיוך, וחושבת שזו היתה בוודאי דרכו לעזור לסבתא, שלא יסתובבו לה כל הילדים במטבח. אך הצורה שבה נעשה הדבר הפכה את הנטילה לחוויה מיוחדת בשבילנו, ונתנה לנו להרגיש מיוחדים.

תוך כדי שהיינו אצל סבא גם למדנו הרבה דברים חשובים לחיים. אני זוכרת, למשל, איך ביום שישי אחד צלצל הטלפון וביקשו מסבא להתפלל לרפואתו של אדם מסוים. סבא בירך אותו, והוסיף שבע''ה הכל יהיה בסדר. שאלתי אותו מה צריך לעשות כדי שתפילותינו יתקבלו, וסבא ענה לי שצריך לשמור על הפה טהור ונקי ואז ה' שומע לתפילות.

בערב פסח היינו באים לפעמים לעזור לסבא ולסבתא בהכנות לחג. סבא היה מחמיר על עצמו לא לאכול דברים קנויים בפסח. סבא וסבתא היו טוחנים בעצמם את הפפריקה, הפלפל השחור, הכמון והקפה. אני זוכרת איך עזרנו פעם לסבא להכין פפריקה. במרפסת היו תלויים פלפלים מיוחדים לייבוש, עזרנו לסבא להוציא את החלקים הלא טובים של הפלפלים, סבא היה מסביר לנו מה הוא עושה בכל שלב, אחר כך היינו טוחנים את הפלפלים וכך מכינים פפריקה. כך היה סבא, מצד אחד איש קדוש, מלא הדר, מקפיד על כל מצווה ומצווה, אך מצד שני היה סבא אוהב, שידע ליצור קשר מיוחד אתנו, הילדים.

(מיכל כפרי, נכדת הרב)

חיבוב מצווה בשולחן השבת של סבא

שולחן השבת של סבא וסבתא היה המפגש הכי חזק ומשמעותי עם סבא. זה היה מפגש רב השפעה, שכל אחד מהנכדים זוכר היטב. הרב היה מלא חיים, מלא שמחה של חיבוב מצווה, והשתדל להדביק את כולנו, בעיקר את הילדים, בשמחה ובחיבה למצוות.

כשהלכנו ליטול ידיים לפני הסעודה הוא היה מכריז ש''רק הקטנים נוטלים אתי!'', וכולנו היינו נרגשים ורצים ליטול ידיים עם סבא. הוא היה שואל אותנו איזו חלה הכי יפה, ובוצע אותה, בפנים מאירות ובשמחה גדולה. אם היה ילד עצוב, סבא היה מושיב אותו לידו ומאכיל אותו מצלחתו, עד שהיה יוצא שמח וטוב לב.

את הפיתות שהיו על השולחן היה חותך עבורנו, הילדים, בצורות מיוחדות, כדי לשמח אותנו, ובו בזמן היה עורך דיון הלכתי עם המבוגרים, על ההיתר שבדבר...

בכלל, על כל פרט בסעודה היה הרב מעורר דיונים הלכתיים, כמו למשל: האם מותר לערבב את הטחינה עם הסלט (דבר שאהבנו מאוד לעשות...).

הוא היה מספר סיפורים על גדולי ישראל ומתבל אותם בדברי הלכה, וכך העביר לנו, הילדים, את המסרים החשובים, בצורה החודרת אל הלב.

(הרב אריאל אליהו, נכד הרב)

המחוג של השניות

יום אחד הביאו לביתו של סבא הרב זצ''ל מחשב עם פרויקט השו''ת, והיה שם גם משחק מחשב מעניין. באותו היום החלטתי שאני לא הולך לישיבה אלא נשאר ליד המחשב לשחק.

בשעה 08:00 בבוקר, השעה שבה בדרך כלל הולכים לישיבה, סבא לא העיר לי, הוא רק דפק בדלת החדר ושאל אותי אם אני מרגיש טוב. עניתי לו: ''ברוך ה' כן''.

הבנתי את הרמז אבל המשחק קרץ יותר, והחלטתי להמשיך במשחק. בשעה 08:30 סבא נכנס שוב לחדר, כאילו בטעות, ואמר לי: ''אני רואה שלא אכלת ארוחת בוקר''. שוב הוא לא העיר לי דבר, אלא הלך להכין לי חביתה עם כוס שוקו, וזאת כשאני יודע שלסבא אין טיפת זמן מיותרת! אבל המשחק קרץ יותר, והחלטתי להמשיך במשחק ולא ללכת לישיבה.

כך אני יושב ומשחק עד השעה 13:00 בצהריים ולא הולך ללמוד תורה, וסבא לא מעיר לי דבר. אבל זו היתה הפעם האחרונה שבה שיחקתי במחשב מאז ועד היום. ההערה בלי הערה של סבא היתה כל כך חזקה, למרות שהיתה בלי שום מילים, בלי שום דיבור ישיר, רק משהו עקיף לגמרי.

אחרי יומיים ראיתי את סבא עומד ליד השעון בסלון ומסתכל עליו. שאלתי אותו מה הוא עושה, וסבא ענה לי: ''תראה איך המחוג של השניות זז מהר''. הבנתי שסבא רוצה לומר לי שעדיף שלא לבזבז את הזמן.

(הרב אלעד אליהו, נכד הרב)

לא כמו כל האבות

אצל אבא לא היה רגע אחד מבוזבז לשווא. תמיד הוא היה לומד או עונה תשובות לאנשים או כותב, ויחד עם זאת הוא היה מקדיש לנו, הילדים, זמן במאור פנים ולא בתחושה של קוצר רוח. בחופשות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ואני חושב שבטיולים הללו למדנו אהבת תורה יותר מכל זמן אחר. בדרך הוא היה מספר לנו אגדות מחז''ל, מהזוהר ומהמדרשים. הוא היה משתף אותנו בשאלות ששאלו אותו והיה שואל אותנו לדעתנו, מה אנחנו היינו עושים.

כשגדלנו יותר הוא היה משתף אותנו בשאלות הלכתיות ודן אתנו בהן. הוא שמע את דעתנו ואף פעם לא סתר אותה. תמיד היה מחזק את דעתנו ומביא לה סימוכין. ואם היינו אומרים דבר שלא ראוי כלל, הוא היה דן אתנו בלי ביקורת על דברינו עד שאנחנו בעצמנו היינו דוחים אותה ולא הוא.

אבא היה מנצל את הזמן מאוד, ואני הייתי בטוח שכך הם כל ההורים בעולם. כל האבות שבעולם אף פעם לא מבזבזים את הזמן שלהם, אפילו לא לשנייה אחת. אני זוכר את היום שבו הלכתי לבית של חבר בכיתה א' וראיתי את אבא שלו יושב ומתבטל. הסתכלתי עליו בפליאה, לא מבין למה הוא לא לומד תורה, למה הוא לא מנצל כל שנייה לעזור לאנשים. כשהאבא של החבר שלי קלט שאני מסתכל עליו בתדהמה ובהלם, הוא כנראה הבין מה קורה לי ואמר: ''לא כל ההורים בעולם הם כמו אבא שלך!'' ואני לא הבנתי – למה לא כל ההורים בעולם הם לא כמוהו?!

(הרב שמואל אליהו, בן הרב)

תוכן העניינים

אביהם של ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה