אור ברסלב
אבי עזר דברים

אבי עזר· רבי שלמה הכהן מליסא

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

שניר יש לו ג' שמות. דהיינו חרמון שריון שניר ונעלם ממנו עד הר שיאון הוא חרמון נמצא יש לו ד' שמות וכן מבואר ברש"י בפסוק צידונים יקראו לחרמון שריון. אבל פירושו כי מלבד שניר יש לו עוד ג' שמות ועיין:

פסוק ה

הואיל משה שנים פעלים עוברים דבקים בלא וי"ו. ומצאנו ג"כ הואיל הלך אחרי צו שני עוברים נצמדים בלא וי"ו. עיין בספר מאיר נתיב כי הוראתו לשון רצון וחפץ לכן אפשר נצמדים יחד בלא וי"ו כיון שהרצון והמעשה דבר אחד. ונחשב תיבת הואיל כמו מקור אל פעל שאחריה שהוא גם כן כוונת המחשבה הקודמת למעשה יחוברו יחד בלא וי"ו החיבור והדברים עמוקים בדרכי הדקדוק:

פסוק ט

לא אוכל לבדי כטעם לא תוכל עשוהו לבדך. כיון שמצאנו לשרש וכל שני הוראות פעמים משמש הוראתו בדרך שמירה ואזהרה כמו לא תוכל לתת עליך איש נכרי לא יוכל לבכר לא תוכל להתעלם. ופעמים הוראתו מבלי יכולת לעשות לא נוכל עד אשר יאספו ולא יכלו לשתות מים ממרה. על כן פירש הרב כאן גם כן הוראתו בדרך יכולת כטעם לא תוכל עשוהו לבדך וכן פתרונו יפה לפי ענינו וזה שדרש ר' יהושע בן קרחה על פסוק לא תוכל לאכול בשעריך יכול אתה אבל אינך רשאי עיין רש"י פרשת ראה:

פסוק יג

הבו מלה זרה. וכן משפט השורש הלז בכל המקרא ומשפטו על משקל רצו בנו וכיון שה"א לא ינוע לבדו לכן היה משפטה בשו"א ופת"ח ועיין פרשת ויגש הבו מקניכם ועיין בראשית הבה נרדה:

פסוק טז

שמוע שם הפועל כמו זכור וכו'. כי לפעמים בא שם הפועל קודם הפעולה כמו הלוך וקראת ולפעמים אחר הפעולה ויברך ברוך (יהושע כ"ד).:

פסוק יז

תכירו להכריח הדין למי שיכיר. דברי הרב קשים להולמם גם דברי מטוט קשים ואשר נראה לי כדבריו שהכתוב הזהיר לדיין לבל יטה הדין לזכות אל אוהבו ומכירו כטעם מאת מכרו (מלכים ב). וכטעם יהי מכירך ברוך והנה נקט הכתוב בלשון תכיר כיון שסובל הדבר והפוכו כי הוראתו אהבה ושנאה כטעם ויהי בבאה והיא מתנכרה למה זה את מתנכרה ומשתמע הפסוק לתרי אפי שלא לאהוב את חבירו ולזכותו בדין גם לא ישנא את חבירו לחייבו בדין והדברים כנים ולא נעלם ממך דברי חכמינו ז"ל בפרק כל כתבי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא דחביב עלי כגופאי גם ידעת מעשה דרב ענן בכתובות דף ק"ה דאמר אל האי גברא דאייתי ליה כנתא דגלדני פסילנא לך לדינא:

פסוק כה

ויורידו אלינו. והאמת בעבור היותם בנגב כי נאמר בפרשת שלח לך עלו זה בנגב וההולך מעמו נקרא יורד:

פסוק כז

ותרגנו מבנין נפעל. ועיין במכלול לרד"ק באר היטב מדוע שב פעול והמה פועלים:

פסוק לג

לראותכם נפתח הלמ"ד ללמד על ה"א הדעת. הנה מעטים אשר נמצאו במקרא בכינוי פועל עם פעול כמו המעלך הפודך אינם בלמ"ד השימוש ועיין לרד"ק בשימוש הה"א לכן לא מסתפינא להגיה ה"א הפעול תחת ה"א הדעת כמו לנחותם לצבות בטן:

פסוק לו

הזכיר כלב בתחלה כאשר פרשתי. עיין פרשת פנחס:

פסוק לח

העומד לפניך הוא משרתו. כיון שמלת הוא נראה למותר לכן פירש הוראתו כמו ה"א הדעת ומן דעה כפולה ובמקרא כמוהו ועבד הלוי הוא:

פרק ב

פסוק טו

להמם מפעלי הכפל מבנין הקל. כחביריו והמותי אכלני הממני ודגש משלים הכפל וענינו מראה באצבע שאי אפשר להיות מנחי למ"ד ה"א כמו אשיחה ואהמה:

פסוק טז

ויהי כאשר תמו דבק. עיין בפרשת וארא בפסוק ויהי ביום דבר ה':

פסוק כח

אוכל בכסף תשברני. דע כי גזרת שבר משמש לשון מכר ולשון קנין כמו שפירש רש"י פרשת מקץ בפסוק וישבור למצרים ועיין מה שכתבתי על פסוק ושברו לנו וכאן ענינו מורה הוראתו על המוכר פירושו תשבור לי תמכור לי לכן נאמר בפסוק ואכלתי להורות שהוראתו על מכר ואי לא נאמר ואכלתי הוה אמינא שהוראתו מלשון קנין:

פסוק לז

לא קרבת כל יד מקום כמו יד הירדן. וכן רועה על ידיהם ובלשון משנה הוראתו כמו בשביל וכמו ומרק אחר שחיטה על ידו עיין ר"ע מברטנורא:

פרק ג

פסוק כג

ואתחנן הטעם וכבר התחננתי. דברי הרב קרובים אל הפשט שתיבת ואתחנן הוא עתיד הנהפך לעבר ודלא כדברי המכלול כי יעמד נגדו בעת ההיא ופרושו וטעמו שהתחנן אל ה' קודם שאמר ואת יהושע צויתי וטעם שבקש משה לעבור אל ארץ הטובה לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה רק אודות אמונת אומן אשר תתרבה בכל יום ויום בראותו מעשה ה' עד הגדיל ומה גם שרבו מצות ארץ ישראל לאין מספר וזה שכתב הרב בצחות לשונו בעבור לגדלות השם אין חקר וכו' כי לכאורה יפלא מאד על נאמן בית שישפוך עתירתו לבא אל ארץ טובה וכבר מבואר בדברי חכמינו ז"ל זה שמסיים הרב לקמן וטעם זו הפרשה לחבב את ארץ ישראל וכו':

פרק ד

פסוק ה

וטעם למדתי ועוד כי יש לכם תפארת במצותיו. הנה הרואה יתמה על דברי הפסוק ושמרתם ועשיתם וגו' ואמרו רק עם חכם וגו' האמור יאמר למוד היטב למען תחכם באחריתך ויהי לך התפארת על חבירך ואנשי גילך ויקבלוך בכבוד לרב ולמורה. הלא זה היעוד לא נאה לבן דעת שיהיה הלמוד בשביל התפארת וגאון ואף גם לאומה שלימה. והנכון בזה שרמז בתורה ענינים גדולים בפסוקים הללו. כי ידוע בשנים קדמוניות אשר היו בני ישראל לבז ולמשיסה בערי הגוים חשבו למצוא חן לילך בחקותיהם ובעדי זהב וכסף וכבר השיב להם פטרון אחד בעת צר להם מגירושים ומטלטול על ידי קנאת הגוים עבור הלוכם ברום בבגדי משי ורקמה משוחים בששר אמר להם הפטרון קרעו בגדיכם ואל לבבכם ואחר כך חשבו כמה מבני אחינו למצוא חן בעיני העמים ללמוד לשונותיהם וחוקותיהם למצוא חן בעיניהם וחוקותינו ותורתנו מקרא ותלמוד ופוסקים מונחים בקרן זוית ואין מאסף וגם זאת לא עלתה בידם כי העמים שחקו עליהם. אבל נשימה לב על ימים קדמונים אשר ה' עננו בכל קראנו וכל אחד מאתנו יודע בשמות המלאכים וממנו נביאים וממנו חכמים וצדיקים ואף בימי תנאים שמשו בבת קול וכל דבריהם כגחלי אש ברוח פיהם המיתו רשע ובראות עיניהם הפילו חללים זאת תפארתנו והכל יודעים כי לא נעלם מהם טבעות והנדסה ולשונות עמים ומכתבם. אבל עיקר תפארתם לא היה רק בחכמה אלהות. כי בזאת נראה בהם השגחה והשפעה גדולה מכל העם כי המה כונו בעשיית המצות על צד המעולה וכל מגמתם לחקור בגדולת הבורא עד אשר קבלו השגה ושפע ולא עשו המצות כדרך אנשים מלומדה. והנה גלה לנו התורה כמזכיר לומר אם רוח התפארת יעלה עליך למצוא חן בעיני העמים ולהתיפות בעיניהם לאמר עליך כי חכם ונבון אתה ותחשוב להשיג כבוד בכתיבה ודבור ותשלך מצות ה' אחר גיוך לשוא תתיפי. וזה שאמר הכתוב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' רק ושמרתם את המצות ועשיתם באופן נאה לבל יתגאלו בפת בג הזמן הלא אז ישחקו עמים על מצותיך ומשפטיך. כאשר יראו בשפלת קומתך. אשר דמתה לתמר מימיך. אבל תעשה באופן היאות כמו שכתבתי ואז יהיה חכמתכם ובינתכם גדול מאד בעיני העמים בראותם גודל השכלת הדת וגם יראו גודל הצלחת אומה אשר קרוב ה' אליהם בכל קראם כי חכמת אדם תאיר פניו ומי אשר ראה אומתנו בשלותם מי לא ידע כי חוקותינו טובים וה' דודינו ורוענו. וזה שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח וגו' ויהיה אצלך כדיוטגמא ישנה מצות אנשים מלומדה לבוא אצלו כמבוא עם ולבבם רחוק עמנו הלא אז לא תמצא חן בעיני האומות. וגם זאת לא יועיל לכם באמרם כי ה' שכחנו על אשר הלכנו קדורנית. זה תוכן דברי הפסוקים ההמה כאשר תשים אל לבך תשוב ותראה דברי מוסר היוצאים מפסוקים האלה ועתה דע לך ומה מאד עמקו דברי המקונן ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה' לומר שעל רוב הטובות והשלום שנתתי לי בנשמתי וזה ותזנח גרמת להשכיח נפשי ונשמתי מרוב שלום שהשפעת לי נשיתי טובה היינו טובת עולם עומד ואומר אבד נצחי כי פשענו להאמין בנצחיות ותוחלתי מה' לעתיד כי אמרנו נגזרנו ולית דין ודיין ומקרה אחד לצדיק ולרשע ואתה ה' תזכיר עניי ומרודי לכפר על כל אשר העוינו והמקונן מדבר כאלו ה' לנגדו ובמר מיילל לאמר בלשון נכח ונסתר על מדרגה עליונה כטעם כל הברכות טוב ה' לקויו ולצדיקים ואל תתמה על החפץ ראותינו צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים כי אתה ה' לנפש תדרשנו שעיקר כונתך לדרוש ולהיטיב לנפש הצדיק והגוף הוא טפל ולא דברה תורה במתים והארכתי לדבר בדברי חכמינו ז"ל בפרק במה מדליקין על פסוק ותזנח משלום נפשי ופה אין מקום אתי להאריך:

פסוק כג

תמונת כל. כל דבר. כמו מלובשים בגדים. בגדים חמודות. ימותו אנשים. אנשים בחורים:

פסוק כו

ושמא יטעון טוען כי שמים כעשן נמלחו הטוען ער ולבו ישן. לדעתי דברי הרב כפשוטו כיון שרמז ברישא כי השמים והארץ עדים בדבר ואם הם נמלחו ויבלו הלא אז גם אדם אין בארץ על מי יעידון אז ודברי מטוט לא נראין לי: שם

תאבדון כמו תלמדון. בינוני קל עומד כמו תאבד מכהן תאמר תאכל. ומפני שאינו סמוך נאמר בצר"י תאבדון כמו ויהבלו ותימא על הרב שהביא ראיה מגזרה אחרת:

פסוק כח

יראון וישמעון הזכיר ארבעה הרגשות ואין צורך להזכיר החמישית. כלפי לייא אמאי לא חשיב לגריעותא דאפילו חוש המשוש שיש לתולע עלי ארץ אין להם ומה וגם כי מצינו שדוד המלך חשבם באומרו ידיהם ולא ימישון לא יהגו בגרונם. ובמורה לא קחשיב דבור והליכה ומשוש. והנכון לדעתי דהקרא לא קחשיב רק דברים השייכים בקרבן דמצינו בקרבן אכילה ריח וראיה כטעם וישע ה' אל הבל ואל מנחתו גם מצינו לשון שמיעה בתפלה ועתירה אבל משוש והליכה אין צורך לחשוב:

פסוק לה

וטעם אן עוד. המעיין בדברי הרב בקהלת גם שמה סתומים וחתומים כתב שם ולא אוכל לפרש כי דעתי להצפין הדברים וגם אנכי קטנתי מעש לדבר בדברים האלה. ולדעתי שינה הכתוב בלשון עוד ולא נאמר יותר או אחר אבל מלת עוד יש לו כמה הוראות כמו יתרון ועדיין וקודם והוא לשון צחות: שם

כי המדבר הוא אלהים כו'. ולדעתי נאמר על דרך ופניתי אני ולבי ועיין פרשת משפטים בדיבור המתחיל וכבר פרשתי כי השם הנכבד הוא שם העצם וכו' ואז תבין דברי הרב:

פרק ה

פסוק ה

ולא עליתם וכו' כי המלות הם כגופות. דברי הרב תמצא מבואר יותר בראיות בפרשת יתרו בדיבור המתחיל אמר אברהם המחבר וגו': שם

על כן שוא ושקר כי הם אחים. ונקראים בפי המדקדקים שמות נרדפים אבל באמת יש לכל אחד הוראה מיוחדת נגלה או נסתר. וכבר עמלו המדקדקים ליתן טעם והוראה על כל שמות הנרדפים כי לא במקרה יצאו וזה לשון הזהר אמר רבי יוסי מאי ולא תתאוה כיון דכתיב ולא תחמוד דהא בהא סגיא אמר ליה זכאין אינון מארי קשוט חמידא חד דרגא תאוה דרגא אחרא. חמידא דאי יכול אזיל למיתב דליה בגין האי חמידא דנקיט ואזיל למעבד עובדא תאוה לאו הכי דהא אפילו דלא ינקוט אורחי למיהך אבתריה:

פסוק טז

ומלת חמד מתפרשת בלשון קודש לשני טעמים כי אם אינו כן תהיה הארץ רעה וכו'. ואנכי לא ידעתי מדוע לא פירש הרב כאשר מפרש בפרשת יתרו בפסוק לא תחמוד כי המה יהיו בתכלית השפלות בעיניהם לנגדנו שלא יתנו על לבם לחמוד ארצנו כי רחוק מאד בעיניהם כי שמעו את גבורתנו ויודעים את אלהינו:

פסוק יט

את הדברים האלה. הטעם עשרת הדברים ולא הדבורים. כי דבר סובל או את הענין כמו וזה הדבר אשר מל יהושע וסובל דבורים כמו דברי בלק. תזכה בדברך. לכן פירש הרב דכאן הוראתו ענין ולא דבור כמה דתימר שמע ישראל לשון האזנה על הענין ואין הוראתן על שמיעת אוזן גם כאן עיקר הוראתו על ענינים הנכבדים. והדברים עמוקים ועיין פרשת ויקהל אות א':

פסוק כג

אלהים חיים לשון רבים וטעם חיים להפריש בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע מעצמו. כבר ידעת כי חיים לשון רבים ולא יתפרדו ועיין ריש פרשת חיי שרה. וכבר ידעת כי שם אלהים נאמר גם על המלאכים ושופטים ואצל הבורא לא יעמוד לבדו רק עם סמיכות כמו אלהים צבאות וכן כאן אלהים חיים. ואף שמצינו ברא אלהים ויברא אלהים עיקר כוונת הענין לספר מעשה הבריאה אבל במקום שנאמר גדולת הבורא לא יעמוד לבדו ודברי מטוט רחוקים מפשט. ועיין תהלים בפסוק ישר יחזו פנימו. ועיין בדברי הרב פרשת משפטים אם אדוניו יתן לו אשה והדברים רחבים ביודעי הדקדוק ועמוקים ביודעי חן. אם תחפשנה תמצאנה:

פסוק כט

ושמרתם לעשות להוסיף ולא תסורו ימין ושמאל. כיון שכבר נאמר לשמור את מצות וגו' ועשו בארץ אלא בא להוסיף ולא תסורו וכן כתב הרב לעיל בדיבור המתחיל בבעל פעור וכו' יע"ש:

פסוק ל

בכל הדרך פירוש ימין ושמאל וכו' והנה עיקר כל המצות אמונת הלב. גם פה קשה לרב איך שייך היעוד הגשמי הזאת בעת אשר ראו ישראל מה שראו בהר סיני ואיך נופל יעוד אריכות ימים וחיים על זאת ומתרץ הרב דעיקר המצות אמונת הלב בבורא הכל ואמונת אומן דבשביל המצות אנו חיין כנאמר אם לא בריתי וגו'. ותיבת למען אינו מן היעוד ותשלום גמול רק קאי למעלה ושמרתם לעשות ותאמינו כי בשבילה אתם חיים ומאריכים ימים בארץ אשר תירשון ואם כן תאמינו לא תחטאו לעולם ולא יחרב בית המקדש ולא תגלו בראש הגולים. ובעונינו כאשר גדלה המינות ורבו המתפרצים אשר דמו שעולם כמנהגו נוהג ומות וחיים מקרה אחת המה לחכם ולכסילים לכן גלינו מארצנו ועד הנה לא יכולנו להרים קרננו וכבר הארכתי לעיל:

פרק ז

פסוק טז

ואכלת מצוה הוא לכלותם. ואל תאמר שהוא רשות לפניהם ולא מצוה והעד לא תחוס עיניך כי אם תאמר שפרושו לשון ברכה הוא כדרך שמברכין אומה או מלכות שתמשול על שאר אומות הוה ליה למכתב ולא תחוס בוי"ו ואז היה סובל הוראתו הכל בלשון ברכה ואכלת את כל העמים שתמשול עליהם ולא תצטרך ליתן להם חנינה מפחד העוזרים אשר יעזרו לשונאיך כי שלום מכל עבריך. והשתא דכתיב בלא וי"ו פרושו תיכף כשתעשה הטוב בעיני ה' ואכלת את העמים לא תחוס עינך עליהם ליתן חנינה כמעשה שאול בחמלת אגג. זה תופס דברי הרב. אף שאין עדותו חזקה כי נוכל לומר שהוי"ו ראשון מושכת אחרת אבל האמת עד לעצמו שהוא מצוה כפי קבלת חכמינו ז"ל ואפקי קרא הריגת אדם בלשון אכילה כטעם אוכלת אדם את כי הוא מורה על השחתה וכליון נמרץ כתאב לאכל פן ישאפו לנקום נקמת הגוים:

פסוק כא

אמר הגאון כי פן תרבה עליך סימן לזמן שינצחום ואין צורך. דקשה לגאון מלת פן שהוראתו על ספק והוה למימר כי אז ירבו עליך ואין דומה למה שנאמר פן יפתה לבבכם כי זה תלוי בבחירת אדם לכן מפרש שעיקר כונת הכתוב על ההיפוך וסימן לזמן שינצחום. כן מפרש הגאון בכמה מקומות במקרא. אכן דעת הרב כפשוטו דתורה דברה כלשון בני אדם. כאשר מזהיר איש לרעהו אל תלך בדרך פלוני פן תכשל בדרך. ומה גם אין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה רק בלשון ספק כמו פן אכלך בדרך וטעמו ידוע ליודעי חן:

פסוק כד

השמידך שם הפועל. כי הוראת כינוי המקור מתכונת הפעול כטעם אותי אותך כמו ויקם אדם לרדפך. וגם הוראתו כטעם שלו שלך כטעם כינוי השמות כמו ביום אכלך. אבל כאן הכינוי מתכונת הפועל ואותם המה העובדי כוכבים ומזלות פעולים ומה שכתב הרב כסף וזהב וגו' הוא דבור בפני עצמו ומקומו בפסוק כ"ה והמדפיס שכח להפסיקו:

פסוק כה

תוקש הוי"ו תחת יו"ד יקושתי. וכן אשר אועד לכם שמה:

פרק ח

פסוק א

כל המצוה הטעם אם רציתם לשמור המצות וכו'. עיין סוף פרשת נצבים ואז תבין דברי הרב:

פסוק ג

וירעיבך וגומר וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות עכ"ל. דהיינו תאות תענוגי חמדת טיול בגנות ובנינים נאים אשר לא היה להם במדבר ואין דעת הרב על תאות מאכלים שונים כי במן הוי כל מיני מטעמים אשר בחרו בנפשם כידוע מדברי חז"ל: שם

ידעון בנו"ן וכן צקון לחש. דעת הרב נראה דגם צקון מנחי פ"א יו"ד ודעת שאר מדקדקים היות מנחי עי"ן ומצינו כן בשלמים אשר ישכבון ועורקי לא ישכבון. וכן בנחי למ"ד ה"א ויחנון שופטים י"א: שם

מוצא פי ה' וגו'. בקוצר לשונו הודיע לן כמה ענינים גדולים. חדא כי בלחם אשר אנו אוכלים אל נחשוב שהוא מקרה אחד לאדם ולבהמה כמו המטר המצמיח חציר וכמו חי בהמה שצומח וגדל מן המספא לא כן אדם כי השם נתן כח במאכלו לבד משאר בעלי חיים שעל ידי כן יהנה גם כן נפש רוחני ויצמיח הגשמי ורוחני יחד כאשר נהג באכילתו כראוי כידוע לבעלי תורה וחכמה. וזהו שאמר הרב רק הכח דהיינו הכח שנטמן בלחם והוא כח החיוני כידוע למחקרים או עם הכח החיוני הבא מעליונים אם נוהג באכילתו כראוי ולמען הקימו על בתורה ובמצות כל ימי חיבור הנפש בגוף כי עיקר אכילה מעורב בכוסף רוחני לתגבורת הנפש. וזהו שנאמר על כל מוצא פי ה' ומה שהביא הרב ראיה שלא אכלתם לחם וחייתם היא ראיה עצומה שלא אכלתם צומח רק ממטר השמים ואף על פי כן כולכם חיים חיי גשמי וגם הוא נגד הטבע על כן אל תתמה גם כן אם אתם חיים מן צומח האדמה חיים רוחני. והדברים עמוקים לא אוכל לבארם היטב בידיעות נכבדות הצריכות לענינים האלה:

פסוק ה

וידעת עם לבבך שידע באמונת לבו. הן הנה הראה לנו הרב נפלאות כי לא לחנם חשב משה רבינו את כל היסורין והרעב אשר היה לנו. רק להורות שאף אם הקב"ה מיסר אותנו ממנו נקח מוסר כטעם נאמנים פצעי אוהב כמו שמיסר אב לבנו שחטא אליו. אף שהוא מיסרו מדחהו בשמאל ומקרבהו בימין כי לבו הומה עליו והבן כאשר שם אל לבו גודל צער אביו וחמלתו עליו נותן על לבו לחזור בתשובה לאהוב את האב וזה ויענך וירעיבך ביסורים גדולים ועל כל זאת החיה אותך מחוץ לטבע וזה למען הודיעך כי לא על הלחם וגומר כי על כל מוצא פי ה' ותמיד אביך עמך להחיותך והוא אביך קנך אף בעת שמיסרך נותן לבך להחיותך על כן תשוב אל ה' בכל לבבך ותאהוב אותו. וזה וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' ועונשך ורעתך לא כדרך מלך בשר ודם אשר מייסר בני אדם על עונשם למען אשר יוסרו אחרים הרואים לא כן מלכנו רק כונתו רצויה להשלמתנו ולמען הרבות שכרנו ולהביאנו אל ארץ טובה הן כל אלה כונת הרב בקוצר לשונו. ובפרשת ראה בפסוק בנים אתם מבוארים דברי הרב היטב.

פסוק יג

ירביון היו"ד תחת ה"א ואין זה דעת רבי משה הכהן הספרדי עכ"ל. כבר בטלה דעת מדקדקים ראשונים כי אין היו"ד מיסוד בסוף התיבה. ועיין בדברי הרב פרשת שמות אם בת היא וגו' טעם נכון למה לא בא וי"ו או יו"ד בסוף התיבה:

פסוק יח

וזכרת הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי. זכור הנותן לך כח וכן רגל על לשונו כאשר שמעתי ממכחישי דת לאמר זאת היא הטבע שאלתי להם מי ברא הטבע ומי שת יסודותיה:

פרק י

פסוק טז

ומלתם את ערלת לבבכם וגו'. הרב מפרש שני פרושים אפשר דקרא סבר להסיר תאוות הגשמי מלבו כמו תאוה הגנוזה בכח הכבד כאמרם בכל לבבך בשני לבבות או אפשר דקאי על הזדככות הנפש מכל סיג לחשוב מחשבות כוזבת רק להאמין אמונת אומן כפיו כן לבו ומה נעמו דברי שלמה המלך ע"ה מכל משמר נצור לבך כי שמירת החפצים אינם דומים. כלי כסף שמירתן מגניבה בדלתים ובריח וכלי זכוכית שמירתן במקום אשר לא שלטה יד כל אדם לשברן דרך הלוכן. כן כל אברי אדם אינו דומה דרך שמירתן אבל הלב צריך שמירה מכל דבור הפוך בה אתה הקורא ותשיב נפשך:

פסוק יז

ואדוני האדונים וגומר. אף שמשה מוציא וכלב מכניס כאשר מסרו לנו בעלי המסורת אבל זו אחת משבעה שיוצאים מן הכלל וכאשר רמז לנו הרב על דברים נעלמים בספירות כמו שמבאר בקהלת על פסוק וגבוהים עליהם ופרשת ואתחנן על פסוק הוא אלהים אין עוד אפשר שלזה נתכוין המקרא להפיק האלף ועתה די לך:

פרק יא

פסוק ח

וירשתם שבר הרי"ש בעבור שבר הוי"ו עכ"ל. כבר כתב הרב לעיל על תיבה הזאת בפרשת ואתחנן ושם פירשתי כי הוא לזווג הנקודות כמו יכסיומו וכדומה: שם

הנה טעם אחר שאתם חייבים לשמור מצותיו וכו'. שני טעמים בדבר. חדא שאתם צריכים שם השגחה גדולה כיון שהארץ הרים ובקעות וצריכה למטר תמיד אף שאצל הקב"ה הכל כמישור אף על פי כן במקום סכנה שאני על כן השמרו לכם ועוד שעיני ה' אלהיך בה תמיד ואינו דומה למי שעובד את המלך ממרחק למי שעובד אותו במטרפולין ואף שהכל חד כלפי שמיא אף על פי כן מצינו כמה זהירות וקדושה במקום קדוש ובמהרה ינתק חבל הטהרה חלילה והיו לבער כטעם ויחזו את האלהים וכטעם ויקריבו אש:

פסוק יב

מרשית בלא אל"ף וכו'. כללו של דבר כי ארץ ישראל היא מוכן לתפלה ובקשה והקב"ה ממלא רצונם במטר ובשאר דברים הצריכים להם ואף בכל מקום אשר נזכיר את שמו הוא יעננו ומאי רבותא במקרא אבל בא הכתוב ללמד על הפוכו אם עיני ה' אלהיך בה הלא במהרה יקצוף עלינו חלילה אם תקצר מעט מעבודתו כטעם כי ילך מלאכי לפניך פן אכלך בדרך. ודי לחכימין. והרב קיצר במקום שראוי להאריך:

פסוק כב

ולדבקה בו בסוף והוא סוד גדול עכ"ל. נכונים דברי הרב כי סוד ה' ליראיו הדבוקים במדותיו כמאמר חכמינו ז"ל הדבק במדותיו ובדביקות עצמו יש סוד עצום שלא להחליף עבודת איש באחיו ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעס כגון על תלמיד או על עבריין או שלא להחזיק בענוה במקום שצריך להלביש גאות או נקמה כמעשה פנחס. ומועטים המה בני עלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם הלא המה הגדולים אשר בארץ. וידעתי כי הרב דרך אחרת לו בדברים האלה כאשר כתב כמה פעמים במי מריבה כתב כאשר ידבק הכל בכל וכו' וכן כתב בכמה מקומות ולא אוכל להאריך כי לי ולבני גילי אשר כתבתי החיבור הזה אין בשורה מוצאת. ולקמן בפרשת ראה בפסוק ובו תדבק אבאר לך יותר בס"ד:

פסוק כו

ראה לכל אחד ידבר. והמדקדקים אמרו שהוא תחלת הדבור כמו ראה ריח בני. ראה אלהים עד ראו הביא לנו איש עברי:

פסוק כט

ונתתה את הברכה כתרגומו ית מברכיא. רש"י. ועיין באר רחובות שכתב דרש"י מדייק בשביל דלא שייך נתינה על הברכה ולא אמר כלום ועיין מה שכתבתי בפסוק ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים וכבר דבר בו הרב מזרחי מה שיש בו די:

פרק יב

פסוק כג

כי הדם הוא הנפש פרשתיו. עיין פרשת אחרי שם תמצאנה ולא נעלם ממך מאמר חכמינו ז"ל בבא בתרא נ"ח בריש כל מותא אנא דם בריש כל מרעין אנא דם:

פסוק כה

למען ייטב לך שלא יאכל נפש בהמה שתשבש נפשו וכו' גם הנפש והצורה בדמות האב על כן לבניך אחריך עכ"ל. והנה התורה הזהירה לנו שלא לתעב את נפשותינו בדברים המטמטמים מחשבותינו הזכים לחשוב דרך סלולה ושלא להלוך בדרך בהמיי להביט אל עמל והתורה חסה על ישראל להסיר מהם כל מכשול המעיק אותם מעבודת ה' וצדקו המפרשים כנפש האב וכטבעו לפי המזון ולפי הרגלו במדות כן נפש הבן וכן מבואר ומוכח בכמה מקומות בגמרא. וזה טופס דברי הרב:

פרק יג

פסוק ב

כי יקום בקרבך נביא וגו'. עיין בדברי הרב כי הביא דעות מחולקות בענין אות או מופת הצד השוה שבהן אם יבא יהיה מי שיהיה ויעשה באותות ומופתים מה שהוא נגד דת תורתינו לא נאבה ולא נשמע אליו כי זה מעיקרי אמונתינו לא יחליף ולא ימיר דתו כיון שהתורה גוזרת עלינו שלא נחליפנו בכל צד ואף אם נראה אותות ומופתים כי המה הבל ותוהו. וגם אותם שדבר ה' כן אליהם המה ראו מעשי ה' הגדול ביציאת מצרים והר סיני. והמה נוצחים שלא כדרך הטבע. ומימות עולם ועד עתה לא נעשה אותות ומופתים רבים על ידי איש אחד כאשר נעשה על ידי נביאו נאמן ביתו. והנה דברה התורה בלשון יחיד אות או מופת והאמת אפילו יעשה איש מופתים רבים למען הפר דת תורתנו לא נשמע אליו אבל גלוי לפניו שלא יעמוד איש בעולם לעשות מופתים רבים שנין דא מן דא אשר אין להם ערך כלל עם הטבע וגם לא יוכלו המכשפים לעשות כדמותן לכן דברה התורה סתם אות או מופת. ואם מצאנו שעשה כמה מופתים היה הכל בערך ובענין אחת ולא שתים. שים על לבך:

פסוק ה

אחרי ה' אלהיכם תלכו וגומר. לשון הליכה מורה לחקור ולחפור דרכיו כטעם הוה ערום ביראת ה' לחשוב בלבבך מה לעשות כדת המלך. ולהחכים במצות ובגמילות חסד כפי יכלתך. וזה שכתב הרב ותרדפו אחרי נתיבותיו כטעם רודף שלום לא שהרודף ימתין עד שיבא אל ידו דבר שלום או מצוה רק יחקור וירדוף אחריה: שם

ואותו תיראו מלשאול למה זה עכ"ל. ולדעתי דרך הפשוט לפרש אף שאתה דבוק בדרכיו ובמצותיו אל תהיה כאיש בית להסיר היראה חלילה לך כי וסביביו נשערה מאד. וכאשר דבקת בדרכיו אז תחל רוח יראה לפעמך. ומה שכתב הרב ומצותיו תשמורו הם העיקר ובקולו תשמעו מה שהם זכר לעיקר ופירשו המפרשים דהיינו מצות אנכי ולא יהיה לך לא תרצח כבד את אביך וזכר לעיקר המה מצות שבת וציצית ותפילין עיין שם. ולדעתי הציקתהו לרב מלת שמירה על עיקר ושמיעה על זכר ברם מצינו גם כן על זכר המצות שמירה כמו שנאמר ושמרתם את השבת ושמרתם את המצות וכדומה אבל באמת הזהיר הכתוב אהבת ה' במלות שונות בכל לישנא דמשתמע שמירה ועשיה ושמיעה והליכה ודביקות ואין צורך לפרש כל אחת בדרכים שונים: שם

ובו תדבקון בלב בראש ובסוף. הנה בדביקות הבורא תמצא בהרבה מקומות נפוצים בזוהר וענינים מופלאים עיין בפרשת ויקרא ופרשת אחרי גם המחקרים האלהים דברו בו הרבה ואין זו תוכן כוונת חבורי לדבר בענינים האלה. גם הרב מרמז בה לעיל סוף פרשת עקב ולדבקה בו בסוף והוא סוד גדול עכ"ל. ולדרך הפשט נראה לפרש דברי הרב שהדביקות יהיה בכל ענינים כי לפעמים הדביקות בסוף מתוך שלא לשמה באה לשמה ולפעמים דביקות גדולה מתחלה ואחר כך נהפך לאהבת בני אדם ולתפארת. הזהיר הרב בצחות לשונו שצריך לאחוז כל ענין בתרי ראשין להחכים מאד בתחלה בעשות המצוה שלא יבא לבסוף פירוד בין הדבקים חלילה ועיין ירושלמי ברכות פרק ו' אמר ר' יונה הדא דתימה בתחלה אבל בסוף מצוה ושלש מחלוקת בדבר ודבריהם עמקו מאד:

פסוק ז

כי יסיתך אחיך וגו' וטעם בן אמך שהייתם בבטן אחת וכו'. כי מצינו במקרא ברוב כשהזכיר אחים מזכיר מאם כמו מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי. בני אמי נחרו בי. אחי בני אמי הם. וידברו אחי אמי. וילך שכמה אל אחי אמו. לכן מפרש הרב טעם לזה כי על פי רוב אדם רוצה לשמע לעצת אחי אמו כי המה מגוף אחד אבל עם אחיו מן אב שהיא בצורה אחת אין טבעו קשורה בנפשו להיות האחוה ביניהם מכח הנפשות והמדות אשר יזדוגו כי נפש הבהמה וכח המתאוה הנקשר בכבד אין להם יחוס יחדיו רק עם בני האם שהמה מגוף אחד וזו טופס דברי הרב והמפרשים הלכו ברחבה לפרש דברי הרב ואין צורך

פרק יד

פסוק ד

שור שה כשבים חסר וי"ו וכו'. על דרך שמש ירח:

פסוק כב

אמר רבי יהודה הלוי וכו'. דעת ר' יהודה ליתן מעשר מהזרע הזרוע בארץ ודעת הרב על התבואה שהוציא השדה ומביא ראיה שתיבת יוצא יוצא לשני כי נאמר תשאיר מאה מבנין הפעיל מוכח דרישא דקרא יוצא גם כן לשני: שם

וזה סוד הבכור והמעשר עכ"ל. לרמז על עשר ספירות ועל אחד מיוחד:

פרק טו

פסוק י

בגלל סבה לבעבור סבב הדבר וכו' בחלקי הכל שהוא הגוף עכ"ל. הרב מפרש ולא ירע לבבך כי לפעמים איש נותן צדקה ולבו בל עמו והוא כמשוכת חדק. אבל יהיה אצלך כמו שתתן עונג גשמי לאבר אחד מאברי גופך הלא אז תתענג בכל גופך כן יחשב בעיניך כל סוגי חיים ההולכים בדרכי ה' כאלו כל אחד חלק אחד מאברי גופך וכשתתן צדקה לעני אחד תמצא עונג בגופך ותחיה עונג גשמי וחשקת המצוה אשר יחדיו ידבקו יברכך ה' בכל מעשך ובכל משלח ידך. ודברי הכתוב נמשכים היטב במקרא שאחריו שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ובשכר זאת לא תהיה אתה מאביונים רק מהמשפיעים ונותנים ואפשר לפרש המקרא ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא דהיינו כשאתה לא תרצה ליתן לו בעת אשר אתה יושב בטח אז ישלח ה' עליך יסורים ומכאובות חלילה ותשתדל אל עניים ותפצר בהם להתפלל בעדך אל ה' וזה וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא כטעם אני ובני שלמה חטאים לכן נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו בהשקט ובבטחה:

פסוק כב

הטמא והטהור והטעם כמו קריאה. תימה על הרב דבספר מאזנים כתב שאין בלשון הקודש סימן קריאה רק הענין יורה עליו כמו אברהם אברהם וכן הקהל חוקה אחת ה"א הידיעה עכ"ל ובאהל יוסף דחק עצמו ומביא ראיה מן ספר מאזנים. ותקיל תקילתא במאזנים באבני תהו:

פרק טז

פסוק ח

בדיבור המתחיל ששת ימים וגו' ויתכן להיות ביום השביעי דבק עם ששת ימים והבדילו מפאה אל פאה אחרת. כי גם ביום השביעי חיוב לאכול מצות כמו שנאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות. וזה שכתב הרב והבדילו מפאה וכו' כלומר כי גם השביעי בכלל היה ויצא מן הכלל להזהיר על המלאכה ואם איננו כן לא ידעתי פירושו והמפרשים העלימו דבריהם ודברי רש"י ידועים: שם

לא תעשה מלאכה והטעם מלאכת עבודה וכו'. הרב מפרש משום שנאמר סתם מלאכה ופירושו רק מלאכת עבודה אבל הצורך לכל נפש מותר ומביא ראיה במקום שנאמר כל מלאכה נאמר אחריו אך הצורך לכל נפש הוא לבדו יעשה וכיון שנאמר כאן סתם מלאכה אין צורך לכתוב אחריו אך הצורך וכו':

פסוק טו

וטעם אך כי לא תהיה כי אם כן עכ"ל. פירוש שכל שמחתך ועריבך אשר יהיה לך בעסקך ובחיי הבלך יהיה כאפס לא שרירן ולא קיימין נגד שמחת החג או שאר עסק מצוה וזה והיית אך שמח להפר האחוה עם שאר שמחות אשר גילה ורעדה חוברו להם יחדיו לא כן שמחת המצוה ודי לך ואפשר שכיון הרב למאמר הגמרא בפרק לולב וערבה מרבה אני יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו:

פסוק טז

את פני ה' פרשתיו עכ"ל. עיין פרשת משפטים בפסוק ולא יראו פני ריקם. כי נקודת יראה מורה על נפעל ומלת את מורה שתיבת יראה הוא פועל והוכיח הרב שהכלל הראשון גובר ומלת את פני מורה על תיבת לפני:

פסוק כ

כי כן משפט עבודה זרה אחר אחת בתוך. סוף ישעיה כי רבים מפרשים שזה קאי על אשרות הנטועים בתוך הגן:

פרק יז

פסוק א

כל דבר רע פירוש מום עכ"ל. הפסוק מפרש כאלו מום הוא השם והוראתו כל דבר רע:

פסוק ב

לעבור בריתו הפך להעמידו עכ"ל. עיין מה שכתב הרב לעברך בברית. הנה מלת עבר בחסרון בי"ת להפך וזה כונת הרב כאן:

שם דקדוק וישתחו בספר היסוד. גם הובא לדברי הרב פרשת יתרו:

פסוק ד

ודרשת היטב וכו' והוא מעט רחוק מגזרת טוב עכ"ל. ויותר נראה שהוא מגזרת יטב כמו מיטב שדהו:

פרק יח

פסוק יא

וכאשר ישען על חכמתו לבקש האמת ומה שיהיה חוץ מהשם הנה לבו חסר או הוא משובש וכו' עכ"ל. ראה אתה הקורא איך הפליג הרב בחכמתו הגדולה וצוה שלא לשען על החכמה בלתי אל ה' לבדו ידרושו דורשיו תמיד כי פשה הנגע זה בינינו מיום ברוא אלהים אדם על הארץ ופעם עשו כשפים והעמיקו בהם ופעם עשו מסכה בחכמה או בכשפים ופעם הלכו בסולם החקירה העיונית ומה שבשרו להם חכמתם האמינו וכל אשר לא חייבם חכמתם לא האמינו ועל ידי כך לא בטחו בישועת אלהים והלכו קדורנית גם נטמאו בטומאת מת באובות ובידעונים המהפך שכל זך וטהור לטמאה בהם ובדרכיהם ואחת אל אחת למצוא חשבון בשאול להוריד נפש המשכלת באר שחת. וזה שדבר הרב בצחות לשונו ואומר הנה לבו חסר כי אין להשען על שכלו להיות דיין ושופט בין טוב לרע. כי לפעמים יחלש השכל או ממקור חצבו חלש בטבע או נחלש ממעונתו ודירתו בגוף לא טהור כרוך אחר חומרו וזה לבו חסר כי הלב כינוי לשכל. גם דרך אחר שכתבתי שהשכל נטמא בעסקו בדברים טמאים באוב וידעוני ואז השכל מכריח להקים דברים אשר לא כן להחזיק בטומאתו כמו דיין אוהב נאמן לבעל דין ודבק מאח הלא יצדד לזכות אותו בדין כטעם פסילנא ליה לדינא כי חביב עלי כגופאי כן משפט השכל אם ידבק בטומאה ותועבה יבחר מצדד בשכלו לאהוב פשע ומצה. וזה שכתב הרב או הוא משובש והדברים עתיקים:

פרק יט

פסוק ג

ושלשת תחלק הארץ לשלש. ולדעת השני של ראב"ע הוא פועל ממספר החלקי ועיין שמואל א' כ' ושלשת תרד מאב פירושו תמתין שם אחר שלשה ימים ומשקלו וקדשת. סוף דבר הכל נשמע משם המספר כי יתחלק לכמה גוונין ולכמה הוראות ולא כן טבע גזרת הפועלים והבנינים למיניהם:

פסוק ה

ונדחה מבנין נפעל והקל נדחי ישראל יכנס עכ"ל. רצה לומר שהוקל נדחי ישראל כי נכון להיות דגש בדלי"ת לחסרון נו"ן פ"א הפעל רק שהוקל. וסבר הרב דנדחי ישראל הוא מחסרי נו"ן וגם ונדחה ידו מזו הגזרה כאשר מורה דגש הדלי"ת. ודע להוראה הזאת שני גזרות חסרי נו"ן ונחי למ"ד ה"א לכן רבים סוברים דנדחי ישראל משורש דחה ובנינו נפעל. ויותר מסתבר להיות כדאמרן:

פסוק טו

על פי שני עדים. דרך קצרה וכמוהו ואם שלש אלה בפרשת משפטים:

פסוק יח

ענה כמו העיד גם כן במכות ובעונשים עד כאן. בין שרצו העדים לחייב אותו מכות או עונשים יעשה להם כן ואפשר שהוא שם משותף ליסורים וענוים ועדות שוא להכות את רעהו בממון או ביסורים או להעיד בעצמו לחייב את עצמו כמו פיך ענה בך לא תענה ברעך עד שוא כיון שמחשבת העדים לענות את חבירו על ידי עדותם או לענות את עצמו בדבר פיהם בסופו לכן הושאל שם ענה ולא כן בעדות אחת הנקרא עדות ולא בקול ענות:

פרק כ

פסוק ז

ארש אשה ולא לקחה זה הכתוב לאות כי יש מי שימות בבא יומו עכ"ל. דברי הרב ארוכים וקצרים הוכיח בשכלו דאי אמרת ימיו קצובים למות בכל מקום ובכל זמן כטעם מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם. אם כן למה לא יצא בצבא. לכן מוכיח דזמן קצוב לו כשיושב בביתו בהשקט ולא כן הליכות מלחמה. ומיהו כל זאת להשיב נדחים ולדחות להם בקנה. אבל לדידן מאמינים בדברי חכמינו ז"ל כי הליכות אדם תחת כותל רעוע מזכיר עון ושטן מקטרג בשעת הסכנה הדברים פשוטים. ואין צריכים הוכחות כלל וכבר ידעת מאמר חז"ל על פסוק כי תצא מחנה ונשמרת מכל דבר רע. ועיין פרשת משפטים כתב הרב ז"ל העמיק מאד לדבר ביראה ובחכמה בענין הזה. ועתה הלא תחיינה עצמות היבשות אשר יבשו פריהם כי התחקו שרשם על ראש ולענה וישלחו פארתיהם הרעים אל חבורי הרב להיות גדר למו ותחת צאל צללם. ועתה הסר משוכחתם והיו לבער בראותם גודל יראתו ואמונתו אשר הגביר לרבים בפרשה זו או אז יחיו מערמת עפר:

תוכן העניינים

אבי עזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה