אור ברסלב
אבי הנחל דרוש לשבת פרשת שקלים - דרוש יד

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש לשבת פרשת שקלים - דרוש יד

דרוש לשבת חנוכה - דרוש יג

גרסינן במגילה (דף יג) אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים:

והנה תחילה נבאר הירושלמי (פ"ק דנדרים ה' ג) מהו כאימרא ר' יוחנן אמר כאומר תמידא, תמן אמרינן נולד חטאת, ר"ש ב"ל אומר כאילו של אברהם אבינו תני ר' חייא מסייע לר"ש ב"ל כאימרא דלא ינק מיומא על דעתיי' דרבנן דתמן ניתני כעזרה, ופי' הק"ע על דעתיי' דרבנן דתמן דאמרי כי אמר כאימרא לולד חטאת קא מכוין, אעפ"י שאינו קרב ע"ג המזבח כיון שע"י נדר חל עלי' איסורא א"כ ניתני נמי כעזרה שהיא באה משירי הלשכה עכ"ל, ולכאורה מאי שייך זה לעזרה שהיא באה משירי הלשכה, ובש"ק שלו כתב מכאן משמע דעזרות אע"ג דמשירי הלשכה קא אתי לא הוי מתפיס בדבר הנדור, ודלא כמו שכתב הרא"ש בתחילה דהיינו חומות ירושלים, ובאמת לבסוף חזר בו, ונראה הטעם דקייל"ן דבונים בחול ואח"כ מקדישין וכדאיתא במעילה (דף יד) הילכך לא הוי בדבר הנדור ולא ידעתי למה הביאו האחרונים דברי הרא"ש עכ"ל:

וכבר השגתי עליו בספרי נ"י (ס' י"ג) מהא דאמרינן בקידושין (דף ד') אי כר' יהודה ירושלים מי מקדשא, והתנן כאימרא כדירים כעצים כו' כירושלים ר' יהודה אומר כל האומר ירושלים לא אמר כלום פי' וא"כ איך קאמר דהא דתני אבני ירושלים שנשרו מועלים בהם אתי כר' יהודה כו' ומשני תרי תנאי אליבא דר' יהודה. ועיין בתוס' שם דהטעם דמ"ד דירושלים לא מקדשה הוא משום דס"ל דבאין משירי הלשכה ושירי הלשכה אין מועלים בהם אלמא דהטעם הוא משום דאחי משירי הלשכה, ושירי הלשכה אין מועלים בהם, וכן כתב הרמב"ם (פ"י מה' מעילה) שכתב ולעולם אין מועלים בשירי הלשכה, (ואיפשר דהכונה מה שכתב ולעולם אין מועלים בשירי הלשכה דהפי' הוא אפי' בתוך שנתו, ועיין בתוס' קידושין (דף כד) ובירושלמי (פ"ד דשקלים ה' ב) מזבח הזהב וכלי שרת באים ממותרי נסכים, ומזבח העולה וההיכל והעזרות באים עשירי הלשכה, חוץ לעזרה באים מלשכת בדק הבית, ופריך והא תני אבני המזבח וההיכל והעזרות מועלים בהם וכי יש מעילה בשירים, אלא כר"מ דר"מ אמר מועלים בשירים, א"ר חיננא כלום אחר ר"מ אלא בתוך שנתו והכא חוץ לשנתו אנן קיימים עכ"ל הירושלמי]:

וע"כ נראה לי דהא דקאמר הירושלמי (פ"ק דנדרים ה' ג') כמזבח כקרבנות המזבח כהיכל כקרבנות ההיכל כירושלים כקרבנות ירושלים, דהירושלמי אזיל לטעמי' דמזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה כמו שהבאתי לעיל הירושלמי (פ"ד דשקלים ה' ב) ואין מועלים בשירי הלשכה וא"כ כיון שאין מועלים בהם, ע"כ לא הוי מתפיס בדבר הנדור וכמו דמשמע בקידושין (דף נד) וע"כ מפרש כקרבנות המזבח ולא כמזבח עצמו, וכן כהיכל כקרבנות ההיכל וכן כירושלים כקרבנות ירושלים, דלמ"ד דחומת העיר ומגדלותי' באים משירי הלשכה, א"כ ליכא מעילה וכיון דליכא מעילה א"כ לא הוי התפסה כמו דמשמע בקידושין (דף נד) וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק דחומת העזרה וכן המזבח באין משירי הלשכה, ואמאי כתב בפ"א מה' נדרים כמזבח כו' וכן האומר הרי הן עלי כהיכל כירושלים הרי אלו אסורין, ואמאי הא באים משירי הלישכה ואין בהם מעילה, וכמו שביארתי שע"כ אומר הירושלמי כקרבנות המזבח, ואיפשר דהכונה כמו שפירש הירושלמי דכהיכל כקרבנות ההיכל ועיין ברא"ש שכתב כהיכל כירושלים קא סבר חומת העיר ומגדלות' משירי הלשכה קא אתי, ואח"כ העתיק הירושלמי כמזבח כקרבנות המזבח כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים, והכי מסתבר דהא לא קאמר כחומת ירושלים, ולכאורה מה שכתב הרא"ש ב' הפירושים תלוי בזה אי מועלין בשירי הלשכה, ע"כ אם מועלים בשירי הלשכה וע"כ פירש כחומת ירושלים, והיינו אי מועלים בשירי הלשכה, אבל אי אין מועלים בשירי הלשכה ע"כ פי' כקרבנות ההיכל וכירושלים כקרבנות ירושלים וכמו דאיתא בירושלמי, ובירושלמי שם נדר בא' מכל משמשי הזבח כגון כף ומחתה ומזרק, ואיפשר דא"צ לומר דהכוונה במה שבהם, והוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דשקלים) מזבח הזהב וכל כלי שרת באים ממותרי כסכים אבל בעזרה ובהיכל שבאים משירי הלשכה ע"כ איך מועלים בהם, ועוד דלהירושלמי ס"ל לכ"ע דאין מועלים בשירים לאחר שנתו והוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דשקלים) תני נטל מן הראשונה אעפ"י שיש בראשונה נוטל מן השני', נטל מן השני' אעפ"י שיש בשני' נוטל מן השלישית שלמה שלישית חוזר לשני' שלמה שני' חוזר לראשונה, שלמו שלשתן חוזר ושוקל, ר"מ אומר חוזר לשירים שהי' ר"מ אומר מועלים בשירים שמא יצטרכו להם בסוף, וכמו שהבאתי לעיל הירושלמי (פ"ד דשקלים) אר' חיננא כלום אמר ר"מ אלא בתוך שנתו והכא חוץ לשנתו אנן קיימים וא"כ ודאי דלאחר שנתו אין מועלים, וע"כ מפרש כקרבנות ירושלים:

והנה לפי מה שפסק הרמב"ם דאין מועלים בשירי הלשכה וגם כתב (פ"ד מה' שקלים ה' ח) דמזבת העולה וההיכל והעזרות באים עשירי הלשכה לפי"ז יהי' מוכח דלא כהרז"ה שכתב בע"ז (דף כג) דהא דאמרינן ובאו בה פריצים וחיללוה היינו דווקא בפריצי ישראל והוי כמו מעילה דנפיק לחולין והרמב"ן השיג עליו וכתב דאבני מזבח לא נפיק לחולין כמו כלי שרת דקדושת הגוף נינהו ותנן כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ואין לך כלי שרת גדול מאבני מזבח ותני' נפי במס' מגילה בתוספתא דאבני היכל שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון וטעונים גניזה עי"ש וכבר ביארתי במ"א שהמזבח העולה לא דמי לכל שרת מהא דאמריכן בזבחים (דף כ"ג) קטורת זרה שעלתה על מזבח החיצון תרד שאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא הראוי לו והפנימי בין ראוי לו ובין שאינו ראוי לו מ"ט האי ריצפה והאי כלי שרת, אלמא דמזבח החיצון לא דמי לכלי שרת אך לפי מה שכתב הרמב"ם דמזבח העולה בא משירי הלשכה, ושירי הלשכה אין מועלין בהם, א"כ לא שייך מעילה, אלא כמו שכתב הרמב"ן דגזירה הי' ובאו בה פריצים וחיללוה דהא ע"י גוים יצאו לחולין וקרא בגוים כתיב שהרי הנביא מתנבא כו' וגזירת הכתוב הי' הכל אעפ"י שאין מעילה בקרקעות שאינם בני מעילה והיינו דכתיב ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ וחיללוה]:

ולכאורה יש לומר דזה יהי' תלוי במאי דאיתא בנדרים (דף יא) בעי רמי ב"ח הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים כו' כגון דמחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתרא גבי' ואמר זה כזה מאי בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס, אלמא אע"ג דלאחר זריקת דמים הוא מותר אעפ"כ בעיקרו קא מתפיס, במה שהי' קודם והוא הדין אם אמר כחומת ירושלים, אעפ"י שאין מועלים בשירי הלשכה אעפ"כ בעיקרו קא מתפיס, וע"כ האומר הרי עלי כירושלים נמי הוי התפסה, ובזה הי' מתיישב דמה שכתב הרמב"ם (פ"א מה' נדרים ה' י"ד) וכן האומר הרי עלי כהיכל כירושלים הרי אלו אסורין, משום דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דבעיקרו קא מתפיס, וכמו שכתב הרמב"ם בה' שאחר זה (ה' טו) הי' לפניו בשר קודש אפי' הי' בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים, ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורים שלא התפיס אלא בעיקרו שהי' אסור כו' וע"כ פסק תחילה שהאומר כהיכל כירושלים הרי אלו אסורין משום דאע"ג דאתי משירי הלשכה ואין מועלין בשירי הלשכה, אפ"ה בעיקרו קא מתפיס, וע"כ הסמיך הרמב"ם (ה' ע"ו) מיד אחר (ה' י"ד):

אבל הר"ן פסק בנדרים (דף י"ג) בשם הרמב"ן דבהתירא קא מתפיס כמו שכתב הר"ן ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו נהי דבעיין הכא לא אפשיט' אי בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס נקטינן דבהתירא קא מתפיס כו' וע"כ העתיק לשון הירושלמי בפ"ק דנדרים (דף י"א) וע"כ פירש כירושלים כקרבנות שבירושלים משום דאזיל לטעמי' שפסק דבהתירא קא מתפיס, וע"כ כיון דאין מועלים בשירים, ע"כ בעינן דווקא כקרבנות שבירושלים, והירושלמי דס"ל כקרבנות שבירושלים אזיל נמי לטעמי' דאיבעי לי' אי בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס דקאמר התם (פ"א ה' א) פיגול לא שני' היא פיגול של עולה היא פיגול של שלמים, נותר של עולה הי' לו שעת הכושר (ט"ס וצ"ל לא הי' לו שעת הכושר) נותר של שלמים הי' לו שעת הכושר, אמר הרי עלי כנותר של שלמים מהו (פי' שאומר שבפיגול כיון שלא הי' לו שעת הכושר דכיון דנתפגל אין זריקתו מתירתו, ע"כ אין נ"מ בין פיגול של עולה בין פיגול של שלמים, אבל נותר של עולה לא הי' לו שעת הכושר, אבל נותר שלמים הי' לו שעת הכושר, וע"כ קא מיבעי לי' אם אמר הרי עלי כנותר של שלמים מהו, ועיין בנדרים (דף יב) והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא, אמר לי' רב הונא בדר"נ בנותר של עולה ע"ש בר"ן, [ומזה הקשיתי במ"א על מה שכתב המקנה על קושי' המהרש"א שהקשה בקידושין (דף כו) דאמאי לא חשיב פיגול ונותר וטמא והקשה המהרש"א דתיפוק לי' דהא אמרינן המקדש בחלקו אינו מקודש וכתב המקנה דלא מיבעי לשיטת התוס' דבחלק הבעלים לא אמרינן דמשולחן גבוה קא זכי אלא אפי' לשיטת רש"י דגם למסקנא משולחן גבוה קא זכו אעפ"כ יש לומר דפיגול ונותר מיירי קודם זריקה לפי מה שכתב רש"י בב"ק (דף עו) בד"ה דר"י הגלילי כו' דהיינו דווקא לאחר זריקה והקטר חלבים א"כ משכחת פיגול טמא ונותר קודם זריקה או קודם הקטר חלבים דאכתי ממון בעלים הוא, וכן משכחת שאר פסולין קודם זריקה עכ"ל, והוא תמוה דהא אמרינן פ"ק דנדרים (דף יב) והא נותר ופיגול לאחר זריקה הוא כו' דלא מקרי נותר אלא שהותר לכהנים תחילה או למזבח כו', ועיין בכריתות (דף יד) בתוס' ד"ה ונותר ובמנחות (דף כה) ובפסחים (דף כד) בד"ה לרבות ואולי כונתו לקודם הקטר חלבים, אך מה שכתב קודם זריקה הוא תמוה ועיין בדרוש (א) מה שכתבתי שם]:

וע"כ כיון דקא מיבעי לי' להירושלמי אי בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס, ע"כ מפרש כהיכל כקרבנות ההיכל כירושלים כקרבנות שבירושלים דאולי הדין דבהתירא קא מתפיס:

ובזה הי' מתיישב הירושלמי שאומר מיד אחר זה כאימרא ר' יוחנן אמר כאימר תמידא, תמן אמרין כולד חטאת כו' על דעתיי' דרבנן דתמן ניתני כעזרה, פי' על דעתיי' דרבנן דתמן דאמרי כולד חטאת, אע"ג דקייל"ן דחמש חטאות המתות לא נהנים ולא מועלים, כמו דתנן במעילה (דף י') ר"פ ולד חטאת כו' והא דלא נהנים מהם הוא רק מדרבנן כמו שפירש"י בריש מעילה (דף ג) דלא מועלין אפי' מדרבנן עיי"ש, וא"כ אמאי הוי התפסה אלא משום דבעיקרו קא מתפיס, וע"כ ניתני כעזרה פי' כחומת העזרה, דבא משירי הלשכה ואין מועלים בהם אפ"ה הוי התפסה כיון דבעיקרו קא מתפיס:

ובזה יתבאר דלא כמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פ"א מה' נדרים ה' טו) שכתב הי' לפניו בשר קודש אפי' הי' בשר שלמים אחר זריק' דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא אלא בעיקרו שהי' אסור, אבל אם הי' בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה"ז אסור, ואם לאחר זריקת דמים ה"ז מותר, וכתב הכ"מ שמצא הנוסחה האמיתות שכתב אבל אם הי' בשר בכור לפני זריקת דמים ה"ז מותר וא"כ קשה טובא דא"כ כיון דלא דריש לה' הא דכתיב גבי נדרים א"כ בודאי דלא דריש הא לה' דכתיב גבי נזירות, וא"כ אמאי פסק בה' נזירות דהאומר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר, דהא אמרינן התם לימא בפלוגתא דהני תנאי קא מיפלגי דתני' הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן דבר הנדור, ור' שמעון סבר לה כר' יוסי דאמר בעינן דבר הנדור, לא דכ"ע בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב בי' לה' לרבות את הבכור כו' גבי נזיר נמי הכתיב בי' לה' ההוא מיבעי לי' לכדתני' אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי, וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק כר' יוסי דמתיר גבי בכור מכש"כ שהי' לו לפסוק כר"ש שהאומר נזיר שמשון לא אמר כלום, וכן הקשה הר"י בן לב בתשובה הביאו הכ"מ בעצמו בפ"ג מה' נזירות, וזה לשונו והר"י בן לב כתב בתשובה שהוקשה לו על פסק זה דבנידון דידן פליגי ר' יהודה ור' יעקב בפ"ק עם ר' שמעון ור' יוסי דס"ל לר"ש ור' יוסי דבעינן שידור בדבר הנדור ומש"ה אמר ר' שמעון דלא חייל נזירות שמשון כלל דשמשון לאו נדור הוא כו' ור' יוסי נמי ס"ל דבעינן דבר הנדור ומש"ה מתיר במי שאמר הרי עלי כבכור וא"כ ר"ש ור' יוסי תרי ור' יעקב ור' יהודה תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותי' שמענן דהלכתא כר' יוסי ור"ש וכיוצא בזה כתב הרי"ף בפלוגתא דאחותו ארוסה כו' עיי"ש:

ע"כ נ"ל לבאר הרמב"ם ויתיישב הכל, ועיין שם בהמפרשים שנדחקו מאוד בדעת הרמב"ם וע"כ נ"ל שדעת הרמב"ם היא דבאמת פליגי בבכור לאחר זריקת דמים. והפלוגתא היא אי בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס ואעפ"כ בבשר שלמים אפי' לאחר זריקה בעיקרו קא מתפיס, והטעם הוא דאימתי אמרינן דבעיקרו קא מתפיס הני מילי, אם מהשלמים נעשה קודש ונאכל לבעלים בירושלים כמו קדשים קלים ואם לא הי' תחילה דבר הנדור לא הי' בא לכל זה להיות שלמים שיהי' נאכל לבעלים, וע"כ הוי דבר הנדור, אעפ"י שאח"כ התירא הוא אעפ"כ אמרינן דבעיקרו קא מתפיס, [וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף י"ג) ומאן דשרי האי לה' מאי עביד לי', מיבעי לי' למתפיס בחטאת ואשם, ואע"ג דחובה עלי' להביאו מקרי דבר הכדור טפי מבכור לפי שמחמת כדרו הוא בורר לבהמה זו שהוא טביא, משא"כ בבכור שהוא קודש ממעי אמו ואין יכול להחליפו באחר כו'] וע"כ בשלמים נמי אעפ"י שהתירא הוא אח"כ, אעפ"כ הוי דבר הנדור מחמת שהוא אוכל קרבן זה בירושלים כמו שאר קדשים קלים, ונברר זה עפ"י נדרו שהי' בתחילה, ע"כ איפשר לומר דבעיקרו קא מתפיס, דאי לאו תחילתו לא הי' סופו דאי לאו מה שהי' קודם זריקת דמים לא הי' בא לאחר זריקת דמים, ולא הי' עומד להיות שלמים לאחר זריקת דמים אעפ"י שאח"כ הוא רק כמו איסור הא דאסור לטמאים, אעפ"כ הכח הראשון לא אזיל לי', והאיסור של טמאים בא מן הנדר, דאי לאו הנדר לא הי' מגיע לכלל איסור, וע"כ אמרינן דבעיקרו קא מתפיס, אבל בבכור לאחר זריקת דמים הא דנאכל לאחר זריקת דמים לכהנים, הוא מקדושת בכור שנולד ממעי אמו, ואע"ג דבחיים קודם זריקה הוי דבר הנדור, וכמו דאיתא בנדרים (דף י"ג) משום ר' אמרו מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש, אעפ"כ כיון דלאחר הזריקה פקע לי' הקדשו, והא דנאכל לכהנים הוא משום מצות התורה בבכור, וכמו שכתב הר"ן, וא"כ ההקדש שבתחילה לא נשאר אחר זריקה כלום, וע"כ אמרינן דלא הוי דבר הנדור, ובהיתרא קא מתפיס והי' גירסת הרמב"ם בגמ' לא דכ"ע לאחר זריקת דמים, דאי הי' גירסת הרמב"ם בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים הי' מוכרע שההלכה דלאחר זריקת דמים בהתירא קא מתפיס, דאלו"ה מ"ט מוקמי' לי' דווקא לפני זריקת דמים, הא לענין הדחי' אין נ"מ לענין הבעי' אי קודם זריקת דמים או לאחר זריקת דמים דהדחי' הוא דאמרינן עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור, וכמו דמסיק דהטעם הוא משום שהבכור מצוה להקדישו, ור' יוסי סובר דאי לא אקדשי' מי לא קדיש, וא"כ אין זה שייך לענין האי בעי', וא"כ מ"ט אמר לעולם לפני זריקת דמים, א"כ משמע דסתמא דגמ' רוצה לפסוק דלאחר זריקה בהתירא קא מתפיס, וא"כ איך פסק הרמב"ם דבעיקרו קא מתפיס, וכה"ג דקדקו התוס' והרא"ש בקידושין (דף מ"ז) עיי"ש, אלא ודאי דהגירסא הוא לא דכ"ע לאחר זריקת דמים, ולמאי מוקי הגמ' לאחר זריקה, ע"כ סובר הרמב"ם דפלוגתייהו בבכור הוא דווקא לאחר זריקה, וכמו שביארתי דבזה לא אמרינן דבעיקרו קא מתפיס, וע"כ מתיר ר' יוסי ור' יעקב אוסר אפי' בבכור אפי' לאחר זריקה דאף אי לא אקדיש לי' מי לא קדיש, וא"כ לא נשאר לאחר זריקה כלום אפ"ה הוי מתפיס בדבר הנדור, אבל ר' יוסי מתיר, וזהו דווקא לאחר זריקה, אבל קודם זריקה מודה דאתרבי מלה', וכמו דאתרבי חטאת ואשם אעפ"י שהוא דבר שבחובה כן אתרבי נמי בכור, אך זהו קצת דוחק דא"כ הי' יכול לומר דאתרבי בכור קודם זריקת דם, אך מפני שזהו בעי' הוא בש"ס אי בהתירא קא מתפיס, וא"כ אי בהתירא קא מתפיס, א"כ לא נוכל לומר דפליגי בבכור לאחר זריקת דם, דהא אפי' בשלמים לאחר זריקת דמים מותר, וע"כ מוקי הש"ס כמו שאומר בנזיר (דף ד) דלה' הוא לענין חטאת ואשם, אבל לפי מה דפוסק הרמב"ם דבעיקרו קא מתפיס, ע"כ מוקי דווקא בבכור קודם זריקת דמים, ולפי"ז לא יסתירו הפסקים דבההיא קייל"ן כר' יוסי דמתיר משום דמיירי לאחר זריקת דמים, אבל קודם זריקת דמים הוי התפסה משום דאתרבו מלה' וכן בנזירת שמשון אם אמר הריני נזיר שמשון הוי נמי נזיר דאתרבו ג"כ מלה' ובזה יתיישב קושי' מהר"י בן לב וכל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ודו"ק:

ומעתה צריך ליישב מה שלכאורה קשה על הרמב"ם שפסק (_פ"ה מה' מעילה ה' י"ד) כתנות כהונה שבלו מועלים בהם כשאר קדשים, והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן אין מועלין בהן, מה שהקשה הפ"י על שפסק דבגדי כהונה אין מועלים בהם כל זמן שלא בלו, דהא פליגי בה ר"מ ור"י בקדושין (דף נ"ד) אי מועלים בשירים ואפי' מאן דס"ל דאין מועלים בשירים נראה דלאו מה"ט הוא מחמת שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דבגדי כהונה כל זמן שלא בלו אין מועלים בהם:

ולי נראה דהא דלא אמרינן גבי שירי הלשכה דע"כ אין מועלים בהם, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפסק הרמב"ם גבי בגדי כהונה, דבאמת גבי בגדי כהונה פסק הרמב"ם שאין מועלים בהם, דהא אמרינן ביומא (דף ס"ט) שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם, והטעם הוא מפני שלב ב"ד מתנה עליהם [והא דפליגי אי מועלים בשירים, לא הוי משום דלב ב"ד מתנה עליהם, אלא משום דנעשית מצותו]:, והיא כמו דאמרינן במעילה (דף י"ד) אמר שמואל בונים בחול ואח"כ מקדישים, ואמרינן התם ר"פ אמר ה"ט דבונים בחול לא ניתנה תורה למלאכי השרת אמרי דילמא בעי למזגא עלי' ואי בנה בקודשא אשתכח דקא מעיל בקודשא. ואמרינן התם תנן הגזברים שלקחו את העצים מועלים בהם, ואמאי מועלים בהם הכא נמי ליעביד בחול, אמרי דדילמא בעא למזגא עלי' ואשתכח דקא מועל בקדשים, אמר ר"פ אי בעצים דמכאן ואילך ה"נ, אלא כי תנן מתניתין בעצים דיומי', ואמרינן במעילה (דף ה) וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לי' לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אמר רב אחא ברי' דרב איקא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, לימא מסייע לי' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל, אמר ריש לקיש התם כשהקדישו ולבסוף בנאו, אבל בנאו ולבסוף הקדישו מאי לא מעל, וכתבו התוס' דאפי' הוי מחובר מעל כיון שהקדישו קודם, וא"כ לפי"ז כיון דקייל"ן בונים בחול ואח"כ מקדישין, א"כ אמאי יהא לב ב"ד מתנה עליהם כיון שאין מעילה במחובר והא דקאמר הש"ס בקדושין (דף נ"ד) ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהם לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת התם קאי אליבא דרב, ורב אית לי' במעילה (דף י"ט) דהמשתחוה לבית כו' אלמא דס"ל דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש, וא"כ לדידי' אין הפעולה דבונים בחול ואח"כ מקדישין אלא שלא יהי' מועלים בהם בשעת הבנין דילמא בעי למזגא עלי', אבל לאחר שבנאו אין פעולה, דהא תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש, וא"כ מועלין בזה אבל לדידן דקייל"ן דתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר, אלא דאם הקדישו בתלוש מועלין בו אפי' אח"כ שנעשה מחובר משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה, וכמו שכתבו התוס' במעילה (דף י"ט) וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מעילה ה' ה) דהמקדיש עצים ואבנים ובנה בהם בית הדר שם מעל כמו שיתבאר, וכתב הכ"מ משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה, אבל אם הקדישו במחובר לא מעל, ולפי"ז האי תקנתא דשמואל דבונים בחול ואח"כ מקדישין הוי פעולה אפי' לאחר שבנאו, דכיון שהקדישו במחובר אין מעילה, וע"כ לא הוצרכו ב"ד להוציא מידי מעילה, דחומת ירושלים כיון שזה בנין שמתארך כמה ימים בודאי בונים בחול ואח"כ מקדישים, א"כ ליכא מעילה אח"כ, ובזה יתיישב מה שהקשה הרי הריטב"א דמאי ראי' מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעילה במחובר בשום הקדש, ולכאורה הי' נראה דאעפ"י דאין בהם מעילה מ"מ איסורא איכא, וע"כ צרין תנאי ב"ד שלא יעבור על האיסור:

שוב ראיתי בשעה"מ פ"א מה' מעילה שכתב כדברי, עכ"פ לפי"ז אין קושי' מהא דרמב"ם פסק דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם, ובפלוגתא דמועלין בשירי הלשכה חלוי בטעמא אחרינא, אבל לא מן הטעם דלב ב"ד מתנה דלפי מה שביארתי א"צ שיהי' לב ב"ד מתנה, כיון דבחומת העיר ומגדלותי' בלאו"ה ליכא מעילה משום דבונים בחול ואח"כ מקדישין, והגמ' מקשה בקידושין (דף נ"ד) רק אליבא דרב, [ועוד איפשר לומר דהש"ס מקשה אליבא דר' מאיר והש"ס סבר כמו דהוי ס"ד בשבועות (דף ע"ג) שאומר שכלל דר"מ סובר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע, אבל לבסוף דמסיק דבענבים העומדות לבציר, אבל בלאו"ה הוי כמחובר, וע"כ יש פעולה במה דבונים בחול ואח"כ מקדישין, וא"כ א"צ שיהא לב ב"ד מתנה עליהם]:

עכ"ז לא נראה לי מה שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם דע"כ לא הוצרכו לב ב"ד להתנות על חומת ירושלים משום דאין מעילה במחובר, דאעפ"י דאין מעילה במחובר, אעפ"כ מיהת קדוש ואיכא איסורא דאורייתא דלא גמרינן במעילה (דף י"ט) מתרומה דבעינן תלוש מן הקרקע אלא לענין מעילה, אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא דהא אי אקדשינהו במחובר ואח"כ נעשה תלוש בודאי מועלים בהם, וכמו דמוכח בגיטין (דף ל"ט) דאמרינן התם אלא דכ"ע עבדא כמקרקעי דמי, והא בשערו העומד ליגזז דמי קא מיפלגי מר סבר כגזוז דמי כו' אלמא דאם נעשה תלוש לאחר שהקדיש עבדו, אע"ג דאקדישינהו במחובר דהא עבדא כמקרקעי דמי, אעפ"כ יש בה מעילה, וכן מוכח בב"ב (דף ע"ט) הקדיש בור מלא מים כו' מועלין בו וכתבו התוס' פי' בקונטריס שיש מעילה מה שמניח חפיציו בבור, ואין נראה כו', אבל מחמת השדה לא מעל כיון שהוא מחובר, ואור"ת דשייכא מעילה בבור כגון שעקר חולי' מן הבור ונהנה ממנה, אלמא דאם תלשינהו אח"כ יש בו מעילה, וא"כ אי אמרינן דתחילה אפי' איסורא דאורייתא ליכא, (וכמו שמשמע מהריטב"א שהקשה דהא אין מעילה במחובר, וא"כ מאי מקשה הש"ס בקידושין (דף נ"ד) דנימא לב ב"ד מתנה עליהם עיי"ש, אלמא דס"ל דאין מעילה במחובר דאפי' איסור נמי ליכא), וא"כ איך חל מעילה אח"כ כשנעשה תלוש, הא אמרינן במנחות (דף ק"ב) אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קא רמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לי' קדושתי' במאי הדרא ורכבא עלי' כו', וא"כ אי אקדשינהו במחובר ולא הותחלה הקדושה במאי הדרא רכבה עלה כשנעשה תלוש, אלא ודאי דמ"מ הוי איסורא דאורייתא:

ועוד דאי אמרינן דאין מעילה במחובר היינו דליכא גמי איסורא דאורייתא, א"כ אמאי אמרינן בקידושין (דף נ"ד) אי ר' יהודה ירושלים מי מקדשה והתנן כאימרא כדירים כו' כירושלים, וכי תימא משום דלא אמר כירושלים והתני' ר' יהודה אומר כל האומר ירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים כו' ומשמע דהטעם משום דבאים משירי הלשכה וע"כ אין מועלים בהם, תיפוק לי' כיון דבחומת ירושלים כל זמן שהם מחוברים אין מועלים בהם, ואיסורא נמי ליכא א"כ אמאי הוה התפסה, בשלמא אי אמרינן דאיסורא דאורייתא מיהא איכא ע"כ הוי התפסה אעפ"י שאין בה מעילה, וכמו דמוכח בפ"ק דנדרים (דף י"א) בעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים כו' וא"כ אי אמרינן בעיקרו קא מתפיס היינו קודם זריקת דמים, והא קודם זריקת דמים ליכא מעילה כלל בשלמים, וכמו דתנן במעילה (דף א) כיצד קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלים לא באימורין ולא בבשר, לאחר זריקת דמים מועלים באימורין ואין מועלים בבשר, וא"כ קודם זריקת דמים ליכא מעילה, אלא ודאי כיון דאסור מדאורייתא, ע"כ מהני התפסה ובשלמים קודם זריקת דמים איכא איסורא דאורייתא, וכמו שכתבו התוס' במעילה (דף י"ב), וכן כתבו התוס' בכריתות (דף פ"ג) בד"ה בולדות קדשים וקסבר בהווייתן הם קדושים דאיסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי הא אתו ואע"ג דבקדשים קלים ליכא מעילה עד לאחר זריקה כדתנן פ"ק דמעילה (דף ז) מ"מ איסורא מיהא איכא, וע"כ הוי התפסה וה"נ הוי התפסה, אבל אי לא הוי רק איסורא דרבנן לא הוי התפסה, [רק אי אמר"נן דבעיקרו קא מתפיס, וא"כ אפי' אי נימא דאין מועלים בשירי הלשכה, איפשר לומר דבעיקרו קא מתפיס], רק לפי מה שכתב השעה"מ בפ"א מה' מעילה עיי"ש דאקדשינהו בתלוש, והא דאמרינן במעילה (דף י"ב) דבונים בחול ואח"כ מקדישין היינו דווקא בחומת העזרה אבל לא בחומת ירושלים, ועוד דאף בחומת העזרה הי' מקדישים בתלוש בעצים ואבנים דיומי', וכמו דאמרינן במעילה (דף י"ד) הוי ניחא, [ותמיהני מ"ט לא הביא הטעם דאמרינן בגמ' הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, וכתבו התוס' דזה לא מהני אלא אם הקדישו בתלוש], אך לדעת הריטב"א קשה אבל לפי מה שביארתי דמ"מ איכא איסורא דאורייתא ניחא:

[ובזה יתיישב מה שהקשה שם בשעה"מ מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ו) אמר רבא מנא אמינא לה דתני' לולין היו' פתוחין בעלי' בית קה"ק שבהם משלשלים את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם, והא הכא דלא איפשר וקא מכוון ואסור, ותיסברא והאמר ריב"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה אלא מעלה עשו בבית קה"ק, ופירש"י וז"ל וכיון דמדאורייתא שרי כיון דלא איפשר כגון הכא אמאי הטריחוהו רבנן, והתוס' פירשו שם כיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפי' כו' ועיי"ש, וכיון שכן קשה מ אי ראי' מייתי מהא דריב"ז דהי' יושב בצילו של היכל, שאני התם דאינו איסור אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו, ובנין היכל ודאי הכי הוא כדאמר שמואל בונים בחול ואח"כ מקדישין ומשום הכי כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו, אלא מוכח ודאי דלרב דס"ל המשתחוה לבית אסרו אפי' בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה כו' וא"כ לפירש"י ז"ל ע"כ לא קאמר אביי דכל שאיסורו מדרבנן כי לא איפשר שרי אלא דווקא גבי אומנים דלאו ודאי מכווני נינהו כו' והילכך כל שאיסורו מדרבנן לא חיישינן דילמא מכוונין אבל בהא דריב"ז דהי' מכוין ליהנות מצילו של היכל אפי' באיסורא דרבנן ס"ל דאסור, ועיין בהאחרונים שהקשו על פירש"י בקדושין (ושם) שכתב דנימא לב ב"ד מתנה עליהם כי' שלא' ניתנה תורה למלאכי השרת, שיהי' זריזים מליהנות מן החומה ולישב בצילה, דהא הוי רק מדרבנן, אך עיקר הקושי' הוא מלישב עלי']:

אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דאעפ"כ אסור מדאורייתא, והכי משמע מלשון התוס' בגיטין (דף ל"ט) בד"ה גופי' כו' ונראה לפרש גופי' לא קדיש לאסור בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה, וכן בקרקע אם עוקר ממנה חולי', ואפי' במחובר איסור מיהא איכא כו' משמע דאיכא איסור מדאורייתא:

ומעתה כיון שהוכחתי לעיל מהרמב"ם דהא דבאו פריצים וחיללוה הוא לאו מטעם מעילה כמו שכתב בעה"מ אלא כדעת הרמב"ן ואפי' בכלי שרת שאינם יוצאים לחולין ע"י מעילה, כמו דאמרינן במעילה (דף י"ט) ודלא כמו שכתב בעה"מ דהטעם משום מעילה וא"כ הקרקע לא נתחלל דאין מעילה במחובר לקרקע כמו שביארתי לעיל, [ובמ"א ביארתי הא דכתיב כי רצו עבדיך את אבני' ואת עפרה יחוננו היא משום דאין מעילה בקרקע ולא נפיק לחולין וכמו שהבאתי ראי' במ"א מהא דאמרינן פ"ח דנדרים (דף ס"ב) ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, דמה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו חול שנאמר ובאו בה פריצים וחיללוה נעקר מן העולם המשתמש בכתרה של תורה כו', והטעם איפשר לומר כמו דאמרינן בע"ז (דף נ"ג) התם לא אשתמשי לגבוה הכא כיון דאשתמש לגבוה לאו אורחא לאשתמושי בהו הדיוטא, וע"כ נענש בלשצר, ובזה ביארתי במ"א על הא דאיתא במגילה (דף י"ב) והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש כו' שאמרו כלום הקריבו קרבן לפניך כו' הענין הוא שהם קטרגו על שהשתמש בבגדי כהונה, וא"כ לכאורה כיון דאמרינן כיון שנכנסו בהם פריצים וחיללוה, א"כ הם חילין, ובשלמא בכלי שרת אע"ג דאמרינן כיון שנכנסו בה פריצים וחיללוה אעפ"כ צריך להיות עליו עונש מחמת דכיון דכ"ש הוי קיימי רק לגבוה, ע"כ כיון דאשתמישו בה לגבוה לאו אורחא לאישתמושי בהו הדיוטא, אבל בבגדי כהונה דאמרינן בקידושין (דף נ"ד) דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם, וא"כ ניתנו ליהנות בהם אפי' לכהן ואע"ג דמ"מ איכא איסורא, אעפ"כ כיון שנעשו חולין דלא עדיפא מכלי שרת, רק שבכלי שרת נענש מטעם דכיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורחא לאשתמושא בהו הדיוטא, אבל לגבי בגדי כהונה דניתנו ליהנות בהם, א"כ איפשר לומר דהוי כמו שאר כספה וזהבה שבירושלים וע"ז אמרו מלאכי השרת שקטרגו על שלבש בגדי כהונה, (וכמו דאמרינן במגילה (דף י"ב) בהראותו את עושר כבוד מלכותו מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו, וכתיב התם לכבוד ולתפארת) ע"ז אומר במגילה (דף י"ב) מיד הקרוב אליו כרשנא א"ר לוי כל הפסוק הזה על שום קרבנות נאמר כרשנא כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כו' דבאמת בגדי כהונה דמי לכלי שרת, והא דניתנו ליהנות בהם היינו משום דלא נתנה תורה למלאכי השרת שיזהרו לפשוט מיד אחר העבודה, אבל באמת הם דומים לכלי שרת וכיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורחא לאשתמושי בהו הדיוטא, ודומים לכלי שרת שאע"ג שבאו בה פריצים וחיללוה, אעפ"כ כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורחא לאשתמש בה כו' ואע"ג דליכא בהו מעילה, אעפ"כ לאו אורחא כו':

ובזה יתבאר המדרש (מגילת אסתר) אמר ר"ח ב"ע יהודים הי' שם באותה סעודה אמר להון אותו רשע יכול אלקיכון דעביד לכון יותר מכאן, אמרו לו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, אם כסעודה זו הוא עושה לנו אנו אומרים לו כבר אכלנו על סעודתו זו של אחשורוש, ולכאורה הוא תמוה דאיך אמר אחשורוש שהקב"ה לא יכול למיעבד סעודה כזו, וכבר ביארתי ע"ז המדרש במקום אחר, אך לפי דרכינו יובן שאמר להם יכול אלקיכון למיעבד לכו סעודה כזו, פי' שהזמין לפניהם סעודה בכלי שרת כמו דכתיב והשקות בכלי זהב, ואם כן ליכא סעודה יותר נפלאה מזו להראות כלי הקודש לכל, ואמרינן ביומא (דף נ"ד) ארון בלשכת דיר העצים היו גנוז כו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד ששם ארון נגנז כו' אמר רב קטינא בשעה שהי' ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהי' מעורין זה בזה, ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחיבת כו' מתיב רב חסדא ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם, אמר ר"נ משל לכלה כו' בבית אבי' צנועה מבעלה, כיון שבאה לבית חמי' אינה צנועה מבעלה, מתיב ר"ח ב"ק מעשה בכהן א' שהי' מתעסק וכו' א"ל נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה, וא"כ לא הי' להם רשות אפי' לראות את הכלים, ומכ"ש להשתמש בכלי הקודש וע"ז אמר יכול אלקיכון למיעבד לכון סעודה כזו, וע"ז השיבו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו והענין הוא שביארתי במ"א שע"כ נגנז הארון משום דכל הכלים אפי' כלי שרת נפקו לחולין, וכמו דאמרינן כיון שבאו בה פריצים וחיללוה, וע"כ נגנז הארון כדי שלא יהי' כשאר כלי שרת דנפקו לחולין ע"י פריצים, וע"כ במקומו נגנז, וע"כ לא נתחלל, משא"כ בכל הכלי שרת שנתגלו לעיני הפריצים וע"כ כיון שבאו בה פריצים חיללוה, וע"ז השיבו שלע"ע אין זה גדולה במה שנשתמשו בכלי קודש דכיון שבאו בה פריצים חיללוה, ונעשו כל הכלי שרת חולין, רק לעתיד יהי' גדולה עין לא ראתה אלקים זולתיך שאפי' הקדושה שעין לא ראתה אלקים זולתיך יעשה למחכה לו, פי' לעתיד שיהי' סעודת נשואין כמו דכתיב כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, ולא כמו עוה"ז שהי' בבחי' אירוסין, וע"כ כיון שיהי' הסעודה בבחי' נשואין א"כ יהי' כמו שהי' בבית ראשון שהי' מגללין להם את הפרוכת והי' מסתכלין בהכרובים ואז יהי' חידוש, וכמו דכתיב ונתן לכם לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך, ועין לא ראתה אלקים זולתיך יעשה למחכה לו משא"כ בשמוש כלי קודש של אחשורוש כבר יצאו לחולין:

והנה טעותו של אחשורוש הי' שכיון שראה שיוכל להשתמש בכלי קודש ואין עליו עונש, אמר השתא ודאי תו לא מיפרקא כמו דאיתא במגילה (דף י"א) דכיון שבאו פריצים חיללוה, (ובזה ביארתי במ"א הא דאמרינן במגילה (דף טו) ותקרא אסתר להתך, ואשר רב התך זה דניאל ולמה נק' שמו התך שמתכוהו מגדולתו, ואיפשר לומר שכל גדולתו הי' בשביל שהגיד המראה אשר לבלשצר מפני שהשתמש בכלי קודש ותלה העון בזה אבל אחשורוש השתמש בכלי המקדש ג"כ ואעפ"כ לא נענש וע"כ חתכוהו מגדולתו, [ובמ"א ביארתי במה דפליגי רב ושמואל דאזלי לטעמייהו דרב סובר בע"ז (דף לו) דדניאל גזר על יין ושמן דעל לבו שם ולכל ישראל הורה, וע"כ סובר רב שחתכוהו מגדולתו דזה הי' המלשינות של המן אם כו' נוגע בכוסו של א' מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו, וע"כ שמדניאל הי' הגזירה זו ע"כ חתכוהו מגדולתו, וע"כ איתא במדרש והשתי' כדת אין אונס אמר רב אין אונס ביי"כ שאז כבר נגזר הגזירה, ועיין בתוס' ד"ה ושמן דניאל גזר עלי' הוה מצי למיפרך על יין עכ"ל, משא"כ לשמואל דס"ל בע"ז (שם) דעל לבו שם ולכל ישראל לא הורה ע"כ סובר דכל דברי מלכות נחתכין על פיו] ובזה יתבאר הא דאמרינן בגיטין (דף לו) מה עשה נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני כו' וממקום קדוש יהלכו שפי' שהם הולכים ממקום קדוש, אבל הם בעצמם נתחללו שכיון שבאו בה פריצים וחיללוהו כדעת הרמב"ן דאפי' בכלי שרת דלא יצאו לחולין ע"י מעילה כמו דאמרינן במעילה (דף י"ט) אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, אפ"ה אמרינן דכיון דבאו בה פריצים חיללוה וא"כ כיון שכל הקדושות נתחלל, וע"כ אמר דכיון שראו אויבים למקדש קדושת ישראל נמי נתחלל, וע"כ רצה המן לאבד את ישראל.

אמנם אעפ"י שביארתי כדעת הרמב"ן דהא דבאו בה פריצים היינו פריצי עובדי כוכבים המחריבים את ביהמ"ק, ואע"ג דאין מעילה בעובד כוכבים. ואפי' בכלי שרת שאינם יוצאים לחולין ע"י מעילה, אעפ"כ זהו דווקא בדבר דמהני פדיון, ובכלי שרת אעפ"י דלא נפקי לחולין ע"י מעילה אעפ"כ יש להם פדיון, וכן כתב השעה"מ והאריך בזה פ"ה מה' איסורי מזבח והכריח בראיות ברורות כמו שכתבו התוס' במעילה (דף יט) דאע"ג דר' נחמי' פליג על רבנן וסובר דלא יצאו לחולין ע"י מעילה מ"מ מודה דיש להם פדיון ומעילה שאני כו' עיי"ש, וכן הכריח השעה"מ מהא דמנחות (דף קא) עיי"ש, וע"כ איפשר לומר דה"מ דנפיק לחולין ע"י עובדי כוכבים המחריבים היינו דווקא בדבר דיש להם פדיון, אבל בדבר דלא נפיק ע"י פדיון אינו יוצא לחולין ע"י הפריצים:

ובזה יתבאר הא דכתיב (ירמי' ב') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם, פי' שהם נמשלו לתרומה ולא כשאר קודש, שיצא ע"י פדיון. וא"כ הוה אמינא מכיון שבא ליד פריצים מחריבי ביהמ"ק נתחלל הקדושה שבהם כמו דאזלא הקדושה מקדושת כלים, ע"ז אומר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה שהם בבחי' תרומה שאין להם פדיון, וכמו דאמרינן בפסחים (דף לד) הכא בענבי' של תרומה עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמי, וע"ש ברש"י דבתרומה לא שייך קדושת כלי, ולי נראה דאיפשר לומר דהנ"מ בין קדשים שהוא קדושת פה לקדושת כלי, דבקדושת פה מהני פדיון, משא"כ בקדושת כלי כמו דאמרינן במנחות ובפ"ק דסוטה, (דף ו') וע"ז אומר דבתרומה אפי' קדושת פה דמי לקדושת כלי דלא מהני פדיון, וע"כ כיון דלא מהני פדיון הוי כמו תרומה שא וא"כ לא נפיק ע"י מעילה ג"כ, וע"ז אמר כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם שאפי' מועל אחר מועל נמי חייב מכש"כ דכלי שרת דאע"ג דיש להם פדיון אפ"ה יש בהם מועל אחר מועל מכש"כ ישראל שהם בבחי' תרומה שאין להם פדיון:

וע"כ כיון דלא נפקו לחולין ע"י פדיון ובדבר דלא נפיק לחולין ע"י פדיון לא אמרינן בזה כיון שבאו בה פריצים חיללוה כמו שביארתי, וכן כתב המהרי"ט בתשובותיו (ח"א שאלה מ"ג) לענין שביעית דלא אמרינן כיון שבאו ביד פריצים חיללוה, אלא דווקא במה שיש לה פדיון אבל בדבר שאין לה פדיון לא שייך לומר דאזלא הקדושה אף ביד עובדי כוכבים והאריך שם לענין שביעית דאמרינן אחרון אחרון נתפש ונכנס בשביעית ופירי עצמו אסור כמו דאמרינן בסוכה (דף מ') עיי"ש, וע"כ בימי המן כיון שראו שהשתמשו בכלי קודש ולא נענשו, והוא כיון שבאו בה פריצים וחיללוה, סברו שבישראל ג"כ נפקע מהם הקדושה ע"י שבאו עליהם פריצים, אבל באמת בישראל לא נתחלל הקדושה שבהם דהם קדושים תמיד, וע"כ אמרינן גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים ע"י ישראל ע"כ הקדים שקליהם לשקליו, והראי' ממחצית השקל שנותנים בכל שנה, ונתפסו השקלים בקדושה ומועלים בהם, וא"כ מוכח דהם קדושים לעולם וע"כ אינם מתחללים אף בידי המחריבים ג"כ, והם לעולם בקדושתם וכמו שביארתי ובמ"א ביארתי באופן אחר ודו"ק:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה