אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש לשבת חנוכה - דרוש יג
כתיב (זכרי' ד') וישב המלאך הדובר בי כו' ויאמר אלי מה אתה רואה, ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגלה על ראשה כו' ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר מה אלה אדוני כו' ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישור והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה:
ואיתא במדרש פ' בהעלותך, זה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי הי' נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, אמר אוי לו שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו כו':
ויתבאר עפ"י מאי דגרסינן בשבת (דף כא) מאי חנוכה כו' ופי' הר"ן כלומר חנו בכ"ה, וכתב המהרש"א בח"א וזה לשונו ק"ק מאי תנו שייך הכא כיון דהותר בהן מלאכה ולא נתנו ליו"ט אלא להלל ולהודות ונראה לפרש דנק' חנוכה על שם חנוכת המזבח כמו דאמרינן פ' ר' ישמעאל (דף נ"ג) דבית חשמונאי גנזו אבני המזבח ששקצום אנשי עבודת כוכבים לעבודת כוכבים, והוצרך לבנות מזבח חדש ולכך נק' חנוכה, ולא קאמר הכא מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעו להדליק בו נרות כו':
ולכאורה איפשר לבאר עפ"י מה שביארתי במ"א על הא דכתיב מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך שמו את ירושלים לעיים כו' והוא עפ"י מאי דאמרינן בע"ז (דף נג) לימא מסייע לי' מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששיקצום אנשי כו' אמר ר"פ התם קרא אשכח ודרוש דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה כו' וכתב הבעה"מ ואי קשי' לך מ"ש אבני מזבח דנפקי לחולין ע"י פריצי ישראל וכלים דאחז לא נפקי לחולין ע"י ישראל דבני מעילה נינהו כלי שרת, שאני כההיא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת כו' אבל שאר הקדושות כגון אבני מזבח וכספה וזהבה של ירושלים הי' יכולים לצאת לחולין ע"י ישראל דבני מעילה נינהו כדאמרינן בעלמא והלא מעל הגיזבר וכיון דמעל נפקא לחולין אבל ע"י עובדי כוכבים דלאו בני מעילה נינהו לא ומש"ה איצטרכא לר"פ לשנויי התם קרא אשכח ודרוש שע"י פריצי ישראל יצאו לחולין דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה עכ"ל, והרמב"ן השיג עליו דמזבח נמי כלי שרת הוא והביא ראי' מדקא אקשי ואמאי לתברינהו ולשקלינהו לנפשיי' ואמאי לא פריך אפי' אי אמרינן דקנסום אמאי לא נפקי לחולין ע"י פדיון, דכיון דאבני מזבח לאו כלי שרת אינון נפיק ע"י פדיון. אלא ודאי דמעיקרא לא הוי קשי' להו דנפקינהו לחולין ע"י פדי' כיון דהוי כלי שרת דמזבח הוי נמי כלי שרת ועוד שהרי מקדש עצמו יצא לחולין ע"י כו' דהא בבית דכתיב בי' ובאו בה פריצים וחיללוה והתם אין בו מעילה אלא ודאי ע"י גוים יצא לחולין דקרא בעובדי כוכבים כתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, והתם אין בו מעילה אלא ודאי דיצאו לחולין ע"י עובדי כוכבים אע"ג דלאו בני מעילה נינהו דכתיב ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל וחיללוה וכלים דאחז לא יצאו לחולין דלא בישראל כתיב קרא עכ"ל וקשה לי על הבעה"מ דהא משמע בנדרים (דף סב) דלאו דווקא באבני מזבח אלא אפי' בכלי שרת נמי דהא אמרינן שם אמר רבב"ח כו' כל המשתמש בכתרה של תורה כו' ק"ו ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול כו' נעקר מן העולם כו' אלמא דאפי' בכלי שרת נמי אמרינן ובאו בה פריצים וחיללוה:
ולפי"ז נתבאר דפליגי הרמב"ן והבעל המאור דלהבעה"מ הא דבאו בה פרצים וחיללוה הוא מתורת מעילה נגעו בזה, וע"כ אומר דדווקא באבני המזבח ודווקא ע"י פריצי ישראל, וא"כ בביהמ"ק גופא דהוי מחובר לקרקע דאין בו מעילה, ועוד שע"י עובדי כוכבים לא נפיק לחולין, ולדעת הרמב"ן גזירת הכתוב הוא דבאו בה פריצים וחיללוה, אפי' בביהמ"ק גופא, ואפי' ע"י עובדי כוכבים שנכנסו למקדש והחריבו:
ועפי"ז יתבאר המדרש נחלתינו נהפכה לזרים באיזו הפיכה כמהפכת סדום ישעי' קורא אותה בית קדשינו ותפארתינו כו' בא אסף ואמר לא נחלתינו ולא בית קדשינו ותפארתינו אלא אלקים באו גוים בנחלתך, פי' שישעי' אמר בית קדשינו ותפארתינו פי' דנפיק לחולין כמו דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, וכמו שכתב הרמב"ן וזה לשונו שהרי הנביא מתנבא על המקדש שיחרב ואמר שיצא לחולין ע"י וגזירת הכתוב הי' הכל אעפ"י שאין מעילה בקרקעות ואעפ"י שאינן בני מעילה והיינו דכתיב ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל, וע"כ קרא אותה ישעי' ואמר בית קדשינו ותפארתינו וירמי' אמר נחלתינו נהפכה לזרים, וכמו שמפרש המדרש באיזו הפיכה כמהפכת סדום, פי' שנהפכה לגמרי ונפיק לחולין ע"י הזרים, וכמו דכתיב ונתתיו ביד הזרים לבז כו' בא אסף ואמר לא נחלתינו ולא בית קדשינו ותפארתינו אלא אלקים באו גוים בנחלתך, פי' שאומר שהיא נחלתך כמקדם ולא נפיק לחולין, והטעם משום שאלקים באו גוים בנחלתך פי' שגוים היינו העובדי כוכבים המחריבים את הבית דלאו בני מעילה נינהו ולא נפיק לחולין ע"י, ע"כ אמר אלקים באו גוים בנחלתך, שהיא נחלתך כמו שהי' בתחילה ולא נפיק לחולין ע"י הגוים משום דלאו בני מעילה נינהו:
עכ"פ לפי מה שהוכחתי מנדרים (דף סב) דאפי' כלי שרת נמי נפקי לחולין כמו דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה וא"כ גבי אנשי חשמונאי כלי שרת נמי נפקי לחולין ע"י שהשתמשו בם לעבודת כוכבים ובאו בה פריצים וחיללוה, וא"כ לכאורה צריך להבין אמאי לא גנזו את הכלים אך גבי כלים איפשר ע"י ביטול, אע"ג דכלים שנפגמו פסולין ואמרינן בזבחים (דף פח) ת"ר כלי קודש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכה אבר נפגמו אין מתקנים אותה כו' אעפ"כ איפשר להתיכן ולעשות אותם חדשים, וכמו שכתב הרמב"ם (פי"א מה' כלי המקדש ה' יג) ואם נשברו מתיך אותם ועושין אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהם לעולם, אך אבני מזבח אי איפשר כמו שאומר וליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא, (וכמי שכתב הרמב"ם בה' בית הבחירה (פ"א ה' ט"ו) אבני היכל ועזרות שנפגמו או שכנטמעו פסולין ואין להם פדיון אלא נגנזים ועיין במ"ל שכתב כתב מרן דהכי איתא בתוספתא ונראה דיש להכריח דין זה מתלמודא דידן מההוא דאמרינן בפ"ד דע"ז (דף נג) מהא דאמרינן דאנני מזבח ששיקצום שגנזום, והקשו בגמ' דאמאי גנזום לחברינהו וניפקו לחולין משום דבאו בה פריצים וחיללוה ותירצו דכיון דנשתמש בהו לגבוה לאו אורחא להשתמש בהו הדיוטא הרי הדבר מבואר דאף שיצאו לחולין אפ"ה אסור להדיוט להשתמש בהם וליכא לפיטר דשאני התם דיצאו לחולין בלתי פדיון ומ"ה אסור להדיוט להשתמש בהם, אבל כל שנפדה שכבר נכנס דבר אחר במקום ההקדש מותר להדיוט להשתמש בהם הא ליתא כיון דמן הדין יצאו לחולין מה לו אם יצאו ע"י פדיון או בלא פדיון לענין אורח ארעא ועוד תיקשי דאמאי גנזום יפדו אותם עכ"ל, ועיין ברמב"ם (פ"ו מה' איסורי המזבח ה' ד) הסולת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שניפסלו או שנטמאו אין פודין אותן שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך ואילו איכו בכלל העמדה לפיכך אין נפדין לעולם, אלמא דמדאורייתא אין נפדין, ועיין בפ"ו שה' ערכין ה' ט', וא"כ לדעת הרמב"ם דמזבח הוי כלי שרת אין טועיל פדיון לדעת הרמב"ם, אך עיין בזבחים (דף כ"ז) מ"ט האי ריצפה והאי כלי שרת], ולפי"ז לא צריך לדחוק כמו שכתב המהרש"א שנק' חנוכה ע"ש חנוכת המזבח אלא דנק' חנוכה על שם כל הכלים שעשו אותם חדשים והיו צריכים לחינוך וכמו שאבאר:
והנה המהר"ם הקשה בהא דאמרונן שם בע"ז (דף כ"ב) איתבי' כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו היכנו והקדשנו מאי לאו היכנו דאטבלינהו הקדשנו דאקדשינהו, א"ל ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי היכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם, והקשה המהר"ם מהיכן הכריח לו דהיכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם, אימא שהוא כמו דהוי ס"ד מעיקרא דהיכנו דאטבלינהו והקדשנו דאקדשינהו, ותירץ דלשון היכנו משמע לו יותר שגנזום מדאטבלינהו והוא דוחק, ע"כ כ"ל שיש להקשות על פירש"י היכנו והקדשנו לאו היכנו דאטבלינהו מטומאת עבודת כוכבים (שהי' בימי אחז) והקדשנו שחזרו ומשחום בשמן המשחה, וקשה דהא אמרינן בפ"ב דשבועות (דף טו) כל הכלים שעשה עשה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחננתן, ועיין בספרי ע"י (דרוש י"ב) שהבאתי הירושלמי (פ"ג דמגילה) כלי שרת מאימתי הם קדושים מיד או בשעת תשמיש, אי תימר מיד ניחא, אי תימר בשעת תשמיש כא' הם קדושים ומתקדשים כו' בעלייתן מן הגולה הי' מכניס מתוך של שלמה לתוך שלהם לא הי' שם של שלמה כא' הם קדושים ומתקדשים ופירשתי שם שהפי' הוא בניחותא דהיינו שכא' הם קדושים ומתקדשים כמו דאיתא בשבועות (דף טו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן וא"כ קשה דאיך פירש רש"י והקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה ואפי' נימא דוהקדשנו היינו שחנכום לעבודה, וכמו דאמרינן עבודתן מחנכחן, אכתי נמי קשה דמה צריך לאקדושינהו מחדש, והלא לאחר הטבילה ממילא חוזרין לקדושתן כמו דתנן בחגיגה (דף כו) כיצד מעבירין על טהרת עזרה מטבילין את הכלים שהי' במקדש כו' ואח"כ חוזרים לקדושתן, וכי בשביל שנטמאו פקעה מהם קדושתם, וקדושה שבהם להיכן הלכה, וע"ז אמר רב ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי היכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם והשתא ביחא מה שאומר דכיון שגנזום לראשונים, ע"כ צריך לקדש מחדש ובמה הי' הקידוש הוא כמו שביארתי ע"י עבודה שעבודתן פחנכתן] והשתא ניחא דא"כ בימי חשמונאי שעבדו בהם לעכו"מז הי' צריך לגונזם, או להתיכן ולבטלם ולעשות אותם חדשים, וא"כ הי' צריך לקדש אותם מחדש והיינו להשתמש בהם וכמו דאמרינן עבודתן מחנכתן וע"כ נק' חנוכה שהי' צריכים לקדש כל הכלים מחדש ולחנך אותם וכמו דאמרינן שעבודתן מחנכתן:
ולפי"ז איפשר לומר א מה שהביא המהרש"א בח"א בשבת (דף כ"א) שהרא"ם כתב לפי דרכו שהי' עושין מנורה של עץ כדתני' בע"ז (דף מג) ר"י בר יהודה אומר אף של עץ לא יעשו כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי כו', וכתב המהרש"א וזה לשונו ולא ידעתי מה תיקן בזה דהא נטמאה המנורה בנגיעה דעשי' גם בשל עץ שהרי הי' למנורה בית קיבול, ור"י נמי לא קאמר שהי' של עץ אלא משום דהי' בית חשמונאי עניים אז עכ"ל ותמהני על המהרש"א דמאי מקשה דהא ה"ל למנורה בית קיבול, דהא אעפ"כ לא' מטמא כמו דאמרינן במנחות (דף כ"ט) אמר ר' שמואל ב"נ אר"י מאי דכתיב על המנורה הטהורה שירדו מעשי' ממקום טהרה, אלא מעתה על השולחן הטהור שירדו מעשיו ממקום טהרה, אלא טהור מכלל שהוא טמא הכא נמי טהורה מכלל שהיא טמאה בשלמא התם כדריש לקיש דאמר ר"ל מאי דכתיב על השולחן הטהור מכלל שהוא טמא כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה, אלא מלמד שמגביהים אותו לעולי רגלים ומראים להם לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום כו' אלא הכא טהורה מכלל שהיא טמאה פשיטא כלי מתכות נינהו וכלי מתכות מקבלים טומאה כו', אבל אי כלי עץ הוא המנורה נמי לא מקבל טומאה משום דהוי כלי עץ העשוי לנחת וכל כלי העץ העשוי לנחת לח מקבל טומאה:
ובזה יתיישב מה שהקשה הט"א בחגיגה (דף כו) על הראב"ד שכתב דהא דכלי עץ העשוי לנחת צא מקבל טומאה היינו דווקא בשאי איפשר לטלטל כגון שולחן ומנורה דכתיב בה תמיד, והקשה הט"א דהא מנורה בלאו"ה מטמא, אבל אי אמרינן כר"י בר"י דאנשי בית חשמונאי עשאוה של עץ, ניחא שפיר דע"כ לא מטמא משום דהוא עשוי לנחת ואי איפשר לטלטל משום דכתיב בה תמיד (אך באמת לאו אליבא דהילכתא הוא דחכמים פליגא עלי' במנחות (דף כ"ט) דכלי שרת של עץ לא עבדינן, אך עכ"ז דברי המזרחי שפי' לדברי ריב"י דאמר שהי' של עץ ניחא שפיר, ובמ"א ביארתי בזה הכתובים (בזכרי' ב) ויאמר אלי מה אתה רואה כו' והנה מנורת זהב כולה וגלה על ראשה כו' ויען המלאך הדובר כו' הלא ידעת מה המה אלה כו' לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, וביארתי שהראה לו מנורת זהב ע"ז אומר כולה וגלה כו' והוא כמו דאמרינן במנחות (דף כט) באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים, וכן כתבו התוס' שם על שאמר שפודים של ברזל הי' וחיפום בבעץ דקרי להו שפודים מפני שלא הי' בה גביעים כפתורים ופרחים כדאמרינן לעיל באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, וע"ז אומר והנה מנורת זהב כולה וגלה על ראשה כו' לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות שבימי חשמונאי הוצרכו למנורה של עץ מחמת שהי' טמאי מתים. אבל לעתיד לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, ולא כימי חשמונאי שהוצרכו למנורה של עץ שלא יהי' מקבל טומאה מפני שהי' ע"י מלחמות והי' טמאי מתים. אבל לעתיד יהי' מנורת זהב כולה וגלה על ראשה כו' לא בחיל ולא בכח כו' וכמו דאיתא במדרש פ' בהעלותך שלא תהי' מבזין על המנורה הוי כי מי בז ליום קטנות ושמרו וראו כו') שוב ראיתי להפר"ח בה' חנוכה שכתב על דברי הרא"ם וזה לשונו גם מה שכתב שעשו מנורה של עץ קשה טובא דסוף סוף הרי טימאוה כשגמרו לעשותה דהשתא לא הוי פשוטי כלי עץ עכ"ל, וכבר השגתי על המהרש"א דהוי כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה, ותמיהני על הפר"ח ששגה בזה.
עוד ראיתי להפר"ח וזה לשונו שם אך תימא דעיקר קושי' הרא"ם ליתא דשאר השמנים נטמאו בטומאת זבות או בטומאת עובדי עבודת כוכבים ומזלות וכדכתיבנא לעיל והני טומאות לא הותרה בציבור, אבל טומאת המת דחוי' היא בציבור לגבי הדלקת הנרות וכמ"ש הרמב"ם כו' עיי"ש, ותמיהני על הפר"ח שחילק בין מגע טומאת זבות לטומאת מת, ובאמת הם דומים שכל טומאה שע"י מגע הותרה בציבור. ועיין בדרוש לפ' פרה שהארכתי בזה ותירצתי שם קושי' חכמי צפת על הרמב"ם מה שהביא השעה"מ והבאתי ראיות מהא דכריתות (דף י') דאפי' זב גופא אי אמרינן מחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי הותרה ג"כ בציבור. ועיין בספרי נ"י (דרוש ה'), ועוד יש להביא ראי' מהא דאמרינן בסנהדרין (דף י"ב) ת"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה, ר' יהודה אומר מעברין ומעשה בחזקי' מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו כו' ופירש"י שנטמאו בימי אחז אביו מעבודת כוכבים שלא חששו לתורה והי' חזקי' מחזירן למוטב וידעו שלא יספיקו כולן לבוא וליטהר עד הפסח ועיבר השנה, אלמא דנטמאו בטומאת עבודת כוכבים, ואמרינן שם אמר מר ר' יהודה אומר מעברין אלמא אית לי' לר' יהודה טומאה דחוי' הוא בציבור והא תני' ציץ כו' אלמא דאפי נטמא בשאר טומאת מגע ג"כ טומאה דחוי' היא בציבור, ודמי לטומאת מת, דאלו"ה מאי מקשה הש"ס דילמא בטומאת מת הותרה, אבל בשאר טומאת מגע דחוי' אלא ודאי דדמי ממש לטומאת מת:
אך באמת דברי רש"י לקוחים מהירושלמי והירושלמי דפסחים ס"ל דעשאום כך טמא זיבה וכטמא צרעת ולא הותרה בציבור, וכמו דאמרינן בירושלמי דפסחים (פ"ט ה' א') אין לי אלא טמא לנפש טמא זיבה וטמא צרעת מנין ת"ל טמא מת ריבה מה ת"ל טמא נפש אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני ואין ציבור טמא נפש נדחה לפסח שני טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני וטומאת עבודת כוכבים עשו אותה כטמא זיבה וכטמא צרעת, ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה, יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושין פסח שני, ר' יודא אומר ציבור עושה פסח שני שכן מצינו בחזקי' שעשה פסח שני הדא הוא דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וגו', אית תנויי תני מעברין את השנה מפני הטומאה, אית תנויי תני אין מעברין את השנה מפני הטומאה, מ"ד אין מעברין צ"ל מ"ד מעברין את השנה מפני הטומאה מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב שעיברו את ניסן ואינו מעובר אלא אדר, ואתי כיי דמר ר' סימון בר זבדי גולגלתו של ארונה היבוסי מצאו תחת המזבח עכ"ל הירושלמי:
והנה הק"ע מחק הא דאיתא בירושלמי ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה ולא יכול לפרשה, וכתב בעצמו שמצא כל הגירסא בתוספתא, אבל לא מצא לפרשה ונדחק בזה:
ולי נראה שהוא פשוט וכן הוא הפי' בירושלמי אין ני אלא טמא לנפש טמא זיבה וטמא צרעת מנין, (פי' מנין שהם עושים פסח שני, ע"ז אומר ת"ל טמא מת ריבה, מה ת"ל טמא נפש, אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני ואין ציבור טמא נפש נדחים לפסח שני, טמא זיבה וטמא צרעת נידחין לפסח שני' פי' שהירושלמי סובר שהחילוק בין טומאת מת לטומאת זיבה וטומאת צרעת שהיחידים בשניהם נדחה לפסח שני, אלא שהחילוק הוא בציבור שבטומאת מת הותרה בציבור, אבל בטומאת זיבה וטומאת צרעת בציבור נדחין לפסח שני, דלדעת הירושלמי אפי' ציבור אם אינם עושין בראשון נדחים לפסח שני, אלא שטומאת מת הותרה בציבור, וע"כ ממילא אינם נדחים לפסח שני אבל בטומאת זיבה וטומאת צרעת בציבור נדחים לפסח שני, וע"ז אומר הירושלמי טומאת עבודת כוכבים עשו אותה כטמא זיבה ונטמא צרעת משום דהירושלמי ס"ל דהא דכתיב ויועץ המלך ושריו כו' לעשות הפסח בחודש השני היינו לעשות פסח שני, ובחודש השני היינו בחודש אייר, וא"כ הוי קשה להירושלמי הא כתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה כו' לא הטהרו, וא"כ אמאי לא עשו בראשון, וע"ז אומר דטומאת עבודת כוכבים עשו אותה כטמא זיבה ונטמא צרעת דציבור לא עבדי בטומאה, וע"כ ס"ל להירושלמי דציבור עושים פסח שני בטומאת זיבה והראי' דהא חזקי' עשה פסח שני והי' ציבור כמו דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה כו', אלא שהחילוק בין טומאת מת לטומאת זיבה וטומאת צרעת שטומאת מת הותרה בציבור, אבל טומאת זיבה וטומאת צרעת נדחה הציבור לפסח שני:
וע"כ מביא הירושלמי התוספתא ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה (פי' אם ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה אחר פסח ראשון, אם הציבור עושין פסח שני או לא, ופליגי בזה ת"ק ור' יהודה. דת"ק ס"ל יחיד עושה פסח שני, ואין ציבור עושין פסח שני, (פי' שהציבור אין עושים פסח שני כלל, שיחיד נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני, ואפי' לא עשו בראשון אין עושין פסח שני, וע"כ אם ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה אחר הפסח הראשון אין עושין פסח שני) ר' יודא אומר ציבור עושין פסח שני (פי' לא בטומאת מת שטומאת מת הותרה או דחויי' בציבור אלא כגון בטומאת זיבה וטומאת צרעת) שכן מצינו בחזקי' שעשה פסח שני הדא הוא דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה כו' וא"כ הי' ציבור, ואעפ"כ עשו פסח שני שר' יהודה ס"ל דהאי ויועץ המלך כו' לעשות הפסח בחודש השני היינו פסח שני, וע"כ מפרש הירושלמי דטומאת עבודת כוכבים עשו אותה כטמא זיבה ונטמא צרעת, דאלו"ה הוי עבדי בטומאה, דהא טומאת מת הותרה בציבור, וע"כ אומר הירושלמי דטומאת עבודת כו' עשו אותה כטמא זיבה וכטמא צרעת, ואח"ז מביא הירושלמי אית תנויי, תני מעברין את השנה מפני הטומאה, אית תנויי תני אין מעברין את השנה מפני הטומאה, פי' שהני תנאי מפרשים דהאי ויועץ המלך לעשות בחודש השני היינו לעבר השנה, וע"ז אומר אית תנויי תני מעברין את השנה מפני הטומאה, אית תנויי תני אין מעברין את השנה מפני הטומאה, (פי' שהתנא הראשון סובר דמעברין את השנה מפני הטומאה משום שסובר דטומאה דחויי' הוא בציבור, והתנא הב' סבר דאין מעברין את השנה מפני הטומאה, שסובר דטומאה הותרה בציבור) וע"ז אומר מעברין את השנה מפני הטומאה מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, שעיברו את ניסן ואינו מעובר אלא אדר, ואתי כיי דמר ר' סימון בר זבדי גולגלתו של ארונה היבוסי מצאו תחת המזבח, פי' שאומר דלהני תנאי דהאי ויועץ המלך לעשות הפסח בחודש השני היינו לעבר את השנה סוברים שהטומאה הי' על שמצא גולגלתו של ארונה היבוסי, דא"צ לדחוק ולומר מפני שנטמאו בעבודת כו' בימי אחז אביו שזהו רק לתוספתא קמייתא שמפרשים דהאי ויועץ המלך לעשות הפסח בחודש השני היינו לעשות פסח שני וע"כ הוקשה להם, דהא היו ציבור דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וא"כ קשה דהא טומאה דחויי' בציבור, וא"כ למאי עשו פסח שני, ע"כ הוצרכו לומר שהי' מפני טומאת עבודת כו', ושעשאו אותה כטמא זיבה וכטומאת צרעת וציבור נדחין לפסח שני:
אבל הני תנאי בתראי סברי דציבור אין עושין את השני והאי ויועץ המלך לעשות בחודש השני היינו שנמלכו לעבר השנה, וחד תנא סובר דהאי שעשו שלא ככתוב היינו משום שלא הוצרך לעבר השנה מפני הטומאה שטומאה הותרה בציבור, וחד תנא סובר דטומאה דחויי' היא בציבור, וע"כ הוצרכו לעבר השנה, והחטא הי' שעיבר ניסן בניסן, וכל זה הוא לדעת הירושלמי, אבל הש"ס דילן סובר בפשיטות דאין ציבור נדחין לפסח שני אפי' בטומאת זיבה וטומאת צרעת, דהא אמרינן בפסחים (דף פ) איתמר הי' שלישיתן זבים ושלישיתן טהורים ושלישיתן טמאי מתים א"ר מנא ב"פ אותן טמאי מתים אינם עושים לא את הראשון ולא את השני בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורים דלא עבדי בטומאה ה"ל טמאי מתים מיעוטא ומיעוטא לא עבדי בראשון בשני לא עבדי נצרפי זבים עם טמאי מתים דלא עבדי בראשון ה"ל רובא ורובא לא מידחו לפסח שני, והכי משמע נמי שם גבי היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים כו' עיי"ש:
וא"כ להש"ס דילן ציבור לא עבדי בשני, והא דכתיב ויועץ המלך לעשות בחודש השני היינו שעיברו את השנה, וכן סברי התם ת"ק ור' יהודה בסנהדרין (דף יב) ורק ר' שמעון ב"י משום ר"ש סובר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני, היינו כמו דאמר התם שמעיקרא סבר דנשים בראשון חובה דה"ל מיעוטא ומיעוטא מידחי לפסח שני, ולבסוף סבר דנשים בראשון רשות, אבל לא מצינו בש"ס דילן שיסבור דציבור עושין את השני:
וא"כ כיון שנתבאר שהירושלמי הוצרך לומר מפני שהי' טומאת עבודת כו' הוא שסובר דהאי בחודש השני היינו פסח שני, וע"כ אם הי' מפני טומאת מת הי' להם לעשות בראשון ע"כ אמר מפני עבודת כו' אבל להש"ס דילן איפשר לפרש מפני גולגלתו של ארונה היבוסי שמצאו, דהא מפרשי דבחודש השני היינו שעיברו את השנה, ואפי' לר"ש בר"י נמי מפרש שלא הי' תחילה רובו מפני שהי' סובר דנשים בראשון חובה, וא"כ נתבאר מכל זה שכל הטומאת מגע שוים, לענין שדחוי' היא בציבור ולא כמו שכתב הפר"ח:
ומעתה נבוא לבאר המדרש פ' בהעלותך שהבאתי בראשית הדרוש, והוא שהפ"י הקשה בשבת (דף כ"א) וזה לשונו ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנם הזה למה דהא קייל"ן טומאה הותרה בציבור והי' יכולים להדליק בשמן בטומאה, ובשלמא למ"ד טומאה דחוי' היא בציבור ניחא הכא שפיר קצת, משא"כ למ"ד טומאה הותרה בציבור דאפי' הדור נמי לא מהדרינן כדאיתא ביומא (דף ו) וא"כ קשה טובא, תו קשי' לי דכיון שטמאו כל השמנים ולא נשאר אלא הך א' מהיכן הי' להם השמן מנחות באותן הימים, ומתוך כך הי' נראה ליישב חדא מגו חדא דודאי במנחות הי' יכולין לעשות משמן טומאה מהאי טעמא גופא דקייל"ן טומאה הותרה בציבור, משא"כ לענין שמן למנורה ואיפשר דלא שייך טומאה הותרה בציבור כיון דלאו עבודת מזבח הוא וקייל"ן נמי הדלקה לאו עבודה היא, א"כ לא הי' אלא כמכשירי מצוה שאין דוחה את הטומאה, אלא דא"א לומר כן משום דבת"כ פ' אמור דריש להדי' להעלות נר תמיד אפי' בשבת אפי' בטומאה וכן פסק הרמב"ם כו' עיי"ש:
ע"כ נראה לי שמשמעות המדרש שמצות הדלקת הנרות נק' על שמו של אהרן וכמו דאיתא זה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב, וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי ומי הי' נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כו' אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך:
ולכאורה למאי קאמר י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב דאמאי חשיב המדרש שבט אפרים בפרט יותר מכל השבטים, אך איפשר לומר דלכך נתיירא אהרן דאיתא במדרש פ' נשא אפרים מעוז ראשי מדבר בנשיא אפרים שהקריב קרבנו לחנוכת המזבח ביום השבת שנאמר נשיא לבני אפרים מנין שיום שבת הי' לפי שכבר אמרנו אותו יום שהתחילו הנשיאים יום ראשון הי' מכאן את למד שיום ז' להקרבה שבת הי', שלא תאמר איך חילל השבת והלא אין קרבן יחיד דוחה שבת, וזה הקריב בשבת אמר הקב"ה לא על פיו עשה שאני אמרתי נשיא א' ליום נשיא א' ליום יקריבו את קרבנם בלא הפסק יקריבו זה אחר זה, ע"ז נאמר אפרים מעוז ראשי, וע"כ חשב אהרן דהא שהקריבו הנשיאים זהו הכל מפני ששבט א' איקרי קהל, וזה הי' על שם שבטו ונשיא הוא הכולל מן השבט, וע"כ הי' חביב קרבנם לפני ה' וחינכו את המזבח, וע"כ שבטו של לוי דלא אקרי קהל, וכמו דאמרינן ביומא (דף נ) דלא מייתי כהנים פר בהוראה, וכן אמרינן בהוריות (דף ו) אלא מעתה ניתו פר בהוראה וכ"ת הכא נמי טפי להו שבטים, אלא אמר ר' אחא ב"י שבטו של לוי לא איקרי קהל כו' וכל שאין לו אחיזה לא איקרי קהל, ופריך א"כ חסרו להו י"ב שבטים, אמר אביי אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהי' לי [וע"כ בחלוקה דלעתיד שלוי יטול חלק ונחלה כמו דאמרינן בב"ב (דף קכ"ב) שבתחילה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים ושבט לוי לא נטל וי"ב שבטים הי' ע"י שאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהי' לי, ולעתיד שיטול שבט לוי כמו דאמרינן שם שער לוי אחד, ע"כ לא יטלו אפרים ומנשה אלא חלק א' וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה ואידך למאן אע"ג דכתיב שער לוי א', הא כתיב נמי שער יוסף א' דלא מנו שבט יוסף אלא כא'] וע"כ כשראה אהרן שלא הקריב לחנוכת המזבח, ע"כ הי' סבור שהטעם מפני ששבטו לא אקרי קהל והמילוי של שבטו הוא שבט אפרים שנחלק, ואמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהי' לי, והוכיח מזה שהקריב שבטו של אפרים ביום השביעי שהוא יום השבת, וא"כ מסתמא משום דשבט אקרי קהל וקרבן הנשיא הוא על שם שבטו, וע"כ אומר המדרש אתה מוצא י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו, וחשיב שבט אפרים לחוד:
וע"כ אמר צו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן שאעפ"י שהדלקת הנרות נק' על שמו של אהרן, ושבט לוי לא אקרי קהל, אעפ"כ ידחה שבת וטומאה כמו דכתיב להעלות נר תמיד, וע"כ כיון שזה נק' על עבודת אהרן, א"כ טומאה דחוי', וכמו דאמרינן ביומא (דף ז) אלים באילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן מהדרינן וכתבו התוס' הא ודאי חשיב קרבן ציבור לדחות שבת וטומאה אפי' טומאה דגברי מיהו לא הותרה בו טומאה אלא דחוי' היא כיון דיחיד קא מייתי לי', ועוד דהא אמרינן ביומא (דף כ"ד) הדלקה לאו עבידה היא, יע"כ טומאה דחוי' היא, וע"כ כיון שדחוי' היא, (ואע"ג שכתבו התוס' דבאילו של אהרן כיון דעבידת יחיד הוא דחיי' היא בציבור, אעפ"כ לא הוי רק מדרבנן) אפ"ה איפשר דגבי הדלקה דלאו עבודה, והיא נק' על שמו של אהרן, ע"כ דחוי' היא בציבור וע"ז הראה לו ענין המנורה כמו שפירש הרמב"ן בפ' בהעלותך דאמאי לא נרמז בקטורת בוקר וערב ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין כו' אך שרמז לנרות של חנוכה כו' וע"ז אמר כל הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם כו' וע"כ מזה שנתיירא אהרן שע"כ לא הקריב משים דלא אקרי קהל אז ניחמו שעדיף יותר שכיון שהוי כתורת יחיד, ע"כ טומאה דחוי' היא. ע"כ רמזו על הנס שעשה דכיון דדחוי' היא הטומאה צריך לנס משא"כ במה שהוא של ציבור א"צ לנס, וע"כ ניחמו בענין הדלקת הנרות:
והנה נתבאר דעה שבק' חנוכה היינו בחנוכת המזבת וכן בהכלים שנאסרו צריכים ג"כ לחנך, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מ"ה כלי המקדש ה' י"ג) ואם נשברו מתוך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהם לעולם, וכן בהלכה י"ד כלי הקודש שניקבו או שנסדקו אין סותמים אותם, אלא מתיכין אותן ועושה אותם חדשים, ולכאורה נראה ממה שכתב שאין קדושתם מסתלקת שהם לעולם דהיינו שאינם צריכים חינוך מחדש, וכמו דאמרינן כל הכלים שעשה עשה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, אך איפשר דכיון שהתיכום ועשאו מהן כלים חדשים א"כ פנים חדשות באו לכאן, וצריכים חינוך מחדש, ומה שכתב הרמב"ם שאין קדושתן מסתלקת מהם לעולם, הוא כמו שפירש המ"ל בפ"ה מה' מעילה שכתב שם נסתפקתי בכלי שרת שניקבו או שאינם ראוים לעבודה אם יהי' בהם דין מעילה דהא קייל"ן דכל דבר שנעשה מצותו שוב אין בו מעילה, וכתב דכלי שרת שיכול להתיך אותם ולעשותם כלי מקדש וכמו שפסק רבינו בפ"א מ"ה מעילה ה' י"ג איפשר דראוי למצותה ויהי' בהם דין מעילה ולא נגמרה מצותה ולזה נוטה דעתי, ואיפשר שלזה כיון רבינו במ"ש ואין קדושתם מסתלקת מהם לעולם כלומר דלא תימא דהוי כדברים שנעשה בהם מצותם דקייל"ן דאזלא קדושתם מהם ואין בהם מעילה אלא הני כיון שיש בהם תיקון קדושתם אינה מסתלקת ויש בהם דין מעילה עכ"ל ומדלא פירש לענין חינוך דאין קדושתם מסתלקת מהם לעולם אלמא דצריך חינוך וכמו שביארתי לעיל דע"כ נק' חנוכה]:
וע"כ טוב להודות לה' על חסדו ונפלאותיו וכמו שאומרים בתפילה ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך וכמו דאמרינן בר"ה (דף י"ח) בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרי' שגזר מלכות אנטיוכוס גזירה שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהי' מזכירין שם שמים אפי' בשטרות, וכן יעשה לנו הקב"ה עמנו עוד נסים ונפלאות א"ס: