אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש לשבת פרשת פרה - דרוש טז
מדרש ס' שמות (פ' י"ט) ד"א יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת פסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהם דומים זה לזה בזה נאמר זאת חוקת הפסח ובזה נאמר זאת חוקת התורה, ואי אתה יודע איזה חוקה גדולה מזו, משל לשתי מטרונות דומות שהם מהלכות שתיהן כאחת נראית שוות מי גדולה מזו אותה שחבירתה מלוה כו':
והנה כתיב (שמות ט"ו) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וכו' ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, והנה חוק הוא ענין פרה אדומה כמו שפירש רש"י ומשפט הוא דינים, וצריך להבין מהו ששם במרה שם לו חוק הוא ענין פרה אדומה ומשפט הוא דינים:
ויובן עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (דרוש לפ' פרה) על ענין המדרש ויחל משה מהו ויחל משה עשה את המר מתוק כו' כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם ויבואו מרתה התחיל משה מהרהר בלבו המים הללו למה נבראו כו' אלא אני מלמדך האיך תהא אומר אמור כך עשה את המר מתוק, ומנין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך ראה מה כתיב ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ ויראהו אין כתיב כאן אלא ויורהו אין ויורהו אלא לשון למוד שנאמר ויורנו ויאמר לו וכתיב להורות נתן בלבו, הי' הדבר מסורת ביד משה ולא עשה ולמה עשה אלא כיון שבאו ישראל למדבר ובקש אלקים לכלותן כו' לא כך אמרת לי במרה הוי מתפלל ואומר עשה את המר מתוק, ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותם הוי ויחל משה:
ולהבין המדרש כבר ביארתי שם שענין ביטול המרירות איפשר שיתבטל המרירות ע"י שמרבה עליהם דברים מתוקים עד שהמר נתבטל במתוק, אבל אין סברא לומר שנתבטל המר מכל וכל, דהא אם ירבה עליהם עוד דברים מרורים אזי חוזר וניעור המר הראשון ומצטרף עם המר השני ויקץ כישן הפיגול, משא"כ אם ביטול המר היא ע"י דבר המר, ואעפ"כ נעשה מתוק, א"כ אי איפשר לומר שנמתק מחמת ריבוי המתיקות, אלא ודאי שעיקר המר נהפך מטבעו להיות מתוק, וע"כ אפי' ירבה עליהם עוד דברים מרים לא יצטרף למר הראשון כיון שנהפך מרירא למיתקא, וע"ז הורה לו הקב"ה שהוא ממתיק את המר שהשליך העץ שהוא הרדופני והוא מר בטבעו לתוך המים והמתיק המים המרים, וא"כ אין זה באופן ביטול מחמת ריבוי המתיקות כיון שההיפוך למתיקות ג"כ בדבר המר אלא ודאי שעשה את המר עצמו מתוק, וע"ז הורה לו אופן שממתיק את הגזירות והדינים עד שהוא מבטלה מכל וכל ואינו במציאות כלל ע"ש באורך, וכמו דאיתא בילקוט רשב"ג אומר בא וראה כמה מופרשים דרכיו של מקום מדרכי ב"ו ב"ו במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה אינו כן אלא במר מרפא את המר הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר שנתחבל כדי לעשות בו נס כיוצא בו ויאמר ישעי' ישאו דבלת תאנים כו' וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' והרי מים מתוקים כיון שאתה נותן בהם מלח מיד הם נמלחים הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס והוא כמו שביארתי שאם המר ממתיק את המר א"א לומר שנמתק מחמת ריבוי המתיקות, אלא שעיקר המר נהפך מטבעו להיות מתוק ואתהפיך מרירא למיתקא:
ובמ"א ביארתי על המדרש ס' וארא כל רוחו יוציא כסיל זה פרעה שהי' מלעיג על הקב"ה שהי' סובר שמעשה כשפים הוא מה שעשה משה ואהרן וקרא לכל בני ביתו לעשות כמותם הוי כל רוחו יוציא כסיל כו' באותה שעה אמר הקב"ה אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים מנהגו של עולם נחש בולע נחש, אלא יחזיר לברייתו ויבלע את תניניהם מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם אמר ר' אלעזר נס בתוך נס מלמד שהי' המטה כברייתו ובלע אותם כשראה פרעה כן תמה כו' אר"י נס גדול נעשה במטה שאעפ"י שבלע כל אותן המטות שהשליכו שהי' רבים לעשות עהם י' עומרים ולא הועבה ולכאורה מהו הכ"מ אם הועבה או לא הוענה, כיון שזהו בדרך נס שהמטה יבלע את מטותם:
אך הענין יובן שיש ב' מיני ביטולים, הא' מה שהחכם הקטן בטל לפני החכם הגדול כשרואה אותו, והביטול הוא מפני שהחכם קטן הוא בערך לגבי חכמת הגדול, והחכם הגדיל מרבה על חכמות הקטן עוד, ומאריך החכמה ומרחיב אותה אבל מ"ט נמצא חכמת הקטן גם בחכמת הגדול, אלא שהביטול הוא בערך שבטל מיעוט לגבי המרובה, ויש עוד ביטול כביטול השקר לגבי אמת ואינו בדרך ביטול המועט לגבי המרובה אלא כפי שאינו במציאות, ולמשל אם יאמר א' שקר כל היום, ואח"כ יבוא איש אמת וברגע א' ידחה כל השקרים שדיבר איש השקר, וניכרין דברי אמת, וזה אינו בדרך ביטול מועט לגבי המרובה אלא אדרבא הרבה שקר נדחה מפני נקודה אחת של אמת, ואינו נמצא בתוך האמת כלל, רק שנדחה מכל וכל והוא כמו בית טלא חושך שנדחה החושך מפני נר א' ומעט אור דוחה הרבה חושך, וא"כ אין זה בדרך ביטול אלא בדרך דיחוי שנדחה השקר מכל וכל והנה פרעה טען שכל מה שעושה משה רבינו הוא הכל בכשפים, וכמו דאיתא במדרש שהבאתי כל רוחו יוציא כסיל זה פרעה שהי' מלעיג על הקב"ה שהי' סבור שנעשה כשפים הם, וכמו דאמרינן במנחות (דף פ"ה) אמרו לי' יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפרים, אלא שאמרו שהוא חכם בכשפים יותר מהם, וע"כ אם הי' בולע כשהוא תנין הי' אומרים מנהגו של עולם הוא נחש בולע נחש, והוא כמו הגדול שבולע הקטן והקטן נמצא בתוך הגדול, ע"כ אמר הקב"ה שיחזור להיות מטה ואין דרך מטה לבלוע כמנהגו של עולם, וגם הי' נס שלא הוענה שאם הוענה הי' אומרים שהביטול הוא כמו חכם קטן שבטל לגבי חכם הגדול ע"כ לא הועבה להורות דהביטול הוא כמו שהרבה שקר בטל לגבי אמת דכשפים הוא שקר שמכחישין מפלי' של מעלה ומשה רבינו עשה עפ"י ענין אלקות ונדחה השקר, וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ז) אין עוד מלבדו א"ר חנינא ואפי' כשפים, ההיא איתתא דהוי כו' א"ל שקולי לא מסתייע מילתך אין עוד מלבדו כתיב, וע"כ הראה להם משה שבלע מטה אהרן את מטותם ונדחו כמו שנדחה הרבה שקר מפני אמת א', ע"כ בלע הרבה מטות, ועוד שלא הועבה שנשאר המטה כמו שהי' בתחילה שאם הי' מעובה הי' אומרים שהביטול הוא כמו שבטל חכם קטן לגבי חכם גדול, ע"כ הי' נס שלא הועבה להורות שהביטול הוא כמו שקר לגבי אמת שהרבה שקר נדחה מפני אמת א', והשקר אינו בנמצא בתוך האמת כלל, אלא שנדחה מכל וכל, וע"כ הי' הנס שלא הועבה, ע"ז אומר כל רוחו יוציא כסיל זה פרעה וחכם באחור ישבחנה שהודה שכל דבריהם דברי רוח ואין בהם ממש ונדחה כמו השקר שנדחה לגבי האמת]:
ובזה יתבאר המדרש פ' פרה שאל גוי א' את רבן יוחנן בן זכאי אילן עובדיי' דאתון עובדין כו' וא' מכם מטמא מת מזין עליו שנים ושלש טיפין, ואתם אומרים לו טהרת אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך כו' א"ל מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים, והיא בורחת, פי' ששאלו דאיך נטהר ע"י שנים ושלש טיפין דבשלמא במקוה ע"י שנכנס כולו לתוכו שיהא כל בשרו במים הוא נטהר, אבל איך נטהר על הזאת שנים ושלש טיפין, ע"ז השיב לו מרוח תזזית שמעשנין עלי' והוא בורח והכא נמי כתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ, והטומאה היא נדחה מפני הטהרה, וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דדמאי) אר"י בן קבסוי כל ימי הייתי קירא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא טהור א' מזה על טמא א' עד שלמדתי מאוצרה של יבנה וחכמים אומרים אפי' כולו כו' וישראל א' מטיל לתוכו דמאי, הדא אמרה שטהור א' מזה על כמה טמאים, פי' שטהור א' מדחה כמה טומאות:
אך שעדיין צריך להבין מה דכתיב שם שם לו חוק ומשפט, דבחוק שהוא פרה אדומה כבר ביארתי מה ששייך זה לענין מי מרה שכמו שהמתיק בדבר המר, ואתהפיך מרירא למיתקא בדבר המר, וע"כ הביטול הוא ביטול שאינו חוזר וניעור, וה"נ מטהר את הטמא במי נדה שהנוגע טמא, וא"כ הוא מטהר את הטמא, והיא עצמה נטהרת ג"כ לדברי ר' עקיבא שאומר דעל הטהור טמא ועל הטמא טהור, וכמו שבהמתקת העץ שהשליך נמתק מכל וכל, ואפי' מרירות של העץ ג"כ נתבטל כן הענין של פרה אדומה, וכמו שביארתי בספרי שם שהוא להורות ענין תשובה שלא נשאר חטא אח"ז כלל, משא"כ בג' דברים שאמרה החכמה חטאים תרדף רעה, א"כ הקב"ה מצטער על דמם של רשעים שנשפך כו' וא"כ נשאר רושם החטא מן הכפרה וכן מיתה וכן קרבן דכתיב הוקר רגליך מבית רעך בחטאות ואשמות הכתוב מדבר וע"כ בעינן ריצוי עולה אח"כ, משא"כ בתשובה, ועיין זה בע"י בארוכה, אבל למאי הראה לו שם ענין המשפט:
ויובן עפ"י מה שהקשו התוס' בפ' המניח (דף כ"ז) דאמרינן התם דקייל"ן שאין הולכין בממון אחר הרוב, וכתבו התוס' וזה לשונם תימא מ"ש אין הולכין בממון אחר הרוב ליתי בק"ו מד"נ כדאמרינן פ"ק דסנהדרין (דף ג) ור' יאשי' מייתי לי' בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא ד"מ לא כש"כ, ואפי' רובא דליתא קמן כו', וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו כו' עכ"ל, והאחרונים האריכו הרבה בביאור דברי התוס' האלו, וכתבו דהאי מיעוט בדיינים חשוב המיעוט כמי שאינו לגמרי, ולא דמי לכל רובא ומיעוטא דהמיעוט ישנו בעולם, אלא דאזלינן בתר הרוב, או שהרוב מבטל המיעוט, אבל בד"מ לא אזלינן בתר רובא אם המיעוט ישנו במציאות, [ועיין בביצה (דף ל"ח) הרי שנתערבו לו קב חיטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי כו' עיי"ש] ובקונטריס הספיקות האריך בזה דהמיעוט דיינים כמו שאינו משום דהמיעוט מבטלין דעתן וסברתן מפני הרוב, ואינם יכולים להורות אלא כהרבים ועיי"ש שכתב דבד"נ לעולם אזלינן בתר רובא ובד"מ לא אזלינן בתר רובא, אלא אם המיעוט אינם במציאות כלל:
[ועיין בט"ז (ס' תרל"ב ס"ק ב) שכתב שם וזה לשונו ומ"ש ראי' מסנהדרין זה לא פגע ולא נגע דהתם לאו מטעם תערובות אמרינן זיל בתר רובא אלא דהתורה בטלה דעת המיעוט ולא שייך שם שהמיעוט נהפך לרוב כמו שאתה אומר בתערובות שהאיסור נהפך להיתר כו' עיי"ש עכ"ל והוא תמוה דהא הרא"ש כתב (ספ"ז דחולין) וזה לשונו אבל חד בתרי בדבר יבש דאפי' מדרבנן בטיל פי' משום דגזה"כ הוא דכתיב אחרי רבים להטות הילכך חד בתרי בטיל ונהפך האיסור להיות היתר כו' עכ"ל אלמא דילף מהא דאחרי רבים להטות דהמיעוט נהפך להיות כמו הרוב, אלמא דבסנהדרין נמי נהפך המיעוט להיות כרוב והוא כמו שביארתי דהמיעוט מוכרחים לדון כהרוב ודו"ק]:
ובתשובה במ"א ביארתי על מה שכתבתי בספרי ע"י (ס' י"ג) להשיג על האחרונים שכתבו דאם ב' דיינים אין אומרים מטעם א' אם הם מצטרפים לרובו, וכתבו דבד"מ שעדות מיוחדת כשר נמי בדיינים אעפ"י שאין אומרים מטעם א', משא"כ במילתא דאיסורא דדמי לד"נ דאין עדות מיוחדת כשר, וע"כ בעינן דווקא שיאמרו מטעם א' והא דאמרינן בחולין (דף ל"ו) באו ונסמוך על דברי ר"ש לר"ש לא מכשיר לר' חייא מכשיר בנתקנח מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר ומר לא מכשיר ה"ל רבי חד ואין דבריו של א' במקום שנים, התם מיירי בדלעת תלושה של תרומה דהוי תרומה מדרבנן, וע"כ כיון שהוא מילתא דרבנן אמרינן דהוי רבים לגבי יחיד אעפ"י דלאו מטעם א' הוא, [ועיי"ש שהשגתי עליו, וחילקתי בין אם ב' הטעמים יכולים להיות אמת, וע"כ בהא דפסחים (דף כ"ג) בהא שנחלקו רבי ור' נתן ור' חנני' בן עקבי'. התם פליגי ר' נתן ור' חנני' בן עקבי' ג"כ ואין הכתוב מתפרש אלא כדברי א' מהם, וע"כ פסק הרמב"ם (בה' ק"פ פ"ב ה' ב) כרבי שכתב כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת כו' ופסק שם כרבי שאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, משום דלא הוי רבים לגבי', משא"כ בהא דחולין לדף ל"ו) דאיפשר דשניהם הלכה היא מה שאינה לשחיטה אלא לבסוף, וגם מה דשחיטה מכשרת ולא דם, [וגם מה דאמרינן שחיטה מכפרת נמי איפשר דאינה לשחיטה אלא לבסוף, דסוף שחיטה היא המתרת לאכילה, וכמו שכתבו התוס' שם הטעם דמתרת באכילה, וע"כ כיון שאינם סותרים זו לזו, ע"כ מצרכינן ב' הטעמים]:
וכעת נראה לי שמחולקים בזה הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם סובר כיון דר' נתן ור' חנני' בן עקבי' לא פליגי על רבי מטעם א', ע"כ הלכה כרבי ואמרינן גבי כל א' הלכה כר' מחבירו ואינם מצטרפין להיות רובו, והראב"ד משיג שם ופסק דלא אמרינן פסח שני רגל בפני עצמו הוא, דבזה פליגי עלי' ר' נתן ור' חנני' בן עקבי' ושניהם שוים דאם שגג או נאנס בראשון ולא הקריב אינו חייב כרת על פסח שני, ואזלי לטעמייהו דכה"ג חולקים הרמב"ם והראב"ד במנחות (דף מ"ה) שר"ע אומר דהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, ואמר ר"ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינם מעכבין את הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם, ואף כאן יקרבו כבשים בלא לחם, אמר ר"ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו שכל האמור בחומש הפיקודים קרב במדבר אבל האמור בתורת כהנים אין קרב במדבר כו' ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם מפני שהכבשים מתירין את עצמם ולא הלחם בלא הכבשים שאין לו מי יתירנו והרמב"ם פסק בפ"ח מה' תמידין ומוספין ה' ט"ו כר"ע שהלחם מעכב את הכבשים, והראב"ד כתב דהלכה זו בהפך, והכ"מ האריך בזה דלמה פסק הרמב"ם כר"ע, אך הרמב"ם אזיל לטעמי' דאם אינם מטעם א' אינם נחשבים כרבים, וע"כ פסק בה' ק"פ כרבי ובכאן פסק כר"ע, דבשניהם הלכה מחבירו, כמו דאמרינן בעירובין (דף מ"ו), והראב"ד פסק בה' ק"פ כר' נתן ור' חנני' בן עקבי' במה ששניהם שוין אעפ"י שאינם מטעם א', וע"כ פסק נמי לענין שתי הלחם כר"ש ב"נ ור"ש דהכבשים מעכבין אעפ"י שאין אומרים מטעם א':
וכעת נראה לי היפוך מה שכתבו האחרונים שבד"מ כיון שעדות מיוחדת כשר ע"כ אעפ"י שהדיינים אינם אומרים מטעם א' נמי כשר, ובד"נ ובמילתא דאיסורא בעינן דווקא מטעם א', ולפי מה שביארתי איפשר לומר בהיפוך דכיון שביארתי דהטעם דאזלינן בד"מ אחר הרוב, אעפ"י דאין הולכין בממון אחר הרוב, אך מטעם שהמיעוט אינו במציאות כלל, והמיעוט גופא בטל ונהפך להיות אחר הרוב, ע"כ איפשר לומר דאימתי המיעוט אינו במציאות כלל, היינו דווקא אם הרוב אומרים מטעם א', ע"כ מבינים המיעוט שאין סברתם כלום, אבל אם הרוב אינם אומרים מטעם א' אעפ"י שנאמר שאעפ"י שאינם אומרים מטעם א', אפ"ה הלכה כוותיי' אעפ"כ איפשר לומר דלא אמרינן שהמיעוט אינו במציאות כלל, וע"כ לענין ד"מ בענין דווקא מטעם א', דאיך איפשר לומר דאינו במציאות כלל, ובטל מחמת שמבין שלא כיון אל האמת, הא הם נמי אינם אומרים מטעם א', ואינם משתוים בהטעמים, ואינם מכוונים לדבר א', רק בגוף הדין, [ובזה יתיישב מה שהקשה הקצה"ח בקונטרס הספיקות דא"כ אמאי מדמה הש"ס בחולין (דף י"א) רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין לא קא מיבעי לן כו' דלמה לי' להש"ס לדחות משום דהוא רובא דאיכא קמן, לימא דהתם משום דהמיעוט אינו במציאות כלל, דאיפשר לומר כמו שביארתי דזהו דווקא אם הם אומרים מטעם א' ע"כ מוטב לתלות הטעות ביחיד מבמרובים אבל אם כולם אומרים מב' טעמים א"כ לא נוכל לומר שהמיעוט בטל במציאות לגבי המרובים כיון שאינם אומרים מטעם א', וטעמו של זה לא כטעמו זה, אלא שהתורה אמרה אחרי רבים להטות כיון שבגוף הדין הם שוים וכמו שכתב הש"ך (ס' כ"ה) דאם הם יושבים במקום א' הדין הוא דאחרי רבים להטות אעפ"י שאינן מטעם א', וע"כ בפ"ק דחולין שאומר הש"ס ע' חנויות וסנהדרין ע"כ מיירי בד"נ ובד"נ אפי' רובא דליתא קמן כיון דלית בזה להוציא מחזקה, אבל בד"מ דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא אם המיעוט אינו במציאות כלל ע"כ בעינן שיהא אומרים מטעם א', ולפי"ז יהי' ההיפיך בדיינים מבעדות שבעדות מיוחדת כשר בד"מ, ולא בד"נ, משא"כ בדיינים דיש סברא לומר דבד"נ לא בעינן מטעם א' משא"כ בד"מ דלא הוי רוב, ועוד איפשר לומר על מה שהוכיח המהרי"ק מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ו) לר' חייא לא מכשיר לר"ש מכשיר בנתקנח מיהו אשוו להדדי ה"ל לרבי חד ואין דבריו של א' במקום שנים דהתם אעפ"י שאין אומרים מטעם א' אפ"ה לא גרע מס"ס וס"ס הוי שאינן משם א' כמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ט) וכן הא דאמר רב אשי ומאי חולין לא אוכלין ולא שורפין ומאי באו ונסמוך על דברי ר"ש, לר"ש לא מכשיר לר' חייא ספיקא לענין שריפה מיהו לא שוי להדדי מר לא שרפי' ומר לא שרפי' ה"ל ר' חד ואין דברי של א' במקום שנים, התם נמי הטעם ס"ס הוא, וכמו דאמרינן בנידה (דף ל"ג) דאספק ספיקא לא שרפינן תרומה, והרשב"א הביא בתשובה ראי' דס"ס עדיף מרוב, ועיין בס"ט דנידה (דף נ"ט) אעפ"כ בד"ת לא מהני ס"ס וכמו שכתב המ"ל ברמב"ם הל' בכורות שרבים חולקים על מהריב"ל דהיכא דס"ס מסייע' להתובע דאעפ"כ אין מוציאים מיד המוחזק ודו"ק] ועל מה שביארתי דיש אופן שד"מ חמור מד"נ עיין תוס' סנהדרין (דף פ) בד"ה הנסקלים כו' שאל ריב"ם את ר"ת אמאי קאמר ר"ש ידונו בסקילה שהשריפה חמורה נזיל בתר רובא להחמיר בד"כ כדאיתא פ"ק דחולין (דף י"א) ותירץ דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותן שהוא זכאי מכל וכל, ועוד י"ל דה"ל קבוע כו' וא"כ משפע דרק משום קבוע אבל בלאו"ה אזלינן בתר רובא לחייב את הזכאי ולענין ד"מ אמרינן בביצה (דף ל"ח) הרי שנתערב קב חיטין בעשרה קבים חטים של חבירו יאכל הלה ומדי עיי"ש והיינו משום דליכא ביטול בד"מ במיעוט לגבי הרוב אלא אם המיעוט אינו במציאות כלל ודו"ק, וגם על תירוץ התוס' הא דה"ל קבוע, בע"א הארכתי בזה ועיין בסנהדרין (דף ע"ט) רבנן סברי אין גומרין כו' הילכך כולם פטורים עיי"ש ברש"י ודו"ק]:
ובמ"א ביארתי בזה במה שנחלקו ר"א וחכמים בתנורו של עכנאי בב"מ (דף נ"ט), ולכאורה איך הי' ר"א חלוק על הרבים ואמר אם הלכה כמות כו' והא כתיב בתורה אחרי רבים להטות ועיין בירושלמי דמוע"ק וביארתי עפ"י מה שהכריע הש"ך בחוה"מ ס' כ"ה דאם הם במקום א' לפנינו לא בעינן שיהא מטעם א', אבל כשאינם לפנינו ובאנו לפסוק דין מתוך החיבורים הילכך כיון שאין הרבים לפנינו בעינן שיפסקו מטעם א', ע"כ איפשר לומר דמה שהי' חלוקים עליו חכמים הי' שלא מטעם א', וע"כ נחלק ר"א עליהם שאמר שאין להם דין רוב נגדו, והם אמרו שהם רוב מחמת שיושבין במקום א', וע"כ אעפ"י שאינם אומרים מטעם א' אעפ"כ הלכה כמותם מחמת שאחרי רבים להטות, וע"כ אמר ר"א חרוב יוכיח שהראה להם מן השמים שמה שאומרים שהלכה כמותם מחמת שיושבים במ"א, ע"כ אמר חרוב יוכיח שנעקר חרוב ממקומו, והוא להורות שאין מקום עיקר, וע"כ אין הלכה כמותם מחמת שאינם אומרים מטעם א', וע"ז אמרו שאין מביאין ראי' מחרוב שהחרוב נעקר אבל המקום נשאר, ע"כ אמר אח"כ אמת המים יוכיח, שחזרו אמת המים לאחוריהם, וזהו כמו שהמקום נעקר ממקומו, וכמו דאמרינן בגיטין (ד' ח) דמיא ארעא סמיכתא היא, והביא ראי' שאין המקום כלום, ולעולם בעינן שיהא מטעם א', וע"כ השיבו לו שאין מביאין ראי' מאמת המים, דאמת המים חזר לאחוריו, אבל המקום נשאר, וע"כ אמר אח"כ כותלי בהמ"ד יוכיחו שיפלו הכתלים, וא"כ זה ראי' שאין המקום עיקר, וכמו דאמרינן בפסחים (דף פ"ו) הי' יושבין ונסתלקה המחיצה ביניהם לדברי האומר האוכל אוכל בשתי המקומות אוכלין, ולדברי האומר אין האוכל אוכל בשני המקומות אין אוכלים, ופירש"י הי' יושבין ב' החבורות ונסתלקה המחיצה יש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה במקום אחר כו', וא"כ אם נסתלקה המחיצה הוי כמקום אחר, ע"כ הראה להם שאין המקום כלום, וגער בהם ר' יהושע ויצתה ב"ק ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום עמד ר' יהושע כו' ואמר אין אנו משגיחין בב"ק:
ויובן עפ"י מה שביארתי על מה דתנן (פ"ה דעדיות מ"ז) בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בד' דברים שהי' אומר, א"ל ולמה לא חזרת בך א"ל אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים כו' אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד כו' וביארתי דלכאורה כיון שחנני' בן עקבי' ידע בעצמו ששמע מפי המרובין, א"כ אמאי לא רצה שבנו יעשה כדברי המרובין ששמע הוא בעצמו (ועיין בפסחים (דף נ"א) בני בפני אכול כו') אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר שהוא שמע מפי המרובים שהיו במקום א' והם שמעו מפי המרובין, וע"כ לגבי עקבי' בן מהללאל ששמע מהם שהיו לפניו ע"כ אעפ"י שלא אמרו מטעם א' נמי הוי רוב, אבל בנו שלא שמע מהם, רק מפי עקבי' הוי כמו שכתב הש"ך לענין אם רואה הדין מספרים, וע"כ אם אינם אומרים מטעם א' איפשר דתפשינן חומרות השניהם עיי"ש, וע"כ לא הוי רוב לגבי בנו וע"כ אמר ר' יהושע על הב"ק שיצא ואמר מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום, אין אנו משגיחין בב"ק שכבר ניתנה תורה מן השמים, וכתיב בתורה אחרי רבים להטות, ואע"ג דר"א חלוק בדבר ואמר דבעינן מטעם א', הרי אנו מסכימין הכל מטעם א', שאעפ"י שאין הרוב מטעם א' נמי הוי רוב, וא"כ בודאי אין הלכה כר' אליעזר, וע"ז קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני, ואיפשר שעד"ז ופרשת מה דאמרינן שם ואף ר"ג הי' בא בספינה עמד עלי' נחשול לטובעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר"א כו' גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקת בישראל, ואיפשר לומר שמה שחששו בכאן שנחלק ר"א עליהם יותר מכל מחלוקת התנאים שמצינו בש"ס, ואיפשר לומר משום דאם נפסוק כדברי ר"א דבעינן דווקא הרוב מטעם א' א"כ לא נמצא רוב בשום פעם, וירבו מחלוקת בישראל, ע"כ הוכרחו לקבוע הלכה כרבים אעפ"י שאינו מטעם א', וע"כ נצחו את ר"א וברכוהו בכדי שלא ירבה מחלוקת בישראל:
ובזה איפשר לומר דע"כ אמרינן בנידה (דף ז) כל ימיו של ר"א הי' עושין כר' יהושע לאחר פטירתו של ר"א החזיר ר' יהושע את הדבר ליושנו כר' אליעזר בחיי' מ"ט לא משום דר"א שמותי' הוא וסבר אי עבדינן כוותי' בחדא עבדינן כותי' באחרנייתא, ומשום כבודו דר"א לא מצינן מחינן בהו, ולכאורה למה חששו שאם יקבעו הלכה כר"א בחדא יעבדו כוותי' באחרנייתא, אך לפי מה שביארתי הוא משום שאם יעשו כוותי' בחדא יהיו סבורים דמסתמא הלכה כר' אליעזר דבעינן הרוב דווקא מטעם א', וכל שאינו מטעם א' לא הוי רוב, וע"כ יעשו כוותי' באחרנייתא וע"כ לא קבעו הלכה כמותו בשום דבר):
וא"כ כיון שביארתי דאעפ"י דבד"מ לא אזלינן בתר רוב' אעפ"כ לענין דיינים דיינינן עפ"י רוב ומשום דהמיעוט אינו נחשב לכלום ומיעוט הדיעות נהפכים להרוב, ואינם במציאות כלל, וע"כ אזלינן בתר רובא אף בד"מ והנה אמרינן בסנהדרין (דף נ"ו) ודינין ב"נ איפקיד והתני' עשר מצות נצטוו במרה כו' אמר ר"נ כו' לא נצרכא אלא לעדה ולעדים ולהתראה, פי' שתחילה הי' דינם בדיין א' ובעד א' ושלא בהתראה, ובמרה נצטוו שלא לדון בדיין א' ואע"ג דפריך עלה א"כ והוסיפו בדינים מיבעי לי' ומשני לא נצרכא כו' אבל אעפ"כ זהו אמת שתחילה לא הי' רק בדיין א', ואח"כ במרה נצטוו להיות שלשה, ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, אפ"ה דיינינין לי' עפ"י הרוב, משום דמיעוטא כמאן דליתא דמי ואינו במציאות כלל, והמיעוט נהפך להרוב, וע"ז כתיב וישלך אל המים וימתקו המים, שנהפך המר למתוק עד שהמר אינו במציאות כלל, שאם המתיקות הי' ע"י דבר המתוק הוה אמינא שזהו ע"י בטול המר במתוק, אבל ישנו במציאות, וע"כ חוזר וניעור וכמו דאמרינן בבכורות (דף כ"ג) דאם חוזר וניעור אמרינן דכמאן דאיתא דמי, וע"כ אעפ"י דבמגע לא מטמא, מטמא במשא, אבל אם אינו חוזר וניעור אמרינן דכמאן דליתא דמי, וע"כ כיון שנמתק ע"י המר נהפך המר למתוק עד שאינו במציאות כלל ע"כ שם שם לו חוק דהיינו ענין של פרה אדומה דגם שם נטהר ע"י דבר של טומאה, ואתהפיך מרירא למיתקא, ונהפך הטמא להיות טהור ע"י אפר פרה ואף הטומאה שבאפר הפרה נטהר ג"כ ומזה ומזין עליו טהור, [אע"ג דלדעת ר"ע על הטהור טמא, אעפ"כ על הטמא טהור ולדעת רבנן הנוגע טמא, ואעפ"כ המזה ומזין עליו טהור, ועיין בע"י מה שביארתי על המדרש דברים שלא כו' נגלה לר"ע וחביריו] ואח"כ הראה לו ענין המשפט שבמרה נצטוו על שלשה, ואזלינן בתר הרוב אפילו בד"מ, משום דהמיעוט נהפך לרוב ואינו על דרך כל הביטולים המיעוט במרובה, דא"כ לא הוי אזלינן בד"מ אלא משום דהמיעוט כמי שאינו והמיעוט נהפך להרוב עד שהמיעוט אינו במציאות כלל, ודו"ק:
ומעתה נבוא להמדרש שהתחלנו ד"א יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת פסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהם שקולין בזה נאמר זאת חוקת הפסח כו' משל לשתי מטרונות שוות דומות שהם מהלכות כא' נראות שוות מי גדולה אותה שחבירתה מלוה אותה עד ביתה כו' כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ולכאורה מהו דווקא בפרה, והלא בכל הטומאות צריכין טבילה, וא"כ מה זה דווקא בפרה:
אך הענין יובן עפ"י מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' ק"פ ה' ב') טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי"ד אעפ"י שטבל והזה עליו והרי הוא ראוי לאכול בקדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב ופירש להן שאין שוחטין עליהם בד"א כשנטמא בטומאת המת שהנזיר מגלח עליהם, אבל אם הי' טמא בשאר טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו לאחר שיטבול ויזה עלי' וכשיעריב שמשו אוכל פסחו עכ"ל, וא"כ לדעת הרמב"ם טמא מת שחל שביעי שלו להיות בע"פ אין שוחטין עליו את הק"פ, ואעפ"י שלערב יהי' ראוי ומפסחים (דף צ) משמע דטמא מת שחל שביעי שלו להיות בע"פ וטמא שרץ שוים עיי"ש וכבר האריכו בזה הכ"מ והלח"מ, והנה הלח"מ תופס סברת הר הר"מבם דס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא תמוה, דאי הוה סובר הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ אם הי' הציבור טמאי שרץ הי' עושין בטומאה וכמו דאמרינן בזבחים (דף כב) מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי ציבור בטומאה, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת מקדש ה' י"ב כיצד דוחה הטומאה הגיע זמנו של אותו הקרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת כו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות כו' וטמאי שרץ ונבילה כיוצא בהם לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה, ואעפ"י שנעשה בטומאה, ואם סובר הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הי' הציבור עושין בטומאה, דלאו דווקא טומאת מת הותרה אלא כל טומאת מגע, ובזה תירצתי מה שהקשה השעה"מ בה' ביאת מקדש פ"ז וזה לשונו ועוד שמעתי מקשים משם חכמי צפ"ת על מ"ש המפרש בפ"ד מה' קידוש החודש משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא הי' כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אלים של מחוסרי כפרה ליקרב קמל"ן דלא, דא"כ איך סתם רבינו שם דאין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה, הרי כתב רבינו בפ"א מה' מחו"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזב והזבה והיולדת והמצורע כו' ובפ"ל מה' ק"פ כתב דאין טומאה נידחת בציבור אלא טומאת מת בלבד, ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא"כ מאי פריך בגמ' דסנהדרין (דף י"ב) ר"י אומר מעברין אלמא אית לי' לר"י טומאה דחויי' היא בציבור והתני' כו' ומאי קושי' אפי' אית לי' לר"י דטומאה הותרה בציבור היינו טומאת מת, אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל, ומש"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו', וכדס"ל לר"ש לפי המסקנא כו' עכ"ל והניח השעה"מ בקושי':
ול"נ דניחא שפיר והוא כמו דאמרינן בזבחים (דף יז) קא סבר רבה מחוסר כיפורים דזב כזב דמי, וכתבו התוס' דמפרש הרב ר' חיים דנ"מ לענין פסח הבא בטומאה דתנן פסחים (דף צ"ה) לא יאכלו ממנו זבין וזבות דלמ"ד מחוסר כיפורים דזב כזב אין שוחטין וזורקין עליו דלא אשתרי בצבור אלא טמא מת, והוא הדין טמא שרץ דאין יוצאין עליו מגופו, והכי מוכח בהדי' פ"ב דכריתות (דף י) וכן הבאתי בספרי נ"י (ד' ה) ראי' מהא דאמרינן בכריתות לדף י) כי תני' ההיא בפסח הבא בטומאה, ומי אכלה והתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות קא סבר טבול יום דזב כזב דמי, אי הכי ביום מ' נמי לא חזי, קא סבר מחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי פי' והוי רק כטומאת מגע, וע"כ הותר בציבור, וא"כ לא קשה על פי' הרמב"ם שסובר דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי, וע"כ הוי כטומאת מגע וע"כ הי' העיכוב מפני מחוסרי כפרה, ואעפ"כ הותרה בציבור, ולא קשה מידי, ע"כ נ"ל שהרמב"ם סובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שהוכחתי דאי לאו הכי הי' דוחה ואיך כתב בפ"ד מה' ביאת מקדש דאינו דוחה, [ודוחק לומר דמיירי בשיש מים לטבול והיא סובר דטומאה דחוי' היא בציבור וע"כ יטבלו, וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דפסחים) דרב כר"א כמה דא"ר אלעזר היו הציבור מגעי נבילות מגעי שרצים עושים בטומאה שאין שם מים לטבול אבל אם יש מים לטבול אין עושין בטומאה] ע"כ נראה לי שסובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אפי' בשלא טבל מדאורייתא, רק מדרבנן קאמר דאין שוחטין וזורקין עד שיטבול, וכמו דאמרינן בפסחים (דף צ) אבל לאחר שטבל שימשא ממילא ערב':
ובזה יתיישב מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם שפסק בפ"ד מה' ביאת מקדש דלא הותר לטמאי שרץ, ובפ"ז מה' ק"פ ה' ח' כתב פסח שהקריבוהו בטומאה ה"ז נאכל בטומאה שמתחילתו לא בא אלא לאכילה כו' ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחות להם הטומאה ולכל כיוצא בהם מטמאי מגעי טומאות, והקשה הלח"מ דאמאי גבי אכילה אמרינן דאינו נאכל אלא לטמא וה"ה לטמא שרץ, וגבי דחי' הטומאה אמרינן דאינו אלא למת בלבד, ולפי מה שביארתי לא קשה מידי דכיון דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, ע"כ אין טומאה דחוי' לגבייהו דהא איפשר לשחוט ולזרוק על טמא שרץ, אבל אם נגעו בטומאת מגע בלילה כיון דהותרה טומאת המת בציבור הרי הותרה למגעי שרץ ולמגעי נבילה דהא הם צריכים לאכול הפסח, וע"כ נדחה טומאה לגבייהו נמי, משא"כ לענין דחי' הטומאה לא נדחה הטומאה לגביי', ולפי"ז נראה לי דאם הי' תחי' רוב ציבור טמאי שרץ לא אשתרו אכילת הפסח לגבייהו דעיקר מה שטומאה דחוי' הא בציבור הוא בשעת זריקה, וכמו דאמרינן בפסחים (ד' עט) שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה כו' וכן פסק הרמב"ם (פ"ז מה' ק"פ ה' ח) בד"א שהפסח יאכל בטומאה כשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם, אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם לא יאכל, וא"כ אם נטמאו הבעלים בשרץ קודם זריקה ולא הי' להם מים לטבול לא יאכלו הפסח בלילה, דכיון דשוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ בשעת זריקה לא נדחה הטומאה לגביי', וא"כ ה"ל כמו שנטמאו לאחר זריקה, כיון דלא נדחה בשעת זריקה, [ועיין בירושלמי יומא (פ"י) א"ר זעירא שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריכא לי' כשנטמאו לפני זריקה, אבל אם נטמאו לאחר זריקה קורא אני עלי' במועדו אפי' בשבת, במועדו ואפי' בטומאה, ועיין בק"ע ולי נראה שהגירסא צ"ל מה צריכא לי' שנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמאו לפני זריקה קורא אני עלי' במועדו אפי' בשבת, במועדו ואפי' בטומאה, משום שעיקר ההיתר בציבור הוא לפני זריקה, וא"כ אם כנטמאו לפני זריקה ליכא למבעי בקורא. אני במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה]. וא"כ שעיקר ההיתר הוא בשעת זריקה וע"כ אם נטמאו לפני זריקה לא נדחה לגבייהו דהא שוחטין וזרקין על טמא שרץ, אבל אם רוב הציבור טמאי מת הותרה אפי' טמאי שרץ שהותר טומאת מגע לגבייהו, ועדיין יש להאריך בזה, ובמ"א יתבאר:
והנה השעה"מ הביא ראי' לדעת הרמב"ם דטמא מת אין שוחטין בשביעי שלו מהירושלמי (פ"ו דפסחים) מדמוקי רב הושעי' תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בשלשה עשר שחל להיות בשבת שאילו חול הי' מזה עליו ולמחר הוא בא ושוחט את פסחו, והוא נכנס ואוכלו לערב, אלמא דלא מצי מיירי שחל י"ד שלו להיות בשבת דאז לא הי' שוחטין עליו אף אם הי' מזה ובאמת אין דברי הירושלמי שייך לזה כלל, שהירושלמי אומר תמן תנינן אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ, א"ר יוחנן לא אמרה ר' אליעזר אצא לפוטרו מן הכרת, [אבל מ"מ חייב לעשות הפסח] א"ר אלעזר מתניתא אמרה כן השיב ר"ע הזיי' תוכיח שהיא מצוה ומצוה להזות תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בארבעה עשר שחל להיות בשבת שאילו חול הי' מזה עלי' ואח"כ בא ושוחט את פסחו והוא נכנס ואכלו בערב מכיון שהוא שבת אינו מזה עלי' נמצא מתעכב מן המצות (פי' והשתא אי אמרת דאם הי' מאיסקופת העזרה ולחוץ פוטרו ר"א לגמרי מלעשות הפסח, וא"כ מהו הפעולה בהזאה הא מ"מ יהא אסור לו לכנוס בעזרה מחמת שהוא מחוסר הערב שמש, וא"כ ה"ל לר"א בדרך רחוקה ופטור מלעשות הפסח) והירושלמי ס"ל דדרך רחוקה לטמא ג"כ, והש"ס דילן ס"ל דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא כמו דאמרינן בפסחים (דף צ"ג) ובפסחים (דף צ"ד), ולפי"ז ליכא למימר גבי טמא דרך רחוקה, אבל הירושלמי ס"ל דדרך רחוקה לטמא ג"כ וא"כ תיפוק לי' דאפי' אם יזה עציו לא יעשה הפסח משום דה"ל בדרך רחוקה לר"א, א"כ מאי מקשה ר"ע לר"א, וא"כ מוכח מזה דלא אמר ר"א דאיסקופת העזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה רק לפוטרו מהכרת, וע"ז אומר רב הושעי' דתיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בשלשה עשר שחל להיות בשבת, וא"כ אם יזה בשבת יהי' לו הערב שמש ולמחר יכול לעשות הפסח, וזהו רק לתרץ אליבא דר"א שסובר דמאיסקופת העזרה ולחוץ, אבל לדידן דקייל"ן דדרך רחוקה הוי ט"ו מילין. ועוד דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא, והראי' דהא ביארתי דהרמב"ם סובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ מנין להרמב"ם לחלק בין טמא שרץ לטמא מת שחל יום שביעי שלו להיות בערב הפסח, ע"כ נראה לי שיש סמך קצת להרמב"ם מהירושלמי שהבאתי בספרי נ"י (ס' ו) ירושלמי (פ"ח דפסחים) נזיר שנטמא בספק רה"י (ואינו בפסח לא גרסינן) ר' הושעי' רבה אמר הנזיר מגלח ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח חייבין עליו' על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש כו' יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני, ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה כו' ציבור שנטמא בספק רה"י ר' יוחנן אמר יעשו כספיקן, ר' הושעי' רבה אמר יעשו בטומאה, וכבר ביארתי בספרי ע"י ונ"י דפליגי אם ספק רה"י עשו אותו כודאי ממש להיות הנזיר מגלח, וחייבין על ביאת מקדש. דר' יוחנן סבר דלא עשו אותו רק כספק, וע"כ אין הנזיר מגלח וכן ביחיד משלחין אותו לדרך רחוקה דילמא הוא טהור, וכן ציבור יעשו כספיקן ולא כטומאה ודאית דדילמא הם טהורים, ור' הושעי' רבה ס"ל דעשו אותו כודאי ממש, וע"כ אין צריך לשלחו לדרך רחוקה. והנזיר מגלח ומביא קרבן וצבור שנטמא בספק רה"י יעשו כודאן כיון דאפי' ספק הוי נמי כודאי, ועיין תוס' יבמות (דף יא) [ובזה יתיישב מה שהקשה הק"ע על הרמב"ם שכתב בפ"ג מה' טומאת מת לפיכך אני אומר כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אינה דין תורה, והקשה הק"ע על הרמב"ם שהירושלמי (פ"ז דנזיר ה' ג') א"ר יוחנן סככות ופרעות תורה הם אצל תרומה ואין הנזיר מגלח, ר' ירמי' בעי אם לשרוף ספק דדבריהם שורפין ואם ללקות תני ר' צדיי' קומי ר' ירמ' כו' כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עלי' חייבין עלי' על ביאת המקדש כו', אלמא דר' יוחנן קאמר דסככות ופרעות תורה הם כו' עיי"ש, אבל לפי מה שביארתי ניחא ד"ר יוחנן לטעמי' דספק רה"י הוא בתורת ספק ואין הנזיר מגלח עלי', ע"כ סובר דסככות הוי מן התורה בתורת ספק, וכמו ספק רה"י וע"כ אין הנזיר מגלח, אבל לפי מאי דקייל"ן כר' הושעי' דספק רה"י הוא בתורת ודאי וא"כ אם הי' בתורת ספק רה"י הי' ודאי, וכיון דליכא ספק מן התורה א"כ הוי ודאי רק דרבנן, וכמו דס"ל להרמב"ם דכל ספק מותר מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאסור ודו"ק] [ועיין בק"ע שכתב משלחין לדרך רחוקה דה"ל כספק טומאה, וכיון שהוא בדרך רחוקה אינו עובר כלל על שאינו עושה הפסח, וגם אי לאו דה"ל בדרך רחוקה לא הוה מקריב גם בשני, והדברים הללו תמוהים שכתב דאי לאו דה"ל בדרך רחוקה לא הוי עביד בשני, דהא אפי' במזיד אמרינן בפסחים (דף צ"ב) דאפי' מזיד עושה פסח שני, וגם מה שכתב בנזיר שם וא"ת אף אם אינו בדרך רחוקה למה לא יעשה פסח שני, הא אנוס הוא שאסור לכנוס לעזרה, ועוד לא יהא אלא מזיד עושה פסח שני, מיהו למ"ד אין השני תקנתא דראשון ניחא הך קושי' בתרא, ושם הרגיש טעותו דאפי' מזיד עושה פסח שני, אך מה שכתב דלע"ד אין השני תקנתא דראשון אם הזיד בראשון איכו עושה פסח שני, וגם זה טעות דמה דפליגי בפסחים (דף כ"ג) הוא דלרבי דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, וע"כ אפי' אם נאנס או ששגג בראשון חייב כרת על השני, ולר' נתן אין חייב כרת על השני, רק החיוב כרת הוא על הראשון, ולפירש"י צריך לעשות בשני אך שאין מתקן הכרת של הראשון, ולר' חנני' בן עקבי' מתקן הכרת של הראשון, אבל לכ"ע צריך לעשות פסח שני אפי' הזיד בראשון ואין זה שייך לפלוגתי' כלל:
אך באמת פירשתי בספרי נ"י (ס' ה) דלא כמו שפירש רש"י משום דנראה לו דאפי' לר' נתן נמי מתקן הכרת של הראשון, אך הפלוגתא של ר' מתן הוא שסובר דהכרת של הראשון נגמר מפסח ראשון, ואעפ"י שנאנס או ששגג בשני חייב כרת על הראשון, וע"ז אמרינן שם ור' נתן סובר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דהאי כי לשון דהא הוא וה"ק רחמנא דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו הראשון פי' דעיקר גמר הכרת הוא מראשון, ולר' חנני' בן עקביא לא נגמר הכרת של הראשון אלא עם השני וע"כ אפי' הזיד בראשון ונאנס בשני פטור מכרת, והאי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו קאי על השני והכרת של הראשון לא נגמר על השני, וע"כ אם שגג או נאנס בשני פטור, וע"כ אמרינן הזיד בראשון ושגג בשני לר' ולר' נתן מחייבי ולר' חנני' בן עקבי' פטור, ולפירש"י למאי צ"ל דשגג או נאנס בשני לא מתחייב כרת הא לרש"י אסי' עשה את השני לא נפטר מהכרת הראשון. ואח"כ מצאתי ברמב"ם פ"ה ה' ב' במה שהשיב ר' אברהם בנו של הרמב"ם, ומצאתי שם כמו שפירשתי עיי"ש, ועיין בספרי כ"י (ס' ד) ובספרי ע"י (ס' יט)]:
והנה אמרינן בירושלמי (פ"ז דפסחים) בני חבורה שנטמא א' מהם ואינו ידוע איזהו הוא צריכין לעשות פסח שני, ציבור שנטמא א' מהם ואינו ידוע איזהו הוא ר' זעירא אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעי' יעשו כספיקן לא מסתברא דלא כהדא דתני ר' הושעי' שלא לענוש ליחיד כרת, וכבר ביארתי בספר נ"י (ס' ו) דלכאורה לר' הושעי' שאומר דספק רה"י עשו אותו כודאי, א"כ אמאי א"ר הושעי' יעשו כספיקן ולא כודאן, וביארתי שם דאימתי עשו אותו כודאי, היינו אם הספק אינו ספק הסותר, אבל אם הספק הוא ספק הסותר בזה לא עשו אותו כודאי, וכמו שכתבו התוס' בהדי' בנזיר (דף נ"ז), וע"כ גבי ציבור שנטמא א' מהם ואינו ידוע איזהו דאנן ידעינן בודאי שלא נטמא אלא א', א"כ הוי ס' הסותר דליכא למימר שכולם נטמאו כיון דידעינן שלא נטמא אלא א', ע"כ בזה מודה ר' הושעי' שיעשו כספיקן דבזה לא גמרינן מסוטה שעשו כודאי, וע"כ אומר ר' הושעי' שיעשו כספיקן, והנה הק"ע פירש לא מסתברא דלא כהדא דתני ר' הושעי' שלא לענוש ליחיד כרת שאם יעבדו בטומאה דהיינו שהטמאים היחידים יעשו מהם בטומאה, יהי' היחידים אלו חייבין כרת כאוכל קדשים בחוץ עכ"ל, ולי נראה ששגה בפירושו, והפירוש של הירושלמי הוא דר' הושעי' מודה שיעשו כספיקן, וכמו שר' יוחנן סובר בציבור שנטמא בספק רה"י שיעשו כספיקן משום דר' יוחנן סובר דספק טומאה ברה"י לא עשו אותה כודאי, וע"כ סובר דיעשו כספיקן דדילמא הם טהורים, וע"כ לא יעשו בטומאה ודאית, וע"כ אעפ"י דפליג ר' הושעי' בסתם ספק ברה"י דעשו אותו כודאי, אבל מ"מ בספק הסותר מודה לר' יוחנן דיעשו כספיקן. וע"ז אומר הירושלמי לא מסתברא כהדא דתני ר' הושעי' (והא דקאמר לא מסתברא דלא הוא ט"ס) שלא לענוש ליחיד כרת פי' שבזה אין פעולה שיעשו כספיקן דבשלמא ציבור שנטמא בספק סובר ר' יוחנן לטעמי' דס' טומאה ברה"י לא הוי רק כספק, ובזה מודו כ"ע דלא הוי רק כספק משום דהוי כס' הסותר, אך מהו הפעולה שיעשו כספיקן, שלא לענוש ליחיד כרת שהיחיד שבהם מי שהוא הטמא יתחייב כרת דלעולם כולהו טהורים וא' מהם טמא, אלא דלא ידעינן איזהו, וא"כ כיון שהם טהורים לא הוי ציבור טמאים א"כ יענש היחיד כרת שהיחיד שהוא באמת נטמא יעשה בטומאה, ויתחייב כרת משום שאין עמו ציבור שיהא פסח הבא בטומאה, וע"ז אומר שלא מסתברא כהדא דר' הושעי' ודו"ק:
והנה בספרי נחלת יהושע (ס' ו') הארכתי בזה הרבה דאמאי א' ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דספק רה"י עשו אותו כספק דמשלחין אותו לדרך רחוקה, והטעם כיון דספק הוא דילמא טהור הוא, הא מ"מ אסור לו ליכנוס בעזרה וכן לאכול הק"פ, דהא לר' יוחנן בודאי דס' דאורייתא הוא, דהא ילפינן מסוטה, אלא דס"ל דרק לחומרא עשו אותה כודאי ועיין תוס' יבמות (דף יא) אבל מ"מ הוי ס', וא"כ אמאי צריך לשלחו לדרך רחוקה והוכחתי מזה בספרי נ"י שם דמ"מ כיון דספק הוא ע"כ צריך לתקנתא דישלחו אותו לדרך רחוקה, והשגתי על הפמ"ג שכתב דס' טריפה פטור מכיסוי, משום דכיון דבעינן בכיסוי הדם שחיטה ראוי' לאכילה א"כ מ"מ אינו ראוי לאכילה אף שהוא מחמת ספק, עיי"ש בספרי שהוכחתי דהא מוכח כיון שהוא ספק צריך לתקנתא דישלחו אותו לדרך רחוקה אע"ג דכ"ע מודו דבעינן גברא דחזי לאכילה כמו דאיתא בפסחים (דף ע"ח):
אך לדעת הרמב"ם איפשר ליישב באופן אחר הפלוגתא של הירושלמי, והיינו דמיירי בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בעה"פ, וא"כ נמצא דיכול להזות ולטבול, ולאחר שיעריב שמשו, יהא מותר לאכול הפסח, אך דבטמא מת שחל שביעי שלו בעה"פ כתב הרמב"ם דאין שוחטין עליו את הפסח, וכתב שם בפ"ו מה' ק"פ דזהו דווקא בשנטמא בטומאת המת שהנזיר מגלח עליהן, אבל אם הי' טמא בשאר טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו, וא"כ אין החומרא הזה שלא לשחוט עליו רק בטמא מת שהנזיר מגלח עליו והשתא א"ש הפלוגתא של הירושלמי (שם) נזיר שנטמא בספק רה"י ר' הושעי' רבה אמר הנזיר מגלח (פי' שעשו אותו כודאי) דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עלי' חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש כו' יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח (פי' וחל שביעי שלו להיות בעה"פ) ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני פי' משום דס"ל דה"ל כודאי והנזיר מגלח עליו וכמו שכתב הרמב"ם שכל שהנזיר מגלח עליו נדחה לפסח שני אע"ג דיכול להזות ולטבול וכשיעריב שמשו יטהר, אעפ"כ מפני חומר של טומאת מת אין שוחטין עליו, וע"כ אומר שנדחה לפסח שני אבל ר' יוחנן סובר דלא הוה רק כספק ואין הנזיר מגלח וא"כ כיון שאין הנזיר מגלח יכול להזות ולטבול ולאחר שיעריב שמשו יאכל בפסח, אך מפני שהוא ספק דילמא נטמא ע"כ אין לו לשחוט פסחו, אעפ"י שהוא ראוי לאכול לערב, וע"כ משלחין אותו לדרך רחוקה, והשתא לא קשה דהא מ"מ אסור לאכול הפסח דכיון דמיירי בשביעי שלו הרי יהי' ראוי לערב, ומזה מוכיח הרמב"ם שיש חילוק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' לטומאה שאין הנזיר מגלח עלי', דאי הוי טמא מת בשביעי שלו כמו טמא שרץ ששוחטין עלי' את הפסח, וא"כ הפלוגתא דר' הושעי' ור' יוחנן הוא בטמא מת קודם שביעי א"כ אמאי סובר ר' יוחנן דמשלחין אותו לדרך רחוקה כיון דאפי' לדידי' הוי ספק דאורייתא, ואסור לו לאכול לערב, אלא ודאי כמו שביארתי דמיירי בחל שביעי שלו להיות בעה"פ, ומזה מוכח דינו של הרמב"ם ודו"ק:
ומה שהקשו האחרונים על הרמב"ם מהא דאמרינן ביבמות (דף ע"ב) אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה ערל ישראל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהם ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון בעשרה לא מהיל משום חולשא דאורחא הזי' אימת עביד להו לאו כשהם ערלים והשתא לדעת הרמב"ם א"כ למאי צריך לומר דבעשרה לא מהיל משום חולשא דאורחא, דאפילו הי' נמולים בעשרה והי' מזין עליהם הזאה ראשונה בעשרה והזאה שני' הוא לאחר ד' ימים, וא"כ נמצא שהי' חל שביעי שלהם להיות בעה"פ, וא"כ לדעת הרמב"ם לא הי' יכולים לעשות הפסח, וא"כ בלאו"ה מוכח שקבלו הזאה כשהם ערלים, ולי נראה דלא קשה מידי, דהא אמרינן שם בגמ' מתקיף לה מר זוטרא ודילמא פסח הבא בטומאה הוי, ופירש"י שרוב ציבור טמאי מת הי' שנטמאו באבותיהם שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הם בניהם כמו דכתיב ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע וע"ז משני תני' בהדי' מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה, והיינו שרצו לעשות בטהרה ואיפשר דס"ל דטומאה דחוי' היא בציבור, וא"כ אם הי' רוצים הי' יכולים ליכנוס בעזרה ולעשות בטומאה, א"כ ודאי לית בהו החומר של טומאת מת דאע"ג דטמא שרץ משלח קרבנותיו, אעפ"כ מפני החומרא של טומאת מת אין שוחטין עליו ביום השביעי, עד שיטהר מקודם, וה"מ שאם הי' רוצה לא הי' יכול לעשות בטומאה, אבל כשעלו ישראל מן הירדן והי' כל הציבור טמאי מתים והי' יכולים לעשות בטומאה דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דמשני מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה, אעפ"כ הי' רוב ציבור טמאי מתים כמו דמתקיף לה מר זוטרא, רק משום דטומאה דחוי' היא בציבור כמו שפסק הרמב"ם פ"ז מהלכות ביאת מקדש, ואם הי' אומרים להם שאינם יכולים להזות ולעשות בטהרה הי' עושין בטומאה, א"כ בודאי דמועיל להם הזאה לעשות בטהרה, דהא אפי' בטמא מת שאין הנזיר מגלח ואין חייבין על ביאת מקדש כתב ג"כ הרמב"ם דמזה וטובל וכשמעריב שמשו יאכל בפסח, וא"כ ה"נ כיון דטומאה דחוי' היא בציבור כן נראה לי ליישב דעת הרמב"ם. [ועוד איפשר לומר דלכאורה צריך להבין דלמ"ד טומאה הותרה בציבור א"כ למאי הזו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה וכן אמרינן בפסחים (דף סט) טומאה דאי כולה ציבור טמאין נינהו לא מזין עליי' אלא עבדי בטומאה ע"כ נראה לי דהא דאמרינן שם מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה לא מחמת הפסח הוא אלא כדי שיוכלו להביא קרבן חגיגה, וכמו דאמרינן בפסחים (דף כט) אימתי מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועד ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, וכמו שביארתי במ"א מה שכתב הלח"מ דאפי' אי אמרינן דחגיגה דאורייתא אעפ"כ חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא. וא"כ הי' צריכין להביא עמו חגיגה ואם לא הי' מזין וטובלים לא היו יכולים להביא עמו חגיגה, ואעפ"י שלדעת הרמב"ם אפי' הזה בע"פ נמי לא מהני לענין ק"פ זהו דווקא לענין ק"פ, אבל לענין חגיגה לא גרע מכל הקרבנות דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, וכ"ת הא אינו בא אלא לאכילה, זה אינו דהא בלילה יכולים לאכול מהחגיגה, דהא הזו וטבלו והעריב שמשן, וביום לא איכפת לן לענין חגיגה ולענין ק"פ אע"ג דק"פ אין יכולים להביא אם הזה ביום י"ד לדעת הרמב"ם, אעפ"כ הא פסח בא בטומאה, דכיון דהוי כולהו ציבור טמאין יכול לבוא אפי' בטומאה, והא דהזו וטבלו הוא מחמת החגיגה ועיין צל"ח בפסחים (דף סט) שנסתפק ג"כ בזה שחגיגה יכולים להביא בציבור בטומאה אם חל יום ז' שלהן בע"פ, עיין שם שתירץ מה שכתב רש"י בד"ה שבא כו' שבא בחול וטהרה, דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחי שבת ודקדק התוי"ט מ"ט לא מסיים נמי אטומאה, וע"כ כתב דזימנין בא חגיג' בטומאה כגון אם חל שביעי שלהן בע"פ ודו"ק]:
ומעתה נחזור לבאר המדרש שאמר דוד יהי לבי תמים בחוקך חוקת פסח וחוקת פרה אדומה, ואיני יודע איזהו חוקה גדולה כו' משל לב' מטרונות דומות שהי' מהלכות שתיהם כאחת נראות שוות מי גדולה מזו אותה שחבירתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי' כך בפסח נאמר בו חוקה כו' שאוכלי פסח צריכין לה כו', והוא עפ"י מה שביארתי לעיל דהרמב"ם ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שביארתי לעיל, ומה שכתב (הרמב"ם פ"ו ה' א) דהנוגע בנבילה ובשרץ וכיוצא בהם ביום י"ד ה"ז טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול הוא רק מדרבנן דילמא פשע, והכי משמע בכ"מ שם שלא העתיק אלא הסוגי' דגמ' דפסחים (דף צ) דמשני דילמא פשע ולא שס"ל שאין שוחטין וזורקין וכמו שהוכחתי דאל"כ הי' הדין דטומאת שרץ נמי נדחה בציבור [והא שמדחה הגמ' דלרב מדאורייתא נמי לא חזי יבואר בק"א]:
ויתבאר יותר עפ"י הירושלמי דפסחים (פ"ז ה' ו) ההן מחצה על מחצה מה את עבד לי' ר' בא בשם ר' מטמאין א' מהם בשרץ, שמואל אמר משלחין אותו לדרך רחוקה כו' דרב כר"א כמה דאמר ר' אלעזר הי' הציבור מגעי נבילות מגעי שרצים עושים בטומאה, שאין שם מים לטבול אבל אם יש שם מים לטבול אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי, וכתב הק"ע דרב כר"א אע"ג דשוחטין וזורקין על טמא שרץ שאני הכא דמיירי כשאין שם מים לטבול ואף הוא עושה בטומאה, אבל כשיש שם מים לטבול מודה לשמואל דמשלחין א' בדרך רחוקה דלא מהני טומאת שרץ שהרי יכול ליטבל ולטהר לאכילה עכ"ל, וטעה בזה הרבה, דרב דס"ל דמטמאין א', מהם בשרץ בודאי דס"ל דאין שוחטין וזורקין על, טמא שרץ, וכמו דאמרינן בהדי' בפסחים (דף פ) ועולא אמר משלחין א' מהם לדרך רחוקה, ופריך ויטמא בשרץ, ומשני קא סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אלמא דרב דס"ל מטמאין א' מהם בשרץ ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והכי אמרינן בהדי' בפסחים (דף צ) ולרב מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ביה, אלמה אמר רב מטמאין א' מהם בשרץ, אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי, אלמא דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ:
וע"ז אומר הירושלמי אתי דרב כר"א כמה דאמר ר' אלעזר הי' הציבור מגעי נבילות ומגעי שרצים עושים בטומאה, וא"כ כיון דציבור עבדי בטומאה, א"כ מסתמא היחיד לא עביד, וא"כ בודאי דאין שוחטין זורקין על טמא שרץ, דאלו"ה לא הוי עבדי ציבור בטומאה, והא דקאמר בירושלמי שאין שם מים לטבול, אבל אם יש שם מים לטבול אין עושין בטומאה, היינו משום דס"ל דטומאה דחוי' היא בציבור, וע"כ דווקא אם אין שם מים לטבול, אבל אם יש שם מים לטבול צריך שיטבלו משום דטומאה דחוי' היא בציבור וא"כ מוטב לעשות בטהרה, ואע"ג דאף לאחר שיטבול יהי' מחוסר הערב שמש הא בזה כ"ע מודו דשוחטין וזורקין על טבול יום, כמו דאיתא בפסחים (דף צ), וכ"ת כיון דמיירי שאין שם מים לטבול, א"כ אפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ לא יוכל היחיד לעשות הפסח דהא לא יהי' ראוי לערב, וא"כ מאי שייך לפלוגתא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, זה אינו דניחא שפיר עפ"י מה שביארתי לעיל דעיקר דיחוי הטומאה הוא בשעת זריקה, אבל אם נטמא לאחר זריקה לא אמרינן דטומאה דחוי' הוא בציבור וכמו שהבאתי לעיל מהא דפסחים (דף עט) ומהרמב"ם שכתב בפ"ז מה' ק"פ בד"א שהפסח יאכל בטומאה כשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם אבל אם נטמא לאחר זריקת הדם לא יאכל, וע"כ אפי' אין שם מים לטבול אפ"ה אי הוה סבר ר"א ששוחטין וזורקין על טמא שרץ, לא הוי ציבור עבדי בטומאה דבשעת זריקה לא נדחה הטומאה, דהא שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ומה דצריכה לטומאה לדחות הוא לאחר זריקה משום שאין שם מים לטבול, ולאחר זריקה לא מהני דעיקר הדיחוי הוא בשעת זריקה ודו"ק, ומה שכתב הק"ע הוא טעות, ושם בש"ק שלו הקשה דהא רב סובר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וכל מה שכתב שם הוא טעות וגימגום, דלאחר שטבל לכ"ע שוחטין וזורקין כו' עיי"ש, [וכן נ"ל לפרש הירושלמי דפסחים (פ"ז ה' ה) ר' שמואל א"ר זעירא בעא בא בטומאת הדם האיך עבידא מאחר שאין מתירין לזרוק כמו שבא בטומאה או מאחר שאילו עבר וזרק הורצה כמו שלא בא בטומאה וכתב הק"ע בא בטומאות הדם קרבנות ציבור שנטמא הדם מהו שיהא נאכל הבשר, האיך עבידא מאחר שאין מתירין לו לזרוק כשאר קרבנות ה"נ כמו שבא בטומאה דמי ואינו נאכל, או דילמא כיון דאף בשאר קרבנות אם זרק הורצה הכא כמי כמו שבא בטהרה דמי ונאכל ולכאורה הוא תמוה דממ"כ אם לא נטמא הבשר ואיפשר לאוכלו בטהרה מ"ט לא יאכל הבשר כיון שהבשר אינו טמא, ע"כ נ"ל דקאי על פסח אם נזרק הדם בטומאה דאם ניפא דמאחר שאין מתירין לו לזרוק לכתחילה ביחיד, א"כ הוי כמו שבא בטומאה ונאכל הבשר ג"כ בטומאה אם נטמא אח"כ, או דילמא כיון שאם נזרק הורצה א"כ לא הוי כמו שבא בטומאה, וא"כ אם ניטמא אח"כ לא יאכל, וכמו שביארתי דהעיקר מה שנאכל בטומאה תלוי בזריקה וע"כ כיון דאם נזרק הורצה אפילו ביחיד לא הוי כמו שבא בטומאה בשעת זריקה וע"כ לא יאכלו אח"כ בטומאה אפילו בציבור דהעיקר תלוי בזריקה]:
וע"כ כיון שביארתי דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ לא הוי כל הטהרות כגון מקוה גדולה מפסח, דהא שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וא"כ הפסח נכנס תחילה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולאח"כ טובל ומעריב שמשו, וא"כ הפסח נכנס תחילה, רק בפרה אדומה דטמא מת בשביעי שלו, אין שוחטין עליו את הפסח, רק צריך להזות עליו בי"ג ויעריב שמשו ולמחר יוכל לעשות הפסח, א"כ הפרה נכנסת תחילה, [ואפי' למ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, עכ"פ הא ודאי דשוחטין וזורקין על טבול יום, וא"כ אם טובל באותו היום יוכל לעשות הפסח, ועושה הפסח ואח"כ יהי' לו הערב שמש, א"כ הערב שמש של הטומאה הוא אח"כ אבל בטומאת מת שאין שוחטין וזורקין עליו בשביעי שלו א"כ מוכרח להזות מקודם, אלמא דיש חומר בטומאת מת יותר, וע"כ צריך להזות עליו קודם עה"פ], ע"ז אומר שהפרה דומה למטרונה שהיא נכנסת תחילה, והשני' מלוה אותה עד ביתה פי' עד שנגמר הטהרה בשלימות, וע"כ הפרה גדולה יותר, וע"כ מקדמין לקרות פ' הפרה קודם פ' החודש בכדי שיהי' הטהרה תחילה וכמו שביארתי:
ובזה יתבאר הכתוב (איוב יד) אף על זה פקחת עיניך ואותי תבוא במשפט עמך מי יתן טהור מטמא לא א', והוא עפ"י מה שביארתי על הכתוב שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, שבפרה אדומה הוא ענין ביטול הטומאה עד שאינה במציאות כלל, ולא ככל הביטולים, וע"כ טהור א' מזה על כמה טמאים, ואפי' הטומאה שבפרה עצמו ג"כ נטהר, וכן משפט הוא ג"כ ענין ביטול לגבי הרוב עד שאינה במציאות כלל, דאלו"ה איך דנים בד"מ עפ"י הרוב, הא קיי"לן דבממון לא אזלינן בתר רובא, אלא ודאי דהמיעוט בטל לגבי הרוב כמו שאינו, וכן בפרה אדומה ההמתקה הוא ג"כ ע"י טומאה, וכמו שהמתיק המים המרים ע'י העץ המר, וכן הוא המתקת הדינים עד שאינה במציאות כלל, ע"ז אמר אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך מי יתן טהור מטמא לא א', וכמו שאתה ממתיק ע"י המר את המר, וא"כ ענין הביטול דאתהפיך מרירא למיתקא, ה"נ בפרה אדומה שנטהר ע"י דבר המטמא, וכן במשפט ענין המיעוט בטל לגבי רוב, א"כ על מה יביא אותי במשפט הא יכול להמתיק את הדינים עד שהדינים אינם במציאות כלל:
והנה כתיב (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם כו' והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וקראתי אל הדגן והרביתי אותו ולא אתן עליכם רעב, ויובן עפ"י מאי דאמרינן בסוטה (דף מ"ח) הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, וע"ז אומר והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וקראתי אל הדגן והרביתי אותו, שהטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, אבל לעתיד לבוא דכתיב והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, וע"כ וקראתי אל הדגן והרביתי אותו: