אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש לשבת פרשת זכור - דרוש טו
כתיב (שמואל א' טו) ויאמר שמואל אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה' כה אמר כו' עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק כו' ויתפוש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים כו' ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלקיך ואת היותר החרמנו כו' החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב. להקשיב מחלב אילים כי חטאת קסם מרי ואון כו':
וצריך לבאר איך הי' אופן ששאול רצה להקריב קרבנות מבהמות של עמלק הלא כבר נצטוה להמית כל הבהמות של עמלק כמו שאמר לו שמואל והמתה מאיש כו' משור ועד שה מגמל ועד חמור ואיך תעלה לשם קרבן:
ותחילה צריך להקדים הא דאמרינן ביומא (דף כב) וירב בנחל א"ר מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכיתה את עמלק אמר ומה נפש א' אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאת, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצתה ב"ק ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה ובשעה שאמר שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים יצתה ב"ק ואמרה לו אל תרשע הרבה:
וצריך להבין דלכאורה דן שאל ק"ו דמה נפש א' אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה. אך הנה יש ב' דינים הא' דין שדנים את החוטא מצד החטא, וע"כ לקטנים או לבהמות אין לדונם, אבל יש דין דהיינו מורד במלכות אז יש רשות למלך לדון את החוטאים חותם ואת בהמתם ואת הקטנים לפי חרב, וע"כ נראה לי דדין דעיר הנידחת הדין הוא כמו מורדים במלכות, וע"כ כתב הרמב"ם בפ"ד מה"ע ואם נמצאו העוברים רובה מכין את כל הטף ונשים של עוברים לפי חרב וכתב הכ"מ וזה לשונו ומ"מ צ"ע מנלן שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר כו' עיי"ש והטעם שדין עיר הנידחת הם כדין מורדים במלכות, וכמו שמורד במלכות הוא בסייף, (כמו שביארתי בספרי ע"י) ונכסיו למלך וה"נ בעיר הנידחת אעפ"י שעובד עבודת כוכבים בסקילה (בזמנים הקודמים) אעפ"כ עיר הנידחת בסייף כדין מורד במלכות ונכסיו למלך, וע"כ שורפין את הנכסים, וכמו דאמרינן בסוף סנהדרין (דף קי"א) אמר ר"ש אמר הקב"ה אם אתם עושין דין בעיר הנידחת מעלה אני אליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני, וכן בעמלק דכתיב ראשית גוים עמלק, וכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וע"כ המצוה להחרימו והוא ענין בבחי' מורד במלכות שהוא מרד בהקב"ה מלכו של עולם, וכמו דאיתא בילקוט בשלח כתוב א' אומר תמחה את זכר עמלק עד שלא פשט ידו בכס תמחה את זכר עמלק ומשפשט ידו בכס כי מחה אמחה את זכר עמלק וכי בשר ודם יש בו כח לפשוט ידו בכסאו של הקב"ה אלא ע"י שהוא עתיד להחריב את ישראל דכתיב בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' לפיכך כי מחה אמחה את זכר עמלק, ויאמר כי יד על כס יה ר' יהושע אומר לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהא הממשלה שלו באותה שעה מלחמה לה' בעמלק, וע"כ כיון שהוא מורד במלכות, ע"כ יכול לקנוס את הקטני' ואת הבהמות, וכמו דאיתא בילקוט פ' בשלח ר' אלעזר המודעי אומר נשבע הקב"ה בכסא כבוד שלו אם אניח אני נין ונכד וגמל וחמור וסוס ופרד תחת כל השמים שלא יהי' אומרים גמל זה של עמלק רחל זו של עמלק, אעפ"י שלא חטאו רק למיגדר מילתא.
וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן במגלה (דף י') ר' אבא ב"ר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני אלקים זה מרדכי ואסתר דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, והענין הוא כמו שביארתי במ"א שהי' קשה לר' אבא, הא נכסי עמלק צריך להחרימן ואיך כתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, אך הענין שהמן הי' עבד, וכל מה שקנה עבד קנה רבו, וא"כ הי' הנכסים של מרדכי, אך אם מרדכי הי' מתייאש הי קונה את עצמו ביאוש, וכמו שהקשו התוס' ביבמות (דף מה) דאמאי קאמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי קאימנא עבדא הוא הלא מסתמא כשמלך הורדוס נתייאשו בעליו ושמואל אית לי' ביבמות (דף מח) המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש. ויש לומר דשמא הי' מצפים שתשפל גאותו, וא"כ אם מרדכי הי' מתייאש מהמן ולא הי' מצפה שתשפל גאותו הי' המן קונה עצמו ביאוש, ואף שהקנין הגוף נשאר שהוא קנאו בקנין הגוף כמו שביארתי במ"א החילוק בין עבד שמכר עצמו ובין עבד שמכר אחר והוא מכר את עצמו כמו דאמרינן במגילה (ד טו) וקרי לי' עבדא דמזדבן בעלמי דהיינו שהוא קנוי קנין הגוף ולא כמו עבד הניקח מן העכו"מ כמו דאמרינן ביבמות (דף מ) דעכומ"ז גופי' קני אעפ"כ למעשה ידיו הי' זוכה וא"כ הי' קרויים נכסי עמלק אבל מכיון שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה והי' ממתין שתהי' גאותו מושפלת, א"כ לא נתייאש וכל מה שקנה עבד קנה רבו ע"כ הי' מותרים ע"ז אומר ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני אלקים זה מרדכי, [ןבמ"א ביארתי בזה המדרש מגילת אסתר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו בזוי בן בזוי להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה, וכאן כתיב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, וביארתי עפ"י מאי דאמריכן במגילה (דף טו) זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי, אמר ר"פ וקרי' לי' ענדא דמזדבן בעלמי, וע"כ כתיב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, שהענין הוא שיהי' לו בזיון מזה שיאמרו דמפני מה הרג למרדכי שהוא מפני שמכר את עצמו למרדכי ורצה להוציא עצמו מן העבדות, וע"כ הרגו וא"כ ישאר לו הביזוי שהוא עבדא דמזדבן בעלמי וע"כ רצה להרוג ולאבד את כל היהודים ובתוכם יהרוג ג"כ את מרדכי ולא יהי' לו ביזוי, וע"כ רצה מתחילה שמרדכי ישתחוה לו שיהי' מוכח מזה שנתייאש ממנו, (וכמו שהבאתי לעיל מהא דיבמות (דף מו) דאי לאו שהי' מצפים שישפל גאות הורדוס לא היי אמרינן דעבדא הוא), וע"ז אומר המדרש ויבז בעיניו לשלוח יד ביזרדכי לבדו בזוי בן בזיי שעזה הטעם לא רצה לשלוח יד במרדכי לבדו שלא ישאר לו הבזיון שהוא עבדא דמזדבן בעלתי, וע"ז אומר בזוי בן בזוי דכתיב ויבז עשו את הנכווה שהוא נק' ג"כ בזוי שמכר את הבכורה בשביל נזיד עדשים, וע"ז אומר (עובדי' א) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד]:
וע"כ אמרינן בסנהדרין (דף כ') שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרע של עמלק כו' ואינו יודע איזה מהם תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך, שענין מתי' עמלק הוא בבחי' מורד במלכות, וע"כ הי' המצוה להעמיד להם מלך, והוא ידונו בדיני מלכות להרוג את האנשים והנשים והטף משור ועד שה כו', אך שאול הי' קטן בעיניו לדונו בדיני מלכות וכמו שאמר לו שמואל אח"כ אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, וע"כ דן ואמר אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו ואם אדם חטא בהמה מה חטא, שאעפ"י שהי' מלך, אעפ"כ רצה לדונו בדיני סנהדרין שאין דנים רק החוטאים בלבד, וע"כ אמר אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו וכן בהמות מה חטאו, וע"כ יצתה ב"ק ואמרה לו אל תצדק הרבה ובשעה שאמר לו שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים יצתה ב"ק ואמרה לו אל תרשע הרבה שתחילה גבי' מחי עמלק לא רצה לדון בדיני מלכות להרוג את הטף ואת הבהמות, ואח"כ גבי נוב עיר הכהנים כתיב (שמואל א' כב) ויאמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים ויסב דואג האדומי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, ואת עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב, שלכבוד עצמו דן כדין מורד במלכות שנכסיהם למלך, ועשה נקמה מהקטנים וגם הבהמות, אשר שם באמת לא הי' מורדים במלכות כאשר התנצל אחימלך (שם) ויען אחימלך את המלך ויאמר ומי בכל עבדיך כדוד נאמן וחתן המלך כו' וע"כ יצתה ב"ק ואמר לו אל תרשע הרבה שהתם לא הי' מורדים במלכות ודנם כדין מורדים במלכות מאיש ועד אשה מעולל עד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב:
ועכ"ז צריך להבין דאיך רצה שאול להביאם לקרבן וכמו דכתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלקיך ואת היותר החרמנו, דאם דינו של עמלק הוא כמו מורד במלכות, וע"כ אמר והחרמתם את כל אשר כו' והמתה מאיש עד אשה מעולל עד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור, וא"כ איך רצה להקריבם לקרבנות, ולכאורה הם כמו אסורי הנאה, וכמו שכתב הרמב"ם בהמה של עיר הנידחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט, וכתב הכ"מ בסנהדרין (דף קיב) בעי רב י חסדא בהמת עיר הנידחת מהו דתתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה פשחט לא שנא קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה מאי תיקו, ואם הי' מותרת לאחר שחיטה פשיטא דלא מטמאה, ואין לומר דמותרת בהנאה ואסורא באכילה דהא כיון דאשתרי בהנאה אלמא פקע מעליה איסור הנידחת ואפי' באכילה שרי', אלא ודאי דאסור בהנאה אפי' לאמר שחיטה ומבעי' לי' אם מטמאה או לא עכ"ל, ובאמת הוא דבר פשוט דהא אמרינן בכריתות (דף כד) עיר הנידחת שהוזמו עדי' כל המחזיק בה זכה בה, וא"כ הוי איסורי הנאה ואם היה מותרת לאחר שחיטה א"כ איפשר שיהי' בה דין ממון, אלא ודאי דהוי כשור הנסקל וכמו דאמרינן בספ"ק דערכין (דף ז) זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרת']
אך איפשר לומר שזהו דווקא לאחר גמ"ד אבל הכא כיון שרצה שאול להקריבם ושלא להחרימם, וא"כ אפי' בשור הנסקל אמרינן בב"ק (דף מה) ת"ר שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו בשרו מותר, וע"כ רצה שלא לגמור דינם ויוכל להקריבם לקרבנות, אך באמת זהו דווקא בשור הנסקל, אבל במורד במלכות אמרינן במגילה (דף יד) אמר לה מורד במלכות הוא ולא צריך למדייני' א"כ מה שהוא מורד במלכות א"צ למדייני' ואף שהתוס' הקשו שם דא"כ איך קאמר בסנהדרין (דף לו) דדיני נפשות מתחילין מן הצד מדכתיב ויתגרו איש חרבו ויחגור גם דוד חרבו, והא מורד במלכות א"צ למידייני ותירצו דהכא הכי פירושו מורד במלכות הוא ולא צריך למידייני' כשאר ד"נ שדנים בי ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה עיי"ש וא"כ מורד במלכות נמי צריך למדייני', אך כבר הבאתי הט"א בספרי ע"י (דרוש ז) דמורד במלכות א"צ לדונו בסנהדרין כשאר ד"נ אלא כיון שמרד ביד המלך להורגו מיד, מיהו ה"מ אם הדבר ברור שיהי' בדבר זה דין מרד גמור וידוע אבל אם יש בדבר הזה ספק אין יכול להורגו, מיהו אין דין זה דומה לגמרי לשאר ד"נ דצריך עדים והתראה כו' דהתם אין עונש המיתה נגמר עד שידונו אותו בסנהדרין עפ"י תנאים המבוארים כו' מש"ה ההורגו נהרג עלי' דעדיין לאו בר מיתה הוא עד שידונו אותו עפ"י דין שגזרה תורה, אבל מורד במלכות הוא מיד שמרד במלך נגמר עונש המיתה כו' אלא דדין סנהדרין גילוי מילתא בעלמא הוא עכ"ד, [ועיי"ש שתירץ הקושי' ממכות (דף ה) דאמרינן התם דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא. וא"כ אין בזה זכות לדוד דאמרינן בשבת (דף כה) דמורר במלכות הוא אלא שלא דנו בדין סנהדרין. דהא מ"מ עדיין גברא לאו בר קטלא הוא, אבל לפי שביארתי דמורד במלכות נגטר דינו מיד, אלא דהדין בסנהדרין הוא רק גילוי מילתא אם הוא מרד, וע"כ כיון דאגלאי מילתא דהוא מרד במלכות, וע"כ שפיר הרגו לאורי'], וא"כ כיון שהקב"ה אמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ואמר לך והחרמת את החטאים את עמלק. א"כ בודאי שהוא מורד במלכות, ע"כ ממילא הנשים והטף משור ועד שה מגמל ועד חמור הם כולם בני קטלא ואין להעלות מהם לקרבנות:
אבל שאול שלא רבה לדון בדיני מלכות וכמו שביארתי ע"כ אמר אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלקיך, וע"כ אמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל, וא"כ הי' לך להתנהג ולדונם כדין מורד במלכות, וע"כ אמר לו כיון שלא נהגת בדיני מלך קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, וע"כ אמרינן ביומא (דף כב) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד בשתים ועלתה לו, והוא מפני ששאול חטא בענין התנהגות המלוכה, וע"כ קרע ה' את הממלכה מעליו משא"כ דוד שחטא לה' ולא בעניני מלוכה, ע"כ דוד בשתים ועלתה לו, וע"כ איתא בילקוט על הא דכתיב (שמואל א' טו) ויחמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך שדנו בדין סנהדרין, פי' כיון שלא דנו שאול בבחי' מלך כמו שביארתי ע"כ דנו שמואל בדין סנהדרין מחמת שעבר על מצות ב"נ, ואמר כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך, וב"נ נידין בדיין א' שלא בהתראה:
[ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל א' כה) שא נא לפשע אמתך כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תעלא בך מימיך, ששם רצה דוד להמית בדיני מלכות, וכמו שהבאתי תחילה הא דמגילה (דף יד) שאמר לה מורד במלכות הוא כו' וע"כ אמר דוד כה יעשה חלקים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבוקר משתין בקיר שהוא כדין מורד במלכות שיכול לקנוס ולנקום בכולם שזהו מצד תיקון המלוכה, משא"כ אם נידון בדיני סנהדרין הנפש החוטאת היא תמות, שזהו ענין מירוק על חטאו, (והא דדנו בדיני סנהדרין (סנהדרין דף לו) מדכתיב ויקבור איש את חרבו ויחגור גם דוד את חרבו הוא לדונו אם זהו מרד במלכות, וכמו שביארתי מה שכתב הט"א), וע"ז אמרה שא נא לפשע אמתך כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני כלחם ורעה לא תמצא בך מימיך שנתיירא דוד למחול, וכמו דאמרינן ביומא (דף כא) מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו, שנאמר ויהי כמחריש, וע"כ נתיירא דוד למחול אולי יהי' נענש כשאול, אבל עיקר החטא של שאול הי' מחמת שלא נלחם מלחמות ה', ע"ז אמרה שא נא לפשע אמחתך כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך שהעיקר כיון שמלחמת ה' אדוני נלחם, וע"כ אפי' תמחל על כבודך תמשך מלכותך ועשה יעשה ה' לאלוני בית נאמן ומה שנענש שאול הוא על שלא נלחם מלחמת ה']:
והנה יש לבאר עוד בזה, ותחילה צריך להקדים הגמ' דחולין (דף קמ) אלא אמר רנב"י למעוטי ציפרי עיר הנידחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה, וכתבו התוס' תימא הא נמי נפקא מדתנא דבי ר' ישמעאל (פי' כמו דתנא דבי ר' ישמעאל) נאמר מכשיר ומכפר בפנים (פי' מכשיר בפנים אשם מצורע וחטאות מחוסרי כפרה דזבין ויולדות שאינם באים אלא להכשירן בקדשים ומכפר בפנים כל חטאות ואשמות) מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר, אף מכשיר ומכפר בחוץ (פי' מכשיר בחוץ ציפורי מצורע שהם לטהר מכפר בחוץ שעיר המשתלח) עושה בו מכשיר כמכפר, דכיון שהם אסורים בהנאה לא קרינן בי' ממשקה ישראל, ואיפשר דלא ממעטין ממשקה ישראל אלא דומי' דערלה וכלאי הכרם שלא הי' להם שעת הכושר כדאמר פ"ק דמנחות (דף ו) והילכך אפי' לכפרה מותרות, דאי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו, וצ"ע בבהמת עיר הנידחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא:
ולכאורה קשה על התוס' מהא דאמרינן בסנהדרין (דף קיב) בעי רב חסדא בהמת עיר הנידחת מהו דתתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה משחט, לא שנא קטלה מיקטל, או דילמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה, אלמא דר"ח בעי לה אם מטמא דלא מהני לה שחיטה, ובמ"א הארכתי בזה.
אך קשה לי על מה שכתבו התוס' דלא אמרינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל אלא דווקא אם לא הי' לו שעת הכושר, מהא דאמרינן בפסחים (דף מח) מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל, יכול לא יביא מן המוקצה. אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו. ואם איתא דממשקה ישראל הוא רק דווקא אם הי' לו שעת הכושר הרי איסור מוקצה היה לו שעת הכושר, אלא ודאי דלא מחלקינן, [וכן כתבו התוס' להדי' במנחות (דף ה) כתב רחמנא כל אשר יעבור, אע"ג דמוכח דהיכא שהי' לו שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל, אפ"ה מייתי לה בכל דוכתי בתמורה (דף כט) גבי נעבד משום דע"י מלתא קראי מסקינן דאין לחלק עכ"ל, א"כ מוכת בפירוש דלפי האמת לא מחלקינן ואפילו היה לו שעת. הכושר נפי ממעטינן משום משקה ישראל מן המותר לישראל, וכן מוכח נמי בחולין (דף קטי) דקאמר אותו ואת בנו ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי פי' דאלו"ה הוי אסור לגבוה משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל, אך איפשר לומר כמו שכתבו התוס' התם דאי להדיוט אסור מכל שתיעבתי לך כש"כ לגבוה עיי"ש]:
ולכאורה הי' נראה לי לומר דלא ילפינן מכשיר ממכפר אלא דווקא מה שמעכב בשעיר גופא, ע"כ ילפינן נמי לענין ציפורי מצורע משום דילפינן מכשיר ממכפר, אבל הא שאין הפסול מחמתו, אלא מחמת דבעי הגרלה ואין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם לא ילפינן מכשיר ממכפר, וע"כ אעפ"י דבשעיר המשתלח אינם יכולים להביא מעיר הנידחת משום דבעינן שיהא ראוי לשם שאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם, זה לא ילפינן וע"כ אעפ"י דפסול בשעיר, אעפ"כ בעינן קרא בציפורי עיר הנידחת, ואעפ"י דטריפה נמי לא כתיב בשעיר המשתלח. אך הוא רק ממה דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם, וכמו דאמרינן בחולין (דף יא) ואיפשר לומר שע"ז סמך הרמב"ם וכתב בסוף הלכות עבודת יוה"כ שהטריפה פסול שנאמר יעמד חי, והקשה שם הלח"מ דבפ"ק דחולין (שם) לא אמרו דפסול טריפה גבי שעיר המשתלח אלא משום דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם והאי דקאמר מקרא דיעמד חי לא ידעתי מנ"ל, וע"כ לפי מה שביארתי ניחא דיליף מהא דאמרינן בחולין (דף קמ) טריפות מחיות נפקא וכן אמרינן בפ"ק דע"ז (דף ה) וכן בסוף זבחים (דף קטז) מכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה, ודילמא למעוטי טריפה ההוא מלהחיות זרע נפקא, אלמא דממעטינן מחיות וכן מחי טריפה וע"כ ניחא הכא שפיר דילפינן טריפה מכשיר ממכפר היינו משעיר המשתלח משום דכתיב בגופו, אבל מחמת שהוא מאיסורי הנאה זה לא נפיק מגופו, ואע"ג דפסול איסורי הנאה לענין שעיר המשתלח משום דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם זה לא ילפינן מכשיר ממכפר ועל זה סמך הרמב"ם וכתב דטריפה פסול בשעיר המשתלח משום דבעינן יעמד חי ואפילו הומם וחיללו על אחר נמי פסול, ועיין ביומא (דף סג) ובתמורה (דף ו) ודוק:
[והכי מוכח בהדי' דאלו"ה קשה דמאי קא אמר בחולין (דף קמ) אלא אמר ר"נ ב"י למעוטי צפרי עיר הנידחת ופריך למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה, אלא לשחטה, וא"כ קשה דאכתי תקשי למאי בעי קרא למעוטי צפורי עיר הנידחת הא ילפינן מכשיר ממכפר, ובשעיר המשתלח ודאי פסול איסורי הנאה, מה"ט גופא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וכמו דאמריכן ביומא (דף סז) איבעי להו אותם איברים מה הם בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרים וחד אמר אסורים ומסיק אמר רבא מסתברא כמאן דאמר מותרים לא אמרה תורה שלח לתקלה, וא"כ פסול נמי שעיר המשתלח מעיר הנידחת, אלא ודאי כיון שאין הפסול מחמת, שעיר המשתלח גופא, אלא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל בעצם יכול להביא מעיר הנידחת, וע"כ לא ילפינן בזה מכשיר ממכפר, וע"כ כיון דלא ילפינן מה שפסול מחמת הגרלה, אלא ממה שהוא פסול בעצמו, ע"כ ניחא שפיר מה שכתב הרמב"ם דפסול שריטה בשעיר המשתלח הוא משום דכתיב יעמד חי, והא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף יא) דהטעם משום דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם הוא אליבא דמ"ד טריפה חי', אבל למ"ד טריפה אינה חי' ילפינן מדכתיב יעמד חי]:
אבל עכ"ז עדיין לא יתיישב לדעת הרמב"ם, דא"כ הא דפסול טריפה הוא מגופו הוא למ"ד טריפה אינה חי', וע"כ ילפינן מהא דיעמד חי, א"כ לא יתיישב הא דאמרינן בחולין (דף קמ) דאמרינן התם ת"ש מסיפא טהורות מכלל דאיכא טמאות, לא מכלל דאיכא טריפות טריפות מחיות נפקא, הניחא למאן דאמר טריפה חי' אלא למ"ד טריפה אינה חי' מאי איכא למימר, ועוד בין למ"ד טריפה חי' ובין למ"ד טריפה אינה חי' מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא כו' נאמר מכשיר ומכפר מבפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר, וא"כ הסוגי' אזלא אפי' למ"ד טריפה חי', וא"כ למ"ד טריפה חי' לא ילפינן מיעמד חי כמו שביארתי מתחילה אלא משום דאין הגורל קובע כו', וא"כ משמע מזה דילפינן אפי' ממה שאינו פסול מגופו, וא"כ לא יתיישב כל מה שביארתי לעיל:
ואיפשר לומר כמו שהקשו התוס' שם בד"ה טריפות מחיות נפקא שהקשו דמשמע דלמאן דאמר טריפה חי' צדידי' לא ממעטינן טריפות מחיות, והקשו משילהי זבחים (דף קט"ז) דמוכח התם דממעט טריפה מכל החי אפילו למ"ד טריפה חי', וכתבו בסוף התוס' דשמא יש לחלק בין חי לחיות, וא"כ מחי ממעטינן אפילו למ"ד טריפה חי' וא"כ שפיר פריך הגמ' דבין למ"ד טריפה חי' ובין למ"ד טריפה אינה חי' מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא, והוא דפסול בגופו משום דכתיב יעמד חי. ומחי ממעטינן אפילו למ"ד טריפה חי', ויש חילוק בין חי לחיות, דאפי' לא ממעטינן מחיות אפ"ה ממעטינן מחי, והשתא ניחא כמו שביארתי תחילה דלא ילפינן משעיר המשתלח אלא מה דפסול בגופו כתיב, ופסיל טריפה ילפינן מהא דיעמד חי אפי' למ"ד טריפה חי'. [אלא דלא יתיישב מה דאמרינן בחולין (דף יא) דילפינן משום דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם ואיפשר לומר שדחה הסוגי' דחולין (דף יא) מסוגי' דהכא דמוכח בהדי' דלא ילפינן אלא מהא דפסיל בגופו, וא"כ מה שכתבו התוס' באיסורי הנאה וכן בהמת עיר הנידחת שכשר לקרבן אינו מוכרח כלל ובודאי פסול לקרבן מקרא דממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמו שביארתי:
גם נראה לי על שלא הביא הרמבם האי דבעי ר"ח בסנהדרין (דף קיב) בהמת עיר הנידחת מהו דתתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה משחט לא שנא קטלה מיקטל כו' רק שכתב בהמה של עיר הנידחת ששחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל כו' דאי ס"ד דמטמא כנבילה א"כ איך אמרינן אמר רבנ"י למעוטי ציפורי עיר הנידחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה, ואי ס"ד דמטמאה כנבילה א"כ תיפוק לי' דלא הוי זביחה כלל ולא צריך קרא, (וכמו דאמרינן בקידושין (דף כז) בשחטה ונטמאת טריפה וכן נשחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז דלר"ש דשחיטה שאינה ראוי' לא שמי' שחיטה דמותרת באכילה, ועיין במ"ל (פי"א מה' טומאת צרעת) שהביא הריטב"א דהיכי דשחט וניבלה אז פשיטא דאליבא דכ"ע לא שמה שחיטה ושרי' בהנאה, ועיי"ש במ"ל שכתב דהיכי דהפסול הוא בגוף השחיטה אליבא דכ"ע שחיטה שאינה ראוי' היא ואינה אוסרתה ודו"ק], וע"כ נסתפקו התוס' אי עבר והקריב' לבהמת עיר הנידחת אם הוא כשר, אע"ג דמיבעי לרב חסדא בסנהדרין (דף קיב) אם טמטמאה כנבילה משום דמסוגי' מוכח דליתא לבעי' דר"ח וכמו שביארתי]:
והנה אעפ"י שביארתי תחילה דלא כמו שכתבו התוס' הכשיר לקרבן מעיר הנידחת, וכמו שביארתי דלא ילפינן אלא מהא דכתיב בגופו עכ"ז הוא דוחק, ע"כ נ"ל לפרש דלא כמו שפירש רש"י ותוס' דמכשיר ממכפר היינו ציפורי עיר הנידחת משעיר המשתלח, אלא כמו דאמרינן בקידושין (דף נז) ציפורי מצורע מאימתי אסורים, ר' יוחנן אמר משעת שחיטה הוא דאסרה לה, ור"ל אמר משעת לקיחה כו' ואמרינן התם תנאי היא דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפנים, ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ כו' אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר, וכתבו התוס' פי' בקונטריס דמכשיר היינו ציפורי מצורע ומכפר היינו עגלה ערופה וכן אמרינן שם לעיל ציפורי מצורע מנלן דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר מבפנים, ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, מה מכשיר ומכפר כו' אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר, ופירש"י מכפר בחוץ עגלה ערופה, וכן אמרינן התם ר"ל אמר משעת לקיחה מעגלה ערופה נפקא מה עגלה ערופה מחיים אף ציפורי מצורע מחיים וא"כ כיון שבכאן מוכרחין אנו לפרש כל הסוגי' דמכשיר ומכפר היינו מעגלה ערופה, וא"כ גם בחולין שהובא האי תנא דבי ר' ישמעאל, א"כ גם שם הוא בודאי דגמר מכשיר ממכפר היינו מעגלה ערופה דאיך נפרש ב' פירושי' בהך תנא דבי ר' ישמעאל, [ועוד דבכריתות (דף כד) אמרינן איתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה כו' ואמרינן שם (דף כה) תנאי היא דתני' נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר והקשו התוס' בכריתות שם ובחולין (דך פב), דהאיך משמע ממילתי' דר' ישמעאל דמיתסר מחיים, ותירצו דדייק משום דלא איצטריך למילף מכשיר ממכפר אלא ליאסר מחיים דלאחר השחיטה ידעינן שזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה עכ"ל. א"כ מוכח דהא דילפינן מכשיר ממכפר היינו מעגלה ערופה, דהא מזה מוכיח דעגלה ערופה נאסר מחיים כמו שכתבו התוס' ודוק]:
וע"כ פריך מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דגמר מכשיר ממכפר היינו מעגלה ערופה ובעגלה ערופה פסול טריפה, וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין (דף יא) ר"ש ברי' דר"א אמר אתי' מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלימה תיהוי וליחוש דילמא טריפה הוי אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכ"ת מאי נ"מ הא אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה בקדשים אלמא דטריפה פסול כעגלה ערופה, ותמיהני מאוד על רש"י ותוס' על שנדחקו לפרש דגמר משעיר המשתלח. דלא כמו שמוכח כל הסוגי' דקידושין (דף נז) ועיין שם, ועיין בתוס' חולין (דף פב) בד"ה גמר כו' שפי' על ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ פי' מכשיר ציפורי מצורע ומכפר עגלה ערופה ושעיר המשתלח, ולי נראה דלא ילפינן אלא מעגלה ערופה, דאיפשר דשעיר המשתלח לא הוי מכפר בחוץ משום דעיקר הכפרה הוא בוידוי דברים וכמו דאמרינן ביומא (דף לד) וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר כו' ונאמר להלן כפרה כו', ועוד דאמרינן ביומא (דף סג) שהוא ראוי לבא אל פתח אוהל מועד, ועוד יש כמה טעמים, וע"כ לא גמר אלא מעגלה ערופה:
ובזה יתיישב מה שאומר למעוטי ציפרי עיר הנידחת, דזה לא מצי יליף דעגלה ערופה כשר מעיר הנידחת, אע"ג דהוי איסורי הנאה דלא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, אלא דווקא במה שקרב ע"ג המזבח אבל לא בעגלה ערופה, ואף דאמרינן כפרה כתיב בה כקדשים לאו לכל מילי מקיש כמו שיתבאר, וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ט דסוטה) מחוסרי איברין מהו שיפסלו בה, אפי' בקרבנות ב"נ אינם לא כן א"ר יסא פשט ר' אלעזר לחברי' ומכל החי מכל בשר שלימין באיבריהם, ופי' וא"כ איפשר דמחוסר אבר נמי כשר), ר' הונא בשם ר' ירמי' מכיון דכתיב בה כפרה כקדשים כמו שיש מהם למזבח, טריפה מהו שתפסול בה מכיון דאת אמר יש מהם למזבח טריפה פוסלת בה (צ"ל מחוסר אבר פוסל בה) פשיטא לך שהטריפה פוסל בה:
והנה הרמב"ם כתב (פ"י מה"ר) אם הי' טריפה פסולה כפרה נאמר בה כקדשים, וכתב הכ"מ ירושלמי שם, אלא שמשמע שם שלפי"ז מחוסרת אבר פסולה, ויש לתמוה למה השמיט רבינו (ותמיהני על הכ"מ שלמאי הביאו מהירושלמי הא הוא בגמ' דילן בחולין (דף יא) ר"ש בדר"א אמר אתי מעגלה ערופה כו' וליחוש דילמא טריפה הוי כו' כפרה כתיב בה כקדשים, ולמאי הוצרך להביא מהירושלמי) עכ"פ זה קשה דמשמע בירושלמי דמחוסר אבר נמי פסולה, ואמאי לא הביא הרמב"ם:
אך לפי מה שביארתי איפשר ליישב דמוכח מסוגי' דחולין (דף קמ) דמחוסר אבר כשר בעגלה ערופה, ובזה יתיישב קושי' התוס' נמי וכמו שאבאר דאמרינן התם רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחי' למאי אי לשחיטה הא בעי שילוח, אלא לשלוח, וכתבו התוס' צ"ע איך משמע מטהורות וא"ת וחיות למה לי, וי"ל דרבה ורנב"י לא פליגי אהדדי ותרי מיעוטי חד לדמר וחד לדמר, ונראה שכונת התוס' דהא חיות למאי דמשני התם לא מאי חיות שחי' ראשי איברים שלהם לא צריכי דהא ילפינן נמי מכשיר ממכפר דהיינו משעיר המשתלח, ובשעיר המשתלח אפילו מום נמי פסול, ועיין במהרש"א שכתב על רש"י בד"ה כמכפר שעיר המשתלח דאסור במום וכתב המהרש"א אין זה מדוקדק דאסור בטריפה ה"ל למינקט דבהכי קיימין מיהו קושטא הוא כו' נמי נפקא לי' מהתם ולא איצטריך חיות אלא אי בדרנב"י ואי בדרבה ולא פליגי כמ"ש התוס' עכ"ל. וא"כ הקושי' של הש"ס הוא על חיות נמי דלא צריך כיון דילפינן מכשיר ממכפר, אך המשמעות מהמהרש"א שאפילו מומין יפסול ג"כ בציפורי מצורע. ולכאורה זה אינו דהא אמרינן בקידושין (דף כד) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות וא"כ לא יהא עדיפא מקרבנות של עופות, עכ"פ קשה קושי' התוס' למאי איצטריך חיות והוצרכו לדחוק דרבה ורנב"י לא פליגי, וזהו דוחק גדול:
אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דגמר מכשיר ממכפר היינו מעגלה ערופה וע"כ לא מקשה הש"ס על הא דאמר חיות שחיות ראשי איברין שלהם דאמאי לא ילפינן ממכפר דהיינו מעגלה ערופה דהש"ס סובר דמחוסר אבר כשר בעגלה ערופה, והא דאמר בחולין (דף מא) הערופה כשהיא שלימה היינו שתהא לעולם כעין ערופה, וכמו שפירש"י התם עיי"ש, אבל מחוסר אבר כשר, וע"כ לא מקשה רק על טהורות, ומזה הוכיח הרמב"ם דמחוסר אבר כשר בעגלה ערופה, דאל"כ הוי מקשה על חיות ג"כ, והשתא ניחא מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם דמ"ט לא הביא הירושלמי דמחוסר אבר פסול בעגלה ערופה, דמהש"ס דילן מוכח דמחוסר אבר כשר בעגלה ערופה דלאו לכל מילי אמרינן כפרה כתיב בה כקדשים, והטעם משום דאינה לגבי מזבח, והכא נמי לענין איסורי הנאה לא גמרינן, דבעגלה ערופה כשר, אפילו מאיסורי הנאה ג"כ דלא שייך בזה ממשקה ישראל מן המותר לישראל:
[ובזה יתיישב נמי מה שהקשו התוס' על רבא דאמר טהורות שלא יזווג לה אחר וכתבו התוס' צ"ע האיך משמע זה מטהורות עכ"ל, ולי כראה דאיפשר לומר כיון דאמרינן בקידושין (דף כז) דציפורי מצורע מאימתי אסורים, ר' יוחנן אמר משעת שחיטה:
וכתבו התוס' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חבירתה עד השילוח, ואין לפרש משעת שחיטה השחוטה וובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא ציפורי מצורע דמשמע תרווייהו, וא"כ ר"ל דאמר משעת לקיחה א"כ המשולחת נמי אסירא, וניתרת בשילוח, וכמו דאמרינן בקידושין (דף כז) ושלא ע"פ השדה כשדה מה שדה מותרת פי' שהיא ניתרת בשילוח, וכן הא דמסיק רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה, וכן כתבו התוס' בכריתות (דף כה) בד"ה תנאי דכיון דגלי לן קרא דשחיטה מיתסרא סברא הוא שגם המשולחת שיאסר עד השילוח שסברא הוא ששתיהן שוות עד גמר מצותן כו' ע"ז אמר רבא למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחי' ויליף מטהורות משום דהוי איסור' הנאה, וכמו דאמרינן שם למעוטי ציפורי עיר הנידחת או לציפורים שהחליפו כו' דאיסורי הנאה לא הוי טהורות והכא כמי איסורי הנאה לא הוי טהורות]:
וכן כתב הרמב"ם (פי"א מה' טומאת צרעת ה' ז) וכן ציפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה, וכמו דמשמע בחולין (דף קמ) שאין לזווג לה קודם שילוח, אבל לאחר שילוח מותר, דבשילוח מותרת בהנאה, וכל הני לא יוכל למעט מדתנא דבי ר' ישמעאל, דבאמת עגלה ערופה באה מאיסורי הנאה ג"כ דמצות לאו ליהנות נתנו, אבל לא בקרבנות שבאין על המזבח, וכמו שביארתי:
וכיון שנתבאר דע"ע כשר להביא אפילו מאיסורי הנאה ג"כ, איפשר לבאר בזה הא דכתיב (שמואל א' טו) וישכם שמואל לקראת שאול בבוקר ויגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד ויסב ויעבר וירד הגלגל ויבא שמואל אל שאול כו' ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך ואת היותר החרמנו ויאמר שמואל הרף ואגידה לך את אשר דבר ה' כו' ויאמר כו' אם קטו אתה בעיניך כו' ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה', ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', ויש לדקדק דמה הוסיף אח"כ שאול בהתנצלות לפני שמואל הא תחילה כתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך ואת היותר החרמנו ומה הוסיף במה שאמר לזבוח לה' אלקיך בגלגל, ומהו הנ"מ אם הזבח הוא בגלגל או במקום אחר:
והנה הרד"ק כתב על הא דכתיב ויסוב ויעבור אחר שהציב לו יד בכרמל סבב ועבר לו הגלגל לזבוח שם כמו שאמר, והטעם לפי שהי' שם האוה"מ והמזבח מיד תחילה כשבאו לארץ, ואעפ"י שעתה הי' בנוב הי' מכבדים מקום או"המ הגלגל כו', והנה תירוצו דחוק דמ"מ קשה דאיך שבק במת ציבור להקריב בבמת יחיד, וכה"ג אמרינן בתמורה (דף י"ד) אלא לאקרובי ודקא קשי' לך אמאי שבק ירושלים ומקריב בחברון תקשי לך גבעון דמקום קדוש הוא כו' ופירש"י תקשי לך גבעון דשם מזבח שעשה משה אלמא דהש"ס מקשה דאיך שביק גבעון ומקריב בחברון, ואע"ג דהש"ס דחי דהיכי דבעי מקריב מ"מ אמאי לא מייתי ראי' משאול דשביק נוב ומקריב בגלגל ותירוץ הרד"ק הוא דחוק, ועוד דבסוטה (דף לה) משמע דמסיק דהלך להביא כבשים מחברון אע"ג דהתוס' נדחקו שם ליישב עיי"ש, אעפ"כ משמעות הש"ס הוא דהלך להביא כבשים מחברון, דאלו"ה תקשי דאיך שבק גבעון ומקריב בחברון ואע"ג דכתיב (שמואל א' וד) וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול לפני ה' בגלגל ויזבחו זבחים שלמים היינו משום שהי' שם ע"כ הקריבו בגלגל אף שהוא במה קטנה, אבל הכא כתיב ויסוב ויעבור וירד הגלגל וא"כ הלך במכוון להקריב בגלגל וא"כ איך שבק נוב ורצה להקריב דווקא בגלגל, וע"כ נ"ל דלפי מה שביארתי דעגלה ערופה כשר להביא אף מאיסורי הנאה ג"כ, והטעם משום דאינו על המזבח וכמו שהבאתי תחילה הירושלמי וע"כ לא רצה להקריב בנוב דהיינו בבמה גדולה משום שלא רצה להקריב מהצאן והבקר של עמלק כמו שנצטוה לך והחרמתה את עמלק א"כ הוי כמו איסורי הנאה, וע"כ רצה להקריב דווקא בבמת יחיד דהיינו בגלגל (ובמ"א הארכתי בזה הרבה אי אמרינן דבעינן ממשקה ממותר לישראל בבמת יחיד) וע"כ אמר לו תחילה אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך, ואח"כ כשאמר שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך כו' ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל כו' (וכמו שביארתי שאמר לו אף אם קטן אתה בעיניך אעפ"כ ראשי שבטי ישראל אתה, וא"כ כיון שנצטוה להחרים את עמלק א"כ הוי מיד כמו איסורי הנאה דלא צריך למידייני וא"כ איך הקרבת מצאנו של עמלק לקרבן, וע"ז השיב אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני כו' ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלקיך בגלגל, פי' שע"כ הקריב בגלגל ולא בנוב שהי' שם מזבח כמו שפירש"י בזבחים (דף קיב) בד"ה קאי לנוב כו' כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב כמו שנאמר אין לחם חול כי אם לחם קודש אשר מלפני ה' אלמא שולחן ומזבח הוי התם כו', וא"כ כיון שגלגל לא הוי במה גדולה, ע"כ הי סבור שאול שמותר להקריב שם אף מהצאן ובקר של עמלק, וע"ז השיב שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' שכיון שנצטווה להחרימם ע"כ אין להקריבם אפי' בגלגל ג"כ:
ובזה יתבאר הא דאמרינן ביומא (דף כא) וירב בנחל א"ר מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכיתה את עמלק אמר ומה נפש א' אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו עאכו"כ, ולכאורה צריך להבין למה דן דווקא מעגלה ערופה דזהו דווקא בישראל אבל לא בעמלק, ואם שהתבונן מזה איך שהחמירה תורה בהריגת נפש מישראל א"כ אין להרוג אפילו משל עמלק הקטנים דאם גדולים חטאו קטנים מה חטאו א"כ הי' לו לדין מענין הריגת נפש סתם שהוא עון גדול, ולמה דן דווקא מעגלה, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דדן לענין הצאן נמי שמותר להקריב בגלגל, וזה דן מעגלה ערופה אעפ"י שנצטווה להחרימם ואעפ"י דקאמר שדן מעגלה ערופה לענין הריגת נפש, אעפ"כ איפשר לפרש הא דוירב בנחל על עסקי נחל כו' שדן לענין זה ג"כ וע"כ ניחא הא דאמר ר' מני וירב בנחל על עסקי נח כו' דהא דהקריב מצאנו של עמלק בגלגל למד ג"כ מדין עגלה ערופה וכמו שביארתי:
והנה ראיתי להרלב"ג על הא דכתיב (שמואל א' טז) ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה תתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל עלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי וכתב הרלב"ג ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ידמה שהרצון בזה שלקחה לזבוח לזבח שלמים, וכבר הי' איפשר לו זה כי אז כיתרו הבמות והי' איפשר להקריבו בבמת יחיד, ואעפ"י שהי' המשכן בנוב וכבר אמר לי א' מחכמי דורינו שמו ר' שלמה הנשיא בפי' זה הפסוק דבר נאות מאוד לפי הפשט וזה שהוא רואה שכבר כו' עגלה להעיר על שכבר נמצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו והי' הולך לערוף עגלה ולזה לא הי' לשאול לחקור איך הי' הולך במקום ההוא בעגלה כי העגלה תערף באיזה מקום ימצא בו חלל האדמה והי' אומר על צד מליצת כו' כי הי' לשאול לירא מהריגתו כי אותה העגלה שהי' הכונה בו לאמת מי הוא המכה ולזה הי' לו להתרחק מהריגת שמואל והנה אמרו ואמרת לזבוח לה' באתי לפי זה הפי' הוא לפי הנראה בעיני כי כאשר יבוא לבית לחם ויתבאר להם שלא ימצא חלל באדמה ע"ז האופן יאמר לאנשי המקום והוא שהוא בא לזבוח לה' וזה נאות מאוד ולזה תמצא שלא קדש שמואל מאנשי בית לחם יהודה כי אם ישי ובניו עכ"ל, ולפי מה שביארתי יתבאר יותר, והוא דלכאורה קשה דאיך לא יבינו ששמואל אינו הולך לזבוח לה' דא"כ למה אינו מקריב בנוב שהיא במת ציבור וכמו שהקשיתי לעיל מהא דתמורה (דף יד) הכי נמי מסתברא דאי תימא לאקרובי הוא דאזיל שביק ירושלים ואזיל ומקריב בחברון כו', אך התם מסקינן דכיון שהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב וכבר ביארתי לעיל, ועור דשאול לא יתפוס עליו בזה להבין מה שהלך לבית לחם, דהא מצינו גבי שאול גופא (שסואל א' יג) ויאסר שאול הגישה אלי העולה והשלמים ופי' המפרשים כי היתר הי' וזר מקריב בבמת יחיד אך איפשר לומר משום שהי' במקום מלחמה וכן מצינו בשמואל שהי' מקריב בבמת יחיד בשעת היתר הבמות כמו דכתיב (שמואל א') ויקח שמואל טלה חלב א' ויעלהו עולה כליל לה', ואמרינן בע"ז (דף כד) מניין לעולת נקיבה שהיא כשירה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב א' כו' אך דאעפ"כ הי' קשה לו דהא יבין שאול מפני מה הוצרך ללכת מביתו להקריב שלמים שם בבית לחם ע"ז פי שלקח עגלה ויאמר שהיא עגלה ערופה א"כ מוכרח הוא לילך במקום החלל, ופי' שהי' על צד המליצה על שהי' מתיירא שאולי יבקש שאול להורגו יהי' בידו העגלה, וא"כ יתפחד שאול מזה, דהא עיקר החטא של שאול הי' במה שלא נלחם מלחמת עמלק להסית הקטנים והבהמות, רק ששאול דן ק"ו מעגלה ערופה כמו דאמרינן וירב בנחל שדן על עסקי כחל, ומה ההורג נפש א' אמרה תורה הבא עגלה ערופה כו', וע"כ אמר לשמואל שיקח עגלת בקר ולומר שהוא הולך במקום החלל על ענין עגלה ערופה, ע"כ לא ימיתך שאול אעפ"י שיהי' כמסתפק אולי תלך לענין למשוח מלך, אך עגלה ערופה באה על הספק ג"כ, וכמו שנבאר, ויהי' זה הענין שימנע שאול מהריגת שמואל דהא הוא עצמו מנע מזה מלקיים הריגת שאול [ובזה שפי' הרלב"ג יתבאר נמי הא דכתיב (שם) ויעש שמואל את אשר דבר ה' ויבוא בית לחם ויחרדו זקני העיר לקראתו ויאמר שלום בואך, וכתב הרד"ק ויחרדו וינועו ויתקבצו לצאת לקראתו כו' ויש לפרשו לשון חרדה כי תמהו על בואו ופחדו אולי הי' בעיר מי שחטא חטא גדול שנצטרך שמואל הנביא לבוא העיר וזה שאמרו שלום בואך והוא ענה להם שלום כלומר אין דבר רק שלום אל תפחדו כי לזבוח לה' באתי עכ"ל, ולפי מה שפי' הרלב"ג בשם הר"ש שיאמר שבא על ענין עגלה ערופה ע"כ כתיב ויחרדו זקני העיר לקראתו, וכמו דאמרינן בסוטה (דף מה) זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול כו' זקני אותה העיר רוחצים את ידיהם במקום עריפה של עגלה ואומרים ידינו לא שפכה את הדם הזה, וע"כ מכי שמעו שהוא הולך עם עגלת בקר דהיינו למדוד העיר הקרובה להחלל, ע"כ כיון שבא אל העיר חרדו זקני העיר לקראתו שעליהם להביא עגלה ערופה, וכמו שאומרים ידינו לא שפכה כו' וכי תעלה על דעתך שזקני ב"ד שופכי דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון כו', וע"כ כתיב ויאמר שלום בואך, פי' ששאלו לו אם שלום בואו פי' אם לא בא על ענין עגלה ערופה כמו ששמעו, וע"ז כתיב ויאמר שלום לזבוח לה' באתי ולא על ענין עגלה ערופה רק לזבוח לה':
ומה שפי' הרלב"ג שאח"כ כשבא העיר ואמר לזבוח לה' באתי לפי מה שפי' הר"ש היינו שיאמר שלא מצא על אופן שצריך להביא עגלה ערופה, איפשר לבאר עפ"י מה שביארתי דלכאורה איך יכול להביא אח"כ קרבן מזה העגלה ערופה אי אמריכן כמו לאמרינן בכריתות (דף כה) דעגלה ערופה אסורה מחיים, ואמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן עד שלא תצא ותרעה בעדר, ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא מחיים תני עד שלא נראית לעריפה כו', אבל משנראית לעריפה אסורה מחיים, וכתבו התוס' ד"ה הא כו' וא"ת ומאי בכך והרי אשם ודאי דנודע על שלא נשחט יצא וירעה, ויש לומנר דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי שבאה לכפר הספק שעל ספק באתה מתחילה כיפר, וא"כ דמיתסר מחיים גם אחר שנודע באיסור הראשון עומדת עכ"ל, וא"כ כיון שבאה על ספק אפילו נודע שא"צ להביא נמי אסורה מחיים כמו באשם תלוי אם נודע לו שלא חטא, ועיין בסוטה (דף ו) אלא אי אמרת אין המים בודקין אותו אגלי מילתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש וכתבו התוס' ואין להקשות והא אשם תלוי אע"ג דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש דלא חזי לכפר מידי היכא דלא חטא ואפ"ה תנן בפ"ב דכריתות (דף כג) המביא אשם תלוי ונודע שלא חטא ירעה עד שיסתאב דהא מפרש התם טעמא משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש עכ"ל אלמא דבאשם תלוי אפי' נודע לו שלא חטא אפ"ה מביא אשם תלוי וא"כ הוא הדין לעגלה ערופה דדמי לאשם תלוי אפ"ה נודע שהי' מתחילה באופן שלא הי' צריכים לעגלה ערופה אפ"ה אסורה בהנאה ולאו דווקא אם נמצא ההורג אח"כ דהי' מתחילה באופן שצריכים לעגלה ערופה אלא אפי' נודע שלא הי' צריכים מתחילה כלל אפ"ה אסורה בהנאה כמו באשם תלוי וכמו שביארתי א"כ כיון ששמואל לקח בידו עגלת בקר איפשר דהוי כמו ירידתה לנחל איתן דלמ"ד דירידתה לנחל איתן אוסרתה ס"ל דבגוף הקדושה הזמנה מילתא הוא, ועיין בסנהדרין (דף מז) לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדושה, ובפרט דלכאורה לדעת הירושלמי (פ"ט דסוטה ה' ז) אמר ר' ינאי שמעתי לה גבול מואימתי היא נאסרת והורידו משעת הורדה אמר ר' שמואל בר ר' יצחק על שהיא בחיים היא קדושה ופי' המ"מ על שהיא בחיים היא קדושה כלומר מיד אחר הפרשה נאסרה מחיים ואין לה גבול דכפרה כתיב בה כקדשים, והכי משמע בירושלמי שם דמ"ד עד שהיא בחיים היא קדושה פליג על ר' ינאי דאמר דירידתה לכתל איתן אוסרתה מדפריך בירושלמי שם מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר, ומשני מאי תצא תצא מקדושתה, ולא משני כמו דמשכי בש"ס דילן (דף כה) תני עד שלא נראית לעריפה דהיינו קודם ירידתה לנחל איתן, אלמלא דס"ל דאסורה מיד לאחר הפרשה), וא"כ איך יקריב שמואל קרבן מאיסורי הכאה וכמו שהארכתי לעיל בזה, וא"כ יבין שאול שאין זה הכונה של שמואל, אך כיון ששאול רצה להקריב קרבנות מבהמות עמלק אף שבהמות עמלק המצוה לאבדם [וכמו שכתב הרלב"ג (שמואל א' טו) וזה לשונו וידמה שהכונה הי' בהחרמת עמלק בזה האופן שצוה ה' שלא יהנו ישראל כלל מנכסיהם להעיר כי הכונה האלקי' הי' בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען יראו הבאים כו' וידמ' שלזאת הסיבה בעינה כשמרו ישראל בימי מרדכי ואסתר משלוח ידם בביזת אויביהם שהי' מעמלק וכמו שספר ובבזה לא שלחו את ידם עכ"ל] וא"כ רצה שאול להקריב קרבנות מבהמות עמלק אעפ"י שהם אסורים בהנאה, כיון שלא הי' במות ציבור וכמו שביארתי וע"כ יאמר ג"כ אח"כ כשיבא העיר שלזבוח לה' באתי, ושאול לא יטעון עליו שאיך יאמר לזבוח לה' באתי מטה שאמר תחילה שהיא לעגלה ערופה והיא אסורה בהנאה דהא הוא בעצמו עשה ג"כ באופן זה, ובזה יחנצל לפני שאול על שהקריב אח"כ בבית לחם דהוי במת יחיד ודו"ק]: