אור ברסלב
אבי הנחל דרוש לשבת פרשת חודש - דרוש יז

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש לשבת פרשת חודש - דרוש יז

דרוש לשבת פרשת פרה - דרוש טז

איתא במדרש פ' בא החודש הזה לכם, הרואה את הלבנה האיך צריך לברך בזמן שהי' ישראל מקדשין את החודש, יש מן רבנן אמרינן ברוך מחדש חדשים ויש שהם אומרים מקדש חדשים ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשין אותו אין אותו קידוש כלום ואל תתמה ע"ז שהקב"ה קדש את ישראל שנאמר והיתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש, רצונך לידע בא ולמוד מכלי שרת משה קדש את המשכן ואת כל כלי' מי הי' מקדשם יכול הי' משה לבא ולקדשן אלא מה הי' עושין הי' הכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת כשם שקידש משה בדם המזבח כו' או מנחה מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדש עאכו"כ ישראל שהם קדושים מקדשים את החודש, אמר הקב"ה אני קדוש ולעצמי אני מקדש, אלא הריני מקדש את ישראל והם מקדשים אותי לכך כתיב והיתם לי קדושים כי קדוש אני ק' מקדשכם, וכן דוד אומר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומתי התחילו לקדש את החודש במצרים הה"ד החודש הזה לכם:

ולכאורה צריך להבין על שהמדרש מדמה ענין קידוש החודש לכלי שרת שמתקדש ע"י הקודש ואדרבא הי' להמדרש להמשיל שע"כ אומרים מקדש ישראל, כמו שהכלי שרת מקדש מה שנותנים בתוכה, הכא נמי אם ישראל מקדשים את החודש נעשה החודש מקודש, ע"כ אומרים מקדש ישראל:

ויובן בהקדם תחילה במה שהקשה הקצה"ח (ס' ר) על האגודה שכתב מצא דבר בביה"כנס זכה בו, ולא אמרינן דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש והובא הדין במ"א ה' בה"כנ ומקור הדין הוא מב"ב (דף עט) כיצד הקדיש בור מלא מים אשפה מלאה זבל כו' מועלין בהם ומה שבתוכן, אבל הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלא זבל כו' מועלים בהם ואין מועלין במה שבתוכן, וכתבו התוס' דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקנה חצר הדיוט, דחצר הדיוט משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש, והאריך שם הקצה"ח וכתב אולם בעיקר דברי האגודה תמיה' לי שכתב דבחצר ביהכנ"ס דאין יד להקדש דהא ביה"כ אין לו דין הקדש אלא כמו חצר השותפין, ומה"ט כתב הריב"ש דד' אמות זוכה לכל אדם בבי"הכנ דה"ל חצר השותפין, וכמו דאיתא בנדרים (דף מח) ואיזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ וביה"כ, וא"כ כיון דהוי חצר השותפין זוכין השותפין ועיי"ש שהאריך בזה:

ולי נראה ליישב עפ"י מה שביארתי על הא דאמרינן ביומא (דף כג) ת"ר מעשה בשני כהנים שהי' שניהם שוים ורצים ועולים בכבש, קדם א' מהם לתוך ארבע אמות של חבירו ונטל סכין ותקע לו בלבו, עמד ר' צדוק על מעלות האולם, ואמר אחינו ב"י שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך כו' אנו על מי להביא עגלה ערופה אם כו' על העזרות געו כל העם בבכי' בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמא סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר מש"ד והקשו התוס' תימא לי מאי פריך לימא שכ"ר יהודה ס"ל דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים ביומא (דף יב) ואפילו עזרות איכא למ"ד התם דנתחלקה לשבטים, ויש לומר דבלאו"ה צריך לשנוי' כדי להרבות בבכי' דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הא נודע, ועוד דקאמר על העיר או על העזרה ופשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי עכ"ל:

והנה באמת אפי' אי אמרינן דירושלים נתחלקה לשבטים אפ"ה אמרינן ביומא ואי בעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ודכרכים אין מטמא בנגעים והא תני אחוזתכם מטמאה בנגעים ואין ירושלים מטמא בנגעים, א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים בנגעים ואע"ג דכרכים נינהו כו' א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד פי' והוא הדין בתי כנסיות דכרכים ופירש"י שכרכים שהוא מקום שווקים ומתקבצין שם ממקומות הרבה, והיא עשוי' לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים, ועיי"ש בתוס' דתחילה ס"ד דת"ק סובר כל ירושלים אינו מטמא בנגעים משום דקדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני. ור' יהודה סבר דדווקא מקום מקדש שהוא מחנה שכינה כו' עיי"ש, אלמא דעזרה גופא אינו מטמא בנגעים, דמחמת הקדושה הוי כמו ששייך לכל ישראל, וא"כ איפשר לומר דפריך מירושלים וירושלים מי מטמא בנגעים ואפי' תימא כמ"ד דירושלים נחלקה לשבטים, אפ"ה בעזרה שהוא מקום המקודש, וא"כ שייך לכלל ישראל, ואינו מטמא בנגעים, והכא נמי לענין עגלה ערופה:

ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הקצה"ח על האגודה דביה"כנ הוי כמו חצר השותפין, דלפי שהבאתי מיומא (דף יב) דקאמר ואב"א הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים, ופירש"י שכרכים שהוא מקום שווקין ומתקבצין שם ממקומות הרבה והיא עשוי' לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים, וע"כ פוטרים חכמים ממזוזה, וכן שאינה מטמאה בנגעים, וכן אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד, וא"כ בתי כנסיות של רבים אינם מטמאים בנגעים וא"כ איפשר לומר דהאגודה מיירי בביה"כנ של רבים דלא הוי דשותפין וכן כתב הרמב"ם (פ"ד מה' מעשר ה' ו) בית הכנסת וביהמ"ד אם יש בהם בית דירה קובעים ואם לאו אין קובעים, וכתב ע"ז המ"ל עיין לקמן (סי"ד מה' טומאת צרעת ה' יד) וכוונתו דבעינן דווקא בית דירה לחזן, אבל בלאו"ה לא הוי כחצר השותפין, משום דבעינן לענין שיטבול למעשר דווקא אם מיוחד לבעה"ב, וכה"ג איתא בירושלמי (פ"ג דמ"ש) זאת אומרת ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה, מה חצר בית שמירה טובלת אף זו טובלת, א"ר יונה בדין הי' אפי' בתים ששם לא יטבלו שהן של כל ישראל פי' כיון שהם של כל ישראל ע"כ אינם טובלים, וע"כ ביה"כנ נמי אינו טובל דלא הוי כחצר השותפין אלא אם כן יש בה בית דירה לחזן הכנסת, ועיין בירושלמי (פ"ב דמכות) ומעלים הי' שכר ללוים דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר לא הי' מעלים שכר ללוים ואמרינן התם תני ר' יהודהאומר למחלוקת ניתנו ר' מאיר אומר כו' (פי' שר' יהודה סובר דלמחלוקת נתנו וא"כ הוי שלהם וכמו דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים ור' מאיר אומר לבית דירה נתנו אבל אינה שלהם) ואתי דר"י כר"מ ודר"י כדעתי', ובפ"ה דמ"ש ר"מ אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ, ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש, ועיין בברכות (דף כ) ובמ"א הארכתי בזה]:

והכי מוכח נמי ממה שכתב הר"ן בנדרים (דף מח) אסורין בדבר של אותה העיר שהם דרים בה מפני שאין לאנשי עיר הנידחת חלק בהם שהם יכולים למוכרם ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וה"ל כשותפין שאוסרין זע"ז, וא"כ כיון שתלוי במכירה, א"כ בביה"כנ של כרכין דאמרינן ספ"ד דמגילה (דף כו) אר"ש ב"נ אר"י לא שנו אלא בביה"כנ של כפרים, אבל בביה"כנ של כרכין כיון דמעלמא אתא לא מצי מזבני לי' דה"ל דרבים כו' מיתבי בבית ארץ אחוזתכם כו' הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים אמאי הא דכרכין הוי, אימא א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום המקודש בלבד ואפי' ת"ק לא פליג אלא שאומר דכל ירושלים אינה מטמאה בנגעים משום דסובר דכל ירושלים לא נתחלקה לשבטים אבל בהא כ"ע מודו דמקום המקודש אינו מטמא, וכן בתי מדרשות דכרכים לא הוי כשותפין [ובפרט לפי מה שכתב הר"ן דהטעם מפני שיכולים למכור ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, וא"כ ביה"כנ של כרכין שאין יכולים למכור ז' טובי העיר במעמד א"ה, א"כ בודאי דביה"כנ של כרכין לא הוי כמו דשותפין, והכי מוכח במגילה (שם) מדפריך ארשב"נ דאנר דביה"כ של כרכין לא מצי מזבני, מהא דא"ר יהודה דמקום המקדש לא מטמא בנגעים, אלמא דחד טעמא אית להו דאם יכול למוכרם הוי כמו דשותפין ואם אינו יכול למוכרם הוא של כל העולם ואינו מטמא בנגעים]:

ובמ"א ביארתי על הא דר' צדוק ביומא (דף כג) שעורר את העם בבכי' הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה כו' אנו על מי להביא עגלה ערופה אם על העיר או על העזרות, ומה הי' הענין הא דעגלה ערופה, והוא כמו שביארתי דמקום המקודש לא מקרי מקום המיוחד, אלא מחמת הקדושה שייך לכללות ישראל, והטעם כמו שכתב הרא"ש במגילה (דף כו) בביה"כנ של כרכין שאפילו ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייעו להם מחוץ לעיר בהוצאת בנינה, אפי' הכי כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדישוה לדעת כל העולם כו' והא דקאמר בירושלמי הדא דתימא בביה"כנ של יחיד, אבל של רבים אסור שאני אומר שמא א' מסוף העולם קנוי בה פי' יש לו זכי' בה, ואפילו הסכימו כל הרגילים ליכנס לעיר הזאת למוכרה שמא יש א' בסוף העולם שהי' סמוך לעיר הזאת והי' רגיל לכנס בה ולדעתו הוקדשה, וא"כ בביהמ"ק גופא אפי' אי אמרינן דירושלים נתחלקה לשבטים אפ"ה איפשר לומר דמחמת הקדושה שיש בה היא שייכא לכללות ישראל, ונק' תל תלפיות תל שכל פיות פונים אלי' והתפללו אלי דרך ארצם ושם הוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שכל התפילות שמתפללים עולים דרך שם התפילות, וכמו דאמרינן בברכות (דף ל) הי' עומד בא"י, יכוין לבו כנגד ירושלים כו' ואפי' אם תאמר שירושלים כיון שנתחלקה לשבטים הוי כמו שיש לה בעלים מיוחדים עכ"ז בעזרות שהיא מקום המקודש, ואפי' בזמן הזה כמו דאמרינן כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבת עינו שנאמר והי' עיני ולבי שם כל הימים, א"כ מחמת הקדושה בודאי היא שייכה לכללות ישראל, אף דבתחילה העזרות נמי נחלקה לשבטים, וכמו דאמרינן ביומא (דף יב) מה הי' בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות, ומה הי' בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, אעפ"כ מקום המקודש אינו מטמא בנגעים מפני גודל הקדושה שבה וע"כ היא שייכה לכללות ישראל, אך ה"מ כל זמן שלא הי' ש"ד במקום עזרה, שע"י הש"ד השכינה מסתלקת, וא"כ כיון שאירע כזה בעזרות, א"כ זהו הוכחה שהשכינה מסתלקת, וכמו שהי' בבית ראשון, דאמרינן בר"ה (דף לא) עשר מסעות נסעה שכינה מקראי מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן כו' וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא, והטעם הא דגלתה סנהדרין הוא נמי משום שהי' ש"ד, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף מא) מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות לומר שלא דנו ד"נ משום דחזו דנפישי רוצחים:

[וע"כ ביארתי במ"א על הא דאמרינן שם דש"ד הוא דזל וטהרת הכלים כדקיימא קיימא שש"ד תלוי הדין בסנהדרין וכיון שגלתה סנהדרין א"כ מעילא פרץ הענין של ש"ד ועיין בתוס' כתובות (דף ל) בד"ה מיום, אבל טהרת הכלים אמרינן בסנהדרין (דף פא) כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאים אותו לב"ד פרחי כהונה מוציאין אותו לחוץ ומפציעין את מוחו בגיזרין, וא"כ אין זה תלוי בסנהדרין ע"כ הי' זה הענין של טהרת הכלים חמור להם] וע"כ עוררם ר' צדוק לבכי' דכיון שאנו רואים ש"ד בעזרה, א"כ השכינה מסתלקת, וא"כ כיון שמקום העזרות ג"כ נתחלק לשבטים, א"כ חזרה לדין ממון, וא"כ על מי להביא עגלה ערופה אם על העיר או על העזרות. וע"ז געו כל העם בבכי' שהבינו שהבית עתיד ליחרב שהשכינה מסתלקת, וע"כ געו בבכי':

ובזה יתבאר הספרי הביאו הילקוט פ' מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה מגיד הכתוב שש"ד מטמא את הארץ ומסתלקת השכינה מפני ש"ד חרב ביהמ"ק מעשה בשני כהנים שהי' שוין ורצין ועולין בכבש כו' בא ר' צדוק ועמד על מעלת האולם אמר שמעוני אחינו ב"י הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה באו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה על ההיכל, או על העזרות געו כל העם כולם בבכי' כו' מכאן אמרו בעון ש"ד שכינה מסתלקת מישראל ומקדש מטמא, וצריך להבין מהו מכאן אמרו בעון ש"ד שכינה מסתלקת מישראל והיכן מוכח, אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דכיון דעוררם לבכי' ע"י מה שאמר אנו על מי להביא עגלה ערופה, היינו להורות שגם ההיכל והעזרות הוי כמו שנתחלקה לשבטים דכיון שהשכינה מסתלקת א"כ חזרה לדין ממון וכיון שנתחלקה לשבטים, ע"כ שייך בה דין עגלה ערופה, ואעפ"י שהכא נודע מי הכהו עכ"ז עוררם בזה לבכי' ששייך בהיכל ועזרות דין ע"ע וכמו שביארתי, וע"כ אמרינן רפ"ד דיומא (דף לט) ת"ר ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא הי' גורל עולה בימין ולא הי' לשון של זהורית מלבין כו' והי' דלתות ההיכל נפתחות מאליהן כו' והטעם כמו דאמרינן בסנהדרין (דף מא) מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות לומר שלא דנו ד"נ משום דחזו דנפישי כו' וע"י שבעון ש"ד שכינה מסתלקת ע"כ הי' דלתות ההיכל נפתחין מאליהן כו':

ובזה יתבאר הא דאיתא במדרש שישעי' אמר בית קדשינו ותפארתינו וירמי' אמר נחלתינו נהפכה לזרים, בא אסף ואמר אלקים באו גוים בנחלתך והענין הוא שהם אמרו שכיון שנסתלקה השכינה, א"כ כיון דמקום העזרות נתחלקה לשבטים, א"כ הוי כמו שהם שלנו, וכן אמר ירמי' בית קדשינו ותפארתינו הי' לשריפת אש שכיון שנסתלקה השכינה א"כ חזרה לדין ממון, והוי בית קדשינו ותפארתינו, דהא בעצם גם מקום העזרות נתחלקה ג"כ לשבטים, בא אסף ואמר לא נחלתינו ולא בית קדשינו אלא אלקים באו גוים בנחלתיך טמאו את היכל קדשיך, שאעפ"י שחרב אעפ"כ נק' תל תלפיות תל שכל פיות פונים אליו, וכל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבית עינו שנאמר והי' עיני ולבי שם כל הימים ע"כ שייך לכללות ישראל, וכמו שביארתי בביה"כנ של כרכים:

ומעתה כיון שביארתי שביהכ"נ של כרכים לא הוי דחצר השותפין, ע"כ ניחא הא שכתב האגודה שאם מצא דבר בביה"כנ זכה בו, ולא אמרינן דחצר ביה"כנ קונה להקדש דאין יד להקדש, וחצר השותפין לא הוי דמיירי בביה"כנ של כרכים:

אמנם כל זה הוא לדעת התוס', אבל הרמב"ן כתב הביאו הקצה"ח (ס' ח) דשפיר קני חצר להקדש אלא דאין מעילה בזכית' משום דבמעילה בעינן דווקא שיהא מכח ישראל המקדיש, אבל מה שחצר קונה מעצמה להקדש אין בזה מעילה, והקשה הקצה"ח על הרמב"ן מהא דאמרינן פ"ג דבשבועות (דף כד) גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד' חטאות ואשם א' דפריך וליחשוב נמי שבועה שלא אוכל ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והא מוקדשים דאיתא בשאלה וקתני ומסיק בבכור ואי נימא דיש חצר להקדש, א"כ במוקדשין נמי כיון דכבר נשחטו בעזרה קני לה בהקדש, דעזרה הוי חצר הקדש ותו לא מהני שאלה בתר דאתא ליד גיזבר משום דלא מהני שאלה בהקדש אלא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל היכא דאתי ליד גיזבר דכבר קני לה הקדש במשיכה לא גרע כח הקדש מכח הדיוט דבתר דקני לה במשיכה אינו חוזר, והובא בש"ך (ס' רנה) וה"נ כיון דחצר קונה להקדש והוא העזרה תו לא מצי למיתשל עלי' כיון דכבר קני לה הקדש, וכיון דליתא בשאלה ממילא אית בי' מעילה כיון דקדושה הראשונה קיימת, אלא ודאי כדעת התוס' דאין חצר להקדש עכ"ד, ותמיהני על הקצה"ח על שלא הביא התוס' דכריתות(דף יד) שהקשו התוס' התם דאמאי לא קא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשים דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה עכ"ל התוס', וא"כ כתבו התוס' בעצמם דלאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן שוב לא מהני שאלה אלא שהט"א והאחרונים הקשו על דברי התוס' מהא דשבועות (דף כד) דמשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש, ומשני בבכור, וכבר הבאתי בספרי ע"י (ס' ז) מה שתירצו האחרונים דהתם משני לרבא שאומר דחל בכולל הבא ע"י עצמו ולרבא ליכא לשנוי מידי דאיתא בשאלה לא קתני דהא אכתי קשה דליחשוב כגון דאכלה כולה ושוב לא מהני שאלה לרבא בשבועות (דף כח). ומוכרחין אנו לומר כיון דעיקר הדבר ישנו בשאלה לא קתני, וע"כ פריך והרי הקדש דעיקר הקדש נמי ישנו בשאלה דכיון דעיקר הקדש ישנו בשאלה, אע"ג דמיירי בנותר וזהו לאחר שנשחט ונזרק דמו כהלכתו, אעפ"כ אמאי חשיב כיון דעיקר הקדש ישנו בשאלה אבל התוס' בכריתות (דף יד) תירצו אליבא דהלכתא דבשבועה מהני שאלה אף שאכלו כבר כאמימר בשבועות (דף כח) דישנו בשאלה אי בשוגג מחוסר קרבן כו', וע"כ לא קא חשיב משום דמהני בי' שאלה, משא"כ הקדש אע"ג דעיקר הקדש ישנו בשאלה אעפ"כ כיון שלאחר שנזרק לא מהני שאלה, ע"כ הוי כמו דליתא בשאלה, וע"כ לא קא חשיב עכ"ד, וא"כ אין ראי' נמי ממה שהקשה הקצה"ח על הרמב"ן דאם איתא דיש חצר להקדש, א"כ קני לה בעזרה ושוב לא מהני שאלה דהא כבר ביארנו דבשבועות (דף כד) משני אליבא דרבא ומוכרחין אנו לומר כיון דעיקר שבועה איתא בשאלה לא קתני וא"כ עיקר הקדש נמי מהני בי' שאלה אכן בכריתות באמת כתבו התוס' דע"כ לא חשיב משום דישנו בשאלה ובהקדש לאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן שוב לא מהני שאלה, דהא בכריתות הוכיחו התוס' מדקאמר אקדשי' מיגו דאתוסף כו' דאי הוה מיירי בבכור לא היה אומר אקדשיה שהרי קדש בפטר רחם, ובחידושי לכריתות ביארתי שם דסוגי' הש"ס קאי דווקא אי מיירי באקדשה ולא בבכור שהרי הש"ס מקשה התם בכריתות דף יד) וניתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול, ואי הוי מיירי בבכור לא הוי מקשה הש"ס מידי דהא אמרינן בריש מעילה (דף ג) אמר ר"נ אמר רב זריקת פיגול מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים ואינה מביאה לידי מעילה בקדשים קלים, וא"כ אי הוי מיירי בבכור לא הוי קשי' לי' דליתני חמש חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול דא"כ לא הוי בי' מעילה דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה, וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה"ג) וכמו שכתב שם הכ"מ אע"ג דבפ' התכלת (דף מז) פריך מדרב גידל וקאמר ולאו איתותב כו' עיי"ש וא"כ אי הוי מיירי בבכור דהוי קדשים קלים לא מצי מקשה דליתני חמש משום פיגול דא"כ לא הוי בי' מעילה, ע"כ קאמר הש"ס תחילה דאקדישינהו וא"כ מצי מיירי בקדשי קדשים וא"כ אית בה מעילה אפי' פיגול נמי:

ודע שראיתי להמ"ל (בסי"א מה' מעה"ק ה' ד) וזה לשונו כתב הרשב"ם בפ' יש נוחלין (דך קב) אההיא דאמרינן יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדישו ומצאו לו מחט של חרמה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדי' כהקדש טעות איגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש מעולם ופטור מכרת, ע"כ, ואני מסתפק בשוחט בפנים ואכלו קודם זריקה דלוקה אי מהני שאלה לפוטרו ממלקות דילמא דווקא שוחט בקיץ דהא שחיטה שאינה ראוי' מהני שאלה, אבל בשוחט בפנים לא וראיתי להתוס' בפ"ג דכריתות (דף י"ד) ד"ה ארבע שכתבו השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתי' בשאלה, ומפשט דבריהם נראה דדוקא היכא דנשחט ונזרק דמים כהלכה לא מהני שאלה, אבל קודם זריקה מהני שאלה כו' עיי"ש ותמיהני על המ"ל דאיך דקדק בדברי התוס' דדווקא אם נשחט ונזרק דמן כהלכתן, דא"כ איך מקשה הש"ס וניתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול דהא ודאי מיירי בדאקדישינהו וא"כ קשה דהא לא חשיב מה דמהני שאלה, ומוכרחין אנו לומר דאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן שוב לא מהני שאלה, והשתא אי אמרינן דדווקא אם נשחט ונזרק דמן כהלכתן, וא"כ אם הוי מיירי כגון דפיגול א"כ לא נזרק דמו כהלכתו וא"כ משהני שאלה, אלא ודאי דלאו דווקא נשחט ונזרק אלא אפילו נשחט נמי לא מהני שאלה וא"כ יש שזה סייע להרמב"ן דיש חצר להקדש וע"כ כיון שזוכה החצר להקדש שוב לא מהני שאלה, והא דקאמר בשבועות (דף כד) מידי דאיתא בשאלה לא קתני היינו מה דעיקרו הוא בשאלה וכמו שביארתי ודו"ק היטיב]:

אולם הקצה"ח השיג שם על הרמב"ן והביא ראי' מהא דאיתא בנדרים (דף לד) דאמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלוה לאוכלה מעל לפי כולה, אלמא דאפי' ע"י חצר נמי יש בה מעילה, ולי נראה דהתם שאני שבא ע"י כח אדם המקדיש, וע"כ אפי' ע"י חצר נמי יש בה מעילה, אבל אם הי' החצר קונה להקדש לא הי' מעילה ומשום שכל שההקדש זוכה מעצמה ולא ע"י ישראל המקדיש אין בזה מעילה, והתם בנדרים הוי ע"י אמירתו שאמר תזכה חצירי להקדש, וכמו דאמרינן ביומא (דף כט) אמר מר זוטרא ואתימא רב אשי אמר כיון שסידרו שלא כמצותו נעשה כמו שסידרו הקוף:

ועפי"ז יש ליישב לכאורה בהא שדקדקו בתוס' בב"ק (דף סז) מיתבי הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר, אמרי התם איכא שנוי השם מעיקרא טבלא והשתא תרומה, הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש, וכתבו התוס' בקדשים שאין חייב באחריותן לא הי' צריך ליתן טעם זה דיש כאן שינוי רשות, אלא בעי לאוקמי אפילו בחטאת ובאשם, ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, מ"מ שינוי השם יש כאן עכ"ל, והנה מדברי התוס' האלו מוכח דסברי דבחטאת ואשם כיון דאמרינן בב"ק (דף עו) ודקשי' לך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, להדיוט מעיקרא תורא דראובן, והשתא תורא דשמעון, מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, דע"כ כיון דלא הוי מכירה לא הוי נמי שינוי רשות ג"כ מחמת דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ובב"ק (דף עו) כתבו התוס' בד"ה והשתא בהיפוך וזה לשונו וקדשי מזבח אומר ר"י אע"ג דמקרו על שם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה מ"מ למ"ד יאוש לא קני חשוב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל ההקדש אחר היאוש כדמשמע לעיל (דף סו) דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול, ואפי' הכי א"ש דחל ההקדש, אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתי' דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות וכן כתבו התוס' בב"ק (דף סו) בד"ה ש"מ דיאוש לא קני דאי קני א"כ חשוב שפיר קרבנו ולא מיפסל משום מצוה הבאה בעבירה הואיל והוא קנוי לי קודם שהקדישו כמו שאפרש לקמן, אבל אי לא קני ביאוש מיפסל, ומ"מ קדוש הוא אע"ג דאכתי לא ידע טעמא דשינוי השם דקאמר לקמן מעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות דאין הגזלן חייב באחריותן, ולכאורה כיון דאמרינן דהא דאמרינן בב"ק (דף עו) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, זהו דווקא לענין שלא יהא מכירה. אבל לענין שינוי רשות הוי שינוי רשות, א"כ מנין לנו לומר דבחטאת ואשם כיון דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, והוא מתחייב באחריות לא הוי יאוש ושינוי רשות והוא דוחק וא"כ קשה קושי' התוס' דלמאי הוא אומר התם איכא שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש, אמאי לא אמר דהוי יאוש ושינוי רשות:

ונ"ל ליישב עפ"י מה שכתב הקצה"ח (ס' שס"ב ס' ג) שנסתפק בנותן מתנה לאחר יאוש לקטן אי זוכה או לא, ומסיק דמשום דקטן אינו קונה אלא בדעת אחרת מקנה, אותו, והכא שהגזלן לא קנה ביאוש לחודא לא הוי דעת אחרת מקנה, א"כ לא קנה הקטן, וכתב שנראה שלפי דעת התוס' והרא"ש והרמב"ן טעמא דיאוש ושינוי רשות הוא משום דבהתירא אתא לידי', וא"כ שינוי רשות לאו קנין הוא כלל, והלוקח הוא שקונה אותו כיון דבהתירא אתא לידי', וע"כ כיון ששינוי רשות בעצמותו לא מצטרף לקנין כלל, והלוקח קונה אותו ביאוש לחודי' כיון דבהתירא אתא לידי', ע"כ אין הקטן קונה אותו, כיון דאין זה קנין א"כ ליכא דעת אחרת מקנה אותו, אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' שינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קונה, א"כ הוי קנין בבחי' המקנה, וע"כ אמרינן כיון שהי' אח"כ שינוי רשות שוב חזר להיות קנין אפי' לגבי המקנה, ונתינתו להקטן דנעשה שינוי רשות הוי קנין א"כ הוי כמו שהי' להמקנה קנין בזה ושניהם באים כא', וע"כ קנה הקטן נמי כיון דיש דעת אחרת מקנה:

וא"כ לשיטת התוס' לא הוי קנין בבחי' המקנה, אלא בבחי' הקונה, דקונה אותו לאחר יאוש משום דבהתירא אתא לידי', ולשיטת התוס' ניחא הא דכתב הרא"ש בב"ק (דף ס"ו) דאם קידש אשה בגזילה לאחר יאוש צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות קני מדרבנן כו' ולכאורה הא הוי מקודשת דאורייתא משום יאוש ושינוי רשות ובהא כ"ע מודו, אך אי אמרינן דיאוש בעצמו אינו קונה, ולא מהני לגבי המקנה דלימא דבאים כא', אלא שהוא קנין בבחי' הקונה, וא"כ אינה מקודשת מדאורייתא דהא לא יהיב הנותן מידי, וכמו דאיבעי לן בפ"ק דקידושין (דף ז) בתר נותן ומקבל אזלינן, ע"ש בתוס' דהבעי' היא אי אזלינן בתר מקבל דלגבי המקבל הוי שוה פרוטה אע"ג דליכא גבי נותן, ועיין בספרי ע"י (ס' ו) מה שהארכתי בזה משא"כ לדעת הרמב"ם איפשר דחשיב נתינה לגבי הנותן נמי, ואמרינן דבאים כא', וכמו שכתב הקצה"ח דמהני לגבי קטן, אע"ג שגבי קטן בעינן דעת אחרת מקנה:

[ובזה יתיישב מה שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' קידושין ה' ז') המקדש את האשה בגזל או בגניבה וחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, וכתב הכ"מ דהטעם דבשנתייאשו הבעלים מקודשת אעפ"י דקייל"ן דיאוש בלבד אינו קונה הכא שאני שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותו, והוא כמו שביארתי שלדעת הרמב"ם שינוי רשות היא בנחי' קניין, וע"כ הוי קנין לגבי הנותן כמי משא"כ לדעת הרא"ש דלא הוי שינוי רשות בבחי' קנין, וע"כ ליכא מצד הנותן, אך לכאורה יש להקשות לדעת הרא"ש מהא דאמריכן בקידושין (דף נה) ההוא גברא דחטיוף זוזי מחברא ושדא לה ואמר לה מקודשת לי אתא ההוא גברא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים, משמע דאי הוי אמרינן דסתם גזילה יאוש בעלים הוי אמרינן דמקודשת, ואמאי הא לדעת התוס' והרא"ש ליכא מצד הנותן וכ"ת שהוא מחמת דפסק הרא"ש דיאוש לחודי' קונה מדרבנן, הא כבר הוכחתי בספרי נ"י (ס' ז) דרבא ס"ל דיאוש אינו קונה משמע אפי' מדרבנן וכן מהא שכתבו התוס' במרובה (דף ס"ז) ד"ה רבה כו' דרבא ס"ל דיאוש אינו קונה ומשמע שם מהראי' שהביאו מגיטין (דף כ"ה) דיאוש כדי לא קני אפי' מדרבנן, אך איפשר לומר דרבא לטעמי' דבעי בס"ק דקידושין (דף ז) אי בתר נותן או בתר מקבל אזלינן ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' אישות ה' א) אך לפי"ז לא הי' לו להרא"ש לומר דמקודשת מדרבנן משום דיאוש לחוד קונה והלא תיפוק לי' דבלאו"ה מקודשת משום דהוי שינוי רשות דדילמא בחר דידה אזלינן ומקודשת מספק ודו"ק]:

וא"כ כיון שביארתי דלדעת התוס' יאוש ושינוי רשות עיקר הקנין הוא בבחי' הקונה. דקונה משום דבהתירא אתא לידי', אבל לגבי' המקנה לא מהני מידי, וא"כ איך נאמר דהגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה משום יאוש ושינוי רשות, כיון דשינוי רשות הוא רק בבחי' הקונה, וע"כ בקונה ניחא שהוא קונה אותו אחר יאוש משום דבהתירא אתא לידי', אבל במקדיש ותורם, כיון שאינו בבחי' המקדיש והתורם, א"כ לכאורה אי אפשר שתחול ההקדש והתרומה, ולפי"ז מוכרחין אנו לומר דס"ל להתוס' שהקשו דנימא הטעם משום שינוי רשות א"כ ההקדש והתרומה חל בעצמו, דהוי לגבי הקדש כמו בהתירא אתא לידי', וא"כ יש לספק לדעת הרמב"ן דאם ההקדש בעצמות קונה ליכא מעילה רק דווקא אם נעשה ע"י ישראל המקדיש אם הוי בכה"ג כמו שבא ע"י ישראל המקדיש, שיהי' בהם מעילה, אך באמת נראה דמקרי שבא מכח המקדיש ודו"ק [וראיתי להרשב"א בב"ק (דף ס"ז) שכתב דלא מצי לשנוי בהקדש ובמעשר משום שינוי רשות דבהקדש בעי לאוקמי אפי' בחטאת ועולה דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ובמעשר איכא למימר במעשר ראשון ואי בשני לא בעי לדחוקי ולאוקמי דלא כהלכתא כר"מ עכ"ד, והוא תמוה דהא אדרבא אמרינן בקידושין (דף כ"ד) דהלכה כר' מאיר במעשר (דממון גבוה הוא) הואיל וסתם לן תנא כוותי']:

ועיין בקצה"ח (ס' ר) שכתב על הרמב"ן שכתב דבעינן שיהא דווקא מכח ישראל המקדיש דזהו דווקא בקדשי מזבח, אבל לא בקדשי ב"ה, והראי' דהא אמרינן בזבחים (דף מ"ה) דקדשי עכומ"ז לא נהנים ולא מועלים זהו דווקא בקדשי מזבח דקדוש קדושת הגוף, ע"כ בעינן שיהא דווקא מכח ישראל המקדיש, ואז אית בהו מעילה, אבל בקדשי בדק הבית דקדוש קדושת דמים לא בעינן שיהא דווקא מכח ישראל המקדיש, וא"כ בב"ב (דף ע"ט) דמיירי בקדשי ב"ה ע"כ לא שייך לומר שאין בזה מעילה משום דבעינן דווקא מכח ישראל המקדיש, ולא מכח חצר דהקדש, דבקדשי ב"ה לא שייך זה דבעינן שיהא דווקא מכח ישראל המקדיש, ובזה ביארתי הא דאמרינן בתמורה (דף ל"א) כדתני' חלב המוקדשים וביצי תורין לא נהנים ולא מועלים בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה חמורה מועלין בחלבה, ואפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ גידולין דחזי למזבח אבל גידולין דלא חזי למזבח אין מועלין בהם, ופירש"י גידולין דחזו למזבח כגון ולדות קדשים, והתוס' הקשו דולדות קדשים אינן קדושים מטעם גידולין אלא מטעם דכתיב יהי' לך בתמורה (דף י"ז) אלו ולדות, ופי' התוס' לענין דם כו' עיי"ש, וכן הא דאמרינן מעילה (דף י"ב) חלב המוקדשים וביצי תורין לא נהנים ולא מועלים בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובריצתה חמורה מועלין בה ובחלבה, וביארתי שהטעם שקדשי מזבח בעינן דווקא שיהי' מכח המקדיש, וע"כ בקדשי עובד כוכבים ומזלות כו' אמרינן בזבחים (דף מ"ה) דלא נהנים ולא מועלין בה משום דליכא כח ישראל המקדיש, אבל בקדשי ב"ה מועלין בה, ומשום דבקדשי ב"ה כיון דלא הוי קדושת הגוף ע"כ לא בעינן כח המקדיש, אלא כל שקדוש להקדש מצד דמי', ע"כ מועלין בה, ובזה יתיישב קושי' התוס' במעילה (דף י"ב) שהקשו דאמאי אין מועלין בקדשי מזבח בחלבה ובביצתה כיון דחלב עצמו אסור כמו דאמרינן בבכורות (דף ט) תזבח ולא גיזה בשר וצא חלב, וכמו שהוכיחו דאפי' החלב עצמו אסור עיי"ש, אבל לפי מה שביארתי ניחא דלענין מעילה בעינן דווקא שיהא מכח אדם המקדיש וע"כ אין מועלים בחלבה ובביצתה שזהו גידולין ולא הוי מכח אדם המקדיש, אבל בקדשי ב"ה מועלין בגידולין דקדשי ב"ה שהקדישה, אינה קדושת הגוף רק קדושת דמים, ע"כ לא בעינן שיהא מכח אדם המקדיש:

ולפי מה שביארתי עפ"י מה שכתב הקצה"ח דהא דאין חצר להקדש היינו דווקא בקדושת מזבח ותלי זה בהא דאמרינן בזבחים (דף מ"ה) דקדשי עכומ"ז לא נהנים ולא מועלים, וא"כ כיון שזה תלוי בהא דקדשי עכומ"ז כו' א"כ בהא דאמרינן התם דקדשי כו' אין עושין תמורה, וא"כ לפי"ז יהי' מוכח דלענין תרומה בעינן דווקא שיהא מכח אדם המקדיש, ולפי"ז הי' איפשר לומר דהטעם דאין הולד עושה תמורה, וכמו דאמרינן בתמורה (דף י"ב) תמורה עושה תמורה ולא הולד עושה תמורה, ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה, א"ל הקדש עושה תמורה ולא הולד עושה תמורה הי' איפשר לומר כמו שלדעת רש"י הא דאין מועלין בגידולין היינו בולדות בקדשי מזבח, והטעם כמו שביארתי דמעילה בעינן מכח ישראל המקדיש וה"נ לענין תמורה דאין קדשי כו' עושין תמורה, וא"כ משמע דבעינן שיהא מכח ישראל המקדיש, וע"כ עושה תמורה, אבל קדשי עכומ"ז אין עושין תמורה, וע"כ הולד נמי אינו עושה תמורה, דהא שהולד אינו עושה תמורה, היינו דווקא אם לא הקדיש הולד עצמו, כמו דמוכח בפ"ק דתמורה (דף י) איתבי' אין ממירין לא איברין בעוברין ולא עוברין באיברין, ואימורי הוא דלא מימר הא מקדש קדשי, א"ל בולדי קדשים דקדישו וקיימו אי ולד קדשים במעי' אמן הוא דלא עבדי הא אבראי עבדין, והא תני' אין הולד עושה תמורה כו' אלמא דאי אקדשי' להולד גופא הוה ניחא, דהולד עושה תמורה והטעם כמו שאמרו לו חכמים לר' יהודה דהקדש עושה תמורה דווקא מכח אדם המקדיש ולא הולד עושה תמורה:

ועפי"ז הי' איפשר ליישב מה שהקשו התוס' בגיטין (דף מ"ג) בד"ה גמרו קידושי ראשון, והא דאמרי בפ"ק דקידושין (דף ו) בהמה של שני שותפין הקדיש חצי וחזר ולקחה והקדישה חצי' כו' הא לא הקדישה לא גמרי כו', (ותמיהני על המקנה בקידושין (דף ז) שהקשה ג"כ קושי' התוס' דאמאי בעינן שיקדיש אח"כ החצי' אמאי לא אמרינן דמכי לקחה פשטה ההקדש בכולה, ולא הביא דברי התוס' דגיטין (דף מ"ג) ועיי"ש בתוס' שנדחקו בזה, אבל לפי מה שביארתי אלולי מסתפינא הי' איפשר לומר דע"כ אמר דווקא חזר ולקחה והקדישה דאי לא הקדישה רק שאחר שלקחה הי' ההקדש מתפשט בכולה, ע"כ לא הי' עושה תמורה, כיון דמצד עיקר ההקדש לא הי' עושה תמורה, כמו דאמרינן בתמורה (דף י) אין ממירין לא איברין בעוברין ולא עוברין באיברין כו' וא"כ מצד שהי' קדושה חצי' לא הי' עושה תמורה, ואע"ג שכתבו התוס' בתמורה (דף כ"ו) בד"ה מהו כו' דבחצי' אמרינן דעושה תמורה דעדיף יותר מאבר שהנשמה תלוי' בו הוא דוחק, ויתבאר במ"א ועוד דהתם היא קדושה בכולה אלא שחצי' עולה וחצי' שלמים, אבל הכא חצי' אין עושה תמורה, וא"כ יעשה תמורה מכח שפשטה אח"כ הקדושה בכולה, ע"כ אינו עושה תמורה, דתמורה להשפיע הקדושה על אחר בעינן דווקא שיהא מכח אדם המקדיש, ולא מחמת שהוא קדוש מעצמו, וע"כ כיון שאומר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' שלו וחזר ולקחה חצי' אחרת והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, ע"כ לא הי' יכול להשמיענו אם לא חזר והקדישה דהוי קדושה ממילא, וע"כ לא הי' עושה תמורה, וכמו שכתבו התוס' בקידושין (דף ז) דע"כ נקט חזר ולקחה, ולא נקט בהמה של שני שותפין שהקדיש כל א' חצי' משום דלא שייך התם ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, דשותפין אין ממירין כדאמר בתמורה (דף י"ג) אך שזה דוחק ועיין בתמורה (דף כ"ה):

ובמ"א תירצתי קושי' התוס' דע"כ קאמר וחזר ולקחה והקדיש חצי' ולא אמרינן כיון דחזר ולקחה כגמר ההקדש כמו דאמרינן גמרו קידושי ראשון, דהטעם הוא כמו שביארתי בארוכה בספרי כ"י (ס' י"ז) על הירושלמי למי ה"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך שלשים יום ה"ז מכורה הקדישה הקדש חזר ולקחה בתוך שלשים יום חל עלה הקדש עולה ולא דמי עולה לאשה כו' עכ"ל הירושלמי וביארתי שם (בתחילה) הירושלמי דלא דמי עולה לאשה דאע"ג דבאשה אמרינן התם דאם קידשה לאחר שלשים יום ונתקדשה בתוך שלשים יום לאחר, ואח"כ מת האחר בתוך שלשים או גירשה חלו עלה קידושי ראשין, וא"כ בכה"ג אם הקדיש בהמה לאחר שלשים יום ואח"כ מכרה, וחזר ולקחה דחל עלה הקדש ראשון שהקדיש לאחר שלשים יום ע"ז אומר דלא דמי דהתם אם מת השני או גירשה א"כ מעילא חל עלה קידושי ראשון כיון דתו אינה מקודשת לשני ע"כ חלים עליה קידושי ראשון משא"כ בעולה אם מכרה בתוך שלשים יום וחזר ולקחה לא חל עלה הקדש ראשון והטעם דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, כמו שכתב הרשב"ם בב"ב (דף ס"ג) עיי"ש לענין אם חזר ולקחה דמה מחר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וע"כ כיון שאם הי' ביד השני לא הי' חל עלה הקדש ראשון ע"כ אפי' חזר ולקחה לא חל עלה הקדש ראשון דמ שכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ועיי"ש היטב כל הענין, וא"כ ה"נ אע"ג דאמריכן גבי חצי שפחה וחצי' ב"ח דאם שחררה גמשרו קידושי ראשון הוא משום דכיון דשיחררה ממילא יש כח לקידושין לתפוס כיון שהיא כולה ב"ח ע"כ גמרו קידושי ראשון, אע"ג שאם הי' עדיין חצי' שפחה לא הי' גומרים הקידושין, אך כיוון ששיחררה ממילא גמרו הקידושין אבל גבי בהמה כיון דתחילה לא פשטה ההקדש בכולה מחמת שהי' החצי' של השני והוי דעת אחרת, כמו דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ו) ע"כ אפי' אם חזר ולקחה כיון שכל זכות שלאח"כ הוא מחמת שלקח מן השותף וע"כ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידי וכיון שאם הי' בידו לא פשט ההקדש ע"כ לא פשט אח"כ נמי, וע"כ אומר וחזר ולקחה והקדיש חצי' שהקדיש מחדש אבל לא מחמת הקדש ראשון, משא"כ אם שיחררה הוי ממילא ולא בתורת הקנאה להמקדש, וע"כ כיון שהיא ממילא לא שייך לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו משא"כ גבי בהמה אם חזר ולקחה לא הי' חל ההקדש הראשון משום דמה מכר ראשון לשני כו' דהא כל זכות של הלוקח בחלק השני אינו אלא מחמת העבירה, וע"כ קאמר חזר והקדישה דווקא, [ואע"ג דשם בספרי ביארתי פי' אחר בהירושלמי דקידושין היינו משום דהתם הי' קודם חלות הקידושין שהוא לאחר שלשים יום, וע"כ לא שייך לומר מה מכר כו' כמו שביארתי שם משא"כ הכא דהקדיש מכבר החצי', וע"כ אפי' אם חזר ולקחה לא הי' נגמר ההקדש מחמת מה מכר ראשון לשני דאיך יגמור ההקדש כיון שכל הזכות שיש לו בחלק השני הוא רק מחמת המוכר, וע"כ כיון שלא נגמר ההקדש בעוד שהי' ביד השותף ה"נ אינו נגמר אא"כ כשחזר ולקחה משום מה מכר כו', וע"כ אומר וחזר ולקחה והקדישה דווקא ודו"ק]:

ועפי"ז הי' נראה לי לומר על קושי' התוס' במנחות (דף פ) דגבי חטאת אין אדם מתכפר בשבח הקדש, וגבי תודה אמרינן במנחות (דף פ) דאדם מתכפר בשבח הקדש עיי"ש שהאריכו התוס' בזה, וע"כ הי' איפשר לומר כמו שביארתי במ"א שדבר שבחובה אין מקבלים מעובדי כוכבים כו', וכמו דאמרינן (פ"ק דשקלים מ' ו') ואין מקבלים מידם קיני זבין וקיני זבות וחטאות ואשמות אבל נדרים ונדבות מקבלים כו', אלמא דלגבי דבר שבחובה בעינן שיבוא מכח ישראל המקדיש, אבל מה שאינו דבר שבחובה לא בעינן שיהא מכח המקדיש, ולפי מה שביארתי לעיל תחילה בשם הקצה"ח לענין מעילה דע"כ אין מועלים דהוי כמו מידי דבא ממילא), ועיין בירושלמי (פי"ג דיבמות) מהו שיביא חגיגה מאחר שהוא דבר שבחובה אינו מביא כו' עיי"ש כל הסוגי', וכן בזבחים (דף מה) אלא מעשר בהמה חובה שאין קביע להם זמן, ופירש"י והוא הדין דלא מייתי חובה הקבוע להם זמן אלא עולת ראי' ושלמי חגיגה אלא לא פסיק לי' הואיל ומביאין עולה ושלמים נדבה, אבל מעשר חטאת ואשם לא שייך בהו כלל, וע"כ כיון דדבר שבחובה בעינן שיהא מכח המקדיש, ע"כ אינו מתכפר בשבח הקדש דאתי ממילא, משא"כ תודה דהוי דבר הנידר והנידב ע"כ יוכל להתכפר בשבח הקדש נמי:

ומעתה כיון שביארתי שאם קדוש מקדושת עצמו שלא ע"י כח ישראל המקדיש אין בזה מעילה, אעפ"י שהחצר זוכה להקדש לדעת הרמב"ן, רק אם בא ע"י ישראל, בזה יתבאר המדרש שהתחלנו החודש הזה לכם כו' ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קידוש כלום, פי' שחביב לפני הקב"ה דווקא אם ישראל מקדשים את החודש, וע"ז אמר רצונך לידע צא ולמד מכלי שרת, משה קדש את המשכן כו' מי הי' יכול לבוא ולקדשם, אלא מה הי' עושים הי' הכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת כשם שקידש בדם המזבח כו' מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש, ולכאורה הי' להמדרש לומר המשל שהקמח מתקדש ע"י כלי, אך הענין שממשיל על הא שמסיים המדרש אמר הקב"ה אני קדוש ולעצמו אני מקדש, אלא הריני מקדש את ישראל והם מקדשים אותי, לכך כתוב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם פי' שהקב"ה רוצה שיהי' דווקא ע"י קדושת ישראל, וא"כ קשה דהא כל עיקר קדושת ישראל מה שהם יכולים לקדש, וכמו שביארתי שקדשי עכומ"ז אין מועלין בהם, וגם אין עושין תמורה, ולכאורה אפי' אם הקדושה שלהם אינו כלום, אך לאח"כ כששוחטין בעזרה ולדעת הרמב"ן יש חצר להקדש, וא"כ העזרה זוכה, א"כ אמאי אין בזה מעילה, אך מה שהוא קדוש ע"י הקדש אין בזה מעילה רק דווקא מה שקדוש ע"י ישראל, ודווקא מה שקדוש ע"י ישראל מועלין בה ועושה תמורה להמיר קדושתו על אחר, וצריך להבין מהו דווקא ע"י ישראל ומה פועל דווקא קדושת ישראל, אך מחמת שישראל נתקדשו ע"י הקב"ה כמו דכתיב קדושים תהיו לי כי קדוש אני ה' מקדשכם, וע"כ כיון שהם קדושים ע"כ פועל קדושתם שמה שהם מקדישים הוא קודש, ואית בה מעילה ועושה תמורה ולכאורה כיון שהם קדושים ע"י קדושת הקב"ה וזה פועל שנתקדש על ידם ומה שקדוש ע"י קדושת הקדש בעצמו אינו קדוש כמו שביארתי, מוכרחים אנו לומר שמה שהם מקדישים נתוסף הקדושה, ואם הם מקדישים מתעורר כח הקדושה שבהם להיות קדוש ע"י ישראל, וע"י ישראל המקדש מתגדלת הקדושה, וזה הכח נתן בהם הקב"ה אם הם מקדישים מתגדלת הקדושה ע"י כח שלהם, ע"כ ממשיל המדרש לקמח המקדש את הכלי, וכמו שביארתי בספרי ע"י (ח"ב דרוש י"ב) וכן ביארתי בספרי זה (בדרוש לחנוכה) עפ"י מאי דאמרינן בירושלמי דמגילה (פ"ג) כלי שרת מאימתי הם קדושים מיד או בשעת תשמיש, אין תימר בשעת תשמיש כא' הם קדושים ומתקדשים, בעליתן מן הגולה הי' מכניס מתוך של שלמה לתוך שלהם, לא הי' שם של שלמה כא' הם קדושים ומתקדשים, ופירשתי שם בניחותא ולא כמו דבתמיה' קאמר, וכמו דאיתא בשבועות, (דף טו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, והיינו כא' הם קדושים ומתקדשים, שהקודש מקדש את הכלי חול ונעשה הכלי קודש, ואח"כ מתקדש אותו הקודש בקדושת כלי, כמו דאמרינן במעילה (דף ע') וה"נ בישראל המקדשים את החודש בשעה שהם מקיימין מצות קידוש החודש נתקדש גופם, והם מקדשים את החודש:

וביותר ביאור יובן שהמדרש ממשיל לחינוך הכלי שהכלי מתקדש, אבל מכי נעשה קודש מקדש את מה שמונח בתוכו, וכמו שהכלי שרת מקדש שלא מדעת, כן ה"נ בקידוש החודש אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין אתם אפי' מוטעין כמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ה), אך כבר הבאתי הא דמסקינן ביומא (דף כט) דכלי שרת אינו מקדש שלא בזמנו, רק שקסבר לילה אין מחוסר זמן, אבל יום מחוסר זמן ופירש"י דבר שאין זמנו היום עד מחר, והרי הוא מחוסר זמן יום שלם הוי חסרון זמן, וכש"כ זה שאין זמנו לקדש עד כו' עכ"ל, וא"כ דבר שאין זמנו היום רק למחר נק' מחוסר זמן, א"כ מהו הפעולה אם ישראל מקדשים את החודש ביום שלשים, ואח"כ נמצא שטעו והי' צריך לקדש יום א', ואמרינן דאעפ"כ מקודש החודש מפני שאתם כו' אפי' מוטעים, וכלי שרת מקדש שלא מדעת נמי, וא"כ קשה דהא מ"מ כלי שרת אינו מקדש שלא בזמנו, וא"כ איך מקודש החודש ע"י המשל של כלי שרת, אך אם נאמר בהיפוך כיון שאם נאמר דמקודש החודש וא"כ זמנו יום שלשים וא"כ הוי מקודש, ע"כ תפסינן שאתם אפי' מוטעים והחודש מקודש בזמנו, וע"כ נתקדש ע"י ישראל אפי' שוגגים כמו שהכלי שרת מקדש אפי' שלא מדעת נמי:

ולכאורה קשה דאיך נאמר דע"כ מקודש החודש אפי' שוגגים אפי' מוטעים אע"ג דהוי שלא בזמנו, אך מפני שאם נאמר שהוא מקודש הוי בזמנו, וע"כ מקדשים את החודש דומי' דכלי שרת דמקדש שלא מדעת והרבה הארכתי בענין זה בספרי נ"י (ס' כג) והבאתי ראי' מהא שהבאתי תחילה דאמרינן דהתרומה והמעשר וההקדש חל אם הקדישו גזלן משום דהוי יאוש ושינוי השם, וא"כ לכאורה קשה דאדרבא נימא בהיפוך דההקדש לא חל מפני שהוא ביאוש ושינוי השם לא הוי כיון שנאמר דלא חל ההקדש או המעשר אלא דתפסינן הצד השני, ואמרינן דחל ההקדש והמעשר משום דאם יחול הוי יאוש ושינוי השם, ע"כ חל. וה"נ נאמר דכיון שאם נאמר שהוא מקודש הוי כזמנו. וע"כ החודש מקודש ודמי לכ"ש שמקדש אפי' שלא מדעת, והוא ממילא קדוש, רק שההקדש יהי' ע"י ישראל כמו שביארתי, והנה יש עוד להביא ראי' לזה מהא דאמרינן (פ"ג דירושלמי) דכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, אלמא דהכלי מתקדש ע"י הקודש, ואח"כ מתקדש בקדושת כלי, אלמא שזה גורם לזה וע"כ נתקדש ג"כ אותו הדבר בקדושת הכלי, ולכאורה כיון שכל עיקר קדושת הכלי הוא מן הקודש המונח בתוכו, א"כ איך יתוסף הקדושה בהקודש שיהי' קדוש ע"י קדושת כלי, עכ"ז אמרינן בירושלמי שקדושין ומתקדשין כאחת, וע"כ נמי בקידוש החודש אמרינן דמתקדש החודש וא"כ הוי זמנו ומתקדש נמי ע"י קדושת ישראל כמו הכלי שרת שמקדש בזמנו:

ובזה יתבאר המדרש ד"א החודש הזה לכם כו' ולפי שהם מקודשים לשמים להך מה שהם מקדשים הוא מקודש, וע"ז אומר רצונך לידע פי' אם תרצה להבין דאיך דקדושים ומתקדשים כא', וכמו שביארתי דע"י שהם מקדשים והוי כזמנו, וע"כ מקודש ע"י ישראל כמו ע"י כלי שרת ע"ז אומר צא ולמד מכלי שרת משה קדש את המשכן כו' מה הי' עושין הכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש, וע"כ אינו ממשיל לכלי שרת סתם שמקדש את הדבר שמניחין בו שהמדרש רוצה להביא ראי' שהם קדושים ומתקדשים כאחת, וה"נ כיון שישראל מדומים לכלי שרת וע"כ מקדשין אפי' בשוגג ובטעות, אך זהו דווקא בזמנו, אך מכיון שהם אומרים שמקודש החודש הוי בזמנו והחודש מקודש ע"י ישראל כמו כלי שרת שמקדשים בזמנם, וע"כ הביא המשל מהכלי שמתקדשת ע"י הקמח ודו"ק, ובזה ביארתי במ"א על מה דאיתא במדרש שמלאכים נתקדשו בקדושה אחת דכתיב במאמר קדישין שאילתא, ובישראל נאמר ב' קדושות קדושים תהיו כי קדוש אני ה' מקדשכם פי' שהמלאכים קדושים בבחי' קדושת עצמם אבל אינם יכולים להקדיש דבר א' שאותו הדבר יתקדש ג"כ, וכמו שכתבו התוס' שאין חצר להקדש, והרמב"ן כתב שאעפ"י שיש חצר להקדש לזכות להקדש, אבל אין מעילה ע"י חצר של הקדש, שאין מעילה אלא דווקא ע"י ישראל המקדש שהם יכולים להקדיש דבר אחר, וע"ז אומר אבל ישראל נתקדשו בב' קדושות להיות הם עצמם קדושים ומקדשים דבר אחר:

והנה עפ"י מה שביארתי מה שממשיל המדרש קידוש החודש לקידוש כלי שרת בזה יתבאר הא דאמרינן בר"ה (דף כה) אתם אתם ג' פעמים אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין אתם אפי' מוטעים ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן ביומא (דף כט) מר זוטרא ואיתמא רב אשי אמר אפי' תימא בשלא קדם וסלקו כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שסידרו הקוף, וכתבו התוס' הא דלא אמרינן הכי לעיל כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שנתנו שם הקוף י"ל דהתם מתכוין לקדש כסבור יום דומי' דמתניתין שעלה מאור הלבנה וכו' אבל הכא כיון דבכונה עשה וידע שסידרו שלא כמצותו נעשה כסידרו הקוף, ובאמת רש"י פי' באופן אחר דהתם כיון דלילה אין מחוסר זמן ע"כ לא אמרינן דהוי כמו שסידרו הקוף משא"כ הכא דהקידוש הי' מתחילה שלא בזמנו אלא דפריך כי מטא בי' שמשי תקדוש ותפסול, ע"כ אמרינן כיון דתחילה הי' שלא בזמנו נעשה כמו שסידרו הקוף, ועיין רש"י במנחות (דף ק) אך לפי פי' התוס' אמרינן כיון דהי' עפ"י טעות מקדש הכלי שרת, משא"כ הכא דלא הי' טעות, וא"כ לפי פי' התוס' מוכח דכלי שרת מקדש אפי' בטעות ג"כ, ואע"ג דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ו) אלא אי אמרת אין המים בודקין אותו תגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש אלמא דאי קדוש בטעות אינו קדוש, כבר חילקו התוס' בסוטה (דף כב) בד"ה ושבועה כו' שהקשו אמאי נשרפת כיון דבדרך בא עלי' היינו קודם שתקדוש כו' ותגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש עיי"ש מה שתירצו דזה אינו רק אם באו עדים אבל לא בטעות אחר:

ובזה יש ליישב קצת מה שהקשיתי לעיל על המ"ל שכתב וזה לשונו כתב רשב"ם בפ' י"ג (דף קכ) אההיא דאמרינן דיש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל החכם להתיר לו הקדישו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדי' כהקדש טעות אגלאי מילתא למפרע דלא הי' הקדש מעולם ופטור מן הכרת ואני מסתפק בשוחט בפנים ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני לי' שאלה לפוטרו ממלקות דילמא דווקא שוחט בחוץ דהא שחיטה שאינה ראוי' מהני לה שאלה, אבל בשוחט בפנים לא, וראיתי להתוס' בכריתות (דף י"ג) שכתבו השתא דנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה ומפשט דבריהם נראה דדווקא היכא דנשחט ונזרק דמם כהלכה לא מפני שאלה, אבל קודם זריקה מהני ועיין תוס' סוטה (דף ו') שהקשו דלמה אינו נשאל עלי' ותצא לחולין עכ"ד, ותמהתי דא"כ כיון דבעינן שיהי' נזרק כהלכתו, ואז לא מהני שאלה, א"כ לפי מה שתירצו התוס' בכריתות א"כ מאי פריך הש"ס בכריתות (דף י"ד) ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול כו' דא"כ כיון שלא נזרק כהלכתו תהני לה שאלה ומידי דאיתא בשאלה לא קא חשיב אלא ודאי דכונת התוס' הוא דאפי' נשחט כהלכתו נמי לא מהני שאלה דלפי מה שביארתי איפשר לומר דאין הטעם כמו שכתבו האחרונים דכיון דהי' בעזרה א"כ הוי כמו שנמסר להקדש, והוי כתרומה דמטא ליד כהן דלא מהני שאלה דהטעם דמהני שאלה היינו משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. וזהו דווקא אם לא נקנה להקדש אבל מכיון שנקנה להקדש שוב לא מהני שאלה, אלא דהטעם דכיון דקודם זריקה נתקבל בכלי שרת, וכבר ביארתי שכלי שרת מקדש אפי' בטעות ג"כ, וכל מידי דמקדש אפי' בטעות לא מהני שאלה, וכמו דקייל"ן בתמורה דלא מהני שאלה משום דקדוש אפי' בטעות ג"כ, וכיון דקדוש אפי' בטעות ע"כ לא מהני שאלה, דהיתר השאלה הוא דמשוי לה כמו בטעות, וע"כ נסתפק המ"ל אי אכל קודם זריקה והיינו קודם קבלה ג"כ, וא"כ לא נתקדש עדיין בכלי ע"כ איפשר דמהני שאלה, והא שכתבו התוס' שנשחטו ונזרקו כהלכתן היינו דהתוס' מדייקי מדקא חשיב נוחר, וזהו לאחר זריקה וא"כ נתקבל בכלי שרת וכלי שרת מקדש אפי' בטעות וע"כ לא מהני שאלה, וע"ז רמז המ"ל במה שכתב ועיין סוטה (ד' ו) שהקשו דאמאי אמרי' במנחות שקדשו בכלי דאם אירע בה פסול נשרפת ואמאי לא מהני שאלה וע"כ נסתפק המ"ל בשחיטה לחודה והוא דאיפשר לומר דשחיטה נמי מקדש אפי' בטעות וכמו דאמרינן במנחות (דף ע"ח) ר"פ אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין אפי' שלא מדעת והכא בסכין קא מפלגי מר סבר סכין מקדש ככלי שרת ומר סבר כיון דלית לה תוך אינה מקדשת ככלי שרת, וע"כ יש ספק בשחיטה אי דמי לכלי שרת ולפי"ז אתי שפיר מה שהקשתי דלפי ספיקו של המ"ל דדווקא שנשחטו ונזרקו כהלכתן אז לא מהני שאלה דא"כ היכי פריך הש"ס וליחשוב פיגול הא לא נזרק כהלכתו, דכונת התוס' היינו רק אם נתקדש בכלי שרת לאחר שחיטה ואז לא מהני שאלה דכלי שרת מקדש אפי' בטעות ואפי' נתפגל אח"כ מ"מ נתקדש בכלי שרת כל זה איפשר לומר לפי ספיקותו של המ"ל אף שאין זה במשמעות לשונו:

וע"כ כיון שנתבאר דכלי שרת מקדש אפי' בטעות ג"כ בזה יובן המדרש שממשיל מה שישראל מקדשין את החודש לקדושת כלי שרת, וע"כ אמרינן בר"ה (דף כ"ה) אתם אפי' שוגגים כו' אתם אפי' מוטעים וכמו שממשיל המדרש לקדושת כלי וכמו שביארתי ודו"ק:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה