אור ברסלב
אבי הנחל דרוש לשבת נחמו - דרוש כו

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש לשבת נחמו - דרוש כו

דרוש ב לבין המצרים - דרוש כה

גרסינן שילהי מכות (דף כד) וכבר הי' ר"ג ורבי אלעזר ב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך ושמעו קול המונו כו' שוב פעם אחת הי' עולין לירושלים כיון שהגיעו להר, הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בו יברכי' וכי מה ענין אורי' אצל זכרי' אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו, ובמדרש (סוף איכה) איתא וכי מה ענין אורי' אצל זכרי' אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני כו' אמר הקב"ה הרי לי שני עדים אלי ואם קיימים דברי חורי' יהיו קיימים דברי זכרי' ואם יבטלו דברי אורי' יבטלו דברי זכרי' ושמחתי שנתקיימו דברי אורי' ולבסוף דברי זכרי' עתידין להתקיים ובלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר.

ויובן בהקדם הכתובים (ישעי' ח) ויאמר ה' אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז, ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו כו' כי בטרם ידע הנער כו' ויש לדקדק מהו בחרט אנוש, והנה במ"א ביארתי עפ"י מאי דאמרינן בגיטין (דף פח) ש"מ מהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמישים ותרתי הוא, ועפ"י זה כתב המהרש"א בח"א על הא דאמרינן בשילהי סנהדרין (דף קיב) דאחאב אמר לאלי' השתא לווטתא דמשה לא מתקיים דכתיב וסרתם ועבדתם כו' ועצר את השמים כו' לווטתא דיהושע תלמידי' מקיימא מיד ויאמר אליו כו' חי ה' אם יהי' טל ומטר, וכתב המהרש"א שע"כ ירד מטר הוא משום דכתיב ואבדתם מהרה ומהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשים ותרתי הוא דהוי', ועיין במהרש"א בח"א סנהדרין (דף לח) שיומו של הקב"ה אלף שנים, וע"כ ירד מטר, ובזה ביארתי במ"א הא שאמר אלי' חי ה' אם יהי' השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי פי' לא כמו דכתיב בתורה ואבדתם מהרה דמהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשים ותרתי, וא"כ אכתי לא מטי זימני' אלא שיהי' לפי דברי, פי' לפי דיבור ולשון של בני אדם, וכמו דאיתא בנדרים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכן בערכין (דף יט) דאורייתא עד הפרק ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וע"ז אומר חי ה' אם יהי' השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי:

ובזה יתבאר הכתוב (ישעי' ח) וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז דאם צא הי' אומר בחרט אנוש הי' איפשר לומר דהא דאמר למהר שלל הוי כמהרה דמארי עלמא דהוי תמני מאה וחמשים ותרתי, וע"ז אמר לו וכתוב בחרט אנוש למהר שלל פי' בלשון בני אדם ולא בלשון תורה כי בטרם ידע הנער כו', וא"כ הוי מיד, ובזה יתבאר הכתוב (יחזקאל יב) מה המשל הזה לכם לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון פי' שהימים הם ארוכים מאוד כמו דאמרינן יומו של הקב"ה אלף שנים, ובאותו הזמן יאבד כל חזון, ע"ז אומר כי אני ה' אדבר דבר כו' כי בימיכם אדבר דבר ועשיתי פי' בימיכם היינו בימים של ב"א אדבר דבר, ולא ביומו של הקב"ה וא"כ יתקיים מיד:

אך שעדיין צריך להבין למאי אמר לו קח לך גליון גדול כו' ויובן בהקדם מאי דאיתא בש"ע בחה"מ (ברמ"א ס' נב) וזה לשונו וכן אם הי' כתובים בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר א' השאר לא נתבטל, וכתב הסמ"ע שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים, משום הכי מתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר ע"כ, והנה האחרונים הקשו ע"ז מהירושלמי (פי"א דכתובות ה' ה) הי' כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה במנה, ולזה במנה, ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון מכרה בטל, ושל כולן מכרן קיים, וקאמר שם עד כדון כשמכרה להם בארבע שטרות, מכרה להם בשטר א' תפלוגתא דר"י ור"ל, דאתפלגין כתב לשני בני אדם כאחת והי' העדים כשרים לזה כו' עיי"ש, וא"כ מוכח מהירושלמי דאפי' נתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים, כגון יפה מנה ודינר במנה דמי לעדות שבטלה מחמת קרוב או פסול, דכיון שנתבטל במקצת נתבטל כולו:

ולכאורה איפשר לחלק בין שטר ראי' לשטר קנין דבשט"ח שהוא לראי' ולעדות ע"כ לא אמרינן דנתבטל במקצת נתבטל כולו, אלא דווקא מכח פסול העדות, והראי' דהא אמרינן בב"מ (דף עב) ת"ר שטר שכתוב בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים גובה את הקרן וגובה את הריבית, וכן אמרינן התם חנן התם שט"ח המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים ופריך אמאי פסולין נהי דלא גבי מזמן ראשון לגבי מזמן שני, אמר ר' שמעון בן לקיש במחלוקת היא שנוי' ור"מ היא כו' אבל בשטר מקנה אפי' נתבטל מחמת גוף הענין ולא מחמת העדים, אפ"ה כיון שעיקר הקנין בו, ע"כ כיון שנתבטל במקצת נתבטל כולו, ויש להביא ראי' לזה ממה שפסק הרמ"א חו"מ (ס' קץ), וזה לשונו וכן הא דאמרינן דקנה כנגד מעותיו יש אומרים דהיינו דווקא במקום שכסף קונה בלא, שטר אבל במקום שצריך שטר אין השטר קונה לחצאין. וכל שלא קנה כולו, אפי' מקצתו נמי לא קנה, אלמא דיש חילוק בין שטר ראי' לשטר קנין דבשטר קנין אמרינן דכיון שנתבטל במקצת נתבטל כולו, אבל בשטר ראי' לא אמרינן דכיון שנתבטל במקצת נתבטל כולו, וכמו דאמרינן בכתובות (דף פח) גבי פוחתת כתובתה כו' באומרת אמנה הי' לי בינו לבינה, אלמא דגובה מחצה, אלא ודאי דבשטר ראי' לא אמרינן כיון שנתבטל במקצת מחמת גוף הענין נתבטל בכולו, ושטרי חובות שטרי ראי' הוא, וכמו שכתבו התוס' בפ"ב דגיטין (דף כ) שהקשו שם מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראי'. ואפי' במלוה ע"פ הי' גובה ממשעבדי אי לאו משום דאין לה קול כדאמרינן בחזקת הבתים (דף מב) דמאן דיזיף בצנעה יזיף:

ויתבאר יותר עפ"י הירושלמי דכתובות (רפ"י ה' א) קידש רחל וכנס לאה, וחזר וכנס רחל על דעתי' דרבנן רחל קודמת, (פי' דסברי דבין מן האירוסין ובין מן הנשואין גובה הכל), על דעתו דראב"ע לאה קודמת (פי' דס"ל שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ונשואי לאה קודמת לנשואי רחל, וע"כ לאה קודמת) אומר אף ר' אלעזר מודה מאחר שחזר וכנס רחל, רחל קודמת, ולמה זה דומה לא' שלוה מחבירו, ואמר לו אם לא החזרתי לך מכאן ועד י"ב חודש יהי' כל נכסי משועבדים לך, הגיע י"ב חודש ולא החזיר נשתעבדו הנכסין מכאן ולהבא (נ"ל שצריך לגרוס ולמפרע) אבל אם אמר לא יהי' נכסי משועבדים, אלא לאחר י"ב חודש, לא נשתעבדו אלא לאחר י"ב חודש, ואח"ז אמר שם ימים שבנתיים אפלוגתא דר"ט ורבנן על דעתי' דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים, על דעתי' דרבנן בכסף נתחייבו ע"כ, והנה הירושלמי תמוה מאד, דהיכן איתא בזה פלוגתא דר"מ ורבנן בהא, ונלאו המפרשים הק"ע והפ"מ לפרשו על נכון ודבריהם דחוקים מאוד כמו שיראה המעיין:

ונראה לי לבאר עפ"י מה שכתב המקנה בפ"ק דקידושין (דף יד) דשיעבוד הנכסין דמשתעבדין למלוה אי איפשר לומר דמשתעבדי הנכסים עפ"י השט"ח, וכמו שנקנים קרקעות בשטר כך קשתעבדין בשטר, דא"כ קשה לפי מאי דקייל"ן אחריות ט"ס הוא דאפי' לא כתב אחריות נשתעבדו הנכסים בשטר, דא"כ במה נשתעבדו, כיון שלא כתב הנכסים בשטר, ואפי' תימא דט"ס הוא מ"מ לא נכתבו בשטר, וא"כ במה כשתעבדו הנכסים, ונהי דהקרקעות שהי' לו בשעת הלואה מצינו לומר דמשתעבדין ע"י כסף כמו שנקנה ע"י כסף, ע"ט לפי מאי דקייל"ן בש"ע (ס' קיב) דאמרינן בדאיקני נמי ט"ס קשה דבמאי משתעבדי כו' עיי"ש שהאריך בזה וכתב שמשתעבדין מן התורה מדין ערב, וכמו שפירש"י בב"מ (דף סו) גבי האי משכנתא באתרי כו' ע"ש:

ובזה יתבאר הירושלמי שהבאתי תחילה, דמבעי לי' ימים שבנתיים מהו, פי' דקאי אהא דקאמר תחילה אם לא החזרתי לך מכאן ועד י"ב חודש יהי' כל נכסי משועבדין לך, הגיע י"ב חודש ולא חזר כשתעבדו הנכסים למפרע, אבל אם אמר לא יהי' נכסים משועבדין לך אלא לאחר י"ב חודש לא כשתעבדו הנכסים אלא לאחר י"ב חודש, וע"ז מיבעי לי' ימים שבנתיים פי' אם קנה נכסים בנתיים אם כשתעבדו אותם הנכסים או לא, ותלי בהא אם השיעבוד הוא בכסף, א"כ נכסים שקנה אח"כ לא משתעבדו, דהא לא הי' בשעת הלואת כסף שישתעבדו ע"י כסף, אבל אם השיעבוד ע"י השטר, אז משועבד בשטר נכסים שקנה אח"כ ג"כ דהא כתב לו כל נכסי' משועבדים לך, וע"כ משמעבדין משעת הכתיבה נכסים שקנו אח"כ דהא כתב לו אם לא החזרתי לך מכאן ועד י"ב חודש יהי' נכסי משועבדין והוי מה שכתב עד י"ב חודש כמו דכתב דאיקני:

וע"ז אומר על דעתי' דר"ט בשטר נתחייבו הנכסים, דהירושלמי סובר דטעמי' דר"מ דס"ל בפ"ק דב"מ (דף יב) אין בהם אחריוח נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעים מהם, דהטעם כמו שכתב המקנה דאפי' אם נאמר דאחריות ט"ס הוא מ"מ כיון שעיקר השיעבוד בשטר, א"כ לא כשתעבדו הנכסים, כיון דפ"ט לא נכתב שיעבוד הנכסים, נהי דמחמת ט"ס הוא, אעפ"כ ליכא שיעבוד על נכסים אבל לרבנן סברי דבכסף נשתעבדו הנכסים, וע"כ אמרינן דאחריות ט"ס הוא ע"כ אפי' לא נכתב אחריות נכסים בשטר נמי מהני, וע"כ לר"מ שסובר דבשטר נשתעבדו הנכסים, ע"כ הנכסים שקנה אח"כ ג"כ בכלל נכסים, משא"כ לרבנן דאמרי דבכסף נשתעבדו הנכסים ע"כ אינו משועבד רק הנכסים שהי' בעת הלואת הכסף, ועיין בב"ב (דף קנו), כן נראה לי דלא כהק"ע והכ"מ שנדחקו בזה, ופירשו הא דר"מ ורבנן דפליגי בענינים אחרים ופירשו בדחוקים גדולים כמו שיראה המעיין]:

ובזה יתיישב הירושלמי כתובות (פ"ד ה' ט) לא כתב לה כל נכסין דאית לי' אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי ב"ד ואמרינן שם למי נצרכא לר"מ אע"ג דר"מ אומר שטר שאין בו אחריות נכסין אינו גובה מודה הוא הכא שגובה. ובש"ס דילן אמרינן בכתובות (דף נא) וכ"ת כולה ר' מאיר הוא ושאני לי' לר"מ בין כתוב' לשטרי כו' עיי"ש משום דלהש"ס דילן הטעם של ר"מ הוא משום דכיון דלא כתב לו אחריות בשטר אינו רוצה שישתעבדו הנכסים, א"כ בכתובה נמי ועיין בב"מ (דף יג) אבל לטעם של הירושלמי הוא משום דאין כאן במה שישתעבדו הנכסים, כיון שאין כתובין בשטר, ואפי' אי נימא דאחריות ט"ס הוא הא מ"מ לא נכתבו הנכסים בשטר וא"כ במה ישתעבדו, וע"כ בכתובה מודה ר"מ דאעפ"י שלא כתב לו כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי ב"ד, משום דמשועבדין ע"י תנאי ב"ד, משא"כ להטעם של הש"ס דילן דכיון שלא כתב לו אחריות אמרינן דלאו ט"ס הוא, ואין רצונו להתחייב באחריות וע"כ בכתובה נמי הכי:

וא"כ לפי הטעם של הירושלמי הי' איפשר לומר דפליגי בזה ר"מ ורבנן בשטר שכתוב בו ריבית דר"מ סובר דאינו גובה את הקרן ואת הריבית, וחכמים סוברים דגובה את הקרן אבל לא את הריבית, דר"מ סובר דבשטר נתחייבו הנכסים, וע"כ הוי כשטרי מקנה, וע"כ נתבטל לגמרי עד שאינו גובה אפי' הקרן, ובפרט לפירש ריב"ם בתוס' שם דאינו גובה ממשעבדי, אבל מבני חרי גובה עפ"י אותו השטר דעדים אינם פסולים כו'. אבל לרבנן דסברי דבכסף נתתייבו הנכסים והשטר אינו אלא לראי', ובשטרי ראי' לא אמרינן דכיון דנתבטל במקצתו נתבטל כולו. אלא דווקא בפסולי עדות שהם לראי', אבל לא בנתבטל מחמת גוף הענין, וכמו שכתב הסמ"ע, אך מדקאמר ר"מ קונסין אותו, משמע דמטעם קנס הוא, וכן משמע בירושלמי דפסחים (פ"ב) כמו דר"מ קונס בדברים כן רשב"ג קונס בדברים. ומהש"ס דילן ודאי משמע דלאו מטעם שנתבטל במקצת דהא מדמינן לזה בב"ק (דף ל) להא דקנסו גופן אטו שבחן אך להש"ס דילן טעמא דר"מ שסובר דאחריות ט"ס הוא אינו מחמת דבשטר נתחייבו הנכסים כמו שביארתי:

ע"כ נראה לי דלכך לא הביאו הפוסקים הירושלמי דהי' כתובתה ארבע מאות זוז כו' שהבאתי לעיל, דהירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל דכל עדות שבטלה מקצתה, אפי' לא מחמת קאו"פ שהם פסולי עדות, אעפ"כ אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולהש"ס דילן היינו דווקא אם נתבטל מחמת שהם פסולי עדות, וכמו שאבאר, דהנה המ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' עדות ה' ד) כתב אהא דנמצא א' מהם קאו"פ עדותן בטילה וכתב נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש א', וכגון בהא דאמרינן פ' נערה (דף מד) נ"מ לאורעי סהדי והעיד עם עדים אחרים, אי אמרינן בזה דבטלה כל העדות:

ולכאורה נראה להביא ראי' דהיכא שהעידו עדים ונתבטל לא מחמת פסול העדות דלא נתבטל כל העדות מהא דאמרינן במרובה (דף עג) כתנאי הי' שנים מעידין אותו שגנב, והם מעידין אותו שטבח, הוזמו על הגניבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הוזמו על הטביחה, הוא משלם תשלומי כפל, והם משלמין תשלומי ג', אר"י בד"א בשתי עדיות, אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי אטביחה דקא מתזמי איתזים, אגנבה דלא מיתזמי לא איתזים, ר"י יוסי סבר למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תכ"ד כדיבור דמי, ולכאורה צריך להבין דאפי' אי אמרינן דלמפרע הוא נפסל, והעידו תכ"ד אטביחה אפ"ה ליכא למימר דכיון שהי' תכ"ד, ואיתזמו אטביחה, א"כ הי' רשעים בעדות של גניבה שהעידו תחילה תכ"ד עם עדות טביחה דמהיכי תיתי הך לומר דנעשו רשעים למפרע אפי' על הגניבה נמי, דהא כתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף יד) לענין השוחט בשבת דאינו נעשה רשע אלא משעת מעשה ואילך, ועוד דהא קאמר תחילה שהעידו בב"א והוזמו, ופירש"י דכיון שהעידו בב"א ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו, אע"ג דלמפרע הוא נפסל דכיון שהעידו בב"א כשירים הי' כשהעידו על הטביחה כיון שהי' יכולים לחזור בהם על העדות של גנבה דתכ"ד הוי, אלמא דלא אמרינן למפרע הוא נפסל אגנבה, דאפי' על הטביחה נמי הי' יכולים לחזור, אלא ודאי דבהא פליגי דת"ק סובר מכאן ולהבא הוא נפסל, וע"כ אעפ"י שהוזמו על הטביחה ואגלאי מילתא למפרע שהעידו בשקר על הטביחה, אעפ"כ כיון שמכאן ולהבא הוא נפסל, וא"כ לא הי' עדיין פסול בשעה שבא להעיד על הטביחה, אלא דנתבטל מחמת הזמה, אעפ"כ לא הוי פסול למפרע דמכאן ולהבא הוא נפסל, וע"כ הוי כמו שנתבטל מחמת ד"א, ולא מחמת פס"ע, וכל שנתבטל מחמת ד"א לא אמרינן בזה עשמב"כ, אבל ר' יוסי סובר דלמפרע היא נפסל, וא"כ הוי פסול למפרע וע"כ כשנתבטל העדות דטביחה הוא מחמת שנמצא דהוי פסול בעדות טביחה וכל שנתבטל מחמת קאו"פ אמרינן עשמב"כ, וע"כ כיון שהעידו על הטביחה תכ"ד ונתבטל מחמת ענין פסול, ועל הגנבה העידו תחילה תכ"ד של טביחה, אמרינן בזה עשמב"כ, וא"כ מוכח לכאורה דלא כהמ"ל שנסתפק בזה דמי שאינו פסול לכל העולם, אלא לאיש א', כגון הא דאמרינן לאורעי סהדי, והעיד עם אחרים דלא אמרינן בזה דנתבטל כה"ע, דזה דמי לנתבטל מחמת ד"א, ובנתבטל מחמת דבר אחר לא אמרינן עשמב"כ, רק דאיפשר לומר כיון דלפי דבריו העיד בשקר, וא"כ הי' פסול לפי דבריו, ע"כ אמרינן בזה עשמב"כ, ועיי"ש במ"ל:

אך כל זה הוא לשיטת הש"ס דילן, אבל בירושלמי משמע דאפי' נתבטל מחמת ד"א אמרינן נמי עשמב"כ, כמו דאמרינן בירושלמי (פ' מרובה) אר"ז הדא אמרה ע"ז אינו נפסל כו' אלא מעצמו הוא נפסל, א"ר יוסי ותני כן א"ר יוסי בד"א בשתי עדיות כו', אבל בעדות אחת כו' עשמב"כ כו', א"ר בא תיפתר במעידין עליו בכרך א', ולית שמעית מינה כלום, פי' דר"ז אמר דע"ז אינו נפסל מכאן ולהבא, אלא מעצמו נפסל למפרע, וע"ז הביא ר"י ראי' מר' יוסי שאמר דבעדות אחת במב"כ, אלמא דלמפרע הוא נפסל, וע"ז מדחה ר' בא תיפתר שהעידו בכרך א', ולית שמעית מינה כלום. פי' אפי' אי אמרינן דמכאן ולהבא הוא נפסל, אפ"ה כיון שהעידו עלי' בכרך א' פי' תכ"ד ונתבטל העדות במקצת, נתבטל נמי כל העדות, (ויש בירושלמי הזה להאריך בו ולבאר ואין כאן מקומו), א"כ משמע מהירושלמי דאפי' אי אמרינן דמכאן ולהבא הוא נפסל אפ"ה ב"כ, ודלא כמשמעות הש"ס דילן במרובה (דף ע"ב) אלמא דסבירא לי' להירושלמי דאפי' נתבטל מחמת ד"א אמרינן בי' נמי עשמב"כ, והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ד דשבועות ה' ד) על הא דתנן כפרו שניהם כאחת, שניהם חייבים, בזא"ז הראשון חייב, הי' עשרה אית תנויי תני הראשון חייב וכולם פטורים, ואית תנויי תני האחרון פטור וכולם חייבים, מאן דאמר ראשון חייב וכולם פטורים, כמ"ד תתקיים העדות בשאר (ט"ס וצ"ל עשמב"כ פי' וע"כ פטורים כולם משום דאין בעדותן ממש, שכיון שא' אומר איני יודע העדות נתבטל כל העדות), ומ"ד אחרון פטור וכולם חייבין כמ"ד עשמב"כ והוא ט"ס וצ"ל כמאן דאמר תתקיים העדות בשאר, ונמצא שהם יכולים להעיד וע"כ חייבים, משמע מזה דכיון שאמר איני יודע נתבטל כל העדות, אע"ג דלא נתבטל מחמת קאו"פ אלא מחמת שאינו יודע ולא הוי עד כלל, אלמא דאפי' נתבטל שלא בענין עד אמרינן נמי דעדותן בטלה] אבל הש"ס דילן סובר דאם נתבטל מחמת ד"א לא בטל העדות, וע"כ פסק הרמב"ם פ"ב מה' עדות דאם הג' אמר איני יודע תתקיים העדות בשנים ועיי"ש מה שהקשה הלח"מ דהא בעינן עד שיזומו השלשה, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דכיון דבאומר איני יודע פסול בחקירות, ע"כ הוי כמו שנתבטל מחמת ד"א רק ר"ע סובר דאפי' נתבטל מחמת ד"א נמי פסול, וע"ז אמר בגמ' דלא כר' עקיבא, וע"כ בש"ס דילן בשבועות (דף לג) לא הביאוה להא דאם כפר א' מעשרה שנתבטל כל העדות משום דזה לא הוי מחמת פסול עדות דאין עליו תורת עד כלל, אבל להירושלמי אעפ"י שהביטול לא הוי מחמת פסול עדות, אפ"ה אמרינן דנתבטל בכולו, אך איפשר לומר דכיון שהם העידו שראו כא' והוא כפר ונשבע, א"כ לפי דברי העד השני נתבטל כל העדות (ויהי' זה תלוי קצת בספיקו של המ"ל שהבאתי לעיל ודו"ק) [והכי משמע בירושלמי באגדה (פ"ב דסנהדרין) תני ר' שמעון בן יוחאי עלה ס' משנה תורה ונשתטח לפני הקב"ה, אמר לפניו רבנן העולמים כתבת בתורתיך כל דייתיקי שבטלה מקצתה בטולה כולה, והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד כו' עיי"ש, וכתב הק"ע דקשה מאי מתנת שכ"מ שייך הכא והתם טעמי' רבה אית בי' שנראה שמתחרט בראשון אבל אם מבטל מקצת ופירש בהדי' כל השאר לא בטל אלא מקצתו, וכאן נמי כמו שפירש דמי, וכמ"ש בסמוך, לכן נראה דסובר רשב"י כל השטרות שבטלו מקצתן בטלו כולו עכ"ל ובאמת אם מצד חזרת הנותן לא דמי כלל ועיין בב"ב (דף קמח) והלכתא חזרה במקלת הוי חזרה כו' בכולה כו' ע"ש, אלא ודאי דלאו דווקא דייתיקי אלא כל השטרות ג"כ ונתבטל המקצת כנתטל בכולו, וכמו שביארתי דס"ל דאפי' נתבטל מחמת דבר א' נתבטל בכולו]:

ועוד כראה לי להביא ראי', דהש"ס דילן פליג על הירושלמי בזה, דהיכא דלא נתבטל מחמת קאו"פ לא אמרינן בזה דנתבטל כל העדות, והא דאמרינן בב"ב (דף לא) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתא סהדי דאבהתי' היא ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואמר ר"נ אוקי אכילה בהדי אכילה, ואוקי ארעא בחזקת אבהתי', והקשה הרשב"א דלפי מאי דקייל"ן בע"ז דאם אמרו תכ"ד אטביחה כיון דהוזמו אטביחה, אי אמרינן דלמפרע הוא נפסל, נמצא דלמפרע פסולין אגניבה ובטלה עדות גנבה ואמאי לא אמרינן ה"נ, ותירץ דהטעם הוא דהתם הוא פסול בעצם) ע"כ הוי כנמצא א' מהם קאו"פ ובטלה כל העדות אבל בהכחשה אינם פסולים בעצם, דהא קייל"ן דאלו באים בפני עצמם ומעידים ואלו באים בפ"ע ומעידים כמו דאיתא בשבועות (דף מח) אלא דלאותה עדות נפסלים משום דהוכחשו ואינם יודעים איזה אמת, ע"כ לא אמרינן כיון שנתבטל העדות בחזקה נתבטל נמי העדות באבהתא והא דאמר רבא עדות מוכחשת היינו משום דכחדא עדות משווינן ומזה יש להביא ראי' ברורה למה שנסתפק המ"ל והבאתי לעיל, דהא הכא אע"ג דהוכחשו, אפ"ה כיון דכשרים לעדות אחרת לא הוי כמו פסולים בעצם כמו שכתב הרשב"א ודו"ק [ואעפ"כ יש לחלק דהתם בהכחשה אינם פסולים בעצם דהא אלו באים בפ"ע ומעידים ואלו באים בפ"ע ומעידים ע"כ לא הי' פסולים בעצם וע"כ לא אמרינן כיון שבמב"כ משא"כ בהא דאמרינן בכתובות (דף מד) בהא דלאורועי סהדי דכיון דהודה הבע"ד שהוא פסול והוא לדידי' פסול מחמת הודאת בע"ד ע"כ איפשר לומר דאפי' אם נצטרף אחרים פסול כל העדות ג"כ משום הודאת בע"ד דהוי לדידי' פסול לגמרי, אך לכאורה יש להביא ראי' דלא אמרינן בהא דאורועי סהדי עדות שב"מ ב"כ, מהא שכתב הרא"ש פ"ג דסנהדרין (ד"ל) וז"ל אבל אם המלוה מודה דלית לי' גבי' לוה אלא חד מנה כו' לכאורה הי' נראה דאפי' שבועה דאורייתא לא צריך כיון דלדברי המלוה חד מינייהו מסהיד שיקרא הוי עדות מוכחשת וחשבינן תרווייהו פסולין לאותה עדות ומיהו כי דייקת בי' כו' דהא דחשבינן להו עדות מוכחשת לפסול שניהם היינו כששניהם מעידין על דבר א' ומכחישין זא"ז כגון זה אומר הרג וזה אומר לא הרג אבל כששניהם מעידין על שני דברים ולדברי המלוה א' מהם שקרן מכל מקום הא' אומר אמת ומחייבו שבועה עכ"ל, ולכאורה משמע דאפי' העידו שניהם, יחד אפ"ה הוי עד א' ומחייבו שבועה א"כ קשה דאמאי לא אמרינן כיון דנמצא א' פסול בטלה כל העדות, אלא ודאי שהוא משום דאינו פסול בעצם, אלא מחמת הודאת בע"ד, וכל שאינו פסול בעצם רק מחמת הודאת בע"ד לא אמרינן שבטלה כולה אך לכאורה יש לדחות דהטעם דלא אמרינן דבטלה כולה הוא משום דאפי' לדברי הודאת בע"ד נמי אינו מבורר מי הוא הפסול, אלא שלפי הודאת הבע"ד חד מינייהו פסול, אבל אינו מבורר מי הוא, וע"כ כיון שאינו מבורר מי הוא הפסול לא אמרינן כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו שכתבו התוס' בסנהדרין (דף מא) וכמו שאבאר לקמן אך לכאורה נראה דהפוסקים לא ס"ל לחלק בין כשהפסול ידוע או שאינו ידוע, דהא הסמ"ע כתב בחו"מ (ס' לא) בהא דשני כיתי עדים המכחישות זא"ז ובא עד א' מכת זו ועד א' מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות שהרי בודאי א' מהם שקר, וכתב הסמ"ע דאע"ג דאית בהו חד דכשר א"צ לישבע שבוע' כו' אלמא אע"ג דאין הפסול מבורר אפ"ה בטלה כל העדות וצ"ע שהביא מהרשב"א בתשובה וממה שכתב הרשב"א לעיל, מוכח דס"ל דכיון דקייל"ן אלו באים בפ"ע ומעידין ואלו באים בפ"ע ומעידין לא הי' פסול בעצם ולא אמרינן בכה"ג שבטל כל העדות]:

והנה אמרינן בר"ה (דף כד) ת"ר א' אומר גבוה ב' מרדעות וא' אומר ג' עדותן קיימת, א' אומר ג', וא' אומר ה' עדותן בטילה, אבל מצטרפין לעדות אחרת פירש"י א' מהם מצטרפין עם עד אחד שיאמר כמותו, והקשה הט"א דאמאי לא אמרינן עשמב"כ דכיון שהעיד בתחילה עם הפסול שוב אי איפשר להצטרף עם אחר בעדות זה של ר"ח דכיון דב"מ ב"כ ושוב לא יועיל צירופו עם אחר, וכתב דכל התירוצים מה שתירצו התוס' בב"ב (דף מא) בהא שהקשו שם דבב' כיתי עדים נמי תיבטל עדותן דהוי נמצא א' מהן קאו"פ לא יתיישב הכא דמה שחילקו בין ד"מ לד"נ בזה לא יתיישב הכא דכל החילוק דבד"מ לא אמרינן עשמב"כ היינו משום דבד"מ סגי בעד א' לשבועה אבל בעדות החודש עד א' לאו כלום הוא, ועיי"ש שדחה כל התירוצים של התוס' רק מה שתירצו דאם לא נודע מי הוא הפסול לא אמרינן עשמב"כ אע"ג דהכא נודע מי הי' הפסול וע"ז תירץ דהא דאמר רבא דהוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת, לאו שאמר כמותו ממש, דא"כ הי' הפסול מבטל כל העדות לגמרי כיון דנודע מי הוא הפסול אלא דמיירי בבא אחר ואמר גבוה ד' מרדעות הי' דזה ראוי להצטרף עם האומר ג' ועם האומר ה' דכ"כ טעו אינשי אלא דאינהו בהדי הדדי לא מצטרפי דבין ג' לה' לא טעי אבל בין ג' לד' או בין ד' לה' ודאי טעי וזה האחר ראוי לצרפו בין עם זה בין עם זה ואכתי לא נודע מי הוא הפסול, וע"כ לא אמרינן עשמב"כ עיי"ש ולכאורה הי' נראה לי לומר דהא דאמרינן דאם לא נודע מי הוא הפסול לא אמרינן עשמב"כ היינו דווקא לפי מאי דקייל"ן כר"ה דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, וע"כ כיון שבעצם הם כשירים ורק שנתבטל לאותו עדות ע"כ לא אמרינן בזה עשמב"כ דהוי כמו שנתבטל מחמת ד"א וכמו שכתב הרשב"א הבאתיו לעיל, אבל לר"ח שאומר דבהדי סהדי שקרי למה לי א"כ הוי כמו פסול בעצם, וא"כ צריך לומר לפי"ז עשמב"כ אפי' אי לא נודע מי הוא הפסול, ורבא משני בשבועות (דף מח) אליבא דר"ח הוא ואחר. מצטרפין לעדות אחרת, וא"כ אכתי תיקשה אמאי לא אמרינן עשמב"כ:

אך מהירושלמי (פי"א דיבמות ה' ה) משמע דאפי' לר"ח אמרינן דכיון שלא נודע מי הוא הפסול לא אמרינן עשמב"כ דאמרינן התם מהו שיעידו עדות ותעלה להם עדות אחת, אי ייבא כההיא דמר ר' זעירא כו' מאחר שאילו ימצאו ע"ז אין נהרגין, ואין ההורג נהרג, אף הכא כן עכ"ל פי' דמיבעי לי' בהני ולדות שנתערבו ואינו ידוע איזהו העבד ואיזהו ב"ח אם העידו ביחד אם תעלה להם עדות, וקאמר דאיפשר מאחר שאין בו דין הזמה, דהא אינם יכולים להזימן שאינו ידוע מי הוא הכשר ומי הוא הפסול וע"כ פסולים לעדות והק"ע האריך בזה הרבה, שלא תקשה מהא דתנן נמצא א' מהן קאו"פ עדותן בטילה עיי"ש, ונעלם ממנו דברי התוס' דסנהדרין (דף לא) ודב"ב (דף מא) שאם אין הפסול ידוע לא אמרינן עשמב"כ, אלמא אע"ג דבהני ולדות שנתערבו לא שייך לומר זו באה בפני עצמה ומעידה דהא לית להו חזקת כשרות, אעפ"כ משמע מהירושלמי דכיון דלא נודע מי הוא הפסול לא אמרינן עשמב"כ, וא"כ הכי נמי לר"ח ודו"ק:

ובזה שביארתי יתיישב מה שנדחקו הראשונים בהירושלמי דריש גיטין (ה' א) כתב כל נכסיו לעבדו את אמר היא גיטו היא מתנתו מה את עבד לה כגט הוא וערעורו בטל, או כמתנה הוא וערעורו קיים ייבא כהדא כתב כל נכסיו לשני ב"א כאחת והיו עדים כשירין לזה ופסולין לזה ר' אילא בשם ר' אמי אתפלגין ר"י ור"ל ח"א מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה, וחורנא אמר כשירין לזה ופסולין לזה כו' מתניתא מסייע לר"י מה השנים נמצא א' מהם קאו"פ עדותן בטילה כו' ומ"ד לא אמר א"ר יאות נעשית כשתי כיתי עדים כשירים לזה ופסולים לזה עכ"ל, והרא"ש הביאו בריש מכות, וכתב שרב אלפס פוסק כר' יוחנן לגבי ר' אלעזר דכתב כל נכסיו לשני ב"א כא' והי' עדים כשירים לזה ופסולין לזה, דמאחר שהם פסולים לזה, פסולים לזה, ולפי"ז קשה דהא אנן קייל"ן כרבא בפ"ק דגיטין (דף ח) דאם אמר כל נכסי קנוין לך דעצמו קנה ונכסים לא קנה, דעצמו קנה מידי דהוי אגט אשה, ונכסים לא קנה מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא ופלגינן דיבורא, ובירושלמי מדמי להו אהדדי דאמרינן כתב כל נכסיו לעבדו כו' ייבא כהדא כתב כל נכסיו כו' פי' דלר' יוחנן שסובר דכתב כל נכסיו לשני ב"א כאחת, דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה, וה"נ מאחר שהשטר בטל לענין הנכסים שצריך קיום ב"ד מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא, ה"נ בטל לענין העבד והביא שם דברי רבינו יואל הלוי שחילק בזה דבשני ב"א מאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, אבל בגט שיחרור לא חיישינן לאיחלופי משום שצ"ל בפני נכתב:

אבל לפי מה שביארתי א"ש דכבר כתב הראב"ד הובא ברא"ש פ"ק דמכות דע"כ אמרינן פלגינן דיבורא, מפני שלגבי עצמו אינו עד כלל, וע"כ לא דמי להא דנמצא א' מן העדים קרוב או פסול ע"ש ברא"ש, וזהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דלא אמרינן עשמב"כ, אלא מחמת העדות בעצמו, דהיינו בפסולי עדות, וע"כ כיון דלא הוי עליו שם עד כלל לא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה כו' אבל לשיטת הירושלמי דאמרינן דעדות שבטלה מקצתה כו' אפי' בנתבטל מחמת דבר אחר, וע"כ לא גרע מאם אין עליו שם עד, אפ"ה בטלה כולה, וכמו שאם אומר שאינו יודע כלל, א"כ לא הוי כלל ממקיימי הדבר, ואפ"ה אמר בירושלמי דבטל, וה"נ לענין פלגינן דיבורא:

ומעתה נחזור לתחילת המדרש לבאר הא דאמרינן בסוף מכות (דף כד) אמר להם ר' עקיבא לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים כו' והוא עפ"י מה שכתב הרמב"ם (סוף הלכות יסודי התורה ה' ד) והבאתיו בספרי ע"י וזה לשונו דברי הפורעניות שהנביא אומר כגון שאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחש' לנבואתו ואין אומרים הנה דבר ולא בא שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואיפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקי', אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהי' כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טובה שיגזור האל על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו בדבר טובה שחזר אלא בחורבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וזה מפורש במס' שבת הא למדת שבדבר טיבה בלבד יבחן הנביא שירמי' אמר בתשובתו לחנני' בן עזור כשהי' ירמי' מתנבא לרע וחנני' מתנבא לטובה אמר לו לחנני' אם לא יעמדו דברי אין בזה ראי' שאני נביא השקר שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת עכ"ל, עיי"ש מה שהארכתי בזה:

והנה מה שכתב הרמב"ם הוא מבואר בירושלמי (פ"ב דתענית) כתיב לא איש אל ויכזב אמר ר' שמואל אמר הקב"ה לעשות טובה לא איש אל ויכזב. לעשות רעה ההוא אמר ולא יעשה:

ומעתה יש לחקור אם אמר בנבואה אחת ענין שהוא לרעה, וענין שהוא לטובה אם נאמר מאחר שלרעה יוכל לחזור א"כ גם הטובה איפשר שלא יתקיים או דפלגינן דיבורא דהרעה יכולה לבטל. אבל הטיבה צריך שיקויים כמו דכתיב לא איש אל ויכזב כו', והנה דבר זה יתבאר לכאורה ממה שביארתי במ"א על הא דכתיב (שמואל א' טו) ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם וביארתי שהענין הוא שלרעה חוזר, אבל לטובה אינו חוזר שברעה כתיב ההוא אמר ולא יעשה, משא"כ בטובה דכתיב לא איש אל ויכזב, וע"ז אמר קרע ה' את ממלכות ישראל, ונתנה לרעך הטוב ממך, וע"כ כיון שיש בזה טובה כמו שאמר ונתנה לרעך הטוב ממך, וע"כ אינו חוזר מהרעה ג"כ. וע"ז אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, וכמו שפי' רש"י וגם נצח ישראל לא ישקר ואם תאמר אשוב מעוני לפניו לא יועיל עוד ליטול את המלוכה ממי שנתנה לו כי הקב"ה שהוא נצחונו של שלישראל לא ישקר מליתן הטובה שאמר ליתן עכ"ל, ובזה יתיישב מה שכתב הרד"ק ואעפ"י שאמר לו זה בגלגל כשהעלה העולה ממלכתך לא תקום (שמואל א' יג) איפשר שהחטא ההוא הי' נמחל לו ע"י תשובה ומ"ט וכיון ששנה בחטא אמר לו היום נקרעה הממלכה ממך כו' עכ"ל, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דהתם (שמואל א יג) אמר לו בקש ה' איש כלבבו כו' וא"כ לא אמר לו שכבר נתן המלוכה לאחר, ע"כ יוכל להועיל תשובה ומ"ט אבל הכא אמר לו ונתנה לרעך הטוב ממך ובפרט לפי מה שכתב רש"י שנתן לו סימן מי שיכרות את ככף מעילו הוא ימלוך תחתיו, וא"כ כיון שנתן המלוכה לאחר ולטובה אינו חוזר ע"ז אמר וגם נצח ישראל לא ישקר כי לא אדם הוא להנחם ובזה ביארתי המדרש בלשון שניטלה המלוכה משאול ונתנה לרעך הטוב ממך חזרה המלוכה שנאמר ומלכותה יתן לרעותה הטובה ממנה, כיון שלרעה הי' הקב"ה חוזר, אך שלא חזר מחמת הטובה, וע"כ הי' לטובה ג"כ שנאמר ומלכותה יתן לרעותה הטובה ממנה וחזרה באותה לשון שכיון שעשה שאול תשובה, ולא חזר רק מחמת ונתנה לרעך הטוב ממך, וע"כ חזרה המלוכה נמי באופן זה, וא"כ מוכח שמחמת הטובה אינו חוזר מהרעה ג"כ, אך מזה אין ראי' דהא הכא חדא מילתא הוא שאם יחזור לרעה ולא יטול המלוכה משאול, א"כ איך יתקיים הטובה שדוד יהי' מלך:

אמנם במ"א ביארתי על הא דכתיב (מלכים ב' כ) כ) ויאמר ישעי' אל חזקי' שמע דבר ה' הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה לא יותר דבר אמר ה'. ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקח והיו סריסים בהיכל מלך בבל, ויאמר חזקי' אל ישעי' טוב דבר ה' אשר דברת ויאמר הלא אם שלום ואמת יהי' בימי, ופירש"י טוב דבר ה' מאחר שבימי יהי' שלום עכ"ל, ועדיין צריך להבין דמהו טוב דבר כו' דאיזה טובה היא כיון שהנה ימים באים ונשא כל כו' ומבניך יהי' סריסים בהיכל מלך בבל אך הענין הוא שהמשמעות של הנבואה הי' שרק לאחר מותו יתחיל הרעה, אבל בימיו יהי' שלום, ע"ז אמר שהטובה בודאי תתקיים, וע"ז אמר טוב דבר ה' כי יהי' שלום ואמת בימי, והנבואה שהיא לשלום בודאי תתקיים כמו שהביא הרמב"ם בה' יסודי התורה הפסוק בירמי' הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הדבר אשר שלחו ה' באמת, וא"כ לטובה הוא שלום יאמת, ואעפ"י שהנבואה הי' ג"כ לרעה, אך לרעה מועיל תשובה, והקב"ה חוזר מהרעה, אעפ"י שענין הטובה נשמע מהנבואה אשר לרעה, אעפ"כ פלגינן דיבורא שלרעה לא תתקיים, והטובה שמוכח ממנה יתקיים, [וכה"ג אמרינן בגיטין (דף ט) והבאתיו לעיל כל נכסי קנוין לך מהו כו' אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, א"ל רבא בשלמא נכסים לא לקני מידי דהוי אקיים שטרות דעלמא, אלא עצמו ליקני מידי דהוי אגט אשה, אלמא דאפי' בדיני אדם נמי, אעפ"י שעצמו מוכח מכח הנכסים ובענין הנכסים נתבטל, אעפ"כ קנה עצמו] והכא נמי אעפ"י שמעיקר הנבואה יחזור אם יעשה תשובה, אעפ"כ מהטובה בודאי לא יחזיר, וע"ז אמר טוב דבר ה' כי יהי' שלום ואמת בימי ושעל הרעה לא כתיב כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אלא אם עושין תשובה חוזר, ואיפשר לבאר נמי הא דכתיב (שמואל ב' ז) ויאמר דוד מי אנכי כי הביאתני עד הלום ותקטן עוד זאת בעניך ותדבר אל בית עבדך למרחיק, וזאת תורת האדם כו', וצריך להבין מהו ותדבר אל בית עבדך למרחוק, והוא שהרמב"ם בהקדמתו לזרעים הקשה ע"ז דאם לטובה איני חוזר אעפ"י שהוא על תנאי, א"כ אמאי אמרינן בפ"ק דברכות (דף ד) וירא יעקב מאוד אמר שמא יגרום החטא וא"כ אמאי נתיירא יעקב שמא יגרום החטא, הא לטובה אינו חוזר אפי' ע"י תנאי, וכתב דזהו דווקא בין הקב"ה ובין הנביא אבל לא שיאמר הקב"ה להבטיח לבני אדם בשורה טובה, ועיין בספרי ע"י (דרוש ה') מה שביארתי על הא דאמרינן בברכות (דף לב) וידבר אליהם ארבה את זרעכם כו' אשר אמרתי, אשר אמרת מיבעי לי' אלא דברים שאמרת לי לך ואמור להם לישראל בשמי כו' עכשיו מה אני אומר להם וביארתי שם כיון שאמרת לי לומר לישראל א"כ הבטחתי לאחרים א"כ צריך שתקיים הטובה עיי"ש:

וע"ז אמר דוד ותקטן עוד זאת בעיניך ותדבר אל בית עבדך למרחוק לא שההבטחה הי' בינו לבין דוד אלא הבטיחו עפ"י הנביא, וזה מוכרח להתקיים, וע"ז אומר ותדבר אל בית עבדך למרחוק היינו עפ"י נביא שאמר לו הנבואה, וע"ז אמר וזאת תורת האדם פי' שאם מבטיח לאחר ע"י הנביא זה מוכרח להתקיים, דאלו"ה איך אמרה תורה שאם לא יבוא הדבר שאמר הנביא הוא נביא שקר אולי חזר בו הקב"ה אלא ודאי שהטובה שהבטיח ע"י הנביא לאחרים אינו חוזר, ועוד איפשר וזאת תורת האדם קאי על מה שאמר לו כי ימלאו ימיך כו' הוא יבנה בית לשמי כו' אני אהי' לו לאב והוא יהי' לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וע"ז אמר וזאת תורת האדם שלטובה בודאי לא יחזור, ואעפי' שאמר לרעה ג"כ אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם זה תלוי בהאדם עצמו שאם ישוב יחזור בו הקב"ה, ע"ז אמר וזאת תורת האדם שזה תלוי הבחירה בהאדם שאם ישוב הקב"ה מקבלו ויחזור מן הרעה, וא"כ נתבאר דהטובה שיצתה מפי הקב"ה לא יתבטל אעפ"י שהי' הנבואה על הרעה אעפ"כ על הרעה איפשר שיתבטל ועל הטובה בודאי תתקיים אף שהי' במאמר א' ולא אמרינן כיון שנתבטל הנבואה מחמת הרעה שיש בה, א"כ הטובה נמי לא יקויים, ובזה יתבאר הכתוב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, וכמו דאיתא בירושלמי שלטובה לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ולרעה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, ואיפשר לפרש שאומר הכתוב לא איש אל ויכזב פי' שאם אומר על אדם א' מקצת לטובה ומקצת לרעה, וא"כ באדם אמרינן כיון שנתבטל במקצת נתבטל כולו, ואע"ג דאמרינן בגיטין (דף ט) דפלגינן דיבורא כמו שסובר רבא, אעפ"כ הא אמרינן בב"ב (דף קלד) דבתרי גופא פלגינן בחד גופא לא פלגינן, וא"כ בחד גופא לא פלגינן, כיון שנתבטל במקצת נתבטל כולו, וע"ז אומר לא איש אל ויכזב וכן אדם ויתנחם פי' שלטובה אינו חוזר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה פי' אעפ"י שיש באותה נבואה ענין לרעה, ולרעה חוזר, וא"כ הוה אמינא כיון שחוזר מהרעה מחמת תשובה ע"כ יחזור מהטובה ג"כ וע"ז אומר לא איש אל ויכזב כו' ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ואעפי' שיש בו נמי לרעה עד שלא יעשה, אעפ"כ לא איש אל ויכזב ואינו חוזר מהטובה משא"כ בבני אדם דאמרינן שנתבטל במקצת נתבטל בכולו וע"ז כתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי כי כאשר ירד הגשם ושלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו פי' דאף בבני אדם אמרינן דכיון שנתבטל במקצת נתבטל בכולו, אבל בהקב"ה כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם פי' שהטובה בודאי תתקיים:

ובזה יתבאר הא דשילהי מכות (דף כד) כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק כו' אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו וכי מה ענין אורי' אצל זכרי' אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי', באורי' כתוב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי', עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת כו', פי' שבכאן יש ב' ענינים הא' נבואת אורי', ונבואת אורי' הוא לרעה דהיינו ציון שדה תחרש כו' ונבואתו של זכרי' הוא לטובה עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, וא"כ נבואתו של אורי' איפשר שיחזור בו הקב"ה שהנביא שמתנבא לרעה איפשר שיחזור אבל נבואתו של זכרי' שהוא לטובה הוא בודאי תתקיים ולכן כתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' כו' דהיינו שתלה נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' דהיינו אם יתבטל נבואתו של אורי' לא יקויים נבואתו של זכרי' ג"כ, ור"ע לטעמי' שביארתי לעיל דס"ל בעדות דאמרינן דאע"ג שנתבטל מחמת ד"א אמרינן דכיון שבטלה מקצתה בטלה כולה. וע"כ אמר ג"כ בלשון עדות ואעידה לי עדים נאמנים להורות שאם לא יתקיים נבואתו של אורי' לא תתקיים נבואתו של זכרי' ג"כ כמו דאמרינן בעדות שאם בטלה מקצתה בטלה כולה, ולטעמי' דר"ע אפי' נתבטל מחמה ד"א כמו שביארתי לעיל, והכא נמי אם יתבטל נבואתו של אורי' לא יתקיים נמי הטובה של זכרי' אלא דווקא אם יקויים ציון שדה תחרש כו' אז יקויים נבואתו של זכרי' עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, וע"כ קאמר ואעידה לי עדים נאמנים דהיינו ששניהם נאמנים דאעפ"י שברעה חוזר, אך אעפ"כ מוכרח הוא שתתקיים מחמת נבואתו של זכרי' שהיא לטובה והיא תלוי' בנבואתו של אורי':

אך כבר ביארתי לעיל דהא דאמרינן דלא פלגינן דיבורא בחד גופא היינו דווקא באדם, אבל לגבי הקב"ה אמרינן כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ואפי' ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. אעפ"כ הטובה צריכה לקיים כמו דכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה כו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, וע"ז אומר קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש פי' שבזה תהי' הדבר כמו שבחרט אנוש בעדות דאמרינן דאם בטלה מקצתה בטלה כולה, כן יהי' ג"כ הנבואות האלו בתורת עדות שיהי' תלוי זה בזה שאם לא תתקיים נבואת אורי' לא תתקיים נבואת זכרי' הא דזקנים וזקנות ברחובות ירושלים וע"ז אמר ר"ע שהוא מצחק כי למה יש לו לבכות כיון שהטובה תלוי' ברעה, אעפ"י שלרעה יוכל לחזור, אעפ"כ כיון שהטובה תלוי' בזה דאם לא יקיים נבואתו של אורי' מחמת שצרעה חוזר, א"כ גם הטובה לא תוכל לקיים, וע"כ כיון שראה שועל שיצא מבית ק"ק התחיל מצחק דכיון שנתקיימה נבואתו של אורי' א"כ גם נבואתו של זכרי' נמי תתקיים:

ובמ"א ביארתי הענין שאמר לו קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש כו', ואעידה לי עדים נאמנים כמו שביארתי שבכל מקום נביא שמתנבא על הרעה חוזר ועל הטובה אינו חוזר, והטעם שהנבואה שהיא לרעה היא רק על תנאי אם לא יעשו תשובה, והנבואה שהיא לטובה בודאי תתקיים, וכמו דאמרינן בברכות (דף ז) וא"ר יוחנן משום ר' יוסי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר בו מנא לן ממשה רבינו שנאמר הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום אע"ג דבעי משה רחמי עלה וביטלה אפ"ה אוקמי בזרעי' כו', וא"כ חזינן דלטובה אפי' על תנאי אינו חוזר, ואע"ג דנתבטל הרעה דמשה בעי רחמי, אעפ"כ הטובה מתקיימת ובזה ביארתי במדרש (ס' ויקרא פ"ו) ר' ברכי' ור' חייא בשם ר' יוסי ב"ח הוא נשבע להן והן נשבעו לו הוא נשבע להן ואשבע לך ואביא בברית אתך נאום ה' אלקים, והן נשבעין להקב"ה שנאמר לעברך בברית ה' אלקיך כו' וכיון שעברו על תנאי הר סיני אמר להם הקב"ה אף אני אעשה זאת לכם, א"ר פנחס כתיב והמה כאדם עברו ברית ברם הכא כי אל אנכי ולא איש, וביארתי עפ"י מאי דאיתא בש"ע יו"ד (ס' רצו סע' ו) שנים שנשבעו לעשות דבר א' ועבר א' מהם על השבועה השני פטור וא"צ התרה, וע"כ אומר הקב"ה אף אני אעשה זאת לכם, וע"ז אמר ר' פנחס כתיב והמה כאדם עברו ברית ברם הכא כי אל אנכי ולא איש, היינו שבהקב"ה ליכא למימר זאת, דהא דמותר השני לעבור, היינו מצד שהוא רק על תנאי אם השני יקיים אבל בהקב"ה כתיב לא איש אל ויכזב, דלטובה אפי' על תנאי אינו חוזר, וע"ז אומר א"ר פנחס כתיב והמה כאדם עברו ברית ברם הכא כי אל אנכי ולא איש, וכמו דכתיב לא איש אל ויכזב ואפי' על תנאי אינו חוזר:

ובזה יתבאר המדרש שם (ס' ויקרא פ' ו) א"ר אחא הדא רות הקודש סניגוריא היא מלמדת זכות לכאן ולכאן, אומרת לישראל אל תהי עד חנם כו' ואח"כ אומר להקב"ה אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו א"ר יצחק כתיב והמה כאדם עברו ברית ברם הכא כי אל אנכי ולא איש, והוא כמו שביארתי דלגבי הקב"ה אינו שייך לומר דכיון שהם עברו לא יקיים הבטחתו לטובה דהא אפי' על תנאי אינו חוזר, וכמו שאומר ברם הכא כי אל אנכי ולא איש, ועוד ביארתי במ"א עפ"י מה דאיתא בש"ע יו"ד (שם) דאם הא' אונס בדבר מוכרח הב' לקיים, וכתב הט"ז שם דה"מ אם יוכל לקיים בלאו הכי, וע"כ כיון דהוי אונס הרי הדבר כמו שנעשה. אבל אם הב' לא יוכל לקיים, א"כ אעפ"י שהא' אנוס מ"מ הא השני לא יכול לקיים כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמוד לו סחורה לזמן פלוני דאז זמן מכירתה ואירע אונס לזה שלא יוכל להעמידה פשיטא דפטור מלקבל, משא"כ אם התנאי אינו עיקר כל כך, ואיפשר להשני לקיים אפי' בלא התנאי, ע"כ כיון שזה אנוס מחוייב הב' לקיים וע"ז אומר המדרש הוא נשבע להם והן נשבעו לו וכיון שעברו על תנאי הר סיני אמר להם הקב"ה אף אני אעשה זאת לכם, וע"ז אומר א"ר פנחס כתיב והמה כאדם עברו ברית ברם הכא כי אל אנכי ולא יש:

עכ"פ הרי נתבאר שהנביא שאומר לטובה אינו על תנאי אבל הנביא המתנבא לרעה הוא כמו על תנאי, והנה בספרי נ"י (ס' יד) הקשיתי על הרמב"ם שפסק שאין נאמנים לומר תנאי הי' דברינו אלא אם אי כתב ידם יוצא ממקום אחר, וא"כ קשה דאמאי פסק (בפ"ג מה' שבועות ה' יב) שנאמן לומר שהי' על תנאי, וע"כ נראה לי לומר דדווקא גבי שטרא משום דלא אתי על פה ומרע לשטרא, כמו דאמרינן בכתובות (דף יט) אמר ר"פ תרווייהו בשטרא מעלי' קא מסהדי והאי דקאמר תנאי ה"ל חד ואין דברי' של א' במקום שנים, ואע"ג דפסקינן התם הלכתא כר"ה ברי' דר"י דתנאי מילתא אחריתא הוא היינו דווקא אם אי כתב ידם יוצא ממקום אחר, אבל בלאו"ה לא אתי ע"פ ומרע לשטרא דכיון דכתיב סתמא בשטרא, הוי כמו שמוכח שלא הי' על תנאי, וע"כ פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' שבועות ה' יב) דמהימן לומר שהי' שבועתו על תנאי, אבל בשטרא לא מהימן דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא, וע"כ אמר לו קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש כו' פי שיכתוב על הגליון, וכתוב עליו בחרט אנוש, וכמו שכתב הרד"ק שלא ידמה שהוא רק במראה הנבואה אלא שיכתוב בפועל על הגליון והי' כל זה להורות שהרעה תתקיים ג"כ ולא שהוא על תנאי, וכמו שביארתי על מה שאמר ואעידה לי עדים נאמנים, והטעם דתכלית הטובה של ירושלים הוא דעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים אינה רק אם תתקיים תחילה ציון שדה תחרש:

וע"כ כיון שביארתי שלדעת ר' עקיבא בעדים צריך שיהי' כולם מעידין אבל אם אמר איני יודע נתבטל העדות. אעפ"י שנתבטל מחמת דבר א', ע"כ ראה ישעי' הנבואה בלשון עדות לומר שתלוי עדותן של זכרי' בעדותן של אורי', ע"כ אי איפשר שתתקיים נבואתו של זכרי' אם לא תתקיים נבואתו של אורי':

ובזה יתיישב דלכאורה הא כתיב ע"ז הי' דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, וא"כ ירמי' הנביא הי' ג"כ מקונן ע"ז אך הענין הוא שאם הוא מצד שלא תתבטל עדותו של אורי' שבזה תלוי נבואתו של זכרי' א"כ סגי באם נתקיים פעם א' עדותו כמו שאמר ציון שדה תחרש, א"כ הועיל בעדותו, ועשו עדים שליחותן א"כ איפשר שתתקיים נבואתו של זכרי' וע"כ אנחנו מקוננים על אריכות הגלות שכבר נתקיים נבואתו של אורי', ע"ז אמר ע"ז היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, וכמו דאיתא במדרש האשה הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים קורא אותה התורה דוה הה"ד והדוה בנדתה אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית מקדשינו כמה ימים וכמה שנים עאכ"ו שתקרא דוה הילכך נאמר ע"ז הי' דוה לבנו על אלה חשכו עינינו וע"כ קוננו, ובכו על אריכות הגלות שכיון שכבר נתקיים נבואתו של אורי', א"כ איפשר שתתקיים נבואתו של זכרי' אבל הכא שראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים והתחילו לבכות ואמר להם ר"ע על מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, א"כ בכו על עיקר הדבר שמקום שנאמר והזר הקרב יומת ילכו בו שועלים ע"ז השיב להם ר"ע שזה מוכרח כדי שתתקיים נבואתו של זכרי' שע"כ כתיב בלשון ואעידה לי עדים נאמנים, אלא שהבכי' והקינה הוא על אריכות הגלות שפירשנו זה זמן הרבה מבית חיינו ומבית קדשינו כמו שאומר ע"ז הי' דוה לבנו וכמו דאיתא במדרש, וא"כ כבר נתקיים נבואתו של אורי' א"כ איפשר שתתקיים נבואתו של זכרי':

ובזה יתבאר המדרש (סוף איכה) על הר ציון ששמם כו' וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע כו' הגיעו להר הבית וראו שועל א' יוצא מבית קדשי הקדשים אמר להם למה אתם בוכים כו' אמר להם לכך אני משחק הרי הוא אומר ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכי' וכי מה ענין אורי' אצל זכרי' אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא מה אמר אורי' כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהי' ומה אמר זכרי' עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם כו' אמר הקב"ה הרי לי שני עדים ואם קיימים דברי אורי' יהי' קיימים דברי זכרי' ואם יבטלו דברי אורי' יבטלו דברי זכרי' ושמחתי שנתקיימו דברי אורי' ולבסוף דברי זכרי' עתידין להתקיים ובלשון הזה אמרו לו עקיבא תתנחם ברגלי מבשר עכ"ל, וא"כ מפורש במדרש שהוא בבחי' עדות שאם תתבטל דברי אורי' יתבטלו דברי זכרי', וכמו שביארתי שר"ע לטעמי' שכל שהוא בתורת עדות ונתבטל עד א' בטלה כל העדות אפי' אם בטל מחמת דבר אחר, וע"כ אמר להם ר"ע שפעם א' הי' צריך להתקיים ולא כמו שאמרו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו המשמעות שהרצון שלהם הי' שלא תתקיים כלל ע"ז השיבם שזה אי איפשר אלא שכל הקינות והדמעות הוא על אריכות החורבן והגלות, ע"ז אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו, פי' שנחומים א' על שראו שועלים הלכו בו שזה מוכרח להתקיים מפני שתלוי בזה נבואתו של זכרי', והנחומים השני' כיון שכל עיקר הדבר כדי שלא תבטל עדותו של אורי' מחמת שתלוי בזה נבואתו של זכרי', א"כ מכיון שאנו רואים שנתקיימה נבואתו של אורי' א"כ איפשר שתתקיים מיד נבואתו של זכרי' ולא יתארך עוד הגלות, וכמו דאיתא במדרש שאמרו לו תתנחם ברגלי מבשר וע"כ כיון שנתקיים נבואתו של אורי' ע"כ מובטחים אנו שתתקיים מיד נבואתו של זכרי' ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה