אור ברסלב
אבי הנחל דרוש ב לבין המצרים - דרוש כה

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ב לבין המצרים - דרוש כה

דרוש לבין המצרים - דרוש כד

איתא במדרש (איכה רבתי) אר"י אמרו ישראל לפני הקב"ה שכחה מצוי' בנו, אבל אין שכחה מצוי' בך ואין שכחה לפניך, לפיכך את זכור זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה, הביטה וראה את חרפתינו כו':

והנה בא"כ כתבתי שלכאורה צריך להבין דאיך איפשר שכל ישראל ישכחו מה שעשה להם עמלק, אך הענין יובן עפ"י מה דאמרינן בערכין (דף י"ט) דמי ידי עלי שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, זה חומר בנדרים מבערכין היכי שיימינן לי' אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין, א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא והכא גברא שביח' הוא, ופירש"י שכבר נקטעה ידו, ואפי' תחילת דמיו שאומדין אותו כמה הי' יפה קודם לכן אין שמין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל כו' עיי"ש, וע"ז אומרים זכור ה' מה הי' לנו את אמרת זכור את אשר עשה לך עמלק שכחה מצוי' בנו, אבל אין שכחה מצוי' לפניך זכור ה' מה היו לגו זכור ה' לבני אדום, והענין הוא עפ"י מה שכתב רש"י דאנו רואים אדם שנקטע ידו ואנו שמין אותו כמה הי' שוה עם יד, ומה הוא שוה בלא יד, אעפ"י שאנחנו שמין אותו איך שהי' תחילה עם ידו, אעפ"כ השומא פחות' מחמת שאנו רואים אותו כעת מזולזל, א"כ ממילא השומא פחותה, אעפ"י שאנו מבינים שהי' תחילה עם ידו משובח יותר, אעפ"כ כיון שרואין אותו עכשיו מזולזל ע"כ השומא פחותה, וע"ז אמר אנו שכחה מצוי' בנו מחמת שאנו רואים את עצמינו מזולזלים לאחר החורבן כמו דאיתא ביבמות (דף מ"ח) אי אתה יודע שישראל מיד לאחר החורבן דלים סחופים ומטורפים ויסורין באים עליהם והיו מאוד בתכלית השפלות, וא"כ יהי' השומא פחותה מאוד אעפ"י שאנו מבינים איך שתחילה היו בתכלית הגבהה, אעפ"כ כיון שאנו בעינינו הי' מושפלים בתכלית השפלות, ע"כ השומא פחותה ע"ז אנו אומרים הביטה וראה את חרפתינו פי' ראי' מרחוק כמו דאיתא במדרש וירא את המקום מרחוק והבטה מקרוב כמו שנאמר ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים, ע"ז אומר הביטה וראה את חרפתינו, פי' הביטה איך שישראל הם כעת מיד לאחר החורבן בימי נבוכדנצר ושאר המחריבים, וראה איך שישראל היו תחילה ואז יהיו השומא של החרפה גדולה למאוד, עיי"ש בארוכה מה שביארתי (בא"כ):

ואיפשר לבאר עוד עפ"י מה שכתב מהראנ"ח במזרחי (שאלה פ"ד) על ענין שעשו כו' תקנה והערכה על העניים והעשירים אם רואים כמו שהיו בשעת החיוב או כמו בזמן הפירעון עיי"ש שהביא מהא דאמרינן בערכין (דף י"ז) והערך בזמן הערך אבל בקרבנות אינו כן שאם היו מצורע עני והעשיר הכל הולך אחר זמן הבאת הקרבן ובערכין שאני משום דקרא כתיב עפ"י אשר תשיג יד הנודר וילפינן מינה בשעת הנדר כדאיתא בגמ' אבל מדינא אינו חייב אלא כשעת הפירעון וכן מה ששנו שם והערך בזמן הערך כיצד העריכו פחות מבן חמש כו' נותן בזמן הערך נראה הא דנותן בזמן הערך משום דקרא כתיב כערכך כן יקום כדתני' בברייתא (דף יח) אתה הקשית דמים לערכין יכול נקיש ערכין לדמים שנותן בשעת הנתינה ת"ל כערכך כן יקום אינו נותן אלא בזמן הערך עיי"ש שהאריך עכ"פ המשמעות מרש"י שכתב בערכין (דף כ) בד"ה שיתן כשעת הנתינה דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה הי' שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב"ד עכ"ל, אלמא דבדבר המסור לב"ד מסתמא דין תורה הוא כמו שיבוא לב"ד, דאלו"ה איך הי' הב"ד יודעים משא"כ בערכין דהוי דבר קצוב ע"כ נותן בזמן הערך, ובזה יתיישב קושי' התוס' בערכין (דף י"ט) דקאמר היכי שיימינן לי' אמר רבא אומדין אומד של נזקין א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביחא הוא ופירש"י התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין עתה כמה הי' יפה קודם לכן אין נשומין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל, הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם נחתכו ידיו והקשו התוס' דמ"ש מנודר הא רחמנא אמר בנודר ונתן פדיון נפשו שיש לו ליתן כל דמיו ה"נ גבי נזיקין שאמר הכתוב לשלם כל דמיו משלם כו' עיי"ש אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דכל דבר שאיפשר לשום שמין אותו כמו שהי' בתחילה וכמו לגבי ערכין שהוא דבר הקצוב אבל דבר שאי איפשר לשום לא שיימינן לי' אלא כשעת הנתינה דהיינו כשעת שומת ב"ד, וכמו שהבאתי מהא שפירש"י בערכין (דף כ) וע"כ פריך הגמ' מי דמי התם גברא זילא הוא, וע"כ כיון שרואים אותו מזולזל ע"כ אין הדין נותן שישומו יותר דאיך ידעו הב"ד איך שהי' שוה בשעת החבלה משא"כ באומר דמי ידי עלי כיון שיש לו היד ע"כ צריך לשום אותו כמו שהוא גברא שביחא עם היד, ואם ישומו אותו אומד של נזיקין הרי השומא פחותה, דגברא זילא הוא דכיון ששמין את היד כמו עבד שנקטע ידו, א"כ אנו רואין אותו עכשיו מזולזל, ואין השומא אלא בזול והכא הרי יכול לשום אותו יפה, ע"כ אמר אביי אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת, וע"ז פריך ואידך פסיקא היינו הך אלא מוכתבת לרבו ראשון וע"כ השומא יותר דאנו רואין אותו גברא משובח:

ובזה יתבאר הא שאומר זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו, וכמו דאיתא במדרש שכחה מצוי' בני אבל אין שכחה מצוי' לפניך זכור ה' לבני אדים את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו שאנו רואין את עצמינו בזמן חורבן ביהמ"ק שירדו מטה מטה וע"כ אעפ"י שמבינים איך שהי' קודם החורבן שהיו גבוהים במעלה, עכ"ז לאחר החורבן היו ישראל מושפלים בתכלית השפלות וע"ז אומרים אנו שכחה מצוי' בנו ואם ישראל ישימו את הבושה פחותה מאוד ע"ז אומרים זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו שאתה כיון שאין שכחה לפניך הרי אתה צריך לשום כמו שהי' בתחילה דבשלמא בב"ד ששמין כיון שאינם יכולים לידע השומא ע"כ שמין כפן שרואים עכשיו, אבל אתה שאתה יודע איך שהיו ישראל מוגבהים תחילה בתכלית המעלה אתה צריך לשום, כמו שהיו בתחילה, וכ"ת כיון שההיזק לנו ע"כ צריך לשום אותו בדיני אדם, וכיון שהוא בדיני אדם צריך לשום כמו שהוא עתה, ע"ז אומר לי עשה ולך לא עשה לא החריב את מקדשיך וע"ז אומר הביטה וראה את חרפתינו הבטה מקרוב וראי' מרחוק פי' תביט איך שהם עתה לאחר החורבן מושפלים בתכלית השפלות, שזהו הבטה מקרוב דהיינו כמו שהם לאחר החורבן וראי' מרחוק איך שהיו בתחילה בתכלית המעלה תוכל לראות בשוה ע"כ צריך שיהא השומא כמו שהי' בתחילה בתכלית המעלה, ועוד אמר על ישראל שבשעת החורבן נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים שאפי' בדיני אדם צריך שיהי' השומא יפה דהא היו להם הכל אלא שהי' מסור ביד המחריבים, וא"כ הוי כמו דאמרינן בערכין (דף י"ט) שם ואידך פסיקא היינו הך (פי' שהוא גברא זילא) ומשני אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון פי' שיש לו יד אלא שלא יוכל לעשות בה מלאכה ולהשתכר כיון שהוא מוכתבת לרבו ראשון ועכ"ז השומא היא כגברא שביחא שאנו רואים שתי ידיו בשלימות, וע"ז אומר נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים פי' שאנו רואים לפנינו הנחלות והבתים רק שאין לנו רשות בהם שהמחריבי ביהמ"ק שולטים בהם וכמו שאומר נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים, וא"כ הוי כמו ידו מוכתבת כו' וע"כ צריך לשום בשומא יפה כמו שהיו בתחילה ודו"ק:

ועוד יתבאר עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב, בא אחר והכהו וקיללו פטור כו' אי הכי אחר נמי אחר גברא קטילא הוי והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ופירש"י ביישו ישן ומת חייב דהא מתביישין בניו והאי נמי ל"ש והנה בספרי נ"י (ס' כ"ב) הקשיתי על הר"ן שכתב בחידושיו לסנהדרין (דף פ"ה) דהיוצא ליהרג חייב בבושת וצער ואינו פטור אלא מנזק משום דלא הוי מקויים שבעמך, ועוד כתב שם הר"ן דהא דדרשינן במקויים שבעמך למעוטי יוצא ליהרג היינו דווקא אם הכהו הכאה שאינו שו"פ דאינו חייב משום דאין בזה ריוח להשני, ואינו חייב רק מצד העונש, וע"כ כיון שאינו מקויים שבעמך פטור, אבל אם הכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה שיש בזה חיוב ממון להשני ודאי חייב כו עיי"ש שהקשיתי על הר"ן מהא דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו) דהיוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורין, ר"ש ב"א אומר אף הוא אם חבל באחרים פטור מפני שלא ניתן לחזרת עמידת ב"ד, ופירש"י פטורין דאין לו דמים ועומד ליחבל הוא כו' ואמרינן התם דבמלוה ע"פ גובה מן היורשין קא מיפלגי אלמא דהא דאחרים שחבלו בו פטורין היינו מלשלם ממון אלמא דביוצא ליהרג פטור הוא לגמרי אפי' מלשלם ממון נמי עיי"ש:

[וכן קשה לי כעת על שראיתי להט"א באבני שוהם בחגיגה (דף י) שכתב וזה לשונו מכאן קשה לי אהא דאמרינן בפ' מרובה (דף ע) אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ופירש"י אע"ג דקייל"ן מימה וממון קים לי' בדרבה מיני' מ"מ אי תפוס לא מפקינן מיני' והשתא מאי כ"ט בין רבי לרבנן (פי' דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ז) גבי זקן ממרא דפליגי בפלוגתא דתניא ר' אומר ונתת נפש תחת נפש ממון ונ"מ לענין קידושין ע"ש) הא בכל גווני שממון ההורג בא ליד יורשי הנהרג בין ע"י ב"ד בין שתפסו מעצמך וקידשו בו מקודשת הואיל והממון תפוס ועומד תחת ידם, ואם אח"כ בא אחר וקידשה אינו מקודשת לשני אפי' לרבנן כו' והא ל"ל דנ"מ להא דאמר התם ר"פ הנחנקים (דף פ"ה) היוצא ליהרג ובא אחר והכהו וקיללו פטור, והשתא נ"מ אם בא אחר והכהו לרבנן יוצא ליהרג הוא ופטור המכה מלשלם, ולרבי לאו יוצא ליהרג הוא דהא אינו חייב מיתה וחייב ממון המכה, ואי תפיס מן המכה הוא או יורשיו וקידש בו לרבי מקודשת ולרבנן אינו מקודשת, הא ליתא דשם מוכח להדי' דהא דפטור המכה את היוצא ליהרג אינו אלא ממלקות ובהכאו הכאה שאינו שוה פרוטה וטעמא משום דכתיב ונשיא בעמך כו' במקויים שבעמך אבל בהכהו הכאה שיש בו שו"פ ויותר חייב ממון, וא"כ אפי' לרבנן בכה"ג מקודשת עכ"ל ותמיהני עליו על שלא הביא הא דפ"ק דערכין (דף ו) דאחרים שחבלו בו פטורין ופירש"י דאין לו דמים ועומד הוא ליחבל, ומה שהקשה הט"א אפי' למה שכתב דחייב הוא לשלם איפשר לומר דנ"מ הוא לענין ערכין דאמרי' בפ"ק דערכין (דף ו) מנין היוצא ליהרג ואמר ערכי עלי שלא אטר כלום א"ל כו' וא"כ לרבנן דחייב מיתה, א"כ אם אטר ערכי עלי אינו צריך ליתן הערכין, ולרבי צריך ליתן הערכין, ואמרינן החם בסנהד' (דף פ"ח) הערכין בפלוגתא דר"מ ורבנן כו' ופירש"י שם דאם בא גיזבר ומשכנו לר"מ הוי הקדש ואין אשה מתקדשת בו כו' ולרבנן לא הוי הקדש כו' א"כ לר"מ הוי הקדש והנהנה ממנו מביא אשם מעילות כו' והאוכלובטומאת גיתו חייב כרת, ולרבנן לא הוי הקדש והרי הוא של בעלים כו', וכ"ת כיון דהנ"מ לענין ערכין זהו בכלל הערכין דאמר לקמן ה"נ מה שתירץ הט"א עיי"ש דנ"מ אם הכהו הכאה שאין בו שו"פ אי חייב מלקות הא חשיב נמי אח"כ לענין מכות כמו דאמרינן שם ד"מ פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן כו' ודו"ק, אך לפי מה שביארתי דפטור מדמים נמי א"כ יש כ"ט גדולה דלרבי חייב ממון אם הכאו ולרבנן פטור:]

אך אעפ"כ ב' הסוגי' סותרות הא דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ה) והסוגי' דערכין (דף ו) ע"כ הי' נראה לכאורה לומר דיש נ"מ בין בושת לג' דברים. דג' דברים כגון נזק צער וריפוי בודאי דפטור משום דעומד ליחבל הוא אבל לענין בושת חייב כמו שכתב רש"י משום כיסופא דבניו ורק בבושת אמרינן דאפי' יוצא ליהרג נמי חייב, וההיא דערכין דאמרינן אחרים שחבלו בו פטורין היינו מג' דברים ומיירי בלא מתכוין דליכא בושת דבושת אינו חייב עד שיתכוין כמו דאמרינן בס"פ כיצד הרגל (ד' כ"ז) ומ"מ ניחא ההיא דסנהדרין (ד' פ"ח) דיהי' נ"מ בין רבי ובין רבנן לענין אם הכהו אחר לענין ג' דברים, דלרבנן יהי' פטור מג' דברים, ולרבי יתחייב בג' דברים ג"כ, ועוד איפשר לומר דיהי' נ"מ לענין כל התשלומין שכבר הוכחתי מהא דפ"ק דערכין (דף ו) דאחרים שחבלו בו פטורין, וא"כ לענין ג' דברים ודאי פטור ודלא כמו שכתב הר"ן והט"א, ואפי' לענין בושת דמוכח להדי' בסנהדרין (דף פ"ה) דחייב הא הטעם שיש חילוק בין בושת לג' דברים הוא כמו שפירש רש"י דבושת חייב משום כיסופא דבניו או דמשפחה, הא אמרינן בב"ק (ד' פ"ו) בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו מאי קא מיבעי לי' משום כיסופא הוא והא מית לי' ולית לי' כיסופא, או דילמא משום זילותא הוא והא אוזלי', ת"ש ר"מ אומר חרש וקטן יש להם בושת כו' אי אמרת משום זילותא היינו דקתני קטן כו' כדאמר רב פפא דמיכלמו לי' ומיכלם, וה"נ דמיכלם לי' ומיכלם רב פפא אמר הכי קא מבעי לי' משום כיסופא דידי' הוא והא מיית לי' או דילמא משום בושת משפחה כו' אמר רב פפא אין דמיכלמו לי' ומיכלם, וכתב הרא"ש וזה לשונו ומסקינן מהן ברייתא כו' מכאן דחזינא דקטן דמיכלמו לי ולא מיכלם לית לי' בושת, אלמא טעמא דבושת לאו משום דזיילי באפי אינשי ולאו משום כיסופא דבני משפחה, הילכך ביישו ישן ומת פטור:

וא"כ ניחא ב' הסוגי' דסנהדרין ודערכין דהסוגי' דסנהדרין אזלא אליבא דרב ששת כמו דאמרינן התם בעי מיני' מרב ששת בן מהו שיעשה שליח כו' ע"כ פריך אבושת והא אמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב, והטעם משום בושת דבני משפחה או בניו, אבל הא דאמרי' בערכין (דף ו) דאחרים שחבלו בו פטורין אפי' מבושת נמי דהא אנן קייל"ן דקטן דווקא אי מיכלמו לי' ומיכלם כמו דמשני רב פפא דדווקא אם מיכלמו לי' ומיכלם, אבל בלאו"ה לא חיישינן לכיסופא דבני משפחה או משום זילותא, וכמו שמפרש רש"י שמזלזל בו לפני רבים, ואעפ"י שאינו שם על לבו, אלא דווקא אי מיכלמו לי' ומיכלם, וע"כ כיון שעומד ליחבל ופטור מג' דברים פטור מבושת נמי, (רק הא דלא מקשה מזה הברייתא לרב ששת איפשר שיתרץ דלבר מבושת קאמר, וכגון שלא במתכוין, וכמו שתירצתי תחילה] ולפי"ז אתי שפיר בפשיטות ההיא דסנהדרין (דף פ"ז) מה שהקשה הט"א דלדעת רש"י שפירש דבמקום דאמרינן קלב"מ אי תפס לא מפקינן מיני' מה יהי' הנ"מ בין רבי ובין רבנן, דאיפשר לומר הנ"מ לענין אם חבל בו אחר דלרבי יהי' חייב לשלם, ולרבנן יהי' פטור מלשלם ממון כיון שיוצא ליהרג (בימים קדמונים) ויהי' פטור אפי' מבושת נמי, דהא אמרינן התם א"ל רב הונא בר חיננא לרבא תרגמא לי' להא מתניתא אליבא דר"מ, א"ל רבא לרב פפא פוק תרגמא לי' כי יפלא במופלא שבב"ד הכתוב מדבר כו' וא"כ כל הסוגי' הוא אליבא דרב פפא ורב פפא אית לי' דדווקא אי מיכלמו לי' ומיכלם, אלמא דלא אמרינן משום זילותא או משום כיסופא דבני משפחה, וא"כ ביוצא ליהרג נמי פטור מכולם דהא מדמי לי' לפי גירסת רש"י לביישו ישן ומת ובביישו ישן ומת מדמי לה בב"ק (דף פ"ז) לקטן ובקטן משני רב פפא בדווקא אי מיכלמו לי' ומיכלם, אבל אי מכלמו לי' לא מיכלם לית לי' בושת, וא"כ ביישו ישן ומת נמי לית לי' בושת, וא"כ יוצא ליהרג נמי אין לו בושת כיון דבעינן דמכלמו לי' ומיכלם אבל לא חיישינן לזילותא ולכיסופא דבני משפחה, וע"כ א"ש בסנהדרין ולא קשה לרש"י,

אולם הרמב"ם כתב (בפ"ג מה' חובל ה' ג) המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זה מן המבייש, ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידם, ושם (ה' ד) כתב המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם לאו פטור ולכאורה קשה דהא הגמ' דב"ק (דף פו) מדמה להו אהדדי, דהא פשיט להאיבעי' דביישו ישן ומת מהא דקטן, אלמא דדמו להדדי, וא"כ כי משני רב פפא דהטעם משום דמיכלמו לי' ומיכלם, א"כ משמע דביישו ישן ומת פטור, וא"כ אמאי גבי ביישו ישן ומת כתב דספק הוא ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידם, וגבי קטן כתב בפשיטות דדווקא אי מיכלמו לי' ומיכלם, וכן הקשה הלח"מ, אך יש לומר דסברת הרמב"ם הוא דגבי קטן בעינן ודאי מיכלמו לי' ומיכלם, דאלו"ה לא שייך לומר משום זילותא שמזלזל בו לפני רבים ואעפ"י שאינו שם על לבו, דלא הוי זלזול כלל, כיון שהוא באופן שאין בו הרגשה כלל, ולא הי' לו מתחילה הרגשה ולא בא לכלל דעת ע"כ לא שייך בי' זילותא ולא כיסופא דבני משפחה, וכמו דאמרינן התם גבי שוטה אין לך בושת גדולה מזו, אבל ביישו ישן ומת שהגיע לכלל דעת אלא שלא הי' לו פנאי להשים על לבו, שתחי' הי' ישך ואח"כ מח מיד זה אעפ"י שהוא בעצמו אינו מרגיש הבושה שלו, אעפ"כ אחרים שרואים הבושה שלו צריכים לשום באופן כאילו הי' מרגיש, אי משום זילותא, או משום כיסופא דבני משפחה:

ובזה יתבאר המדרש זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה אמרו ישראל לפני הקב"ה שכחה מצוי' בנו, אבל אין שכחה מצוי' בך ואין שכחה לפניך לפיכך זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו עד היסוד בה, פי' שכחה מצוי' בנו, ואין אנו יודעים איך שקודם חורבן הבית היינו בתכלית הגבהה, עד שאח"כ לאחר החורבן ירדנו למדריגה התחתונה עד שאין אנו מרגישין גודל הבושה, מחמת שהיינו בתכלות השפלות עד שלא הרגשנו כמעט הבושה מרוב השפלות, וא"כ איפשר דכל הענין של בושת הוא משום כיסופא, וזהו דווקא אם הוא בר הרגשה בעצם, אבל אם בעצם אינו בר הרגשה אין לו בושת, אך כבר ביארנו החילוק שבין קטן דאי מיכלמו לי' לא מיכלם לא הגיע מעולם לכלל הרגשת הבושה, זה אין לו בושת, אבל מי שהגיע לכלל דעת והרגשת הבושה, אעפ"י שכעת אינו מרגיש כגון ביישו ישן ומת או היוצא ליהרג דמדמי לה הש"ס בסנהדרין (דף פ"ה) דאינו בעצם בר הרגשת הבושת כיון שעומד ליחבל ולהרוג ואינו בבחי' הרגשה, אעפ"כ כיון שהי' לו דעת, אך מהסיבות המוצאות אותו אינו בבחי' דעת להרגיש, ע"כ צריך לשום אותו כמו שאם היו מרגיש, ע"ז אומר זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו, פי' שיזכור ה' איך שהיו בתחילה בתכלית הגבהה והרגשה בבושה, אך עתה מרוב הצרות אינם מרגישים בעצמם הבושה, וכמו שאומר שכחה מצוי' בנו, וכאילו לא הי' מעולם בהגבהה וכאילו הם מעולם בתכלית השפלות עד שאינם מרגישים בבושה ע"כ אמר המקונן בעת החורבן זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו, הבטה מקרוב וראי' מרחוק או הבטה מרחוק וראי' מקרוב (כמו דאיתא במדרש שם פי' שתראה מרחוק איך שהי' מעולם בתכלית הגבהה וראי' מקרוב דהיינו תראה איך שהי' עתה בתכלית השפלות, וע"כ תשים את החרפה, כמו שהי' מתחילה, וע"ז אומר המדרש א"ר ברכי' אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הכתבת לנו בתורתיך זכור את אשר עשה לך עמלק לי עשה ולך לא עשה לא החריב את מקדשיך, והענין הוא דלכאורה לפי מה שהבאתי הרמב"ם דזה נשאר בספק אם הוא בעצמו לאו בר הרגשה הוא כגון ביישו ישן ומת או היוצא ליהרג אם צריך לשום כמו שהי' בתחילה או לא, וא"כ מפני מה מבקשים ישראל זכור ה' מה הי' לנו דאיפשר כיון שאינם בני הרגשה אעפ"י שבעצם הזילותא גדולה יותר אעפ"כ צריך לשום לפי אופן ההרגשה, ע"ז אומר המדרש אמר ר' ברכי' אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הכתבת לנו בתורתיך זכור את אשר עשה לך עמלק לי עשה ולך לא עשה לא החריב את מקדשיך, פי' שלי עשה ולך לא עשה, וא"כ כיון שעשו להקב"ה והחריבו את מקדשו שזהו חרפה ובושה לפניו כביכול, והמחריבים היו מקרקרים בהיכלו, א"כ צריך לשום הבושה שלו בעצמו:

[והנה בספרי נ"י (ס' כ"ב) הבאתי הירישלמי וזה לשונו תני' והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שיניו כאחת אינו נותן לו כלום, זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו, והקשיתי שם דהירושלמי הזה הוא תמוה מאוד, דהא יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו הוא משום דמעוכב ג"ש אין לו קנס, או כמ"ד דא"כ ג"ש כמו דאמרינן פ' השולח (דף מ"ב), וא"כ איך פשיט הירושלמי שיש לעבדים בושת עיי"ש במה שביארתי החילוק שבין בושת לד' דברים שבושת תלוי בקנין הגוף וד' דברים תלוי במעשה ידיו עיי"ש, אך שהקשיתי שם מהא דאמרינן בירושלמי דגיטין (פ"ה ה"ד) סימא שתי עיניו כאחת או הפיל שתי שיניו כאחת יוצא בהם לחירות, זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו, ר' אילא בשם ר"ל כמ"ד דא"צ לכתוב לו גט שיחרור, ברם כמ"ד דצריך לכתוב לו ג"ש, ואת אומר משלם לו, אלמא דהירושלמי ס"ל כמ"ד דא"צ ג"ש ולפי"ז אי איפשר לפרושי כמו שפירשתי בספר נ"י שם, וע"כ הי' איפשר לומר דבזה אחר זה יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו דלכאורה הא בשעה שחבלו בזה אחר זה לא נתכוין רבו לבייש אלא עבדו, אך בזו הרגע כיון שסימא עינו בראשונה, יצא לחירות בראשונה וצריך ליתן לו דמי שינו, ע"ז אומר שמין לעבדים בושת דאפי' לדברי ר' יהודה דס"ל דאין לעבדים בושת אתי הך ברייתא, דבאמת כיון דיוצא לחירות בראשונה א"כ הוי משוחרר ואינו עבד, אלא דהאדון לא נתכוון אלא לעבדו, ע"ז אומר זאת אומרת שמין לעבדים בושת, וכמו דאמרינן בב"ק (ד' פ"ו) לעולם ר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה אין לעבדים בושת למתנא להו, אבל למישם שיימינן בהו ועיי"ש בתוס' שכתבו ולא דמי למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' ע"ז אומר דזאת אומרת שמין לעבדים בושת, וע"כ אומר הירושלמי הלשון שמים לעבדים בושת, ולא נותנים לעבדים בושת, והיינו דאעפ"י דלא נתכוין רק לעבד, אבל כיון שאיך שאירע דהיינו שהי' בזה אחר זה א"כ יוצא לחירות בראשונה דהא הירושלמי ס"ל דא"צ גט שיחרור, ע"כ נותן לו דמי שניו אפי' הבושת ואעפ"י דלא נתכוין רק לעבד:

ובזה הי' איפשר ליישב מה שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' ממרים ה' יב) מי שהי' כו' בד"א בבנו אבל באחר שבא והכהו וקללו אחר שנגמר דינו אעפ"י שעשה תשובה ה"ז פטור הואיל והוא הולך למיתה, ואם ביישו חייב בקנס המבייש, וכתב הכ"מ ואם ביישו חייב בקנס המבייש כלומר מי שהוא המבייש בין בנו בין אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס כו' ופריך עלי' והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש"י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל"ש, ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב, עכ"ל, והלח"מ כתב ר"ל בקנס שחייב כל מבייש לפי הבושה שעשה וכמ"ש בהלכות חובל דלא כפי' הרב כסף משנה עכ"ל:

[ולי נראה דאיפשר לומר עוד כונה אחרת ברמב"ם במה שכתב שחייב בקנס המבייש דהנה משמע מהרמב"ם שאינו חייב רק בבושת אבל לא בשארי דברים וכמו שכתב הכ"מ דבבושת חייב משום כיסופא דבניו, [ומזה סייע למה שכתבתי לעיל לתרץ ב' הסוגי', הסוגי' דסנהדרין (דף פ"ו) והסוגי' דפ"ק דערכין (דף ו) דבסנהדרין לא מיירי רק בבושת, והא דאמרינן בערכין (דף ו) דאחרים שחבלו בו פטורין קאי לענין נזק צער וריפוי אבל לא לענין בושת, וא"כ קושיא הט"א בסנהדרין (דף פ"ח) לא קשה מידי כמו שביארתי] והנה א"כ יש לחקור הא דאמרינן בב"ק (דף כ"ז) כיון שכתכוין להזיק אעפ"י שלא נתכוין לבייש, אי הא דמהני כונת ההיזק היינו במקום שהוא מחוייב, אבל במקום שאינו מחוייב לשלם נזק, אינו מועיל כונת הנזק, דהא כיון שעומד לחבול ביארתי שפטור מדין נזק, ע"ז קמל"ן דחייב בקנס המבייש פי' כמו שאר מבייש דמספיק שנתכוין להזיק, ובט"א יתבאר:]

וע"כ אהובי אחיי ורעיי מה מאוד צריכים לקונן ולהוריד דמעות על חורבן ירושלים בימים האלו, וכמו דאיתא במדרש בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלימה פנינו כי באו זרים אל מקדשי בית ה', ואיתא במדרש על מקדשי בית ה' זה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, והענין היא שבחורבן בית ראשון לא הי' החרפה כל כך שזה הי' איפשר מפני דור המדבר, וכמו דאיתא במדרש קהלת אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת אר"י בשם ריב"ל משל למלך שכעס על בנו ודחפו והוציאוהו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין מה עשה הי' בנוי' וסתרה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו ע"כ, וכבר הארכתי מזה לעיל (דרוש כד), וא"כ חורבן בית ראשון הי' מן הצורך שיחרב ביהמ"ק שאילו לא הי' נחרב ביהמ"ק לא הי' יכולים דור המדבר לבוא לעתיד לבוא, ובמ"א ביארתי על הכתוב (ירמי' ב') ויהי דבר ה' אלי לאמר הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה פי' שיאמר באזני ירושלים דעיקר החורבן הוא בשביל שיבואו דור המדבר לעתיד לבוא ועיין בסנהדרין (דף קו) אמר ר"י שבקי' ר"ע לחסידותי', שנאמר הלוך וקראת באזני ירושלים אם אחרים באים בזכותן הם עצמם לא כש"כ, וע"ז אומר בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלימה פנינו כי באו זרים אל מקדשי בית ה' ומקדשי הם לשון רבים, זה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני שחורבן בית שני לא הי' נצרך כלל, וא"כ זהו מפני חטאינו ועונותינו הרבים, ע"ז אומר בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלימה פנינו שזהו חרפתינו ובשתינו נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתנו על שבחטאינו נחרב ביהמ"ק:

וכמו דאיתא במדרש אלו זכיתם הייתם קוראים אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קורין בתורה עיני עיני יורדה מים, ויתבאר הענין עפ"י מה שהקשה הפר"ד ושאר מפרשים דאיך אמרינן ביומא (ד' נה) בשעה שנכנסו עכומ"ז להיכל ראו ראו כרובין המעורין זה בזה הוציאן לשוק ואמרו כו' והקשו דהא אמרינן (דף צט) דאם אין עושין רצונו של מקום אין מחזירים פניהם זה לזה ואין לך שעה יותר שאין עושים רצונו של מקום כבשעת החורבן. ותירץ הריטב"א דזה הי' להורותם שעוד השגחתו עליהם, ולא כמו שאומרים עבד שמכרו רבו כו' והפר"ד פי' בזה הפסוק קרא עלי מועד לשבור בחורי דביו"ט לא זזה שכינה מישראל אפי' אם אין עושים רצונו של מקום, וע"ז אומר קרא עלי מועד לשבור בחורי, ובאמת הוא מוכרח דהא אמרינן ביומא (דף נד) בשעה שהי' ישראל עולין לרגל הי' מגללין להם את הפרוכת ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום כתיבת זכר ונקיבה ואיך מגללין להם את הפרוכת אולי הוא שעה שאין עושים רצונו של מקום אלא ודאי דביו"ט הוי כמו שעושין רצונו של מקום, ע"כ מגללין להם את הפרוכת ובזה יובן הא דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ד) ר' יוחנן בן מדהבאי אומר משום ר' יהודה סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיני' כו' ולכאורה קשה דהא אמרינן במדרש (סוף ש"ה) בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט בהם בשתי עיניו הה"ד עיני ה' אל צדיקים, ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום מביט בהם בעין אחת, וא"כ איך הוא אומר כדרך שבא לראות כך בא ליראות הא אין כל הזמנים שוין דבשעה שאין עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט בהם כביכול בעין אחת, וא"כ איך הוא אומר כדרך שבא לראות כו' אך לפי מה שביארתי איפשר לומר דבי"ט חביבין ישראל לפני הקב"ה והוא מביט בהם בשתי עיניו:

ובזה יתבאר הא דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ד') רב הונא כי הוי מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו, דכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם פי' כי מטי להאי קרא יראה יראה ואמרינן כדרך שבא לראות כך בא ליראות ומפקינן מינה דסומא בא' מעיניו פטור מן הראי', וא"כ מוכח מזה דביו"ט הקב"ה מביט בהם בישראל כביכול בב' עיניו, וא"כ הוא מצפה לראותו והראי' שמביט עליהם כביכול בב' עיניו ועתה מתרחק מהם דכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי

וע"ז אומר המדרש אלו זכיתם הייתם קורים בתורה אלה מועדי ה', שמוכח מזה שהקב"ה מביט על ישראל כביכול בתמידות בב' עינים, ועכשיו שאי אתם זוכים אתם קורים בתורה על אלה אני בוכי' עיני עיני יורדה מים, שבזמן ביהמ"ק שהי' ישראל עולים לרגל הי' הקב"ה מביט עליהם בב' עינים כביכול עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורים בתורה על אלה אני בוכי' עיני עיני יורדה מים פי' הבכי' בב' עינים, שאבדו כל הטובות והמזונות וכל ההשפעות הטובות, וכמו דכתיב (הושע ד) ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה כו' פן אפשיטנה ערומה כו' והענין הוא כמו דאמרינן בכתובות (דף נד) אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעלי' כו' ומנח בה סימנא יתמא ארמלתא שלח ופוק, פירש"י הפשט בגדי' וצא כו' כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה, וע"ז קונן המקונן יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות פי' כמו דאמרינן בכתובות (דף נד) יתמא וארמלתא שלח ופוק וכמו שפירש"י הפשט בגדי' וצא:

והנה בענין השפעות וטובות שהקב"ה משפיע לישראל הי' עיקר ההשפעה במועדים וכמו שביארתי שהקב"ה מסתכל עליהם בב' עינים כביכול ולאחר החורבן הי' בהיפוך וכמו דאמרינן בשבת (דף קמה) מפני מה מועדים שבבבל שמחין מפני שלא הי' באותה קללה דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה כו' אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטברי' אגמון כו', וע"ז אומר אלו זכיתם הייתם קוראים אלה מועדי ה', שאז הי' עיקר ההשפעה כדי שיהי' ישראל שמחין בשמחת יו"ט, עכשיו שאי אתם זוכין אתם קוראים בתורה על אלה אני בוכי' עיני עיני יורדה מים שאדרבא אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי וכמו שביארתי על ענין פן אפשיטנה ערומה, והצגתי' כיום הולדה, ואמרינן בב"ק (דף פו) ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש ועיי"ש רש"י ותוס' גם יש חילוק בין אם רואים אדם לבוש מלבושים נכבדים, או שלובש מלבושים בזוים, אעפ"י שהכל לפי מה שהוא אדם, אך עכ"ז לפי ראות העין אם רואים אדם לבוש מלבושים פחותים אין הבושה כל כך, אעפ"י שאנו מבינים שאם ילבוש מלבושים נכבדים אחרים, אז יתגלה מעלתו, אבל מ"מ כיון שרואים אותו לבוש מלבושים פחותים אין השומא גדולה כל כך, וכמו שביארתי לעיל, וע"ז אמרו לאחר החורבן זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו פי' אם הם רואים החרפה אין החרפה גדולה כל כך מפני מה יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות וכמו שהבאתי לעיל יתמא וארמלתא שלח ופוק, וע"כ אין הבושה גדולה כל כך, ע"כ זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו וכמו שביארתי, וה' ינחמנו בנחמות ציון וירושלים אמן:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה