אור ברסלב
אבי הנחל דרוש לבין המצרים - דרוש כד

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש לבין המצרים - דרוש כד

דרוש לחג השבועות - דרוש כג

כתיב (זכריה ח) ויהי בשנת ארבע כו' לאמר אל הכהנים כו' לאמר האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים ויהי דבר ה' צבאות אלי לאמר אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי כו' הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים, וכבר ביארתי בספרי ע"י (דרוש ט"ו) דמהו השאלה אם צריכים עוד לצום וביארתי דהשאלה הי' כיון דכל הצום הי' מחמת שחסרו ביהמ"ק וכיון שנבנה בודאי דאין צריכים לצום, וכמו שאמר כורש מי בכם מכל עמו ויעל, וע"כ צריכים לפסוק מתעניתם, אבל אם הצום הי' על כבודו של הקב"ה שחרב בית מקדשו, וא"כ אעפ"י שנבנה ביהמ"ק אעפ"כ כתיב וארצה בו ואכבדה שהי' חסר ה' דברים, וא"כ אף שנבנה ביהמ"ק אעפ"כ לא נתמלא כבודו של הקב"ה בשלימות שהי' חסר ה' דברים, וע"כ שאלו האבכה בחודש החמישי הנזר כו', וע"ז הי' התשובה כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני ופירש"י שמא לכבודי צמתם, וא"כ לא הי' הצום רק מחמת שחרב ביהמ"ק והי' כבושים בגולה ולא הי' להם מזבח דאמרינן בכתובות (דף י) שמזיח ומזין כו' וא"כ כיון שנבנה ביהמ"ק אעפ"י שחסר ה' דברים אעפ"כ צריכים לפסוק מתעניתם וע"ז אמר להם כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני ופירש"י שמא לכבודי צמתם כו' וע"כ אמר להם צום הרביעי וצום החמישי כו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים עיי"ש שהארכתי בזה, וכעת נבאר בזה הענין יותר דאם נתבטל הטעם של הגזירה אם נתבטלה הגזירה ג"כ:

והנה תחילה צריך לבאר מה שביארתי במ"א על הרמב"ם בה' ממרים, (פ"ב ה"ב) שכתב שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהי' גדולים מהם, וכתב ע"ז הראב"ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשי' עליו שהראשונים תקנוהו וריב"ז בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם של ראשונים ולא הי' גדול כראשונים, ולכאורה צריך להבין מה זה שהקשה הראב"ד מהא דעיטור שוקי ירושלים מפני מה לא הקשה מהא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ד) משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהי' מקבלים עדות החודש כל היום, אלמא אע"ג דאמרינן שם דתנן בראשונה הי' מקבלים עדות החודש כל היום כולו פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהי' מקבלין את העדים אלא עד המנחה, ואעפ"כ תקן אח"כ ריב"ז אחר החורבן שלא יהי' מקבלין אלא עד המנחה, אלמא אעפ"י דריב"ז לא הי' גדול כראשונים, אפ"ה כיון שנתבטל הטעם לאחר החורבן ע"כ תיקן שלא יהי' מקבלים אלא עד המנחה ע נ"ל שמזה לא הקשה הראב"ד, דזה בודאי כיון שלאחר החורבן נתבטל הטעם א"כ למאי יעברו ב"ד וימנו משני הלא כתיב כזה ראה וקדש, בשלמא תחילה הי' מוכרחין בכדי שלא יתקלקלו הלוים בשיר, ע"כ תקנו שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש בכדי שלא יהי' קלקול בשיר, אבל מכיון שבטל הטעם דהיינו לאחר החורבן הרי איכא חיוב לקדש עפ"י הראי', וע"כ מודה בזה הרמב"ם שאפי' קטנים ממנו בחכמה ובמנין יכולים לבטל כיון שבטל הטעם והא שכתב הרמב"ם דבעינן דווקא גדולים בחכמה ובמנין, היינו במקום שלא איכפת לנו אם יהי' גזירה הראשונה במקומה, אבל במקום דאיכא טעמא שלא יעקר קידוש החודש עפ"י ראי' הלבנה בזה מודה הרמב"ם דכיון שנתבטל הטעם לא בעינן שיהי' גדולים בחכמה ובמנין:

ומעתה נוכל לומר דלא קשה מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם, והראב"ד והרמב"ם אזלי לטעמייהו, דלכאורה יש לדקדק קצת בהא דאמרינן בר"ה (דף לא) רב פפא אמר כרם רבעי כו' דתנן כרם רבעי הי' עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזו היא תחומה אילת מן הצפון ועקרב מן הדרום כו' ואמר עולא כו' מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ותני' כרם רבעי הי' לו לר' אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי, ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים א"ל תלמידיו כבר נימנו חביריך עלי' והתירוהו כו', ולכאורה יש לדקדק קצת דכל התקנות היינו לתקן תקנה, והכא התקנה הוא רק לבטל התקנה הראשונה, ואין זה דומה לשאר התקנות, ע"כ נראה לי ליישב עפ"י מה דתנן בפ"ה דמ"ש כרם רבעי הי' עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה, ותנאי הי' בדבר שאימתי שירצו יחזיר הדבר לכמות שהי', ר' יוסי אומר משחרב ביהמ"ק הי' התנאי הזה ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי', ועיין תוי"ט שהאריך בזה בדברי ת"ק, וגם בדברי ר' יוסי שאומר משחרב ביהמ"ק הי' התנאי הזה, ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזיר הדבר לכמות שהי' למאי הי' צריך תנאי זה, הלא התנאי הראשון לא הי' אלא עקירות התקנה הראשונה ומי ימחה בידם לתקן תקנה, וכתב התוי"ט מפני שתחילה הי' תקנה שלא יהי' רשאים לעלות כדי שלא לעטר שוקי ירושלים הנתונה בידי אויבים, ואף אם יתבטל זה הטעם שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ולא יהא אותו ב"ד שבאותו הדור רשאי לבטל כי אולי לא יהי' גדולים מזה הב"ד, כי בנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד, כדאיתא בירושלמי אמתניתין וכ"ש קודם לתחי' המתים, ומזה ודאי קשה להראב"ד דהואיל והתנאי עצמו לא הי' אלא לכשיבנה ביהמ"ק, וממילא בטל הטעם, וא"כ מה צורך לתנאי, וכתב התוי"ט וגם בזה יש להליץ בעדו מזה הירושלמי שכתבתי שביהמ"ק עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד, ונמצא שעד מלכות ב"ד יהי' כו' קצת ממשלה כו' וכמו שהי' בתחילת בית שני ובשלוט כו' בנו ויהי בירושלים עדיין לא נתבטל הטעם לגמרי, לפיכך הוצרכו לתנאי שהב"ד שבאותו הדור יחזרו הדבר לכמות שהי' עפ"י זה התנאי כו' עיי"ש:

ולע"ד נראה שהטעמים האלו שכתב התוי"ט הם דחוקים מאוד, ע"כ נ"ל לבאר עפ"י מה שכתב הרמב"ם (בפ"ו מה' בית הבחירה ה' י"ד) כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום כו' ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לע"ל, לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אעפ"י שאין שם בית בנוי ואוכלים קדשי קדשים בכל העזרה אעפ"י שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה כו', וכתב עליו הראב"ד וז"ל ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקבו, ובגמ' אמרו דנפול מחיצות:

והנה בספרי ע"י (ס' ט"ו) כתבתי ליישב דעת הרמב"ם עפ"י הא דאמרינן במכות (דף י"ט) ר' יוסי אומר יכול יעלה אדם מ"ש ויאכל בזמן הזה בירושלים כו' מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מ"ש אינו נאכל אלא בפני הבית, ומסיק שם בגמ' דלעולם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל, והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית כו' ומקשינן בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, והכריחו התוס' שם שהגירסא הוא לעולם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל, ובזה מיושבים דברי הרמב"ם דבאמת קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל, ואפ"ה אמרינן דאם אין מקדש ירקב משום דבעינן מזבח, והראב"ד שהשיג על הרמב"ם ס"ל כגירסת, רש"י דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, וע"כ הקשה דאי אמרינן דקדושה ראשונה קידשה לשעתא וקידשה לע"ל, א"כ תקשה כל הני מתניתין דתנן אם אין מקדש ירקבו, [וכן מצאתי אח"כ בלח"מ (פ"ג מה' פסולי המוקדשים ה' כ"ה) שכתב דהרמב"ם גורם כגירסת התוס' אמר רבינא לעולם קא סבר קידשה לע"ל עיי"ש]:

והנה שם בספרי ע"י הארכתי בזה אם ילפינן נטע רבעי ממ"ש, והארכתי שם על מה שכתב הרדב"ז בתשובה דנ"ר נאכל בזמן הזה בירושלים והוא מהא דאמרינן במכות (דף י"ט) וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ומשני מעשר דגן חולין היא, ופריך הניחא למ"ד בתר למד אזלינן, אלא למ"ד בתר מלמד והמלמד קודש ומשני דדם ובשר חדא מילתא הוא, ובזבחים (דף מ"ט) אמרינן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, ולפי"ז הכא דמ"ש גופא למד בהיקש מבכור אינו חוזר ומלמד בג"ש לנ"ר, ואע"ג דהלמד חולין לא גמרינן דהא בתר מלמד אזלינן והמלמד קודש דילפינן מבכור, עיי"ש שביארתי בארוכה, אבל עכ"ז אינו מוכרח, דדילמא בתר למד אזלינן וא"כ כיון דאזלינן בתר למד, והלמד הוא נטע רבעי דהוי חולין א"כ יכולין למילף ממ"ש, וא"כ אי איפשר לאכול נטע רבעי בזמן הזה בירושלים כמו מ"ש, דאפי' אם נאמר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, אפ"ה אין לאכול נ"ר בזמן הזה משום דילפינן ממעשר דבתר למד אזלינן, וא"כ אם נאמר דנטע רבעי אין לאכול בירושלים, ולפדות בירושלים בודאי אי איפשר כיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, וכמו שהבאתי הירושלמי שם (פ"ג דמ"ש) א"ר זעירא ר' חנינא ור' יונתן כו' עלו לירושלים נתמנו להם פירות ובקשו לפדותן כו' אמר לון חד סבא אבוכון לא עבדי כדין אלא מפקיעין חוץ לחומה ופודין אותו שם, סבא הוי סבר מימר רואין את המחיצות כאילו הן עולות, ואילן רבנן הוי סברין מימר אין רואין את המחיצות כאילו הן עולות, סבא הוי סבר מימר כר"א ואילן רבנן הוי סברי מימר כר' יהושע, (ונ"ל שצריך להיות בהיפוך סבא הוי סבר מימר כר"י פי' שאומר דרואין את המחיצות כאילו הן עולות, דר"י אומר שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית אוכלין קדשי קדשים אעפ"י שאין קלעים בשבועות (דף עו) וכן בזבחים (דף ק"ז), וע"כ אמר שאין פודין בירושלים דהוי בקירוב מקום, אלא מפקיעין חוץ לחומה ופודה אותן, ואילן רבנן פי' שאמרו שיכול לפדות בירושלים סברי מימר כר"א שאמר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות כו', וע"כ כיון דסברי כר"א שאין רואין את המחיצות כאילו הן עולות, ע"כ היו פודין אפי' בירושלים וכבר ביארתי בספרי שם דלכאורה למאן דסבר דרואין את המחיצות כאילו הם עולות ע"כ מפקיעין חוץ לחומה ואמאי לא יאכלו בירושלים, וכתב המפרש מהרא"פ דספוקי מספקא לי', אבל לפי מה שביארתי דאעפ"י שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל אפ"ה אין אוכלים משום דגמר מבכור ובכור איתקש בשרו לדמו כגירסת התוס' אתי שפיר, ואיתא שם בירושלמי ר' פנחס מסאב לה ופדה לה דחושש לדין ולדין, פי' שסובר דרואין את המחינות כאלו הם עולות, וע"כ לא יכול לפדותן, ולאוכלן נמי אי איפשר משום דמקשין לבכור ולהפקיען חוץ לחומה נמי אי איפשר משום דס"ל דקלטוהו מחיצות ואפי' ליתנהו, וכמו דאמרינן בב"מ (דף נ"ג) ומאי יצא דנפיל מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן, וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות, כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן ומשני לא פליג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות:

וא"כ אי אמרינן דבתר למד אזלינן, וכשהלמד חולין למידין למד מן הלמד וא"כ צריך למילף לענין רבעי ממעשר דאפי' אי אמרינן דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, אפ"ה אין אוכלים נטע רבעי בירושלים משום דמקשינן למעשר ומעשר לבכור, וגם לפדות בירושלים אי איפשר ג"כ משום דאמרינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל, א"כ אין פודין בקירוב מקום כמו במעשר, והכי מוכח נמי מהתוס' דברכות (דף ל"ה) שהקשו דלמה לי קרא אחלי' והדר אכלי' תיפוק לי' ממעשר שני דגמרינן קודש קודש, והשתא אי אמרינן דרבעי נפדה אפי' בירושלים, א"כ ליכא למילף ממ"ש, וע"כ צריך קרא דאחלי' והדר אכלי' שיוכל לפדותו אפי' בירושלים, אלא ודאי דגמרינן ממ"ש, והכי משמע ברמב"ם דרבעי הוא כמו מ"ש, עיי"ש ש ברמב"ם, וא"כ לבתר החורבן אי איפשר שיהי' התקנה דכרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד, והטעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, דמלבד שבטל הטעם של כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, עוד יפסיד הפירות של רבעי, דמה יעשה עמהם בירושלים לאוכלו אי איפשר משום דמקשינן לבכור אי בתר למד אזלינן, ולפדותו אי איפשר משום דלדעת הרמב"ם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, וא"כ מוכרח להוציא אח"כ מירושלים ולפדותן, א"כ אפי' אי אמרינן דכיון שתיקנו לא יתבטל התקנה אפי' נתבטל הטעם, א"כ אין זו תקנה כלל דאין פעולה, (ואי אמרינן דקלטוהו מחיצות אפי' ליתנהו למחיצות א"כ יהיה מוכרח לטמאותן כמו דאיתא בירושלמי ר' פנחס מסאב לה ופדה לה כו', וע"כ כיון דנפיק מיני חורבא ע"כ התקין ריב"ז, וביטל התקנה הראשונה, והשתא ניחא דתקנה קבוע שנה כאן, וריב"ז התקין תקנה גמורה:

וכ"ת דזהו דווקא אי אמרינן דבתר למד אזלינן, אבל אי בתר מלמד אזלינן, א"כ מעתה לא ילפינן נטע רבעי ממעשר דגמר מבכור משום דאין למידין למד מן הלמד ואע"ג דילפינן מעשר מבכור ובכור עצמו מקשינן בשרו לדמו היינו משום דדם ובשר חדא מילתא, אבל רבעי א"א למילף ממ"ש דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש כמו דאמרינן בזבחים (דף מ"ט), [ובספרי ע"י כתבתי שם ליישב בזה דברי הרדב"ז (שאלה קצט) על שנשאל על הפירות הגדילים בתוך חומות ירושלים אם נוהג בהם דין נ"ר, וכתב שלא ידע מקום לשאלה זו כיון שפירות נ"ר דינם להעלותם בירושלים, א"כ הגדילים בתוך ירושלים הרי אוכל אותם בתוך ירושלים כו' עיי"ש והקשיתי דהא כיון דאיתקש למ"ש א"כ אין לאוכלם בירושלים דגמרינן קודש קודש ממעשר ומעשר מבכור, ואינו נאכל בזמן הזה בירושלים, וכתבתי שם דהטעם הוא משום דלא ילפינן רבעי ממעשר ומשום דבתר מלמד אזלינן והמלמד היא קודש אך כעת נראה לי לומר דאפי' גמרינן רבעי ממ"ש אפ"ה נאכלים כפירות הגדילים בירושלים דהא אמרינן בכתובות (דף כ"ה) שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ופירש"י הטעם דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך וכן פירש"י בנדה (דף ט"ז) על הא דאמרינן דשבע שכיבשו ושבע שחילקו לא נתחייבו במעשרות דבמעשרות כתיב תבואת זרעך עד שיביא כל א' וא' שלו, וא"כ בירושלים דאמרינן ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ועיין (דרוש י"ז) מה שהארכתי בזה וכך פסק הרמב"ם דירושלים לא נתחלקה לשבטים, וא"כ תבואות הגדילים בירושלים אינם חייבים בפ"ש דהא בעינן תבואת זרעך, וא"כ אם נילף רבעי ממ"ש מג"ש דקודש קודש אינו חייב מדאורייתא כלום, וה"נ אמרינן בירושלמי (פ"ה דמ"ש) במה דר"י אמר לא למדו נ"ר אלא ממ"ש כמה דתיטר אין מ"ש בסורי' ודכוותי' אין נ"ר בסורי' רחב"י אמר לא למדו לנ"ר אלא ממ"ש כמה דתימר אין מ"ש לאחר ארבע עשרה שנה, ודכוותי' אין נ"ר אלא לאחר ארבע עשרה שכה פי' משום דבעינן תבואת זרעך המיוחדת לך, וא"כ אי אמריכן דירושלים לא נתחלקה לשבטים, א"כ לא הוי תבואת זרעך, כמו בשבע שכיבשו ושבע שחילקו וע"כ מותרים אפי' בירושלים דאי גמרינן קודש קודש ממעשר א"כ אין דין רבעי בירושלים ואי לא גמרינן ממ"ש אלא דדמו לערלה א"כ ודאי דמותר לאכול בירושלים, אך מהרמב"ם (ה' תרומות פ"א ה' טו) לא משמע הכי ודו"ק]:

אך זה אינו דהא רב פפא הוא דאמר בר"ה (דף ל"א) ואידך פלוגתא דר"פ ור"נ בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי דתנן כרם רבעי הי' עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד, ורב פפא אזיל לטעמי' בזבחים (דף ט) דקאמר דבר הלמד בג"ש מהו שילמד בהיקש, אמר רב פפא וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שבאה מן המעשר, מדאשכחן שלמים דאתי ממעשר שלמים גופייהו מנא לן דכתיב שם שם, אמר לי' מר זוטרא ברי' דרב מרי לרבינא מעשר דגן חולין בעלמא הוא א"ל אמר אמרה למד קודש ומלמד קודש, ופירש"י אמר אמרה האמור למד קדש ומלמד קודש בתמי', וכי צריכין שיהי' בקדשים הואיל ולמד קודש כגון שלמים שפיר מיפשט בעיין דבתר למד אזלינן, ומר זוטרא סבר בתר מלמד אזלינן, וא"כ סובר ר"פ דבתר למד אזלינן, וכן אמרינן שם (דף נ) הניחא למאן דאית לי' דרב פפא, ופירש"י דבתר למד אזלינן, [ומה שכתבו התוס' תד"ה אמר ומיהו הך קשי' לרבינא דס"ל הכא בתר למד אזליכן כו' עיין בסכות (דף י"ט) אמר רבינא לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קידשה לע"ל כו' הניחא למ"ד בחר למד אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן], והשתא ניחא נמי הא דתנן פ"ה דמ"ש ר' יוסי אומר משחרב ביהמ"ק הי' התנאי הזה, ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי', דר' יוסי לטעמי' דס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וכמו דאמרינן ביבמות (דף פ"ב) דתני' בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להן ושלישית אין להם, וא"כ כש"כ בקדושת ירושלים לדעת הרמב"ם שסובר דאפי' אי קדושת הארץ בטלה אעפ"כ קדושת ירושלים לא בטלה, משום שקדושתה מפני השכינה ושכינה אינה בטילה, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מה' בית הבחירה), ועוד דהא אמרינן במכות (דף י"ט) ר' יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים ר' ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה כו' ואמרינן שם אמר רבינא לעולם קסבר קדשה לשעתה וקידשה לע"ל (לפי גירסת הרמב"ם וכמו שביארתי) והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית כו' ומקיש מעשר לבכור כו', וא"כ סובר ר' יוסי דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל, ואפ"ה אין לאכול מעשר שני בלא מזבח:

וע"כ אמר ר' יוסי משחרב הבית הי' התנאי הזה פי' שלא יעלו רבעי לירושלים מהלך יום א' לכל צד, וזו תקנה קבועה הי' משום דכיון דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, א"כ לא יוכל לפדותן בקירוב מקום, וגם לא יוכל לאכול ג"כ משום דילפינן רבעי ממ"ש, וע"כ כיון שהי' תקנה גמורה. ע"כ חששו שאולי יהי' ב"ד קטן בחכמה ובמנין כשיבנה הבית ולא יוכלו לבטל התקנה הראשונה אעפ"י שיתבטל הטעם כיון שיבנה הבית וא"כ יהי' מזבח ויוכלו לאכול, אך לדעת הרמב"ם שסובר דב"ד הקטן בחכמה ובמנין אין יכולים לבטל אפי' נתבטל הטעם, ע"כ התנו מתחילה אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי':

והשתא ניחא מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מהא דעיטור שוקי ירושלים בפירות שריב"ז בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל טעם הראשונים, ולא הי' גדול כראשונים, שזה אינו שמה שכתב הרמב"ם שאין ב"ד יכולים לבטל כו' עד שיהיו גדולים מהם אעפ"י שנתבטל הטעם, אינו רק דווקא אם הוא רק ביטול הגזירה הראשונה, אבל אין בזה מכשול, אבל אם רואים בזה שצריכה השעה לבטל הגזירה הראשונה, וכמו שביארתי לענין עיטור שוקי ירושלים בפירות שאם יכנסו הפירות לא יהי' ראוים לאכילה ויפסידו פירות רבעי בודאי יכולים לבטל אף שקטנים בחכמה ובמנין וכמו שכתב שם הרמב"ם ויש לב"ד לעקור אף דברים אלו לפי שעה אעפ"י שהוא קטן מן הראשונים שלא יהי' גזירות אלו חמורות מד"ת עצמה כו' עיי"ש, ועוד שהתקנה הי' תחילה שתקנו שמהלך יום א' לכל צד סביבות ירושלים יעלו הפירות עצמם לירושלים כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות מתוך שיאכל כל אדם נ"ר שלו יתמלא השוק שאר פירות, והיינו דווקא אם נאכלים, אבל אם אינם נאכלים א"כ לא יתמלא השוק שאר פירות וא"כ לא יהי' תיקון כלל כמו שהי' בתחילה שהי' נאכלים [והראב"ד הקשה על הרמב"ם מהא דעיטור שוקי ירושלים בפירות הוא משום דאזיל לטעמי' דס"ל דאי אמרינן דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל א"כ נאכל בירושלים דהא הקשה על הרמב"ם שכתב דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל דאמאי אמרינן דאם אין מקדש ירקב אלמא דס"ל דאי אמרינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל מותר לאכול בירושלים ולפי מה שכתב הראב"ד דלא קדשה ח"כ נוכל לפדות א"כ הי' יכול להיות התקנה אפי' לאחר החורבן ואפ"ה ביטלה ריב"ז אלמא מכיון שבטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים, ע"כ יוכלו האחרונים לבטל אעפ"י שאין גדולים מהם]:

והכי משמע בתוספתא דתקנה גמורה הי' שאפי' סמוך לירושלים יהי' נפדה ג"כ דתני' בתוספתא (פ"ד דמ"ש) כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד כו' משחרב הבית ב"ד הראשון לא אמרו בו כלום ב"ד האחרון גזרו שיהא זה נפדה סמוך לחומה, מעשה בר"א שהי' לו כרם בצד כפר טבי במזרח ולא רצה לפדותו אמרו לו תלמידיו רבי משגזרו שיהא זה נפדה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו עמד ר"א ובצרו ופדאו, אלמא שהי' גזירה לפדותו ולא הותר התקנה הראשונה בלבד, וכמו שאומר שב"ד האחרון גזרו שיהא נפדה סמוך לחומה וכן מהא דאומר מעשה בר"א שהי' לו כרם בצד כפר טבי במזרח ולא רצה לפדותו אמרו לו תלמידיו משגזרו שיהא זה נפדה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו, אלמא דמחוייב הוא לפדותו. והוא כמו שביארתי כיון דילפינן רבעי ממעשר שני, וע"כ אם יכניסו לירושלים יקלטוהו המחיצות ושוב לא יוכל לפדותו ואע"ג דליתנהו למחיצות אפ"ה אמרינן קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ורואים את המחיצות כאילו הם עולות, ושוב לא יהי' תקנה לא באכילה דהא ליכא מזבח ונ"ר הוקש למעשר שני, וע"כ גזרו שלא יהי' עולה לירושלים ויקוים מצות' ע"י פדי', ובזה יתיישב הא דקא מסיים שם בתוספתא עמד ר"א ובצרו ופדאו הא דקאמר ובצרו אינו שייך למה שמשמיענו שר"א שמע לתלמידיו שפדה אפי' סמוך לירושלים ואם להשמיענו שאין פודין במחובר הא בזה כ"ע מודו כמו שהביא הכ"מ ברמב"ם פ"ח מה' מ"ש ונ"ר בש"א אין פודין אותם ענבים אלא יין וב"ה אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע, אך הענין הוא שהכ"מ כתב שם בשם הרמב"ן שהשיג על הרמב"ם שכתב שם (ה' ז) והצנועין הי' מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי א"א לפדותו במחובר כמו שביארנו וכתב שם הכ"מ שהרמב"ן בתשובותיו השיג על הרמב"ם שנתן טעם למה אין פודין אותו במחובר מפני שהוא כמ"ש ואין מ"ש במחובר ור"ש כתב שא"א לומר טעם זה משום דבפ' מרובה (דף ס"ט) משמע דפדיון במחובר מועיל ד"ת כו' ואע"ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ"מ לאו מכח קושי' זו שאין פודין נ"ר במחובר חזר בו אלא כו' שמעינן דמדאורייתא אית לי' פדיון אפי' במחובר וקשי' הא שמעתא דמחובר אתוספתא ומעשים בכל יום שפודים במחובר ועם מ"ש ר"ש נתיישבה שהוא פירש דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר והא דמחללים גבי צנועים התם עביד שלא יכשלו ומכלל דבריו שבזמן הזה שאין מדקדקין בשוי' אלא כדשמואל דאם חיללו על שו"פ מחולל הילכך מוקמינן לי' אדינא דאורייתא ואפי' במחובר ש"ד עיי"ש באורך וכתב הכ"מ ולענין מה שהקשה על רבינו מפ' מרובה, יש לומר כיון דאסיקנא אלא לעולם כל הנלקט, אע"ג דלאו מכח קושי' זו דאין פודין במחובר הדר בי' איכא למימר אה"נ דאי לא הוי אידך קושי' הוי מהדר מכח האי קושי' דאין פודין במחובר ונכון הדבר לומר כן כדי שלא לדחות התוספתא השנוי' התם בלא מחלוקת עכ"ד הכ"מ

ובזה יתיישב הא שאומר בתוספתא עמד ר"א ובצרו ופדאו, והוא שאומר תחילה בתוספתא ב"ד הראשון לא אמרו בו כלום ב"ד האחרון גזרו שיהא נפדה סמוך לחומה, ואיפשר לומר הטעם דב"ד הראשון סברי דלא ילפינן רבעי ממ"ש, וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף כט) בד"ה אימא כל המתלקט דהטעם דאין פודין במחובר אין הטעם דילפינן קדש קדש ממעשר אלא הטעם משום דמחובר אין דמיו ידועים, לכך אין פודין אפי' עפ"י שלשה והיינו טעמא דב"ש, וא"כ אי הטעם משום שאין דמיו ידועים, א"כ בזמן הזה שהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ במחובר דהא מוליכין את הפדיון לנהר, א"כ אין צריך לפדותו במחובר וזהו דווקא אי לא גמרינן קודש קודש ממעשר שני, והא דניתר ע"י פדי' הוא כמו דאמרינן בברכות (דף לה) אחלי' והדר אכלי', וא"כ להא מילתא ודאי לא גמרינן ממעשר שני דאין לאוכלו בירושלים בזמן הזה אע"ג שקדושה ראשונה קדשה לשעתא וקידשה לעתיד לבוא מחמת שהוקש לבכור, ובכור הוקש בשרו לדמו, וע"כ דורות הראשונים לא אמרו בזה טעם, ולפי זה הטעם א"כ לאחר החורבן מקומות שהי' רחוקים יותר מירושלים הי' יכולים להפדות אפי' במחובר, דהא הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, וע"ז אומר התוספתא ב"ד האחרון גזרו שיהא נפדה סמוך לחומה מעשה בר' אליעזר שהי' לו כרם בצד כפר טבי במזרח ולא רצה לפדותו אמרו לו תלמידיו רבי משגזרו שיהא נפדה סמך לחומה אתה צריך לפדותו, פי' משום דסברי דילפינן רבעי ממ"ש וא"כ אפי' אי קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, אפ"ה אין לאכלו בירושלים וע"כ גזרו שיהא נפדה אפי' סמוך לחומה, וע"כ כיון ששמע ר"א דגמרינן ברבעי קודש קודש ממעשר שני, ע"ז אומר עמד ר"א ובצרו ופדאו פי' שבצרו כדי שלא יהי' במחובר אפי' בזמן הזה שהפדיון הוא על שוה פרוטה, [וכמו שהקשו התוס' בר"ה (דף לא) דמה הי' מרויחים העניים ותירצו דיכול לחלל על שוה פרוטה עיי"ש, וא"כ לכאורה יכולים לפדותו במחובר, ובפרט ר"א דהוא שמותי מתלמידי ב"ש, וב"ש ס"ל בקידושין (דף כד) דלא ילפינן קודש קודש ממעשר, וכמו דאמרינן שם מ"ט דב"ה גמרי קודש קודש שמעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, וב"ש לא גמרי קודש קודש ממעשר] אך אי הטעם דילפינן קודש קודש ממעשר שני. א"ה אפי' בזמן הזה נמי אינו נפדה במחובר ע"ז אומר עמד ר"א ובצרו ופדאו, וע"ז מסיים שם בתוספתא נטע רבעי כמ"ש ולכאורה מזה ראי' להרמב"ם דהטעם דאין פודין נ"ר במחובר לקרקע הוא משום דילפינן ממ"ש, וע"כ אפי' בזמן הזה נמי בצרו ר"א ופדאו, ודו"ק:

[אך אעפ"כ איפשר לומר דאין להקשות מזה על התוס' והרמב"ן והר"ש שהוכיחו מגמ' דילן דב"ק (דא סט) דהטעם דאין פודין במחובר לקרקע הוא משום שאין דמיו ידועים דלכאורה איפשר לומר דהא דלא ילפינן רבעי ממ"ש לענין שאין פודין במחובר לקרקע הוא משום דכיון דמ"ש אי איפשר להיות רק בתלוש ובממורח דאפי' תרומה נמי אין תורמין במחובר כמו דאמרינן בקידושין (דף סנ) אין תורמין מן התלוש על המחובר, וע"כ בודאי דאין פדיון למ"ש בעחובר, אבל נ"ר דיכול להיות במחובר יכולים לפדותו נמי במחובר והא דאמרינן בתוספתא דר"א בצרו ופדאו, לטעמי' אזיל דאמרינן ביבמות (דף מו) ור' אליעזר נמי ניליף מאמהות, וכ"ת אין דנין איפשר משאי איפשר, והחכי' ר' אליעזר אומר מניין לפסח דורות שאינו בא אלא מן החולין כו' א"ל אעפ"י שאי איפשר ראי' גדולה ונלמל הימנה]:

ועיין בספרי ע"י (ס' ז) מה שביארתי על הרמב"ם שכתב (פ"ט מה' מ"ש ונ"ר) מי שהי' לו נ"ר בשעת שמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו בגזיזות אדמה כדי שיכירו בו והצנועים הי' מניחים את המעות בשעת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי איפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו, והקשה בתשובת הרמב"ן דהא האי דצנועין ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט ליתא ברשותו ולא מהני חילול ואי כל המתלקט לא איפשר משום דמדאורייתא אין ברירה, וכתב שלא ידע פתר להאי דצנועין אליבא דהילכתא ע"כ וכתבתי בס' ע"י שאיפשר ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בקידושין (דף נו) שהקשו על הא דאמרינן התם אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות ואם לקח יאכל כנגדן, והלא אין אדם מחלל על דבר שאינו ברשותו כדאמר במרובה בשמעתא דצנועין, ומפרש הר"מ דשאני הכא שהלוקח יכול לחלל מעשר ביד המוכר משום דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו דזכי' מטעם שליחות הוא, והכי אמרינן בנדרים (דף לו) דבעי התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים, אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי דהגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם דהוי גזל שלא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי, ע"כ, ולפי"ז ניחא דברי הרמב"ם שפיר ולא קשה מידי דבשביעית כיון שזוכין מן ההפקר מקרו בעלים ובודאי דיכולים לחלל דהא הוי דידהו ולכך יכולים הבעלים לחלל מתורת שליחות כיון דזכין לאדם שלא בפניו ובזה מדוייק לשון הרמב"ם שכתב והצנועים הי' מניחים את המעות בשנת השמיטה דדוקא בשנת השמיטה משום דאז יכולים לחלל בתורת זכי' ושליחות לאותם שלקטו דהא כיון דלקטו הוי בעלים דהא בשביעית הוי הפקר לכל מי שירצה ללקוט, ע"כ.

אך שראיתי להקצה"ח (ס' שנד) שהביא דברי התוס' פ' מרובה, (דף סח) שהקשו התוס' דהיכי מדמה הקדש לחילול דאמאי לא יוכל לחלל נ"ר של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו, עיי"ש בארוכה, וכתב הקצה"ח שם דאפי' למ"ד יאוש קני נמי לא אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו, והוא לפי מ"ש תוס' במרובה (דף סט) תימא מתי הי' אומרים כן דלמה שלוקטין אחר אמירה לא הי' מועיל. וכי בכל שעה הי' אומרים כן בלי הפסק, וכ"ת שבכל ערב הי' אומרים מ"מ לא הי' תקנה לכל מה שאכל קודם אמירה, ואור"י דכל הנלקט לא דווקא ממש אחר לקיטה, אלא מניח מעות בעוד שלא הי' נלקט, ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט מחולל אחר הלקיטה וא"כ המלקטין עצמם אלו אומרים קודם הלקיטה אפי' בשנת השמיטה דהפקר הוא דהמעות יהא מחולל על פירות שיבוא לידינו מן ההפקר לא מהני מידי דה"ל דשלב"ל, וא"כ אפי' למ"ד יאוש קני אינו יכול לחלל אלא אחר לקיטה דהא קונה ביאוש, אבל לא קודם לקיטה, וכיון דהבעלים מניחים המעות קודם לקיטה, ומתנין שלא יחול החילול עד אחר לקיטה, א"כ תו לא מצינו לומר מצד זכי' המלקטים, דהא המלקטים נמי כה"ג לא מצי לחלל קודם לקיטה כיון דעדיין לא בא לידם, ואין אדם מחלל דשלב"ל. ומצד הבעלים פשיטא דלא מהני כיון שמתנים שלא יחול החילול עד אחר לקיטה, ואז ה"ל דבר שאינו ברשותו, וצריך לומר דמיירי קודם יאוש דאי לאחר יאוש א"כ ודאי לא מהני חילול לא מצד המלקטים דה"ל דשלב"ל כמ"ש, ומצד הבעלים ה"ל דבר שאינו שלו כיון דלאחר לקיטה יזכו בהם הלוקטים לגמרי ביאוש, ואפי' למ"ד אדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו, אבל דבר שאינו שלו ודאי לית' בחילול, וע"כ קודם יאוש ומצד הבעלים דמצד הלוקטין לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו וכמ"ש רבינו מאיר בתוס' קידושין, והן נסתר מחמתו דברי כו' במש"כ ליישב דברי הרמב"ם הובא בס' ס"א ס"ק נ"ו ע"ש עכ"ל, והוא כמו שכתבתי לתרץ הרמב"ם דהרמב"ם מיירי בשמיטה, וע"כ יכולים הבעלים לחלל מצד זכי' דהא המלקטים יכולים לחלל, ע"כ יכולים הבעלים לחלל מצד זכי', כמו שביארתי בספרי ע"י לס' זע).

[ומה שכתב הקצה"ח שאפי' בשחיטה ג"כ אינם יכולים הבעלים לחלל מצד זכי' דהא בשעת אמירה דהבעלים, המלקטים עצמם נמי אינם יכולים לחלל דהא הוי לדידהו דבר שלב"ל, לא נראה לי כמו שכתב הקצה"ח, אלא דהמלקטים יכולים לחלל אע"ג דהוי דבר שלב"ל דהא אכתי לא זכו בהו, זה אינו דהא התוס' הקשו בב"ק (דף סח) דהיכי מדמה הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש, והכא אעפ"י שאין יכול להקדיש פירותיו של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו, כדמשמע ביבמות (דף פח) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידי' כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידי' לחברי', ותירצו דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות הבעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמו כן אתר, אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלם בירושלים עכ"ל, ות"כ בשחיטה דהוי הפקר ואינם של בעלים כלל, וכמ דאמרינן (בפ"ז דכלאים) מעשה בא' שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואמרינן בירושלמי שם המסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו של חבירו נשמעינה מהדא א"ר יוסי מעשה בא' שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתאבת] וא"כ כיון שבשביעית לית לי' בעלים כלל, א"כ הכל יכולים לחלל, וכמו שהקדש יכולים כולם לפדותו כיון דהוי איסורי הנאה, ואין להם בעלים ה"נ ברבעי בשביעית יכולים כולם לפדותו וא"כ המלקטים הי' יכולים לחלל אעפ"י שאינה שלהם, וא"כ המלקטים הי' יכולים לחלל שיחול החילול לכשיהי' שלהם ולא הוי דבר שלא בא לעולם, דאימתי הוי דבר שלא בא לעולם היינו דווקא אם אינו יכול לעשות אותו הדבר כעת, וכמו דאמרינן בכתובות (דף כט) שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדוש מי לא קדשה, מתקיף לה ר' ירמי' מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה וא"כ יכולים הבעלים נמי לחלל ולומר כל הנלקט היום יהא מחולל בתורת זכי', וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף צג) בד"ה מייתי אור"י דמשל אריס הוי כו' דאי משל ר' ינאי לא חשיב דשלב"ל ואפי' הוי מחוברים כיון שבידו לתלוש כדמוכח בהאומר בקידושין (דה סב) ולא מסתבר לומר דלא חשיב הכא בידו לפי שהי' רחוק מהם דאין נראה לחלק בין קרוב בין רחוק עכ"ל וא"כ כיון שהמלקטים יכולים לחלל, ע"כ יכולים הבעלים ג"כ לחלל בתורת זכי' ובמ"א הארכתי בזה ואין כאן מקומו ודו"ק]:

הרי נתבאר דעת הרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם סובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא בקדושת המקדש, והא דאמרינן דמ"ש בזמן הזה ירקב, הוא מטעם דליבא מזבח, ועפי"ז ביארתי המדרש הביאו הילקוט פי תולדות דבר אחר מלמד שהראהו הקב"ה ה ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי ויאמר ראה ריח בני הרי בנוי כמד"א ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו כריח שדה הרי חרב כמד"א ציון שדה תחרש, אשר ברכו ה' הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא כמד"א כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, והוא כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש יג) שאברהם קראו הר ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית כו' והענין הוא שאברהם קראו הר שאינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים, וכן יצחק קראו שדה, אבל יעקב קראו בית פי' בקביעות שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לביא, וכמו דאיתא במדרש שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים מלמד שהראה הקב"ה ליעקב ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה בנוי האיך מה דאת אמר נורא אלקים ממקדשיך אין זה ה"ז חרב כמה דאת אמר ע"ז הי' דוה לבנו, כי אם בית אלקים בנוי ומשוכלל לע"ל פי' שיעקב ראה איך שהוא בנוי וחרב ובנוי ואעפ"כ הוא תמיד שער השמים לעלות דרך מקום ק"ק התפילות שישראל מתפללים ונק' חל תלפיות תל שכל פיות פינים לו עיי"ש באורך, וזה הי' ענין של יעקב שקראו בית, וע"ז אומר מלמד שהראהו הקב"ה ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי ויאמר ראה ריח בני הרי בנוי כד"א ריח ניחוחי כריח שדה הרי חרב כמד"א ציון שדה תחרש אשר ברכו ה' הרי בנוי ומשוכלל לע"ל, ע"ז אמר ראה ריח בני פי' שזהו בחי' של יעקב כמו שביארתי, ומה שאמר ריח בני, איפשר לומר כמו שהקשו התוס' בזבחים (דף קז) דקאמר המעלה בזמן הזה ר"י אמר חייב ר"ל אומר' פטור, ר' יוחנן אמר חייב קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל, וכתבו התוס' בזבחים (דף ס) דזה מיירי בהקטרת הקטורת. אבל לא לענין קרבנות דהא בעינן מזבח, וכמו שביארתי דאפי' לענין מעשר בעינן מזבח משום דילפינן מבכור ובכור ילפינן בשרו מדמו, אך לענין הקטרת הקטורת הוא דלא בעינן מזבח כמו דאמרינן בזבחים (דף ס) מזבח שנעקר מקטירו קטורת במקומו, וא"כ לענין זה אמרינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל, וע"ז אומר המדרש ראה ריח בני הרי בנוי כד"א ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו שזהו הריח מקרבנות כריח שדה הרי חרב שנאמר ציון שדה תחרש, שבטלה ריח הקרבנות, דהא ליכא מזבח, והא דאמרינן דקדושה ראשונה קידשה לע"ל הוא רק לקטורת שלענין זה קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ועיין מה שכתבתי לעיל (דרוש ז) אשר ברכו ה' הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא כי שם צוה ה' את הברכה ע"י הקרבנות שהמזבח מזין ומזיח ומכפר כו' ע"י הקרבנות שנק' לחמי לאשי וע"ז אומר אשר ברכו ה':

אולם דעת הראב"ד הוא בהיפוך דאפי' לר', יוסי דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל, לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, וכתב שכ נגלה לו מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה אין בו כרת עכ"ל הראב"ד כמו שכתב בפ"ו מהלכות בית הבחירה:

ולכאורה צריך לבאר דמפני מה לא נתקדש בקדושה ראשונה קידוש עולמי כמו שכתב הרמב"ם שכיון שהוא קדוש מצד שכינה קדוש בקדושה עולמית, ונראה לי לכאורה לבאר עפ"י מאי דאיתא במדרש קהלת וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר, ר', אבהו בשם ר' תחליפא רמי כתיב אשר נשבעתי באפי אמר הקב"ה באפי נשבעתי וחוזרני בי, אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת, רב ביבי בשם ריב"ל אמר למלך שכעס על בנו והוציאו חוץ לפלטין שלו, ונשבע שלא יכנסו לבנו לפלטין. מה עשה הי' בנוי' וסתרה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו כך אמר הקב"ה באפי נשבעתי וחוזרני בי, אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת עכ"ל, ובמדרש (פ' אמור פ' לב) וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר א"ר תחליפא אמר הקב"ה להם הוא קיצפון, ולי אינו קצפון כו' אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים, אבל באים למנוחה אחרת א"ר לוי בשם בר קפרא משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו שלא שלא יכנס לפלטין מה עשה המלך כו', והמ"כ גריס התם ג"כ רב ביבי בשם ריב"ל כמו דאיתא במדרש קהלת:

ולכאורה קשה ע"ז מהא דאיתא בנדרים (דף מז) בר"ן דאם אמר קונם לביתך שאני נכנס אפי' נפל הבית אסור לכנוס, ואם אמר לבית זה מותר אם נפל הבית. והכא הא קאמר אם יבואון אל מנוחתי וא"כ מאי מהני אם סתרו לביהמ"ק, וחזר ובנאו, הא קאמר אם יבואון אל מנוחתי, ואיפשר לתרץ עפ"י הא דאיתא בשבועות (דף כו) גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה, וכתבו שם בתוס' גמר בלבו להוציא פת חיטין דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש, וע"כ אעפ"י דפת סתם אסור בכל פת. אעפ"כ אם חשב בלבו פת חיטין אינו אסור רק בפת חיטין, וא"כ איפשר לומר דאם אומר קונם לביתך וחשב בלבו דביתך זה שאינו אסור רק בבית זה כיון שאינו סותר מחשבתו לדיבורו ועיין בשעה"מ בפ"ח מה' גירושין בענין תפוס לשון ראשון שכתב ג"כ דאינו סותר עיי"ש ודו"ק א"כ הכא נמי בשעה שאמר הקב"ה אם יבואון אל מנוחתי אעפ"י שלא אמר הקב"ה בפירוש דמנוחתי זו היינו כדי שיחזרו בתשובה, אבל מ"מ הכונה הי' דווקא למנוחה זו, וע"ז אמר במדרש להם הוא קצפון ולי אינו קצפון, פי' שהקצף הי' רק להם אבל לגבי הקב"ה מהו קצפון כיון שהכונה הי' דווקא למנוחתי זה, וע"כ מביא המשל מהמלך בשעה שראו שהמלך סתר הפלטין, והם לא ידעו מה שחשב המלך בלבו, א"כ דומה להם שזה כעם יותר שסותר הפלטין, אבל המלך שידע שהכונה והמחשבה שבלבו הי' דווקא לפלטין זה וע"ז אומר להם הוא קצפון ולי מה אני קצפון, וע"ז אומר עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו פי' שעשה שר זמם שכונתו הי' דווקא למנוחתי זה בצע אמרתו פי' כמו שביארתי שכוונתו הי' דווקא למנוחתי, זה, בצע אמרתו פי' אף ממאמרו שאמר אם יבואון אל מנוחתי משמע שאפי' נפלה וחזר ובנאה ג"כ, וע"כ הרס ולא חמל פי' כדי שיבואו דור המדבר, וכמו דאיתא במדרש למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, וע"ז אומר וישמח עליך אויביך שהאויבים סברו שזהו לרעה, אבל באמת הי' לטובה כמו שאומר עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו, שהכונה הי' דווקא למנוחה זו, אבל באים למנוחה אחרת וע"ז אומר צעק לבם אל ה' חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה שהי' מן ההכרח לסתור החומות, בכדי שיהי' מנוחה אחרת:

אבל אעפ"כ עדיין אינו מתיישב לפי מה שהביא המ"ל פ"ח מה' גירושין קושי' הרשב"א בגיטין (דף כ) דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם דאין זה כריתות, דאכתי איפשר דיפול הבית בחיי' דה"ל כריתות ותירץ דאעפ"י שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם גבי שוכר נפל אזדא דלדידי' שכרו ולא לראות בחורבנו, אבל לגבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפי' דריסת הרגל אסור עליו דבין שיהי' הבית כמו שהי' בשעת תנאי, או שנפל לאחר מכאן לעולם אסור בו שכניסת קרקע אסור עליו והארץ לעולם עומדת, וזה נראה יותר (מהתירוץ הראשון) וכן נראה מהתוספתא כו' עכ"ל הרשב"א. וא"כ תקשה דמהו הפעולה של סתירת הביהמ"ק כיון דאפי' נפל הבית נמי אין לו לכנוס וכבר כתב המ"ל בעצמו ובתשובות מהר"מ מקינ"י ראיתי שהביא ראי' ממדרש קהלת דאם נפל אף שחזר ובנאו אמרינן פנים חדשות באו לכאן עכ"ל המ"ל:

וא"כ לפי זה אין פעולה במה שסתרו וחזר ובנאו, אך אעפ"כ נראה דאפי' לדעת הרשב"א שהכריח מהא דגיטין (דף כ) דאפי' נפל הבית נמי אסור ליכנוס היינו דווקא בסתם בית מפני הא דכיון דנפל אזדא לי' אינו שייך רק במחיצות, אבל לא בקרקע שהארץ לעולם עומדת, אבל בקדושת המקדש אי אמרינן שנסתלקה הקדושה שכיון שנסתלקו המחיצות, בטלה הקדושה וזר אינו חייב כרת על הכניסה, כמו שכתב הראב"ד א"כ נעשה שינוי בהקרקע, והראי' שזר אינו נענש אם נכנס, א"כ סתירת המחיצות שייך לקרקע נמי ועיין בזבחים (דף כד) כי קדוש דוד ריצפה עליונה כו' לעולם פשיטא לי' דעד ארעא דתהומא קדוש וא"כ אי אמרינן דבלא מחיצות בטלה הקדושה, א"כ יצטרך אח"כ לקדושה אחרת, א"כ הוי התחדשות בקרקע המקדש גופא, וע"כ איפשר לומר דהא דאיתא במדרש רב ביבי אמר בשם ריב"ל למלך שכעס על בנו ודחפו והוציאו חוץ לפלטין שלו, ריב"ל אזיל לטעמי' שכבר הבאתי הירושלמי (פ"ג דמ"ש) אמר ר' זעירא ר' חנינא ור' יונתן וריב"ל עלו לירושלים נתמנו להם פירות ובקשו לפדותן בגבולין כו' סבא הוי סבר מימר רואין את המחיצות כאלו הם עולות ואילן רבנן סברי לא אמרינן רואים את המחיצות כאילו הם עולות, וכבר ביארתי זה הירושלמי בספרי ע"י ובספרי נ"י (בסוף א"כ) וא"כ כיון דריב"ל סבר דאין רואים את המחיצות כאלו הם עולות, ומכי ניטלו המחיצות בטלה הקדושה וע"כ שרי לפדותם אפי' בירושלים, דאעפ"י דכתיב כי ירחק ממך המקום, ואעפ"י שהמקום לא נשתנה אך מכיון שנטלו המחיצות קרינן בי' כי ירחק ממך המקום, א"כ הוי השתנות במקום עצמו, וע"כ כשיבנו המחיצות אח"כ הוי התחדשות אפילו לקרקע המקדש גופא:

ולפי"ז הי' איפשר לומר דר"א ור"י אזלו לטעמייהו בחגיגה (דף י) תני' ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר, ר' יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי, וכתבו התוס' דזה קאי על דור המדבר שבאים הן לעוה"ב, והקשיתי דהא אמרינן בסנהדרין (דף קט) ת"ר דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב כו' ואמר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי ר"ע רא"א אומר באים הם לעוה"ב כו' אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בו, וא"כ סובר ר"א באפי נשבעתי וחוזרני בי, וא"כ מוכח מזה דיש היתר לשבועה, וכבר כתבתי בספרי נ"י (בא"כ) דאיפשר דהגירסא ר' אלעזר מדמביאו בתר ר"ע, אבל כעת נראה לי דאיפשר לומר דהא דאמר באפי נשבעתי וחוזרני בי הוא כמו דאיתא במדרש קהלת באפי נשבעתי באפי נשבעתי וחוזרני בי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, וא"כ הא דקאמר באפי נשבעתי וחוזרני בי הוא לא ע"י התרה, אלא מחמת דלמנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת ולא מחמת היתר, וא"כ אינו מוכח דמתירין נדרים ושבועות וע"כ מוכיח ר"א מהא דכתיב כי יפליא יפליא שני פעמים ור"א לטעמי' דס"ל דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, דאין רואים את המחיצות כאלו הם עולות, וכמו דאיתא בשבועות (דף טז) א"ר אליעזר שמעתי כשהי' בונים בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות כו', וא"כ סובר ר"א דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא (ואע"ג דרב אשי מדחה (שם) ממאי דילמא דכ"ע ס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל כו', וכ"ת קלעים לר"א למה לי לצניעותא בעלמא, הוא רק דרך דיחוי דלא מוכח מזה וכן הוא בירושלמי (פ"ג דמ"ש) סבא הוי סבר מימר רואים את המחיצות כאילו הם עולות, ואילן רבנן סברי דאין רואין את המחיצות כאילו הם עולות, סבא הוי סבר מימר כר"א, ואילין רבנן סברי מימר כר' יהושע, והוא ט"ס וצ"ל סבא הוי סבר מימר כר' יהושע, ואילן רבנן הוי סברי מימר כר"א, (והמפרש לא הרגיש בזה, ופי' כר"א דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, וטעה בזה דר"א סובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, ור' יהושע סובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, וא"כ כיון דסובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ואין רואין את המחיצות כאלו הם עולות, א"כ עשו המחיצות השתנות בגוף קרקע המקדש, וע"כ לא יליף מהא דבאפי נשבעתי וחוזרני בו כיון דבעצם לא הוי התרה אלא רק משום דלמנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, אבל ר' יהושע יליף מהא דבאפי נשבעתי וחוזרני בו, משום דר' יהושע סובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, ורואין את המחיצות כאלו הם עולות, וא"כ לא עשו השתנות בקרקע וע"כ סובר דבאפי נשבעתי וחוזרני בי משום דהתיר הקב"ה שבועתו, אלמא דמתירין נדרים ושבועות:

וע"כ איפשר לומר הטעם כמו שכתב הראב"ד דאפי' אי קדושת הארץ קדשה לעולם, אבל קדושת ביהמ"ק בטלה וכתב שנגלה לו זה מסוד ה' ליריאיו, איפשר דהי' הטעם כדי שיהי' השתנות בקרקע עצמו, וע"כ הוי כמו השתנות בקרקע כיון שבטל לגמרי הקדושה דאלו"ה הי' הקרקע נשאר בקדושתה וכמו שכתב הרשב"א דאפי' נפל הבית ג"כ אסור אבל הרמב"ם ס"ל בהיפוך דאפי' אי בטלה קדושת הארץ, אעפ"כ קדושת הבית קיים לעולם, וכ"ת א"כ איך יהי' היתר לדור המדבר שיכנסו לארץ, איפשר לומר שהתיר הקב"ה שבועתו, כמו דאמרינן בחגיגה (דף י) [ועוד דלהרמב"ם לטעמי' לא יהי' מוכרח לסבור כמו שכתב הרשב"א, דעיקר הוכחת הרשב"א הוא דא"כ איך אמרינן בגיטין (דף כ) דע"מ שלא תכנסי לבית אביך לעולם דאין זה כריתות דאמאי לא הוי כריתות הא יכול לסתור הבית וע"כ הוכיח דמ"מ אסור לכנוס בקרקע הבית דהארץ לעולם עומדת וזהו דווקא לדעת הרשב"א וסייעתו דפליגי על הרמב"ם כמי שאבאר, אבל הרמב"ם ס"ל בפ"ח מה' גירושין דדווקא בענין שתהא מותרת במה שהתנה כגון אם אמר שלא תלכי לבית אביך שלשים יום, אבל אם אטר שלא תלכי לבית אביך לעולם לא הוי כריתות דאע"ג דאיפשר שיסתור הבית, אעפ"כ לא תהי' מותרת במה שהתנה עיי"ש ברמב"ם, וא"כ לדברו לא קשה דהא איפשר שיסתור הבית, דהא אעפ"כ לא יהי' מותר במה שהתנה אך לדעת הרשב"א שהביא המ"מ שם שחלוק עלי' וסובר דהוי כריתות, ע"כ הקשה דהא איפשר שיפיל הבית או שיסתור, וע"כ הוכיח דאפי' אם סותר הבית מ"מ אין לו ליכנוס בקרקע הבית ודו"ק]:

ובזה יתבאר המדרש נחלתינו נהפכה לזרים באיזו הפיכה כמהפכת סדום, ירמי' קורא אותה נחלתינו ישעי' קורא אותה בית קדשינו ותפארתינו, בא אסף ואמר לא נחלתינו ולא בית קדשינו ותפארתינו אלא אלקים באו גוים לתוך שלך הה"ד אלקים באו גוים בנחלתך, וכבר ביארתי בספרי ע"י שישעי' וירמי' אמרו שקדושת המחיצות בטלה, ולפי דרכינו איפשר לומר שהטעם כדי שיוכל דור המדבר לבוא, דאלו"ה לא הי' ההשתנות בקרקע והארץ לעולם עומדת (כמו שכתב הרשב"א) וע"ז אמר נחלתינו נהפכה לזרים באיזו הפיכה כמהפכת סדום דהיינו שהי' השתנות בגוף הארץ שנסתלקה הקדושה ג"כ, אבל אסף אמר אלקים באו גוים בנחלתך פי' שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וכמו שביארתי בספרי ע"י שלא כלה חמתו רק על העצים והאבנים דהיינו על המחיצות אבל גוף הקרקע קדושה כמו שהי' מעיקרא, ובקרקע המקדש לא הי' שום השתנות, וע"ז אמר מזמור לאסף שאמר מזמור על שכלה חמתו על העצים ועל האבנים אבל גוף הקרקע לא נשתנית והי' בקדושתה כמו שהי' מקודם:

ובזה יתבאר דקאי על הא דקאמר תחילה במזמור (עח) שאומר שם משכיל לאסף כו' וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בתר שהוא משכן שילה דלא אקרי רק מנוחה, ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב, ויבן כמו רמים מקדשו, כארץ יסדה לעולם ופירש"י כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם מה שמים וארץ אין להם חליפין אף מקדש אין להם חליפין להשרות שם שכינה, ולפי מה שביארתי היינו שאומר שהיא כארץ יסדה לעולם שאין לה השתנות בקרקע, אלא שנסתלקו המחיצות, ע"ז אומר כארץ יסדה לעולם, לא כמו שאמר ירמי' נחלתינו נהפכה לזרים שהי' הפיכה כמו הפיכת סדום ומה שדור המדבר יבוא איפשר לומר דס"ל דכיון שנסתלקו המחיצות תו לא מתקרא מנוחה זו והוי מנוחה אחרת אעפ"י שבארץ לא הי' השתנות והיא קדושה תמיד, וכמו דעת הפוסקים שחולקים על הרשב"א, שכיון שנסתלקו המחיצות פנים חדשות באו לכאן, ועוד נ"ל שאיפשר לומר כמו דכתיב אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, ואמרינן בפ"ב דשבועות (דף יז) אמר ר' אושעי' בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחברי' הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו כו' תני נמי גגין הללו אין אוכלים כו', וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור, דכל היכא דכתיב ביאה דרך ביאה בעינן. וכן הקשו התוס' במנחות (דף כז) בד"ה למעוטי דרך משופש עיי"ש. וכן בזבחים (דף פב) גבי דם שנכנס לפנים דאמרינן יאמר אל הקודש ולא יאמר פנימית ומשני לא נצרכא אלא לדרך משופש, ופריך והא הבאה כתיב בי', אלמא כל מקום שנאמר ביאה אינו רק דווקא דרך פתח, וא"כ לא דמי להא דהרשב"א שהוא כתב בע"מ שלא לכי לבית אביך ולא אמר לשון ביאה דהתם תלוי בקרקע והארץ לעולם עומדת, אבל אם אמר בלשון ביאה וזהו דווקא דרך פתח, וא"כ כיון שנסתלקה המחיצה ממילא ליכא ביאה דרך פתח, ועיין במ"ל (פ"ג מה' ביאת מקדש) שכתב שם לדעת הראב"ד דטמא שנכנס דרך גגין אף אם שהה שם פטור, ועיין שם שכתב לענין ביאה ריקנית של כה"ג בקדשי קדשים דכל שאינו דרך ביאה אפי' שהה נמי פטור, וע"כ אם לא נכנס דרך הפתח לא הוי ביאה. וא"כ כיון שתלוי בנכנס דרך פתח, ע"כ תלוי דווקא במחיצות, וא"כ כיון שנסתלק המחיצות, ואח"כ נבנו הוי כמו מנוחה אחרת [ואע"ג דהרשב"א כתב שכן הדין לענין אם אפר קונם לביתך שאני נכנס דאפי' נפל הבית אסור לכנוס על קרקע הבית איפשר לומר דלשון כניסה שאני מלשון ביאה דלשון ביאה אינו רק דרך פתח, ועוד דהא אמרינן ברפ"ו דנדרים (דף מט) לימא בהא קא מיפלגי דר' יאשי' סבר הלך אחר לשון תורה, ותנא דילן סבר דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, לא דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם כו' וא"כ כיון דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ע"כ איפשר לומר דבלשון ב"א אין נ"ט אפי' אם אפר בלשון ביאה דמשמע נמי אפילו שלא דרך פתח משא"כ לגבי הקב"ה אם נשבע הוא ודאי בלשון תורה, וכמו שיתבאר לקמן (דרוש כה) מה שאמר אלי' חי ה' אם יהי' השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי כו' אעפ"י שאמר לי אחאב השתא לווטתא דמשה רבינו לא מתקיים כו' כמו דאמרינן בסנהדרין (דף קיב) וכתב המהרש"א בח"א דהענין הוא משום דאמר ואבדתם מהרה וטהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשים ותרתי הוא דהוי כמו דאמרינן בגיטין (דף כח) עיי"ש במהרש"א וע"כ אמר אלי' חי ה' אם יהי' השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי פי' בלשון ב"א דבנדרים אזלינן בתר לשון ב"א, וע"כ הכונה שיהי' מהר ולא בלשון תורה וכן ביארתי לענין מאי דכתיב (ישעי' ח') קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש לטהר שלל חש בז פי' בחרט אנוש היינו בלשון ב"א ולא כטהרה דמארי עלמא וא"כ אם הקב"ה נשבע בודאי נשבע בלשון תורה דהא דאמרינן דבנדרים אזלינן בתר לשון ב"א היינו לב"א, וא"כ כיון דכתיב אמר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי בודאי הכונה בלשון ביאה היינו דרך הפתח, וא"כ מכיון שחרב ביהמ"ק ונסתלקה המחיצות ובסתר הפתח א"כ סילק המחיצוח הוי השתנות לענין הקרקע וכו', וע"כ אומר למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת:

והא דבמדרש שם איתא משל למלך שכעס על בנו ודחפו והוציאו חוץ לפלטין שלו, ונשבע שלא יכנוס בנו לפלטין אם סותר הפלטין מותר לבנו לכנוס, מה עשה הי' בנוי' וסתרה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו, וא"כ משמע דאפי' בב"א נמי אם כשבע שלא יכנוס בנו לפלטין מותר לבנו לכנוס וא"כ קשה לדעת הרשב"א שכתב שאסור לכנוס אפי' אם נסתר ג"כ עשום דהארץ לעולם עומדת, וביארתי זה בט"א ואין לומר דהכונה היא כמו שביארתי משום דהכניסה הוא דרך פתח דהא כבר ביארתי דבלשון ב"א אין נ"מ ועוד דאיפשר לומר דכניסה יכול להיות אפי' שלא דרך פתח כמו דאיתא בשבועוא (דף טו) טמא שנכנס דרך גגין להיכל כו':

ובזה יתבאר המדרש שהבאתי לעיל (ס' אמור פ' לג) וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר א"ר תחליפא אמר הקב"ה להם הוא קצפון ולי מה אני קצפון כו' אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, ולכאורה צריך להבין דמהו להם הוא קצפון ולי אינו קצפון, אך לפי מה שביארתי יתבאר שפיר כיון דבלשון ב"א אפי' אם אומר בלשון ביאה אינו דווקא דרך פתח, וא"כ אסור לכנוס אפי' נסתר הבנין וכמו שכתב הרשב"א דהארץ לעולם עומדת, אבל לגבי הקב"ה דהא דאמר אם יבואון אל מנוחתי כוונתו בלשון תורה, ובלשון תורה היינו דווקא דרך פתח א"כ יסתור הביהמ"ק ויבנהו מחדש, ואז יהי' מותרים לכנוס כיון שנעשו מחיצות ופתחים חדשים, א"כ בזה בודאי דמותרים לכנוס, ואע"ג דהארץ לעולם עומדת כמו שכתב הרשב"א כיון שכונתו הי' דווקא דרך פתח המחיצות כמו שהם, אבל לא אם יסתירו ויבנו מחדש ודו"ק:

ובמ"א ביארתי הא דאמרינן בקידושין (דף לא) חמשה בני סמכי הוי לי' לאבימי בחיי אביו, וכי הוי אתי ר' אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח לי' ואמר לי' אין אין עד דממאי התם יומא חד אמר לי' אשקינן מיא גחין קאי עלי' עד דאיתער אסתייע מילתא ודרש אבימי מזמור לאסף, והוא כמו שביארתי שאמר קינה לאסף מיבעי לי' אלא שכילה חמתו על עצים ועל אבנים, ולכאורה א"כ כיון שהארץ לעולם עומדת וכמו שביארתי שאמר תחילה משכיל לאסף שהוא אטר ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם, וא"כ איך יבואו דור המדבר לארץ, ור' אבהו גופי' אמר למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, וא"כ כיין שאין השחנות בקרקע, א"כ איך יבואו, אך הטעם כיון דביאה דווקא דרך פתח בעינן, ע"כ תלוי במחיצות, ובזה יתיישב דהמהרש"א דיקדק דאיך שייך הא שאומר דר' אבהו הוי לי' חמשה בני סמכי ע"ש שנדחק בזה דלפי פי' התוס' שאמר שירה על בני קרח ע"כ אמר בשביל שקיים מצות כיבוד אביו כן אמר נמי אסף שירה על שבא ממשפחתו והוא דוחק, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר שר' אבימי הוי מוחק לו המחק, ולמאי הי' אומר אין אין עד דמטי התם אך שהי' לו כניסה דרך אחורי הבית, אך הי' רוצה שיבוא דרך הפתח, שהוא דרך ביאה, וכה"ג אמרינן במוע"ק (דף כה) לא הוי נפיק פורי' מבבא סבור לשלשולי דרך גגין, א"ל רב חסדא הא גמירנא מיני' חכם כבודו דרך פתח, וע"כ הי' אומר לו אין אין כדי שלא יכנס דרך צד אחר דהיינו גגות אלא יבוא דרך פתח ובעוד שהי' מחשב בזה אח"כ אמר לו אשקינן מיא אדהכי אסתייע מילתא ודריש מזמור לאסף דהיינו שלא הי' רק סילוק מחיצות אבל גוף קדושת ארץ לא נסתלק, ואעפ"כ באו דור המדבר כיון דכתיב אם יבואון אל מנוחתי וביאה תלוי דווקא דרך פתח, ע"כ כיון שהי' פתח אחר, הוי כמו מנוחה אחרת, וע"כ דריש מזמור לאסף ואעפ"כ לא יהי' סתירה למה דדרש ר' אבהו אביו, וכמו דאיתא במדרש קהלת ר' אבהו בשם ר' תחליפא חמי' כתיב אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, וא"כ לפי זה נסתלק הקדושה מגוף הארץ ג"כ דאלו"ה לא נק' מנוחה אחרת, אבל אעפ"כ דרש מזמור לאסף שגוף קדושת הארץ לא נסתלקה, מחמת סילוק המחיצות, רק מחמת שביאה הוא חלוי דווקא במחיצות ודו"ק]:

ובזה יתבאר (יחזקאל ד) ואתה בן אדם קח לך לבנה ונתת אותה לפניך וחקות עלי' את עיר ירושלים ונתת עלי' מצור ובנית עלי' דיק ושפכת עלי' סוללה ונתת עלי' מחנות כו' ואתה בן אדם קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר והכינות את פניך אלי' והי' במצור וצרת עלי' אות היא לבית ישראל, ועיין ברד"ק שדקדק בזה למה אמר לו קח לך לבנה דווקא למה צוה לו לבנה ולא אמר לו שיצור על לוח כל הענין לפי שבונים בלבנים הערים והלבנה נחה לחקק בה כו' עכ"ל, והוא דחוק, ע"כ נ"ל לבאר עפ"י מה שביארתי שהכונה של חורבן ביהמ"ק הי' כדי שיכנסו דור המדבר, אך לדעת הרשב"א שכתב דבאומר קונם לביתך שאני נכנס אפי' סתר הבית נמי אסור לו לכנוס מפני שהארץ לעולם עומדת, וכבר ביארתי ע"ז תחילה שההשתנות הי' מפני הקדושה. ועוד איפשר לומר דהא דאמרינן דהארץ לעולם עומדת, וא"כ אין השתנות בארץ אבל הביהמ"ק שהי' כל הקרקע עפ"י המדה כמה יהי' הק"ק וכמה יהי' ההיכל וכמה יהי' העזרות וכמו דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, וכמו דאמרינן בפסחים (ד' כו) שאני היכל דכתיב הכל בכתב כו' וע"כ כשנחרב הבית ואח"כ נבנה הבית הוי השתנות אפי' לגבי הקרקע נמי, וכה"ג אמרינן בב"ק (דף צו) האי מאן דגזל עפרא מחברי' ועבדי' לבינתא לא קני מ"ט דהדר משוי לי' עפרא לבינתא ועבדי עפרא קני מאי אמרת דילמא הדר ועביד לי' לבינתא האי לבינתא אחריתא הוא ופנים חדשות באו לכאן ופירש"י לא זו היא לבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת כו' ומשונה היא מהראשונה דאי איפשר לצמצם או גדולה או קטנה ובד"ה נסכא כו' פירש והכא ליכא למימר פנים חדשות דאין אדם מקפיד על ריבועה ותיקונה אלא שתהא חתיכה בעלמא עכ"ל:

וע"ז הראו לו במראה הנבואה ואתה בן אדם קח לך לבנה ונתת אותה לפניך וחקות עלי' את עיר ירושלים ונתת עלי' מצור ובנית עלי' דיק ושפכת עלי' סוללה ונתת עלי' מחנות ושים עלי' כרים פי' שהוא לאות שתחרב ירושלים, כמו שיכתתו את הלבנה אכן אם יעשו אח"כ מהלבנה לבנה אחרת אמרינן דפנים חדשות באו לכאן, אעפ"י שאותו עפר גופא הוא עפר של הלבנה הראשונה אעפ"כ אמרינן שפנים חדשות באו לכאן, ולאו היינו הלבינה הראשונה, אך לכאורה לא יתיישב עדיין לפי מה שפירש רש"י דהטעם דאמרינן גבי לבינה פנים חדשות באו לכאן היינו משום שאי איפשר לצמצם שתהא ממש כמדה הראשונה, וא"כ התינח בידי אדם, אבל לגבי ירושלים שיהי' לעתיד יהי' בידי שמים וא"כ איפשר לצמצם, אך יתבאר עפ"י מה דכתיב (זכרי' ג) וארא והנה איש ובידו חבל מדה ואומר אנה אתה הולך ויאמר אלי למוד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה. והנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו, ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמור פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה, ואמרינן בב"ב (דף עה) ואמר ר' חנינא בר פפא בקש הקב"ה לתת את ירושלים במדה שנאמר ואומר אנא אתה הולך ויאמר למוד את ירושלים כמה רחבה וכמה ארכה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע הרבה כרכים בראת בעולמך כו' ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה אתה נותן בה מדה מיד ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמור פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה:

והנה אמרינן בעירובין (דף נח) תני' א"ר יהושע בן חנינא אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל מדה, ולכאורה קשה דלמאי אמר לו למדוד בחבל מדה, אך הענין דאם הי' מודד ירושלים בשלשלאות של ברזל הי' המדה מצומצם כמו שהי' בתחילה, דהא איפשר שהמלאך צמצם כמו שהי' בתחילה ממש, וכמו דאיתא במדרש והביאו רש"י בחומש פ' משפטים הא דכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות כו' וכתב רש"י מי חלקו מלאך בא וחלקו, דבלאו"ה אי איפשר לצמצם שיהא מחצה ממש, ובכה"ג אמרינן בבכורות (דף יז) בידי אדם מאי (אם איפשר לצמצם) כו' ת"ש חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים ואי אמרת אי איפשר לצמצם בידי אדם זימנין דקא יהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה דמרווח בה פורתא, [ועיין בזבחים (דף לח) לא סציכו דמים שחצי' למעלה וחצי' למטה כו' הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים מאי לאו אפלגי' דמזבח ופירש"י כנגד חצי גובה ואי איפשר לצמצם שלא יהא מקצתם למעלה ומקצתם למטה ודו"ק ועיין תוס' שם] ת"ש ממדת כלים ומדת מזבח שאני התם דרחמנא עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא לי' ופירש"י לעולם לא צמצמו יפה, וע"כ אם הי' אומר למדוד בשלשלאות של ברזל שזו היא מדה מצומצמות שאינו מתכויץ ואינו מתפשט, וא"כ הי' ממש כמדה הראשונה וא"כ לא הי' בבחי' התחדשות לגבי ביהמ"ק הראשון, ע"כ אמר לו ובידו חבל מדה והחבל פעמים שמתכוין ופעמים שמתפשט, ואין המדה מצומצמת, וכמו שפירש"י לעיל גבי לבינה דכיון שאינה מצומצמת ה"ל פנים חדשות באו לכאן, וע"כ אמר ובידו חבל מדה למוד את ירושלים כמה רחבה וכמה ארכה בכדי שלא יהי' כ"כ מצומצמות, וכמו דאמרינן בבכורות (דף יז) שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא כו' (ולפי"ז הי' איפשר לומר לכאורה הא דאיתא ביחזקאל ובידו חבל מדה וכתיב קנה המדה ואמרינן בעירובין (דף נח) ההוא לתרעא והנה הרד"ק כתב דבעדות קטנות הי' ע"י קנה המדה, ובעדות גדולות הי' ע"י חבל מדה, ולפי מה שביארתי הי' איפשר דבדברים שהי' במדה כמו דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל וא"כ הי' קנה המדה, ואעפ"כ יהי' השתנות והתחדשות במקום א' והטעם הוא דביהמ"ק הראשון לא הי' כ"כ מצומצם כמו דאמרינן בבכורות (דף יז) שאני התם דרחמנא אמר עביד כו' ובמקדש האחרון יהי' מצומצם כיון שיהי' בידי שמים וכמו שכתב רש"י בר"ה (דף ל) וא"כ יהי' מדה מצומצם ועיין בכורות (דף יז) עיי"ש) וכמו שפירש"י בפ' משפטים על הא דכתיב ויקח משה חצי הדם אבל דברים שלא כתבו במדה רק שהי' צריך למדוד כמו שהי' בראשונה ע"כ כתיב ובידו חבל מדה אך באמת מהגמ' דעירובין (דף נח) דמשני ההוא לתרעא לא משמע הכי]:

עכ"פ הא דכתב ובידו חבל מדה היינו משום שאין המדה מצומצם כ"כ וע"כ הוי התחדשות, וכמו שביארתי לעיל בהא דב"ק (דף צו) ע"ז אמרו מלאכי השרת לפי הקב"ה רבש"ע הרבה כרכים בראת בעולמיך כו' ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן ירושלים ששמך בתוכה כו', ויאמר רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלים, והענין שאמרו למה נותן מדה של חבל והטעם שלא יהי' מצומצם וא"כ יהי' השתנות במקום ויוכלו דור המדבר ליכנס, למה לו ליתן מדה כלל ופרזות תשב ירושלים בתוכה, וא"כ כיון שיסתלקו המחיצות מזה יהי' השתנות במקום ג"כ כמו שביארתי (בדרוש טז) מהא דפסחים (דף פו) הי' יושבין ונסתלקה המחיצה ביניהן לדברי האומר האוכל אוכל בשני מקומות אוכלין לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלין ופירש"י הי' יושבין ב' חבורות בשני בתים ואכלו שם פסחיהן ונסתלקה המחיצה יש כאן אויר חדש ונעשה לכל החבורה כמקום אחר כו' אלמא דכיון דנסתלקה המחיצה הוי כמקום חדש ע"כ אמרו מלאכי השרת שפרזות תשב ירושלים, וא"כ כיון שיהי' הסתלקות המחיצה ממילא יהי' השתנות במקום [ומזה משמע קצת דלא כדעת הרשב"א לעיל ודו"ק], וע"ז אמר הקב"ה רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה:

ומעתה נחזור לענין הראשון מה ששאלו האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה ימים כו', שאולי אעפ"י שנבנה ביהמ"ק אעפ"כ גזירת התענית קיימת כמו שהארכתי בזה לעיל, וע"ז השיבם הקב"ה צום הרביעי וצום החמישי כו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה כו' וכמו שפירש"י בר"ה (דף יז) יהי' לששון ולשמחה ליאסר בהספד ותענית ועיין בע"י (דרוש יב) מה שהארכתי בזה וה' ינחמנו בנחמות ציון וירושלים אמן:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה