אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש לחג השבועות - דרוש כג
גרסינן בפ"ט דשבת (ד' פ"ט) אמר ריב"ל בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא כו' א"ל הואיל ומיעטתה עצמך תקרה התירה על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי, ואמרינן בפ"ו דפסחים (ד' ס"ח) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדו לי עגלתא תילתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, והנה בספרי ע"י (דרוש י"ב) ביארתי שם על ענין מה שהקשה המ"א באו"ח (ס' תצ"ד) דלפי מאי דקיי"לן כר' יוסי דבז' בסיון ניתנה תורה וא"כ איך אמרינן בשבועות יום מתן תורתינו ועי"ש שנדחק מאוד בתירוצו, וכתבתי שם שאעפ"י שקבלת התורה הי' ביום השביעי דהא הוסיף משה יום א' מדעתו היינו קבלת התורה של ישראל לקבל התורה אבל מכיון שאמר הקב"ה היו נכונים ליום השלישי ואי לאו שדרש משה הי' התורה ניתנה ביום השלישי א"כ מאותו יום נתנה תורה לישראל שתהא התורה שלהם ואיך שישראל דורשין למטה כך הוא ההלכה למעלה שהתורה של ישראל הוא וע"כ דרש משה היום ומחר מפני שהתורה ניתנה להדרש, וא"כ הי' ביום הששי מתן תורה דהיינו שהתורה ניתנה לישראל להדרש כו' וע"כ אנו אומרים יום מתן תורתינו פי' שניתנה התורה לישראל ואיך שישראל דורשין למטה כך הוא ההלכה דהא משה דרש להוסיף יום א' והקב"ה הסכים עמו ולא שרתה שכינה עד יום השביעי, וא"כ מכיון שניתנה התורה לישראל ואיך שישראל דורשין למטה כך הוא ההלכה וזה הי' מאותו היום, וע"ז אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקת פי' אי לאו האי יומא שמשה דרש להוסיף ולא הייני יכולים לומר עפ"י הדרש הלכה בתורה א"כ כמה יוסף איכא בשוקא דהא כמה שכתוב בתורה הכל יכולים להבין, אבל מחמת ההוא יומא שהוסיף משה יום א' מדעתו וע"כ כל חכם יכול לדרוש עפ"י דרש או עפ"י סברא לחדש הלכה בתורה, וזה הי' מההוא יומא שהוסיף משה יום א' מדעתו עיי"ש:
ולכארה יותר נקדים תחילה מה שכתבתי עוד שם (דרוש י"ב) על הא דאמרינן ביבמות (ד' מ"ט) דמפני מה גרים מעונים בזמן הזה (בזמנים הקודמים) מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה ואמרינן התם מאי קרא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו, והנה התוס' הקשו דהא רות בת בני של עגלון מלך מואב הי' וא"כ הי' זקינה עיי"ש, והנה יש ליישב עוד עפ"י המדרש עמך עמי לבטל עבודת כוכבים שלי, ואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתי, ויובן עפ"י מאי דאמרינן בפ' השוכר את הפועל (ד' ס"ד) הדור יתבי וקא מיבעי להו דמי עבודת כוכבים ביד העובד כוכבים מהו מי תופסת דמי' או לא אמר להו ר"נ מסתברא דמי עבודת כוכבים ביד העובד כוכבים מותרין מדהנהו דאתא לקמי' דרבה בר אבוה אמר להו זילו זבינו כל מה דאית לכו ותו אתגיירו מ"ט משום דקא סבר דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותר וכתבו התוס' ומה שלא הי' אומר להם לבטלה בשבירה ויכול למוכרה בגירות (בימים קדמונים) לפי שהי' דעתו למוכרה שלימה ביוקר לעובדי' וע"כ אמר להו לזבני, והנה נעמי מסתמא כשסידרה לה כל הדינים כמו דאיתא ביבמות (ד' מ"ז) מסתמא אמרה לה ג"כ באופן כמו שאמר ר"נ, וכמו דאיתא במדרש ותעזבי אביך ואמך אין אביך אלא עבודת כוכבים כמו דכתיב האומר לעץ אבי אתה, [ובזה יתיישב מה דאמרינן ביבמות (ד' מ"ז) אסור לן עבודת כוכבים ואלקיך אלקי ועיין במהרש"א שהקשה דהא עבודת כוכבים הוא מז' מצות שב"כ נצטוו עלי', ולמה אמרה אסור לן עבודת כוכבים, ובמ"א ביארתי עפ"י מאי דאמרינן בריש ע"ז (ד' ב) שמחמת שראה שבע עצות שלא קיימום עמד והתירן להם ופריך אתגורי איתגור ומשני שאעפ"י שמקיימין אין מקבלין עליהם שכר כמצוה ועושה כו', וע"כ צריך הגר (בימים קדמונים) לקבל עליו אפי' השבע מצות בכדי שיקבל ע"ז שכר דמצד הציוי שהי' כשהי' ב"כ לא הי' מקבל שכר, ובזה ביארתי המדרש עמך עמי לבטל עבודת כוכבים שלי ואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתי מי' שאמרה עמך עמי לבטל עבודת כוכבים שלי, וכ"ת דהא אינה צריכה לקבל דזהו משבע מצות ב"כ ע"ז אמרה ואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתי פי' שמקבלת מקדש כדי שתטול וכ"ת דמצד ז' מצות לא הי' לה שכר, ועוד ביארתי הא שאמרה אסיר לן עבודת כוכבים היינו לענין מגפף ומנשק דאמרינן בסנהדרין (ד' כ"ו) דאם אין ב"ד של ישראל ממיתין עלי' אין ב"נ מוזהר עליו,] אך לפי מה שביארתי אתי שפיר דהא שאמרה אסור לן עבודת כוכבים לא לענין לעבוד דבזה ב"נ ג"כ מוזהרין, אלא דאמרה אסיר לן עבודת כוכבים היינו הנאה של העבודת כוכבים דאפי' הדמים נמי תופש כמו שכתבו התוס' דדמי עבודת כוכבים ביד ישראל אסור מדכתיב והי' כו' כמוהו כל שאתה מהי' ממנו ה"ז כמוהו ובישראל נאמרה דווקא ולא לב"נ, פי' וא"כ תזבין בעודנה עובדת כוכבים כדי שיהיו הדמים מותרין אך היא רצתה להתגייר מיד ע"כ אמרה עמך עמי לבטל עבודת כוכבים שלי פי' בשבירה ולא שתמתין עד שתמכור ואעפ"י שהיא נפסדת שאינה נמכרת ביוקר אעפ"כ ואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתי, וע"ז אמר לה בועז הגד הגד לי את כל אשר עשית כו' ותעזבי אביך ואמך כו' אין אביך אלא כו' ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה אשר באת לחסות פי' שמיהרת לחסות תחת כנפיו ולא רצית להמתין עד שתמכור שאמרת עמך עמי לבטל עבודת כוכבים ומזלות שלי ואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתי פי' שביטלה ע"י שבירה כדי שתתגייר מיד וע"ז אמר לה ישלם ה' פעלך כו' אשר באת אשר מיהרת דהיינו שבענין הגירות מיהרה ולא המתינה עד שתמכור ומתורץ קושי' התוס':
אך לכאורה יש להקשות אהא דאמר ר"נ מסתברא דמי עבודת כוכבים ביד העובד כוכבים מותרין מדהנהו דאתו לקמי' דרבה בר אבוה אמר להו זילו זבינו כל מה דאית לכו ותו אתגיירו מ"ט משום דקא סבר דמי עכו"ם ביד העובד כוכבים מותרין והא הרא"ש כתב בע"ז (ד' ס"ב) דבי ר' ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית אתו אמרו לי' לר' יוחנן אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דתני' נתן לה כו', וכתב הרא"ש שם וזה לשונו ומיהו נראה דאפי' לא מכר העובד כוכבים לעולם וישנה עדיין בידו הדמים מותרין כיון דאחר שקנאה העכו"ם במשיכה נתן המעות לישראל לא הי' הדמים דמי כו"ם כיון שלא הי' המעות ביד ישראל בשעת משיכה והוי כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה דכיון שלא הי' ברשותה בשעת ביאה אין אתנן חל עליו ואפי' אם מעות מותרין ה"מ לישראל אחר אבל לדידי' אסורים דקא מטי לי' הנאה מעכו"ם כדאמרינן לעיל גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת עכ"ל וא"כ קשה דמנין הוכיח רב נחמן דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותר דהא דכל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוה, היינו דווקא בישראל, והא רב נחמן ס"ל בב"מ (ד' מ"ח) דמעות קונות דאמרינן התם וכן אמר ר"נ דבר תורה מעות קונות, וא"כ כיון דלישראל הקנין במעות א"כ ס"ל דלעובד כוכבים הקנין במשיכה, וכמו דמשמע רפ"ב דבכורות (ד' י"ג) דכתיב מיד עמיתך מיד עמיתך הוא כו', וכמו שהאריכו בזה התוס' בב"מ (ד' מ"ח) ובע"ז (ד' ע"א) וא"כ איך מוכיח ר"נ דדמי עכו"מז ביד עכומ"ז אינו תופש דמים דילמא תופש דמים ביד עובד כוכבים נמי, והא דאמר להו זבינו היינו משום שהקנין במשיכה, וא"כ כיון שכבר קנו העכו"ם במשיכה ולא היו המעות ביד ישראל בשעת משיכה ע"כ הדמים, מותרין דהוי כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה, ואע"ג שכתב הרא"ש דקנסינן לי' שלעצמו אסור ה"מ לישראל אבל לא לעכו"ם, אבל לעולם אם מכר העכו"ם ולקח תחילה המעות דמי עכומ"ז ביד עכומ"ז נמי תופס דמים, וע"כ צ"ל דר"נ מוכיח מדאמר להו ר"נ זילו זבינו כל מה דאית לכו ותו אתגיירו ולא אמר להו שלא יטלו תחילה המעות רק שימשכו העכו"ם תחילה אלמא דבכל ענין שרי, וא"כ מוכח דדמי עכומ"ז ביד עכומ"ז מותרים:
וא"כ כשסידרה לה נעמי הלכות גירות ומסתמא אמרה לה זיל זבין כל מה דאית לך וכמו שביארתי תחילה על מה שאמרה אסיר לן עכו"ם, וע"כ איפשר לומר שרות החמירה על עצמה שלא ליהנות מדמי עכומ"ז, וע"כ אמרה עמך עמי לבטל עכו"ם שלי, ואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתי בכדי שלא ליהנות מדמי עבודת כוכבים ומזלות, וא"כ הי' איפשר לה למכור העכומ"ז שלא ליטול מתחילה המעות ולקנות במשיכה וכה"ג אפי' בישראל נמי אינו תופס דמיו (כמו שכתב הרא"ש), אלא שהחמירה על עצמה שלא ליהנות מעכו"ם אפי' ליטול דמי העכומ"ז אח"כ, וא"כ כמה צדקות עשתה רות הא' שלא מכרה העכומ"ז ליטול הכסף מתחילה ועוד דאפי' למכור העבודת כוכבים וליטול הדמים אח"כ נמי לא רצתה רק שאמרה עמך עמי לבטל עכומ"ז שלי דהיינו לשבר העבודת כוכבים ואלקיך אלקי לשלם שכר פעולתי, וע"ז אמר לה בועז הגד הגד י כו' ותעזבי אביך ואמך כו' אין אביך כו' אלא עבודת כוכבים דכתב האומר לעץ אבי אתה כו' ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו ותרגם יונתן יגמול ה' לך שם בעלמא הדין על. עובדך טב ויהי אגריך שלימא לעלמא דאתי פי' שעל שלא רצתה למכור ולקבל תחילה המעות ע"ז ישלם ה' לך שכר מיד, ועל הענין השני שלא רצתה למכור בהקפה דהיינו שלא ליטול המעות מתחילה רק לקבל שכר המעות אח"כ ע"ז ותהי משכורתך שלימה לעלמא דאתי:
אמנם יש לבאר באופן אחר הא שאמר ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה, שצריך לבאר החילוק בין מה שאמר פעלך ובין משכורתך מהו הנ"מ בין פעולה למשכורת וגם מה שתירגם יונתן יגמול ה' לך גמול טב בעלמא הדין ויהי אגריך שלימה לעלמא דאתי, ויתבאר עפ"י מה שביארתי בספרי ע"ו (דרוש ט) על המדרש פ' עקב אמר ריב"ח אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחילה כשנתנה להם באלוש כו' ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי אלא לטובתך כיצד אמר ר' חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה כו' ואני נותן לך שכר כו' וביארתי שם שלא תאמר לרעתך נתתי לך את השבת שתחילה הי' המצוה יום ולילה לא ישבותו, ואח"כ ניתנה השבת א"כ יש לומר שהשכר בעד מלאכה הוא יותר משכר השביתה והביטול ממלאכה וביארתי שם הטעם דאומן קונה בשבח כלי, וא"כ נוטל לפי ערך ושבח הכלי אף שהטירתא מועטת יותר, וביארתי שם עפ"י משל שבעד בגד של משי נותנים להאומן שכר יותר מבבגד עב, אעפ"י שהטירחא בבגד עב הוא יותר עכ"ז נותנים לו בעד בגד של משי שכר יותר והטעם מפני שאומן קונה בשבח צלי, וע"כ מפני שישראל יש להם קנין בגוף המצות וכמו דאמרינן אומן קונה בשבח כלי ע"כ התשלומין לפי ערך וחשיבות המצוה, משא"כ בב"נ שאין להם קנין בגוף המצות כמו שביארתי במ"א על המדרש ואין קונה, אתם יש לכם קנין כו' ע"כ אינם נוטלים רק לפי הטירחא עיי"ש:
והנה הא דאמרינן אומן קונה בשבח כלי לאו דווקא אומן אלא כל דבר שא' מיפה הדבר או מטעים את התבשיל קונה בשבח, וכמו שכתב הקצה"ח (ס' שו) על הא דאמרינן בכתובות (דף גט) קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר כו' ריב"נ יפר שמא יגרשנה ותהא אסירה לחזור ופירש"י שצריכה לטחון ולבשל ולאפות והא כיון דגוף הקמת של הבעל ולית לה בשבחא כלום שתאסור אותו שבחא לאחר שנעשה וכיון דהיא רשאה לכתחילה לבשל ולאפות דהא לא אסרה אלא מעשה ידי' אחר שתעשה ואחר שתעשה ה"ל דבר שאינו שלה, וכתב הקצה"ח דהטעם משום דהיא קונה בשבח עיי"ש:.
וא"כ נתבאר מזה דלאו דווקא אומן קונה בשבח כלי אלא בכל הדברים שאדם משביח השבח שלו, ואגב אביא הירושלמ י דשילהי ביצה האשה ששאלה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה פוטר מפני שאין בו ממש, א"ר בא תחומין עשו אותו כמידת הדין תדע לך שכן תמן אמרין בשם ר' חסדא ולא ידעינן אם משמועה אם ממתניתין ואפי' עצים וסברין מימר עצים אין בהם ממש, ופי' הק"ע דתחומין עשו אותה כמדת הדין דאעפ"י שלא משך קני כו' תדע לך שכן ממתניתין וה"פ דתנן מעי"מ כרגלי השואל פשיטא אלא ודאי בשלא משך כו' וסברין מימר כו' פי' הק"ע וסברוה לומר דטעמא דר"י בעצים מפני שאין ממש כו' עכ"ל, ואין ממש בדבריו ושגה בזה הרבה דעיקר מילתי' איתא בירושלמי פ"ב דמ"ש, והכא לא הביא הירושלמי רק סיומא דהסוגי' כדרכו בכמה מקומות והתם גרסינן א"ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבת לשני ר"ש בן לקיש אטר כל שטעמו ושבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו כיכר השבת לשני ושקיל וטרי טובא בזה בירושלמי ואח"כ אומר מתניתא פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מחברתה מגלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן א"ר בא תחומין עשו למדת הדין תדע לך שהוא כן דתמן אמרין בשם רב חסדא ולא ידעינן אם משמועה אם מן מתניתא אפי' עצים סברין מימר עצים אין בהם ממש, פי' דמקשה ממתניתין על ר' יוחנן דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן אלמא דאפי' לא הותר המדה נמי השבח לשניהם, וע"ז משני מתחומין עשו למדת הדין, וכבר ביארתי בספרי ע"י (ס' יח) דלמידת הדין היינו לענין ממונא וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דברכות) ולמדת הדין כו' א"ר יצחק כו' וכן בירושלמי רפ"ג דקידושין אף למדת הדין, והמפרש מהרא"ם שגה ג"כ בזה שכתב דבתחוומין עשו אותו למדת הדין היינו דבתחומין אזלינן לחומרא וזה אינו דאדרבה הלכה כדברי המיקל בעירובין ואפי' לענין תחומין נמי וכמו דאיתא בעירובין (דף מו) (ושם ביארתי הירושלמי בקיצור עיי"ש, ובכאן יתבאר היטב סיום דברי הירושלמי מה שאומר תדע לך שהוא כן כו') וע"ז אומר הירושלמי דלא קשה לר' יוחנן דר' יוחנן קאמר לענין ע"ש דהוי שניהם של אדם א', ע"ז אומר כל שאין בו הותיר המדה השבח לשני, אבל תחומין כיון דאיסור תחומין הוא מחמת הבעלים, וע"כ דמי לענין ממונא, וכמו דאמרינן בביצה (דף לח) אמאי וליבטל מים ומלח לגבי עיסה אמר להו ר' אבא הרי שנ תערב לו קב חיטין בעשרה קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי פי' ודמי לענין ממונא כמו שממונא לא בטיל ה"נ תחומין שהאיסור תלוי בממון, וע"ז אומר תדע שהוא כן דתמן אמרינן בשם רב חסדא ולא ידעינן אם מן שמועתא (פי' אם היא מאמימרא) או ממתניתין (פי' או מברייתא) דאפי' עצים פי' אפי' בעלים נמי אמרינן דאם שאל עצים ואפה הרי הוא כרגלי שתיהן ועצים אין בהם ממש פי' דרבנן סברי בפסחים (דף כו) דאין שבח עצים בפת ועיין תוס' שם דלכ"ע אין שבת עצים בפת לענין מוקצה דהא אמרינן המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי נימא דיש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצין הן, ותירצו דלא שייך אלא באיסורי הנאה דווקא עיי"ש, וא"כ כיון דאין שבח עצים בפת וא"כ אמאי הוי כרגלי שתיהן אם שאל עצים מחבירו ואפה אלא ודאי משום דתחומין עשו כמדת הדין דהיינו ממונא וממונא לא בטיל]:
ובזה שביארתי דלאו דווקא בשבת כלי אומן קונה אלא בכל הדברים שאדם משביח הוא שלו וקונה בשבח כלי, ע"כ אמרינן בע"ז (דף יט) ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נק' על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והטעם הוא שאם אדם נותן בתורה טעם ומסביר ההלכה א"כ קונה בשבח ונקראת התורה על שמו, וכמו שביארתי שע"כ אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו אף שהתורה ניתנה בשביעי אך מפני שמשה דרש היום ומחר, וע"כ כיון שהסכים הקב"ה למשה, ע"כ הוי יום מתן תורתינו פי' שהתורה ניתנה לנו להדרש ואיך שחכמים דורשים כך הלכה, וע"כ אמרינן בשבת (דף פט ושם) א"ל הקב"ה הואיל ומיעטתה עצמך תקרא התורה על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי פי' שקנה התורה כמו שקונה בשבח כלי וכן בכל הענינים שהאדם משביח, וע"כ אמרינן בפ"ק דברכות (דף יא) מאי מברך כו' אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ור' יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך כו' ורב המנונא אומר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו פי' שתחילה בהתחלת הלימוד קודם שמחדש ליתן טעמים בתורה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה והוא ברכה על מצות התורה ואח"כ מבקש והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתיך פי' להיות דברי תורה עריבים לתת בהם טעם ולהרגיש המתיקות ע"י הטעמים והסברות שמחדש וא"כ נק' תורתו, ע"ז מברך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו דהיינו שנתן לנו התורה שהתורה שלנו וקונה את התורה ע"י הטעמים שמשבית את התורה וע"כ אומר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות דהיינו על שהתורה היא שלנו. וכמו שביארתי שאומן קונה בשבח כלי וכמו שביארתי לענין שבת שנוטל שכר לפי ערך ושבח כלי שע"כ כתיב ראו כי ה' נתן לכם את השבת שהשבת הוא של ישראל וקונים ע"י השבח:
ומעתה כיון שנתבאר שלישראל יש להם קנין בגוף המצות משא"כ לב"נ אין להם קנין בגוף המצות יתבאר בזה הא שאמרה ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה אשר באת לחסות תחת כנפיו ומה שת"י יגמול לך ה' טוב בעלמא הדין ויהי אגריך שלימה לעלמא דאתי, ויתבאר עפ"י מה שכתב הקצה"ח (ס' שו) שהקשה על הרמב"ן שכתב ליישב דברי הגאונים שכתבו במלוה על המשכון דנשבע בנק"ח דלא תקשי להו מברייתא ב"ב (דף מה) דתני' כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה ומשמע דברישא דטלית ביד האומן א"צ שבועה, וכתב דלא דמי שכירות לשאר הטענות דלא מיבעי למ"ד אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי כו', והקשה הקצה"ח דכיון דמוקי לה כמ"ד אומן קונה בשבח כלי א"כ ליכא בל תלין וא"כ מפני מה אמר התם לאחר זמנו הממע"ה והוא משום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין, וא"כ כיון דאומן קונה בשבח כלי ליכא בל תלין וכיון דליכא בל תלין אין חילוק בין בזמנו לעבר זמנו ותירץ לפי מה שפירש רש"י בב"מ דהא דאמרינן דאגרי' לביטשא ביטשא במעתא בין ישביח בין לא ישביח עיי"ש, ולפי"ז ארכבי' אתרי ריכשי דהיכא דהשביח קונה בשבחו כיון דאומן קונה בשבח כלי, ואפ"ה עובר בבל תלין כיון ששכרו בין ישבית ובין לא ישביח, וא"כ אם לא השביח עובר בבל תלין ואם השביח קונה בשבח כלי ועיי"ש שביאר שיש בזה שהוא בתורת קנין בשבח כלי ויש בזה שהוא רק בתורת שכירות והיינו ההוא פרוטה שצריך ליתן אפי' אם לא ישביח וא"כ יש בזה ב' דברים א' שהוא בתורת שכירות וצריך לשלם מיד ועובר ע"ז בבל תלין והב' מה שהוא קונה בשבח כלי, וזהו שלו ואינו עובר בבל תלין וא"צ לשלם מיד, וכן לפי מה שכתבו התוס' בב"ק (דף צט) בד"ה דאגרי לביטש' כו' כתבו התוס' דכי אגרי' לביטש' עובר משום בל תלין אביטשא קמייתא דליכא שבחא, ואע"ג דאח"כ איכא שבח אך שעובר על ביטשא קמייתא דאז ליכא עדיין שבחא:
והנה איתא בילקוט פ' עקב שאם עשה ב"נ מצוה מיד אני נותן לו שכרו שנאמר ומשלם לשונאיו כו' מהו לא יאחר כו' משל למה"ד באדם שלפניו משא של ה' ליטרין או של י' פושט ידו ונוטל אבל אם הי' משאוי של מאה ליטרא מהו עושה טוען על כתיפו לאחריו כך מתן שכרן של ב"נ בעוה"ז כאדם שנושא משאוי קל מלפניו אבל מתן שכרן של צדיקים משאוי גדול שעל הכתף אמר דוד ברוך ה' יום יום יעמס לנו הצדיקים מתן שכר לאחריהם שנאמר ואחריו כל ישרי לב כו' ולעתיד הוא נותן לישראל שכרן הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כו' עיי"ש, והענין הוא שאין לב"נ שכר גדול הוא מפני שאינם קונים בשבח המצות דהיינו שאין להם קנין בגוף המצות, וע"כ משלם להם מיד, משא"כ לצדיקים שיש להם קנין בגוף המצות ע"כ השכר גדול לפי ערך ושבח המצות, ע"כ משלם להם אח"כ לעוה"ב:
והנה הא דאיתא בילקוט שמשלם השכר לישראל לעוה"ב היינו דווקא במה שישראל קונה בשבח המנות, אבל בהטירחא שישראל מטריחין את עצמם בתורה ובמצות זה השכר משלם מיד, וכמו שביארתי לעיל מה שכתב הקצה"ח דיש ב' הדברים הא' שכירות שהוא שכר טירחא, ובזה איכא בל תלין והב' מה שהוא קונה בשבח כלי, ובזה ליכא בל תלין וכן בישראל השכר טירחא של המצוה משלם מיד, ושכר השבח משלם אח"כ וכמו דאיתא בילקוט (תהלים כה) לדוד אליך ה' נפשי אשא א"ל הקב"ה לדוד דוד למה אתה נושא את נפשך א"ל מפני שאני כשכיר בעולמך שנאמר כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו וכתיב ביומו תתן שכרו ואליו הוא נושא את נפשו לכך אליך ה' נפשי אשא בנוהג שבעולם פועל שעושה עם בעה"ב והוא מבקש שכרו והקב"ה אומר לו לא תבוא עליו השמש למה ואליו הוא נושא את נפשו אנו שנפשותינו תלוי' בו עאכו"כ:
ובזה יתבאר הא שאמר לה בועז הגד הגד לי כל אשר עשית כו' ותעזבי אביך כו' ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה, והנה פעולה נקראת שכר המלאכה והפעולה לבד כמו דכתיב לא תלין פעולת שכיר (דזהו דווקא אם אינו קונה בשבח כלי כמו שביארתי) ותהי משכורתך שלימה היינו לפי ערך ושבח המצות כמו שקונה בשבח כלי וכמו שביארתי לעיל (דרוש ח) על שאמר ישעי' ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כו' אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי עיי"ש שזהו ב' הענינים היינו שכר הטירחא והשכר לפי שבח המצוה, וע"כ ת"י ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה יגמול לך גמול טוב בעלמא הדין על עובדך טוב פי' על שכר הטירחא שצריך לשלם מיד ותהי אגריך שלימא לעלמא דאתי דהיינו לפי ערך ושבח המצות שזה משלם לעוה"ב כמו שביארתי:
וכמו דאיתא בילקוט אמרו ישראל אימתי אתה נותן לנו שכר המצות א"ל הקב"ה המצות שאתם עושים מפירותיהם אתם אוכלים עכשיו אבל שכר הקרן בעקב אני נותן לכם שנאמר והי' עקב תשמעון פי' דמפירותיהן היינו שכר הטירחא בלבד אבל התשלומין לפי ערך ושבח המצוה זהו לעוה"ב, וכמו דאיתא בילקוט שם אמר משה לישראל תהי' יודעין שהמצות שאתם עושין שמורות הם לכם לעתיד לבא שנאמר ושמר ה' כו' לך את הברית כו' והקב"ה נותן לישראל שכרן שנאמר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו והם רואים ומתמיהים ואומרים כל הטוב הזה הי' מתוקן לנו מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פי' דקאי על מה שמקבלין שכר לפי ערך ושבח המצוה אעפ"י שנוטלין בעד הטירחא ג"כ, (וכמו שביארתי לעיל מה שכתב הקצה"ח שיש ב' תשלומין א' בתורת שכירות והב' מה שקונה בשבח כלי) וע"ז אומר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו וכמו שביארתי ששכרו היינו מה שקונה בשבח, ופעולתו היינו שכר הטירחא, וע"ז אומר שרואים ומתמיהים ואומרים כל הטוב הי' מתוקן לנו מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך שמלבד שכר הטירחא עוד נוטלין לפי שבח המצוה ודו"ק:
וכיון שביארתי שהתורה ניתנה לישראל במתנה, וכמו שהחכמים פוסקים הדין למטה עפ"י סברותיהם עפ"י שכל אנושי כך הוא הדין, [וכמו דאמרינן בתמורה (דף טו) אמר לפנחס שאל א"ל לא בשמים היא וכן בב"מ (דף נט) עמד ר"י כו' לא בשמים היא כו' שכבר בתבת בתורה אחרי רבים להטות ועיין בהקדמת הקצה"ח] וכמו שהאריך בזה הר"ן בדרשותיו (דרוש ז) על הא דאמרינן בב"מ (דף פו) קא מיפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח נוכח רבא בר נחמיני דאמר רבה בר נחמיני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שלוחא בתרי' כו' כי הוי קא ניחא נפשי' אמר טהור טהור, יצתה ב"ק ואמרה אשרך רבה בר נחמיני שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה:
ולכאורה צריך להבין דהא זהו פלוגתא דר' יהושע וחכמים כמו דתנן בנזיר (דף סה) אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם פער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ור' יהושע אמר כיהה מאי כיהה אמר ר"י כיהה וטהר, ובכמה דוכתי בש"ס איתא רבה, וא"כ היא פלוגתא דקמאי, א"כ מוכרחין אנו לומר דמספקא להו כמאן הלכתא, וע"כ כ אמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמיני.
ואיפשר לבאר יותר שאמרו מאן נוכח נוכח רבה, דמתיבתא דרקיע הוי סברי דרבה יאמר כמותם שיהא טמא, והראה להם הקב"ה שרבה יאמר טהור שהענין דקא מפלגי במתיבתא דרקיע הוא איך הוא עפ"י השכל האנושי אם טמא או טהור דמי איכא ספיקא קמי' שמי' ועיין בחולין (דף כב) והנה התוס' הקשו בנדה (דף יט) דמ"ט דרבנן דאמרי טמא מספיקא נוקי גברא אחזקי' כדקייל"ן בפ"ק דחולין (דף יב) דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה, ותירצו דדרך השער להתלבן מחמת הנגע לפיכך נראים הדברים דבהרת קדמה כו', ובכתובות (דף עה) דקאמר היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא היינו אפי' היכא דאיכא ריעותא:
וא"כ לכאורה לדברי רבה שסובר ביבמות (דף לא) דבספיקא דתרי ותרי לא אזלינן בתך חזקה דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, א"כ לא מאלם כח חזקה, א"כ לדידי' לא אזלינן בתר חזקה היכא דאיכא ריעותא, וע"כ יסבור בודאי דבספק בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואיפשר לומר שסובר דמה דאזלינן בתר חזקה היינו דחזקה לא הוי מצד בירור כמו רוב או מיגו אלא שאנו מעמידין הדבר כמו שהי' עד עתה, וע"כ סובר דבתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה, וא"כ לא אזלינן גמי בתר חזקה היכא דאיכא ריעותא [ועוד איפשר לומר לפי מה שכתב המ"ל בפ"ז מה' שכירות דספיקא דדינא הוי כספיקא דתרי ותרי, וא"כ כמו דבספיקא דתרי ותרי לא אזיל בתר חזקה ה"כ בספיקא דדינא, וכן כתב הח"ש (ס' א) לתרץ הקושי' שהארכתי בזה הרבה בספרי נ"י על הא דאמרינן בב"ב (דף פא) מ"ט דר"מ באילן א' וע"ט דרבנן בשני אילנות, א"ל דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם כו' אמר רבה מאי קושי' דילמא ר"מ באילן א' ספוקי מספקא לי, ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא להו כו', וע"כ מספק מביא ואינו קורא, והקשה הח"ש דאי נימא דהדין נותן דכל היכא דתקפו כהן מוציאין מידו הוי לגמרי של הבעלים הראשונים, וא"כ אלו קנו הבעלים הראשונים מן הלוקח אילן א' הי' איפשר לומר מביאים וקוראים, א"כ איך יביא הלוקח משום שמא הוא שלו הא הוא בודאי של בעלים הראשונים וכתב דלפי מאי דס"ל לרבה ביבמות דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, ולא אמרינן דמוקמינן אחזקת מ"ק הוא הדין ספיקא דדינא, ע"כ תירץ רבה שפיר דספוקי מספקא לי' ולא אמרינן דאוקמי אחזקה בספיקא דדינא, וא"כ לפי"ז בספק בהרת קדמה לשער לבן כיון דהוי ספיקא דדינא לא שייך לומר דאוקמא אחזקה, וע"כ סברי במתיבתא דרקיע דרבה בודאי יאמר דספק בהרת קדמה לשער לבן טמא, אך כבר חילק המ"ל בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דרבוותא והכא הוי כפו ספיקא דרבוותא דהא פליגי בזה חכמים ור' יהושע אך איפשר לומר כיון דפליגי במתיבתא דרקיע סתם בס' בהרת קדשה לשער לבן אם טטא או טהור, ולא קא מיפלגי אם הלכה כחכמים או כר' יהושע ע"כ הוי כמו ס' דדינא]:
אבל באמת אמר רבה דטהור, והטעם איפשר לומר דלא דמי לספק דתרי ותרי, ואיפשר לומר דהטעם הוא בהיפוך שרבה מאלים כח החזקה, וס"ל דחזקה הוי בירור כמו רוב או מיגו, וכבר הארכתי בזה בספרי נחלת יהושע (ס' כד) דלא אמרינן בספיקא דתרי ותרי דאזלינן בתר הרוב או מיגו. אע"ג דרוב עדיף מחזקה ובחזקה קייל"ן דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן, וביארתי שם הטעם, דהא דלא אזלינן בתר רוב או בתר מיגו בספיקא דתרי ותרי הוא דמה יושיענו זה כיון דאמרינן תרי כמאה ומאה כתרי, א"כ מהו הנ"מ אם יצטרף לזה רוב או מיגו ג"כ, כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף לא) שהקשו דבין לר"פ ובין לר"ח נהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא, וכתבו דמיגו במקום עדים לא אמרינן דמיגו לא יוכל לסייעם יותר משני עדים, ובספרי הארכתי דאפי' מיגו דבע"ד נמי לא אמרינן וה"מ במיגו או רוב שהם מטעם בירור א"כ אינם מסייעם משום דתרי כמאה ומאה כתרי אבל חזקה שאינה משום בירור אלא שאנו מעמידין הדבר כמו שהי' עד עתה, ע"כ אמרינן דאזלינן בתר חזקה אפי' בספיקא דתרי ותרי ג"כ, אע"ג דחזקה גרוע מרוב ורבה איפשר דס"ל דחזקה הוי בירור כמו רוב, ע"כ ס"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה משום דחזקה הוי בירור כמו רוב, וע"כ לא אזלינן בתר חזקה משום דתרי כמאה ומאה כתרי, ואדרבא מפני דס"ל דחזקה הוי בירור גרע יותר. וע"כ בספק בהרת קדמה לשער לבן צריך למיזל בתר חזקה, אפי' בדאיכא ריעותא כמו שכתבו התוס' משום דדרך השער להתלבן מחמת הנגע, משום דחזקה הוי בירור, וע"כ הראה הקב"ה למתיבתא דרקיע שלפי שכל האנושי צריך להיות טהור, ולא כמו שאמרו מתיבתא דרקיע, ולא כמו שסברו שרבה בר נחמיני יהא סובר דטמא:
ובזה הי' איפשר ליישב הרמב"ם שפסק דספק בהרת קדמה לשער לבן טמא, וכבר הבאתי בספרי ע"י (ס' ד) קושי' הכ"ט דאיך פסק הרמב"ם דטמא גבי ס' בהרת קדמה, הא אמרינן בב"מ (דף פו) ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, ורבה נמי הכריע שהוא טהור, וא"כ אמאי פסק הרמב"ם שהוא טמא, וכתב הכ"ממ שי"ל כיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי ה"ל בכלל לא בשמים הוא ואין כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק ועוד שבתחילת פ"ה דנגעים סתם לן תנא הכי עכ"ל, ובספרי ע"י תירצתי דאיפשר לומר דהא דפליגי במתיבתא דרקיע היינו אם הוא טמא מדאורייתא או טהור, וע"ז הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, אבל טמא מספק מדרבנן ככל ספק דאורייתא דאסור מדרבנן לדעת הרמב"ם עיי"ש, אבל לפי מה שביארתי בדרך דרוש דע"כ פסק רבה דטהור משום דאזיל לטעמי' דס"ל החזקה הוא מטעם בירור, ומאלים כח החזקה אעפ"י שדרך השער להתלבן, אבל לפי מאי דקייל"ן ביבמות (דף לא) דתרי ותרי הוי ס' דרבנן, וא"כ לא הוי חזקה מטעם בירור אלא שאנו מעמידין כמו שהי' עד עתה, ע"כ פסק הרמב"ם דטמא דהא דמעמידין הדבר כמו שהי' עד עכשיו היינו אי ליכא הוכחה להיפוך, אבל הכא דנראים הדברים שהבהרת קדמה משום דדרך השער להתלבן מחמת הנגע לא אזלינן בתר חזקה, אך שמ"ט אינו מוכרח מה שכתבתי דהא דספק בהרת קדמה, יהי' תלוי בזה אם חזקה הוא מטעם בירור, או שמעמידין הדבר כמו שהי' וכמו שביארתי].
ואפי' אי אמרינן דספיקא דדינא הוי כמו ספיקא דתרי ותרי, אעפ"כ צריך למיזל בתר חזקה בספק בהרת קדמה לשער לבן [אפי' אי הוי רק ספיקא דדינא] אפי' אליבא דרבה דס"ל דבתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ולא כמו שכתב הח"ש וכמו שביארתי דהטעם דלא אזלינן בתר חזקה בספיקא דתרי ותרי הוא מטעם דס"ל דחזקה הוא בירור כמו רוב וע"כ אינו מועיל חזקה בתרי ותרי, אך זהו דווקא בעדות דהטעם משום דהאמינה התורה לשני עדים, וע"כ תרי כמאה ומאה כתרי, וע"כ אינו מועיל חזקה כמו שאינו מועיל רוב בספיקא דתרי ותרי, אבל בספיקא דדינא היינו כמו אומדנא שיש ספק אם הדין הוא כך או בהיפוך א"כ בודאי אזלינן בתר חזקה, ולא דמי לספיקא דדינא דהתם תלוי בנאמנות ותרי כמאה ומאה כתרי (וכמו דאמרינן בתמורה (דף כז) וכן ביומא (דף פג) וכן בשבועות (דף מה) דהיכא אמרינן מאה כתרי ותרי כמאה לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דיעות אזלינן) ולא כמו שכתב הח"ש דבספיקא דדינא הוי כמו ספק דתרי ותרי:
אבל באמת כבר ביארתי במ"א דבס' דדינא לא אמרינן דאזלינן בתר חזקה דמשום חזקה לא ישתנה הדין, רק דבס' בהרת קדמה לשער לבן אע"ג דפליגי תנאי בזה עכ"ז הוי ס' דמציאות כיון דהפלוגתא הוא בענין איך הוא המציאות אם הבהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדמה לבהרת, ע"כ אע"ג דפליגי תנאי הוי כמו ס' דמציאות וכמו שאבאר:
אולם באמת הא שכתב המ"ל (פ"י מה' שכירות) דספיקא דדינא דמי לס' דתרי ותרי הוא רק לענין מה שכתבו התוס' בב"ב (דף לב) על הא דאמרינן שם הילכתא כוותי' דרבה דהיכי דקיימא ארעא תיקום והלכתא כוותי' דרב יוסף דהיכא דקיימא זוזי ליקמו, וכתב ר"ש פי' דמספקא לי' כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ס' דתרי ותרי לס' דדינא דהא דלא אוקמא בחזקת מ"ק כמו בנכסי' דבר שטי' דאמרינן כתובות (דף כ) אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי' בחזקת בר שטי', התם הוי תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ואוקי ארעא בחזקת מ"ק, אבל הכא דמספקא לן דינא, התם לא שייך כולי האי למימר אוקי אחזקת מ"ק ונוציא מיד המוחזק כו' והנה ביארתי בספרי נ"י (ס' ו) דנראה לי הטעם דבס' דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין, וע"כ בס' דתרי ותרי אזלינן בתר חזקת מ"ק דהוא חזקה המכריע משא כ בב"ב (דף לג) דהוי ס' דדינא אי אמרינן מיגו, ע"כ אמרינן היכא דקיימא ארעא תיקום היינו דלא עבדינן מעשה להוציא אבל לא משום חזקה המכרעת, והא דאמרינן בב"מ (דף קב) בס' דתפוש לשון ראשון או אחרון דקרקע בחזקת בעלים עומדת, אלמא אעפ"י דהוי ס' דדינא אזלינן נמי בתר חזקת מ"ק איפשר לומר כמ"ש המ"ל (פ"ז מה' שכירות) דשאני התם דהס' הוא בכוונתו דאי אמרינן תפוס לשון אחרון ה"ט משום דאמרינן דמיהדר קא הדר כו', ואי תפשינן לשון ראשון אמרינן דלאו מיהדר קא הדר כו' אלא שדבריו השניים הם טעות, וא"כ הוי ס' דמציאות דלא ידעינן המציאות היכי הוי ע"כ מדמינן לתרי ותרי, ואזלינן בתר חזקת מ"ק, דהוא חזקה מכרעת דאע"ג דבשביל חזקה לא ישתנה הדין, אעפ"כ כיון דהוא ס' דמציאות ע"כ אזלינן בתר חזקה, וכן בס' בהר' קדמה לשער לבן אע"ג דהוי ס' דדינא דהא פליגי תנאי בזה, אעפ"כ אזלינן בתר חזקת הגוף אע"ג דהוי כמו חזקה המכרעת אעפ"כ דמי לס' דמציאות דהספק הוא במציאות משא"כ בספק דדינא דהיינו כמו דפליגי רבה ורב יוסף בב"ב (דף לב) בזה לא נוכל לומר דאזלינן בתר חזקת מ"ק דזהו בתורת חזקה המכרעת אלא דאמרינן ארעא היכי דקיימא תיקום. דהיינו כיון שהוא ספק לא עבדינן מעשה להוציא, לא נשאר כמו שהי' בתחילה ולא משום חזקה המכרעת, דבשביל חזקה לא ישתנה הדין ודו"ק ועוד איפשר לומר דהא דאמר רבה דטהור היינו משום דס"ל דהלכה כר' יהושע בהא דספק בהרת קדמה משום דאזלינן בתר חזקה, וא"כ אין זה שייך לס' דדינא]:
ובזה יתיישב הא שהקשו התוס' בגיטין (דף מח) אהא דאמר רב יוסף אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דא"ר אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, וכתבו התוס' הקשה ר"ת דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד דקייל"ן כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי כמו דאמרינן ביבמות (דף לו) כו' וקייל"ן נמי דבדאורייתא אין ברירה דבסוף מס' ביצה (דף לח) פסקינן כר' אושעי' ותירצו שם דדווקא ר' יוחנן אית לי' דמחזירין זה לזה ביובל, אבל שאר אמוראים סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר אבל ירושה ומתנה לא כו' והוא דוחק:
ולי נראה כמו שביארתי דבס' דדינא לא אמרינן דאוקמי אחזקת מ"ק כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף לב) וכמו שביארתי דבס' דדינא לא שייך לאוקמי אחזקת מ"ק דהוא חזקה המכריע דבשביל חזקה לא ישתנה הדין אלא אמרינן דארעא היכי דקיימא תיקום, והנה כבר הבאתי בספרי ע"י (ט' טז) מה שהקשה הרש"ל בס' יש"ש כיון דאנן מספקינן אם יש ברירה אי אין ברירה ובדאורייתא פסקינן לחומרא, וא"כ למה מחזירים זה לזה ביובל נימא המוציא מחבירו עליו הראי', והבאתי שם מה שתירץ בס' כפות תמרים דאמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת ואין להם חזקה בזה ועומדת בחזקת בעלים הראשונים ממי שירשו, ועוד הבאתי שם תירוץ דזה דמי לס' איסורא, וביארתי שם בזה לשון הש"ס בגיטין (דף נה) ואי אשמועינן שדה משום דלחומרא אי נמי כתחילתו דהיינו ב' התירוצים דאי אמרינן דדמי לאיסורא ע"ז אומר לחומרא ואי דמי לממונא ובמונא לא מפקינן מהמוחזק, ע"ז אומר ואי נמי כתחילה פי' דקרקע בחזקת יורשים קיימא:
והנה אי אמרינן דקרקע בחזקת יורשים קיימא היינו כמו דאמרינן אוקי ארעא בחזקת מ"ק והוי כמו חזקה המכרעת, וכבר ביארתי דבס' דדינא לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מ"ק שהיא חזקה המכרעת שבשביל חזקה לא ישתנה הדין, אלא אמרינן דארעא היכי דקיימא תיקום כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף לב) והשתא ניחא שפיר דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דא"ר אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל, וא"כ כיון דסובר ר' יוחנן דהלכה דאין ברירה, א"כ לא ידעינן אם הגיע לחלקו וא"כ הוי כמו ספק דמציאות, וע"כ צריך לומר דארעא בחזקת בעלים קיימא ומחזירין זה לזה ביובל, אבל לפי מאי דקייל"ן בביצה (דף לז) דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, א"כ הוי ספיקא דדינא אם יש ברירה או אין ברירה וכיון דהוי ס' דדינא ע"כ לא אמרינן דאוקי אחזקת מ"ק דהוי חזקה המכרעת, אלא צריך לומר דארעא היכי דקיימא תיקום, וע"כ אין מחזירין זה לזה ביובל דהמוצא מחבירו עליו הראי' ועיין בדרוש (כא) מה שביארתי שם דאי אמרינן דאין ברירה יש לומר דאזלינן בחביות ובהמה שלקחו בשותפות לחומרא משום דהוי דשיל"מ, אבל לפי מאי דאמרינן התם דהוי ס' דדינא, וע"כ בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה לא אמרינן דהא הוי דשיל"מ דכיון דה"ל ס' דדינא, והכא נמי יש חילוק דלדברי ר' יוחנן דאמר אין ברירה הוי ס' דמציאות אם הגיע לחלקו או לא ע"כ קרקע בחזקת בעלים עומדת ומחזירין זה לזה ביובל, אבל לפי דקייל"ן דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, וא"כ הוי ס' דדינא ובס' דדינא לא אמרינן דארעא בחזקת בעלים עומדת, ע"כ מניחין הקרקע ביד מי שהוא וע"כ אין מחזירין זה לזה ביובל, ואע"ג דמוכח בב"ב (דף פא) דכיון דמספקא להו בשני אילנות אם קנה קרקע או לא מביא ואינו קורא, התם משום דלא שייך חזקת מ"ק משום דהוי ס' דדינא, וגם לא שייך לומר שהוא ביד מי שהוא עתה, דהא אין נותנים לו הקרקע. ע"כ מספק מביא ואינו קורא, אבל הכא באחין שחלקו כיון דמניחין הקרקע ביד מי שהוא עתה כיון דהוי ס' דדינא, א"כ א"צ להחזיר ביובל, א"כ הוי קנין הגוף ולא קנין פירות, אך לדעת הרמב"ם לא יתיישב שפסק בה' שמיטה כר' יוחנן דהאחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל, ולדעת הרמב"ם איפשר לומר כמו שתירצתי בספרי ע"י (ס' טו) אבל לדעת התוס' איפשר לתרץ כמו שביארתי:
אך לכאורה יש להקשות דכיון דקייל"ן דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא א"כ מוכח דהדין הוא דודאי יש ברירה, דאלו"ה איך מייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, אך באמת מן התורה גופא לא קשה כל כך, דכיון דבהבאה מחוייב להביאו כמו שכתב הש"א (ס' צ) ואין הקושי' אלא על הקריאה ממה דמצינו בכמה משניות דמביא וקורא דהא כל שהוא מספק אינו יכול לקרות משום דמפקע להו מתרומה ומעשר ואפי' אי אמרינן דמחוייב להביא מדאורייתא מ"מ צריך למיחש למיחזי כשיקרא דע"כ תנן דאם קנה שני אילנות דמביא ואינו קורא, וא"כ הא דמיחזי כשיקרא בודאי אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא יכול לקרות וכמו דפריך הש"ס בב"ב (דף פב) מכדי פסוקי נינהו לקרי, וא"כ מדאורייתא איפשר לומר דאפי' אין ברירה אפ"ה אמרה תורה שיקרא מספק, ובפרט אי אמרינן דס' מדאורייתא אזלינן לחומרא מן התורה, אלא דהקושי' הוא רק לדידן דקייל"ן דאם קנה ב' אילנות מביא ואינו קורא אלמא דחיישינן למיחזי כשיקרא, א"כ איך תנן בכמה משניות דמביא ואינו קורא, וא"כ לא קשה רק לר' יוחנן דס"ל דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, אבל לדידן דס"ל דאזלינן מספיקא לחומרא בדאורייתא, א"כ הוי ס' דדינא ובם דדינא צריך שישאר הקרקע ביד מי שהוא, וא"כ, איפשר לומר דלתנאי קמאי נמי מספקא להו כמו דמספקא לדידן, וע"כ מביא וקורא, אבל מדאורייתא לא מוכח דאיפשר לומר דכיון דצריך להביא יקרא מספק כמו דאמרינן מכדי פסוקי נינהו לקרי והא דמיחזי כשיקרא אינו אלא מדרבנן כמו דאמרינן דילמא אתי לאפקיעינהו מתרומה ומעשר דהוי נמי דרבנן:
נחזור לענין הראשון דקא מפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קדמה לשער לבן אם הוא טמא או טהור, דאף דליכא ספיקא קמי' שמי', אעפ"כ פליגי איך הוא השכל האנושי ואמרו במתיבתא דרקיע שעפ"י הסברות ושכל האנושי הוא טמא, והקב"ה אמר טהור, ואמרו מאן נוכח נוכח רבה וכמו שביארתי דמתיבתא דרקיע הוי סברי שלפי שיטת רבה דבתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה, וא"כ הוי ס' דדינא כס' דתרי ותרי, ולא ניזל בתר חזקה, וע"כ הראה להם הקב"ה שרבה אמר טהור, א"כ חזינן שהתורה ניתנה לישראל, איך שאומרים עפ"י שכל האנושי כן הוא הדין, וע"כ אנו מברכים אשר בחר בנו כו' ונתן לנו את תורתו שהתורה לישראל וכמו שביארתי תחילה על הא דאמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, זהו הענין על שהוסיף משה יום א' מדעתו, וזהו ההוכחה, שכמו שת"ח דורשים למטה את התורה כן הוא ההלכה ודו"ק: