אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש לראש השנה - דרוש ה
גרסינן בר"ה (דף ט"ז) אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים ותוקעין ומריעין כשהם עומדים כדי לערבב השטן:
ויובן בהקדם בר"ה (דף כ"ט) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש הי' תוקעים אבל לא במדינה כו' ואמרינן התם מה"מ א"ר לוי בר לחמא כו' כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב א' אומר יום תרועה יהי' לכם, ל"ק כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול, אמר רבא אי מדאורייתא הוא במקדש היכי תוקעין, ועוד הא לאו מלאכה דאיצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאה תקיעת שופר ורדי' הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא אמר רבא מדאורייתא משרו שרי ורבנן הוא דגזור כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלם בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה:
והנה הט"א הקשה דמשמע דלר' לוי מלאכה גמורה היא, והקשה דהא תנן לקמן (ד' ל"ב) דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין חותכין אותו כו' ומפרש בגמ' משום דשופר עשה ויו"ט עשה ול"ת היא. הא לר' לוי כיון דתקיעה עצמה מלאכה היא בע"כ גלי לן קרא דמצות שופר דוחה לעשה ול"ת דיו"ט מדאמר רחמנא יום תרועה יהי' לכם, ועיין בספרי ע"י (ס' א') [ועוד הקשה מהא דאמריכן בשילהי ר"ה (ד' ל"ד) ג' תקיעות נאמרו בר"ה שתים עד"ת ואמת מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט מן התורה אסור וכי ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ועיין בספרי ע"י (ס' א) דאיכא למימר דר' לוי סובר כיון דאישתרי א אישתרי אפי' שלא במקום מצוה דהא דתקיעה דוחה יו"ט הוא בתורת היתר ולא בתורת דיחוי כיון שא"א למצוה להתקיים בלא עקירת הלאו עיי"ש באורך, אך לדעת הרא"בד במס' תמיד פ"א שכתב על דברי ר"ח דלא אמריכן בכה"ג הואיל ואישתרי אישתרי עיי"ש וכתב דבס' ד' אחים (ד' ל"ב) פליגי בזר ששימש בשבת, אבל בכהן שחילל שבת שלא לצורך עבודה ד"ה חייב ולא אמרינך כיון שנתנה תורה רשות לכהן לחלל שבת במקדש שיהא להם רשות לחלל אפי' שלא לצורך עבודה, ומש"ה נקט זר ששימש בשבת עכ"ל, ועיין בש"א (ס' ל') מה שכתב ע"ז, ותמיהני על שלא כתב והוכיח בפשיטות דאי אמרינן כיון דאישתרי אישתרי, א"כ גבי זר ששימש בשבת נמי נימא הואיל ואישתרי אישתרי, דהא שחיטה בזר כשירה, ואפי' למאי דמוקי לה ביבמות (ד' ל"א) בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ"ג בזר פסולה א"כ למאי דמשני לה שזר אצלו קאמר דהיינו כהן הדיוט אמאי לא אמרינן כיון דאישתרי אישתרי, וכמו שהקשו התוס' בחולין (ד' כ"ט) דמאי קשי' לי' מעבודה באחר הא בפ' טרף בקלפי איכא מאן דסגר אפי' שחיטת פר כ"ג בזר ואפי' מאן דפסיל היינו דווקא פרו דקא אתי לחובת יוה"כ וקאי עליו אהרן וחוקה, אבל תמיד דלא שייך לחובת יוה"כ ולא קאי עליו אהרן וחוקה לא יועיל דמ"מ פסול מדרבנן עכ"ל אלמא דאינו פסול ביוה"כ רק מדרבנן, ואמאי לא נימא כיון דמן התורה מותר הואיל ואשתרי אשתרי ועוד דהא רב אשי משכי מידי חטאת קתני או לאוי קתני אלא איסורי בעלמא קא חשיב למאי כ"ע לקוברו בין רשעים גמורים וא"כ אמאי לא נימא הואיל ואשתרי אשתרי ודו"ק, והכה ראיתי להשע"ה בה' ביאת מקדש (פ"ו) שכתב וזה לשונו ועיין פ' ד' אחין (ד' ל"ג) דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ופירש"י ואין כאן משום זרות, בראה מדברי' דמשום שבת מיחייב אע"ג דשחיטה בזר כשירה עכ"ל והוא תמוה דהא אמרינן ביומא (ד' מ"ב) איתמר שחיטת פרה ופרו רב ושמואל חד אמר פרה פסולה ופרו כשירה אלמא דשחיטת פר כשר בזר, וכמו שהבאתי התוס' חולין (ד' כ"ט) בד"ה א"כ ה"ל עבודה באחר כו' וא"ת מאי קשי' לי' אעבודה באחר הא בפ' טרף בקלפי (ד' מ"ב) איכא מאן דסבר אפי' שחיטת פר כ"ג בזר כו', וכן בירושלמי (פ"ג דיומא ה' ז') ר' ישמעאל כו' בשם רשב"י פר של יוה"כ צריך כהן ולמה לא אטר ושעיר די קרייא ושחט, והביא מה הבאה בכהן אף שחיטה בכהן ר' יעקב כו' בשם רשב"י פר ושעיר של יוה"כ צריכה כהן. אלמא דשחיטה בזר כשירה אפי' לענין יוה"כ וה"ה לענין שבת ג"כ]:
ועוד הקשה דהא תנן ספ"ק דחולין (ד' כ"ו) יו"ט שחל בע"ש תוקעים כו' והא חיוב תקיעות הללו אינם אלא מד"ס, ואי תקיעה ביו"ט אסור מן התורה, א"א לתקיעות האלו לדחות יו"ט, ועוד הקשה דא"כ איך אמרינן בחולין (ד' פ"ד) דאין ודאי דוחה שבת וספיקו דוחה יו"ט, ומפרש בגמ' מאי ספיקו ספק איש ספק אשה כגון טומטום, ומדקאמר ספיקו דוחה יו"ט, ע"כ בתוקע לעצמו או אחר לצרכו, ואם תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט מן התורה, איך ספיקו דוחה יו"ט, אלא ש"מ שהוא מדרבנן, ותמיהני שהי' לו להקשות ביותר על הא דאמרינן בחולין (ד' פ"ה) ור' יוסי לטעמי' דאמר אשה ודאית נמי תוקעה וכן אמרינן בר"ה (ד' ל"ג) הא נשים מעכבין והתני' אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות כו' אמר אביי לא קשי' הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור' שמעון כו' והשתא אי תקיעת שופר הוי מלאכה דאורייתא האיך אשה תוקעת והא אמרינן בפ"ב דחגיגה (ד' ט"ז) ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים, ואיפשר משום דהתם הש"ס קאמר, ע"כ איפשר דר' לוי פליג, אבל הא דטומטום שהוא ברייתא מזה קשה לר' לוי, וכן בירושלמי (פ"ד דר"ה) כתוב א' אומר יום תרועה יהי' לכם, וכתוב א' אומר זכרון תרועה, הא כיצד בשעה שחל בחול יום תרועה יהי' לכם, ובשעה שחל בשבת זכרון תרועה כו' אתו חבירו קומי ר' יונה והא כתיב והעברת שופר תרועה בחודש השביעי אמר לו זו אתה מעביר בארציכם כו', וצריך להבין דלדברי ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה, וע"כ אם חל בשבת זכרון, וא"כ אמאי שרי' רחמנא ביובל:
וע"כ נ"ל לבאר בהקדם תחילה מה שכתבו התוס' בב"מ (ד' צ') גבי חסמה בקול והנהיגה בקול דפליגי בה ר"י ור"ל דלר' יוחנן חשוב מעשה דבדיבורו אתעביד מעשה, וכן אמרינן בפ"ק דתמורה (ד' ד') ומ"ש מימר דלקי משום דבדיבורו עשה מעשה, מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה, ויתבאר זה עפ"י מאי דאמרינן בירושלמי (פ"ח דכלאים) המנהיג בקול בכלאים לוקה, ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב לשלם כשואל (פי' משום דהקול הוי כמעשה, וע"כ מה שהיא הולכת מחמת קולו הוי מעשה, ונתחייב לשלם כשואל) ופריך והתני שמואל הי' עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחרי' ה"ז פטור, ומשני תמן לדעתה היא מהלכת ברם הכא ע"כ היא מהלכת, ועיין בקידושין (ד' כ"ב) בהמה אדעתא דמרה קא אזלה (ופירש"י על דעת הקורא אותה לפי שאין לה דעת) עבד אדעתי' דנפשי' קא אזיל, ועיין בהמפרש שפי' משום דהתם בשדה ויכולה לברוח, (ואיפשר לומר משום דהתם היא מהלכת ממילא אחרי הבעלים שלה וידע שור קונהו, משא"כ בשואל שאינה מכרת אותו, וע"כ היא הולכת רק מחמת אימת הקול), והתני טיפח כנגד עינו וסימאה כנגד אזנו וחרשה לא יצא לחירות, אמר ר' אליעזר בי' ר' יוסי קומי ר' יוסי שני' היא שהוא יכול לברוח, תדע לך שהוא כן דתני תפש בו ה"ז חייב, וכה"ג אמרינן בקידושין (ד' כ"ד) הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהם לחירות (ופירש"י כנגד עינו ואינו רואה שהבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש) אמר רב שמן לרב אשי למימרא דקלא לאו כלום הוא כו' שאני אדם כיון דבר דעת הוא מבעית אנפשי' כדתני' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בר"ש, ולדעת הירושלמי הוא דע"כ איני יוצא לחירות משום שהוא יכול לברוח:
ועיין בשעה"ט (פ"ג מה' עבדים ה' ז') שתמה דלא לשתמיט שום א' שהפוסקים לכתוב דכיון דמבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש, א"כ בדיני שמים הוי מעשה, וא"כ אשאי לא כתב דאם הכהו כנגד עינו וסימאו או חרשו כנגד אזנו פסמת הקול דחייב לשחררו בד"ש, ובפרט לפי הפוסקים שכתבו דכל דחייב בד"ש אי תפס לא מפקינן מיני', והכא הרי העבד תפוס בעצמו, וכמו שכתב הר"ן דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון שקיי"לן דאי חפס לא מפקינן מיני', הרי העבד תפוס בעצמו, וא"כ יצא העבד לחירות כיון שהעבד תפוס בעצמו, והוא חייב לצאת י"ש אפי' חירשו עפ"י הקול, וכ"ת דאע"ג דר"ש חייב ה"מ גבי המבעית את חבירו, אבל גבי עבד כיון דאיכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו אפי' מד"ש נמי לא יתחייב זה אינו דהא אמרינן בירושלמי (ספ"ג דכתובות) אההיא דפודה בקנס פטור, וזה לשונו מה שיאמרו לו צא ידי שמים כשמענה מהדא מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים, הדא אמרה שאין אומרים לו צא י"ש, והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם לצאת י"ש, אעפ"כ גבי עבד לא מיחייב לצאת י"ש מחמת העשה דלעולם בהם תעבודו, וא"כ מאי פשיט הירושלמי דאין אומרים דמודה בקנס חייב לצאת י"ש, אלא ודאי דכל שחייב לצאת י"ש ה"ה גבי עבד נמיי, וא"כ מאי טעמא לא הביאו הפוסקים דאם הבעיתו בקול דחייב לצאת י"ש, עיי"ש שהניח בצ"ע, ועיין בספרי ע"י (ס' י"ב) ובספרי כ"י (ס' י"ד) מה שכתבתי בזה הירושלמי:
וכעת כראה לי בפשיטות דלא קשה מידי, דהירושלמי דבעי מודה בקנס מהו שחייב לצאת י"ש, לאו דווקא בעודה בעי לה הירושלמי, אלא דעיקר הבעי' אם יש חיוב של לצאת י"ש בקנס דבשלמא טעון כיון שמעצמו הוא מתחייב לו ע"כ אע"פי שאין ב"ד יכולים לחייבו, אעפ"כ מחוייב לצאת י"ש, כיון שבאמת הוא מחוייב, משא"כ בקנס שעיקר החיוב היא רק עפ"י ב"ד, וכמו שהארכתי בזה בספרי כ"י (ס' י"ד) עיי"ש, וע"כ מיבעי לי' במודה בקנס דפטור בב"ד אם מחוייב מעצמו לצאת י"ש, וכמו שכתבו התוס' בכתובות (ד' ל"ג) דבקנס ליכא חיוב של לצאת י"ש דאע"ג דאמר רבא בהשוכר (ד' ל"א) דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דמתחייב לצאת י"ש, היינו דווקא בממון, אבל בקנס לא מתחייב אלא עפ"י ב"ד כמו דאמרינן אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, וע"ז פשיט הירושלמי מ"ט לא אמרו לו שיצא י"ש, אלא ודאי דאין בקנס חיוב של לצאת י"ש, וע"כ לא מהני תפיסה נמי דאימתי מהני תפיסה אלא אם ישנו להחיוב של לצאת י"ש, אלא דאין ב"ד יכולים לחייבו ע"כ מהני תפיסה, משא"כ גבי שיחרור עבד שהוא קנס ליכא כלל החיוב של לצאת י"ש, ולא דמי למה שכתב הר"ן דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל אפ"ה כיון שהעבד תפוס בעצמו יצא לחירות, התם שאני משום שאם הי' לו ב"ד מומחין הי' יכולים לדונו אפי' בדיני אדם ע"כ אמרינן כיון שהוא תפוס בעצמו ע"כ הוי כאלו תפס, משא"כ כאן גבי מבעית כיון שאין בקנס חיוב של לצאת י"ש, ע"כ לא מהני מה שהעבד תפוס בעצמו נמי]:
והנה לכאורה יש להקשות ע"ז שביארתי שאם ע"י קול נעשה מעשה הוי מעשה מהא דאמרינן בזבחים (ד' כ"ט) ר"מ מתני א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב, א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עלי', א"ל ר"י היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, והרי התם אתעביד מעשה ע"י פיגולו שאסור בהנאה מחייב ע"ז כרת וטעון שריפה, ואפ"ה אמרינן שהוא לאו שאין בו מעשה, ודוחק לחלק דהתם משום דאין המעשה רק בשלילה דהיינו שאסור לאכול, ע"כ לא הוי מעשה, ובפרט לדעת הירושלמי שהבאתי לעיל שמדמה ההיא דהמנהיג בכלאים לוקה אי הוי מעשה לענין משיכת השואל שמחוייב בתשלומין, אלמא דמשוה מעשה דמלקות לענין תשלומין, והרא"ש כתב בסנהדרין (ד' ל"ג) ועוד קשה כיון דעשה להם היזק בדיבורו שאי איפשר בחזרה אמאי לא מחייב אפי' לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין בין לר"מ בין לרבנן כו' דאפי' דיבור חשיב כמעשה:
וע"כ הי' נראה לי לומר דהא דהירושלמי מדמה היינו כמו שהקול הוי מעשה לענין משיכת השואל, כן הוי הקול מעשה לענין המנהיג דשניהם רק ע"י קול בעלמא, אלא דהירושלמי מדחה משום דהי' לו לברוח, אבל אי לאו הטעם דהי' לו לברוח כגון שאחזו הוי הבעתה שע"י קול מעשה, כמו דהוי מעשה לענין המנהיג, משום דכולם הוא רק ע"י קול בעלמא, משא"כ לענין פיגול אע"ג דלענין חיוב ממון צריך לשלם אפילו לרבנן דר"מ, וכמו שכתב הרא"ש בסנהדרין (ד' ל"ג) דכיון שנאסר ע"י דיבורו חשוב מעשה לשלם ממון, אעפ"כ לא הוי מעשה לענין ללקות על מחשבת פיגול, ואפי' אם נאמר דמחשבת פיגול היינו דווקא אם מוציא שפתיו בדיבור וכמו שכתבו התוס' בב"מ (ד' מ"ג) אע"פכ לא הוי מעשה לענין מלקות והטעם הוא שלענין מלקות אינו רק דווקא אם המעשה נעשה ע"י דיבורו מה שאומר שיהי' כך, אבל אם המעשה נעשה ענין אחר מה שלא אמר בדיבורו אין זה שייך לענין התראה שמתרין בו על הלאו להיות נחשב כמעשה, שמה שהוא מדבר זה לא נעשה בפועל כגון בפיגול דמחשב לאכול או לזרוק שלא לזמנו, שאין הדבר נעשה בפועל כמו שדיבר, דהא אין מניחין אותו לאכול או לזרוק, אלא שהתורה אמרה שאם חשב באופן זה הוי פיגול ואסור לאכול, מ"מ אין זה פעולת הדיבור שדיבר לאכול או לזרוק חוץ לזמנו, וכן במחשבה שלא לשמה אמרינן בריש זבחים (ד' ב') דאע"ג דלא עלו לבעלים לשום חובה, אעפ"כ אסור לשנוי' בה וע"כ אע"ג דלענין תשלומין כתב הרא"ש דהוי מעשה, אבל אעפ"כ לענין הלאו לא מקרי מעשה, דהאיסור הוא רק מחמת שהתורה אסרתו, אבל לא ע"י דיבורו:
ואח"ז ראיתי בכ"ב מ"ת (י"ד ס' קס"ח) שכתב דהחילוק הוא משום דבהמוח קדשים משעה שהקדישה היא אסורה והעבודות מתירים אותה, והמפגל אינו צריך לפוסלה רק שאינו מתיר אותה וממילא היא מפוגלת, ואף שתחילה לא הי' חיוב כרת מ"מ אין חומר העונש מחשיב מעשה, וכבר הארכתי בזה (דרוש א') בענין אי זריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, ולפי"ז איפשר לומר שלא נשאר איסור הראשון רק איסור פיגול, וביארתי בזה הגירסאות בפ"ק דנדרי' (ד' י"ב) והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא דיש גורסין פיגול ויש אין גורסין פיגול עיי"ש ברא"ש ור"ן, וביארתי שם בארוכה, וא"כ אי אמריכן דפיגול הוא איסור חדש ואין ע"ז איסור הראשון, וע"כ הוי כמתפיס בדבר האסור וא"כ אמאי לא הוי מעשה, ע"כ כראה לי כמו שביארתי ודו"ק]:
ובזה ביארתי (דרוש א') ליישב קצת דעת הרמב"ם שכתב בפ"א מה' תמורה שהתמורה אעפ"י שאין בו מעשה לוקין, וע"כ כתב נמי דציבור ושותפין אעפ"י שאין עושין תמורה אפ"ה לוקה, וכבר תמהו האחרונים מהא דאמרינן בפ"ק דתמורה (ד' ג') לא תתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה, ועוד שהרי הרמב"ם בעצמו כתב (פ"א מה' איסורי מזבח ה' י') דהמקדיש בעל מום למזבח אעפ"י שלוקה ה"ז נתקדשה, וכן כתב (ה"א שם) וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בהם בל"ת ולוקה על הקדישו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו, וכתב הלח"מ אע"ג דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה שאני הקדש דבדיבורו קא עביד מעשה כו' עכ"ל והכי מוכח נמי מהא שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' תמורה ה' י"א) המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בל"ת שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים, והוא הדין לשאר הקדשים שאין משנין אותו מקדושה לקדושה עכ"ל ושם לא כתב שלוקה, והיינו משום דבדיבורו לא עביד מעשה, וא"כ אמאי חשיב תמורה בהדי הני לאוי שאין בו מעשה ואעפ"כ לוקין עליו, ע"כ כתבתי שם ליישב קצת דעת הרמב"ם והוא שסובר דתמורה לא הוי כמעשה מה שנעשה עפ"י דיבורו, והטעם שזה המעשה לא נעשה עפ"י דיבורו, דהא אמרינן בתמורה (ד' י"ז) דר"י בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה וכן פסק הרמב"ם שאפי' המיר בשגגה ה"ז עושה תמורה ולוקה, וכיון שכן קשה דאיך איפשר לומר שמה שנעשה בשגגה הוא עפ"י דיבורו כיון שהדיבור הוא בטעות, אלא ודאי שגזירת הכתוב הוא שיהי' תמורה והוי כמו מידי דממילא, וע"כ חל אפי' על בעל מום קבוע כמו שהבכור קדוש במומו, וכן מעשר בהמה שקדוש אפי' בטעות חל נמי על בעל מום, דהוי כמו מידי דאתי ממילא, והראי' דהוי לאו הניתק לעשה אלמא דלא הוי כמו שנעשה ע"י דיבורו, וכבר הארכתי בזה (דרוש א') בענין תמורה דהוי כמו מידי דאתי ממילא:
הרי נתבאר דהא דאמר ר' ינאי דהמחשב בקדשים לוקה, אע"ג דפיגול אסור באכילה אעפ"כ לא הוי מעשה, וכמו שביארתי, והנה אגב אמרתי ליישב מה שהקשה השעה"מ על הא דאמרינן בשילהי מכות (ד' כ"א) א"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה, א"ל ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו יש חירש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין כו' האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה לאו דמכסי בהדי' דאזיל, א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת כו', א"ל ר"ל אי לאי דקילסך גברא רבה הוה אמינא מתניתין ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה, והקשה השעה"מ בהלכות כלאים דלשיטת רש"י דלר"ע אינו לוקה המקיים רק בשעה שעשה מעשה, א"כ אמאי דחי הא דר' ינאי דאמר המחפה בכלאים לוקה דמתניתין ר"ע היא דילמא ר' ינאי נמי כר"ע ס"ל דהמקיים כלאים לוקה, והא דקאמר המחפה בכלאים לוקה היינו משום דבעינן מעשה כמו בכל התורה כולה דקיי"לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וע"כ אמר המחפה בכלאים לוקה עיי"ש בשעה"מ, ובאמת לא קשה מידי שכבר הבאתי מהא דזבחים (ד' כ"ט) דר' ינאי סובר כר' יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:
הרי נתבאר דבקול אם נעשה מעשה ע"י הקול הוי מעשה והא דמבעית את חבירו היינו לפי הש"ס דילן משום דאיהו אבעית נפשי', ולדעת הירושלמי הוא משום שהיה יכול לברוח, וע"כ אם אחזו יצא לחירות משום שאי איפשר לו לברוח, וכן בש"ס דילן בקדושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור אחזוהו ותקע באזנו וחרשו חייב, רק דהירושלמי מביא מזה ראיה לענין עבדו שיצא לחירות:
ומעתה נבאר לענין תקיעת שופר, שבענין תקיעת שופר יש ב' דברים הא' מצות התקיעה, והב' ענין השמיעה, וכמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ד') הטעם על מה שהקשה הר"ן וכן הרא"ש על הא דבמק' מגילה תיקנו בעל מפני שהקריאה יכולה להתקיים ע"י אחר, דבשמיעת המגילה אף שהאחר היוצא ע"י קריאת המגילה של השני צריך לשמוע, ואם לא שמע לא יצא, אעפ"כ הקורא בעצמו אם לא שמע יצא, כמו דאמרינן בפ"ב דברכות (דף ט"ו) דאם לא שמע יצא, וע"כ הקריאה היא עיקר, וכיון שהקריאה היא עיקר ע"כ תקנו בעל דהא הקריאה יכולה להתקיים ע"י אחר, משא"כ בשופר דהעיקר הוא השמיעה, ואפי התוקע בעצמו אם לא שמע לא יצא, וכמו דאמרינן התוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, והשמיעה אי איפשר ע"י אחר, וכן כתב הרא"ש בקצרה (פ"ד דר"ה) וזה לשונו הא דמברכים לשמוע בקול שופר, ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו במק' מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור, ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, כגון שהוא עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע ע"כ משום דלגבי מגילה בענין שישמע האחר ואי לאו הכי לא יצא, אבל הקורא עצמו אפי' אם לא שמע נמי יצא, כמו דאמרינן פ"ק דברכות (דף ט"ו) ובפ"ב דמגילה (דף י"ט) אבל בשופר אפי' אם התוקע בעצמו לא שמע נמי לא יצא, והטעם משום דעיקר מצות השופר הוא השמיעה משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם דהיינו לשבר לב האבן וכח הרע, וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ע"כ בעינן דווקא שישמע משום דאם אינו שומע אינו מתחרד כלל, ואין פעולה בהתקיעה כלל כיון שאינו מתחרד עד שמחמת זה יחרד מאימת הדין ויתעורר לבו לתשובה וע"כ כיון שהקול עושה פעולת המעשה של החרדה אף להתוקע בעצמו ודאי חשוב מעשה, ולא דמי למה דאיתא בירושלמי שאם חבירו נבעת ע"י קול לא הוי הקול מעשה, משום דהיה לו לברוח או משום איהו דאבעית אנפשי', זהו רק לגבי האחר אבל בתקיעת שופר שהתוקע בעצמו מתחרד נמי מאימת הדין מקול שופר שלו, ע"כ הוי הקול מעשה, (וכה"ג איתא בירושלמי פ"ק דשבת בהא דר' יוחנן בעי הי' עומד בר"ה וזרק וקידם וקלטה מהו כו' עיי"ש דב' כחות באדם א' הוי כשני כחות בב' בני אדם, ועיין בפ"ק דשבת (דף ה') ומבואר במ"א באריכות:
ובזה יתיישב כל הקושי' שהקשה הט"א דאיך אמרינן שתים מד"ת ואחת מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה מה"ת אסור, וכי ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, דכיון שביארתי דהא דאמר ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה דאורייתא היינו משים שקול השופר הוי כמעשה להחרידו מאימת יום הדין ולעוררו בתשובה, וא"כ כיון שמן התורה סגי בב' והשלישית אינה אלא מצוה מדרבנן, ע"כ אין בתקיעה הג' שהיא מדרבנן משום מלאכה כיון שכך שיערה התורה דסגי בשתים לעורר את האדם בתשובה, וע"כ אף, דאחת מד"ס, אעפ"כ לית בה משים מלאכה דאורייתא, וכן הא דאמרינן בחולין (דף פ"ו) דלר' יוסי אפי' אשה ודאית נמי תקעה היינו נמי כיון דאינה מחיייבת בתקיעת שופר, ע"כ לא הוי מעשה לגבי דידה דכל עיקר דהוי מעשה אינו אלא בבר חיובא שציותה התורה יום תרועה יהיה לכם וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וע"כ הוי מעשה, משא"כ באשה כיון דלא הוי בת חיובא לא הוי מעשה לגבי דידה, והכי נמי הא דספק איש ספק אשה דוחה יו"ט היינו נמי משום דממ"נ ש"ד אם הוא איש הוא בר חיובא ואם היא אשה לית בה משום מלאכה דאורייתא, וכן ביובל אין התקיעה אלא לסימן שילוח עבדים, וע"כ כתבו התוס' בר"ה (דף כ"ו) בד"ה ר' יהודה כו' ולכך נראה דמודה ר' יהודה דשוה יובל לר"ה אלא לענין הך מילתא אין שייך להשוותם להיות בשל זכרים כר"ה דטעמא דר"ה מסברא בעלמא דכמה דכייף אינש טפי עדיף שהוא יום הדין ולהזכיר עקידה אבל יובל דלשלוח עבדים ושדות החוזרות לבעלים אין לחוש אלא שיהא שם שופר עליו, הרי נתבאר דאפי' לר' לוי אין התקיעה בעצמה מלאכה, אלא היכא שהיא באה לשמוע קול שופר, וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אבל היכא שאין הכונה רק לתקיעה אינה מלאכה, כמו שביארתי:
אך שעדיין צריך לבאר דאיך יתיישב לר' לוי הא שהקשה רבא דאי מדאורייתא הוא במקדש היכי תוקעין ע"כ נראה לי דגם זה לא תתישב לר' לוי וכמו שאבאר דהנה מצינו בשופר ב' ענינים הא' מצית התקיעה דאפי' התקיעה עצמה בעינן שיהיה מבר חיובא, וכמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ט) דאם תקע חש"ו לא יצא משום שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח, והב' כמו שביארתי דהתוקע עצמו צריך שישמע ג"כ ואם לא שמע לא יצא, וצריך להבין למה במצות תקיעה יש ב' ענינים הא' התקיעה והב' השמיעה, וגם כתיב יום תרועה יהיה לכם וכן כתיב בתורה זכרון תרועה, אך הענין הוא שבענין שופר יש ב' טעמים הא' הוא הטעם כמו דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ואשרי העם יודעי תרועה להיות לבם נשבר בקרבם מפחד ואימת יום הדין, והב' הוא כמו דאמרינן בר"ה (דף ט"ז) אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, שהוא להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים לפקדם ברחמים לחיים, והנה מצינו שבד' פרקים העולם נידון, וע"כ אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן נסכו לפני מים בחג כדי שיתברך לכם גשמי שנה שהוא ענין כללות הציבור שמביאין הציבור ביחד, ובר"ה אמרינן אמרו לפני בר"ה מלכיות כו' ובמה בשופר, וזה חייב כל יחיד ויחיד, אך הענין הוא שכדי להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים, זהו כמו הענין של ד' פרקים בשנה, וזהו מצות התקיעה של השופר והשמיעה של קול השופר הוא לשבר לב האבן ולעורר את ישראל בתשובה, וע"כ כל יחיד ויחיד חייב לשמוע קול שיפר כדי שיהיה לבו נכנע בקרבי, וע"כ אמרינן למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן והיינו שבתקיעות שהוא מיושב הכונה היא לשבר לב האבן ולעורר לתשובה, והתקיעות שהם על סדר הברכות הוא כמו דאמרינן אמרו לפני בר"ה מלכיות וזכרונות ושופרות כו' ובמה בשופר דהיינו שיעלה כל המלכיות והזכרונות והשופרות ע"י השופר וע"כ בתקיעות הראשונות תיקנו קשר"ק קש"ק קר"ק, הוא משום הספק של שברים ותרועה דילמא גנוחי גנח או ילולי יליל, אף שהכל הוא א' כמו שכתב רב האי גאון והביאו הרא"ש, אעפ"כ כיון שנראות כחלוקות דהיינו גנוחי גנח או ילולי יליל שלפעמים אדם מתעורר מן התרועה ולפעמים מן שברים ע"כ תיקנו שניהם וגם שלא יהי' הפסק ע"כ תיקני קש"ק וקר"ק, אבל בתקיעות הב' שהוא על סדר הברכות להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים אין אנו מדקדקין כל כך, כיון שלמעלה הכל א', כיון שבאמת הם א' וע"כ הי' המנהג קודם שהי' תוקעין על סדר הברכות קשר"ק וקש"ק וקר"ק, ולאחר שתיקן ר"ת לתקוע קשר"ק על סדר מלכיות וכן על סדר זכרונות וכן על סדר שופרות כמי שכתבו התוס' בר"ה (דף ל"ג) אין אנו חוששין להפסק שזהו הכל לגבי דידן שאם אנו מפסיקין אזי אין התעוררת כל כך, אבל בתקיעת השני' שזהו להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים, אפי' אי מפסקי מ"מ מעלים זכרונם של ישראל לאביהם וא"כ כיון שביארתי שיש ב' ענינים בשופר, הא' הוא לעורר בתשובה והב' להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים, וכבר ביארתי שר' לוי סובר דתקיעה הוי מלאכה דאורייתא, זהו דווקא אם הקול הוא גורם המעשה של הפחד, אבל קול שופר לחוד לא הוי מעשה וע"כ סובר ר' לוי דלא הי' תוקעים בר"ה שחל להיות בשבת היינו התקיעה שהוא לעורר, וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר) אבל התקיעה שהיא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים זה לא הוי מלאכה וע"כ סובר דע"כ הי' תוקעים ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש שהכונה הי' להעלו' זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים או במקום שיש ב"ד, וכמו שכתבו התוס' בר"ה (ד' כ"ט) שלא ררצו לבטל מפני שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים וזה לא הוי מלאכה וזהו זכרון תרועה דהיינו אם חל להיות בשבת יהי' הכינה זכרון תרועה, וע"כ כל יחיד ויחיד מזכיר בברכות, ובמקדש או במקום ב"ד הי' תוקעים, והכונה הי' ג"כ זכרון תרועה דהיינו להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים, אבל הא דכתיב יום תרועה יהי' לכם דהיינו לכל יחיד ויחיד שיחרדו מקול שופר זה לא הי' עושין משום דהוי מלאכה, ועכ"ז אקשי לי' רבא דא"כ במקדש נמי איך תוקעים דאע"ג שהכונה הוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים אעפ"כ כיון ששומעים קיל שופר וחרידים מאימת יום הדין, א"כ מ"מ הוי מלאכה, וע"כ מסיק רבא דמדאורייתא משרי שרי ולא הוי מלאכה כמו שסובר ר' לוי וכמו שביארתי אלא דהטעם גזירה שמא יעבור ד' אמות בר"ה:
ע"כ אחיי ורעיי נתפשה דרכינו ונחקורה ונשובה, וכמו שביארתי כמה פעמים בספרי ע"י ובספרי נ"י דלר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום, א"כ מהו הנ"מ בין כל הימים ובין ר"ה הלא אדם נידון בכל יום, וכבר הארכתי בזה הרבה, וכעת נבאר עפ"י מאי דכתיב (עמוס ח') כה הראני ה' והנה כלוב קיץ ויאמר מה אתה רואה עמוס ואמר כלוב קיץ, ויאמר ה' אלי בא הקץ אל עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו, וצריך להבין מהו בא הקץ, והנה כתיב עוד יחזקאל י"ב) מה המשל הזה לכם לאמור יארכו הימים ואבד כל חזון כו' כי אני ה' אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה לא תמשך עוד כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו כו', וכבר ביארתי במ"א מהו כי בימיכם בית המרי אדבר דבר, וכעת צריך להבין מהו יארכו הימים ואבד כל חזון, וכי בשביל שיארכו הימים ולימים רבים ולעתים רחוקות הוא ניבא, ע"כ יאבד כל חזון ולא יתקיים:
ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן בב"מ (ד' ע"ז) ואמר רבא האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי זוזא זוזא פרעון הוי, אלא דאית לי' תרעומות גבי' דא"ל אפסידתינהו מנאי, וכתב הרא"ש וקא משמע לן שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעות אלא בבת אחת, והך מילתא שמעינן לי' מדקאמר כו', וכתב התוי"ט בפ"ח שם צריך לי עיין למאי נ"מ צריך לסייעי' לרבא מהברייתא, ומיהו מצאתי במרדכי דמקשה אדרבא מהא דבפ' לפני (ד' ד') משתבח לי' ר' אבהו כו' א"ל כתיב רק אתכם ידעתי כו' מאן דאית לי' סיסי' ברחמי' מסיק לי' כו' אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שנושה משני בני אדם א' אוהבו וא' שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת, משמע שאינו יכול לפרוע לו בחד חד זוזא, ולאו ראי' דמצינו למימר כגון שהלוהו לזמן, מאוהבו מקבל קודם הזמן, אבל משונאי ממתין עד הזמן ואז נפרע ממנו בב"א ובערכין (ד' כ א) איכא דניחא לי' בבע"ח דמיקל בזיזא, ואיכא דניח' לי' באשה דשקלה על יד על יד, משמע אבל בבע"ח לא שקיל על יד עכ"ל המרדכי, וע"כ כיון דבאוהבו נפרע ממנו תחילה מעט מעט קודם הזמן, ולשונאו ממתין עד הזמן ונפרע ממנו בב"א וע"ז אמר רק אתכם ידעתי כו' ע"כ אפקוד עליכם עונותיכם דהיינו שנפרע מעט מעט קודם הזמן) וע"ז אימר מה המשל הזה כו' לומר יארכו הימים ואבד כל חזון פי' שהם אומרים שזהי לימים רבים ולעתים רחוקות, ואז היא הזמן, ובאוהבו נפרע ממני מעט מעט קודם הזמן וע"כ אמרו שיארכו הימים ואבד כל חזון פי' שע"י הפרעון מעט מעט ממילא יאבד החזון ולא יהי' הפורענות גדולה כל כך. וע"ז אמר כי אני ה' אדבר דבר ויעשה דהיינו שיתקיים ולא תמשך עוד פי' שהזמן הוא מיד וע"כ לא יפרע מהם מעט מעט כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו, ובזה יתבאר הכתוב (עמוס ח') כה הראני ה' והנה כלוב קיץ ויאמר מה אתה רואה עמוס ואומר כלוב קיץ, ויאמר ה' אלי בא הקץ אל עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו פי' שכבר הגיע הזמן ולאחר הזמן אינו נפרע מעט מעט, וע"כ לא אוסיף עוד עבור לו:
ובזה יתיישב מהו החילוק שבין יום הדין של ר"ה לשאר הימים לדידן דסבירא לן כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום, כמו דאמרינן בר"ה (ד' ט"ז) כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי וא"כ אדם נידון בכל יום, וא"כ מאי רבותי' דר"ה, ומה יום מיומים, אך אמרינן שם ר' יוסי אמר אדם נידון בכל יום, ואמרינן שם ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים, וענין פקידה הוא להפרע ממנו מעט מעט, כמו שהבאתי מהא דאמרינן רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם כל עונותיכם דהיינו שנפרע מאוהבו מעט מעט קודם הגעת הזמן וע"ז אמר ר' יוסי אדם נידון בכל יום, וא"כ בכל יום אין הדין קשה כל כך מחמת שנפרע ממנו מעט מעט, וכמו דאמרינן בפסחים (ד' קי"ח) גובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ואת עני בשיו כו', וע"כ אינו נקרא יום הדין, אבל בר"ה שהוא יום הגעת הזמן ליפרע ע"כ אינו נפרע ממנו מעט מעט רק בב"א וע"כ גדול יום הדין ונורא מאוד ומי יכילנו להפרע בבת אחת מכל המעשי'. אשר עשינו בכל השנה כמו דאיתא במדרש ר"א כו' בשם ר"ל כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן ובר"ה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים כו' פי' כל השנה עוסקין במלאכתן היינו בעבירות ובר"ה נוטלין שופרותיהם ותוקעין פי' להודיע שהיום הוא יום הגעת הזמן שצריך ליפרע כל החובות בב"א, אך ע"י קול שופר הקב"ה מעורר רחמי' עליהם ויתתמנו בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים:
והנה יש לבאר עוד על מה שהקשיתי דלדברי ר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום, א"כ מאי ריבותא דר"ה משאר יומי, ומה יום מיומים כיון דאדם נידון בכל יום, ותחילה נבאר הא שאומרים בר"ה היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, והנה בספרי ע"י ונ"י ביארתי שהיום הרת עולם הוא מפני שהעולם אין לו חזקת חיותא כמו העובר שאין לו חזקת חיותא, כמו דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו') וע"כ אומרים היום הרת עולם, וכמו דאיתא במדרש (ס' אמור פ' ל') על הפסוק (תהלים ק"ב) תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט, לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה, שהקב"ה בורא אותן ברי' חדשה, וכמו דאיתא במדרש אמור (פ' ס"ט) אמר להם הקב"ה לישראל מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם, וכמו שביארתי בספרי ע"י ונ"י שהעובר אין לו חזקת חיותא כמו דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו') וע"כ אומר עם נברא יהלל יה שתחילה הם בבחי' עובר ואח"כ נק' עם נברא לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה, פי' שלכן נקראים בני תמותה שאין להם עדיין חזקת חיות, וכעת נבאר קצת באופן אחר:
ותחילה נבאר הא דכתיב (מיכה ז') אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין כולם לדמים יארובו איש את אחיהו יצודו חרם, וכתיב (עמוס ה') כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צוררי צדיק לוקחי כפר ואביונים בשער הטו, לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא ויובן עפ"י הרמב"ם (ה' יסודי התורה) נשים שאמרו להם כו' תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולם יטמא את כולם כו', וכן אם אמרו להם העובדי כוכבים כו' אם הי' חייב מיתה כמו שבע בן בכרי כו' ואין מורין להם כן לכתחילה, עיין בכ"מ שמביא הירושלמי דהוי עובדא בהאי בר נש תבעתו מלכותא וערק ללוד לגבי ריב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהבי לי', והו' אלי' רגיל דמתגלי לי' ותו לא אתגלי לי', וצם כמה צומין עד דאתגלי לי', א"ל לדילטור אנא מתגלי, א"ל ולא משנה עשיתי א"ל זו משנת חסידים, ע"כ פסק הרמב"ם דאין מורין להם, וא"כ עפ"י מדת חסידות פי' שלפנים משורת הדין אין למסור נפש תחת נפש אפי' יחדוהו ג"כ ואין מוסרין אף ביחדוהו להם וחייב מיתה כשבע בן בכרי, כמו שאמר לו אלי' וכי זו היא משנת חסידים, אבל אם אינו חייב מיתה ולא יחדוהו להם אין מוסרין להם אף בלא מדת חסידות:
וע"ז אמר (מיכה ז') אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין, כולם לדמים יארובו, איש את אחיהו יצודו חרם, פי' שאומר דאבד חסיד מן הארץ שיזהר שלא למסור נפש בעד נפש אפי' ביחדוהו וחייב מיתה, שזה בודאי אבד חסיד מן הארץ, אלא שאפי' וישר באדם אין פי' שמוסרין נפש תחת נפש אפי' בלא יחדוהו ואינו חייב שזה אין לעשות אפי' עפ"י הדין ע"ז אומר וישר באדם אין, כולם לדמים וארובו איש את אחיהו יצודו חרם, ובמ"א ביארתי הא דכתיב שם אחר זה על הרע כפים להטיב השר שואל והשופט בשילום והגדול דובר הות נפשו והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם הלכות רוצח (פ"ב ה' ב') אבל השוכר הורג להרוג חבירו כו' שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד כו' מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר הורג להרוג חבירו, עיין במשנה למלך דווקא השוכר אבל אמר לחבירו דיבור' בעלמא הוא, ע"ז אמר כולם לדמים יארובו איש את אחיהו יצודו חרם, וכ"ת הא אינו הורג בעצמו ע"ז אמר השר שואל והשופט בשילום, א"כ הוא כמו שוכר להרוג חבירו, וע"ז נאמר מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם:
וע"ז אמר (עמוס ה') כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צוררי צדיק לוקחי כופר ואביונים בשער הטו, וע"ז אמר לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא פי' שאף המשכיל ידום ולא יורה כמו שמבואר ברמב"ם דאין מורין לכתחילה, וע"ז אמר לכן המשכיל בעת ההיא ידום, ובזה יתבאר הכתוב (ישעי' כ"ה) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה', וצריך להבין מהו כמו הרה תקריב ללדת, ויובן עפ"י מה שביארתי במ"א על ענין (ירמי' ב') גם בכנפיך נמצא דם נפשות אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א"צ התראה (בימים קדמונים) לא שנא קטן ל"ש גדול איתבי' רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא, שאני התם דמשמי' קא רדפו לי':
והנה הרמב"ם כתב (פ"א מה"ר ה' ט') לפיכך הורו חכמים שהעובר שהיא מקשה לילד מותר לחתך העובר במעי' בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחרי' להורגה ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש, והנה לכאורה צריך לבאר איך כתב הרמב"ם שמותר לחתוך העובר שבמעי' מפני שהוא כרודף והא אמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דמשמי' קא רדפי לי', אך יש ליישב קצת והוא שאעפ"י שעובר לא הוי ולד עדיין לענין נפש, וההורגו פטור אעפ"כ לענין להחיותו מקרי ולד, וכמו דאמרינן בספ"ק דערכין (דף ז') אמר ר"נ א"ש האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעים את כריסה ומוציאין את הולד, ופריך פשיטא מחתך בבשר הוא, ואמר רבה לא נצרכא אלא להביא סכין דרך רה"ר אלמא דעובר חשוב כחי, דהא מחללין עלי' את השבת, וא"כ אמאי ממיתין את העובר כדי להציל את האם, וכן הקשו בתוס' נדה (דף מ"ד) וזה לשונם וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא, אמאי מחללין עלי' את השבת, שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם, וי"ל דמשום פיקוח נפש מחללין עלי' את השבת, אע"ג דמותר להורגו דהא הגוסס בידי אדם פטור כו' ומחללין עלי' את השבת, עכ"ל, אלמא דיש חילוק דלענין להחיות הוי ולד, ואעפ"כ ההורגו פטור, וא"כ אכתי קשה דכמו דמחללין עלי' את השבת א"כ ימיתו את האם כדי להציל את הולד, דהא לענין להחיות הוי ולד וע"ז אומר דמ"מ לענין האם הוי רודף דיד') אף דבאמת לא הוי רודף דמשמי' קא אנסי לה היינו לענין אם יצא ראשו כיון דהוי ולד ע"כ אין ממיתין אותו שאין דוחין נפש מפני נפש, ולא הוי רודף לענין שיהא מותר להמיתו אבל אם לא יצא ראשו חותכין את הולד כדי להציל את האם מפני שהוא כרודף אעפ"י שהוא אונס, אעפ"כ חיות' דאם עדיפא וכמו דתנן באהלות (פ"ז משנה י') ומוציאין אותו איברין איברין מפני שחיי' קודמים, לחיו', אלמא דהטעם הוא מפני שחיי' קודמים לחייו, אע"ג דלענין חיות הולד הוא ג"כ כחי, ע"ז כתב הרמב"ם משום שהולד הוא כרודף לגבי האם, ע"כ מהני שחיות' עדיפא טפי, משא"כ אם יצא ראשו שהוא בר קיימא, א"כ אי איפשר להמיתו מפני שהוא כרודף דהא באמת לא הוי רודף דמשמי' קא אנסו לי' אעפ"כ אם לא יצא ראשו כיון שאינו בר קיימא ע"כ בענין מועט הוי כרודף לענין דחיותא דאם עדיפא טפי, ובזה ביארתי במ"א על הא דאיתא במדרש (ש"ר פ"א) ותחיין את הילדים, יש מהם שראוים למות בשעת יציאתן או אמן לסכן בם ולמות אחר יציאתן והי' עומדים בתפילה ואומרות בתפילה לפני הקב"ה רבש"ע תלה להם עכשיו ותן להם נפשותיהם שלא יאמרו ישראל הן הרגו אותם והקב"ה עושה תפילתן, לפיכך ותחיין את הילדים ותחיין אלו האמהות הילדים ממש, וביארתי שהענין הוא עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דאשה המקשה לילד חותכין את העובר ומוציאין אותו איברים איברים כדי להציל נפש של אמו, והתוס' כתבו בסנהדרין (דף נ"ט) דאיפשר דאפי' בב"נ אעפ"י דמצווין על העוברין אפ"ה מותר כדי להציל את אמו, וא"כ אם הי' מסוכנות הי' מוכרחת להמית את הילד בשביל האם והי' אומרים עליהם שקיימו צווי פרעה והרגו את הילדים וע"כ הי' מתפללים שילדו ילד קיימא וע"כ כתיב ותחיין את הילדים:
עכ"פ הרי נתבאר שאם יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש וע"ז אומר הכתוב (ישעי' כ"ה) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה', וע"ז אומר הכתוב (ירמי' י"ג) שאו עיניכם וראו הבאים מצפון אי' העדר נתן לך צאן תפארתך, מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש, הלא חבלים יאחזוך כמו אשת לידה פי' שהי' דוחין נפש מפני נפש (בעת החורבן בזמנים הקודמים) ע"ז אומר הלא חבלים יאחזוך כמו אשת לידה, כמו שבאשת לידה אם מקשה לילד, ורואין שיצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש, אע"פ שבתה עד משבר וכח אין ללידה וא"כ איפשר שימותו שניהם, אעפ"כ אין דוחין נפש מפני נפש ע"ז אומר חבלים יאחזוך כמו אשת לידה, וע"ז אומר (ישעי' כ"ה) כמו הרה תקריב ללדת כן היינו מפניך ה', פי' שהצרה הי' כמו אשה הרה שתקריב ללדת פי' בענין דחי' נפש מפני נפש וע"ז אומר גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים דבאופן אחר אין לענוש את הקטנים דהא לאו בני התראה נינהו אלא א"כ מצאום במחתרת וא"כ ה"ל רודף ורודף א"צ התראה, וכמו דאמרינן בסנהדרין (ע"ב) דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן, ע"ז אומר לא במחתרת מצאתים כו', ואעפ"כ נמצאו בכנפיך דם נפשות אביונים נקיים (בעת החורבן ביהמ"ק):
וע"כ כיון שביארנו שאם עדיין לא יצא ראשו אעפ"י שהעובר הוי ולד לענין חיות, דהא מחללין עליו את השבת, אעפ"כ לענין דחי' נפש מפני נפש לא הוי ולד, כיון דהוי כרודף אעפ"י שהוא אנוס, ע"כ חיות האם של הולד עדיף טפי ודוחין נפש מפני נפש, דהא באמת לא הוי ולד דלא הוי בר קיימא, ורק אם יצא ראשו שאז הוי ולד בר קיימא, ע"כ אין דוחין נפש מפני נפש מפני שהוא רודף דכיון שבאמת אין לו דין רודף, דהא משמי' קא אנסי לי' והוא כבר יצא ראשו, ע"כ אין דוחין נפש מפני נפש, מפני עלילה קטנה שהוא רודף, כיון שהוא נולד והוי בר קיימא, ע"כ אין לדחותו נפש מפני נפש רק אם חייב בחיוב גמור, אבל כל זמן שלא יצא ראשו, אעפ"י שלענין חיות הוי ולד ומחללין עליו את השבת, אעפ"כ כיון שהוא רק לענין חיות ע"כ נדחה מפני האם, מפני שיש לו קצת ענין שהוא רודף, אעפ"י שהוא אנוס וע"כ כתב הרמב"ם (פ"א מה"ר ה' ט') לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעי' בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחרי' להורגה כו' עכ"ל אעפ"י דבאמת לא הוי רודף ממש, דהא משמי' קא אנסו לי', אפ"ה כיון שלא הוי ולד קיימא אע"ג דלענין להחיותו הוי ולד ומחללין עליו את השבת אפ"ה ממיתין אותו בשביל האם:
ובזה יתבאר הא שאנו אומרים היום הרת עולם מפני שהעולם עדיין בבחי' הריון, ע"כ כל העולם עוברין לפניו כבני מרון ואמרינן בר"ה כבני אימרנא היינו שההסתכלות הוא בפרטיות, והב' אומר כמעלות בית מרון היינו דחי' נפש מפני נפש, אך לענין עניות ועשירות, וכמו שאומר מי יעני ומי יעשר מי ירום ומי ישפל כמו השנים העולים במעלת בית מרון שא' נשאר למטה, והב' עולה למעלה, וכמו דאמרינן בתמורה (דף ט"ז) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' בשעה שעני הולך אצל בעה"ב ואמר לו פרנסני כו' ואם לאו עשיר ורש עושה כולם ה' מי שעשאו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר, וכמו דכתיב (משלי כ"א) כופר לצדיק רשע, ואח"כ אומר כחיילות של בית דוד פי' חיילות של בית דוד הי' נדחים נפש מפני נפש שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, וזהו כענין דתי' נפש מפני נפש כן הכא נמי בר"ה נדחה נפש מפני נפש, כמו דאמרינן בתענית (דף ה') ומי מדחא גברא מקמי גברא, ע"ז אומר אשר חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי במעשיהם לא נאמר אלא באמרי פי, ולכאורה איך יוכל להיות שאינו מחוייב וידחה נפש מפני נפש, אך הדין בר"ה מפני שעדיין לא הוי בר קיימא וע"כ הוי בבחי' הריון, וכמו דאיתא במדרש כאלו היום נולדתם כאלו היום נעשיתים:
ועוד לפי מה שכתב הר"ן (בפ"ק דר"ה) דקשי' לי' כיון שאדם נידון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו וכיון שכן הכל נידון בר"ה, וניחא לי שב' דברים הללו נידון לכל העולם בג' זמנים אלו השנוי' במשנתינו וילפינן הכי מדאמרה תורה לציבור שיביאו בזמנים האלו שמרצין עליהם אחד אחד בזמנו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד וגוזרין עלי' חלקו מדברים הללו, וענין בספרי ע"י שביארתי שמהתבואה שנגזר עלי' בפסח מחלקים בר"ה לכל א' וא' בפרטיות, וכמו דאמרינן ועל המדינות בו יאמר, א"כ בודאי זה הוו נדחה גברא מקמי גברא, שאם מרבים לא' מכללות התבואה הרי נתמעט חלק השני, וכמו שביארתי על ענין ויגבה ה' צבאות במשפט וחרבות מחים גרים יאכלו, וע"כ אפי' אין החטא והעון גדול כל כך אפ"ה איפשר להדחות מפני חבירו, והוא כמו שביארתי תחילה מה שכתב הרמב"ם לענין עובר דחותכין את הולד כדי להציל את האם משום דהוי כרודף אע"ג דקאמר הוא אנוס דהא משמי' קא רדפי לי' כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) אפ"ה כיון דהוי כרודף ע"כ חותכין את האם כדי להציל את הולד והטעם הוא מפני שהוא עדיין עובר ואין לו חזקת חיותא ע"כ אפי' בשביל עלילה קטנה דהוי כרודף ע"כ חותכין את הולד כדי להציל את אמו, וה"נ בר"ה לענין שביארתי דכל העולם עוברין לפניו כבני מרון דהיינו שנדחה גברא מקמי גברא ע"כ אפי' בשביל חטא קטן אעפ"כ יוכל להיות שידחה גברא מקמי גברא, והענין הוא שהעולם הוא בבחי' הריון ואין להם עדיין חזקת חיותא. וכמו שאנו אומרים היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים וכיון שהעולם הוא בבחי' הריון ע"כ אפי' מחמת חטא קל יוכל להענש ולדחות גברא מקמי גברא ועיין לקמן (דרוש ו') מה שביארתי בעינן אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם, וע"כ אין אומרים הלל בר"ה וכמו דאמרינן ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה, כיון שזה נדחה מקמי זה, א"כ איך יאמר שירה:
ובזה יתיישב מה שהקשיתי לעיל דלר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום, א"כ מאי רבותא דר"ה משאר ימים אך הענין כמו שביארתי על הא שאומרים היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים שמפני שהעולם הוא בבחי' הריון ע"כ נדחה גברא מקמי גברא, אם בעוני ובעושר ואם לחיים ולמות, וכמו שביארתי שע"כ אמרינן בר"ה (ד' ט"ז) כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, מאי כבני מרון הכא תרגומו כבני אימרנא ר"ל אמר כמעלות בית מרון, רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד פי' שתחילה אומר כבני אימרנא שהקב"ה מסתכל בפרטיות כמו במעשר בהמה שנכנסין א' א' ור"ל אמר כמעלות בית מרון היינו דחי' בענין הגבהה ושפלות שא' נשאר למטה והב' הוא למעלה, וכן הוא נמי בר"ה בענין הגבהה ושפלות עושר ועוני ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד דהיינו בענין דחיות נפש מפני נפש, כמו דאמרינן בכתובות (דף ט') כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, וכמו דכתיב (ישעי' ה) וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה ורעו כבשים כדברם וחרבות מחים גרים יאכלו, שזה קאי על יום הדין, וכמו דאמרינן ספ"ק דברכות (דף י"ב) אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ, וע"ז אומר וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה, כמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ו) א"ר לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין כו' השופר של ר"ה צריך להיות כפוף דכמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, ועיין רש"י שכתב כמה דכייף אינש בתפילתו פניו כבושין לארץ, וע"כ איתא בש"ע או"ח (ס' תקפ"ב ס' ד') יש נוהגים להתפלל בר"ה וביוה"כ בכריעה, והענין הוא כמו שביארתי במ"א על ענין בקשו צדק בקשו ענוה אולי כו' שלמי עושה חסד לשארית נחלתו למי שמחזיק עצמו כשירים הוא רב חסד מטה כלפי חסד כמו דאיתא בר"ה (דף ע"ז) נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע וכן אמר לשארית נחלתו למי שמחזיק עצמו כשירים, ע"כ צריך לשחות דכמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי וע"ז אומר וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה כמו שפי' רש"י שיהי' פניו למטה והאל הקדוש נקדש בצדקה דהיינו רב חסד מטה כלפי חסד, ורעו כבשים כדברם דהיינו כבקרת רועה עדרו וכמו דאמרינן כבני אימרנא דהיינו שמסתכל על כל א' בפרט וחרבות מתים גרים יאכלו שזהו הענין דחיות גברא מקמי גברא וכמו דאמרינן בפסחים (דף ס"ת) ונכסיהון דרשיעי צדיקי יחסון וכמו שביארתי במ"א על הא דכתיב (משלי כ"א) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד וזהו דווקא בר"ה שהעולם עדיין בבחי' עיבור וכמו שאנו אומרים היום הרת עולם, וע"כ יוכל להיות שידחה גברא מקמי גברא, משא"כ בשאר הימים אפי' לדברי ר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דהעולם הוא בחזקת קיימא וכמו שהולד הוא בחזקת קיימא לאחר הלידה (וע"כ אין דוחין נפש מפני נפש אם יצא ראשו) וכמו דאיתא במדרש פ' אמור אמר ר' תחליפא בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם כו' אמר להם הקב"ה לישראל בני מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה והא דאמרינן אדם נידון בכל יום היינו על חטאו ועל עונו, אבל לא באופן שידחה גברא מקמי גברא משא"כ כ בר"ה כמו שביארתי, וע"כ אחיי ורעי מה מאוד צריכין להתעורר בתשובה בזה יום הדין וה' יברכנו בשנה טובה ויתתמנו בספרם של צ"ג לאלתר לחיים אמן: