אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ד לחודש אלול - דרוש ד
גרסינן בר"ה (דף טז) אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני, ותחילה נבאר קצת בענין העקידה ומתוך זה יתבאר הא שאומר כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני:
ותחילה צריך לבאר הירושלמי שהבאתי בספרי נ"י (ס' ט) (מגילה פ"א ה' י"א) מנין לשוחט הפסח בבמת יחיד כו' אמר ר' יוסי הדא אמרה שלמים הבאים מחמת הפסח כשירים בבמת יחיד, פי' דכיון שביאר מתחילה שאם הקריב פסח קודם חצות לשלמים כשירים בבמה, אעפ"י שזהו הכלל דאין דבר שבחובה כשר בבמת יחיד, אעפ"כ שלמים הבאים מחמת הפסח, אע"ג דהפסח הוי דבר שבחובה, אעפ"כ כיון שפסח שלא בזמנו הוי שלמים, ושלמים הוי דבר הנידר והנידב, ע"כ כשר בבמת יחיד [ועיין בזבחים (דף קיד) לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי והא בשעת איסור הבמות קאמר איסור במה לו התיר במה לחבירו ופירש"י איסור במה לו לקרבן זה היתר במה לחבירו לעולה ולשלמים דנדר ונדבה וסיפא ה"ק יכול אף בשעה שהוא מותר בבמה כגון קודם חצות שהוא לשלמים ת"ל כו' בשער א' בבמה גדולה לשחוט פסחיהם עכ"ל. אלמא דכשר קודם חצות, ואעפ"י דבא מדבר שבחובה שזהו פסח, אעפ"כ כיון דקודם חצות הוי שלמים ע"כ כשר בבמה וכמו שאומר בירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה שלמים הבאים מחמת פסח כשירים בבמה], עולה הבאה מחמת אשם על דעתי' דר' אלעזר מהו שתהא כשירה בבמה, ועיין בספרי נ"י (ס' ט') מה שהשגתי שם על הק"ע שפי' עולה הבאה מחמת אשם כגון שמתו בעלי' שנתק האשם לרעי' ונפל בו מום, והביא בדמיו עולה מהו שתהא קריבה בבמה, ופירש הק"ע על דעתי' דר"א דמקיש אשם לחטאת כו' וטעה בזה טעות גדול, דהא ר"א סבירא לי' דמקשינן אשם לחטאת לכל דבר, ואשם שמת בעלי' הוי כחטאת ומתה, וכמו דאמרינן אשם שמתו בעלי או שנתכפרו בעלי' כו' ר"א אומר ימות, גם מה שכתב שם בש"ק שלו דקאי אהא דאמר ר' אליעזר דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום גמי לא יתכן דא"כ מהו עולה הבאה מחמת אשם, תיפוק לי' דאשם עצמו הוי דבר הנידר והנידב, וכמו דאמרינן בחולין (דף מא) אשם תלוי בר נידר ונידב הוא אמר ר' יוחנן הא מני ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום:
ע"כ נ"ל לבאר כמו שביארתי בספרי נ"י שם ובביאור יותר, והוא דקאי על הא דתנן בתמורה (דף כ') אשם שמתו בעלי' ושכפרו בעלי' ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמי' לנדבה, ר' אליעזר אומר ימותו, ור' אלעזר אומר יביא בדמי' עולה, והלא אף נדבה עולה היא, ומה בין דברי ר"א לדברי חכמים אלא בזמן שהוא באה עולה סומך עלי' ומביא נסכים ונסכים משלו, כו' ובזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עלי' ואינו מביא עלי' נסכים ונסכים משל ציבור כו', וע"כ בעי הירושלמי עולה הבאה מחמת אשם על דעתי' דר' אלעזר מהו שתהא כשירה בבמה פי' אי אמרינן דכיון דבאה מחמת אשם הוי כדבר שבחובה, ודבר שבחובה אינו קרב בבמה קטנה רק דבר הנידר והנידב, או דילמא כיון דהוי עולה אע"ג שבאה מחמת דבר שבחובה, אעפ"כ כשר בבמה, כמו שאומר בשלמים הבאים מחמת הפסח, והגירסא בירושלמי הוא ר' אלעזר והיינו ר"א דס"ל יביא בדמי' עולה והא דבעי דווקא אליבא דר' אלעזר שאומר יביא בדמי' עולה ולא אליבא דת"ק דאמר ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמי' לנדבה, הוא משום דלת"ק שאומר דימכרו ויפלו דמי' לנדבה היינו לקיץ המזבח, וא"כ הוי קרבן ציבור, וא"כ ודאי דאינה קריבה בבמת יחיד, וכמו שכתב המ"ל (פ"א מה' ק"פ ה' ג') וזה לשונו ראיתי לבאר קצת דיני הבמות, דין במת ציבור דין במת יחיד, ודע דאליבא דכ"ע ציבור לא הקריבו בבמת יחיד וזה מוסכם מהכל, וכן יחיד לא הקריבו חובות בבמת יחיד עכ"ל, וע"כ ליכא למיבעי אליבא דת"ק דאמר יפל לנדבה, וגם אליבא דר' אליעזר ליכא למיבעי דהא הוא ס"ל דימות, וע"כ מיבעי לי' דווקא על דעתי' דר' אלעזר דאמר יביא בדמי' עולות וכמו דאמרינן בספ"ק דתמורה (דף יג) אלא ר' שמעון ס"ל כמאן דאמר מותרות לנדבות יחיד אזלי ומאן שמעית לי' האי סברה ר' אלעזר הא שמעינן לי' בהדי' דעושה תמורה, דתני' עולה הבאה מן המותרות כו' משום דהוי נדבת יחיד, וע"כ מיבעי לי' דווקא אליבא דר' אלעזר דלת"ק דבאה לנדבת ציבור, עולת ציבור ודאי לא הקריבו בבמת יחיד, וע"כ מיבעי לי' עולה הבאה מחמת אשם על דעתי' דר' אלעזר מהו שתהא כשירה בבמה, אי נימא משום דבאה מדבר שבחובה ע"כ אינו כשר בבמה, או דילמא כיון דמ"מ הוי עולה ע"כ קריבה בבמת יחיד ודו"ק, והק"ע שגה בפירושו על הירושלמי בזה:
ולכאורה איפשר ליישב בזה הרמב"ם (פ"א מה' ק"פ) שכתב אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר קדשים, אף בשעת היתר הבמות לא הי' מקריבין את הפסח בבמת יחיד. וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך מפי השמועה למדו שזו היא אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפי' בשעת היתר הבמות, והקשה הלח"מ דהא אמרינן בזבחים (דף קיד) דדווקא לאחר חצות, אבל קודם חצות לא עיי"ש שתירץ דמשכתב הרמב"ם את הפסח ממילא משמע דדווקא אחר חצות שנק' פסח, אבל לא קודם חצות, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דזהו דווקא אי אמרינן דשלמים הבאים מחמת פסח כשירין בבמה אע"ג דאתי מדבר שבחובה, אעפ"כ כיון שהוא עצמו נידר ונידב קרב שלמים אבל הרמב"ם איפשר דסמיך על הא דאמרינן בתמורה (דף י"ד) ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר, א"ל אביי ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא דתני' זה הכלל כל שהוא נידר ונידב קרב בבמת יחיד, ושאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד דברי ר"י כו' ופירש"י וא"כ מנדריכם ונדבותיכם נפקא דנזירות ע"י גדר בא עלי' ונידר ונידב קרינן בי', אבל שלמי פסח חובה נינהו כדמפרש בפסחים ר"פ ואלו דברים עכ"ל, והנה רש"י לטעמי' שפירש שלמי פסח היינו חגיגת י"ד, אבל התוס' פירשו בפסחים (דף צו) דשלמים הבאים מחמת הפסח זהו מותר הפסח שקרב שלמים, אלמא דהוי דבר שבחובה כיון דאתו מדבר שבחובה, דאלו"ה תקשה כמו דמקשה הש"ס על שלמי נזיר]:
ובזה יתבאר הא דכתיב ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המורי' ופירש"י היא ירושלים וכן בדברי הימים לבנות בית ה' בהר המורי', ורבותינו פירשו שמשם יצאה הוראה לעולם, ואונקלוס תרגם על שם הקטורת שיש בו מור וסמים, וא"כ יהי' פירושו אל הארץ אשר תהי' מורי', או שנק' כך מעולם על שם העתיד וכתב הרמב"ן ובב"ר כך אמרו למקום שהקטורת קריבה כמה דתימא אלך לי אל הר המור. אבל דעת אונקלוס שאמר ארעא פולחנא אינו נר' כן על המור שבקטורת, שאין לשון פולחנא על סם א' מסמי אחת העבודות, ולא אמר לארעא דקטורת בוסמין, אבל דעתו לומר בארץ אשר יעבדו שם האלקים, ויתכון בזה למה שדרשו בפרקי ר' אליעזר אמרו באצבע הראה הקב"ה לאברהם אבינו את המזבח אמרו לו זהו המזבח שהי' אדה"ר מקריב מקדם הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו הראשונים:
ולכאורה צריך להבין דאמאי הראה לו באצבע ואמר זהו המזבח שהי' אדה"ר מקריב מקדם הוא המזבח שהקריב בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו שנאמר ויבן שם אברהם את המזבח כו', אך הענין יובן עפ"י מה שביארתי דדבר שבחובה אין קרב בבמת יחיד, וכמו דאמרינן בתמורה (דף יב) ומי איכא למ"ד דנזיר לאו נידר ונידב הוא, והכתיב מקץ מ' שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי' נדר נדר עבדך כו' לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון כו' אלא לעולם לאקרובי ודקא קשי' לך אמאי שביק ירושלים ומקריב בחברון, תיקשי לך גבעון דמקום קדוש הוא, אלא כיון שהותרו הבמות כל היכא דבעו מקריב, אבל אי אמרינן דנזירות הוי דבר שבחובה, ע"כ ודאי קרב בגבעון דהוי במת ציבור והקשו התוס' וזה לשונם ומיהו תימא לר' שמעון דאית לי' פ' בתרא דזבחים (דף קיז) דאפי' ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובת הקבוע להם זמן ואמר נמי בפ' כל שעה (דף ל"ח) זאת אומרת שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלים בנוב וגבעון ופירש"י שם דהיינו דלא כר"ש, וא"כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי הרי לא יכול להקריבו ותירץ מורי הרמ"ר דר"ש לטעמי' דאמר במס' נזיר (דף מ"ז) דאם גילח על שלמי נדבה יצא ואם אמר הריני מגלח על מאה עולות יביא ק' עולות, וא"כ איפשר דאבשלום נדר להביא עולת נדבה, ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ"ע ועלי' הי' אבשלום רוצה לגלח עכ"ל:
והנה קושי' התוס' מקשה הירושלמי (פ"ח דפסחים ה' ד') יכול יצאו ידי חובתן בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל שבעת ימים מצות תאכלו, מצה הנאכלת כל שבעה ואין חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלים כל שבעה, ר' יוחנן בשם רשב"ל ממה שנאכלים חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי א"י לא צריך השונה להוציאן ממושב, ר' אסי בשם רשב"ל זאת אומרת שנאכלות חלות תודה ורקיקי נזיר בכל גבולי א"י לא צריך השונה להוציאן ממושב (פי' כיון שחלות תודה ורקיקי נזיר הוי דבר הנידר והנידב וקריבין בבמה, וא"כ אין צריך השונה להוציאן ממושב פי' שאינו יכול להוציאן ממושב פי' מהא דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות. כיון שהם נאכלים ג"כ בכל ערי ישראל, ע"כ צריך למעוטינהו ממצה הנאכלת כל שבעה יצא לחמי תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלים כל שבעה) ופריך ניחא חלות תודה ורקיקי נזיר אינו כן, ואמר ר' יוחנן לית כאן נזירות נזירות חובה היא (פי' וא"כ לא קרב בבמה) א"ר בון בר כהנא תיפתר שקרבו חטאתו בשילה, ועולתו ושלמי' בנוב וגבעון (פי' החטאת שהיא חובה קריבה בשילה, ועולתו ושלמי' שהוא דבר הנידר והנידב קרב בנוב וגבעון. ר' חנני' ר' עזרא בעון קומי ר' מנא לא כן א"ר בשם ר' יוסי שלמי חגיגה הבאים בבמה כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, אלא כר' יהודה דאמר חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה ואין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה, ועיין בק"ע שפירש אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה, אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה כשירה בבמת יחיד ושגה בזה דכ"ע סברי דקרבנות חובה אין קריבים בבמות יחיד וכמו שביארתי כמה פעמים, וכמו שכתב המ"ל (פ"א מה' ק"פ) הבאתיו לעיל דיחיד לא הקריב חובה בבמת יחיד,
ובאמת הפי' בירושלמי כך הוא אלא כר' יהודה דר' יהודה אמר חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה, ואין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה, פי' דלדברי ר' יהודה קריבים חובות בבמת ציבור אפי' בחובות שאין קבוע להם זמן, כמו חטאת, ודלא כר"ש דס"ל דאף ציבור לא הקריבו בבמת ציבור אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן, ואח"כ אומר לא אתי' אלא כר"ש דמ"מ קשה קרא לר"ש דס"ל דאף בבמה גדולה לא הקריבו רק חובות הקבוע להם זמן כמו פסחים, (ואיפשר דצריך לגרוס לא אתי' כר"ש פי' דלר"ש קשה קרא אלא דר"ש אמר מכיון שנזרק עלי' א' מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים, וע"כ הוי עולה ושלמים כדבר הנידר והנידב, דכיון דאין מעכבין דאפי' נזרק עליו א' מן הדמים הותר, וכמו דאית לי' לר' שמעון בנזיר (דף מו):
והנה ראיתי להמ"ל בה' ק"פ שכתב וזה לשונו, ולי נראה לתרץ דאיפשר דאבשלום מעיקרא כי נדר הכי נדר ע"מ שאגלח מנדרים ונדבות הריני נזיר וכמ"ש התוס' בפ"ב דביצה (דף כ"א ד"ה נזיר דאין חילוק בין מעות מעשר שני לנדרים ונדבות דכולהו מחד טעמא אמעיטו דכל קרבן חובה אינו באה אלא מן החולין אבל היכא דהקדים ואמר ע"מ שאצא בנדרים ונדבות הריני נזיר מהני, וכמ"ש התוס':
ולי הי' נראה לומר דלא כמו שכתב המ"ל, והא שכתבו התוס' בביצה (דף כ') דנזיר ואינו מגלח ודווקא דקאמר הכי אבל אם אמר איפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא, וכן בנזיר כו' איפשר לומר דאין הכונה דאם אמר איפכא ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני הוי נזיר, דאיך יוצא מה שהוא דבר שבחובה מנדרים ונדבות. אלא דהכונה הוא דאם אמר הכי לא חל ולא הוי נזיר, אבל אם הוי נזיר איך יצא. והלא דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועיין בספרי נ"י (ס' ט) מה שביארתי על הירושלמי (פ"ב דנזיר) מתניתין ר"מ היא עיי"ש, ועוד דאפי' אי אמרינן גבי תודה דאם אמר תחילה ע"מ שאצא כו' יצא היינו משום שבאופן זה נדר אבל בנזיר דהוי דבר שבחובה ומביא חטאת, א"כ איך יביא מדבר שבחובה ועיין בפסחים (דף נ"ג) אלא למאן דמתני כר' שמעון מי ניחא והתנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין כו' והאמר רבא ר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס:
ובמ"א ביארתי על הא דאמרינן בשילהי נזיר (דף סו) נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו, ודקדקתי דמהו כדברי ר' נהוראי, ולמה אינו אומר דברי ר' נהוראי, ולכאורה הי' איפשר כמו דאמרינן בעירובין (דף י"ג) תנא לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו ולמה נק' שמו ר' מאיר מפני שמאיר עיני חכמים בהלכה, וא"כ כיון שהוא ר' מאיר ור' מאיר לטעמי' דנזיר הוי דבר הנידר והנידב וכמו דאיתא בתמורה (דף י"ד) הגירסא כמו דאיתא בילקוט רב דימי אמר אל תספי מכאן נזירות תנאי היא הא ר' מאיר הא רבנן. והכי משמע מהתוס' דלר"מ דאמר נזירות הוי דבר הנידר והנידב יסבור כרבנן בתראי דכאן וכאן לא קרבו אלא עולה ושלמים בלבד, וכן כתבו התוס' בזבחים (דף קיז) בד"ה כל דלר"מ אפי' בגדולה לא קרב חובת יחיד ור"ט לטעמי' דס"ל דנזיר הוי דבר הנידר והנידב, דאל"כ איך יוכל להיות שנזיר הי' שמואל כיון דנזיר הוי דבר שבחובה, וא"כ איך קרב בבמה, והא אפי' בבמות ציבור נמי לא קרב לר"מ ור"ש, אך א"כ הי' לומר כדברי ר"מ אך איפשר לומר הא דאמר כדברי ר' נהוראי אין זה ר"מ וכמו דאמרינן בעירובין (דף י"ג) ולא ר' נהוראי שפמו אלא ר' נקטי' שמו ואמרי לה ר"א ב"ע שמו ולמה נק' שמו ר' בהוראי כו' ובאמת ניחא שם, לדברי כולם דלדברי ר' מאיר ניחא שהוא אומר דנזירות הוי דבר הנידר והנידב ולר' יהודה דאמר דהוי דבר שבחובה ס"ל דקרבן חובה קרב בבמת ציבור, ולר"ש דס"ל דאף בבמות ציבור לא הקריבו אלא חובות הקבוע להם זמן סובר דאחר מעשה יחידי הותר, וע"כ הוי כמו דבר הנידר והנידב, וכמו דמשני בירושלמי, ועוד יש לומר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי דאע"ג שנזירות הוי דבר שבחובה ואי אמרינן כר"ש דאפי' בציבור לא קרב דבר שבחובה רק בחובות הקבוע להם זמן כמו שסובר ר"ש א"כ איך איפשר שנזיר הי' שמואל, וכמו שכתבו התוס' בזבחים (דף קיז) דלרבנן דאמרי בנזירות חובה היא ולא קרב יחיד חובות אף בבמת ציבור בנוב וגבעון, א"כ אבשלום לא הי' נזיר והאי קרא דאלכה ואשלמה את נדרי מירי בנדרים ונדבות, ולפי"ז א"כ שמואל נמי לא הי' נזיר, וע"ז אומר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי פי' דס"ל דאבשלום נזיר עולם הי' כמו דאמריכן בפ"ק דנזיר (דף ה') ר' אומר אבשלום נזיר עולם הי' כו' ר' נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום ופירש"י אבשלום הי' מגלח אחת לשלשים יום]:
ובמ"א ביארתי בזה על הא דכתיב (שמואל א' ב') ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו, והכה בכיור או בקלחת כו' גם בטרם יקטירון החלב ובא הנער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה לנו בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי, ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כהיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשיך ואמר לא כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה ולכאורה איך עשו כן לפני כל ישראל וכל העם החרישו על זה, אך הענין הוא מפני שבתחילה קודם שנבנה שילה הותרו הבמות כמו דאמרינן בזבחים (ד' קי"ב) באו לגלגל הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום, ואמרינן בזבחים (ד' קי"ט) חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגים בקדשי במה גדולה, ואין נוהגין בקדשי במה קטנה, וכן אמרינן בזבחים (ד' ק"א) אילו לא נאמר קדשים קלים הי' אומר קדשי קדשים הוא דאוכל שהרי הותרו לזר ולכן קדשים קלים לא יאכל כו' אמר רב ששת לא בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה, ופירש"י ומנחה קדשי קדשים הוא ואוכלי' שירי' זרים שהי' עובדים בבמה קטנה שהזר עובד שם כדאמר פ' בתרא אבל קדשים קלים לא יאכל בחזה ושוק של כהנים, שהרי לא הותרו לזר, דלא אשכחן זר חולק במורם משלמי יחיד, דאלו במקדש נאכל לכהנים ובבמה קטנה לא הי' חזה ושוק כדתני' פ' בתרא חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה עכ"ל, וכן בירושלמי (ספ ק דמגילה) וירם הטבח את השוק והעלי' וישם לפני שאול, וע"כ קודם שנבנה שילה הותרו הבמות וע"כ הי' מותרים בחזה ושוק לבעלים, ולא היו צריכים להפריש, אך בשילה הי' הדין של חזה ושוק לכהנים:
וע"כ כתיב והכה בכיור או בדוד או בקלחת כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן ככה יעשון לכל ישראל הבאים בשילה, גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן, ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי, והענין הוא שאמרו שאין לבשל החזה והשוק של שלמים עם השלמים, מפני שהחזה ושוק ניתנים טעם בהשלמים ואסיר לזרים, וא"כ אסור לבעלים לאכול מפני שהחזה ושוק נותנים בהם טעם, וע"כ אמרו לא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי מפני שאסור לבשל, ע"כ אמרו לישראל שכונתם לשם שמים שלא יכשלו בטעם חזה ושוק שאסורים לזרים, וע"כ הי' נוטלים מתחילה אף קודם הקטרת האימורי' שלא יכשלו לבשל עם הקרבן, וכמו דאמרינן בחולין (ד' צ"ח) לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קא משמע לן דהכא שרי, וכתבו התוס' שם ונראה לפרש דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת, והוא הדין דבחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים כו' והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל הי' חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שבחוץ וזימנין נמי שיש משמנונית הזרוע כו' וא"כ בחזה ושוק אסור אם הם נותנים טעם, ע"כ אחר' ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי, וע"כ אמרו דכונתם הוא לשם שמים להזהיר את ישראל על איסור חזה ושוק, וע "כ אומר והכה בכיור או בדוד או בקלחת כו' כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, והענין הוא עפ"י מאי דאמרינן בחולין (ד' צ"ט) רבינא אמר לא נצרכא אלא למקום חתך דאמר מקום חתך בעלמא אסור והכא שרי, ועיי"ש בתוס' שכתבו ונראה דשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורין נמי שרי מקום חתך שלהם דהא לא אשכחן קרא בזרוע בשלה יותר משאר קדשים, וע"ז אומר והכה בכיור או בדוד או בקלחת כו' כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן שהי' אומרים שכוונתם לשם שמים שמקום החתך אסור בכל הקדשים משום דא"א לצמצם, וע"כ לקחו יותר כל אשר יעלה המזלג, (ובאמת מקום החתך מותר כמו שכתבו התוס' בחולין (ד' צ"ט):
ובזה יתבאר הכתוב (שמואל א' ב') למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי, ולכאורה צריך להבין שהתחיל הכתוב למה תבעטון בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, ותכבד את בניך ממנו להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי ומהו אשר צויתי מעון, ורש"י פי' אשר צויתי במעוני, והענין יובן עפ"י מה שהבאתי תחילה שאי אמרינן דיש מנחה בבמה קטנה, והי' השירים נאכלים לזר כמו דאמרינן בזבחים (ד' ק"א) לא בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה, וא"כ בבמה קטנה הי' מותר חזה ושוק לזרים, וגם שירי מנחה הי' מותר לזרים, שאין כיהון בבמה קטנה, וע"ז אומר למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון פי' במעוני, (אבל לא בבמה קטנה) שבבמה קטנה הי' מותר לזרים, ע"ז אומר למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת שבקדשים קלים אומרים שהטעם שלהם שלא יבשלו החזק ושוק, אבל על המנחה אין הטעם מספיק, וע"כ כיון שהקב"ה בוחן כליות ולב ויודע שאין כוונתם לשם שמים, כי אם לכוונת עצמם, וע"ז אומר ותכבד את בניך ממני כו' שאתם נוטלים חלקיכם תחילה ועוד יש לבאר הא דכתיב ותכבד את בניך ממני להבריאכם כו' והענין שאמר כי אם כוונתם לשם שמים לאסור מקום החתך ע"כ לקחו מכל אשר יעלה המזלג, וא"כ נתכבדו יותר מהקב"ה שמפני מה לא עשו כן באימורים שהיא אכילת מזבח לאסור מקום חתך, (וכמו שהוכיחו התוס' בחולין (דף צ"ט) דבשאר קדשים נמי שרי דאל"כ באימורי' ג"כ יאסר מקום חתך) ונראה לי דאיפשר לומר קצת הטעם שע"כ לא החמירה התורה באיסורין לאסור מקום חתך והטעם הוא שהוא חומרא דאתי לידי קולא, וכמו דאמרי' בזבחי' (ד' ע"ז) דכל שממנו לאשי' הרי הוא בבל תקטירו וכה"ג אמרינן רפ"ה דיומא (ד' מ"ז) בעי ר' יהושע בן עוזאה בין הבינים של מלא קומצו מהו כו' כי תבעי לך דביני ביני מאי כו' בין הבינים ספק הוי כו', אי הכי השתא נמי איקרי כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו כו' עיי"ש אלמא דאפי' בין הבינים דהוי ספק א"א להקריב משום דכל שממנו לאישים הרי היא בבל תקטירו, [ועיי"ש בתוס' ד"ה הדר פשטי' כו' וזה לשונם א"נ נראה לי דמעיקרא בעי לי' אי טבלא הוי כדמעיקרא אי ספק הוי ספק קומץ ספק שירים כו' ונ"מ אי טבלא הוי אם נתערב בחולין שבעזרה הנאכל עם המנחה כדאמר בהקומץ רבה (ד' כ"א) שיאכלו עמה חולין כדי שתהא נאכלת על השובע לא בטיל יבטל במשהו, ואי ספיקא הוי בטיל עכ"ל ולכאורה צריך להבין למה לא כתבו התוס' דנ"מ אם נתערב בשירים גופא דאי ספיקא הוי בטיל, ואי טבלא הוי לא בטיל בענין טבל שהוא במשהו ואיפשר לומר דאם נתערב בשירים אפי' הוי ספיקא דהיינו ספק קומץ נמי לא בטיל כמו דאמרינן במנחות (ד' כ"ג) נאמר הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשירים מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל את חבירו אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטל את הקומץ. וא"כ אפי' אי הוי ספק קומץ נמי לא בטיל, וע"כ כתבו התוס' דנ"מ אם נתערב בחולין דאי הוי רק ספק קומץ היי בטיל, אבל אי היי טבלא לא בטיל דטבל הוא במשהו ודו"ק ויש בזה להאריך עוד ואין כאן מקומו]:
עכ"פ אפי' דבין הבינים של הקומץ א"א להקריב משום דהוי ספק שירים וכל שממנו לאישי' הרי הוא בבל תקטירו, א"כ מכש"כ דאין להקריב המקום חתך משום דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, וע"ז אמר ותכבד את בניך ממני להבריאכם פי' שבניך נטלו העודף יותר כל אשר יעלה המזלג, ואם כפי שאומרים שכונתם למקום חתך שזה נמי אסור לזרים וע"כ הי' נוטלין, ע"ז אמר ותכבד את בניך ממני שהאימורים שהי' מקריבים לא הי' נוטלים יותר, וכמו שביארתי דהטעם דאין ליטול יותר משום דכל ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, ואין רצונו של הק"בה רק בהאימורים עצמם שזהו חלק גבוה, אבל לא ליטול יותר, וכמו שהבאתי מהא דיומא דאפי' בין הבינים של ספק קומץ אין להקריב ואין נוטל רק מצמצם האימורים שזהו חלק גבוה, וכן בקומץ אינו נוטל רק קומץ לבדו, אבל בין הבינים אין להקריב משום ספק שירים, וע"ז אומר ותכבד את בניך ממני להבריאכם, פי' לצורך עצמיכם החמרתם ליטול כל אשר יעלה המזלג, ואיפשר לומר קצת טעם דע"כ לא צותה התורה גבי חזה ושוק ליתן המקום חתך לכהנים כמו דאמרינן בחולין (ד' צ"ט) רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור והכא שרי והוא משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול כיון שאינו נאכל רק לכהנים, וא"כ איפשר שיבא לידי נותר, וכמו דאמרינן שילהי בכורות (ד' ס') הא דתני' ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול, ופירש"י דצריך ליתן חזה ושוק לכהנים, ומתוך שהכהנים מועטין הן כו' שמא ימצאו אוכלים ויפסלו בלינה, וכה"ג פירש"י במנחות (ד' פ"א) על הא דאמרינן וליקדשו להו ארבעים מתוך שמונים משום דקא ממעט באכילה דארבעים ופירש"י כיון דאין נאכלים אלא לכהנים שמא יפסלו בלינה, וכה"ג כתבו התוס' ביומא (דף כ"ט) בד"ה אלא כו' על הא דפסחים (ד' צ"ח) דפסח שנתערב בבכור דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפסול, משום דאינו נאכל רק לכהנים עיי"ש, וע"כ לא רצתה התורה שיתנו יותר לכהנים בחזה ושוק ואפי' מקום חתך נמי מותר וע"כ אמר הקב"ה ותכבד את בניך ממני להבריאכם, פי' לצורך עצמיכם נטלתם יותר מכפי המגיע בחזה ושוק מה שלא עשיתם כן באימורין, ובאמת בין באימורים בין בחזה ושוק אין ליטול יותר, ואפי' מקום חתך נמי שרי כמו שביארתי:
והנה תחילה אומר שם ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד את פני ה' כי כאלו האנשים את מנכחת ה', ואח"כ הפסיק ואמר ושמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח אח זבח הימים כו', ואח"כ חוזר ואומר ועלי זקן מאוד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל כו' ולכאורה צריך להבין למה הפסיק באמצע בענין אחר, בהא דושמואל משרת את פני ה' כו', אך הענין הוא כמו שביארתי שהכתוב מספר התנצלותם שכוונתם לשם שמים במה שנוטלים תחילה החזה והשוק הוא שלא יבשלו, וגם כל אשר יעלה המזלג הוא משום שהי' אומרים דמקום חתך אסור כמו שביארתי:
והנה לפי מה דאמרינן בסוף נזיר (ד' ס"ו) דנזיר הי' שמואל, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מה' נזירות ה' ט"ו) שמואל הרמתי נזיר עולם הי', לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי כבן חנה כו', ה"ז נזיר עולם, ומשמע דשמואל הרמתי הי' נזיר עולם מקטנותו, דהא מדייק מזה שאמרה חנה ומורה לא יעל' על ראשו, וא"כ לפי מה דקיי"לן דשמואל נזיר עולם הי' ונזיר עולם אם הכביד שערו מיקל בתער משנים עשר חודש עד שנים עשר חודש, ומביא קרבנו שליש בהמות, וא"כ לפי זה יפרש הכתוב (שמואל א' ב') ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה והיינו כל שנים עשר חודש להביא הקרבנות של נזיר עולם, וכמו דאמרינן בפ"ק דנזיר (ד' ד') רבי אומר אבשלום נזיר עולם הי' שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה את נדרי כו' ומגלח אחד לשנים עשר חודש שנאמר ויהי מקץ ימים כו' וכן איתא במדרש תנחומא (סוף פ' בא) שכאן אמרו צריך אדם לבדוק את התפילין א' לי"ב חודש, נאמר כאן מימים ימימה ונאמר להלן ימים תהי' גאולתו מה להלן י"ב חודש אף כאן י"ב חודש, וע"ז אומר בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים:
וא"כ איפשר לומר דגבי אלקנה לא אמרו תנה לנו בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי, והטעם שהם אמרו שכל ענינם הוא מפני שלא יבואו לבשל החזה והשוק עם הבשר, והכא גבי זרוע בשלה אין חשש בזה שהתורה התירה וזהו היתר הבא מכלל איסור, וגם מה שביארתי דכל אשר יעלה המזלג, יקח הכהן משום מקום חתך הכא נמי לא שייך, דהא בזרוע בשלה גם עקום חתך מותר, וע"כ סבר עלי שכוונתן לשם שטים ולא הוכיחן על בזיון קדשין, רק שהוכיחן על אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד וכמו שהארכתי בזה בספרי כ"י (בא"כ) עיי"ש [ואע"ג דאתרבי נמי לחזה ושוק איפשר לומר שהיו סוברים דכיון דאשתרי לגבי זרוע בשלה אשתרי נמי לגבי חזה ושוק אך באמת הדין בחזה ושוק כמו בשאר חזה ושוק וכמו שפירש רשי' על הא דכתב והניף אותם הכהן תנופה לה' וכתב רשי' דאיצטריך קרא לומר ביון שיצא ולידון בדבר החדש להפרשת זרוע הוצרך להחזירו לכללי, לדון אף בחזה ושוק וא"כ הדין הוא כמו בשאר חזה ושוק וכן משמע ברמב"ם (פ"ט פה' מעה"ק) עי"ש]:
וע"כ הי' העונש שחרבה שילה, והותרו הבמות אח"כ כיון שקרבו בבמה אין חזה ושוק לכהנים דהא הזר מותר בה, וכמו. שביארתי לעיל על הכתוב למה תבעטון בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון וכן אי אמרינן דמנחה קרב בבמה קטנה שירי מנחה נאכלים לזר כמו שביארתי לעיל מהא דזבחי' (ד' קח) שקדשי קדשים הותר לזר וע"כ כיון שקרבו אח"כ בבמו' יחיד. ממילא לא הי' דין חזה ושוק ושירי מנחה, ואין כיהון בבמה וכמו דאמרינן בזבחים (ד' קי"ט) חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגים בבמה גדולה ואין נוהגים בבמה קטנה, וזה הי' לאחר שחרבה שלה ג"כ, וכמו דתנן בזבחים (ד' קי"ב באו לנוב וגבעון הותרו הבמות ופירש"י באו לנוב וגבעון כשחרבה שלו ונלקחה הארון בימי עלי באו לנוב וגבעון:
[ובמ"א ביארתי הא דכתיב (שמואל שם) גם בטרם יקטירון את החלב ובא הנער הכהן כו' ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשיך, וצריך להבין מהו הלשון קטר יקטירון כיום, מהו הלשון כיום, והרד"ק כתב כיום הכ"ף כ"ף האמיתות וכן השבעה לי כיום, כי אותו כיום תמצאון אותו, והנה הרמ"בן האריך בהא דכתיב (פ' תולדות ויאמר יעקב) מכרה כיום את בכורתך לי, וכתב רש"י כתרגומו כיום דילהן שהוא ברור כך מכור לי מכירה ברורה, והרמב"ן כתב וזה לשונו, והנראה בעיום מדעת אונקלס כי בעבור היות מכורה לי הבכורה לאיזה יום שתפול בו וזהו שימוש להן בלשון ארמית כו' עיי"ש שהאריך בזה, וא"כ פי' של כיום היינו כאשר יבא היום שתפול בו הבכורה ואין הפי' של כיום דהיינו היום אך שבאמת צריך להבין לדעת אונקלס, למאי אמר מכרה כיום את בכורתך לי ולמה לא אמר סתם שימכור לי הבכורה, ואיפשר לומר עפ"י מה שהביא הקצה"ח (ה' נחלות סי' רע"ק) דהריב"ש כתב (סי' שכ"א) דהא דהקנה לו הבכורה אע"פי שהיא דשלב"ל משום דמקודם מ"ת דשלב"ל נמי קונה, והקצה"ח כתב דאיפשר דאבד עשו הבכורה במה שאמר למה זה לי בכורה דהוא מדין סילוק ועיין במה שכתבתי בספרי כ"י (דרוש י"ג) מה שתירצתי שם בזה על קושי' המהרש"א בסוטה (ד' י"ג), וכעת נראה לי דהא שאמר מכרה כיום אח בכורתך כו' דהיינו ליום שתפול ירושת הבכורה שהוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' קע"ב) ולימא לי' דאמר כשתלד רב הונא לטעמי' דאמר אף לכשתלד לא קנה דאמר ר"כ המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כו', וע"כ איפשר לומר שע"כ אמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי דהיינו כיום לכשתבא היום, שתפול בו ירושת הבכורה דהיינו כמו שאמר לכשתלד, ועיין בח"מ (סי' ר"י) בהגה"ה שכתב דלא כיש חולקין וס"ל דאם לא מת או חזר המזכה עד שיולד וקנאו במשיכה וישנו עדיין ברשות הזוכה כשיולד אז זכה אם אמר כשיולד, ואף דלפי זה יוכל לחזור בו עד שיבא לעולם איפשר לומר דע"כ כתיב ויאמר יעקב השבע לי כיום שהי' ירא יעקב אולי יחזור בו, ע"כ אטר השבע לי שלא יחזור בו מחמת השבועה]:
וא"כ נתבאר שכיום הפי' הוא לכשיבא היום, וא"כ צריך לבאר מהו שאמרו לו קטר יקטירון כיום החלב, ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן בשבת(ד' נ"ה) אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהם מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום, ופירש"י ששהו את קיניהן שהי' מסרבין להקריב שום קרבן, אלא בקושי כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב כו' וכשהי' זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והם הי' משהין מלהקריב והנשים לא הי' יכולין לסמוך עליהם שיקריבום והי' שוהות שם ולא הי' חוזרות אצל בעליהן כו' ולכאורה צריך להבין דמה מייתי רש"י שהי' שוהים את קיניהן שהי' מסרבין להקריב כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב כו' דאיך נרמז בזה שהי' משהין את קיניהם דהא לא כתיב רק שהי' נוטלים את חלקן טרם יקטירון את החלב, אך איפשר לומר שהי' משהין מלהקריב קרבנותיהן עד לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים, והנה אמרינן בפסחים (ד' נ"ט) ר' ישמעאל בנו של ריה"ג אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב, בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה לעשה דהשלמה שאין בהם כרת, אלא לר"י מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אמר רבינא אר"ח הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה ר"פ אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח כו' ופירשי' שם דהשלמה גבי הקטרה כתיב, וכן פירש"י על הא דאמר מעלה ומלינה בראשו כו' כדכתיב והקריבו לפני ה' וכפר עלי' ולמחר יקטירה לאחר תמיד של שחר ולינה אינה פוסלת בראש המזבח כו' ואמרינן שם א"ל ר"א לר"כ כו' והא כל כמה דלא מתקטרי אימורין כהנים רשאים בחזה ושוק קודם כו' א"ל כיון דלא איפשר עשאום כמו שנטמאו או שאבדו כו' עכ"פ עשה דהשלמה הוא רק גבי הקטרה, וכן כתבו התוס' במנחות (ד' מ"ט) דעשה דהשלמה הוא רק גבי הקטרה, וע"כ כיון שהי' מתעצלים בהקרבתם עד אחר תמיד של ב"ע, א"כ לא הי' יכולים להקטיר והי' מלינים בראשו של מזבח ואעפ"כ הי' אוכלים הבשר וכמו דאמרינן בפסחים (ד נ"ט) דעשאו כמו שנטמאו האימורין או שאבדו, ואע"ג דלפי זה עשאו כדין, אך איפשר לומר דזהו דווקא במחוסרי כפרה לדברי ר' ישמעאל ברי"בב, אבל לא בשאר קרבנות, ועיין תוס' מנחות (שם) דמ"מ מדרבנן אסור, ועוד דזה הי' מפני עצלותם דאם היו זריזים הי' מקריבים קודם תמיד של ב"ע, וע"כ כתיב ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב פי' כיום היינו כשיבא היום ויקריבון לאחר תמיד של שחר האימורים, ואח"כ יאכל החזה ושוק של שלמים, וע"כ כתיב ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה שהם אמרו שכיון שאסור להקטיר האימורים לאחר תמיד של בה"ע א"כ מותר לאכול בשר דהוי כמו שאבדו האימורים, ואע"פ שאיפשר לומר שזהו מן הדין אך כיון שגרם להם העצלות שהי' מבזים קדשי שמים ע"כ נענשו, וע"כ מביא רש"י על הא דאמר מתוך ששהו את קיניהם שהי' מתעצלים בהקרבת הקרבנות מהא דכתיב קטר יקטירון כו' וכמו שביארת שהי' ע"י שמתעצלים בהקרבת הקרבנות עד לאחר תמיד של בין הערבים, ומחמת זה הי' אוכלים תחילה הבשר קודם הקרבת האימורים, ובמ"א הארכתי בזה יותר:
ובזה יתבאר (שמואל א' ד') וכלתו אשת פינחס הרה ללדת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון אלקים ומת חמי' ואישה, ותכרע ותלד כי נהפכו עלי' צרי' וכעת מותה ותדברנה הנצבות עלי' אל תראי כי בן ילדת ולא ענתה ולא שתה לבה, ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלקים ואל חמי' ואישה [ובמ"א ביארתי עפ"י מאי דאמרינן בחולין (דף צ"ה) בית תינוק ואשה אעפ"י שאין נחש יש סימן' ופירש"י בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה אעפ"י שאין נחש כו' דאי מצליח בסחורה הראשונה אמר שבנה בית או שנולד לו תינוק או שנשא אשה סימן הוא שהוא הולך ומצליח ואמרינן שם אמר ר' אלעזר והוא דאתחזק תלתא זימני, וע"ז אומר וכלתו אשת פינחס כו' ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלקים ומת חמי' ואישה, וא"כ שמעה בלידתה ג' שמועות רעות, ע"כ קראה שמו אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל, ואיפשר עוד לפרש הא דכתיב וכעת מותה ותדברנה הנצבות עלי' אל תראי כי בן ילדת, ולא ענתה ולא שתה לבה, דהיינו שאמרו לה שנולד לה בן זכר, וע"כ נתרפאה כל המשפחה כולה כמו דאיתא בירושלמי שילהי מוע"ק, וע"ז אמרו לה אל תראי כי בן ילדת פי') וא"כ נתרפאה כל המשפחה כולה, וע"ז אומר ולא ענתה ולא שתה לבה], ולפי מה שביארתי תחילה יתבאר שאמרו לה אל תראי כי כי בן ילדת, וא"כ ירש הוא כל כבוד הכהונה, ע"ז כתוב ולא ענתה ולא שתה לבה ותקרא שמו אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל, פי' שגלה הכבוד שהי' להם מישראל כלומר שאין מה לירש, דכיון שחרבה שילה והותרו הבמות, א"כ העבודה מותר בזר ואין עוד חזה ושוק ותרומת לחמי תודה ושירי מנחה וכמו שביארתי שנתבטלו חזה ושוק ותרומת לחמי תודה ושירי מנחה שהותר לזר מפני שעבודה בזר מותר, וכמו דאמרינן בסוף זבחים (דף קי"ט) דאין כהן בבמה, וכמו שפירש רש"י וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' כו' זריקת כהן פתח אוהל מועד, ואין זריקת כהן בבמה, אלא אף הזרים והעבדים, וכמו דאמרינן בירושלמי (פ ק דמגילה) ר' אלעזר אמר חזה ושוק לכהנים בבמה גדולה ולבעלים בבמה קטנה, וכן אמרינן התם ר' זעירא בשם ר' אלעזר עור העולה לכהנים בבמה, ולבעלים בבמה קטנה והטעם מפני שאין כיהון בבמה:
וא"כ כיון שנתבאר שאין עולת חובה קריבה בבמות יחיד, וכן אמרינן בבכורות (דף ד') אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם לישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות ובכורות ומעשרות אותו היום אין, מכאן ואילך לא, אימא מאותו היום ואילך, ומאי קא משמע לן מאותו היום מעיקרא לא אלמא חובות בבמה לא קריב:
מעתה יש לחקור הטעם שבבמה לא קרב עולת חובה, ואיפשר לומר כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ג') על המדרש (פ' צו) ר' אבא בר כהנא ור' חנן אמר משל למלך שהי' לו ב' מגירסין בישל לו הא' תבשיל ואכלו וערב לו ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר כך הקריב נח קרבן והי' ערב להקב"ה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח הקריבו ישראל והי' ערב להקב"ה ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר, כך הקריב נח קרבן והי' ערב להקב"ה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח הקריבו ישראל והי' ערב להקב"ה, אין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר, אלא במה שהוא מצוה לישראל, ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו אנו יודעים שקרבן של ישראל ערב לו ביותר, הה"ד וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, וביארתי שם שעד מ"ת לא הקריבו ב"נ רק נדרים ונדבות, אבל עולת חובה אינו יכול להקריב, וכה"ג אמרינן בזבחים (דף מ"ה) וחובה שאין לה זמן קבוע ישראל מייתי עכומ"ז לא מייתי, ופירש"י דלא אתרבו אלא לנדרים ולנדבות כו' והוא הדין נמי דלא מייתי חובות הקבוע להם זמן כו' עכ"ל והטעם ביארתי שם שנדרים ונדבות יכולים להקריב שאעפ"י שאינם יכולים לכוון כוונת לשמה, משום שלא ירשו מאברהם ענין הכונה שצריך לכוון כמו דאמרינן בזבחים (דף מ"ה) לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' אעפ"כ יכולים להביא, ואם לא יעלו לשם חובה יעלו לשם נדבה, כמו דתנן ריש זבחים (דף ב') כל הזבחים שנזבתו שלא לשמן כשירים ולא עלו לבעלים לשום חובה, אבל דבר שבחובה אין יכולים להביא, אבל ישראל יכולים להביא דבר שבחובה, משום שירשו מאברהם הכח והכונה של לשמה, עיי"ש שהארכתי בזה:
עכ"פ ישראל בני כונה נינהו לכוון בקרבן לשם ששה דברים שהזבח נזבח עד שיוכל להעלות לדבר שבחובה, אך ה"מ אם הוא לפני ה', אבל במה קטנה לא הוי לפני ה' כמו דאיתא בזבחים (דף קי"ט) וע"כ אפילו ישראל נמי לא יוכלו לכון שיעלו לשום חובה, ע"כ לא קרב עולת חובה, ובזה יתבאר המדרש כו' ר"א ב"ר ור"ח אמרי' משל למלך שהי' לו ב' מגירסין בישל לו הא' תבשיל וערב לו כו' ואין אנו יודעים איזה ערב לו ביותר כו' אלא ממה שהוא מצוה לישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו אנו יודעין שקרבן של ישראל ערב לו ביותר:
ויובן עפ"י מה שהקשה הט"א בפ"ק דחגיגה (דף ו) בהא דאמרינן שם עולת תמיד הואי דהא קייל"ן דעולת ציבור אין קריבין בבמות יחיד לכ"ע כו' ועיי"ש שהקשה מהא דפ"ק דבכורות (דף ד') דעד שלא הוקם המשכן לא הי' עולת חובה קריבה, וכתב שם דאי איפשר לומר דהוראת שעה הי', דא"כ מאי מוכיח מהתם דמי איכא מידי כו', עכ"פ איך שהוא קרבו עולת תמיד שהוא דבר שבחובה בבמה, ועלתה לשם חיבה, וזה הי' חידוש שיוכלו להעלות דבר שבחובה אשר לזה צריך כונה גדולה, ואעפ"כ הי' כמו דבר שבחובה, (וכמו דאמרינן במנחות (דף פ"ב) מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי מאי היא אלימא מזרק ופירש"י מאי היא באיזה כלי דילפי מעולה אלימא לקבל הדם כדאשכחן מזרק בעולה דכתיב וישלח את נערי ב"י ויעלו עולות וכתיב וישם באגנות, אלמא דלא הוי כבמות יחיד דהא אמרינן בסוף זבחים (דף קי"ג) דאין כלי שרת בבמת יחיד]:
וע"ז אומר ישראל הקריבו קרבן, ונח הקריב קרבן שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ואיני יודע איזה קרבן ערב לו ביותר, ולכאורה מהו הספק שיהא קרבן של נח ערב לו ביותר מקרבנו של ישראל, אך ישראל הקריבו קרבן במזבח שבהר סיני דהוי כבמת יחיד כמו שכתב הט"א א בפ"ק דחגיגה (דף ו') ונח הקריב קרבן שהוא על מקום המזבח, וכמו שהבאתי המדרש שעל המזבח שם הקריב אדם ונח, וכמו שיתבאר לקמן, וא"כ כיון שהוא על מקום מזבח וחובה לא קרבה בבמה, וביארתי הטעם שעולת חובה להיות עולה לשום חובה זהו ענין גדול, שלא כל אדם יוכל לכוון אמיתות הכונה מה שלשם ששה דברים הזבח נזבח, וכמו שהבאתי ראי' מהא דזבחים (דף מ"ה) דהעובדי כומ"ז אינן יכולים להקריב דבר שבחובה, וכמו דאיתא בירושלמי דיבמות (פי"ג ה' ב') ע"ש כמה בעיות בקטן דמאחר שהוא חובה אינו מביא כו' עיי"ש באריכות, וא"כ איפשר לומר דנח כיון שהקריב קרבן על מקום המזבח ע"כ יוכל להעלות לשם חובה יותר מישראל שהקריבו בהר סיני דהוי כמו במה, ע"ז אומר ממה שהקב"ה מצוה ואומר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו, עולת תמיד העשוי' בהר סיני, ואמר זה הריח ניחוח כמו שהי' בהר סיני, כן תשמרו להקריב לי במועדו, שזהו עולת תמיד, (ובזה איפשר ליישב לכאורה שה שהקשו התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ו') דאי אמרינן עולת תמיד היאי מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח, ורש"י כתב אלא ודאי עולת ראי' הואי ומאליהם הקריבוה, ותוס' כתבו כיון דלאו בגופי' כתיב, ואיפשר לומר דמאן דס"ל עולת תמיד הואי, אע"ג דאין עולת חובה קריבה, אך קאמר דעולת תמיד הואי בכדי שיתיישב הא שאומר גבי עולת תמיד העשוי' בהר סיני, היינו שזהו עולת תמיד שהי' בהר סיני אבל למ"ד עולת ראי' הואי יתפרש הא דכתיב גבי תמיד עולת תעיד העשוי' בהר סיני היינו כמו שפירש רש"י בימי המילואים, או שטעונה כלי, ע"כ לא קשי' מהא דעולת ראי' מעיקרא לא טעונה הפשט וניתוח ואח"כ טעונה], וע"כ כיון שצוה שריח ניחוחי שהי' במעמד הר סיני שזה ישמרו להקריב לי במועדו, וא"כ מוכח שעלתה לשם חובה, אבל עובדי כוכבים ומזלות אין יכולים להקריב רק נדרים ונדבות:
ומעתה יש לחקור דבמקום המזבח קודם שנבנה ירושלים איזה דין הי' לו אם כמו במה או לא, ועיין ברלב"ג שכתב על הא דכתיב (שמואל ב' כ"ד) ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים כו' וכתב הרלב"ג הנה לא נאסרו הבמות עד שנבנה ביהמ"ק ולזה הי' איפשר לדוד להעלות עולות ושלמים ואעפ"י שהו' זר כו' עכ"ל (ואף שראיתו אינו מוכרח דהא כתיב (מלכים א' ג') וילך המלך גבעונה לזבח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא, ואע"ג שהי' במה גדולה ואין זר מקריב בבמה גדולה כמו דתנן פי"ד דזבחים (דף קי"ג) אלמא דהכונה שאלף עולות יעלה שלמה והקריב כהן, וא"כ ה"נ איפשר לומר דדוד העלה עולות ושלמים והקריב כהן. אלא דקושטא דמילתא נקט דכיון שהי' במת יחיד הי' זר כשר להקריב, ע"כ הקריב דוד בעצמו, [וכה"ג כתבו התוס' בע"ז (דף ל"ד) דכל ימי המילואים שהי' משה מעמיד המשכן הי' כמו במה ואין בגדי כהונה בבמה, וע"כ הי' משמש משה כל ז' ימי המילואים בחלוק לבן שאין בו אימרא] ועיין בתוס' רפ"ב דשבועות (דף ט"ו) בהא דאמרינן התם אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה, תימא למ"ד בפ"ב דזבחים (דף קי"ג) דאין מנחה בבמה האיך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דקא סבר כמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד, אבל בימי שלמה ויהושע קשי' כו' ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשי' מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה והקטרה כו' א"נ כיון דלא איפשר לא צריך, ובירושלמי (פ"ק דסנהדרין) ניחא בעליתן מן הגולה שהקריבו, ואח"כ קידשו בהכנסתן לארץ במה קידשו בשתי תודות הבאות מנוב וגבעון, וא"כ משמע לכאורה דקודם שקידשו ירושלים הדין הוא כמו במה, ועוד איפשר לומר כיון דזה המזבח יהי' קדושת עולם, ע"כ אעפ"י דאין מנחה כשר בבמה אעפ"כ על מקום המזבח הי' איפשר דקרב, כיון דבמות מותרות קודם שנבנה ביהמ"ק רק משום מנחה דאין קריבה בבמה, ע"כ האי במה עדיפא:
והענין הוא עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (דרוש ב') שהשטן אמר לאברהם למחר אומר לך שופך דמים אתה ששפכת דמו של יצחק פי' שאמר לו לאברהם שזה אין ביכולת וטבע אנושי לשחוט את הבן שניתן לק' שנה בכונה רצוי' ואי איפשר לשחוט לשמה במחשבה רצוי' וכיון שא"א לכוון לשחוט לשמה וא"כ בשלמא בבהמה הנקרבת איפשר להקריבה ממ"נ אם יכוין לשמה עולה לבעלים לשם חובה, ואם לאו ה"ה נדבה, אך זהו דווקא בבהמה שאיפשר להקריבה לשם נדבה ג"כ, אבל להקריב את האדם לשם נדבה זהו ודאי דאסור דהא אין להקריב אלא אם הקב"ה מצוה, וה"מ אם עולה לשם חובה נמצא שמקיים הצווי של הקב"ה, ומקבל שכר ע"ז, אבל אם אינו מכוון לשמה כמו שצריך נמצא דמקריב אדם לשם נדבה ונמצא דהוי שופך דמים, וע"כ אמר לו השטן לאברהם שלמחר יאמר לו הקב"ה שופך דמים אתה כו':
וכעת נבאר שא"כ כיון שא"א להקריב האדם לשום נדבה, רק בתורת חובה, ותורת חובה אין כשר בבמה, וכמו שביארתי לעיל הטעם שאיפשר לומר שא"א בבמה לכוון לענין חובה, וע"כ נק' ישרות, איש כל הישר בעיניו יעשה, כמו דאמרינן בזבחים (דף קט"ו) על הכתוב (דברים י"ב) לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום פי' שלא תקריבו חובות כמו שהקריבו במדבר, אלא איש כל הישר בעיניו יעשה פי' רק דבר הנידר והנידב, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, אשר ה' אלקיך נותן לך, מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, ע"כ אין יכול להקריב דברים שבחובה, וא"כ כשאמר לאברהם להקריב את יצחק, וזהו בודאי בתורת חובה שיעלה לשם בעלים לשם חובה, אבל שלא לשם חובה אין להקריב אדם, ואיך יעלה בבמה דבר שבחובה:
וע"ז אמר לו לך לך אל ארץ המורי', והעלהו שם לעולה כו' רבנן אמרי למקום שהקטורת קריבין האיך מה דאת אמר אלך לי אל הר המור פי שגילה לו שזהו המקום שהקטורת קריבין, ואין הקטורת באה נדבה כלל, כמו דאמרינן במנחות (דף נ') יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה נדבה וקורא אני בה מוצא שפתיך תשמור ועשית, ת"ל לא תעלו עלי' קטורת זרה, יכול לא יעלו על מזבח הפנימי, אבל יעלו על מזבח החיצון כו' אין לך אלא מה שאמור בענין, וע"כ רמז לו לך לך אל ארץ המורי' פי' ששם מקריבין על מזבח הפנימי הקטורת שאין באים רק בתורת חובה ולמה שפי' התרגום ואיזל לך לארעא פולחנא ופי' הרמב"ן בארץ אשר יעבדו שם האלקים וכמו שדרשו בפרקי דר' אליעזר שבאצבע הראהו הקב"ה לאברהם אבינו את המזבח אמר לו זהו המזבח שהי' אדה"ר מקריב מקדם, הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, (דכיון שהקריב קין את המנחה ואין מנחה בבמה מסתמא אינו בתורת במה), הוא המזבח שהקריב בו נח, (פי' וא"כ מוכח שאינה בתורת במת יחיד דהא בבמת יחיד אין בה ריח ניחוח, וכמו דתנן בזבחים (דף קי"ג) ומה בין במת יחיד לבמת ציבור כו' וריח ניחוח, וכמו דאמרינן בזבחים (דף קי"ט) דכתיב לריח ניחוח לה', וכתיב בנח (בראשית ח') וירח ה' את ריח הניחוח אלמא דלא הוי כבמת יחיד):
וע"כ כיון ששמע אברהם שדינה לכל הפחות כבמת ציבור אף קודם הקידוש, וע"כ יכול להקריב את יצחק שתהא עולה לשם חובה, ע"כ איתא במדרש א"ר יודן ב"ר סימון אמר לפניו רבון העולמים יש קרבן בלא כהן, א"ל הקב"ה כבר מניתיך שתהא כהן, ואע"ג דאמרינן בזבחים (דף קט"ו) דעד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות ואמרינן בסנהדרין (דף ס"ט) דפשטי' דקרא, משמע שאברהם הי' בכור והא דקאמר התם דילמא אברהם זוטרא דאחוה הוי ודרך חכמתן קא חשיב להו היינו דרך דחי' בעלמא, וא"כ כיון שהי' בכור למאי הי' צריך כהונה, אך הא דאמרינן דעד שלא הוקם המשכן הי' הבמות מותרות ועבודה בבכורות, היינו כמו דאמרינן בבכורות (דף ה') דאותו היום שהוקם המשכן קרבו להם לישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות אותו היום ואילך כו' מאותו היום ואילך ומאי קא משמע לן מאותו היום אין מעיקרא לא, אלמא חובות בבמה לא קרב, וע"כ כיון שקרבו בבמת יחיד, ולא חובות, ע"כ קרבו בכורות, (וכמו שביארתי דבבמה קטנה זר מותר ג"כ, והא דבכורות מקריבים היינו שהוא דרך כבוד יותר) אבל כיון שהקב"ה צוה לאברהם לעקוד את יצחק בנו, וכבר ביארנו שהוא בתורת חובה ע וע"כ אמר לפני הקב"ה יש קרבן בלא כהן, וע"ז אמר לו הקב"ה כבר מניתיך שתהא כהן:
עכ"פ אי הוה בתורת חובה ע"כ בעי כהונה, וע"כ לאחר שהקריב האיל תחת בנו, איתא במדרש שאמר שיהא תמורת זה דהיינו שיהי' דבר שבחובה כמו יצחק שהי' בתורת חובה, וע"ז כתיב ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, פי' בתורת חובה, וכמו שפירש"י פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, פי' דע"י שיקריבו עלי' קרבנות וישרה שכינתו במקום הזה ע"כ יכולים להקריב עלי' אף דברים שבחובה, ע"כ:
וע"כ איתא במדרש נטל את, יצחק בנו והעלהו הרים והורידהו גבעות על אחד מן ההרים ובנה מזבח וסידר עלי' עצים וערך מערכה ונטל הסכין לשוחטו ואילולי שקראו המלאך מן השמים כבר הי' נשחט, תדע שכן שכשחזר יצחק אצל אמו, ואמרה לו אן היית ברי א"ל נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות, אמרה ווי על ברי דריותא אילולי המלאך כבר הי' נשחט, א"ל אין, באותה שעה ציוחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות, אמרו לא הספיקה הדבר עד שמתה, שסברה אולי לא הי' יכול אברהם לכוון הששה דברים שהזבח נזבח דע"כ חובה לא קרבה בבמה וכמו שביארתי שאינם יכולים לכוון בבמה הששה דברים שהזבח נזבח כמו דאיתא בזבחים (דף מ"ו) לשם ששה דברים הזבח נזבח ע"כ אמרה אילולי המלאך הי' נשחט, וא"כ בודאי הי' נשחט שלא לשם חובה, דהא אי איפשר לכוון הששה דברים בבמה, וסברה שע"כ צוה המלאך שלא לשחוט, וע"כ צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות, ולא כמו שכתב המתנות כהונה כנגד שלש תקיעות ושלש יבבות, משום דהתקיעה שלפני' ושלאחרי' חדא היא, אלא שהוא כמו דאמרינן בשילהי ר"ה (דף ל"ז) שתים מד"ת ואחת מד"ס, וזהו הששה תקיעות וע"כ איתא במדרש ויבוא אברהם לספוד לשרה מהיכן בא מהר המורי' בא, שבהר המורי' יכול להקריב לשם חובה ולא נמצא פסול בקרבנו וכמו שיצתה ב"ק ואמרה לך אכול בשמחה לחמך כו' כי כבר רצה אלקים את מעשיך:
והנה כבר הבאתי מה שכתבתי בספרי ע"י (דרוש ד) שביארתי הא דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ס"ב) דסתם זבחים לשמן קאי, דהענין הוא דמעשה אבות סימן לבנים וכל מה שעשה אברהם אבינו הי' למען ירשו בניו אחריו אהבתו וצדקתו וזה הי' הענין של העקידה למען יעקוד אח יצחק באהבה ושקידה גדולה ובשעה שעקד את יצחק כיון כל הכוונות וכל הענינים שהזבח נזבח, וכמו דאמרינן בזבחים (דף מ"ה) לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' לשם זובח לשם השם וע"כ אמרינן סתם זבחים לשמה קאי עיי"ש באורך על מה שביארתי על המדרש שאמר לו השטן לאברהם למחר אומר לך שופך דמים אתה ששפכת דמו של יצחק פי' שאם לא הי' מכוין לשמה אעפ"י דאמרינן בריש זבחים (דף ב') כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים אך זהו דווקא בבהמה שאיפשר להקריבה לשם נדבה ג"כ, אבל להקריב את האדם לשם נדבה זה בודאי אסור, וע"כ אמר לו השטן שאולי לח יכוין הששה כוונות שהזבח נזבח, וא"כ יהי' שופך דמים, אעפ"כ לא שמע אליו אברהם וכוון כל הכונות, וזה ירשו בניו אחריו וע"ז איתא במדרש אותו היום שהעלה אברהם אבינו את יצחק ע"ג המזבח תיקן הקב"ה ה שני דברים א' בשחרית וא' בין הערבים כו' שבשעה שישראל מקריבים תמידים על המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק בן אברהם:
והנה הר"ן כתב (ספ"ד דר"ה) על הירושלמי דגרסינן התם תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים אין בידו אלא אחת דאפי' למ"ד מצות א"צ כונה והתוקע לשיר יצא בכי האי לא יצא משום דה"ל מתעסק דגרע מהתוקע לשיר כדמוכח בפרקין דנהי דהתוקע לשיר יצא היינו דווקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כוונתו בו כונה של כלום ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיעה אבל מי שמתכוון תקיעתו למצוה אחת כמתעסק שהוא מתכוין למצוה לחנך את התינוקות אין תקיעתו עולה למצוה אחרת ודמי האי מילתא למאי דאמרינן בריש מנחות (דף ג') דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עיי"ש באורך וא"כ לפי דעת הר"ן הא דמצות א"צ כוונה היינו משום דכיון לשם ענין אחר הוי כמו דאמרינן בריש זבחים (דף ג') חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשירה. והטעם הוא משום דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה וא"כ אפי' התוקע לשיר נמי יצא, אך אמרינן בזבחים (דף ג' שם) תו רמי מילתא אחריתא מי אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה שחטה לשם חולין כשירה אלמא דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב בה ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' לשם כותית נמי פסול ושני גט דל כותית מיני' ה"ל סתמא וסתמא פסול (פי' כמו דאמר התם דסתם אשה לאו לגירושין קיימא) קדשים דל חולין מיניהו ה"ל סתמא וסתמא כשירים (פי' משום דסתם זבחים לשמה קאי), וא"כ כל הטעם שלשם חולין אינו פוסל, הוא אי אמרינן דסתם זבחים לשמה קאי, אבל אי לא אמרינן דסתם זבחים לשמה קאי, א"כ אפי' אם נאמר דכיון דלאו מינה לא מחריב בה מ"מ לא גרע מסתמא, וא"כ פסול אך אם נאמר דסתמא כשירים משום דסתם זבחים לשמה קאי, ע"כ כיון דלא מינה לא מחריב בה:
ובזה יתבאר הא שאמר בר"ה (דף ט"ז) אמר ר' אבהו למה תוקעים בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני, פי' אעפ"י שמי יוכל לכוין הכונות שבשופר, אך כיון שע"י השופר מזכיר הקב"ה זכות העקידה, כמו שאומר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני, וע"כ מצרף כל הכונות של אברהם, ועוד דכיון דע"י העקידה אמרינן סתם זבחים לשמה קאי, כמו שביארתי תחילה, וכמו דאמרינן סתמא דאינש ניחא להו במאי דעביד אבוהון, וע"כ כיון שסתם זבחים לשמה קאי, וע"כ אם מחשב מחשבה אחרת בשופר, ה"ל כמו שמחשב בחטאת לשם חולין, דכיון דלאו מינה הוא לא מחריב בה, וכמו שכתב הר"ן לענין התוקע לשיר דכיון דלאו מינה הוא שמחשב לשם פני' דידי' דהיינו לשיר, ועיקר השופר הוא להיות יום תרועה וכמו דכתיב היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, ועוד להעלות זכרונו של ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ אעפ"י שאינו יכול לכוין הכונות שבשופר הוי כמו שמחשב לשם חולין, דאמרינן בזבחים (דף ג) דכיון דלאו מינה לא מחריב בה, אך כל זה הוא ע"י העקידה שע"י העקידה של אברהם אמרינן סתם זבחים לשמן קאי, וע"כ אם מחשב לשם מחשבה אחרת עכ"ז יצא דכיון דלאו מינה לא מחריב בה, אך ה"מ אם הוא יוצא בסתמא, אבל אם לא הי' יוצא בסתמא א"כ ממילא הי' פוסל דלא גרע מסתמא, וכמו דאמרינן בזבחים (שם) לענין גט, וע"כ כיון שמזכיר זכות העקידה, ע"כ עולים התקיעות לרצון אעפ"י שאין הכונה רצוי', וכל כונה שאינה לשם תקיעה כיון דלאו מינה הוא לא מחריב בה אך א"כ צריך לבאר דלפי"ז יוצא בתקיעת שופר בסתמא ג"כ ואעפ"י שאינו יכול לכוין הכונות שבשופר לא מחריב בה, א"כ למה כתיב אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לרצות את רבונם בתרועה כיון שאפי' בסתמא נמי יצא,
אך הענין יתבאר עפ"י מאי דאמרינן בזבחים (דף ג') והתני' כו' אי הכי התם נמי לימא ק"ו קדשים מחללים קדשים חולין לא כש"כ, וכתבו התוס' יש תימא דעד השתא אסיקנא איפכא מתוך הסברא דאדרבא בשביל שהם קדשים ומינה לכך מחריב בה, אבל חולין דלאו בר מינה לא מחריב בה ונראה לפרש דעביד ק"ו משום דמה הקדשים שאין מחללין כגון בשוחט חטאת סתם וכסבור שהוא עולה דכשירה ואפ"ה מחללין קדשים בשוחט לשם עולה, חולין שמחללין כגון בכסבור שהם חולין דאמר בזבחים (דף מו) משום חולין פסולה לא כש"כ שמחללין קדשים בשוחטן לשם חולין עכ"ל:
והנה לכאורה מה שכתבו התוס' שאם שחט חטאת כסבור שהוא עולה דכשירה היינו אי אמרינן דעקירה בטעות לא שמי' עקירה אבל אי אמרינן דעקירה בטעות שמי' עקירה א"כ בכה"ג נמי פסול, ובזה הי' מתיישב מה שפסק הרמב"ם (פט"ו מה' בהמ"ק ה' ט"ז) ב' כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לציבור לשם חובה, ואם דימה שהן אילים ושחטן לשם אילים עלו להן מפני שהיא עקירה בטעות עכ"ל, וכתב הכ"מ שהרמב"ם פסק כרבא במנחות (דף מט) דעקירה בטעות לא שמי' עקירה, והנה הק"ע הביא בירושלמי (פ"ו דפסחים) שהרב ברכת הזבח תמה על הכ"מ שהגירסא שם רבה ולא רבא, ובאמת שכן מוכת בגמ' שם דאמרינן שם במנחות (דף מטא מתיב ר' זירא ר' שמעון אומר כו' א"ל אביי לעולם דמחבת היא וקמיץ לשום מרחשת ודקא אמרת כי מעשיו מוכיחין עליו מאי הוי רבה לטעמי' דאמר רבה מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא, והתם במנחות (דף ב') מחשבה דלא מינכרא פסל בה רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא ורבא פליג עליו התם במנחות (דף ג) דרבא אמר ל"ק כאן בקומץ מנחה לשום מנחה כאן בקומץ מנחה לשום זבח כו' והאי תנא מפני שמעשי' מוכיחין עלי' קאמר רחמנא ה"ק אע"ג דמחשבה דלא מינכר היא תפסל עיי"ש ברש"י ותוס' דלרבא מחשבה דמינכרא גרע טפי, וא"כ בודאי הגירסא במנחות רבה, וא"כ מ"ט פסק כרבה לגבי רב חסדא הא רב חסדא גדול טפי מרבה כמו דאמרינן בב"מ (דף ו) וא"ל רב אושעי' לרבה כי אזלת לקמי' דרב' חסדא לכפרי בעי מיני', וכן כתב הרא"ש בב"ק (דף מט) דהלכה כר"ח לגבי רבה משום דר"ח גדול מרבה והא דפסק הרמב"ם שם כרבה לגבי ר"ח כבר תירצו הכ"מ והלח"מ ע"ש, אבל לפי מה שהבאתי מהתוס' דזבחים (דף ג') אי הכי התם נמי לימא ק"ו קדשים מחללין קדשים חולין לא כש"כ, אע"ג דהסברא הוא להיפך דקדשים מחללין ולא חולין והוא משום דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב בה, רק הק"ו הוא כמו שכתבו התוס' דאם סבור על חטאת שהוא עולה לא מיפסל, וא"כ הטעם משום דעקירה בטעות לא שמי' עקירה אבל אם היו סבור שהוא חולין פסול דה"ל מתעסק אלמא דבמשום חולין גרע טפי חולין מקדשים א"כ כיון דפסול לשם עולה כש"כ דפסול לשום חולין. וא"כ מוכח דעקירה בטעות לא שמי' עקירה, ובזה יתיישב הרמב"ם (פט"ו מה' פסולי המוקדשים ה' ה') מפי השמועה למדו שהקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללים קדשים. ולכאורה אמאי הביא שזהו מפי השמועה והוא כמו דאמרינן בזבחים (דף ג') וכן בזבחים (דף מ"ו) דהטעם הוא משום דכתיב ולא יחללו את קדשי ב"י קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללים קדשים ואמאי לא כתב שהטעם משום דלאו מינה לא מחריב בה. שכל הטעם שצריך לילף מקרא הוא אדברי ר"א שאמר התם לענין כוורת שהוא פחותה ופקוקה בקש כו' דק"ו אם הציל במת החמור לא תציל בכלי חרש הקל, אבל לרבנן דהלכה כוותי' סברי דהטעם משום דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב בה ולא אמרינן ק"ו א"כ מ"ט איצטריך למילף מקרא, אבל לפי מה שכתבו התוס' דהק"ו הוא משום דלענין אם מחשב שהוא חולין חולין גריעי טפי דהוי מתעסק, אבל אם מחשב על חטאת שהוא עולה כשר, א"כ הוי ק"ו מעלי' דלשם חולין יהי' פסול. וא"כ מוכח מזה דעקירה בטעות לא הוי עקירה ועיין בפסחים (דף ס"ב) והנה הק"ע שגה בזה שם בירושלמי שהקשה שם על מה שכתבו התוס' במנחות (דף מ"ט) בד"ה עקירה בטעות הוי עקירה וכתבו התוס' צ"ע הא דתני' בתוספתא פ"ק דזבחים כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים עלו לציבור לשם אילים, אילים של ציבור ששחטן לשם אילים ונמצאו כבשים עלו לציבור לשם כבשים אלמא עקירה בטעות לא הוי עקירה ושמא משום שלמי נדבה קאמר ותנא היא דלא תפיש עכ"ל, וכתב שם הק"ע וזה לשונו ופירושם תמוה מי איכא שלמי נדבה לציבור והני קרבנות ציבור נינהו ועוד דא"כ ה"ל בין ברישא בין בסיפא עלו לשם שלמים, ועוד מי שרי לזרוק דמם ביו"ט למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט כו' עיי"ש שהאריך בזה, והנה מה שהקשה על התוס' דמי איכא שלמי נדבה לציבור שגה בפירוש התוס' שעה שכתבו התוס' ושמא משום שלמי נדבה קאמר הוא כמו דא דאמרינן במנחות (דף מט ושם) תני רבה בר בר חנה קמי' דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה משום דסובר עקירה בטעוות שמי' עקירה, וע"ז כתבו התוס' דלמ"ד עקירה בטעות שמי' עקירה הא דתני בתוספתא עלו לשם אילים או לשם כבשים דכשרים משום שלמי נדבה קאמר היינו לא שיעלו לשום חובה אלא דכשרים משום שלטי נדבה, דהאי דאינו עולה לשום חובה הוי נדבה כמו דאמרינן בריש זבחים (דף ב) איבעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה כו' האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה כו' פי' דמה שאינו עולה לשום חובה קרי נדבה, והוא כמו דתני רבב"ח קעי' דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשום קונה, ומה שהקשה דאיך קריבין ביו"ט למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט אישתמוטתי' הא דאמרינן בביצה (דף כ') איבעי להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט עבר ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה רבה בר רב הונא אומר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב כו' מיתבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנם כו' הדם יזרק והבשר יאכל כו' אלמא דאם נשחטו כבשי עצרת שלא לשמן אפ"ה יזרק כדי שיאכל הבשר]:
עכ"פ הרי נתבאר דאע"ג דלשם חולין כשר אעפ"כ משום חולין פסול אע"ג דלאו מינה מחריב בה, והנה הר"ן כתב (ספ"ג דר"ה) וזה לשונו גרסינן בגמ' ברכות (דף כח) שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא כלומר שאם כפאוהו פרסיים ואכל מצה בלילי פסח שלא לכונת מצוה יצא ידי חובתו, וכתב הרא"ה דדווקא כה"ג יצא שיודע שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי' למינקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גווני עכ"ל וא"כ הא דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא היינו דווקא כשיודע שהיום ר"ה, אבל אם אינו יודע הוי מתעסק דאל"כ לימא בכה"ג והטעם כמו שכתבו התוס' בחולין (דף י"ג) בהשוחט משום חולין הוי מתעסק, ה"נ אם הוא טועה בהיום דכסבור שהוא חול, ואע"ג שביארתי דהשוחט לשם חולין לא פסול היינו דווקא בשוחט לשם חולין, ע"כ דלאו מינה לאו מחריב בה. משא"כ במשום חולין ה"נ אם הוא טועה ביום, וכן לענין ר"ה נמי אעפ"י שכבר ביארתי שאפי' אם אינו מכוון הכונות שבשופר אעפ"כ יוצא (למ"ד מצות א"צ כונה וכמו שכתב הר"ן משום דלאו מינה לא מחריב בה) אעפ"כ אם טועה בהיום שאינו מבין גודל קדושת היום לא יצא:
וע"כ אחיי ודעיי נחפשה דרכינו ונחקורה לידע ענין יום הדין של ר"ה דכתיב יום תרועה יהי' לכם, שבו נידון כל העולם כלו, וכל העולם עוברין לפניו כבני מרון, וע"כ אומרים מיד אחר תקיעת שופר למלכיות ולזכרונות ולשופרות היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, פי' אף שאינו אנו יודעים לכוון הכוונות של השופר אעפ"כ איפשר לומר דלמ"ד א"צ כונה יצא, ועוד כמו שביארתי על תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ויצרף כוונות של אברהם. ועוד דסתם זבחים לשמה קאי וכן מצות למ"ד מצות א"צ כוונה אבל צריך להתבונן ביום, לידע קדושת היום, וע"כ אומרים תחילה קודם מלכיות זכרונות ושופרות קדושת היום וע"ז אומר תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, פי' אעפ"י שאינם יודעים כוונת השופר אעפ"כ צריכים לידע קדושת היום, וע"ז אומר ליום חגינו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, ועוד דאפי' אי אמרינן דמצות א"צ כונה אעפ"כ בתקיעת שופר דלזכרון אתא כבפנים דמי כמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ו), ועוד שכבר ביארתי במ"א דלענין לרצות בעינן דווקא כוונה, דהא אמרינן בזבחים (דף מו) דבשוחט חטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה, אלמא אע"ג דלאו מינה לא מחריב בה, אעפ"כ אינו מרצה, וע"כ צריכים לעורר העקידה כדי שיתעורר כל הכונות ויעלו לרצון לפני ה', וכמו שאנו אומרים ארשת שפתינו יערב לפניך מבין ומאזין מביט ומקשיב לקול תקיעתינו ותקבל ברחמים וברצון כו' פי' שיהיה עולה לרצון כמו שכיוונו כל הכונות וכמו שביארתי וה' יתחמנו בספרן של צ"ג לאלתר לחיים ביום הדין הבא ויחדש עלינו שנה טובה אמן: