אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ג לחודש אלול - דרוש ג
איתא במדרש (ס' בראשית פ' ט"ו) וימאן ויאמר אל אשת אדוניו יהודה ב"ר אמר בדבר מנוה ממאני', בדבר עבירה אין ממאני', וכבר ביארתי ע"ז בספרי ע"י (דף ז') החילוק שהוא בין קודם מ"ת שהי' בתורת ב"נ, ובין לאחר מ"ת שתחילה הי' כענין המלך הגוזר על עבדיו, וע"כ אם הוא אנוס אין מזיק לו כלום, משא"כ לאחר מ"ת הוא בבחי' הרופא המזהיר אל החול' ע"כ מזיק לו אפי' באונס עיי"ש באריכות:
וכעת נבאר קצת באופן אחר, והוא שצריך לחקור מפני מה אמרינן דבג' עבירות יהרג ואל יעבור, מפני מה נשתנו הני ג' עבירות שיהרג ואל יעבור, ואעפ"י דאמרינן בפסחים (דף כ"ה) וש"ד גופי' מנלן סברא הוא כי ההוא דאתא לקמי' דרבא א"ל מרי דוראי אמר לי זיל קטלי' לפלני' ואי לא קטלינא לך כו' מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אעפ"כ הא פסק הרמב"ם (פ"ה מה' יסודי התורה) דאפי' לא שייך האי סברא כגון שאמרו לו שיתנו לו את פלוני או שיהרוג כולם, פסק שמוטב שיהרגו את כולם, וכבר הקשה הרמ"ך דהא התם לא ידעינן מסברא, אך איפשר שזהו נמי בכלל, ה"ז בא ללמד ונמצא למד דמה נערה המאורסה תהרג ואל תעבור משום חומר העבירה בלבד, ה"נ בש"ד ד צריך למסור נפשו משום חומר העבירה בלחוד, אפי' ליכא הטעם דסברא:
וע"כ צריך לבאר מהו הטעם שבג' עבירות עבודת כוכבי' ומזלות ג"ע וש"ד צריך למסור נפשו בהם, ע"כ נראה לי לבאר בדרך דרוש שהענין הוא כמו דאיתא פ"ק דשבועות (דף ז) וכפר על הקודש מטומאת ב"י ומפשעיהם כו' יש לי בענין הזה להביא שלש טומאות טומאות עבודת כוכבים ומזלות וטומאת ג"ע וטומאת ש"ד בעבודת כוכבים הוא אומר למען טמא את מקדשי בג"ע הוא אומר ושמרו את משמרתי כו' ולא תטמאו בהם בש"ד הוא אומר ולא מטמא אח הארץ וע"כ כיון שיש בג' עבירות אלו ענין טומאה ע"כ צריך שימסור נפשו דאעפ"י שהוא אנוס דמ"מ יש טומאה ופגם בנפשו וכה"ג אמרינן ביבמות (דף נ"ו) איכא דאמרי אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה משום טומאה אין משום זונה לא כו', ועיין בהשגת הראב"ד על הרמב"ם (פ"א מה' איסורי ביאה) דבאונס אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה כל"ב דרבא אלמא דעון טומאה איכא אפי' באונס וע"כ איפשר לומר דהטעם דצריך למסור נפשו בהני ג' עבירות הוא משום דכתיבי בלשון טומאה, וע"כ אפילו באונס נמי נטמא הנפש, והנה כל ענין שטומאה פוגם הוא רק בישראל משא"כ בב"נ (קודם מ"ת) אעפ"י שגם הם נצטוו על העריות שזהו משבע מצות ב"נ אעפ"כ זהו רק בבחי' אזהרה ואיסור ואזהרתן שלהם זו היא כו', אבל לא בבחי' טומאה, וע"כ לא נצטוו על קדושת השם כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ד) והענין הוא דהא אין להם שום טומאת ראי' מדאורייתא ואינו מטמא בזיבה (מן התורה) וכן בשארי טומאות כמו דאיתא בנדה (די ל"ד) וברמב"ם פ"ב מה' מטמא משכב ומושב וכן אפי' טומאת מגע נמי אין להם וכמו דאמרינן בב"ב (דף כ') ועובד כוכבים ומזלות שישב בחלון כו' וכמו שכתבו התוס' דלא מקבלי טומאה כדנפקא לן מקרא בפ"ב דנזיר (דף ס"א) דכתיב איש אשר יטמא ולא יתחטא כו' יצא כו' שאין מקבל טומאה (והנה התוס' כתבו לפי מה דקאמר הש"ס תחילה בנזיר (שם) אבל באמת מסקינן שם דהטעם הוא משום דאמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה כו' וכמו שביארתי במ"א הא דאיתא במדרש פ' חוקת שאל כו' את ריב"ז אילין מילין דאתון עבדין נראין כמין כשפים כו' מזין עליו שנים ושלשה טיפין ואתם אומרים לו טהרת כו' אמר להם כו' לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי והענין הוא שענין הטומאה תלוי בענין הטהרה שמי שיש לו טהרה יש לו טומאה וכמו דאמרינן בנזיר (שם) כל מי שיש לו טהרה יש לו טומאה, ואם אין לו טהרה אין לו ענין טומאה ומבואר במ"א בארוכה וכמו דאמרינן ביבמות (דף ס"א) אתם קרואי' כו', וע"כ כיון שאין להם טומאה חיצונית אין להם טומאה פנימית וע"כ הי' האזהרה לב"נ קודם מ"ת רק בבחי' איסור ואזהרות ואזהרה שלהן היא מיתתן, וע"כ נאמר במ"ת ואתם תהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וגם הוזהרו שלשת ימים אל תגשו כו' וכמו שאבאר לקמן בענין שחיבת הקודש מכשרת לקבל טומאה כמו דאמרינן בחולין (דף ל"ו) והוא דכל מקום שיש קדושה פוגם יותר ענין הטומאה, וע"כ הוזהרו על ג' עבירות בבחי' טומאה וכל שהוא בבחי' טומאה הוא אפילו באונס, וכמו דאמרינן בכריתות (דף ט') שנזיר שנטמא אפי' באונס נמי מביא קרבן טומאה מפני שענין הטומאה מזיק אפי' באונס ג"כ:
ובזה יתבאר הא דאמרינן בפ"ק דיבמות (דף ל"ט) יבמה יבוא עלי' מצוה שבתחילה הי' עליו בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבוא עלי' מצוה מאן תנא אמר ר' יצחק בר אבדימי אבא שאול והכי קאמר יבמה יבוא עלי' מצוה שבתחילה הי' עליו בכלל היתר כו' יכול תחזור להתיר' הראשון ת"ל יבמה יבא עלי' מצוה כו' אימא רישא מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחילה הי' עליו בכלל היתר ונאסרה וחזר והותרה יכול תחזור להתיר' הראשון כו' בשלמא לרבא כו', אלא לרב יצחק בר אבדימי דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא, וכתבו התוס' דליכא למימר רצה לשם סעודה רצה לשם מצוה דא"צ שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה עכ"ל, ולכאורה מאי נ"מ, דאי בעי אבא שאול כונת מצוה ביבום, וא"כ משמע דסובר דמצות צריכה כונה א"כ הכא נמי מצות צריכות כונה, ואיפשר לומר משום דאתרבי קטנים לאכילת קדשים בזבחים (דף צ"ט) הרי קטן דאינו ראוי לחיטוי ואוכל, א"כ קטן ודאי לאו בר כונה הוא ואפ"ה אוכל. אלמא דא"צ כונה (ובמ"א ביארתי אם בעינן שיאכל כל א' כזית כמו בק"פ):
עכ"ז נראה לי דוחק דא"כ אי הוי סבר א"ש דמצות צריכות כונה ה"ל לאתוי' בפסחים (דף קי"ד) ובר"ה (דף כ"ח) לענין אי מצות צריכות כונה, [ועוד לפי מה שכחב הט"א בנזיר (דף כ"ג) אהא אמר רב' בב"ח אר"י כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם א' אכלו לשום מצוה וא' אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ריש לקיש האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד כו' והקשה הט"א בר"ה (דף כ"ג) דמאי מקשה ריש לקיש נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד, הא ריש לקיש ס"ל בפסחים (דף קי"ד) דמצות צריכות כונה, א"כ איכא למימר האי קרא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם היינו שאכלו לשום מצוה, ופושעים יכשלו בם שלא אכלו לשום מצוה ור"ל ס"ל דמצות צריכות כונה, וכתב הט"א דנ"ל מהא דאפי' למ"ד מצות צריכות כונה היינו בדבר שכל המין ראוי לעלותו כגון מצה שופר ולולב דאין חתי' מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצותו דאיפשר למצוה זו לקיים ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמן עומדין למצותן ודמי לסתמא דגט דאמרינן רפ"ק דזבחים (דף ב') גבי קדשים דקיי"לן כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשירין ולא עלו לבעלים לשם חובה, ואם שחטן סתמא עלו, דסתמא לשמן קיימא, אבל גט שכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' סתמא נמי פסול משום דסתם אשה לא לגרושין קייטא, וכתבו התוס' דאפי' זינתה מ"ע לאו להתגרש בגט זה עומדת דהא איפשר להתגרש בגט אחר כמו בזה, אבל בדבר פרטי המיוחד עומד למצותו וא"א לקיימו אלא בגופן דמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדים כו' ועיי"ש, וא"כ בדבר פרטי סתמא עומד לשם מצוה וא"כ במצות יבום אם אין יבמה רק אחת, א"כ אי איפשר למצוה לקיים ע"י אחרת א"כ הוי כמו סתמן דלשמה קאי, וא"כ אמאי בעי כונה, וראיתי להאחרונים שכתבו על התוס' דמצות א"צ כונה, רק בהא דהכונס את יבמתו משום דקא מכוין לדבר אחר לשם נוי או לשם אישות, גם זה אינו נראה לי דאי מצות א"צ כונה,. כבר הוכיח הט"א בראיות ברורות בר"ה (דף כ"ח) דאי מצות א"צ כונה אפי' מתכוין שלא לצאת נמי יוצא].
ע"כ נראה לי דבאמת מצות יבום יש בה ערוה דאשת אח אלא שהתורה התירתו במקום מצות יבום, אע"ג שכבר ביארתי דעריות הוא בענין טומאה, שמטמא את הנפש, וע"כ לא מהני אונס בזה, רק בענין מצוה הטומאה מסתלקת כיון דהוי מצוה, וע"כ אם מתכוון דווקא לשום מצוה, אבל אם מתכוון לדבר א', אע"ג דמצות א"צ כונה, אעפ"כ נשאר ענין הטומאה של עריות וע"כ סובר אבא שאול דהמתכוין לשם נוי לשם אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, וזהו דווקא ביבום משום שערוה הוא ענין טומאה ומזיק אפי' באונס, רק שבמקום יבום התורה התירתו, וע"כ סובר א"ש דכיון דהוא היתר הבא מכלל איסור של עריות שאפי' באונס נמי מזיק, ע"כ בעינן שיתכוין דווקא למצוה, אבל במנחות אעפ"י דאמרינן שבתחילה היו עליו בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, אעפ"כ לא בעינן שיתכוין למצוה כיון דמצות א"צ כונה כמו שכתבו התוס':
ובזה יתיישב מה שראיתי להח"ש ח' או"ח (ס' ל"ח) ליישב הקושי' על הא דס"ד למילף בריש מס' יבמות (דף ו') דמ"ע דיבום דוחה איסור דעריות והקשה דהא מצינו בק"ו למילף דלא דחי, והשתא ומה פיקוח נפש שדוחה יבום בלי ספק נדחה בשביל עריות, עריות הדוחות פיקוח נפש מכש"כ שידחה יבום, עיי"ש שנדחק בזה מאוד, וגם קשה על תירוצו שם מהא דיומא (דף פ"ה) עיי"ש ודו"ק, וע"כ נראה לי דלא קשה מידי דא"כ כיון דקייל"ן בש"ע יו"ד (ס' קנ"ז) דאפי' שאין בעריות רק לאו לחודא צריך למסור עצמו וא"כ כיון דקייל"ן ביבמות (דף כ"א) דחייבי לאוין מדאורייתא רמי ליבום, אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני', אלמא דלא אמרינן הק"ו דהא פיקוח נפש דוחה יבום בלי ספק ועריות דוחה פ"נ, אפ"ה אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דעריות, וא"כ צריך להבין דמפני מה פיקוח נפש דוחה יבום, ויבום דוחה עריות דחייבי לאוין מדאורייתא, ועריות דוחה פיקוח נפש, אך באמת זה אינו דהש"ע (ס' קנ"ז) לא כתב דכל איסור כו' ג"ע וש"ד אעפ"י שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ול"י היינו דווקא בג"ע של חייבי כריתות והא דכתב אפילו ליכא רק לאו בעלמא היינו לאו דלא תקרבו לגלות, אבל מ"מ הוא לאו דח"כ, וע"כ יהרג וא"י וכן בהא שהאריך בתשובת נב"ת אה"ע (ס' ק"נ) אי בדרבנן יהרג וא"י היינו דווקא בג"ע דח"כ וכהא שאמרו ימות ואל תעמוד לפניו ערומה אבל לא בחייבי לאוין ממש:
אך שראיתי להמ"ל (פ"ה מה' יסודי התורה) שהביא תשובת הרא"מ שנשאל על כהן שנשא חלוצה ואנסוהו שלא להוציאה והשיב דא"א לו לעבור מחמת אונס ממון, ועוד דאפי' בסכנת נפשות לא אמרינן אלא בשאר עבירות, אבל בג' עבירות כו' לא דקייל"ן כל עבירות שבתורה אפי' אומרים לו לאדם חוץ כו' מג"ע וש"ד דאמרינן לאו דוקא הני אלא ה"ה באביזרא דידהו, וראי' מההיא דפ' בן סורר מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול ואמרו הרופאים כו' אלמא לאו דווקא ג"ע בלבד אמרו אלא אפי' בפנוי' ואפי' בדיבור בעלמא כו' שאין בכל אלו איסור הניית פנוי' בלבד משום דאביזרא דידהו כ"ש בנ"ד שהיא איסור ביאה דרבנן כו ועיין מה שכתב הר"ן בפ' בתרא דיומא אהא דאמרינן התם אין לך דבר שעומד כו' דלאו דווקא אינהו גופייהו דכל אבזריי' אסורי והביא ראי' לדבריו מסוגי' דפ' ב"ס שהביא הרא"ם. אלא דצריך לעיין במ"ש הר"ן בסוף דברי' כו' הבא על ב"י לאו בכלל ג"ע הוא דאי בזנות גזירת ד"ד של שם הוא ואי אמרת דאפי' באיסורי ביאה דרבנן עומד בפני פיקוח נפש כדברי הרא"מ וכי גרע גזירת כו' מאיסורי חליצה עכ"ל וא"כ מוכח מהרא"מ דג"ע הוי אפי' חייבי לאוין לא מח"כ דהא דחליצה אינו אסורה מדרבנן רק משום גרושה והרי גרושה היא רק לאו ולא חייבי כריתות ואפ"ה הוי בכלל ג"ע, ואלולי דברי הרא"מ הי' איפשר לפרש דהא דקאמר דלאו דווקא אינהו גופייהו דכל אביזריי' נמי אסורי זהו דווקא באיסור של חייבי כריתות, כגון בא"א שתעמוד לפניו ערומה, והא דאמרינן בס"פ ב"ס (דף ע"ה) דאפי' בפנוי' היינו למיגדר מילתא שלא יהי' בנות ישראל פרוצות בעריות, וכן איתא ברמב"ם (פ"ה מה יסודי התורה) עיי"ש אבל ממה שכתב הרא"מ משמע שאפי' עצם האיסור הוא מחייבי לאוין נמי אמרינן יהרג וא"י:
ע"כ נראה לי דהטעם הוא כמו שביארתי דג"ע הוא עבירה שיש בה טומאה ע"כ אפי' באונס נפגם הנפש, דכל טומאה הוא אפיי באונס וכמו שהבאתי לעיל מהא דיבמות (דף י"ח) דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה, אבל לא משום זונה דבאונס לא הוי זונה וע"כ בכל הג' דברים דכתיב גביי' טומאה, וכמו דאמרינן פ"ק דשבועות (דף ז) יש לי בענין זה להביא שלש טומאות כו' וטומאות ג"ע וטומאות ש"ד כו', ע"כ אינו נדחה בפני פיקוח נפש, דאעפ"י שהוא באונס, מ"מ מטמא להנפש וכמו דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב כמו שהארכתי בזה במ"א, זהו דווקא אם הוא עובר עבירה, אבל במקום שעשה דוחה ל"ת הרי הוא מצוה וא"כ המצוה מטהרת ענין הטומאה, וליכא טומאה כלל, וע"כ יבום הי' דוחה ל"ת דכריתות לא הוי טומאה כלל, משא"כ אם אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כריתות, ומעתה לא קשה קושי' הח"ש דאיך ס"ד דעשה דוחה ל"ת דחייבי כריתות דנימא ק"ו דמה יבום נדחה מפני פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה עריות מכש"כ שיהא עריות דוחה מצות יבום, דזה אינו דהא דפיקוח נפש נדחה מפני עריות היינו משום שבעריות יש בה טומאה ע"כ מזיק להאדם אפי' באונס ג"כ דמ"מ נטמא הנפש אבל אי הוי יבום דוחה כיון שהוא מצוה ממילא ליכא טומאה כלל:
והנה לכאורה לפי מה שביארתי לדעת הרא"מ שאפי' בחייבי לאוין נמי יהרג וא"י וא"כ שייך טומאה אפי' בחייבי לאוין לפי מה שביארתי וע"כ צריך למסור נפשו לדעת הרא"מ, אעפ"כ רמי ליבום מדאורייתא אלא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני', והא דאמרינן ביבמות (דף י"א) אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות, אלמא היכא דאיכא טומאה פטור לגמרי מחליצה ויבום, זה אינו דהתם כתיב האיסור בלשון טומאה והוא טומאה ממש, וע"כ ספק סוטה אסור וגמרינן מזה ספק טומאה ברה"י, אע"ג דהתם איסורא הוא, ועיין בתוס' ב"ק (דף י"א) בד"ה דאין כו', אך בסוטה כתיב האיסור בלשון טומאה, וע"כ כיון דכתיב האיסור בלשון טומאה, ע"כ חמור כחייבי כריתות, אבל ודאי הא דכתיב ולא תטמאו בהם היינו עריות דחייבי לאוין ופוגם את הנפש בבחי טומאה עכ"ז משמעות רוב הפוסקים דיהרג וא"י הוא רק בג"ע של חייבי כריתות ואביזרייהו, וכן משמע בר"ן וברמב"ן ובנימוקי יוסף עיי"ש ודו"ק:
וא"כ נתבאר שבעריות יש בה ענין טומאה ע"כ צריך למסור נפשו, ודווקא בזה אמר אבא שאול שכיון שהטומאה הוא אפי' באונס, והא דמצות יבום הוא דוחה ערוה דאשת אח הוא משום דהוי במקום מצוה ואפי' לפי המסקנא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אך במקום מצות יבום הוא בתורת היתר, אך אעפ"כ ה"מ דווקא במקום מצוה, ע"כ ליתא לטומאה, אבל בלאו"ה איכא טומאה, וע"כ אמר אבא שאול הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, משא"כ בסתם מצות א"צ כונה וכמו שביארתי, אך זהו דווקא לאחר שנתקדשו ישראל בשעת מ"ת, אבל קודם מ"ת לא הי' הענין של טומאה כלל, ואע"ג דכתיב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם היינו שנטמאו ברצון אבל אין להם קודם מ"ת ענין הטומאה שתטמא הנפש, וע"כ אמרינן בסנהדרין (דף ע"ד) שב"נ אינן מצווין על קידוש השם שלהם ואין פגם בנפש', וכמו שביארתי שזה היה במתן תורה שנאמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכהנים יש שאפי' באונס נמי הוי טומאה להם וכן אמר וגוי קדוש, וכמו שביארתי שכל שהקדושה יותר ע"כ פוגם הטומאה כמו דאמרינן בחולין (דף ל"ו) חיבת הקודש מכשרתן לקבל טומאה, וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן ביומא (דף מ) השוכן אתם בתוך טומאותם אפי' בשעה שהם טמאים השכינה שרוי' ביניהן א"ל ההוא צדוקי לר' חנינא השתא ברי טמאים אתם דכתיב טומאתה בשולי', א"ל תא חזי מה כתיב בהו השוכן אתם בתוך טומאותם, אפי' בשעה שהם טמאים השכינה שרוי' ביניהן והענין הוא שכל הטומאה הוא מצד שהם גבוהים במעלה וקדושה, וכמו שאבאר לקמן בענין מה שחיבת הקודש מכשרת, ע"ז אומר השוכן אתם בתוך טומאותם שמוכח שהקב"ה שוכן אתם, דאל"ה לא הי' טמאים דכל עיקר הטומאה הוא משום חיבת הקודש:
ומעתה נבוא לבאר המדרש שהתחלנו וימאן ויאמר אל אשת אדוניו יהודה ב"ר אמר בדבר מצוה ממאנים, מאן יבמי. ובדבר עבירה אין ממאנים והענין הוא שהיא אמרה לו כיון שהיא אונסת אותו, וכמו דאמרינן ביומא (דף ל"ה) שאמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה ה' מתיר אסורים, הריני כופפת קומתך כו' הריני מסמא את עיניך כו' וא"כ כיון שהוא אנוס בדבר, ע"כ אין בידו עון אשר חטא, וע"ז הוכיח יוסף שענין ג' עבירות אלו פוגמים את הנפש בבחי' טומאה, וע"כ אין נ"מ אעפ"י שהוא אונס, וע"ז אומר וימאן יוסף אם לדבר מצוה ממאנים, אעפ"י שמצות א"צ כונה, ובכל מקום שעשה דוחה ל"ת ג"כ לא בעינן כונה שאפי' אינו מתכוין לשום מצוה אפ"ה מקיים העשה, אך גבי יבום כיון שהוא ענין עריות, ועריות מזיק אפי' באונס, וא"כ לא עדיפא מאונס שאעפ"כ הוא מטמא את הנפש ופוגמו, וע"כ יכול היבם למאן, והטעם דהא דנסתלק הטומאה של עריות הוא רק דווקא אם מתכוון למצוה, אבל בלאו"ה הרי נפגם הנפש, אעפ"י שהתורה התירתו, ועדיף יותר מתורת דיחוי שעשה דוחה כו', וע"כ כיון דאשתרי אשתרי, אפ"ה אם אינו מכוין לשום מצוה הרי פוגמו ומטמאו, וא"כ מהו הפעולה שאתה אונסני, אעפ"כ הרי הנפש נפגם ונטמא, מכש"כ לענין עבירה שפוגם אפי' באונס:
אך עכ"ז אי אמרינן דהאבות יצאו מב"נ קודם מ"ת [כמו שהאריך בזה הפר"ד שבזה הי' מחולק יוסף עם אחי' שיוסף אמר שאין לאכול מפרכסת, והם אכלו מפרכסת משום שהם סוברים שיצאו מכלל ב"כ ויוסף אמר שעוד לא יצאו מכלל ב"כ, (ועוד האריך שם הפר"ד שאפי' קודם מ"ת נמי הותר אם נשחטה כראוי שלא מצינו דלישראל שרי ולכו' אסור ואפי' קודם מ"ת, דאלו"ה הרי באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ובזה ביארתי הא דאמרינן בחולין (דף צא) וא"ר יוסי בר"ח מאי דכתיב טבח טבח והכן פרע להם בית השחיטה והכן טול ג"ה בפניהם, והקשו התוס' דילמא לא נאסר ואפ"ה מקיימין כמו שחיטה דקאמר פרע להם בית השחיטה כו' עיי"ש שתירצו התוס' דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בחולין (דף פה) ור"ש מ"ט אמר ר' מני בר פטוש גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוי' אף כאן שחיטה ראוי', ופירש"י כדכתיב אתו יאכלו, וא"כ משמע שהי' שחיטה ראוי' ולא נחירה, ודוחק לומר כמו שנחירה הוי היתר להם, כך צריך שחיטה ראוי' לדידן, ע"כ נראה לי שהמעשה הי' שנתן להם בשר מהבהמה שהיא ממרכסת עדיין והטעם שלא מצינו דבר דלעובדי כוכבים אסור ולישראל שרי, וע"כ פי' קודם מ"ת נמי שרי, אך זהו דווקא בשחיטה כשירה, אבל אם לא נשחטה הרי מפרכסת אסור וע"ז אמר פרע להם בית השחיטה שנתן להם בשר שמפרכסת וע"כ הי' צריך להראות להם בית השחיטה, אבל ג"ה לא הי' צריך ליטול, ע"ז אומר טול ג"ה בפניהם, וכמ"ד ג"ה נאסר לבני נח, ובמ"א הארכתי מזה הרבה]:
וע"כ לפי"ז אם עדיין לא יצאו מכלל ב"נ הרי אין צריך למסור נפשו, וכמו שביארתי שב"נ אינו מצווה על קדושת השם, וא"כ אין ראי' מהא דוימאן דלדבר מצוה ממאנים לדבר עבירה אין ממאנים דזהו דווקא בישראל לאחר מ"ת שמזיק להם אפי' באונס שעריות טומאה כתיב בהו ונטמא ופוגם הנפש משא"כ קודם מ"ת כמו שביארתי:
וע"ז איתא במדרש שאמר לה עוד ענין אחר ויאמר הן אדוני כו' אמר לה למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה לאברהם קח נא את בנך אשמע ליך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן, פי' שאמר לה על שאמרה שכיון שהיא אונסת אותו, א"כ אין כאן עון אשר חטא, וע"ז אמר לה שלמוד הקב"ה להיות נוטל מאהובי בית אביו לעולה, וא"כ אולי יהי' קרבן, ואמרינן בתמורה (דף כ"ח) אם נאמר רובע כו' שהרובע עשה בו אונס כרצון משא"כ בנוגח ופירש"י לענין סקילה ומשום דלענין קרבן פסול בשניהם אפי' באונס, ועיין בב"ק (דף מ'), ע"כ אמר לה שמא יובחר להיות עולה וא"כ יפסול לקרבן, דלקרבן פסול אפי' באונס נמי, אך עכ"ז איפשר לומר כיון דילפינן בתמורה (דף כ"ט) דכתיב כי משחתם בהם מום בם כו' כל מקום שהמום פוסל בו דבר ערוה כו' פוסל בו, וא"כ לב"נ קודם מ"ת שאינו אסור רק מחוסר אבר אבל בעלי מומין כשר, א"כ אפי' נעבדה בו עבירה נמי כשר, ואע"ג דאמרינן בחולין (דף כג) כו' איצטריך קרא למעוטי כרבע ונעבד סד"א הואיל וכתיב כי משחתם בהם מום בם וחכא דבר"י כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה כו' כל שהמום פוסל בהם דבר ערוה כו' פוסלין בו וכל שאין המום פוסל בה כו' והני עופות הואיל ולא פסול בהו מומא כו' אימא דבר ערוה כו' כמי לא ליפסול בהו קמ"לן וכן אמרינן (בזבחים ד' פ"ה) דפסול כרבע בעופות עיי"ש אעפ"כ כראה לי שבב"נ קודם מ"ת הואיל ואין המום פוסל בה אין דבר ערוה נמי פוסל בה והכי משמע בתוס' פ"ק דע"ז (דף ה') במה שתירצו על הא דלא חשיב מחוסר אבר בז' מצות ב"כ, והא דאמרינן בזבחים (דף קיז) טהורין אבל לא טמאין ופריך מי הוי טמאין וטהורין בההיא שעתא אמר רשב"ג אר' יונתן מאותן שלא נעבדה בהם עברה כו' עיי"ש דיש דלא גרסי, ואפי' אי גרסינן הפי' הוא מאותן שלא נעבדה עבירה היינו מאותם שלא כזקקו רק למינן כמו דאיתא בסנהדרין (דף קה) וא"כ לא הי' מן הדין, והי' רק דווקא באותו הזמן שהי' המבול כי השחית כל בשר את דרכו, וע"כ נצטוה נח שלא להקריבם לקרבנות, אבל לא פן הדין ועיין בסנהדרין שם ודו"ק]:
ובזה ביארתי במ"א על הא דכתיב (מלאכי א) וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לאדוני כי מלך גדול אני אמר ה' צבאות, וכבר ביארתי (בא"כ) שהטעות שלהם הי' שכיון שבבית שני אין אש של מעלה מסייעתן ע"כ מותר להקריב בעלי מומין לגבי מזבח, וע"ז אמרו מזבח ה' מגואל הוא, וניבו נבזה אכלו כיון שאין אש של שמים מסייעתן וע"כ התחילו להקריב בעלי מומין, שעל בעלי מומין לא הוזהרו רק כמו דכתיב לחמי לאשי ריח נחוחי תשמרו להקריב לי במועדו, וילפינן מתשמרו בפסחים (דף צו) דצריך ביקור וע"ז אמרו דזה דווקא אם הוא לחמי לאשי וכמו שביארתי שם עיי"ש באריכות:
וע"ז הוכיחן מלאכי בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני אי' כבודי, ואם אדון אני אי' מוראי אמר ה' צבאות ולכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך, מגישים על מזבחי לחם מגואל, פי' שהתחיל להוכיח את הכהנים, כמו שאומר לכם הכהנים בוזי שמי, שבהם תלוי שאם לא ירצו להקריב לא יקריבו, וע"ז אומר חלו נא פני אל מידכם הית' זאת, פי' שהענין תלוי בידי הכהנים על שהם מקריבים בעלי מומין, ע"ז אמר הישא מכם פנים, שכיון שהעבירה היא בידי הכהנים. א"כ איך ישאו כפים אח"כ, וכמו דכתיב (ישעי' א') ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין (דף ל"ה) דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידי' ואין קטיגור נעשה סניגור, וע"ז הוכיח מלאכי להכהנים שהם בוזי שמי, וע"ז אומר ועתה חלו נא פני אל ויתננו מידכם היתה זאת הישא מכם פנים אמר ה' צבאות פי' שאומרים ישא ה' פניו אליך, וזה לא יוכלו לפעול, והענין הוא על הכהנים על שהם מקבלים מפני טעותם שכיון שאין אש שלמעלה אינו פסול בעלי מומין ע"ג המזבח, ע"ז אמר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות, אך ה"מ במומין שהוא דבר שבגלוי כמו דאמרינן מום שבגלוי אינו חוזר, וע"כ הי' להם לכהנים להכיר שהם בעלי מומין שלא יקרבו אך זה ניחא בפסח וחולה, אבל בגזול מנין יהא הכהן יודע שהוא גזול, וא"כ אין על הכהנים בזה אשמה, אך זה ניחא עפ"י מאי דאמרינן בגיטין (דף מה) ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח, ואמרינן בירושלמי (פ"ה דגיטין) וכמה הם רבים ר' גורין בשם ר"ל ג' בני אדם ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי אבל אם לא נודעה לרבים מכפר, ואמרינן בגיטין (שם) דאי יאוש כדי קני אפי' עולה נמי אי לא נודעה לרבים מכפר, וע"כ כיון דרבים הוא ג' בני אדם, ע"כ ודאי מכירין הכהנים, וכמו דאמרינן בב"ב (דף ל"ט) דמחאה בפני ג' דגלוי' מילתא בעינן וכמו דאמרינן דכל מילתא דמיתאמרת באפי תלתא כו', וע"כ הוכיח את הכהנים שלא יקבלו:
אך לפי מה שהחזיקו בטעותם שיכולים להקריב בעלי מומין מפני שאין אש של שמים מסייעתן וע"כ אמרו שאף בריבע ונרבע כיון דכתיב משחתם בהם מום בם וכל שהמום פוסל דבר ערוה כו' נמי פוסל, וע"כ כיון שטעו ומקריבים בעלי מומין, ע"כ התחילו להקריב גם שארי פסולין ועל שאר פסולין כגון רובע כו' ומוקצה ונעבד זה אינו יכול להכיר וע"ז אמר הנביא וארור נוכל פי' בעל תחבולה שאינו רוצה להקריב בעלי מומין מפני הביזיון ועוד שיכיר בו הכהן והוא כבר הוכיח להכהנים על שמקבלין בעלי מומין, וע"ז אומר וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לאדוני, דהיינו דבר ערוה וכו' פי' שאין הכהן יכול להכיר ע"ז אמר וארור נוכל, כו' וזובח משחת ומשחת נק' נעבד ורובע, וכמו דאמרינן בחולין (דף כ"ג) מהא דכתיב כי משחתם בהם מום בם דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר כו' דכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם כו'.
וא"כ כיון שביארתי שזהו דווקא אחר מ"ת, אבל קודם מ"ת לא הי' פסולין לגבי מזבח. ע"כ לא יתיישב בזה שאמר יוסף לאשת פוטיפר שלמוד הוא הקב"ה ליהיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, כיון שקודם מ"ת לא הי' הדין עדיין שיופסלו בכך לקרבן ובפרט באונס, וא"כ עדיין לא הועיל אעפ"י שביארנו תחילה שלחומרא החמירו האבות להיותם כמו לאחר מ"ת עכ"ז לא הועיל לנצחה בתשובתו:
ע"ז אומר המדרש דבר אחר ויאמר אל אשת אדוניו אמר למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה אברהם אחר הדברים הי' דבר ה' אל אברהם במחזה יצחק וירא אליו ה' בלילה ההוא יעקב ויחלום והנה סולם אשמע לך שמא יגלה עלי הקדוש ב"ה וימצא אותי טמא עכ"ל פי' שאעפ"י שהוא באונס אעפ"כ יש בזה טומאה וא"כ לענין התגלות הנבואה צריך שיהי' מנוקה מכל טומאה אפי' באונס:
והנה במה שביארתי לעיל שכל מה שהקדושה נתוספת יותר פוגם הטומאה בזה איפשר ליישב קצת הא שהקשה הט"א במגילה (דף ו) וזה לשונו וק"ל מנ"ל דהני ארבע קראי כולן למעוטי מ"מ קא אתי דילמא חד מינייהו לגופא קא אתי שאם הי' כהן ונזיר נמי אינו מטמא לקרובים כמו נזיר גרידא וכ"ת ולאו כ"ש הוא ליתא דה"א כהן ונזיר גרע טפי מנזיר גרידא דהואיל והותר לו טומאת קרובים לכהונתו הותר לו נמי לנזירתו וכה"ג אמר בזבחים (דף ל"ג) לעולא דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה עיי"ש:
ולכאורה איפשר לומר דאינו שייך לומר כיון שהותר לכהנים טומאת קרובים הותר נמי לנזיר כיון שהכהן לא הוזהר על טומאת קרובים, א"כ איך שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי כיון שלא הוזהרו כלל על כך אך לכאורה יהי' תלוי במה שנחלקו רש"י ותוס' דרש"י סובר בטומאת מ"מ דלא הוזהר הכהן על כך, כמו שלא הוזהר בטומאת קריבים, וא"כ לדעת רש"י לא שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי כיון שלא הוזהר על כך, משא"כ לשיטת התוס' דהא דהותר מ"מ הוא בדרך דיחוי, (ועיין בספרי ע"י ס' א') ע"כ שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי [דאיפשר בטומאת קרובים נמי הוא בדרך דחי'], [והנה במ"א ביארתי דאיפשר לומר דזה יהי' תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בפ"ק דסוטה (דף ג') דאמרינן שם לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אימר חובה, והנה אי אמרינן כר' ישמעאל דלה יטמא רשות א"כ בטומאת קרובים ודאי הטעם משום דלא הוזהר כלל על כך, וע"כ במ"מ נמי איפשר לומר ג"כ דלא הוזהר כלל על כך. משא"כ לר"ע דס"ל לה יטמא חובה איפשר לומר שהוא בדרך דחי',
ובזה הי' איפשר לבאר לכאורה הגמ' דנזיר (דף מח) ולר"ע ג"ש דרבי מכליה ופירש"י דכה"ג מטמא לנגעו ולזיבתו, אמר לך כיון דאמר ער אם הי' כה"ג ונזיר לאחו' הוא דאינו מטמא אבל פטמא למת מצוה מה לי כה"ג לחודי' מה לי נזיר וכה"ג, ולר' ישמעאל כה"ג והוא נזיר מנ"ל כיון דשרי' רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין, ולפי מה שביארתי הי' איפשר לומר דר"ע ור' ישמעאל אזלי לטעמייהו דלר"ע כיון דלה יטמא מצוה, וא"כ לא אמרינן דלא היזהרו על כך בטומאת קרובים רק מצד מצוה וע"כ כיון דלא הותר רק מצד מצוה, ע"כ הוה אמינא דבכה"ג והוא נזיר לא הותר' ' משא"כ לר"י דסובר דלה יטמא רשות, וע"כ אמרינן דגבי טומאת קרובים לא הוזהרו על כך, א"כ במת מצוה ג"כ לא הוזהר על כך, ע"כ אומר ר' ישמעאל כיון דשרי רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאוי מה לי תרי לאוי, ויש לדחות ודוק]:
אך באמת לפי מה שפירשו התוס' בברכות (דף כ) לא אמרינן דלא הוזהרו על כך, אלא שהתירתו התורה, ובפרט לפי מה שביארתי דלר"ע דאמרינן דטומאת קרובים הוי מצוה לא אמרינן דלא הוזהרו על כך, וא"כ תקשה קושי' הט"א, דאמאי לא צריך קרא לגופא דלא נימא הואיל ואשתרי טומאת קרובים לגבי כהן הותר לי' נמי לטומאת נזיר איפשר ליישב קצת והוא כמו שכתב הר"ש מקוצי בפ"ג דברכות (דף כ) דאם הוא כה"ג ונזיר איפשר לומר דלא יטמא למת מצוה, אע"ג דכל חד לחודי' שרי היינו משום דמתגדלת הקדושה וניתוסף הקדושה, ואע"ג דשמעינן כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי למת מצוה ולאביו ה"מ לגבי כהן דקדושתו קדושת עולם, וע"כ אם נצטרף כהונה לנזירות הי' איפשר לומר דאינו מטמא למת מצוה, משום דנתחברו שתי הקדושות יחד, וע"כ הוה אמינא דאינו מטמא, משא"כ בעושה פסח שקדושתו לפי שעה ולא שייך בזה צירוף, וא"כ לפי זה אם ניתוסף עליו נזיר על כהונה מתגדלת הקדושה דכהונה ג"כ, ומצטרף הקדושה אחת לאחת ומתגדלת הקדושה, וע"כ אינו שייך בזה לומר הואיל ואשתרי לכהונה טומאת קרובים נמי אישתרי לנזיר דאדרבא ענין קדושת הכהונה מתגדלת יותר ומצטרפת לקדושת נזיר, ובכה"ג לא אישתרי, ולא אישתרי רק אם הי' רק כהן לחודי', אבל לא לאח"כ שנצטרף קדושת הכהונה לקדושת הנזיר, ובקדושה כהאי לא אשתרי כלל. אך מהתוס' דיבמות (דף כ) בד"ה אטו כו' אבל נישאת קודם שנתמנה כו' לא משמע הכי:
ובזה יתבאר הירושלמי (רפ"ז דנזיר) מודים חכמים לר' אליעזר בכ"ג ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כ גז ומודה ר"א לחכמים בכה"ג ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג, ופירש הפ"מ דקאי על הברייתא דמס' שמחות דגרסינן שם ר"א אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר, וחכ"א יטמא נזיר ואל, יטמא כהן הדיוט וקאמר הש"ס דהאי ברייתא פליגי על מתניתין דפליגי נמי בכ"ג והאי ברייתא סברה דבכ"ג כ"ע לא פליגי שיטמא נזיר דקדושת כ"ג עדיפא, ולא פליגי אלא בכהן הדיוט, וכתב שם הפ"מ ומודה ר"א, יתור לשון הוא, כלומר דכ"ע מודים בהא עכ"ל והוא מגומגם ודחוק מאוד, ואדרבא האי דמודה ר"א ניחא דאע"ג שר"א פליג בכהן הדיוט ונזיר דיטמא כהן, אבל בכה"ג ונזיר מודו ורישא מייתרא דמאי מודים חכמים לר' אליעזר בא לדידהו אפי' בכהן הדיוט ונזיר נמי מטמא הנזיר, והא והק"ע הגיה דה"נ מודים חכמים לר"א בכה"ג טמא והוא דחוק ואין רצוני להאריך, עוד פי' בש"ק שלו והגיה מודים חכמים לר"א בכהן הדיוט והוא נזיר שיטמא כהן הדיוט ואל יטמא נזיר, ומודה ר"א לחכמים בכהן שהוא נזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כהן, וה"פ נזיר יש בו שתי המעלות שמביא קרבן וקדושתו ע"י בני אדם, וכהן הדיוט אין לו אלא מעלה אחת שקדושתו קדושת עולם, ולכך מודים חכמים שיטמא כהן הדיוט ואל יטמא נזיר. אבל כה"ג אף הוא עלתה לו בשתים שקדושתו קדושת עולם, ובאה לו קדושה יתירה דכה"ג ע"י בני אדם שבחרו בו עכ"ל, ודבריו המה כולם תמוהים ומגומגמים מה שכתב דחכמים מודים בכהן הדיוט והוא נזיר שיטמא כהן הדיוט הא לפי מה דאמרי חכמים מוטב שיטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם. א"כ בכהן הדיוט נמי הדין כך, גם מה שכתב דכהן הדיוט והוא נזיר יש בו שתי הקדושות, הא' קדושה דממילא וקדושה שע"י בני אדם דברים אלו מגומגמים ונמשך אחר מה שכתב (רפ"ז דנזיר) כה"ג ונזיר אינם מטמאים כו' וכתב שם וזה לשונו והא דפליגי ר"א וחכמים פירשתי דה"ה כהן הדיוט, וכתב שנ"ל שיש לחלק בין מי שקיבל האיסור ע"י אדם ובין איסור תורה לכך דווקא בכה"ג פליגי חכמים דעדיף מנזיר שאיסורו מן התורה, וע"י אדם, דהא בקבלה הדבר תלוי משא"כ בכהן הדיוט עכ"ל ותמיהני מ"ט לא פירש דפליגי דווקא בכה"ג ונזיר ששניהם שוין שאין מטמאין לקרוביהם, משא"כ בכהן הדיוט שמטמא לקרובים, ומי הכריחו לבדות טעמים חדשים מלבו,
ע"כ אלולי דמסתפינא הי' נ"ל להגיה ולפרש הירושלמי כך מודים חכמים לר' אליעזר בכ"ג ונזיר שמטמא נזיר ואל יטמא כה"ג, וצריך להגיה מודה ר"א לחכמים והא דאמר בכה"ג ונזיר היינו אם הוא כה"ג ונזיר פי' אעפ"י דר"א סובר דכה"ג ונזיר שיטמא כה"ג ואל יטמא נזיר, א"כ סובר ר"א דמעלה דנזיר גדולה יותר מכהונה, וא"כ יש לומר דאם יש כה"ג והוא נזיר, והשני נזיר ג"כ, דיטמא איזה מהם שירצה כיון דמעלה דכהן קילא מנזיר, דהא ס"ל לר"א דיטמא כהן ואל יטמא נזיר וא"כ הו"א דמעלה דכהן לא מהני מידי, ע"ז אומר דאעפ"כ מודה ר"א דאם הוא כה"ג ונזיר והשני נזיר לחודי' דיטמא נזיר, ולא כה"ג ונזיר אעפ"י דמעלה דכה"ג קילא לי' לר"א מנזיר, אעפ"כ אם הוא כה"ג ונזיר מצטרפים שניהם יחד ולהיות הקדושה יותר גדולה, וע"כ יטמא נזיר ולא כה"ג והוא נזיר, ואח"כ אומר מודה ר"א לחכמים (צ"ל חכמים לר"א) כה"ג ונזיר, פי' שהוא כהן ונזיר, (והא דקאמר כה"ג לאו דווקא דהא פליגי בכהן הדיוט נמי) והשני כהן לחודי' שיטמא נזיר (צ"ל שיטמא כהן ואל יטמא כהן והוא נזיר פי' אעפ"י דחכמים סברי דמעלה דכהן עדיפא טפי, וא"כ הוה אמינא אם יש שני כהנים והא' הוא נזיר, דכיון דמעלה דנזיר קילא יותר מכהן, א"כ הוה אמינא דאם א' כהן והוא נזיר, והשני כהן לחודי' דיטמא איזה מהם שירצה, דהמעלה דנזיר לא מהני דמעלה דכהן גדולה יותר, ע"ז אומר דמ"מ אם הא' כהן והוא נזיר, והב' כהן לחודי' דיטמא מי שהוא כהן לחודי' דבהא מודים חכמים ג"כ דכיון דהוא כהן ונזיר מתוסף הקדושה יותר, וע"כ פוגם הטומאה יותר]:
ובזה יתבאר הכתובים (חגי ב) כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא, ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא, ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאום ה' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא כו', והנה בפסחים (דף י"ז) אמרינן רב אמר אשתבוש כהני, ושמואל אמר לא אשתבש כהני רב אמרא אשתבש כהני רביעי בקודש בעא מינייהו ואמרו לי' טהור, ושמואל אמר לא אשתבש כהני כו' אלא לרב מ"ש הכא דאשתבש ומ"ש התם דלא אשתבש כו' רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי, וצריך להבין דמפני מה טעו דרביעי בקודש לא מטמא, אך הענין הוא שהם לא ידעו מזה שחיבת הקודש מכשיר, וא"כ מוכח שאין רביעי בקודש טמא וכמו שכתב רש"י בפסחים (דף י"ט) וזה לשונו ומיבעי לן לר"מ ור"א דאמרי בהדי' דאין משקין מטמאין דבר אחר מן התורה כו' היכי משכחת לה קודש בא לידי רביעי כו', ונראה לי דע"כ לא משכחת לה אלא מדרבנן והתוס' כתבו דדו דמשכחת לה ע"י עצים ולבונה וכן כתבו התוס' בחולין (דף ל"ה) בד"ה אין כו', וא"כ לפי פי' התוס' דרביעי הוא מדאורייתא ע"י עצים ולבונה, וע"כ כיון שהם לא ידעו שחיבת הקודש מכשרת, ע"כ אמרו שאין רביעי בקודש, ואע"ג דלפי מה ששאל לפי פי' ר"ת בפסחים בד"ה רביעי כו' דהשרץ נגע בכנף ונעשה ראשון והכנף אל הלחם או אל הנזיד וחד מהנך אל היין או אל השמן הרי שלשה ואל כל מאכל הרי ארבע ונקט סדר כנף מאכל משקה מאכל דלא בעי למינקט שיעשה כיוצא בו, וא"כ משקין מטמאין מדרבנן, עכ"ז כיון שמדאורייתא אין משקין מטמאין אחרים א"כ מוכח דמדאורייתא ליכא רביעי בקודש כיון דאין משקין מטמא אחרים א"כ ליכא רק אב הטומאה והכלי שנגע באב הטומאה והאוכל שנגע בכלי והמשקה שנגע באוכל הוי שלישי (דהא אין אוכל מטמא כיוצא בו) וא"כ ליכא רביעי בקודש וע"כ לא ידעו רק משלישי בקודש, אבל לא מרביעי בקודש, וע"כ אשתבש כהני בטומאת שרץ ואמרו לא יטמא, ובטומאת מת ידעו וכמו דמשני רבינא שם התם רביעי הכא שלישי:
ואף לפי פי' רש"י שסובר דרביעי בקודש הוא רק מדרבנן, דמדאורייתא ליכא רביעי בקודש וכמו שהבאתי מה שכתב רש"י דלא משכחת מדאורייתא רביעי בקודש, עכ"ז הא דרביעי בקודש מטמא היינו ג"כ משום מעלה, וכמו דאמרינן בחגיגה (דף כ"א) עשר מעלות שנו כאן חמש ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש כו', וכמו שהוכיח רש"י מזה דהוי דרבנן, והטעם היינו ג"כ משום חיבת הקודש, וע"כ כיון דלא ידעו מחיבת הקודש, ע"כ אמרו דרביעי בקודש אינו מטמא אפי' דרבנן:
והנה כבר ביארתי לעיל דכל שגבוה במעלה יותר, ע"כ מזיק לו ענין הטומאה יותר (וכמו שביארתי לעיל) דע"כ בכהן אפי' נבעלה באונס אסורה לו משום טומאה, דכיון דהוא גדול במעלה יותר ע"כ מזיק לו ענין הטומאה וע"כ כיון שהבין חגי הנביא דאשתבש כהני שאינם בקיאים בענין חיבת הקודש שכל שגבוה במעלה יותר מזיק לו ענין הטומאה יותר, ע"ז אמר כן העם וכן הגוי הזה לכל אשר יקריבו שם טמא הוא, ופי' הרד"ק שכן העם הזה אמר על הכהנים. וכן הגוי הזה אמר על כל ישראל עיי"ש, והענין הוא כמו שביארתי לעיל על שאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש פי' כמו שהכהנים מזיק להם ענין הטומאה יותר וכן גוי קדוש שכל שהקדושה יותר מגרע לו ענין הטומאה יותר, וע"כ כיון שראה הנביא שאינם בקיאים בענין חיבת הקודש ע"ז אמר כן העם הזה פי' שהכהנים אין להם מעלה של הכהנים רק כן העם הזה, וכמו דאמרינן בחולין (דף קל"א) מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר אקרי עם ומר סבר לא אקרי עם (פי' דשבט לוי לא איקרו עם) ורב מספקא לי' אי כהאי תנא אי כהאי תנא, אבל הכהנים ודאי לא איקרו עם, וכמו דאמרינן שם וכיפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים אוהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו עם הקהל אלו ישראל, וכפר אלו הלוים כו' אלמא שהכהנים לא איקרו עם, וכן איתא בספ"ק דשבועות (דף י"ג) מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב בי' אשר לעם כו' אלמא דכהנים לא איקרו עם, (ואיפשר לומר דע"כ הוצרכו הכהנים שיהא הפר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ואינם מתכפרים בשעיר המשתלח כמו שיש להם כפרה בשעיר המשתלח בשאר עבירות כמו שסובר ר' יהודה הטעם הוא מפני שבכל עבירות שוים כהנים לישראל ומתכפרים בשעיר המשתלח משא"כ בטומאת מקדש וקדשיו כל שיש להם ענין הקדושה יותר מגרע להם הטומאה יותר, ובזה יתיישב קושי' התוס' דאמרינן שם וכפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים את אוהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו וכפר אלו עזרות. והקשו התוס' דאמאי צריך קרא לכולהו הא לקמן (דף י) גבי כרת לא מצרכינן אלא חד קרא לכולהו ושמא כיון שהשיו לענין כפרה השיו לכל דבר והתוס' כתבו דבהזאה איירי ולפני ולפנים היינו על בין הבדים וההיכל היינו על הפרוכת ומזבח היינו מזבח הזהב ועזרות היינו שירי הדם עיי"ש ובאמת דהכי איתא בירושלמי (פ"ה דיומא) ר' בורקי בשם ר"י אמר מתניתין אמרה דהשירים מעכבין דתנינין וכפר את הקודש זה לפני ולפנים את אוהל מועד זה היכל ואת מזבח זה מזבח הזהב יכפר על העזרות מה אית לך כפרה בעזרות לא השירים, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר לפירש"י דודאי לענין עונש כרת אתרבי כולהו, אבל הכא לענין כפרה על טומאת הקודש כיון שבקדושה כל שהקדושה יותר גדולה ע"כ פוגם שם ענין טומאה יותר, וע"כ צריך כפרה לפני ולפנים לחוד, וכן להיכל וכן למזבח וכן לעזרות, ועיין ביומא (דף מ"ב) ש"מ מעלות דאורייתא ופירש"י מעלות שמנו חכמים במס' כלים (פ"ק) דקאמר התם הר הבית מקודש כו' עיי"ש), וע"כ כיון דאשתבש כהני ולא ידעו ענין חיבת הקודש ע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא שכיון שאינם יודעים מענין חיבת הקודש א"כ כל אשר יקריבו שם טמא הוא, דהא אמרינן בפסחים (דף כ) האי בשר דאתכשר במאי אי נימא דאתכשר בדם והא אר"י מניין לדם קדשים שאינו מכשיר, ואלא דאתכשר במשקי בי מטבחי' והא אריב"ח משקי בי מטבחי' לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין, וא"כ ליכא הכשר רק מחמת חיבת הקודש, וע"כ כיון שאינם יודעים מחיבת הקודש, א"כ אין נזהרים מטומאה כיון שלא הוכשרו, אבל באמת מקבלי טומאה מחמת חיבת הקודש ע"כ אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכמו שביארתי שקרא אותם בשם עם וכמו שביארתי וכן כל מעשה ידיהם וכל אשר יקריבו שם טמא הוא:
אך שצריך עדיין לבאר, דלפי פירש"י בפסחים (שם) על הא דאמר רב רביעי בקודש בעא מינייהו כו' פי' הפסוק הוא כך דהן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם כו' היינו שנגע בשרץ דהיינו במה שבכנפו אל הלחם והוי הלחם ראשון ואל הנזיד והוי הנזיד שני ואל היין דהוי שלישי ואל השמן והוי השמן רביעי, ואל כל מאכל היינו או אל כל מאכל, וכבר הקשו התוס' דמ"ש ואל כל מאכל יהי' פירושו או אל כל מאכל יותר מכולם, ובאמת צריך להבין דמאי הי' השאלה דואל כל מאכל, אך איפשר לבאר עפ"י מה שביארתי דעיקר השאלה אם יודעים מחיבת הקודש, ויתבאר עפ"י מה שביארתי לעיל (דרוש ב) על הא שקשה על התוס' דפסחים (דף ל"ג) שכתבו דמדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה דא"כ איך אמרינן בחולין (דף ק"א) אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו ופרכינן שם שפיר קאמרי רבנן לריה"ג כו' דמאי מקשי הא איפשר שיאכל הטמא פחות מכביצה דאז אינו מקבל טומאה, ותירצתי שם דהתוס' אזלי לטעמייהו דס"ל בפסחים (דף ל"ה) ובכמה דוכתי דחיבת הקודש מדאורייתא, וע"כ אעפ"י דליכא כביצה אעפ"כ ע"י חיבת הקודש מקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה, אבל רש"י ס"ל דחיבת הקודש מדרבנן בפסחים (דף ל"ה) וכן הרמב"ם ס"ל ג"כ דחיבת הקודש מדרבנן כמו דאיתא ברמב"ם ופ"י מה' עו"א ה' י"ז) וא"כ לשיטתייהו מוכח דמקבלי טומאה אפי' בפחות מכביצה דאלו"ה מאי פריך הש"ס שפיר קאמרי רבנן לריה"ג דהא איפשר שיאכל הטמא בפחות מכביצה וע"כ סוברים רש"י והרמב"ם שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, אך באמת כתבו התוס' בפסחים (דף ל"ג) דרש"י בעצמו חזר בו וס"ל דאוכל מקבל טומאה דווקא כביצה, וא"כ לפי"ז מוכרחין אנו לומר דיסבור ג"כ דחיבת הקודש מדאורייתא, וע"כ פריך הש"ס בחולין (דף ק"א) שפיר קאמרי רבנן לריה"ג דאף הטמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו דלא איפשר למימר כגון שאכל פחות מכביצה משום דחיבת הקודש מכשרת שיהא מקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה, והנה רש"י ותוס' הביאו שם דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, דהכי תני' בתורת כהנים מכל האוכל דמטמא בכל שהוא, והיינו דמרבינן מכל האוכל, כמו שמרבינן ח"ש ביומא (דף ע"ד) מדכתיב כל חלב, ולפי"ז איפשר לומר ששאלם הן ישא איש בשר, קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם, ואל הנזיד ואל היין ואל השמן דהיינו ששאלם אם רביעי בקודש מטמא, אם יודעים מענין חיבת הקודש וגם שאלם ואל כל מאכל היקדש פי' כל מאכל היינו בכל שהוא אם מקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה, דבאמת כיון שחיבת הקודש מכשרתו מקבל טומאה אפי' בפחות מכביצה, וע"כ אשתבוש כהני ואמרי דלא יטמא, והא שאמרו אח"כ דמטמא היינו על השאלה דאל הנזיד כו משים דהתם רביעי הכא שלישי אבל לא על כל מאכל דהיינו שיהא מקבל טומאה בכל שהוא משום דלא ידעו מענין חיבת הקודש, (ועיין בהקדמת פי' המשניות להרמב"ם על סדר טהרות שמפרש דרבינא פליג ואמר דגם בטומאת מת טעו עיי"ש) וע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכל אשר יקריבו שם טמא הוא כיון שאינם יודעים מחובת הקודש דע"י חיבת הקודש מקבל טומאה אפי' בכל שהוא, וכן מוכח במנחות (דף ק"ב) א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא א"ל חיבת הקודש מכשרתן כו', וא"כ כיון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי א"כ הוי כמו דליתא לשיעורא, וכבר ביארתי (במ"א) דאפי' לרבנן דלא ס"ל כר' שמעון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אעפ"כ ס"ל באיסורי הנאה דכתותי מיכתת שיעורא במידי דבעי שיעורא והוי כמו דליתא לשיעורא כמו שכתב הר"ן פ"ב דגיטין ולר' שמעון דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי הוי כמו דליתא ואפי' במידי דלא בעי שיעורא ואעפ"כ אמרינן דחיבת הקודש מכשרתן לטמא טומאת אוכלין, וא"כ מכש"כ אם ליכא שיעורא דכביצה חיבת הקודש מכשרתו לקבל טומאה בכל שהוא וע"כ אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה כו', ואשר יקריבו שם טמא הוא שאינם יודעים דחיבת הקודש מכשרת לקבל טומאה אפי' בכל שהוא, וכמו שביארתי שזה הי' הענין של השאלה דואל כל מאכל:
אך עדיין צריך לבאר מה שכתב הרמב"ם הלכות פרה אדומה (פ"ה ה' ו') הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים עצמן אפי' אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין הכל טהור, וכתב הכ"מ בפ"ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים כו' והם עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים כו', ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר"ש אומר פרה מטמא טומאת אוכלים שהיה לו שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאין טומאת אוכלים שלא היה לו שעת הכושר, ונראה שרבינו פסק כמותו, ולפי"ז לדעת רבינו פרה מטמא טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ"ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה, אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר"ש, וכתב הרי"ק שאיפשר שטעמו מפני שדברי ר"ש הוזכרו בכמה מקומות בש"ס כו' ואין זה כדאי לפסוק כמותו עכ"ל, ותמיהני על הכ"מ והרי"ק שאיך כתבו שהרמב"ם סובר דהלכה כר"ש דפרה מטמא טומאת אוכלים שהיה לו שעת הכושר אבל פרים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין, הא אמרינן במנחות (דף ק"א) דתנן ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה כו' כולם מטמאים טומאת אוכלים ר"ש אומר כלם אין מטמאים טומאת אוכלים כו' אר"י מאי טעמא דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, (פי' דכיון דהוי איסורי הנאה ע"כ הוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ע"כ אינו מטמא טומאת אוכלים), והרמב"ם פסק (רפ"א מה טו"א ה' כ"ה) דערלה וכלאי הכרם כו' ובשר פרה אדומה והפיגול והנותר אעפ"י שכל אילו אסורין בהנאה כולם מתטמאים טומאת אוכלים, אלמא שפוסק כת"ק דאיסורי הנאה מטמאים טומאת אוכלים אעפ"י שאינו יכול להחכילו לאחרים דלא כר"ש, ועוד דאיך כתב הכ"מ שסובר כר"ש, וע"כ פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלים חוץ מפרה והא טעמא דר"ש ש דס"ל דרק פרה מטמא טומאת אוכלים הוא מפני שהיה לה שעת הכושר, וכמו דאיתא בב"ק נדף ע"ז) ובכמה דוכתי ר' שמעון אומר פרה מטמא טומאת אוכלים הואיל יהי' לה שעת הכושר ואמר ר"ל אומר היה ר' שמעין פרה נפדית ע"ג מערכתה וא"כ כיון דהרמב"ם פסק כחכמים דר"ש דשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדי' עולמית כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מה' פרה ה' ט) דנשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדי' עולמית א"כ מ"ש פרה מפרים ושעירים הנשרפים:
ע"כ נ"ל שאע"ג שהרמב"ם פסק ספ"א מה' טומ"א דאיסורי הנאה מטמאים טו"א כגון ערלה וכלאי הכרם וכן פרה ונותר הייני דויקא שיהיה בעצמם טמאים טומאת אוכלים ולחייב עליהם משום טומאה ג"כ וכן כתב השעה"מ בפ"ד מה' גירושין שע"כ דייק הרמב"ם וכתב וכולן מתטמאים טומאת אוכלים ולא מטמאין היינו משום דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, וע"כ כתב מתטמאים, אבל אינם מטמאים אחרים כיון דעומדים לשרוף כמאן דשרוף דמי או משום דכתותי מיכתת שיעורא, וע"כ כתב דשעירים ופרים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלים:
ובזה הוא מתיישב קצת מה שכתב הרמב"ם (פ"ק מה' אבות הטומאה ה' ג') הפיגול והנותר וצריד של שנחות הרי הם כראשון לטוטאה ומוני' בהם ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים כביצה, וכתב עליו הראב"ד כמה דבריו מבולבלין ומה ענין ערבוב של צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאים מעצמם וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר כו', ובאמת קשה דמאי ענין הוא זה דהא צריד של מנחות הטעם טשום דחיבת הקודש שכפרתן, והפיגול והנותר גזרו עליהם טומאה משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וכמו דאמרינן בפסחים (ד' פ"ה), אבל לפי מה שכתבתי הי' איפשר דלכאורה קשה דאיך אמרינן דהפיגול והנותר מטמאים בכביצה הא כיון דעומדים לשרוף כשרוף דמי לר"ש ולרבנן הוי כמו דמיכתת שיעורו, וא"כ ליכא שיעור כביצה, אלא ודאי דהטעם הוא משום חיבת הקודש כמו דמשני הש"ס במנחות (ד' ק"ב) גבי נותר ופרה דמטמאים טומאת אוכלים משום דחיבת הקודש מכשרתן, וה"כ הא דמטמאים הפיגול והנותר בכביצה היינו טעמא ג"כ משום דחיבת הקודש שכשרפן דאלו"ה הוי כמה דליתא לשיעורא או משום דכתותי מיכתת או מטעם דעומד לשרוף, [אך דלכאורה קשה קצת הא דקאמר התם מנחות (ד' ק"א) ר"ש אומר יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלים ויש נותר שאין מטמא טומאת אוכלים כיצד לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלים לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלים ופיגול בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלים, תיפוק לי' דפיגול נמי מטמא טומאח אוכלים אפי' לא כגעו בטומאה משום דנותר ופיגול מטפמין את הידים ומטמאין אוכלין ג"כ, וכ"ח זהו רק מדרבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהוכה, אבל הא קאמר דנותר מטמא טומאת אוכלים אם לן לאחר זריקה ולא פיגול הוא מדאורייתא, הא אמריכן במנחות (ד' ק"ב) א"ל ר"א לר"כ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמו וכל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלים עפרא בעלמא נינהו א"ל חובת הקודש מכשרתן א"ל רבינא לרב אשי נהי דמהני להו חיבת הקודש לאיפסולי גופיי' לאקרוי' טמא טיפשות דבעי ר"ל צריד של מנחות מונים בו ראשון ושני כו' כי קא מיבעי לר"ל דאורייתא כי קאמרינן דרבנן, וא"כ כיון דהא דמטמא הוא מדרבנן, א"כ תיפוק לי' דבלאו"ה פיגול ונותר מטמא ויש ליישב ואין כאן מקום להאריך בזה, עכ"פ מה דחשיב הרמב"ם פיגול ונותר עם צריד של מנחות הוא מטעם דהא דפיגול ונוחר מטמאים בכביצה היינו ג"כ משים חיבת הקודש דבלאו"ה ליכא שיעורא דכביצה]:
ובזה יש לבאר הא שאמר להם חגי הנביא כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני כו' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא דלכאורה צריך להבין מה שאמר וכן כל מעשה ידיהם, הא קאמר אח"כ ואשר יקריבו שם טמא הוא, אך הענין הוא כמו שביארתי דאישתבש כהני ולא ידעו מענין חיבת הקודש, וא"כ כיין דלא ידעו מענין חיבת הקודש, א"כ פיגול ונותר אין מטמאים את הידים אפי' מדרבנן דהא עומד לשרוף אי דכתיתי מיכתת שיעורי', וא"כ ליכא שיעור דכביצה, וכן אינו מטמא אוכלים אחרים משום דליכא שיעורא (וכמו שביארתי דע"כ חשיב הרמב"ם פיגול וניתר וצריד של מנחות דבכולם הטעם משום חיבת הקודש) וע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא היא דכיון דאינם יודעים מחיבת הקודש א"כ לדידהו הפיגול והנותר אין מטמאים את הידים משום דליתא לשיעורא וא"כ שמקריבין אח"כ במעשה ידיהם הוי טמא ע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכן כל מעשה ידיהם, ואשר יקריבו שם טמא הוא דודאי מקריבין בידים טמאות:
אך אעפ"כ תקשה מהרמב"ם שהבאתי לעיל דפרים ושעירים הנשרפים אין מטמאים טומאת אוכלים דאם הטעם הוא משום דעומד לשרוף או משום דכתותי מיכתת א"כ אמאי לא מהני להו חיבת הקודש, ע"כ נ"ל שהרמב"ם סובר דאע"ג דמשני הש"ס דמהני חיבת הקודש לפרה ונותר, אעפ"כ להלכה לא אמרינן דמהני חיבת הקודש רק במידי דעומד לאכילת אדם או לאכילת מזבח אבל דבר שאינו עומד לאכילת אדם או לאכילת מזבח לא אמרינן בזה חיבת הקודש, והא דמרבינן עצים ולבונה היינו משום דעומדים להקטירם או לשורפם ע"ג המזבח, אבל לא בפרים ושעירים הנשרפים או בפרה שאינה עומדת לשרוף ע"ג המזבח לא אמרינן בזה דחיבת הקודש מכשרתן, וכה"ג כתבו התוס' במנחות (דף ק"א) בד"ה פיגול כו' וא"ת א"כ עולה לר"ש אינו מטמא טומאת אוכלים דאוכל שאי אתה יכול להאכילה לאחרים כו' וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן בחולין (דף פ"א) לענין אוכל שאתה יכול להאכילה לאחרים בהיא חולין ובנה עולה כו' ותדע דהא עצים ולבונה מקבלים טומאה לר"ש ע"כ משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודי' הא לא מהני חיבת הקודש לשוי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגול במנחה יטמא לר"ש הואיל והיה לו שעת הכושר קודם פיגול מיד שנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה עכ"ל פי' דאי מהני חיבת הקודש א"כ אפי' פיגול יטמא לר"ש דאע"ג דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילה לאחרים אעפ"כ הא היה לו שעת הכושר קודם שפיגל ואע"ג דאקדשינהו במחובר, אעפ"כ מטמא משום חיבת הקודש, וכן בפרה אומר הטעם משום שהי' לו שעת הכושר ואמאי לא נימא דחיבת הקודש מכשיר אעפ"י שאינו יכול להאכילו לאחרים, אלא ודאי דחיבת הקודש אינו מכשיר את מה שאינו אוכל כאוכל ודווקא בעצים ולבונה שעומדים לאכילת מזבח, ע"כ אמרינן בהו חיבת הקודש, משא"כ בדבר שאינו עומד לאכילת מזבח אין חיבת הקודש מכשיר את מה שאינו אוכל להיות כאוכל ולפי"ז איפשר לומר דזהו דווקא בדבר שעומד לאכילת מזבח דהוי אכילה כמו דאמרינן רפ"ג דמנחות (דף י"ז) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר א' אכילת אדם וא' אכילת מזבח כו' וא"כ בפרה ושעירים הנשרפים שאינם עומדים לאכילת מזבח רק עומדים לשרוף בחוץ, ע"כ לא מהני להו חיבת הקודש, וכמו דאמרינן בירושלמי יומא (פ"ו ה' ו) א"ר אלעזר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ששחטן לזרוק את דמן למחר להקטיר אימורין למחר פיגול לשרוף את בשרו למחר לא פיגול שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח ר' שמי בעי אבדו האימורין מהו לזרוק את הדם על הבשר, ולא שמיע לי' דא"ר אלעזר שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח, אלמא דפרים ושעירים הנשרפים מה שנשרפים בחוץ לא הוי לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, וע"כ לא מהני פיגול אם חשב לשרוף את בשרו למחר וע"כ אין זורקין ע"ז הדם, וכה"ג איתא (בירושלמי דסוטה) הבאתיו בספרי נ"י (בא"כ) איכול בראש המזבח ואין שריפה בראש המזבח פי' דלא שייך למימר בראש המזבח אלא הקרבה ואיכול אבל אין שייך לומר נשרפות על דבר שקרב בראש המזבח כו' עיי"ש, וע"כ הוי פרה ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כמאן דעומדים לשרוף וכתותי מיכתת שיעורא, וא"כ ליכא כביצה, וע"כ אינם מטמאים והש"ס משני רק לר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף וא"כ הוי כעפרא ע"כ מוכרח לומר דחיבת הקודש, אבל לדידן דלא ס"ל כר"ש א"כ איפשר לומר דלא מהני בזה חיבת הקודש ורק מתטמאין טומאת אוכלים דלטומאת עצמם לא בעי שיעורא ובאמת אינם מטמאים אחרים משום דלא מהני בזה חיבת הקודש (והא דפיגול ונותר מטמאים אחרים בכביצה היינו משום דבפי' גזרו עליהם טומאה והראי' דהא מטמאים את הידים ג"כ):
ובמה שביארתי יתיישב בזה הא דאמרינן במנחות (דף ק"ב) א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלים עפרא בעלמא הוא לכאורה למה פריך על נותר ופרה ואמאי לא פריך דאיך אמרינן דוהבשר לרבות ענים ולבונה דמקבלים טומאה, דהא עצים ולבונה כיון דעומדים לשרוף א"כ אמאי מטמאים, וכ"ת דלא מצי להקשות לר"ש מעצים ולבונה דהא ר"ש לטעמי' דאמרינן בזבחים (דף מ"ו) ר' שמעון מחייב בדבר שדרכן לאכול אבל העצים ולבונה והקטורת אין חייבין עליהם משום טומאה, דהא אעפ"כ ס"ל דמטמא דאמרינן שם בזבחים (דף מ"ו) אמר רבא מסתברא כמאן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאפר מר והבשר לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא, אלמא דס"ל לר' שמעון כמי הא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, וא"כ ליקשי דאיך מטמאים הא עומדים לשרוף, ועוד רלמה לי' להש"ס בזבחים (דף מ"ו) לומר דטעמי' דר"ש הוא משום דכל דקרינן בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הא איפשר לומר דר"ש לטעמי' דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי, אלא ודאי דבחידי דעומד לאכילת מזבח א"כ עומד לאכילה כמו באכילת אדם, ולא עקרי דעומל לשריפה כלל, דאכילת מזבח הוקשה לאכילת אדם, ובודאי דמהני בזה קיבת הקודש ג"כ, ומה שמקשה הש"ס אינו אלא מנותר ופרה שעומדים לשרוף ע"ז פריך על ר"ש איך מטמא דהא כל העומד לשרוף כשרוף דמי, וע"ז משני הש"ס דלר"ש הוא משום חיבת הקודש, אבל הרמב"ם ס"ל דלרבנן לא אמרינן חיבת הקודש רק במידי דאכילת מזבח, ולא בדבר העומד לשרוף, והראי' דהא אמרינן דוהבשר לרבות עצים ולבונה, וא"כ עצים ולבונה מקבלים טומאת אוכלים, א"כ אמאי אמרינן במנחות (דף צ"ה) א"ר יוחנן לדברי האומר מסגרתו למטה הי' טבלא המתהפכת טמאה לדברי האומר מסגרתו למעלה הי' טבלא המתהפכת תבעי לך מכלל דשולחן בר קבולי טומאה הוא כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת אין מקבל טומאה דומי' דשק בעינן כו' כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב על השולחן הטהור טהור מכלל דאיכא טמא אלא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים כו', ולכאורה קשה דלמה לר"ל לומר הטעם משום שמגביהין אותו (וכן הא דמוכיח דאי אמרינן דמסגרתו למטה הי' טבלא המתהפכת טמאה) דאימא הא דהשולחן מקבל טומאה הוא משום חיבת הקדש ולא גרע מעצים ולבונה, ואע"ג דהתוס' כתבו בזבחים (דף ל"ד) דעצים מקבלים טומאה היינו דווקא אם נתקדש בכלי הא שולחן נמי כיון שמקדש הלחם הפנים כמו דאמרינן במנחות (דף צ"ה) מידי תנור הוא דמקדש שולחן הוא דמקדש ות"כ כיון דמקדש אחרים א"כ בודאי לא גרע מעצים, וכ"ת דתיבת הקודש לא הוי רק מדרבנן, וכמו שכתב רש"י והרמב"ם והא דקאמר דשולחן טמא הוא מדאורייתא משום דהוי כלי הא ר"ל ס"ל דחובת הקודש דאורייתא, וכמו דאמרינן במנחות (דף ק"נ) תפשוט דבעי ר"ל צריד של מנחות מונים בו ראשון ושני או אין מונים בו ראשון ושני כי קא מיבעי לר"ל דאורייתא כי קאמרינן דרבנן, אלמא דר"ל ס"ל דהוי דאורייתא אלא ודאי דחיבת הקודש לא מהני רק במידי דאכילה שעומד לאכילת אדם או לאכילת מזבח כגון עצים ולבונה אבל בשולחן שאינו עומד לאכילת מזבח בזה לא מהני חיבת הקודש רק שהוא טמא מפני שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראים כו' ולא הוי כלי עץ העשוי לנחת]:
ועפי"ז יתבאר קצת באופן אחר הא דכתיב כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמור הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש כו' וכבר דקדקתי לעיל דלפירוש רש"י למה הי' לו לומר ואל כל מאכל דלרב שאומר דרביעי בקודש בעא מינייהו א"כ ונגע בכנפו אל הלחם דהיינו שהשרץ נגע אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין והיין אל השמן, וא"כ הוי רביעי וכן לשמואל דקאמר חמישי בקודש בעא מינייהו ומפרש דבמה שנגע בכנפו, א"כ מה הי' השאלה דואל כל מאכל, וביארתי דאל כל מאכל דהיינו אם הוא פחות מכביצה, ואפשר לבאר באופן אחר והוא שיש ב' מיני מאכל, וכמו דאמרינן במנחות (דף י"ז) וכן בחולין (דף כ"א) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר כו' וע"כ שאל אותם ג"כ ואל כל מאכל פי' כל מאכל היינו כל האכילות דהיינו אכילת אדם ואכילת מזבח ויש בכלל זה לבונה ועצים וכן אימורים שהם עומדים לאכילת מזבח. וע"כ שאלם דאם נגע אל כל מאכל דהיינו מה שעומד לאכילת מזבח, ואע"ג שאינם ראוי' למאכל אדם אם מהני להו חיבת הקודש שיהי' מקבלים טומאה, וע"ז אמרו שלא יקדש, וכבר ביארתי שלא ידעו מענין חיבת הקודש, ועוד איפשר לבאר עפ"י מה שביארתי דאם עומד לאכילת מזבח מהני להו חיבת הקודש, אבל בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכן פרה דעומדים לשריפה ואינם עומדים לאכילת מזבח, ע"כ לא מהני להו חיבת הקודש וכל העומד לשרוף כשרוף דמי או דכתותי מיכתת שיעורא:
והנה כבר ביארתי בספרי נ"י (בא"כ) דהא דהוכיחם מלאכי והבאתם את הגזול ואת הפסח כו' הוא מפני שבבית שני לא הי' אש של מעלה כמו דאמרינן ביומא (דף כ"ב) וארצה בו ואכבד חסר ה' דברים וע"כ סברו דהא דאין להקריב בעלי מומין ע"ג מזבח היינו בביהמ"ק ראשון שהי' בו אש של מעלה והי' לחמי לאישי שהי' בבחי' אכילה כביכול, וע"כ אסור להקריב בעלי מומין, אבל בבית שני שחסר אש של מעלה וכמו דאמרינן ביומא (דף כ"א) אין מיהוי הוי סיוע לא מסייע, וע"כ כיון שאין אש של מעלה מסייעתו, ע"כ לא הוי בבחי' אכילה כמו דכתיב לחמי לאישי ריח ניחוחי, וע"כ הוי רק בבחי' שריפה ואע"ג שהוא על המזבח, ועיין תוס' מנחות (דף יז) בד"ה דלא כו' דאפי' השתא נמי דרבי קרא כו' אי חישב באימורים שתאכלם אש של הדיוט למחר לא הוי פיגול כו' עיי"ש, וע"כ התחילו להקריב בעלי מומין ג"כ שסברו שאינם בבחי' אכילה, ואינם בבחי' ריח ניחוח, (וכה"ג אמרינן בזבחים (דף ע"ז) על מה נחלקו על איברי תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום שר"א אומר יקרבו ורואה אני למעלה כאלו הן עצים (פי' לאו להקטרה) ואמרינן (שם) לדידכו אודי לי מיהת בשר בעלת מום דכעצים דמי ושרי ע"י תערובות מידי דהוי אבשר חטאת ורבנן הכא מאיסי התם לא מאיסי) וע"כ טעו ואמרו שאין זה בבחי' אכילה ואין בזה ריח ניחוח כיון דלא הוי לחמי לאישי, וע"כ התחילו להקריב בעלי מומין. וע"ז אמר להם אפי' לפי טעותם שאין זה בבחי' אכילה והקטרה, עכ"ז הקריבהו נא לפתחך דמ"מ מאיסי, וע"כ כיון שאמרו דכיון דחסר אש של מעלה אין זה בבחי' אכילה, וכבר ביארתי דכל שאינו בבחי' אכילה רק בבחי' שריפה לא אמרינן בזה שיהא חיבת הקודש משוי להו אוכל, וע"כ טעו בתרתי הא' כיון שאין חיבת הקודש כ"כ ע"כ אפי' באוכלי אדם ליכא רביעי בקודש, וע"כ אשתבוש כהני ואמרו לא יקדש, וכן על הא ששאל או אל כל מאכל דהיינו אכילת מזבח ג"כ כגון עצים ולבונה אי מהני לזה חיבת הקודש אמרו ג"כ כיון דחסר אש של מעלה ע"כ לא הוי בבחי' אכילה וע"כ לא מהני להו חיבת הקודש להיות אוכל לקבל טומאה וע"כ אמרו דלא יקדש ולא מהני להו חיבת הקודש, והי' הכל מפני שחסרו אש של מעלה וכבר הארכתי בזה בארוכה בספרי נ"י (בא"כ) עיי"ש, וע"ז אמר חגי כן העם הזה וכן הגוי הזה פי העם הזה קאי על הכהנים כמו שכתב הרד"ק וכן הגוי הזה קאי על ישראל, פי' כמו שהכהנים טועים דבבית שני לא הוי חיבת הקודש גדול כל כך שיהי' רביעי טמא בקידש וכן עצים ולבונה לא מקבלי טומאה כלל שאינם עומדים רק לשריפה ולא בבחי' אכילה שיהי' חיבת הקודש מהני להו שע"ז הי' השאלה דואל כל מאכל, וכן העם טועים בזה שמקריבים על המזבח את הגזול ואת הפסח שאומרים שולחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו פי' שאין זה שולחן ה' כמו שהי' בבית ראשון שהי' לחמי לאישי והי' כביכול בבחי' אכילה, וכעת מגואל הוא וניבו נבזה אכלו פי' שאין זה נק' בחי' אכילה וע"כ מקריבים בעלי מומים ע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני ואשר יקריבו שם טמא הוא:
והנה יש להביא קצת ראי' למה שביארתי שכל שאינו ראוי לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא אמרינן דחיבת הקודש מכשרתו, דהא אמרינן ספ"ג דזבחים (דף לו) אמר רב חסדא מרגלא בפומי' דרב דימי ב"ח בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליו משום טומאה אמר רבא תדע דתני' אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה"נ אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה, ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט ובזה יתיישב קושי' התוס' בפסחים (דף כ"ד) דלמאי צריך רבות אימורים וכתבו התוס' דסד"א דאין חייבין עליהם משים טומאה הואיל ואין, נתרים לטהורים ור"ש תירץ דאיצטריך לריבוי דסד"א דלא יבא איסור טומאה ויחול על איסור חלב, ולפי מאי דאמרינן בזבחים שהוכיחו מזה דאע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה א"כ איכא למימר דלהא גופא איצטריך לריבוי' דלא נימא כיון דלאו בני אכילה נינהו אינו חייב ואיפשר לומר משים דלזה לא צריך קרא דכיון דמרבינן עצים ולבונה, א"כ מכש"כ לאימורים דחייב, אך איפשר לומר דאע"ג דעל עצים ולבונה אינו עובר בלאו כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ה) אבל גבי אימורים איכא לאו] עכ"פ חזינן דס"ד דעל בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו דאין חייבין עליהם משום טומאה דלא חזי לאכילה, ואע"ג דחייב על אימורין (וכן על עצים ולבונה) אך הני ראוי לאכילת מזבח, ע"כ חייב משום חיבת הקודש משא"כ בהני דלא חזו אין חייב כיון דלא חזו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח ואע"ג דמסיק דחייב היינו משום דהפסח לאחר צלי' יהיה ראוי לאכילת אדם וכן לחמי תודה לאחר שיורם יהי' ראוי לאכילה משא"כ בדבר שאינו ראוי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא אמרינן בזה חיבת הקודש (אך איפשר לומר דרב חסדא סובר דחיבת הקודש דרבנן או לפי' התוס' אין לוקין משום חיבת הקודש, ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוס' ביומא (דף מ"ח) דאפר חטאת אין לו טומאה דאורייתא לאו משום חיבת הקודש הא לא שייכא בה כשנעשה אפר, וכבר הביא הט"א בחגיגה (דף כ"ג) מה שכתב ע"ז הרשב"א בתשובה מהא דמנחות (דף ק"ב) דלר"ש נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלים וקאמר משום חיבת הקודש, עכ"פ מהתוס' מוכח דס"ל דלא אמרינן בזה חיבת הקודש, והוא כמו שביארתי דכל שאינו ראוי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא אמרינן בזה חיבת הקודש, וכמו שביארתי שע"כ פסק הרמב"ם דפרים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלים אע"פ שסופן לטמא טומאה חמורה, משום דלא אמרינן בזה דחיבת הקודש מכשרתן וכל העומד לשרוף כשרוף דמי, ועוד כיון דאינם עומדים לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא הוי אוכל, ואעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה אפ"ה בעינן שיהא אוכל כמו דמוכח בכריתות (דף כ"א) לא נצרכה אלא לכדתנן נבילת בהמה טמאה בכל מקים כו' צריך מחשבה ואין צריך הכשר כו' וא"ל רב לר"ח מחשבה ל"ל לטומאה קלה היא גופה טמאה היא א"ל כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצרפה לכפחות מכביצה דהאי והאי הוי כביצה אי הכי ליבעי נמי הכשר כו' כיון דאילו מצרף לי' כזית לא בעי הכשר אלמא אע"ג דסופן לטמא טומאה חמורה אפ"ה בעינן שיהי' אוכל, וע"כ בפרים ושעירים הנשרפים כיון שאינם עומדים לאכילה ע"כ פסק הרמב"ם דאינם מטמאים טומאת אוכלים אע"ג שסופן לטמא טומאה חמורה]:
ועפי"ז יתבאר הירושלמי (ספ"ו דיומא) ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמא בגדים בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמא טומאה חמורה (והוא ט"ס וצ"ל מהו שיטמא אוכלים, וכן מה שהעתיקו התוס' ספ"יב דזבחים (דף ק"ה) הירושלמי ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמא בגדים כו' הוא נמי ט"ס וצ"ל אוכלים) התיב שמואל קפודקי' מעתה יטמאו את אימוריהן אלא בשפירשו (וכתב הק"ע מעתה שהם עצמם מטמאים מחיים א"כ יטמאו אימוריהן כשנוטלים מהם ואיך יקרבו, אלא בשפירשו דהיינו לאחר שחיטה כו', ושגה בזה דמחיים ודאי אין מטמאין כמו דאמרינן בזבחים (דף ק"ה) וחכ"א פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין, אלא דתחילה הוי סבר הירושלמי דמטמא טומאה חמורה אפי' קודם שפירשו האימורים וע"ז קאמר דקודם שפירשו האימורים אינם עומדים עדיין לצאת, וע"כ אינם מטמאים האימורים אלא לאחר שפירשו עומרים לצאת, וע"כ מטמאים אוכלים ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה ואפי' תימר, לא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו והתוס' זבחים (ד' ק"ה) הביאו לזה הירושלמי, וכתב הק"ע לעולם בשלא פירשו ודקשי' ליטמאו אימוריהן שאני אימורים כיון שטומאת הפרים באה מחמת האימורין אין אימורים מתטמאים מהם כהא דאמרינן גבי מי חטאת דאעפ"י שהם מטמאים אחרים אין מתטמאים מאותן שנטמא מהם, ולכאורה איפשר לפרש בפשיטות דאעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה, אעפ"כ לא אמרינן שיהי' זה גרעון לגבי פרים ושעירים הנשרפים שיטמא מחמת זה האימורין, אך הק"ע רצה לומר דקאי על אימורים שיתטמאו מפרים ושעירים הנשרפים וע"כ משני כיון דקא מטמו מחמת האימורין, ע"כ אין האימורים מקבלים טומאה מהם, ולכאורה הוא תמוה שכתב דמטמו מחמת האימורים, דהא קייל"ן דהקטרת אימורים לא מעכבא, וא"כ איך אמרינן דהא דמטמאים הוא מחמת האימורים, ואיפשר לומר דשאני הכא דאע"ג דבכל מקום הקטרת אימורים לא מעכבא, אעפ"כ בפרים ושעירים הנשרפים הקטרת אימורים מעכבין, כמו דאמרינן שם בירושלמי ר' שמיי בעי אבדו האימורים מהו לזרוק את הדם על הבשר, ולא שמיע דא"ר אלעזר שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח פי' וע"כ אין זורקין עליהם את הדם, כמו דאמרינן בפסחים (דף ע"ט) כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק עליהם את הדם היינו משום דזורק על הבשר שהוא אכילת אדם או על החלב שהוא אכילת מזבח, משא"כ בפרים ושעירים הנשרפים אם אבדו האימורין אין זורקין עליהם הדם משום דאינו עומדים לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח וע"כ כיון שהאימורים גורמים לזרוק עליהם הדם, ועי"ז הוי פרים ושעירים הנשרפים ע"כ אין חוזרין ומטמאין את האימורים אע"ג שסופן לטמא טומאה חמורה:
אמנם לפי מה שביארתי איפשר לומר דהא דאמרינן בזבחים (דף ק"ד) דפרים ושעירים מטמאין אוכלים ומשקים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה אע"ג דבעינן שיהי' אוכל כמו שהוכחתי מכריתות (דף כ"א) הוא מחמת האימורים שעומדים לאכילת מזבח, אע"ג דהבשר עצמו אינו עומד לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח אעפ"כ סובר הש"ס דע"י האימורים הוי חיבת הקודש אפי' לגבי הבשר נמי וע"כ מטמאים טומאת אוכלים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה, א"כ כל הענין שמטמאים אוכלים ומשקים הוא מפני האימורים, וע"כ אין האימורים מקבלים טומאה מן הבשר, וע"כ משני בירושלמי ואפי' תימא עד שלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו, והכא נמי כיון שכל הטומאה באה מחמת האימורים שזה עושה חיבת הקודש להיות מקרי אוכל, ע"כ אין האימורים מתטמאין מהבשר דאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו (רק דהרמב"ם סובר להלכה כיון דהבשר עצמו אינו עומד לאכילה ע"כ לא מהני להו חיבת הקודש וכמו שאבאר, אבל לשיטת הש"ס סובר דמהני חיבת הקודש של האימורים לגבי הבשר, אך דאין האימורים מתטמאים מהבשר דאינו מטמא לחזור ולהטמאות ממנו:
אעפ"כ לכאורה יש לפקפק על הכלל הזה דאין הדבר מטמא לחזור ולטמאות ממנו וכמו שביארתי כיון דכל עיקר הגרם של הטומאה הוא מפני האימורים שעושה חיבת הקודש. ע"כ אינו מתטמא מחמת זה, הא לפי מה שביארתי כל הטומאת דעצים ולבונה הוא מפני חיבת הקודש, וע"כ מקבלים טומאה, וזה הוא גרעון לענין הקודש, אלמא דחיבת הקודש גורם לקבל טומאה ממנו, ועוד דמצינו בתוספתא הביאה המ"ל (פ"ד מה' טומאת אוכלים ה' א') והביאה הר"ש (פ"ח דפרה מ"ו) והיא בתוספתא סמוך למה שאמר תחילה שם ופ"ו דתוספתא דפרה) ופרים הנשרפים מטמאים טומאת אוכלים ואח"כ בפ"ז יש כאן שהוא אומר טימאני וטמאתיו טבול יום שהי' בידו קמח של תרומה ומשקין של חולין טהורים ובללן זה טמא ה"ז אומר טימאני וטמאתיו (פי' דהטבול יום אינו מטמא משקין של חולין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין חוץ מטבול יום והקמח לא הוכשר, אך כיון שבללן טמא שנעשה תרומה שהוכשרו ואז מקבל טומאה. קדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמסין טמאין פחותין מכביצה נתונים בתוכה נתונים ונעשו כביצה ה"ז אומר טומאני וטימאתיו, (ועיין במ"ל (פ"ד מה' טו"א) שהוכיח מזה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, דאלו"ה הרי הי' מתחילה נמי טמא) טהור שנפל על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובים אפי' הוא טהור והם טהורים נטמא וטמאן, אלמא דאיפשר לומר שגורם טומאה לאחרים והוא נטמא ג"כ מאותו טומאה אעפ"י שכל א' לבדו הוא טהור:
ועפי"ז ביארתי במ"א על המדרש שאל גוי א' את ריב"ז אילן עובדין דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה כו' ונוטלין את אפרה וא' מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת א"ל לא נכנס בך רוח חזזית כו' כך הרוח הזה רוח טומאה דכתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ מזין עליו מי הנדה והוא בורח לאחר שיצא א"ל תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב א"ל חייכם לא המת מטמא, ולא המים מטהרים אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי כו' ולכאורה צריך להבין מה שאמר דאין המת מטמא דאיזה חידוש הוא שהמת יטמא. אך יתבאר עפ"י מה שכתב בעל העקידה כי ענין טומאת המת הוא מפני שתכלית האדם וסוף שלימותו הוא שלעת קיצו יופרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל א' לעצמו מבלי השאיר א' מהם שום שארית אצל חבירו, ובאופן זה לא הי' המת מטמא, אך מפני שקשה הוא מאוד אצל כלל אנשים מחמת שבחייהם הי' להם התקשרות עצומה הנפש עם הגוף, וע"כ במותם לא נפרדו ונשאר מענין הנפש אצל הגוף ומזה הוא ענין טומאת המת, אבל בלא"ה לא הי' גוף המת מטמא מחמת שהוא עפר כמו דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהי', אך ענין הטומאה מחמת התדבקות הנפש עם הגוף, ומזה נדבקים בזה רוחות הטומאה וע"ש שכתב על הא דאמרינן כתובות (דף ק"ד) אותו היום שמת רבי בטלה קדושה כי לא הי' לו שום טומאה מצד התאחדות הנפש או חלק מחלקים שיבואו צד טומאה בגופו עיי"ש, ועיין בירושלמי דנזיר ובכתובות (דף ק"ג) ובב"מ (דף קי"ד) בתוס' שם ובמ"א יתבאר:
וא"כ הא שהמת מטמא הוא משום חלקי הנפש הנדבק בגוף וא"כ הוא ג"כ חידוש אחרי שהנפש בעצמו הוא טהור כמו דאמרינן בנדה (דף ל') והוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה, והגוף בעצמו ג"כ אינו מטמא מאחר שהוא, עפר אך ע"י התדבקות מחלקי הנפש בגוף ע"כ מטמא, והוא כמו שהבאתי התוספתא (פ"ו דפרה) ה"ז אומר טימאני וטימאתיו פי' אף שהמשקין לבדם הם טהורים והתורמוסים ג"כ טהורים. אך אם נבלע המשקין בהתורמוסין ע"כ נטמאו התורמוסין ע"י הרכבתן ונטמאים המשקין, וע"ז אומר טימאני וטמאתיו, (ואף שזהו חידוש, וכמו שהבאתי תחילה לענין האימורים שאין הדבר מטמא אחרים להיות חוזרין ומתטמאים), וע"ז אמרו לזה דחית בקנה לנו מה את משיב פי' שהוא שאל כפשוטו דאמאי יטהר משום ב' או ג' טיפין וע"ז השיב לו מרוח תזזית אבל לנו מה את משיב פי' שבפרה הוא ענין חידוש שהנוגע בה טמא והמזה ומזין עליו טהור ואיך איפשר שמטומאה יהי' טהרה, וע"ז השיב שאין המת מטמא ולא הפרה מטהר אלא חוקה חקקתי פי' שאף בטומאת המת יש ג"כ חידוש שהנפש בעצמו טהור והגוף לאחר מיתה הוא עפר וא"כ מנין הוא הטומאה, אך ע"י התדבקות חלקי הנפש בחלקי הגוף מזה הוא ענין הטומאה והוא כמו שביארתי על ענין התוספתא דה"ז אומר טימאני וטימאתיו פי' שע"י הנפש מטמא חלקי הגוף ואז יש גרם טומאה אפי' בחלקי הנפש, וא"כ כיון שהטומאה הוא ע"י חידוש הטהרה הוא נמי ע"י אפר הפרה שהוא ג"כ ענין חידוש כמו דכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני: