אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ב לחודש אלול - דרוש ב
כתיב (תהלים נ"ב) למנצח משכיל, לדוד בבוא, דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך, מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום כו' ויש לדקדק מהו שאומר למנצח משכיל לדוד איזה השכלה הי' בזה שאמר מה תתהלל ברעה כו':
ותחילה נקדים לבאר הכתובים (שמואל א' כ"א) ויאמר דוד לאחימלך הכהן כו', ועתה מה יש תחת ידיך חמשה לחם תנה בידי או הנמצא, ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום בצאתי ויהי' כלי הנערים קודש והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי, ויתן לו הכהן קודש כי לא הי' שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול כו'
והנה הפר"ד בדרך הרבים (דרוש י"ג) הביא המדרש שמואל וזה לשונו דוד אשכחי' לאחימלך שהי' עושה לחם הפנים בשבת, א"ל דוד ביום השבת יערכנו עריכתו בשבת ואין מעשיהו בשבת, א"ל אחימלך כך למדני דואג דמעשהו דוחה את השבת, א"ל דוד כך מקובלני עריכתו בשבת ואין מעשיהו דוחה את השבת ע"כ, וכתב הפר"ד וזה לשונו ויש לדקדק במאמר זה טובא שהרי באותה שעה שבא דוד אצל אחימלך מסוכן הי' שאחזו בולמוס שהרי אכל לחם הפנים שאסור לזרים וכדכתיב בקרא להדי', והכי איתא בפי"א דמנחות (דף צ"ו) וא"כ בשעת טירוף הדעת כזאת שאחזו בולמוס, מה לו לדוד להורות את העם את המעשה אשר יעשון עכ"ל, וע"ש בפר"ד שכתב שאמר שני הוראות בכדי שישמעו לו בהוראה השני' להיות נשאלין לו באורים ותומים עיי"ש שהביא הא דיבמות (דף צ"ה) שהקשו ומי מהימן והאמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאחר המעשה אמרה אין שומעין לו ומשני שאני הכא דאיכא מעשה אחרינא בהדה, וע"כ הוצרך להוראה זו כדי שישמע לו ג"כ בהוראה השני' לשאול לו באורים ותומים, וכמו שהביא שם אגדת שמואל לא נטרד דואג מן העולם עד שהמרה בסנהדרין בשעה שאמר דואג ושאל לו באלקים שעשאו מלך לפי שאין נשאלין אלא למלך אמרו אבנר ועמשא תנן כשם שנשאלין למלך, כך נשאלין למי שצורך הציבור בו, א"ל אין נשאלין אלא למלך, א"ל שאול לכו לסנהדרין א"ל הסנהדרין כשם שנשאלין למלך כך נשאלין למי שצורך הציבור בו, ואמרו לשאול כך אמרו הסנהדרין באותה שעה המרה דואג בסנהדרין ואמר אין נשאלין אלא למלך מיד א"ל שאול בא ופגע בכהני ה' [ובמ"א ביארח עפ"י זה הכתוב (רות ג') ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן וכאשר באה אל חמותה אמרה לה כי לא ישקוט עד אשר אם כלה הדבר היום והענין הוא שבועז לא רצה שיודע הדבר שבאתה האשה, והוא כמו דאמרינן ביבמות (דף צ"ה) כל ת"ח שמורה הלכה אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאחר המעשה אמרה אין שומעין לו, וע"כ אם יודע הדבר שבאתה האשה יאמרו שהוא נוגע בדבר וע"כ לא ישמעו לו לדרוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, וכמו דפריך ביבמות (דף ע"ז) על הא דעמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי כו' כך מקובלני עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ופריך מי מהימן והאמר ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומען לו, וכמו שכתבו התוס' שם מחמת שהוא צריך לאותה הוראה כו', וע"כ אמר אל יודע כי באה האשה הגורן ולשחר דרש עמוני ולא עמוניח כו' כמו דאמרינן בכתובות (דף ז') ויקח עשרה אנשים מזקני העיר כי' מיבעי לי' למדרש עמוני ולא עמונית כו']:
והנה עפי"ז יתיישב מה שלא פירש רש"י (שמואל א' כ"א) על הפסוק ושם איש כו' כמו שפירשתי בספרי נ"י, שרש"י פירש ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול ופירש"י נעצר לפני ה' עוצר עצמו לפני אוהל מועד לעסוק בתורה, ואני ביארתי בספרי נ"י (דרוש י"ג) וזה לשונו ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול וכתבתי שאיפשר לפרש עפ"י מאי דאמרינן ביבמות (דף ע"ח) ויבקש דוד את פני ה' היינו ששאל באורים ותומים דגמר פני פני כמו דכתיב ושאל לו במשפט האורים לפני ה', וע"ז אומר שנעצר לפני ה' היינו לשאול באורים ותומים. וכ"ת הא אין שואלין אלא למלך ולאב"ד ולמי שהציבור צריך בו, ע"ז אומר אביר הרועים דהיינו שהוא אב"ד וע"כ הי' נשאל באורים ותומים עיי"ש, אבל לפי מה שביארתי כעת א"ש עפ"י אגדת שמואל שדואג סבור שאין נשאלין אלא למלך, וע"ז הלשין לפני שאול, ורש"י בעצמו הביא (שמואל א' כ"ב) ושאול לו באלקים עשיתו מלך שאין נשאלין באורים ותומים להדיוט, וע"כ לא פירש רש"י כמו שפירשתי שנעצר לפני ה' לשאול באורים ותומים מחמת שהי' אב"ד, דהא לפי אגדת שמואל סובר דואג שאין נשאלין רק למלך, ע"ז אומר ושם איש כו' נעצר לפני ה' עוצר עצמו לפני אוהל מועד לעסוק בתורה, ועיי"ש בפרשת דרכים בדרך הרבים מה שהאריך בזה:
ול"נ לבאר עפ"י מה שכתב הרד"ק הביאו הפר"ד בדרך החיים (דרוש י"ט) דאף דבבית אחימלך לא הי' להם חול, וכי לא הי' בכל העיר לחם חול שישאל דוד מא' מבני העיר עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קודש, וכ"ת שלא רצה דוד לגלות עצמו בעיר ובסתר בא אל אחימלך הי' לו לאחימלך לבקש לחם חול מא' מבני העיר להאכיל לישראל, וכי היה חוקרים לאחימלך בעבור מי מבקש איתה והתשובה כי נוב עיר הכהנים היה כולה כהנים לפיכך נקראת עיר הכהנים, וכיון שהיה כולה כהנים ולא היה ישראל שוכן ביניהם הי' כל עיר אוכלי תרומה והתרומה היא לזרים בעון מיתה והמסוכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האיסור אם אין לו מותר, ומשני דברים האסורים מאכילין אותו הקל, ולפיכך נתן לאחימלך לחם הפנים המוסרים לפני ה שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה ועיי"ש מה שכתב הפר"ד שזהו דווקא אם הם טהורים, אבל אם, הם טמאים בהיפוך, דטמא שאכל תרומה הוא במיתה אבל טמא שאכל קדשים הוא בכרת, ע"כ מוטב שיאכלו תרומה, וע"ז אומר אך אם נשמרו הנערים מאשה. עיי"ש שהאריך בזה:
וע"כ נ"ל דהנה מבואר במנחות (דף צ"ה) דהאי דינא אם אפיות לחם הפנים דוחה שבת תלוי בזה אם התנור מקדש דאם התנור מקדש ע"כ צריך לאפות בשבת, דאם יאפו אותו מע"ש תפסול בלינה, וע"כ אפייתו דוחה שבת אבל אם אין התנור מקדש אז יכולים לאפות מע"ש, וע"כ אין אפייתו דוחה שבת וכמו דאמרינן (שם) במנחות אמר רבה הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת כו' ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת איפסלה בלינה כו' וא"כ כיוון דלדברי מדרש שמואל אשכחינהו בשעת אפיה שאופין בשבת, וא"כ ס"ל דהתנור מקדש וע"כ כיון דהוקדשה בתנור יש לה קדושת כלי, ושוב אינו מועיל לה פדיון, וכמו דאיתא בשבועות (דף י"א) א"ל קטורת קא אמרת שאני קטורת דקדושת דמים הוא, אלא מעתה לא תפסול בטבול יום, אלמה תני' דנתנה במכתשת נפסלה בטבול יום, וכ"ת כל קדושת דמים מפסלו בטבול יום, והתני' המנחות מועלים בהם משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסול בטבול יום ומחוסר כיפורים ולינה, קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא אלא מאי קדושת הגוף הוא. אלא מעתה תפסל בלינה כו' אלמא דקודם קדושת כלי אינה נפסלת בלינה וכן בטבול יום, וכן אמרינן ביומא (דף מ"ח) קא ס"ד מדפסל טבול יום פסלה נמי לינה כו' ובהדיא תנן פ"ב דמעילה (דף ט') לחם הפנים מועלין בה משהוקדשה קרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום כו', וא"כ אי אמרינן דאין אפייתו דוחה שבת אלא נאפה מע"ש א"כ אין התנור מקדש, ואינו נפסל בלינה ולא נפסל נמי בטבול יום, וא"כ לפי"ז מוטב לאכול מהלחם הפנים שלא נתקדש בכלי ולא נסדר על השולחן, ואפי' לא נשמרו הנערים מאשה, עכ"ז מוטב לאכול לחם הפנים דהא אם טבלו שוב אינה נפסל בטבול יום, ותרומה הוא בעון מיתה:
ועוד דכיון שלא נתקדש בכלי א"כ איפשר לפדותו, וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו) בד"ה הואיל כו' שכתבו וי"ל דהואיל ואי בעי מתשיל עלה דלא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט, אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק לי' שאין התנור מקדשם, דאם היה התנור מקדשם, א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותם קודם יו"ט, וכן מוכח במנחות (דף ע"ב) דמ"ד אין אפייתן דוחה יו"ט קסבר דאין התנור מקדשם עכ"ל, וא"כ מוכח מזה דאם התנור אין מקדשם יכולים לפדות, עיין בשעה"מ (ה' יו"ט פ"ג) שהקשה על ע"ש התוס' דאמאי לא נימא הואיל ואי בעי פריק, וע"כ מותר לאפות ביו"ט, דהא אסור לפדות ביו"ט, וליכא למימר כיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש. דהא דאין שבות במקדש היינו דווקא כשהוא לצורך גבוה, אבל לצורך עצמו לא כי' עכ"ל, ולי נראה דלא קשה מידי דהא אסרינן בביצה (דף כ"א) אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא נמי לא חזי דהא שתי הלחם דחובת היום הוא וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט, וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דמדאורייתא אמאי לא דחו יו"ט דהא הואיל ואי בעי פריק, אלא ודאי דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן להתיר]:
וכן כתבו התוס' בפסחים (דף מ"ז) בד"ה נאכל כו' דאם באו עדים קידם מנחה א"כ למחר ביום ו' חול גמור הוא ויכולים לאפות לחם אחר ביום ו', והלחם הראשון יפדה שאין התנור מקדשים כיון דקא סבר דאינו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט, וכן כתבו התוס' במנחות (דף ק') בד"ה שני כו' ומחרת דהוא ע"ש חול אעפ"י שכבר אפי לחם הפנים מערב יו"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חום כמו שנוכל יותר והראשון נאכל בפדיון ואעפ"י דאמר בפ' המנחות (דף קא) כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, היכא דאיכא תקנה לא אמר משום לחם חום ביום הלקחו כדאמרינן פ' התכלת (דף מ"ז) גבי שני כבשים ששחטן על ארבעה חלות ותודה ששחטה על שמונים חלות כו' עיי"ש, וא"כ כיון שמשמעות התוס' דאינו אלא מדרבנן, [ועיין בשעה"מ פ"ה מה' ערכין דלשמואל הוא מדרבנן ולר"כ היא מדאורייתא] א"כ מפני פיקוח נפש בודאי טוב יותר לפדות, ובפרט אליבא דשמואל דס"ל דאפי' טהורים נמי נפדין וא"כ אי אמרינן דהתנור אינו מקדש הי' יכול לפדות:
ובזה יתבאר המדרש דדוד אשכחי' לאבימלך שהי' עושה לחם הפנים בשבת א"ל דוד ביום השבת יערכנו עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת, א"ל אחימלך כך למדני דואג דמעשהו דוחה את השבת א"ל דוד כך מקובלני עריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה שבת וא"כ לדברי דוד שאמר שאין מעשיהו דוחה שבת ונאפה מע"ש א"כ ס"ל דאין התנור מקדש דאלו"ה נפסל בלינה, וא"כ מותר לדוד לאכול עכ"פ ע"י פדי':
וע"כ כתיב (שמואל א' כ"א) ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה וכמו שביארתי דבטהרה מוטב לאכול קדשים שאינה לזרים רק בלאו מלאכול תרומה שהוא לזרים במיתה, אבל אם הוא בטומאה הוא בהיפוך, דלאכול תרומה הוא במיתה ולאכול קדשים בטומאה הוא בעון כרת, וע"ז כתיב ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום כו', וא"כ מוטב לאכול קדשים שהוא רק בלאו מלאכול בתרומה, והוא דרך חול פי' שבחול צריך לאפותו כמו דאמרינן במנחות (דף צ"ה) אליבא דר' שמעון ר' שמעון סבר בשבת אשכחינהו דקא אפי לי' א"ל לא דרך חול בעית למיעבדי' לי' מידי תנור מקדש שולחן הוא דמקדש ואף כי היום יקדש בכלי פי' כמו שמפרש רש"י שם במנחות (דף צ"ה) ואף כי היום יקדש בכלי בתמי' קאמר וכי היום יקדש בתנור וא"כ כיון שאין בו קדושת כלי מותר לפדותו או שהפי' הוא ואף כי היום יקדש בכלי כמי מותר דהא אחזו בולמוס והי' מסוכן, וכמו דאמרינן שם במנחות], וא"כ לפי"ז אתי שפיר הא שהתוכח דוד עם אחימלך שזה הי' לצרכו של דוד שלפי סברת דוד אעפ"י שאחזו בולמוס, אעפ"כ מאכילין אותו הקל הקל, א"כ מוטב להאכילן מלחם הפנים שנאפה, כיון שאמר לו כך מקובלני עריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה השבת, וא"כ צריך לפדות לחם הפנים שנאפה וליתן לו לאכול, ולא להאכילו לחם הפנים המוסרים מלפני ה', דהוי קדשים ואסור לזרים, ואף דלשיטת דוד שאין לאפותו בשבת, א"כ יתבטל לחם הפנים אעפ"כ וכי אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה, וכמו דאמרינן בקידושין (דף נ"ה) רק שיש לדחות דקרבן ציבור שאני ועיין במנחות (דף מח):
אך לפי מה שכתבו התוס' במנחות (דף צ') ובזבחים (דף פ"ז) דאם נסדר ביום השבת כיון שנסדר כהלכתו אפי' הי' שם כמה ימים אינם נפסלים בלינה שנעשו לחמו של שולחן עיי"ש מה שתירצו הסוגי' דזבחים (דף פ"ז) והסוגי' דיומא (דף כט) וכן כתב הלח"מ ברמב"ם פ"ה מה' תמידין ומוספין על מה שכתב הרמב"ם שם שאפי' נשאר הלחם עם הבזיכין על השולחן כמה שבתות אין בכך כלום, ותמיהני על שלא הביאו הירושלמי (פ"ו דשקלים ה' ג') בעון קומי ר' אילא לא הי' שם לחם מהו להניח לשבת הבאה אמר לי' כתיב ונתת על השולחן לחם הפנים לפני תמיד לחם פנים אפי' פסול וכתב שם הק"ע בלשון שני שאם לא הי' שם לחם לערוך ביום השבת מהו להניח הלחם הראשון על השולחן שהרי לא יתקלקל גם בשבת הבאה מיהו פסול הוא משום לינה, וכתב שם עוד לפני תמיד שיהי' תמיד לפני ה' אעפ"י שהם פסולין, ותמיהני על הק"ע שכתב בפשיטות שהוא פסול והא לפי משמעות הסוגי' דזבחים (דף פ"ז) דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, א"כ לא הוי פסול כלל משום דנעשה לחמו של שולחן ואם הירושלמי פליג על הש"ס שלנו הי' לו לבאר, ואיפשר לומר דקראו פסול לפי שהוא כענין פסול דהא מצוה לסלקו אלא דאינו נפסל בלינה משום דאין לינה מועלת על השולחן ונעשה לחמו של שולחן, ועוד נראה לי דע"כ אמר הירושלמי תפי' פסול היינו משום דאעפ"י שנעשה לחמו של שולחן ואינו נפסל בלינה, אעפ"כ לא הי' בו ענין הנס שיהי' חם ביום הלקחו, כיון שעיקר מצות התורה הוא לסלקו ביום השבת וע"כ לא הי' בו ענין הנס הזה, וע"כ אומר ונתת על השולחן לחם הפנים לפני תמיד אפי' פסול דהיינו שלא הי' בו ענין נס הזה, וקאי על הא דסמוך לי' שם בירושלמי דאמר שם על של כסף כו' לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח לא כן תני זה א' מן הניסים שנעשו בביהמ"ק שכשם שהי' מניחין אותו חם כך הי' מוצאים אותו, חם שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו פי' וא"כ הי' יכולין להניחו אף על של כסף כיון שהי' מוצאים אותי חם, וע"ז משני ריב"ל אימר אין מזכירין מעשה ניסים פי' שאין סומכין על הנס, וע"ז אומר בעון קומי ר' אילא לא הי' שם לחם מהו להניחו לשבת הבאה, ע"ז אומר ונתת על השולחן לפני תמיד אפי' פסול כו' אעפ"י שכשר אך שאין בו ענין נס הזה שיהי' חם ביום הלקחו וכמי שאבאר לקמן:
ובזה יתיישב דלמאי אומר הכתוב (שם) ויתן לו הכהן קודש כי לא הי' שם לחם כי אם, לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו, ואמרינן בחגיגה (דף כו) שסילוקו כסידורו דכתיב לחם חום ביום הלקחו ומה שייך זה לענין הכתוב שנתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה', אך דאלו"ה הי' נותן לו יותר מלחם הפנים שנאפה כיון שאין התנור מקדש ועל השולחן הי' מונח הלחם של שבת שעברה דהא מאכילין אותו הקל הקל וכמו שביארתי אך שא"כ הי' מונח על השולחן לחם של שבת שעברה ולא הי' לחם חום ביום הלקחו, ע"כ נתן לו אחימלך הלחם הפנים שהוסר מעל השולחן כדי לסדר על השולחן הלחם הפנים שנאפה בשבת ויהי' לחם חם ביום הלקחו ודוק:
והנה לכאורה יש לומר דהא דלא עשה אחימלך כמו שאמר לו דוד מהא דמקובל דאין אפיתו בשבת, אלמא דאין התנור מקדש ומ"ט נתן לו לחם הפנים המוסרים מלפני ה' דאיפשר לומר שאין מזה ראי' שאפיתו אינו דוחה שבת ונאפה מע"ש שאין התנור מקדש דילמא הטעם הוא דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת, וכן פסק הרמב"ם פ"ג מה' פסולי המוקדשים ה' כ' דכלי שרת אין מקדשים אלא מדעת וע"כ אפי' אם הי' התנור קודש אפ"ה נאפה מע"ש ואינו נפסל בלינה, וכמו דאמרינן ספ"ד דסוכה (דף מ"ט) כמעשהו בחול כך מעשיהו בשבת כו' ואמאי ניתי במקודשת אמר זעירי קא סבר שאין שיעור למים וכ"ש מקדשים שלא מדעת אבל אם כלי שרת אינו מקדש אלא מדעת יכולים להביא אפי' במקודשת כיון שאין דעתם שתתקדש רק עד למחר:
וכן הי' נ"ל לפרש מה שתמהו האחרונים על הרמב"ם שפסק דאפיתו מע"ש הא כיון דס"ל דמדת יבש נתקדשה, א"כ הו"ל מקודשת ואיפסל בלינה וכתב הפר"ד בדרך הרבים מה שהסכימו האחרונים הרב בעל לח"מ והרב בעל בה"ז שהרמב"ם ס"ל דתנור של קודש חול הי' ולא הי' מקדש, ואף דנתקדש ע"י מדת יבש, לא קשה דהא אמרינן בזבחים (דף פ"ק) דכ"ש אין מקדש אלא בקודש, וע"כ פוסק כסתמא דמתניתין דמנחות (דף צ"ה) דא' שתי הלחם וא' לה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ח מה' תמידין ה' ז') ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות וע"כ אעפ"י שכלי יבש מקדש, אפ"ה כיון שהי' בחוץ, ע"כ אינו מקדש (ובזה יתיישב קושי' התוס' במנחות לדף נ"ז) בד"ה ושמעיבן כו' וצ"ע דמשמע הכא דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחם הפנים משנמדד בו סולת בעשרון ולא משתמע בשום דוכתא דלקדוש אלא או בתנור או על השולחן לקמן בפ' שתי הלחם (דף נ"ה) דקאמר ושניהם מקרא א' דרשו והוא דרך חול ובפ"ב דמעילה (דף ע') תנן גבי לחם הפנים קרמו בתנור הוכשרו לפסול וגבי מנחות תנן קדשו בכלי, דכיון דאמרינן דלישתן ועריכתן בחוץ ע"כ לא קדשו דאינם מקדשים אלא בפנים, משא"כ במנחות שהי' בפנים, כמו שכתב המ"ל (פ"ח ע"ה תמידין שם) (רק מה שכתב הפר"ד דהלח"מ נמי פירש הרמב"ם כמו הרב נה"ז, דהטעם משום דמעשיהן בחוץ וע"כ אינו קדוש הוא קצת תמוה דהא הלח"מ הקשה (בפ"ה שה' תמידין ה' ז') דמ"ש הוא משאר מנחות שכל מעשיהם בפנים ותירץ כמו שכתבו התוס' משום דשתי הלחם ולה"פ אינם טעונות שמן אבל המנחות טעונות שמן, ולפי מה שפירש הבה"ז לא מצי לעשותם בפנים דא"כ הי' נפסלים בלינה), ולכאורה הוא קצת קשה דאם החנור הי' של חול אמאי הי' של מתכת, וכן כתב הרמב"ם (פי"ב מ"ה מעה"ק) דתנור של מקדש של מתכת הי', וא"כ אמאי צריך שיהי' של מתכת דהא אמרינן בזבחים (דף כ') אלא הא דאמר ר"כ אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת הי' כעביד דחרס דהיסקו מבפנים הוא, ומשני כיון דאיכא שתי הלחם ולה"פ דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור ה"ל כ"ש, וכלי שרת דחרס לא עבדינן, וכ"א דהטעם הוא משום דשבירת כלי חרס היא גזירת הכתוב, והסקת התנור לא הוי פנים חדשות כיון דאורחי' בכך כמו שכתבו התוס' שם, הא הרמב"ם כתב דבישול בלא בלוע היי ספק אלמא דהוי ספק אי היי גזה"כ, ע"כ הי' נראה יוחר לומר דתנור הי' של קודש, והא דלא נפסל בלינה, הוא משום דהרמב"ם פסק דאין כ"ש מקדש אלא מדעת (והא שהי' התנור קודש היינו משום מנחת מאפה כמו שהקשה התוס' שם), רק דלפי"ז איפשר דאפ"ה נפסל מדרבנן שמא יאמרו לדעת נתקדש, וכפו שכתב המ"ל (פ"ג מה' בהמ"ק ה' כ') ע"ה בחרו להם דרך אחרת, דס"ל להרמב"ם דהתנור אינו מקדש]:
עכ"פ מן התורה אין ראי' מהא שאמר דוד כך מקובלני דעריכתו בשבת ואין אפייתו בשבת דהתנור אינו מקדש דלמא התנור מקדש והא דאפייתו מע"ש היינו משום דכ"ש אין מקדש שלא מדעת ומן התורה אינו מקדש כלל וא"כ אינו נפסל בלינה, וזהו דווקא אם אופין מע"ש, אבל הכא גבי אחימלך דאשכחינהו דוד שאופים בשבת, וא"כ נתקדש בכלי לדעת, וכיון שנתקדש לדעת א"כ שוב לא מהני פדי', וע"כ לא נתן לו רק לחם הפנים המוסרים לפני ה' ולא מזה שאפה בשבת, ובזה יתיישב קושיות התוס' בחגיגה לדף כ"ו) דאמר ריב"ל כם גדול נעשה בלחם הפנים סילוקו כסידורו וכתבו התוס' לענין שהי' רך ומה שאמר הפסוק חום ביום הלקחו לאו דווקא אלא דחם לא הי' דאיכא מ"ד במנחות (דף צה) שנאפה מע"ש ואי איפשר שישמור החום עד יום השבת כו' שזהו רק למסקנת הש"ס במנחות (דף בה) דלא אמרינן דבשעת אפי' אשכחינהו, אבל לדברי מדרש שמואל שמצאום שאופים בשבת (ועיין בפר"ד שמתרץ דלא ליפליג האגדת שמואל על הש"ס) א"כ ניחא שפיר ביום הלקחו שהם הי' אופים בשבת כמו שאמר אחימלך שלמדו דואג דאפייתו בשבת:
ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל א' כ"ב) ויאמר אליו שאול למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלקים שמחמת שני הענינים שנתן לו לחם ושאול לו באלקים, ע"כ לא עלתה לו ההתנצלות לפני שאול עיי"ש, ואף אנו נאמר לפי מה שביארנו שבענין שאילת אורים ותומים, אעפ"י שדואג אמר שאין נשאלים אלא למלך עכ"ז שמע לדוד שהלכה כמותו, וא"כ אמאי לא שמע לו אחימלך לדוד בזה ג"כ במה שמקובל דאין אפי' לחם הפנים דוחה שבת, וא"כ כיון שאפוית בע"ש מסתמא אין התנור מקדש, וא"כ סגי לי' בפדי', ובאמת נתן לו לחם הפנים המוסרים לפני ה', וע"ז הטעים דואג לשאול שמזה מוכח שידע אחימלך המעשה כי דוד בורח מפני שאול, ואחימלך ג"כ בקושרים, וע"כ נתן לו אחימלך מהחמשה לחם הפנים שנמצא ת"י וכמו דאיתא בירושלמי סוף סוכה ר' יודא כו' קריי' מסייע להן תני', ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם או הנמצא, ואחימלך מן המשמר היוצא הי', [ועיין בק"ע שהקשה דהא אחימלך כה"ג הי' והוא נוטל חמש חלות לעולם כפמורש ביומא בבלי פ"ק (דף י"ז), אך לדברי רבא שאמר התם דכולה רבי וסבר לה כר' יודא, דמשמר הנכנס נוטל שבע, וע"כ מעשר בעי למפלגי, וע"כ נוטל חמש, א"כ מ"מ מוכח כר' יודא, ואין כאן עקום להאריך בזה] וע"כ נתן לו אחימלך הלחם שלו שהגיע לחלקו, ולא נטל מהלחם שאפה כדברי דוד. והטעם שכיון שידע שדוד בורח מפני שאול ע"כ אם יטול מלחם הפנים שצריך להניחו על השולחן, א"כ ירגישו בזה כל הכהנים ויתוודע לפני שאול, וע"כ נתן לו הלחם הפנים המוסרים לפני ה', אף שלדברי דוד הי' צריך ליתן לו הלחם הנאפה שאין בו קדושת כלי ונפדה, אך מחמת שלא יתוודע לכולם, א"כ מוכח מזה שאחימלך ידע ששאול רוצה להמיתו והוא בורח מפני שאול, ע"כ נתן לו הלחם שלו, ואי איפשר לומר שזהו מחמת שלא רצה לקבל דברי דוד שאפיתו מע"ש רק כמו שאמר שילמדוהו דואג. וע"כ כיון שאפיתו בשבת א"כ התנור מקדש וא"כ יש בו מעילה וע"כ מוטב שיאכלוהו לחם הפנים המוסרים מלפני ה', שאין בו רק איסור זרות, וא"כ מ"ט שאל לו באורים ותומים והלא דואג אמר שאין נשאלין באורים ותומים רק למלך, אלא ודאי ידע שדוד הלכה כמותו, וא"כ מ"ט נתן לו אחימלך הלחם שלו, ומ"ט לא נתן לו הלחם הפנים שנאפה אלא ודאי שלא ירגישו בו הכהנים, וע"ז כתיב ויאמר אליו שאול למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם פי' שהוא הלחם שלו, שאילו הי' מניחו ליטול מהלחם הפנים שנאפה בשבת לא הי' שייך לומר בתתך לו, כיון שאין לכהנים חלק בו, ולא הי' לו שעת היתר לכהנים, ואילו הי' פודה אותו דוד הי' נוטל משלו [וכמו דאיתא בנדרים (דף פ"ד) כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב בי' נתינה כו', וכל מקום דכתיב נתינה מסתמא אית לי' טובת הנאה, דאלו"ה לא שייך נתינה, ואילו הי' נותן לו לחם הפנים שלא נסדר על השולחן לא הי' שייך לומר נתינה] וכן הי' מאמר דואג וישאל לו בה' וצידה נתן לו, וא"כ למה נתן לו מלחם הפנים שהגיע לחלקו, א"כ מזה מוכח שידע הענין, וע"כ לא רצה שהכהנים ירגישו בזה שיראו שלא יהי' לחם על השולחן (ולפי מה שבארתי שיניחו הלה"פ על השולחן שמתחלק בשאר שבתות), וא"כ יתפרסם הדבר ויודע שאול ע"כ נתן לו חמשה לחם ממה שהגיע לחלקו ואיש אל ידע בזה מאומה:
וע"כ כתוב שם (שמואל א' כ"א ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה' כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי בורח הוא ולא גלו את אזני, ולכאורה צריך להבין דאיך מוכח שידעו כי בורח הוא אך זהו מפני הלה"ר של דואג שלפי מה שהורה דוד שאפיתו מע"ש א"כ אין התנור מקדש, וא"כ מ"ט לא נתן לו מלחם הפנים שלא נתקדש עדיין על השולחן ולא נתקדש בקדושת כלי, אלא ודאי שלא ירצו שיתפרסם הדבר מה שנתנו לו, ואם היה נוטלים הלחם הפנים שנאפה לא הי' לחם על השולחן והי' נתפרסם הדבר, וע"כ כתיב ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה', שאמרו שאין ראי' שאפי' לפי הוראת דוד דאפית' מע"ש, עכ"ז אין ראי' שהטעם משום דכ"ש אין מקדשים שלא מדעת, וע"כ כיון שהכונה הי' שלא יתקדש כדי שלא יפסול בלינה ע"כ אינו קדוש, משא"כ הכא שאפיתו בשבת, וא"כ נתקדש לדעת וע"כ לא רצו ליתן לדוד מזה הלחם רק מהלחם הפנים שסילקו מעל השולחן שכבר יצא מידי מעילה כיון שהיה לו שעת היתר לכהנים, וא"כ אין ראי' שידע מזה, או כמו שביארתי שרצה לשום לחם חם ביום הלקחו, וא"כ אם הי' נותן לו מלחם הפנים שנאפה בשבת והי' מניח על השולחן הלחם של שעברה לא הי' לחם חם ביום הלקחו, וע"כ נתן לו מחמשה לחם המוסרים מלפני ה' וכמו שביארתי, וע"כ כתיב ויאמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים שאמר לו נתפסת כדג אתה הלשנתה עליהם אתה הרוג אותם, והענין הוא כמו שביארתי שאמר הלשנתה עליהם, פי' שהוכחת בלה"ר שלך שגם ידם עם דוד והראי' שלא רצו שיתפרסם דאלו"ה הי' נותנים לו לחם הפנים שלא נסדר על השולחן, וכמו שמוכח מהוראת דוד שאין התנור מקדש:
ועפ"י זה יתבאר מה דכתיב (תהלים נ"ב) מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמיה אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה פי' שסיפר בלשונו ברמי' לרמות ולהוכיח לשאול כי ידעו הכהנים כי ברח הוא, והמה ג"כ בקושרים עם דוד וכמו שביארתי שהוכיח לשאול שגם הוא בקושרים עם דוד והראי' שלא נתן לו מלה"פ שנאפה בתנור, ולכאורה הי' לו לומר שאחימלך עשה כן מפני שסובר שהתנור מקדש וכמו שלמדו דואג שאפיתו בשבת דאי יאפה מע"ש יפסל בלינה רק דואג שרצה להלשין על דוד אמר שבזה בודאי אין הלכה כמותו, רק כמו דוד שהתנור אינו מקדש, וא"כ לפי"ז עשה אחימלך שלא כדין עפ"י הוראת דואג וחילל את השבת בחנם, ע"ז אמר לו דוד מה תתהלל ברעה כו' פי' שאתה אומר לה"ר וא"כ תתהלל ברעה שלא יפה עשית דמה שהורית שאפיתו בשבת משום דהתנור מקדש, רק כדי להלשין על אחימלך בלה"ר של שקר, וע"ז אמר לו אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה פי' אף שהוא רע לגבך ג"כ דלפי לה"ר שלו א"כ עשה שלא כדין, אך השקר אהוב כ"כ לפניו עד שהוא מדבר אפי' מה שרע אליו לשבח את דוד ולומר הלכה כמותו וא"כ היה לו ליתן מהלחם האפוי אף שרעה הוא לגבי' דלפי"ז עשה שלא כדין, אך למען ספר לה"ר של שקר כו', ע"ז סיפר לה"ר אף שהוא רעה לגבי' שמתוך כך יהי' נאמן אצל שאול יותר וע"ז אומר אהבת רע מטוב שקר מדבר בצדק סלה:
ועוד הי' יכול להמליץ את אחימלך דס"ל דהטעם האפיתו מע"ש הוא משום דכ"ש אין מקדש אלא מדעת, וא"כ הכא לדעת נתקדש כמו שביארתי אך הוא אמר דלא כהלכתא דכלי שרת מקדש שלא מדעת אף דלא כהלכתא שמזה יהי' מוכח שגם ידו עם דוד, וע"ז אמר לו אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה פי' אומר אף דלא כהלכתא, רק בכדי לפעול רע, ועוד הי' איפשר לפרש מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום, ואיתא בילקוט ד"א אדם העוסק בחסד אל כל היום זו תורה ותורת חסד על לשונ' יעסוק בדברים הללו ותעשה תורתך פלסתר, והענין הוא דאמרינן בסנהדרין (דף ק"ו) תורתו של דואג משפה ולחוץ הי' שאם אדם לומד תורה שיתקדש גופו זהו תורה לשמה וע"ז כתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכמו דאמרינן בסוכה (דף נ') תורה לשמה זו היא תורה של חסד אבל תורתו של דואג הוא מן השפה ולחוץ שלא הי' כוונתו שיכנוס התורה לפנים רק להראות לחוץ שיש בו תורה, אך אי אמרינן דכ"ש מקדש שלא מדעת עכ"ז התורה מקדשתו, אבל דואג שסיפר לה"ר והי' מוכרח לומר שכ"ש מקדש שלא מדעת, וא"כ מדנאפה בע"ש ש"מ דתנור אינו מקדש וע"כ הוכיח מזה מדלא ניתן לו לחם האפוי מסתמא גם יד אחימלך ג"כ עם דוד, וא"כ כיון שדואג ס"ל דכ"ש מקדש שלא מדעת, ע"ז אמר לו מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום כיון שחסד אל נטוי עליך כל היום וכ"ש מקדש שלא מדעת נמי, א"כ אמאי לא הכשירתו התורה להיות צדיק אעפ"י שעסק שלא לשמה עכ"ז כיון שמקדש שלא מדעת ג"כ א"כ הוי כמו תורה של חסד (ועיין בדרוש ט"ו) במה שביארתי שזה דמי אם הכלי מקדש מה שנתן בתוכו או שנותן בתוך הכלי קמח של קודש והכלי מתקדשת עיין שם:
אך אעפ"כ נראה לי כמו שכתבו האחרונים הבה"ז והפר"ד דהרמב"ם ס"ל דהתנור אינו מקדש כלל דליכא למימר כמו שביארתי משום דכ"ש אין מקדשים אלא מדעת, דא"כ כיון דלה"פ ושתי הלחם אינם צריכים קדושת תגור למאי צריך לקדש התנור, וכמו דאמרינן בזבחים (דף צ"ו), אלא הא דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת הי' נעביד דחרס דהסיקו מבפנים הוא, ומשני כיון דאיכא שתי הלחם ולה"פ דאפייתן בתנור וקדושתו בתנור ה"ל כ"ש, וכ"ש דחרס לא עבדינן, וכתבו התוס' שם הא דלא קאמר משום מנחת מאפה תנור, וכתבו שם דהא בהא תלי' דאם שתי הלחם ולה"פ לא בעי תנור לא בעי נמי מנחת מאפה תנור, וא"כ למאי צריך לקדש התנור, וא"כ לא הי' התנור קודש, ואפי' לפי טעותם שהי' אופין בשבת, א"כ הי' סבורין שהתנור קדוש, אעפ"כ אינו קדוש כלל, וכמו דאיתא בשבועות (דף ט"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, וכיון שאמר לו דוד שההלכה הוא שאין אפייתו דוחה שבת, וא"כ ש"ה ולה"פ אינם צריכים קדושת תנור, א"כ ממילא לא נתקדש התנור, שכל הקידוש הי' ע"י עבודתן ועבודתן מחנכתן, וכמו דאמרינן במנחות (דף ז') פגע בי' ר"נ א"ל כיצד קומצין א"ל מכלי זה, וכתבו התוס' למאי דמסיק דמגבי' לי' כהן יש לתמוה מאי השיבו לכלי זה. ושמא אשמועינן אעפ"י שלא
נמשח שעבודתו מחנכתו, וא"כ התנור ההוא לא נמשח כיון שהלכה הוא שאינו קודש, וע"י העבודה ג"כ לא נתחנך:
ומעתה נחזור לראש הא דכתיב למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי ויגד לשאול כו' הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמי', שהטעים לשאול ואמר לו לה"ר על שלא נתן לו מהלחם האפוי בתנור, וכמו שביארתי שהיה ירא שלא יתפרסם הדבר, וא"כ ידע דדוד בורח הוא, ועוד חשש שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וכמו דאמרינן בסוטה (דף ז') עיי"ש בארוכה, אך אמרינן שם דאם אית ליה קלא כגון בעדים זוממין לא חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וא"כ לפי מה שהיה סוברים מתחילה דתנור מקדש, וא"כ יש בו קדושה, וא"כ שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וא"כ יהיה מוכרח לפרסם שבא דוד וחידש ההלכה שאופין מע"ש והתנור אינו קדוש, וע"כ מותר לפדותו כמו שביארתי, וא"כ יתפרסם הדבר, וע"כ נתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה', וא"כ מוכח שאחימלך ידע כי דוד בורח הוא, וע"כ רצה להסתיר הדבר וכמו שביארתי תחילה:
והנה אפשר לומר עוד לכאורה דהא דנתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' ולא נתן לו מלח"ה שנאפה כיון שאין התנור מקדש וכמו שאבאר, דהנה הפר"ד כתב על הא שפירש רש"י על הא דאמרינן ביומא (דף פ"ג) ואמר רבה היכא דאיפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין, ופירש"י בדלא איפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו. והקשה הפר"ד (דרוש י"ט) דאמאי לא יפריש התרומה ואח"כ יבטל ברוב, וא"כ לא יעבור רק על איסור דרבנן דאין מבטלין איסור לכתחילה, וכתב הפר"ד דס"ל לרש"י דכל איסור שהוא נעשה לצורך החולי כגון טבל ותרומה דאכילת טבל או תרומה שהוא צורך החולה וכן לשחוט לחולה או להאכילו נבילה דע"כ לצורך החולה צריכין אנו להתיר איסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבילה בזה אנו משערים האיסורים איזהו קל ואיזהו חמור, ומאכילין אותו הקל הקל תחילה, אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלין איסור אין בו צורך לחולה כלל דמאי איכפת לי' אם אנו מבטלין איסור אם לאו, ואעפ"י שאנו מצילים אותו מאיסור חמור, מ"מ כיון שאין בו צורך לחולה כלל לא ניתן איסור זה לדחות אף שהוא איסור קל, ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כגון שהוא צורך החולה ממה שיעבור על איסור קל כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה כלל, וסימנים מצאתי לחילוק זה ברלב"ג בפירושו על שאמר אחימלך לדוד אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה, וזה לשונו והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שיותר מפני פיקוח נפש. כי האכילה בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב, ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני זה, אחר שאינה בעצמותה סיבה להסיר הסכנה ע"כ:
וכתב ע"ז הפר"ד שישתקע הדבר ולא יאמר שלא מצינו שום איסור שאינו נדחה מפני פיקוח נפש, חוץ מג' דברים כו' אבל שאר כל האיסורים בכללם נדחים מפני פיקוח נפש, ואלו הם דברים פשוטים כו' גם מה שכתב הרלב"ג בסוף דבריו ולזאת הסיבה בעינא יותר לכבות את הנר ולא יותר לטלטל כמו שביארנו במקומו ע"כ, וכתב ע"ז הפר"ד דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר כו', [יהנה מדברי הרלב"ג משמע שכל שאינה סיבה בעצמותה להסיר הסכנה כגון הטומאה אינו ניתר לחולה, ומשמע אפי' בענין שהוא מדרבנן, וכמו שכתב ולזאת הסיבה בעינא כו' ולא לטלטל את הנר, עיין בכריתות (דף י"ג) כל האוכלין מצטרפין לפסול הגוי' בכדי אכילת פרס כו' התירה לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור אפי' טובא מפני הסכנה ועיי"ש בתוס' ד"ה התירו כו', ויש לחלק ודו"ק] עוד כתב שם הפר"ד הן אמת דקושי' הרב בדברי אחימלך שאמר לו לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה הוא קושי' עצומה דלא ימנע אם ידע אחימלך בסכנת דוד שאחזו בולמוס כו', א"כ מי התיר לו לתת לו לחם קודש שהוא אסור לזר כו', ועיי"ש שהאריך בזה ופי' עפ"י מה שכתב הרד"ק דאף דבבית אחימלך לא הי' לחם וכי לא הי' לחם בכל העיר, וכתב דהטעם הוא משום דנוב עיר הכהנים הי' כולה כהנים והי' כל העיר אוכלי תרומה, והתרומה היא לזרים בעון מיתה, וע"כ כיון דמאכילין אותו הקל הקל תחילה, לפיכך נתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה:
וע"כ כתב הפר"ד שזהו דווקא אם לא נטמא, אז הוי לחם הפנים המוסרים מלפני ה' קל טפי דהא לית בה עון מיתה, אבל אם היו טמאים אז הוא בהיפוך דקדשים חמירי דטמא שאכל תרומת הגוף הוא במיתה וקדשים הוא בכרת, וכרת חמור טפי ממיתה, וע"ז אמר אחימלך אם נשמרו הנערים אך מאשה, שאז צריך להאכילם דווקא תרומה, משום דתרומה בטומאת הגוף הוא במיתה וקדשים בטומאת הגוף הוא בכרת, [ול"כ דאיפשר לומר דמלבד שקדשים חמור טפי שהוא בכרת, עוד הוא חמור טפי שבקדשים האוכל בטומאת הגוף אם נטמא הבשר ג"כ אעפ"כ הוא בכרת כמו דאמרינן בחולין (דף ק"א) טמא שאכל קודש בין קודש טמא בין קודש טהור חייב, אבל טמא האוכל תרוממה שנטמאה אינו אלא בעשה, וכמו דאמרינן בחולין (דף קי"ג) ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, וכבר האריכו בזה האחרונים שאין הטעם משום שאין איסור טומאת הגוף חל על איסור תרומה טמאה, דהא חל בכולל, אלא הטעם משום שמחוללת ועומדת, וא"כ כיון דמאכילין אותו הקל הקל א"כ אם לא נשמרו הנערים מאשה צריך שיאכלו תרומה טמאה. דאינו עובר רק בעשה, דהא מחוללח ועומדת, ועוד כיון דנגע בה הטמא תטמא התרומוה, וא"כ ממילא ליכא רק עשה, וכמו דאמרינן בחולין (דף ק"א) אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו, וכן הקשו התוס' ביבמות (דף ע"ג) בד"ה טומאת עצמם מניין אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמם למה לן אזהרה לאוכל בטומאת הגוף כו' ומתרצים דבתחב לו חבירו בבית הבליעה אי נמי בלא היכשרו, אבל בלא"ה כיון שנגע בו טימאהו, וא"כ בודאי דצריך להאכילו תרומה שהוא רק בעשה, מלהאכילו קדשים שהוא בכרת בטומאת הגוף (וראיתי בס' יערות הדבש ח"ב שהוכיח כדעת הרמב"ם דאוכלים מקבלים טומאה בכל שהם, דאלו"ה איך אמרינן בחולין (דף ק"א) אמרו לו אף טמא שאכל הטהור כיון שנגע בו טימאהו, ופרכינן בגמ' שפיר קאמרי רבנן לר"י הגלילי כו' וקשה דאמאי קושי' דהלא שיעור אוכלים אסור בכזית, א"כ מצינו שפיר טמא שאכל דהיינו שאכל פחות מכביצה קודש, ולא טימא את האוכל ובענש בכרת כטמא שאכל את הקודש כשיעור כזית כו' אלא ודאי כדעת הרמב"ם דמקבל טומאה בכל שהוא עיי"ש, ולכאורה הוא קושי' עצומה על התוס', אך אעפ"כ איפשר לומר שאין זו קושי', ועיין בשעה"מ (פ"י שה' ברכות) דבקדשים כיון שחובת הקודש מכשרתן, ע"כ מקבלי טומאה אפי' בפחות מכביצה, ולפי"ז רש"י והרמב"ם והתוס' אזלי לטעמייהו, דרש"י לטעמי' דס"ל דחובת הקודש מכשרתן אינה אלא מדרבנן בפסחים (דף ל"ה) וכן דעת הרמב"ם דאינו אלא מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם (פ"י מה' טומאת אוכלים ה' י"ז), וע"כ קשה דאיך אמרו לו אף טהור שאכל את הטמא טימאהו, דהא איפשר לומר שיאכל בפחות מכביצה וליכא למימר מטעם דחיבת הקודש מכשרתן, וע"כ מקבל טומאה אפילו פחות מכביצה, דהא אינהו ס"ל דחיבת הקודש אינה אלא מדרבנן, וע"כ סוברים דאוכלים מקבלים טומאה מדאורייתא בכל שהוא, אבל התוס' לשיטתייהו שהוכיחו בפסחים (דף ל"ה) ובכמה דוכתא דחיבת הקודש הוא שדאורייתא, וע"כ אי איפשר לומר שיאכל כזית, דהא חיבת הקודש מכשרתן ואפי' ליכא כביצה נמי מקבל טומאה בקדשים, וע"כ אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור טמאוהו) וע"כ אמר לו אם נשמרו הנערים אך מאשה, דאם לא נשמרו הנערים מוטב להאכילם חרומה מלהאכילם קדשים כגון לחם הפנים אפי' אחר שהוסר מעל השולחן, אבל לא כמו שכתב הרלב"ג, וכמו שביארתי]:
אך שראיתי להפר"ד שהסכים במקצת לסברת הרלב"ג שהקשה על רש"י שפי' דהא דאמרינן ביומא (דף פ"ג) דאמר רבה היכא דאיפשר בחולין דכ"א לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין כו' ופירש"י בדלא איפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו, והקשה הפר"ד דאמאי לא יפריש התרומה ויבטל ברוב, וכתב הפר"ד דס"ל לרש"י דכל איסור שהוא נעשה לצורך החולה וכגון טבל ותרומה דאכילת טבל או התרומה שהוא צורך להחולה, וכן לשחוט להחולה או להאכילו נבילה, דע"כ לצורך החולה צריכין אנו להתיר האיסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבילה בזה הוא שאנו משערים האסורים איזהו קל ואיזהו חמור ומאכילין אותו הקל הקל תחילה, אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלים איסור אין בו צורך להחולה כלל דמאי איכפת לי' אם אנו מבטלים האיסור אם לאו, ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור מ"מ כיון שאין בו צורך להחולה לא ניתן האיסור זה לדחות אף שהוא איסור קל ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהוא צורך החולה ממה שנעבור על איסור קל כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה עכ"ל, וכן כתב שם וזה לשונו ואף שסתרנו סברת הרלב"ג מ"מ עיקר החילוק שכתבנו לדעת רש"י דלא הותר לבטל האיסור בידים כיון שאין במעשה זה תועלת להחילה, ניתן להאמר ובמקומו עומד עכ"ל:
ולפי זה איפשר לומר שזהו סברת אחימלך שע"כ נתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה', שהיא בעצמה תועלת להחולה, משא"כ לפדות הלחם שנאפה בשבת אף שלפי מה שאמר דוד שאין אפיתו דוחה שבת, וא"כ אין התנור מקדש, אפ"ה כיון דאסור מ"מ מדרבנן ואיפשר שגזרו בעת ההיא ג"כ, ועוד שאין פודין מדרבנן נמי בשבת, (ואיפשר שאז גזרו ג"כ) (ועוד שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וכמו דאמרינן בסוטה (דף ז') דאעפ"י דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' מקודש, אעפ"כ שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול), וכל זה אין בו תועלת להחולה ע"כ נתן לו יותר מלחם הפנים שהיא בעצמותה תועלת להחולה:
ואעפ"כ לא נראה לי כמו שכתב הפר"ד ודוד כיון להלכה במה שאמר שאין אפייתו בשבת, וכמו שביארתי שרצה שיתנו לו מלחם האפוי שעדיין לא נסדר על השולחן, וכמו דכתיב וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, וכמו שהקשה הפר"ד בעצמו מהא דיומא (דף פ"ג) מהא דקאמר רבה היכא דאיפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' והקשו פשיטא ותירצו לא צריכה בשבת וחזרו והקשו בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא, ולפי מה שחילקנו נהי דהפרשת תרומה בשבת אין בו כי אם איסור טלטול בעלמא מ"מ כיון דאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לדחות דומי' דאין מבטלין איסור אע"ג דאיסורו קיל מהאיסור עצמו כיון דאין בו צורך להחולה ע"כ נ"ל ליישב קושי הפר"ד דאיפשר לומר דרש"י לטעמי' שפסק בחולין (דף ק"ט) כר' יהודא דאמר מין במינו אפי' באלף לא בטיל עיי"ש וא"כ לא יועיל הביטול, ואעפ"י שהתוס' במנחות (דף כ"ב) כתבו דזהו דוקא בדבר לח כמו דם, ובזה סובר ר' יהודה דווקא דמין במינו אפי' באלף לא בטיל אבל לא ביבש כמו שהאריכו שם התוס', אך רש"י אזיל לטעמי' דלא
ס"ל כמו שכתבו התוס' דמיירי דווקא בלח בלח, וכמו שפירש"י ביבמות (דף פ"א) חתי' של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות תעלה, ר' יהודה אומר לא תעלה, ופירש"י משום דקא סבר מין במינו לא בטיל כו' עיי"ש ואיפשר דרש"י יתרץ כל הקושיות שהקשו התוס' במנחות דבתרומה ביד בעלים אית לי' לר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל משום דאיפשר לבטל להיות כמבטל, דהיינו שישאל על התרומה והא דתרומה עולה בק"א היינו בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עלי', ועיין תוס' מנחות (דף כ"ב) וא"כ הכא בחולה דאמרינן דיפרוש א"כ הוא כתרומה ביד בעלים, וא"כ אין פעולה שיבטל דהא מין במינו אפי' באלף לא בטיל, (והתוס' פרשו הא דרבה כמו שפירש הפר"ד לדעת הר"ן דהא דאמר רבה כי פליגי בלא איפשר היינו שאין הבעלים בעיר), אבל זה ודאי דמעשרין בשבת לצורך החולה ומותר לעבור על איסור דרבנן אעפ"י שאין בזה תועלת לחולה, והכא משום שאי איפשר לבטל לפי שיטת רש"י דפוסק כר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל, וא"כ לפי"ז בודאי דמותר לפדות לחם הפנים שנאפה בתנור כיון דלא קדוש עדיין בקדושת כלי דהא אופין מע"ש, וע"כ אמר דוד להאכילו מלחם הפנים שנאפה בתנור ולפדותו, משיתנו לו לחם הפנים המוסרים מלפני ה', וע"כ מצא דואג לספר עליו לה"ר לפני שאול שבודאי ידע שהוא בורח וע"כ לא רצה לפרסם ונתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה', וכמו שביארתי:
והנה לפי מה שביארתי דרש"י אזיל לטעמי' שפוסק כר' יהודא דאין במינו אפי' באלף לא בטיל ע"כ לא נראה לי מה שכתב המג"א במה שכתב הרמב"ם בש"ע או"ח (סי' תרי"ח סעיף ט') דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואם אין שם מאכל של היתר יאכל של איסור ואם יש כאן ב' עיני איסורים א' חמור מחבירו מאכילין אותו הקל הקל תחילה וכתב המג"א (ס"ק ט) דתרומה חמורה מטבל וטבל מנבילה ונבילה, משביעית, ואם אין שם אלא טבל אם הוא דגן אפי' כזרע בעציץ שאינו נקוב מעשרין אותו בשבת קודם שיאכלוהו דגזרינן אטו נקוב, ואם הוא רק מעשר שהוא רק מדרבנן מאכילין אותו בלא מעשר גמ' יומא (דף פ"ג) וצ"ע על הרמב"ם שכתב (פי"ז מ"ה מ"א) טבל ותרומה אם אי איפשר לתקן הטבל פי' כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כ"כ כתרומה עכ"ל, וא"כ פירש המג"א בדעת הרמב"ם מה שכתב טבל כתרומה אם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כ"כ כתרומה היינו שלא יהי' די בהנותר, אינו נראה דא"כ קשה קושיות הפר"ד דלמה לא יפרוש התרומה, ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דחד בחרי בטיל כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם בעין בעינו כו', בשלמא רש"י לשיטתי' שפוסק כר' יהודה דאמר מין במינו אפי' באלף לא בעל, אבל לדעת הרמב"ם שפוסק כרבנן דמין במינו בטל א"כ אמאי לא יבטל, אלא ודאי דהרמב"ם מפרש כמו שמפרש הכר"ד לדעת הר"ן דהיינו בדלא איפשר כגון שאין הבעלים בעיר, ואין לומר דלדעת הרמב"ם דתרומה בזמן הזה דרבנן, וביטול איסור הוא ג"כ דרבנן, א"כ לא ירויח בזה כל כך בהביטול דמ"מ יעבור על דרבנן ולא קשה רק אי אמרינן דתרומה בזמן הזה דאורייתא וביטול איסור דרבנן, דע"מ ביטול איסור קיל מאיסור עצמו אפי' אי הוי דרבנן, ועוד דא"כ קשה דלמה כתב הרמב"ם והעתיקו המג"א דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, והלא נבילה הוי מדאורייתא, וטבל הוא מדרבנן כיון שהרמב"ם ס"ל דתרומות ומעשרות דרבנן, וא"כ הרמב"ם בודאי מיירי בזמן שהי' מדאורייתא, א"כ אי איפשר לפרש כמו שפירש"י רק כפי' הר"ן דהא דלא איפשר היינו שאין הבעלים בעיר:
אח"כ ראיתי להכ"ב (שאלה לו) שתמה שם ג"כ על דברי הרמב"ם במה שכתב טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, הא הרמב"ם ס"ל דתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן, ונבילה הוי דאורייתא, א"כ מוטב להאכילו טבל, ותמיהני עליו על שלא הביא ראי' מפורשת שהירושלמי בפ"ק דיומא תני מאכילין אותו הקל הקל נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, חלה וערלה צריכא, א"ר יוסי קשיתי' קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמרת הכין, (פי' דאמאי מאכילין אותו מתרומה שהוא בעון מיתה, הא נבילה לא הוי רק בלאו) כמאן דאמר מאליהם קבלו את המעשרות עכ"ל, וא"כ מבואר בירושלמי דאי אמרינן דמאליהם קבלו המעשרות מאכילין אותו, וכן בירושלמי (פי"א דתרומות) תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעיל בחמין ג' פעמים ודיו א"ר בא ואין למידין ממנה לענין נבילה א"ר יוסי קשיתי' קופי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמר אחרת הכין, א"ל כמאן דאמר מאליהם קבלו עליהם אח המעשרות]:
וכן ראיתי להנ"ב שם שכתב לתרץ על קושי' המהרש"א ביומא (דף פ"ג) שהקשה דהא הוי מצי למימר דהא דרבה לאו תנאי היא אלא דפליגי בלא איפשר בחולין ובפלוגתא דהני תנאי דלעיל עיי"ש שנדחק הנ"ב, ולי נראה ליישב בפשיטות דאי הוה פליגי בפלוגתא דהני תנאי דלעיל ואיזהו חמור, לא הוי למיתני פלוגתייהו במעשר כמו דאמרינן התם ומאכילין אותו וא"צ לעשר דהא טבל ודאי חמור ממעשר, דהא מעשר ראשון מותר לזרים כמו שפסק הרמב"ם פ"א מהל' מעשר ואפי' אם אסור לזרים כמו דפליגי בזה ביבמות (דף פ"ו) אעפ"כ אינו במיתה ואי משום שהוא טבול לתרומת מעשר טבל, א"כ הוה לי' למתני' פלוגתיי' בטבל ותרומה גופא, ע"כ לא רצה הש"ס לאוקמי פלוגתיי' בפלוגתא דתנאי דת"ק וב"ת בדלא איפשר ומהו חמור, ועוד דע"כ הקושי' הוא לשיטת רש"י דבדלא איפשר היינו שלא יספיק לו אלא א"כ יאכל כולו, דלדעת הר"ן דבדלא איפשר היינו דאין הבעלים בעיר, א"כ איך ישנו בדלא איפשר כגון שאין הבעלים בעיר א"כ איך אמרינן שם ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר, א"כ ודאי דקושי' המהרש"א אינו אלא לשיטת רש"י והנה לשיטת רש"י קשה קושי' הפר"ד דאמאי לא יבטל ותירצתי דרש"י לטעמי' שפוסק כר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל, וא"כ איך יתרץ בהא דמעשר דתקשה ג"כ דיעשר ויבטל ולא יעבור כלל, וכ"ת דרבי לטעמי' שפוסק כר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל כמו דאמרינן בחולין (דף ק"ט), וא"כ לא יועיל הביטול, זה אינו דהא אמרינן בחולין (דף צ"ט) והאמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמא היא, וא"כ בדרבנן סובר ר' יהודה דמין במינו לא בטיל, וא"כ תקשה דאי פליגי בפלוגתא דתנאי דלעיל דאיזהו חמור, א"כ יעשר ויבטל, דהא כל דבר שהוא מדרבנן מודה ר"י דמין במינו בטיל, וכ"ת דא"כ איך אמרינן ביומא (שם) אמר רבה היכא דאיפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין מר סבר טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה, וא"כ משמע דבכה"ג פליגי נמי בדלא איפשר דהיינו בעציץ שאינו נקוב, וא"כ כיון שהוא מדרבנן תיקשה דהא יכול לבטל, דבדרבנן מודה ר"י דמין במינו בטל, אך לפי שאר פוסקים דלא בכל איסורי דרבנן אמר ר' יהודה דמין במינו בטל רק בציר דהוי זיעה בעלמא וקיל איסורא, וע"כ איפשר לומר דבעציץ שאינו נקוב דהוא חמיר טפי ס"ל לר"י ג"כ דמין במינו אפי' באלף לא בטיל, וע"כ אינו מועיל הביטול משא"כ במעשר ירק דקיל איסורא ע"כ ודאי דמהני ביטול אפי' לר' יהודה, וע"כ לא משני הש"ס דפליגי בפלוגת' דתנאי דלעיל בדלא איפשר דבמעשר ירק ודאי תקשה דלמה לא יבטל אפילו לר' יהודה, וכמו שביארתי:
ומזה שביארתי לכאורה תקשה טובא על המג"א שפי' בדעת הרמב"ם דהא דלא איפשר הוא כפירש"י דהיינו שאינו די לו בהנותר, וא"כ לפי מה דמוקי רבה בדלא איפשר היינו דאפי' בעציץ שאינו נקוב צריך לעשר כי פליגי בדאיפשר משמע דהפלוגתא נמי בדרבנן, א"כ תקשה לדעת הרמב"ם דאמאי לא יבטל, ואי איפשר לתרץ כמו שכתב הפר"ד דמוטב להאכיל איסור החמור להחולה מלבטל מאחר שאין בזה גופא תועלת להחול', דהא הרמב"ם ס"ל דאיסור דרבנן מותר לבטל אותו לכתחילה, כמו שכתב הרמב"ם (בפ' ט"ו מה' מ"א ה' כ"ו) וא"כ אפי' איסור דרבנן ליכא שהוא מפרש כפשוטו בהא דאמרינן בביצה (דף ד') גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים, ופריך והא קא מבטל איסור לכתחילה ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין, וא"כ תקשה לדעת הרמב"ם אמאי לא יבטל, (רק אם נפרש בדברי הרמב"ם כמו שכתבו שאר הפוסקים דלאו בכל איסורי דרבנן אין מבטלין אתי שפיר), וא"כ מוכח מזה דהרמב"ם מפרש כפי' הר"ן דבדלא איפשר היינו דאין הבעלים בעיר:
אך לכאורה הי' איפשר לומר דהרמב"ם לא כתב רק בדבר שאין אסור מדרבנן רק באכילה, וכמו שכתב שם הרמב"ם (פ"ט ה' כ"ו) אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בהם בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליו בשר עוף עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה אינו רק דווקא בבשר עוף בחלב דאינו אסור רק באכילה ולא בהנאה ואעפ"י שהתחיל בערלה שכתב כיצד הרי שנפלה סאה ערלה כו', וא"כ עשמע דמיירי באיסורי הנאה עכ"ז הא שכתב דבאיסורין של דבריהם מבטלין לכתחילה אינו רק דווקא באיסור אכילה אבל לא באיסור הנאה, דאלו"ה אמאי אמריכן בפסחים (דף ז') המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחוטי קורדיניית' אין חוששין לקדושיו הא יש לו דמים דהא יכול לבטל דהא הוי חמץ דרבנן וחמץ בע"פ בטל בס' וביבש ברוב, ועוד דא"כ איך כתב (פט"ז מה' מכירה ה' יד) וכל איסורי הנאה בין של תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל ואמאי הא יכול לבטל, אלא ודאי שלא כתב הרמב"ם דמותר לבטל אלא דווקא באיסורי אכילה של דבריהם, אבל לא באיסור הכאה דאיך נתיר לו לבטל הא ע"י זה מתהני, ומהו הפעולה שאסרו בהכאה, דכיון שיכול לבטל, וא"כ בתרומה דאסור בהנאה של כילוי, א"כ אם יבטל התרומה, הוי הביטול כמו הנאה של כילוי, ועוד דאסור לאבד תרומה וכמו דתנן (רפי"א דתרומות אין נותנים דבילה וגרוגרות לתוך המוריס מפני שהוא מאבדן, וא"כ אפי' בתרומת פירות דרבנן נמי אין להאביד, וע"כ הא שמבטל התרומה הוי כמו שמאבדן בידים, ובזה יתיישב קושי' התוס' בפ"ק דביצה (דף ד') דא"כ מאי פליגי ר"א ור"י בעיגול בעיגולין אם עולה אמאי יוסיף עליו ויבטל, אלא ודאי דבתרומה כיון שאסור בהכאה של כילוי, ועוד שאסור לאבדן ע"כ אין לבטל לכתחילה, ומה שכתב הרמב"ם אינו רק דווקא באיסור אכילה, (וכמו שאמר רב מתנא גבי עצי דקל שנשרו לתוך התנור דהיינו עוקצה שאינו אסור רק לענין טלטול או אכילה אבל לא לענין הנאה, וכמו שכתבו התוס' בפסקים (דף כ"ו) דאמאי:
כיטא דיש שבח עצים בפת, ואומר ר"י דלא שייך אלא באיסורי הכאה דווקא, וא"כ מוקצה לא הוי איסור הכאה) אבל לא באיסורי הכאה, ובתרומה מפני שאסור בהכאה של כילוי או מפכי שאסור לאבדן בידים, ע"כ אסור לבטל, וא"כ הי' איפשר לפרש לדעת רמב"ם כמו שפירש"י:
אך אעפ"כ לא משמע ברמב"ם הכי (פי"ג שה' תרומות ה' י") סאה תרומה שנפלה לפחות טמאה חולין, ונפלו חולין אחרים עד שהוסיפו עד מאה אם בשוגג ה"ז עולה במאה ואחד, ואם במזיד הכל מדומע שאין מבטלין איסור תורה לכתחילה, אלמא דבתרומה נמי כתב דדווקא באיסורי תורה אך אעפ"כ צ"ע דאיך כתב הרמב"ם שאין מבטלין איסורי תורה לכתחילה הא הר הרמב"ם סובר דתרומה בזה"ז דרבנן, ועיי' במ"ל (פ"ז מה' תרומות) שהבית חבילות ראיות מהרמב"ם דתרומה בזמן הזה עשו אות' כשל תורה, וצ"ע אם לדין זה ג"כ דאין מבטלין תרומה בזה"ז לכתחילה, או שסמך על מה שכתב במ"א שתרומה בזה"ז דרבנן, וכמו שהבאתי לעיל הא שהקשה הנ"ב על הרמב"ם שכתב דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה דהא תרומה בזמן הזה דרבנן, ומה שתירץ שם דבתרומה פשיטא לי' להרמב"ם דתרומה בזה"ז דרבנן ובמעשרות מספקא לי' ע"כ לא פירש בזה הרמב"ם, וצ"ע דא"כ איך פסק דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל, וא"כ אמאי מאכילין אותו טבל הא טבל הטבול למעשרות הוא מדאורייתא, ותרומה הוא מדרבנן וא"כ איך יאכילו אותו טבל, ולפי"ז מוכרחין אבו ג"כ לומר דהרמב"ם סתם וכתב דינא דגמ' משום דמספקא לי') ועוד אם מעשרות הוא מדאורייתא א"כ איך יתקנו תרומה מדרבנן הא מפקיעין אותו ממעשרות, וכה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ד דחלה) ר' אבין ור' חייא בעא כמה דאת אמר שתי חלות בסורי', ודכוותה שתי תרומות בסורי', א"ר תני חלה אין אחריה כלום, תרומה יש אחרי' כלום, וע"כ לא גזרו שתי תרומות שא"כ יפקיעו ממעשרות, ועיין ברפ"ד דבכורות (דף כ"ו) שהקשו התוס' דאמאי לא החמירו להפריש שתי תרומות כמו שתיקנו להפריש שתי חלות ונדחקו בזה עי"ש, ולהירושלמי שהבאתי אתי שפיר, ואין כאן עקום להאריך בזה:
אך לכאורה לפי מה שביארתי והוכחתי דהרמב"ם אינו מפרש כפירוש רש"י דהא דאמרינן שם ביומא היכי דאיפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין כו' היינו שאם לא יספיק לו הטבל אלא א"כ יאכל התרומה ג"כ אלא שמפרש כמו שכתב הר"ן דמיירי כשאין הבעלים בעיר וכמו שביארתי. וא"כ לכאורה קשה דכיון דמאכילין אותו מפני פיקוח נפש, א"כ הוי כמו דאמרינן בב"מ (דף פ"ח) ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח, והא דלוקח פטור אינו דווקא מטעם לקיחה אלא מטעם דלא הוי תבואת זרעך וע"כ כתבו התוס' בב"מ (דף פ"ח) בד"ה תבואת כו' דאם חזר המוכר וקנאו חייב (ועיין בספרי ע"י (סי' כא) מה שתירצתי שם קושי' הט"א שם) וא"כ תקשה לדעת הרמב"ם דס"ל כדעת ר"ת בתוס' שם דלוקח פטור אחר מירוח וכן כתב הרמב"ם (פ"ב מה' מעשר ה' ב) וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם בד"א בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר כו' עיי"ש, וא"כ כיון שהלוקח פטור אחר שנגמרה מלאכתו כמו שכתב הר"ת, א"כ איך יפרש כפי' הר"ן דמיירי שאינו שלו ואין הבעלים בעיר, וא"כ לא הוי תבואת זרעך, א"כ לא גרע מלוקח דלוקח לאו דווקא והוא הדין אם נתן לו במתנה דעיקר הטעם משום דלא הוי תבואת זרעך, ועיין בספרי ע"י (ס' כא), וא"כ האי טבל כיון שנגמר מלאכתו א"כ פטור הלוקח, וא"כ האי נמי פטור דצא הוי תבואת זרעך ואינו חייב אלא מדרבנן א"כ מוטב להאכילו טבל שהוא מדרבנן מלהאכילו תרומה שהיא דאורייתא. דבתרומה אין נ"מ בין שהוא שלו בין שאינו שלו, בשלמא לדעת הר"ן לא קשה דאיפשר שהוא סובר כפי' הריב"א בתוס' ב"מ (דף פ"ח ושם) וכמו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם (שם) דהא דלקוח פטור אינו רק דווקא קודם מירוח, אבל לאחר המירוח שכבר נגמר והוי טבל אינו פוטר מטעם לקוח וא"כ הכא כיון דהוי טבל א"כ כבר הוי אחר מירוח, וע"כ אינו פטור מטעם לקוח. אבל לדעת הרמב"ם קשה
ולכאורה איפשר לומר דמיירי בטבל הטבול לתרומה, ובתרומה אינו פוטר מטעם לקוח כמו שכתב המ"ל בשם המהרי"ט (פ"ח דתרומות ה' י"א) וז"ל עוד אני תמיה במ"ש המהרי"ט שלא פטרה תורה ללוקח אלא ממעשר ראשון אבל לא מתרומה ותרומת מעשר שהרי התוס' ספ"ק דבכורות (דף י"א) עלה דההיא דטבלים שאתה לוקח כו' משמע דס"ל דאף בתרומת מעשר לוקח פטור עכ"ל, וא"כ אינו פטור לוקח רק במעשר ותרומת מעשר אבל לא בתרומה, וא"כ איפשר לומר דמיירי ביומא (שם) בטבל הטבול לת"ג, [ובמ"א ביארתי עפ"י זה הכתוב (מלאכי ג') היקבע אדם אלקים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה ובספרי נ"י (דרוש ט) דקדקתי דהי' לו לומר התרומה והמעשר דהא תרועה קובעת למעשר וביארתי עפ"י מאי דאמרינן בנ"ט (דף פ"ח) מפני מה חרב קנויות של בית הינה שלש שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח וע"ז אומר היקבע אדם אלקים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה פי' ע"י שהי' מוכרים התבואה והי' מפקיעין עצמן מן המעשרות ותרומת מעשר שהי' מעמידין דבריהם על ד"ת שהי' אומרים ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח, וע"כ אפר הוקבע אדם אלקים כו' במה קבענוך המעשר והתרומה שהי' עושים תחבולות להפקיע עצמן מן המעשרות והתרומה, ועוד שהעמידו דבריהם על ד"ת דהא מדרבנן מיהת מחוייב וכל זה הוא דווקא במעשר ותרומות מעשר משא"כ בתרומה וע"כ אומר במה קבענוך המעשר והתרומה דהיינו מעשר ותרומת מעשר משא"כ בתרומה דאינו פטור בלוקח כמו שכחב המ"ל] אך לפי מה שהביא שם המ"ל בשם הטור דפטור לקוח אף מתרומה גדולה, א"כ בודאי צריך להאכיל אותו טבל שהוא רק מדרבנן ולא תרומה שהיא מדאורייתא במיתה:
אך איפשר לומר דלקוח אינו פטור רק אם המוכר מוכר א"כ המוכר פטור מטעם ואכלת ולא מוכר, והלוקח פטור מטעם דלא הוי תבואת זרעך, אבל אם הוא תחת יד המוכר, אעפ"י שנתן לו רשות לאכול משום פיקוח נפש מ"מ לא הוי דידי' ממש והראי' שאינו יכול לתרום וכמו שהארכתי בזה בספרי ע"י (ס' ט"ז) ובספרי נ"י (ס' כ"ג) עיי"ש ויש לזה ראי' מהא דאמרינן בב"מ (דף צ"ב) אימא סיפא נתפרסו עיגוליו נתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיען מעשר ומאכילן ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי מעשר ומאכילן איסורא לא זכו להו רחמנא ועיין בב"מ (דף פ"ח) מה נפשך אוכל ופטור כו' הא לוקח חייב כו' ולוקח מדאורייתא מי מחייב ודו"ק, עכ"פ זה פשוט דכל זמן שהוא ביד' בעה"ב הוי טבל לכל וע"כ אעפ"י שהותר לו מפני פיקוח נפש אעפ"כ לא דמי ללוקח:
והנה הפר"ד (בדרך החיים) כתב ג"כ בהא דכתיב (מלכים א' י"ז) ויקם וילך צרפתה כו' ותלך לקחת ויקרא אלי' ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידיך כו' חי ה' אלקיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת כי' ויאמר אלי' אלי' אל תראי באי עשי כדבריך אך עשי לי משם עוגה קטנה כבראשונה והוצאת לי ילך ולבנך תעשי באחרונה, כי כה אמר ה' אלקי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם על פני האדמה, וכתב שם הפר"ד שהי' מחולק אלי' עם הצרפתית במחלוקת ת"ק ובן תימא שהיא אמרה חי ה' אלקים אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת כו' ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוה ומתנו ולא רצתה להפריש חלה שחלה חמורה מטבל ומאחר שהי' שני רעבון ולא הספיק לה עד שאמרה ואכלנוהו אני ובני ומתנו, ע"כ מוטב שתאכל בלא חלה שחלה חמורה מטבל, ואלי' אמר שצריכה להפריש חלה דכיון שחלה אין לה שיעור מן התורה א"כ תוכל להפריש חלה שיהי' רק חצי שיעור, והא דפליגי ביומא (דף פ"ז) ב"ת ות"ק היינו דווקא בטבל הטבול לתרומת מעשר דשעורו קצוב מן התורה, אבל בדבר שאין לו שיעור קצוב מן התורה לכ"ע אין מאכילין אותו טבל עיי"ש שהאריך בזה, ודבריו לא נראה לי דלמה צריכה שתאכל בלא הפרשת חלה הא איפשר שתאפה פחות מכשיעור וכמו דאמרינן במנחות (דף ס"ח) איפשר דאפי לה פחות מחמשת רביעים קמח ועוד. או איפשר שתעשה מעשה אילפס וכמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ז) הסופגנים והדובשנים כו' פטורין מן החלה, ועוד כיון שביארתי לעיל דמותר לבטל האיסור לצורך החולה אעפ"י שאין בזה גופא תועלת עצמי להחולה דלא כדעת הרלב"ג, וכמו שביארתי לעיל וא"כ תקשה דתפריש חלה ותבטל אח"כ משום פיקוח נפש:
ובמ"א ביארתי עפ"י מה שכתב הרא"ש שם בפסחים (דף ל"ז) וזה לשונו ועוד נראה דהא דמחייב ר' יוחנן במעשה אילפס היינו דווקא כשאפאו באילפס בלא משקין דומי' דתנור אבל אם בישלו במים או טיגנו בשמן מודה ר' יוחנן דלא הוי לחם כו' וכתב ורבינו מאיר הי' נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן הי' מצוה לאפות ממנה מעט וע"י כך נתחייב העיסה כולה בחלה קודם שתקח ממנה מעט דחיישינן שמא תמלך כו' עיי"ש, וע"כ אמרה חי ה' אלקיך אם יש לי מעוג כי הם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לבני ואכלנוהו ומתנו שאלי' הי' כהן דאמרינן בב"מ (דף קי"ד) ולאו כהן הוא מר מ"ט קאי מר בבית הקברות, וע"כ אמרה שיש לה מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת ואכלנוהו אני ובני ומתנו פי' שתעשה ע"י טיגון כדי שלא תצטרך ליקח חלה וע"ז אמרה ואכלנוהו אני ובני ומתנו דאלו"ה לא הית' הצרפתית מפקעת עצמה מנתינת חלה אך כיון שבלאו"ה אפי' תפרוש הרי הותר לה ג"כ לאכול מפני פיקוח נפש, ולא תצטרך ליתן ע"כ טוב יותר שתעשה ע"י טיגון בכדי שלא תצטרך להפריש חלה, וע"ז אמר לה אלי' שאם תעשה כן ע"י טיגון ולא תפריש חלה, א"כ לא יהי' ברכה, וכמו דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל תוך ביתיך ע"ז כתיב ויאמר אלי' אלי' אל תראי באי עשי כדבריך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה כדי שתקח חלה בכדי שיהי' ברכה בעיסה כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, פי' ע"י הפרשת חלה, (ובמ"א הארכתי בזה הרבה):
ומעתה נחזור לראש הנה יש מזה הענין של דואג תוכחת מוסר גדול, אשר דואג שהי' גבור בתורה, אך ע"י קנאה שנתקנא בדוד וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף צ"ג) אמר רב יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע יודע נגן שיודע לשאול גבור שיודע להשיב איש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה מתה של תורה כו' וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום בכולהו אמר יונתן בני כמוהו כיון דא"ל וה' עמו מילתא דבדידי' נמי לא הוי חלש בי' דעתי' ואיקני בי', וכל זה הי' מפני הקנאה שנתקנא בדוד, והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וחזי מה עלתה בו בדואג וכמו ששנו חכמים במשנה ארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגיחזי שאין להם חלק לעוה"ב, וכל הענין הוא מפני הקנאה והשנאה שנאת חנם ורעות וצרות העין שאדם נותן בחבירו, וכמו דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ט') וכן מצינן בקין וקרח ובלעם ודואג וא ואחיתופל וגיחזי כו' שנתנו עיניהם בזה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלו מהם, וע"כ מה מועיל הקנאה, וכמו דאמרינן ביומא (דף ל"ט) אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, ואם א' מקנא לחבירו ורוצה לקפח פרנסתו ואומר בלבו שלא ימצא לו פרנסה אחרת, זהו דמיון של שקר, וכמו שאמר דוד (תהלים י"ב) מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום, ופירש"י חסד אל כל היום להציל את הנרדף על ידיך, ד"א חסד אל כל היום אילו לא נתן לי אחימלך לחם (וכמו שביארתי בארוכה) מדומה אתה שאמות ברעב יש חסד בהקב"ה על ישראל כל היום, ואם לא נתן לי יתנו אחרים באו וראו כמה גדול כח החטא שאפי' דוד שהי' נרדף, אעפ"כ אי אמירינן בסנהדרין (דף צ"ה) עד מתי יהיה עון זה טמון בידך ע"י נהרג נוב עיר הכהנים כו' ואמרינן אלמלא נשתייר אביתר לאחימלך לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט, ובזה ביארתי הא דכתיב (שמואל א' כ"ב) ויאמר דוד לאביתר ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול אנכי סבותי בכל נפש בית אביך, שבה אתי אל תירא כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשיך כי משמרת אתה עמדי, והענין שאמר לו אל תירא כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשיך, כי אם יהי' לו סיבה, א"כ הוא ג"כ ע"י שנהרג נוב עיר הכהנים, ואם לא הי' משתייר אביתר לא הי' נשתייר מזרעו של דוד, וע"ז אמר צו אנכי סבותי בכל נפש בית אביך פי' שהוא הי' הסיבה והגורם בדבר, וע"כ אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשיך כי אם לא הי' נמלט אביתר לא הי' נשתייר מזרעו של דוד, ע"ז אמר לו שבה אתי כו' כי משמרת אתה עמדי שמוכרח הוא לשומרו:
ובזה ביארתי במ"א הא שהקשו התוס' ביומא (דף כ"ב) על הא דאמרינן התם שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו ופריך והא איכא מעשה דבת שבע ומשני התם אפרועי מיני' דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים כו' והאמר רב קיבל דוד לה"ר כו' והקשו התוס' הא דלא פריך נמי מהא שאמר שירה על מפלתו של שאול כדאיתא פ' אלו מגלחין (ד' ט"ז) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני וי"ל ההיא כשגגה חשיב לי' דכתיב שגיון לדוד לפי שאין אדם נתפס על צערו שהי' שאול רודפו עכ"ל, ולכאורה קשה ע"ז דהא כתבו התוס' בשבת (דף נ"ו) אמר רב כד מעיינת בי' בדוד לא משכחת כו' בר מדאורי' דכתיב רק בדבר אורי' החתי עיי"ש בתוס' ד"ה רק בדבר קשה דהא איכא מעשה דהסתה ברפ"ב דיומא, וי"ל דלא חשיב לי' דלא הוי כל כך ענין גדול וגם שגג, א"כ מעשה דהסתה הי' ג"כ שוגג, ואעפ"כ מקשה מזה ביומא (דף כ"ב) וא"כ אמאי לא פריך והא איכא מה שאמר שירה על מפלתו של שאול, אך הענין הוא דבעון שע"י נהרג נוב עיר הכהנים וע"י נטרד דואג האדומי וע"י נהרגו שלשת בניו, לכאורה מה הי' דוד חייב בזה, אחרי אשר שאול רדפו כאשר ירדוף הקורא בהרים, אך הענין הוא אם הי' דוד דואג ומצטער ע"ז לא הי' נענש, אך עיקר החטא במה שאמר שירה על מפלתו של שאול, א"כ משמע שהי' לו הנאה מכל הענינים שנתהווה ע"י סיבת הרדיפה, וע"כ הי' עליו עונש, וזהו הענין של חטא על שאמר שירה על מפלתו של שאול ובאמת אפרועי מיני' שכמו שלא נשאר לנוב עיר הכהנים רק אביתר, כן לא נשאר מזרעו של דוד רק יואש, וכמו דאמרינן בסנהדרין (שם) דא"ל אפיק צלותך בר ברך קירא לזבין כו' ומנלן דכלה זרעי' דדוד דכתיב ועתלי' אם אחזי' ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע כו' והא אשתייר לי' יואש, התם אשתייר נמי אביתר:
ע"כ אחיי ורעיי נתפשה דרכינו ונחקורה ונשובה, ונעזוב מלבינו השנאת חנם ולה"ר והקנאה והשנאה שטמון בלב כל א' וא', וכמו דאמרינן בסוכה (דף נ"ב) ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יה"ר שצפון ועומד בלבו של אדם כו' כי הגדיל לעשות, ונראה לי שזה קאי על שנאת חנם וע"ז אומר כי הגדיל לעשות שזהו דווקא בגדולים, וע"ז אומר את פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג ת"ח שבו וסופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרגו ת"ח שבו, והענין הוא דקאי על יצה"ר של שנאת חנם, וכמו דאמרינן ביומא (דף ט') דמקדש ראשון חרב מפני כו' ג"ע וש"ד אבל מקדש שני חרב מפני שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות, ופריך במקדש ראשון לא הוי בי' שנאת חנם והא כתיב כו' אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זא"ז בחרבות שבלשונם, ומשני ההוא בנשיאי ישראל הוא דהוי, וע"ז אומר ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה במקום שאין בני אדם מצוין להתגרות בהם פי' בענין לה"ר ושנאת חנם, ע"ז אומר את פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג ת"ח שבו וסופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג ת"ח שבו כו', וע"ז אומר כי הגדיל לעשות, דלכאורה הא בית ראשון חרב מפני ג' עבירות, אך זהו בכל ישראל, אבל בת"ח הי' שנאת חנם, כמו דאמרינן ההוא בנשיאי ישראל הוא דהוי, ע"ז אומר כי הגדיל לעשות, ועיין במהרש"א בח"א שם אמר אביי ובת"ח יותר מכולם כו' כל הגדול מחבירו כו', וע"כ הגדולים צריכים ליזהר יותר בשנאת חנם ובלה"ר, וע"ז אמר בסוף ברכות מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה כו' בתים רבים וטובים מאין יושב, וכמו שביהמ"ק חרב מפני שנאת חנם כן נמי בתים רבים וטובים חרובים מאין יושב בשביל עון של שנאת חנם ולה"ר, ועוד יש לפרש על הא דקאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם כו' כי הגדיל לעשות שקאי על עון לה"ר, וכמו דאמרינן בערכין (דף ט"ו) כל המספר לה"ר מגדיל עונו כנגד שלש עבירות כו' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בג"ע כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ובש"ד כתיב גדול עוני מנשוא, וא"כ הני ג' עבירות נקראו בשם גדולות וע"ז אומר ואת הצפוני ארחיק מעליכם שזהו ענין יצה"ר של שנאת חנם שצפון ועומד בלבו של אדם, ומזה בא לעון לה"ר דכתיב בי' לשון מדברת גדולות ומגדיל עונו כמו הענין של ג' דברים שנקראו בשם גדולות וכו' וע"ז אומר כי הגדיל לעשות:
וע"כ צריך כל א' לפייס את חבירו בימים האלו קודם יוה"כ כדי שיתקבלו תפילתינו וכמו שביארתי במ"א על הא דכתיב (ישעי' נ"ט) כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגה, והענין הוא כמו שביארתי במ"א על הא דכתיב (ישעי' א') ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, שהוא עפ"י מאי דאמרינן בברכות (דף ל"ב) כהן שהרג את כו' לא ישא את כפיו, וכתבו התוס' בסנהדרין (דף ל"ה) בד"ה שנאמר כו' דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור כדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם אעלים עיני כו', וע"ז אומר כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון ע"כ אינו מרצה הנשיאות כפים שלכם, משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ועוד כי התפילה שלכם ג"כ אינו מרצה שפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגה, וכמו דאמרינן בב"ב (דף קס"ה) כולם באבק לה"ר, וע"כ איך ירצה התפילה כיון ששפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגה, וע"ז אמר דוד (תהלים י"ז) שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה, ואח"כ מלפניך משפטי יצא, שע"י שפתי מרמה איך תקובל התפלה ואין קטיגור נעשה סניגור:
ובזה ביארתי הכתוב (ישעי' ו') ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב ויעף אלי א' מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוניך וחטאתך תכופר, ורש"י פי' שלקח מעל המזבח מעל כסא השמים לקח כו' שכסאו בשמים שהוא מכוון כנגד המזבח שבהיכל, ולפי מה שביארתי איפשר לומר שקטורת מכפרין על עון לה"ר דהא הכתוב מדבר בענן הקטורת כמו דאמרינן ביומא (דף נ"ג) נתן בה עיקר מעלה עשן הי' מתמר ועולה כמקל עד שהגיע לשמי קורה הי' משמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן שנאמר והבית ימלא עשן, והקטורת הי' נותנים על הגחלים ע"כ לקח גחלת מעל המזבח על שאמר הנה איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב שכולם נכשלים בעון לה"ר, ע"ז לקח הגחלת מעל המזבח ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוניך וחטאתך תכופר במה שאמר על ישראל עם טמא שפתים, וגם שהקטורת מכפרים על עון לה"ר, ע"כ אין ישראל עם טמא שפתים, וכמו דאיתא בערכין (דף ט"ז) יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי:
וע"כ אהובי אחיי ורעיי ראו כמה החטא גורם וכמה קלקולים וקטטות ומריבות באים מלה"ר, ועדיין השטן מרקד בינינו בעון שנאת חנם ולה"ר, אשר נעשה מזה כמה קטטות ומריבות, ובזה יתבאר הכתובים של (ישעי' ו) שאמר בשנת מות המלך עוזי' ואראה את כו' ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, וצריך להבין מה זה שנתפעל ישעי' בעת ההיא לאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, והענין הוא שאמר בשנת מות המלך עוזי' ופירש רש"י שהי' כשנצטרע עוזי', והענין הוא כמו שהבאתי הא דאמרינן בב"ב (דף קס"ה) רוב בגזל ומיעוט בעריות וכולם בלה"ר ומסיק דבאבק לה"ר אך תחילה הי' סבור ישעי' דאעפ"כ בגדי כהונה מכפר, וכמו דאמרינן בעירובין (דף ט"ו) על שבעה דברים נגעים באים על לה"ר ועל ש"ד כו' ועל גסות הרוח כו' על לה"ר דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית כו' ועל גסות הרוח דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלקיו והצרעת זרחה במצחו כו' איני והאמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה פ' בגדי כהונה לפ' קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין כתונת מכפרת על ש"ד דכתיב ויטבלו את הכתונת בדם, מכנסים מכפרים על גילוי עריות דכתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, מצנפת מכפרת על גסי הרוח כו' מעיל מכפר על לה"ר אמר הקב"ה יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול כו' ומשני לא קשי' הא דאהנו מעשיו, הא דלא אהנו מעשיו, אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליו, אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר, ופירש"י אהנו מעשיו שנתקוטטו על ידו, והקשו רש"י ותוס' דאמאי לא מותיב מש"ד וג"ע ותירצו בתוס' דהא דמשני הש"ס הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו קאי נמי אש"ד וג"ע וה"פ אהנו מעשיו כו' אתו נגעים לא אהני מעשיו כגון שלא הרג ממש אלא שהלבין פני חבירו ברבים דקיי'לן כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים וע"ז בגדי כהונה מכפרים, וכן ג"ע אהנו מעשיו, ולא אהנו מעשיו זהו כי הא דאמרינן מתוך ששהו את קיניהם מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום עכ"ל:
ולכאורה קשי' נמי על גסות הרוח דאמרינן דנגעים באים ע"ז, דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית כו' והצרעת זרחה במצחו, והא בגדי כהונה מכפרים כמו דאמרינן שם מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, אך איפשר לומר כמו שתירצו התוס' דהתירוץ דמשני הש"ס קאי נמי על ש"ד ועל ג"ע ולאו דווקא אלה"ר והכא נמי איפשר דקאי נמי אגסות הרוח, דגסות הרוח דאהנו מעשי' אתו נגעים עליו וכמו דמייתי ראי' מהא דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית פי' עד שהשחית בפועל שהקטיר קטורת וע"כ אתו נגעים עליו, אבל גסות הרוח סתם בגדי כהונה מכפר כמו דאמרינן מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, וע"ז אומר בשנת מות המלך עוזי' פי' שנצטרע, וא"כ קשה דלמה אין בגדי כהונה מכפר, אלא ודאי דאי אהנו מעשיו אין בגדי כהונה מכפרים, א"כ על עון לה"ר דאהנו מעשיו נמי אין בגדי כהונה מכפרים, וע"ז אמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב שבגדי כהונה אינם מכפרים ע"ז, וע"כ כתיב ויעף אלי א' מן השרפים ובידו רצפה במלקחים כו', על שדבר על ישראל וקראם עם טמא שפתים עכ"ז דבר בחשאי ולא אהנו מעשיו, ובדבר בחשאי ולא אהנו מעשיו אמרינן בערכין (דף ט"ו) דהקטורת מכפרת, וכמו דמסיק שם לא קשי' הא בצנעא הא בפרהסי' דבצנעא הקטורת מכפרת דיבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי ובפרהסי' מעיל מכפר, ודווקא בדלא אהנו מעשיו, אבל אם אהנו מעשיו אתו נגעים עליו, ע"ז אמר לו נגע זה על שפתיך שהגחלת הוא מן מזבח הזהב שמקטירין עליו קטורת ע"ז אומר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר, [ואפי' הי' הגחלת מעל מזבח החיצון איפשר שהי' ממערכת הקטורת כמו דאמרינן ביומא (דף מ"ה) בכל יום הי' שתים כו' אחת מערכה גדולה וא' מערכה של קטורת עיי"ש], ובזה יתבאר הילקוט (ישעי' ו') ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל אלו שמונים כהנים שהי' עם עוזי' ואין שוליו אלא כהנים שנאמר על שולי המעיל, ולכאורה למה קראם בשם שוליו דהיינו בגדי כהונה, אך שהוא כמו שביארתי שהי' קשה לו דלמה נצטרע עוזי' ולמה אין מכפרים בגדי כהונה על גסות הרוח דהא אמרינן בערכין (שם) שהצרעת הי' על גסות הרוח, וע"ז אומר ושוליו מלאים את ההיכל ואעפ"כ נצטרע, וע"כ חשש דעון לה"ר שכיח מאוד וכמו דאמרינן בב"ב (דף קס"ה) והכל בלה"ר בלה"ר סלקא דעתך אלא אבק לה"ר, ע"כ אמר כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, וחשש שאולי בגדי כהונה אין מכפרים וכמו שביארתי שע"כ כתיב ושוליו מלאים את ההיכל, אך באמת על לה"ר דלא אהנו מעשיו המעיל מכפר שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש, וע"כ הי' עון על ישעיהו, ומחמת שדבר על ישראל בחשאי, ע"כ כיפרה עליו קטורת, וע"כ לקח רצפה במלקחים מעל המזבח ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר וע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך ליזהר בעון לה"ר וע"כ צריך לפייס כל א' את חבירו קודם יום הדין דדברים שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו וה' יכתבנו ויחתמנו בספרן של צ"ג לאלתר לחיים אמן: