אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש א לחודש אלול - דרוש א
גרסינן בנדה (דף ל') דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על ב' צדעיו כו' ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך כו' אמר ר' אלעזר מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי כו', וכבר כתבתי בספרי ע"י (דרוש ב') וכן בספרי נ"י (דרוש א') מה שהקשה המהרש"א בח"א, דאיך משביעין אותו בשעת הלידה הא כבר מושבע ועומד מהר סיני עיין שם מה שהארכתי בזה, וכעת נבאר באופן אחר:
ותחילה נבאר הכתובים (שופטים י"ג) ויהי איש אחד מצרעה כו' ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה וירא מלאך ה' אל האשה ויאמר אלי' הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן, ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים כו' ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני איש האלקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורינו מה נעשה לנער היולד כו' ויאמר מנוח עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טומאה אל תאכל כל אשר צויתי' תשמור:
וצריך להבין מה היה הספיקות של מנוח שבקש שיבא אליו עוד הפעם וכבר בארתי בספרי נ"י (דרוש א') וכעת נבאר באופן אחר, והנה במדרש איתא (ס' נשא פ"י) ויאמר מנוח עתה יבוא דבריך אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מן האשה, והנשים אינם בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהם אבל עתה יבוא דבריך מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדברי' שמא חלפה בדברים או פיחתה או הותירה, מה יהיה משפט הנער מנזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד, ומעשהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהיה הרה ממנו, ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה לחלוק כבוד כו' תשמר על חומץ יין ושכר ומשרת ענבים כו' וכל אשר צויתיך תשמור מה שאמר לה ומורה לא יעלה על ראשו:
ויובן בהקדם מה שביארתי במ"א על הרמב"ם שכתב בפ"א מה' תמורה כל הממיר לוקה כו' מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקים עליו כו' ומימר כו' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו כו' מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אעפ"י שהם מוזהרים שלא ימירו כו' וביארתי במ"א על מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם מתמורה (ד' ג) דאמר לו לא תיתני מימר משום דבדיבורו קא עביד מעשה עיי"ש, וכן אמרינן בתמורה (דף ה') שהמקדים תרומה לבכורים לוקה משום דבדיבורו קא עביד מעשה, וכן כתב הרמב"ם (פ"א מה' איסורי מזבח ה' ד') בהמקדיש בעלי מומין לגבי מזבח שלוקה, וכתבו דהטעם משום דבדיבורו קא עביד מעשה, וא"כ אמאי לא כתב בתמורה הטעם משום דבדיבורו קא עביד מעשה עיין בש"א (ס' ע"ח), וביארתי שם שהרמב"ם סובר דלא אמרינן דבדיבור קא עביד מעשה, אלא היכא דהדיבור בעצמו עושה המעשה, אבל אם הדיבור בעצמו אינו עושה פעולת המעשה אעפ"י שע"י דיבורו נתהווה המעשה אעפ"כ לא מקרי מעשה ומבואר במ"א בארוכה:
והנה בתמורה אמרינן דאף השוגג ג"כ נתפס בתמורה וכמו שפסק הרמב"ם בפ"א מה' תמורה שאפילו בטעות ג"כ נתפס ולוקה, רק אם היה סבור שמותר להמיר אינו לוקה, אבל אם טעה בתמורה גופא הוי תמורה ולוקה (ומבואר במ"א בארוכה ע"ז) ובהקדיש בעל מום כתב הרמב"ם (רפ"א מה' איסורי מזבח) בהיפוך שאם בטעות אינו קדוש, ואם דומה שמותר אינו לוקה,] [והטעם נ"ל שהכלל שאם הוא בטעות בעצם הדבר לא הוי מעשה כלל ולא חל כלל, משא"כ אומר מותר שלא הוי טעות בעצם המעשה אלא שגגה, וע"כ לענין המקדיש בעלי מומין אם הוא אומר מותר אינו לוקה דלא הוי טעות אלא שגגה, וע"כ אינו לוקה אבל לא שיתבטל גוף המעשה, דגוף המעשה לא נתבטל אלא אם הוא בטעות, וכמו דאמרינן במנחות (דף מ"ט) לענין עקירה בטעות לא שמי' עקירה, ופיגול לא הוי בשוגג רק באומר מותר עיי"ש, והטעם משום דעקירה בטעות אם קסבור על חטאת שהוא שלמים לא שמיה עקירה ולא הוי פיגול, משום דבטעות אינו כלום, רק באומר מותר הוי שגגה ולא טעות, ובתמורה לוקה אפילו בטעות כל שאינו שוגג בגוף הלאו, וע"כ אם רצה לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים לקי, כיון דאפי' בטעות נתפס ג"כ משא"כ אם שגג בלאו, אבל במקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, אם הקדש בטעות אינו כלום, וע"כ לא קדוש משא"כ באומר מותר לא נתבטל גוף המעשה רק שאינו לוקה]:
וע"כ כיון שקדוש בתמורה אפי' בטעות אפי' בטועה בעיקר הדבר כמו שהארכתי בספרי נ"י (סי' א') עיי"ש ע"כ ס"ל להרמב"ם דאינו קדיש מחמת דיבורו כיון ששוגג בדיבורו, ועוד דא"כ איך יהיה לאו הניתק לעשה כיון שמיד שעשה העבירה הוא בעצמו עשה פעולת המעשה בתמורה אלא ודאי דזה לא נעשה עפ"י דיבורו, אלא שהתורה אמרה שאם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, וע"כ כיון שעפ"י הדיבור לא נגמר פעולת המעשה, רק עפ"י דין תורה ע"כ לא הוי דיבור כמעשה, (וכמו שביארתי במ"א לענין פיגול דלא הוי כמעשה אע"ג שהרא"ש כתב בסנהדרין וד' ל"ג) דהוי כמזיק ממש משים דע"י דיבורו נעשה מעשה אפ"ה אמרינן בזבחים (דף כ"ט) דהמחשב בקדשים לוקה דלא הוי מעשה, אלא ודאי כיון דהדיבור בעצמו לא עשה המעשה דהא לא נתקיים דיבורו שרצה על חטאת להיות שלמים, ולא נתקיים דיבורו וכן במחשבה שלא לשמה, דאמרינן בריש זבחים (דף ב') דאעפ"י שלא עלתה לבעלים לשום חובה, אעפ"כ אסיר לשנוי בה, וע"כ כיון שהדיבור בעצמו לא גמר פעולת המעשה רק ע"י דין תורה, ע"כ לא הוי הדיבור בעצמו עושה פעולת המעשה, אלא הוא רק כמו גרמא, וע"כ כיין שהוא רק גרמא, ע"כ לא הוי מעשה, וכמו שהארכתי שם מהירושלמי (פ"ח דכלאים) עיי"ש], וכמו שביארתי במ"א הטעם הא דאמרינן רפ"ה דנזיר (דף ל"א) ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אין הקדש כו', ואמרינן מה טעמייהו דב"ש דילפי תחילת הקדש מסוף הקדש, מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי בטעות, וב"ה אומרים ה"מ תמורה, אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן, וביארתי במ"א הטעם של ב"ש שסוברים דכיון דהקדש קדוש מדין תורה, והראי' דאית בה מעילה וכיון דמעל נפיק לחולין, וע"כ פקע כח שמחמת נדרו ונעשה הקדש וכמו תמורה דליתא בשאלה, דאעפ"י שנתהווה מכח דיבורו. אפ"ה אמרינן דתמורה כיון שהוא קדוש אפי' בטעות ההקדש הוא מדין תורה, וע"כ ליתא בשאלה חדא שהוא קדוש אפי' בטעות, וא"כ מה מועיל השאלה, ועוד כיון שהוא עפ"י דין תורה א"כ איך יועיל שאלה, ובאמת חד טעמא הוא דכיון שקדוש אפי' בטעות והטעם שהוא קדוש עפ"י דין תורה, וע"כ שוב אינו מועיל שאלה:
ובזה יתיישב הא שכתבו התוס' במנחות (דף מ') לפי פיר"שי דסדין בציצית ב"ש פוטרין, וכתבו התוס' וזה לשונם וקשה דהא אמרינן בריש יבמות (דף ד') דאפי' מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש, וי"ל דאיכא חד תנא בנזיר (דף נ"ח) דמפיק מראשו דעשה דוחה ל"ת וצמר ופשתים לכדרבא וב"ש ס"ל כההוא תנא וס"ל כר"י דלא דרשו סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה ואע"ג דעשה דוחה ל"ת לא שרי ציצית כלאים דהא איפשר לקיים שניהם כו' מיהו גם אההוא תנא דנזיר פר"ת דסמיך אגדילים דמראשו לא מצי מפיק כדאיתא ביבמות (דף ה') כו' עיי"ש:
ולי נראה דלא קשה מידי על פירש"י דבאמת ב"ש לא דרשי הא דגדילים תעשה לך לענין עשה דוחה ל"ת משום דאיפשר לקיים שניהם, והא דעשה דוחה ל"ת ילפי מראשו, וכמו דאמרינן ביבמות (דף ה') ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אפי' מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו, ואע"ג דאמרינן התם איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, הא לא קשי' לב"ש דב"ש אזלי לטעמייהו דס"ל אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות, וכמו דאמרינן רפ"ב דנזיר (דף ט') וב"ש לטעמיי' דאמרי אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות, וא"כ ליכא למדחי מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, [והא דמקשה הש"ס דאי לא תימא הכי הא דקיי לן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר, אלא מנזיר מ"ט לא ילפינן משום דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה, וא"כ לכאורה לב"ש דילפי מנזיר דעשה דוחה ל"ת משום דנזיר ליתא בשאלה, א"כ לילף דעשה דוחה ל"ת ועשה, איפשר לומר שהוא כמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מה' נזירות ה' טו) והבאתיו בספרי ע"י (ס' ט"ז) שכתב וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו בתוך ימי הנזירות ה"ז מגלח את כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר במצורע וגלח את כל שערו, וכל מקום שאתה מוצא מ"ע ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על עשה ול"ת שנאמר קדוש יהי' גדל פרע ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עושין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהם ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הנזיר ודוחה אותה עכ"ל, וא"כ לפי דעת הרמב"ם ממילא ליתא עשה דקדוש יהי':
והא דאמרינן בנזיר (דף מ"א) ור' אליעזר דאתי עשה ודחי ל"ת מנלי' יליף מגדילים דתני' לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם וכתבו התוס' התם משום דאיכא למיפרך כדפריך בריש יבמות (דף ה) מה לכהן שאינו שוה בכל, נזיר יוכיח, מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כו' ואכתי דעשה דוחה ל"ת השוה בכל מנלי' עכ"ל, ולכאורה לפי מה שביארתי דב"ש ילפי מראשו, וא"כ ר"א דשמותי הוא וכמו שכתבו התופ' בפ"ק דנדה (דף ז) דר"א הוא מתלמידי ב"ש, אמאי לא יליף מראשו אך בזה מוכח דר"א לית לי' הא דב"ש דאין שאלה בנזיר, אע"ג דס"ל אין שאלה בהקדש בערכין (דף פ"ג) אעפ"כ ס"ל דיש שאלה בנזיר, וכמו שהוכיח הט"א בחגיגה (דף י) מה דאמר ר"א התם יש להם על מה שיסמוכו שנאמר
כי יפליא כי יפליא שני פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר, והוכיח הט"א שההפלאה לאיסור הוא ההיא דערכין, והפלאה להיתר היינו ההוא דנזירות, והוא מהא דאיתא בנזיר (דף ל"נ) אמר רבה שמטוהו רבנן לר"א ואוקמי בשיטותיי' דתנן פותחין בנולד דברי ר"א וחכמים אוסרים, והקשה הט"א דילמא הא דלא פליג ר"א במתניתין אע"ג דפותחין בנולד, אך הוא אזיל לטעמי' דס"ל כב"ש דאין שאלה בנזירות, וע"כ לא התירו, אבל לא מטעם דאין פותחין בנולד, והא דהתירו למי שנזר אחר החורבן, הא אפי' ב"ש מודו בהא כמו שכתבו התוס' וכתב הט"א דר"א ס"ל דיש שאלה בנזירות ולא כמו ב"ש, והראי' דהא יליף מהא דכי יפלא ב' פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר, וההפלאה להיתר היינו ההיא דנזירות עיי"ש, וע"כ ר"א דס"ל דיש שאלה בנזירות ע"כ יליף מהא דגדילים תעשה לך, דמראשו לא מצי יליף כמו ב"ש משום דס"ל דיש שאלה בנזירות, וא"כ איכא למיפרך מה לנזירות שכן ישנו בשאלה]:
והנה התוס' הקשו בנזיר (דף נ"ח) בהא דאמרינן התם כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל, ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן, והקשו שם בתוס' דאמאי לא יליף במה הצד, ותירצו בדוחק משום שכן שניהם אסורין בגילוח והנה בס' אבני מילואים כתב, דזה תלוי אם הנזיר אסור מחמת נזרו ולא דאמרינן דכיון שהוא קיבל על עצמו נזירות א"כ הוי דבר שבחובה כמו שהארכתי בזה בספרי ע"י (ס' ט"ו) ובספר נ"י (ס' ט'), אלא דלא הוי רק מדין נזירות, וע"כ מקרי לאו השוה בכל, דהא כל א' יכול לעשות באופן זה לקבל עצמו נזירות, וע"כ הוי לאו השוה בכל, אבל אם לאחר שקבל נזירות אינו אסור מחמת נדרו, אלא שהתורה אסרה עליו בכל הדברים שהנזיר אסור בהם, ולא מצד נדרו, דנדרו לא פעל אלא שקבל על עצמו נזירות, אבל מכיון שנעשה נזיר הרי אסור בכל הדברים שהנזיר אסור בהם מחמת דין תורה, וע"כ אמרינן בנזיר (דף ד') לימד על איסורי נזיר דמצטרפין זה עם זה, (וכבר הארכתי בזה בספרי נ"י (ס' ט') אי הוי נזיר מחמת נזירות שלו או מצד דין תורה, וע"כ כתב דאי אמרינן דהוי נזיר מצד שהוא דין תורה, ע"כ הוי לאו שאינו שוה בכל, וע"כ אמר דאי מכהן לא יליף משום דכהן הוי לאו שאינו שוה בכל, אבל נזיר הוי לאו השוה בכל, דהא כל א' יכול לקבל עליו נזירות, ואח"כ אומר דמבין שניהם לא יליף משום דאיכא למיפרך כדאמרן, פי' משום דמבין שניהם לא יליף דאיכא למידחי כדאמרן דנזיר הוי נמי לאו שאינו שוה בכל, דהא מכיון שקיבל עליו דיני נזירות א"כ הרי אסור מחמת שהתורה אסרה עליו א"כ הוי לאו שאינו שוה בכל, דלגבי איסור ממילא של דין תורה אינו נוהג רק בנזיר, אבל לא בכ"ע וע"כ הוי לאו שאינו שוה בכל, [יעיין בחולין (דף קט"ז) חדא מחדא קולא ווחומרא פרכינן כל דהוא לא פרכינן חדא מתרתי אפי' כל דהוא פרכינן כו']:
וע"כ כיון שנתבאר שתמורה קדוש בטעות וליתנהו בשאלה, א"כ הוא קדוש עפ"י דין תורה וע"כ לא אמרינן דע"כ לוקה משום דהדיבור עושה פעולת המעשה, אלא דהדיבור היא רק גורם לזה, וכמו שהארכתי בזה (דרוש ה') בהירושלמי (פ"ח דכלאים) בענין המנהיג בקול לוקה פי' משום דהקול הוי מעשה כמו שכתבו התוס' בב"מ (דף צ') לענין חסמה בקול והנהיגה בקול ופריך מהי' עומדת חוץ לתחום יקרא לה ובאת אחריו ה"ז פטור, ומשני תמן לדעתה היא מהלכת ברם הכא בע"כ היא מהלכת, ואם לדעתה היא מהלכת אעפ"י שההתעוררות היו ע"י הדיבור אעפ"כ הדיבור לא הוי כמעשה משא"כ אם בע"כ היא מהלכת, א"כ כל פעולת המעשה הוא ע"י הדיבור ע"כ הוי הדיבור כמעשה וכמו דאמרינן בקידושין (דף כ"ד) לענין המבעית את חבירו, דאמרינן שאני התם דאיהו הוא דאבעית אנפשי', וע"כ לא עשה הקול כל הפעולה, וע"כ חסמה בקול או הנהיגה בקול שהוא עפ"י טבע ע"כ עשה הדיבור כל פעולת המעשה משא"כ בתמורה, וכן במקדיש בעלי מומין כיון שאינו קדוש בטעות. ע"כ הוי ההקדש מחמת דיבורו, ע"כ לוקה, משא"כ בתמורה, וע"כ כ כיון שבתמורה לוקה כמו שכתב הרמב"ם וכמי שכתב שם הכ"מ שבג' דברים אעפ"י שאין בו מעשה לוקין עליו כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"א) וע"כ אפי' בציבור דלא הוי תמורה נמי לוקה, [והא דאמר ר' יוחנן בתמורה (דף ג') לא תתני ומימר משום דדבורו עשה מעשה איפשר דס"ל כסוגי' דב"ק (דף ע"ג) דבתמורה נמי יכול לחזור תכ"ד, וע"כ ודאי דס"ל דמהני שאלה בתמורה, וכמו שכתבו התוס' בנזיר (דף ט') דמלי זה בזה, וע"כ כיון דס"ל דמהני שאלה ע"כ קדוש מצד דיבורו, וע"כ הוי מעשה או דס"ל כחכמים דריב"י בתמורה (דף י"ז) דאינו קדוש בשוגג, וע"כ ההקדש שע"י חמורה אינו קדוש רק מכח דיבורו, משא"כ לדידן ולפי מה דפסק הרמב"ם דקדוש אפי' בטעות כנמי א"כ הוא קדוש רק מצד דין תורה, וע"כ קדוש אפי' בשוגג ובטעות נמי וע"כ ס"ל להרמב"ם דלא הוי מעשה אעפ"י שקדוש מחמת דיבורו, וכמו שביארתי (בדרוש ה') לענין מפגל דאע"ג דאסור מחמח דיבורו אעפ"כ לא הוי מעשה]:
ומעתה איפשר לומר ג"כ בנזירת שמשון דאע"ג דזהו עפ"י דיבורו, אעפ"כ כיון שמקבל עליו נזירות שמשון הוי כמו מידי דממילא, וע"כ לא מהני שאלה בנזירת שמשון, וע"כ סובר ר"ש בנזיר (דף ד') דהאומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצתה נזירות מפיו, ואמרינן התם לימא בפלוגתא דהני תנאי קא מפלגי, דתנן הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר, מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן דבר הנידר, ור"ש סבר לה כר' יוסי דאמר בעינן דבר הנידר לא דכ"ע בעינן דבר הנידר ושאני ובי בכור דכתב לה' לרבות את הבכור, ופירש"י משום דכתיב איש כי ידור נדר לה' לרבות את הבכור, פי' אעפ"י שקדוש ממילא כו' ופריך גבי נזיר נמי הכתיב לה', ומשני ההוא מיבעי לי' לכדתני' אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי כו', וע"כ אפי' לדידן דקיי"ל כסתמא דמתניתין דנזיר (דף ד') שהאומר הריני כשמשון כבן מנוח כו' דחל עליו נזירות, אעפ"כ הוא דומה לנזירת שמשון דהוי כמו מידי דממילא, וע"כ לא מהני שאלה:
ומה שביארתי כעת הוא בהיפוך ממה שביארתי בספרי נ"י (ח"א סי' ט' וח"ב דרוש א') שנזירת שמשון דמי יותר לנדר מבנזירות סתם, שנזירות סתם קבעה עליו התורה חובה, משא"כ בנזירת שמשון וביארתי שם (ח"א ס' ט') הירושלמי (פ"ק דנזיר ה' ב') הריני נזיר לאחר שלשים יום נזיר שמשון נזיר מכבר א"ר חנינא מסתברא שתדחה נזירת תורה לנזירת שמשון מ"ט כן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצתה נזירת שמשון שאינה תורה, וביארתי שם שנזירת סתם הוא נזירת תורה פי' שהתורה קבעה עליו משא"כ בנזירת שמשון שהוא רק עפ"י נדרו וע"כ ליתא בקרבנות אלא שצריך לקיים נדרו, שזהו רק לדעת הירושלמי אבל הש"ס דילן לא סבר הכי, והראי' דהא גם בנזירת שמשון בודאי אפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר לבד מטומאה, וכמו דאיתא בנזיר (דף ג') לענין נזיר סתם וכן לענין האיסורים שמצטרפים זה עם זה, ואדרבא לפי הש"ס דילן נזירת שמשון חמור יותר כמו דאיתא בנזיר (דף י"ד) הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא איפשר לאיתשולי עלי' חיילא, אלמא דנזירת שמשון מדחה לנזירת סתם, ועיין בק"ע שכתב וזה לשונו ואם תאמר למה פסק הרמב"ם דנזירת שמשון דוחה סתם נזירות וי"ל כיון דלמדו נזירות שמואל מנזירות שמשון בג"ש כמפורש בסיף מכילתין ש"מ דסברי שהוא מדאורייתא, וזהו סברת הבבלי דלא איפשטא הך בעי' עכ"ל, וכבר ביארתי שאפי' הירושלמי סובר נמי שנזירות שמשון הוא מדאורייתא, והא דקאמר זו תורה וזו אינה תורה, היינו שבסתם נזירות קבעה התורה עליו חוב, משא"כ בנזירת שמשון:
אלא דהש"ס דילן סובר בהיפוך מהירושלמי דאדרבא נזירת שמשון הוי כמו מידי דממילא, וע"כ לא מהני שאלה וכמו שכתב האבני מילואים דאפי' בנזירות סתם כיון דהתורה קבע' עליו חוב, ע"כ אמרינן דמקרי לאו שאינו שוה בכל דאע"ג דכל אדם יכול לקבל על עצמו נזירות, אעפ"כ מכיון שקבל עליו נזירות הוי כמו דבר שבחובה וע"כ הוי לאו שאינו שוה בכל] א"כ בנזירות שמשון דליתא בשאלה, אלמא דמכי מקבל עליו הנזירות הוי כמו מידי דממילא, וע"כ מקרי בודאי לאו שאינו שוה בכל, ואפי' למאן דס"ל דנזיר סתם הוי לאו השוה בכל, ובזה יתיישב הא דאמרינן ביבמות (דף ה') ראשו מה ת"ל כו' איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, והקשה הט"א דא"כ בנזיר שמשון דלא מהני שאלה, אמאי דחי ואפי' לדעת הרמב"ם שכתב שכיון שנטמא ממילא לית בה עשה דקדוש יהי' גדל פרע כי' דזהו דווקא בסתם נזיר דאסור בטומאה. אבל לא בנזירת שמשון. דמותר להטמא למתים. אלמא דנק' קדוש אעפ"י שהוא בטומאה. וא"כ בנזיר שמשון אפי' בימי צרעתו ליכא למימר כמו שכתב הרמב"ם מפני שסבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהם ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא הל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו. שהרי אפי' טומאת מת אינו חוצץ ומקרי קדוש ובפ"ז דנזיר (דף יז') אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין כו' מה ימי טומאתו אין עולין כו' וא"כ בנזירות שמשון דאינו מוזהר על טומאת מת א"כ ימי חלוטו נמי. גם שאין שייך בנזירות שמשון אינו עולה מן המנין כיון שהוא נזיר לעולם. ועיין בנזיר (דף כ"ה) אמר ר"מ לא שנו כו' אלא בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה מסלק נמי סלקין לי' כו' ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו] אלא ודאי שהוא כמו שביארתי שהש"ס דילן סובר דכיון שהנזיר מקבל עליו נזירות שמשון א"כ הוי כמו שמשון דהוי נזיר ממילא, ואיפשר דמרבינן נמי מדכתיב נזיר להזיר לה' וכמו דמרבינן בכור אעפ"י שהוא קדוש מאליו, אעפ"כ מרבינן דיכול להתפיס מדכתיב איש כי ידור נדר לה', הכא נמי מרבינן נזירות מדכתיב נזיר להזיר לה', וע"כ כיון שהוא חל עליו ממילא אע"ג שהוא ע"י דיבורו אעפ"כ חשוב ממילא וע"כ דוחה נזירות שמשון לנזירות סתם, ועיין בתמורה (דף כ"ה) אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה הוי כו' דברי הרב ודברי התלמוד מי שומעין, ומדחה בכור לקדושה הבאה ע"י עצמו דהיינו עולה, אעפ"י דבעולה הוי נמי דינים שקבעה עליו התורה, וכן מדחה נזירת שמשון לנזירת סתם, וע"כ הוי כמו לאו שאינו שוה בכל, וכמו שכתב הא"מ שיש סברא לומר שאפי' נזיר סתם הוי לאו שאינו שוה בכל, אבל בנזירת שמשון כ"ע הוי לאו שאינו שוה בכל, וע"כ דוחה תגלחת המצורע לתגלחתו משום דהוי לאו שאינו שוה בכל אעפ"י דליתא בשאלה, ובנזירת סתם הוי כמו לאו השוה בכל, כיון שהוא מקבל נזירות עליו, וכמו שביארתי, וע"ז אמרינן דע"כ אתי עשה ודחי ל"ת משום שישנו בשאלה:
ולפי מה שביארתי ע"כ כתיב גבי נזירת שמשון כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן, היינו שהוא נזיר אלקים שהוא נזירות דממילא, וע"כ איתא במדרש פ' נשא את מוצא שרמז משה בפרשה זו לנזירות שמשון ללמדך שאין לך דבר כתוב בנביאים ובכתובים שלא רמזה משה בתורה, איש זה המלאך שיבא להזהיר את שמשון שנק' איש, כמה דתימר האתה האיש אשר דברת אל האשה, או אשה שלא נראה תחילה אלא לאשה כי יפליא ששמו פלאי לנדור נדר נזיר להזיר לה' כמ"ד כי נזיר אלקים יהי' הנער מן כו' והענין שנזירת שמשון מרבינן מדכתיב נזיר להזיר לה' וכמו דמרבינן המתפיס בבכור מהא דכתיב לה', והכא נמי גבי נזירות שמשון:
ובזה יתבאר הא שאמר מנוח בי אדוני איש האלקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד, וכמו דאיתא במדרש אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מן האשה והנשים אינם בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהם, אבל עתה יבוא דבריך מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדברי' שמא חלפה בדברים או פיחתה או הותירה, מה יהיה משפט הנער מנזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד, ומעשיהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהי' הרה ממנו, וא"כ משמע מהמדרש שהספק שלו אם יצטרך הנער לשמור מיד אחר שיולד, וכן מה תעשה אמו קודם לכן והענין יובן עפי' מה שביארתי, והוא עפי' מאי דאמרינן ביבמות (דף קיד) ת"ש אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים וכתב הטור ביו"ד (ס' קעג) ועיין בלח"מ ברמב"ם (פ"ג מה' אבל) מה שפי' הר"א מזרחי בדעת הטור דקושטא דמילתא דשאני כהנים משום דריבה בהם מצות יתירות, וכמו דאמרינן ביבמות (דף קיד) ואי אשמועינן כהנים שאני כהנים משום דריבה בהם מצות יתירות וע"כ כתב שצריכן להפרישו דהיינו שצריך להזהירם מלטמאות וחמור יותר משאר איסורין דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו רק דלא למספי לי' בידים דכיון דכהנים ריבה בהם מצות יתירות ע"כ צריכים הגדולים להזהיר את הקטנים ולהפרישם:
ולפי"ז יש ספק בנזירות שמשון אי דמי לכהן, וע"כ יש לשומרו מיד אחר שיולד או דלא דמי לכהן שכהן קדוש בקדושת עצמו משא"כ בנזיר וכמו דתנן רפ"ז דנזיר (דף מז) כהן גדול ונזיר כו' מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ר"א אומר יטמא כה"ג ולא יטמא נזיר כו' אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, והנה בספרי נ"י (ס' ט) הבאתי הירושלמי (פ"ז דנזיר) הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינה תורה, פי' וע"כ יטמא נזיר ואל יטמא כה"ג, ופירש הק"ע דקטן שהדירו אביו אינה תורה, אלא הלכה היא בנזיר כמו דאיתא בנזיר (דף כט) דהלכה היא בנזיר, וביארתי שם שאין הפי' כך אלא דנזיר סתם הוא מן התורה שלשים יום, ואעפי' שהקדישו אביו, אעפ"כ אינה תורה רק מצד הקבלה וכמו שאם הי' מקבל עליו כמה נזירות, וכמו שאומר הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה בנזיר (דף ח) ע"ז אומר זו תורה פי' דבכהן עיקר הקדושה הוא קדושה עולמית, משא"כ בנזיר דעיקר הנזירות לא הוי אלא שלשים יום, ואעפ"י שמקבל עליו יותר אינו תורה ע"ש שהארכתי בזה:
וא"כ קדושת כהן חמור יותר מקדושת נזיר דקדושת כהן הוא קדושת עולמית משא"כ בנזיר ואפי' אם הדירו אביו מרחם זו תורה וזו אינה תורה שזהו רק מצד הקבלה, אבל לא בעצם, וא"כ איפשר לומר אעפ"י דעל כהן מוזהר בקטנותו משא"כ בנזיר, אבל בנזירת שמשון כיון שהוא מן הבטן ועד יום מותו, א"כ ה"ל קדושה עולמית, ועוד שביארתי שנזירת שמשון כיון שמקבל עליו הוי כמו קדושה עצמית, וע"כ לא מהני שאלה בנזירת שמשון וא"כ לפי"ז כיון דקדושתו דמי לקדושת כהן הרי מוזהרין עליו אפי' בעדנו נער וקטן לשומרו מטומאה, והא דלא מיבעי להירושלמי אם יש לפניו נזיר שמשון וכהן מי קודם, זה אינו דהא נזיר שמשון מותר להטמא למתים אבל בעצם הקדושה הוא קדוש בקדושה עולמית, וע"כ מצוים עליו אפי' בעודנו נער ג"כ, כמו בקדושת כהן, והנה איתא במדרש כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ועד יום מותו היא הוסיפה עד יום מותו לפי שלא ידעה מה שעתיד, אבל המלאך שהי' יודע שעתיד הוא לאבד נזירתו ע"י דלילה לכך לא אמר עד יום מותו ומנוח' הבין מדברי אשתו שמה שאמרה ועד יום מותו זהו מדברי עצמה. לפי מה שהבינה בדברי המלאך, אבל המלאך לא אמר לה עד יום מותו, וע"כ נסתפק מנוח שאולי מה שהבינה שצריך לשמור הנער וגם שצריכה שתשמור היא את עצמה בעת הריון היינו לפי הבנתה בדברי המלאך שיהי' נזיר אלקים מן הבטן עד יום מותו, וע"כ דמי קדושתו לקדושת כהן, וכיון שדמי קדושתו לקדושת כהן שקדושתו קדושת עולם אבל לפי דברי המלאך אולי לא יהי' נזיר עולמית, וע"כ כיון שלא יהי' נזיר עולמית, ע"כ אינו צריך לשמור את הנער בעודנו קטן, ועוד נסתפק שאפי' אם יהי' נזיר עולמית אולי הוא מצד נדר, ולא דהוי כמו נזיר סתם, וא"כ לא הי' אסור במשרת וכמו דאמרינן בפ"ו דנדרים (דף נ"ב) דהנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, אבל הנזיר אסור במשרת נמי מחמת נזיר, וא"כ בנזירות שמשון אי אמרינן שאינו אסור רק מחמת נדר א"כ מותר במשרת ענבים, ולא כמו נזיר סתם:
וע"כ בקש שיבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד פי' מיד שיולד אם צריכים לשומרו בענין נזירות או לא, ע"כ כשבא המלאך כתיב ויאמר מנוח עתה יבוא דבריך מה יהי' משפט הנער ומעשהו, וכמו דאיתא במדרש שהנשים אינם בנות הוראה כו' שמא חלפה בדברים או פיחתה או הותירה וכמו שביארתי שלא ידע בענין שאמרה כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ועד יום מותו, אם זהו דבריה או מדברי המלאך, וע"כ נסתפק אם צריך לשמור את הנער בעודנו קטן מדברים האסורים בנזיר ועוד אי אפשר לומר שכונת מנוח הי' שאמר עתה יבוא נא דבריך מה יהי' משפט הנער ומעשיהו, כי' שמזה יבין אם יהי' בנזירותו כל הימים לא שאם יאמר שצריך לשמור את הנער בעודנו קטן, א"כ מסתמנא הוא קדוש בקדושת עולמית. ולא יופסק נזירותו, אבל אם לא יצטרכו לשמור בעודנו קטן מסתמא אין קדוש קדושת עולמית, וע"כ א"צ לשומרו בעודו קטן ואם ישאלו אם ישלים נזירותו, איפשר שלא אמר לו דאילו צדיק ורשע לא קאמר וע"כ שאלו אם צריך לשמרו בעודנו קטן כדי שמזה יבין מה יהי'משפט הנער ומעשיהו] ובמ"א ביארתי שעוד נסתפקו מפני שהמלאך אמר ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהי' כו' וא"כ לא הזהיר רק עלי' שלא תשתה יין ולא תאכל כל טמא, אבל על שמשון לא הזהיר רק ומורה לא יעלה על ראשו. וע"כ סברה באמת הוא נזיר אך היא אינה צריכה לשומרו (ואיפשר דאפי' למספי לי' בידים נמי (ועיין ט"ז או"ח ס' שמג דאין האזהרה אלא על ב"ד רק שבמ"א ביארתי שלא נראה לי דבריו בזה) רק שמורה לא יעלה על ראשו שבזה ודאי אסורה כיון שהוא נזיר ואמרינן בנזיר (דף מ"ד) שבתגלחת עשו בה מגלח כמתגלח (משא"כ בשאר איסורי נזיר עיי"ש) וע"כ בודאי אסורה להעביר תער על ראשו כיון שבאמת הוא נזיר מן הבטן אלא שהוא קטן אפ"ה כיון דבתגלחת עשו המגלח כמתגלח אסורה להעביר תער על ראשו כמו דאמרינן בנזיר (דף נ"ז) לענין הקפה דהמקיף את הקטן חייב עיי"ש, וע"כ נסתפקה אם היא צריכה לשמור הנער (ועיין בנזיר דף כ"ט איש חייב לחנך כו' ואין האשה חייבת לחנך את בנה):
וע"ז כתיב ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר פי' שאמר מה הוא הספק שלהם שכיון שאמר אל האשה שהיא צריכה לשמור א"ע בעת הריון, א"כ ודאי שצריכה לשמור את הנער אח"כ אפי' בעודנו קטן, וכמו כהן שקדושתו קדושת עולמית, וע"ז אמר לה מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר היינו שצריכה לשמור א"ע מכל כו' כל אשר צוותי' תשמור וכמו דאיתא במדרש מה שאמר לה ומורה לא יעלה על ראשו היינו שצריכה לשמור את הנער אפי' בעודנו קטן היא ג"כ מוזהרת עליו לשמור שקדושתו קדושה עצמית כמו כהן, ואעפ"י שנתקלקל אח"כ היינו מפני שלא שמר הנזירות כראוי, אבל אעפ"כ הוא קדוש בקדושה כמו כהן, וכמו שביארתי שע"כ לא מהני שאלה, ומה שהאריך בלשונו ואמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל הוא על ענין הספק הב' שנזירותו הוא לא כמו נדר שלפי זה הי' מותר במשרת ענבים כמו שהוכיח מזה המהרי"ט בתשובה שנזירות הוא אסור מדין תורה ולא מצד נדר שאם מצד הנדר הי' מותר במשרת ענבים, וכמו דאיתא בנדרים (דף נ"ב) שהנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, וע"כ אמר המלאך שנזירות שמשון אעפ"י שאין בו קרבן כמו נזירות סתם, וא"כ יש לומר שהוא רק כמו נדר (וכמו שכתבתי בספרי כ"י (ס' ט') לדעת הירושלמי] וע"ז אמר המלאך שהנזירות שמשון הוא מתורת נזירות ואסור במשרת ענבים ג"כ, וע"ז אמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל אפי' במשרת שהוא הוי כמו נזיר סתם ובפשיטות יותר יש לבאר עפ"י מה שכתב המהרי"ט שאם נזירות שמשון הוא דומה לנדר, ולא כמו נזירות סתם א"כ לא הי' מצטרף בנזירות שמשון דברים האסורים בנזיר אבל אם הוא כמו נזירות סתם מצטרפין, כמו דאיתא בנזיר (דף ד'), ולרבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה, אשר יעשה משום דכיון דקבעה עליו התורה דיני נזיר ע"כ מצטרפין כל איסורי נזיר אבל אם הוא מחמת נדר אז אין מצטרפין, וכמו דאיתא בשבועות (דף כ"ב) עיי"ש, אלא ודאי שהוא מתורת חובה שקבעתה עליו התורה חובת נזיר, וע"כ הוי כמו איסור א' ומצטרפין, ומוכיח מזה שנזירת שמשון הוי כמו נזיר סתם ולא כמו נדר, וע"כ כיון שנסתפק מנוח אי הוי כמו נזירת סתם או דהוי כמו נדר, וע"כ אמר מנוח יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד, וע"כ בא המלאך ואמר מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל שלא אמר כך בתחילה והוא להורות שאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה בנזירת שמשון וכמו דאיתא בנזיר (דף ד') דמכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה ע"כ אמר לו מכל אשר יעשה מגפן היין שמוכח מזה דהוי כמו נזירת סתם שהוא בתורת חובה ועוד דדמי לכהן שקדוש בקדושה עצמית, וע"כ כל אשר צויתי' תשמור שתשמור לנער אפי' בעודנו קטן כמו בכהנים שמוזהרים על הקטנים, וכמו שביארתי, דכיון דלא מהני שאלה הוי כמו קדושת כהן, וע"כ כתיב ויאמר מנוח אל מלאך ה' מי שמך כי יבוא דבריך וכבדנוך, ע"ז כתיב ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי ועל מה לא אמר לו מיד, אך דהא אמרינן בחגיגה (דף י') תני' ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים אחת הפלאה כו' וא' הפלאה להיתר, וע"כ לא רצה המלאך לומר שמו כי אולי יאמרו שכיון שהמלאך שהוזהר על הנזירות הוא פלאי וע"כ יועיל התרה, ע"כ אמר מה זה תשאל לשמי והוא פלאי, פי' שזה אינו שייך לנזירות דבאמת לא מהני לי' התרה:
ועפ"י זה שביארתי דתמורה אעפ"י דאתי ע"י דיבורו אעפ"כ לא הוי הדיבור כמעשה משום דאתי ממילא, וכמו שביארתי בנזירת שמשון בזה ביארתי במ"א דאלולי מסחפינא הי' אומר ליישב מה שהקשו התוס' בעירובין (דף כ') דלפי מאי דקייל"ן דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, א"כ איך אסרינן בתמורה (דף כ"ה) ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה, דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר אם לכך נתכוין מתחילה הואיל ואי איפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימים והקשו התוס' בכמה מקומות דאיך חלים תרווייהו הא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו אבל לפי מה שביארתי דתמורה כיון דקדיש בטעות, א"כ הוי כמו מידי דאתי ממילא, וכל מידי דאתי ממילא לא אמרינן בזה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דבכורות (דף ט') לענין בכור דכיון דהוי ממילא ע"כ קדשי בתרווייהו אם יצא בב"א, דבקדושה הבאה מאליו לא שייך לומר כל שאינו בזא"ז כו', וכמו שהארכתי בזה בספרי כ"י (ס' א') ובזה יתבאר הגמ' דעירובין (דף כ) שאני מעשר בהמה דאיתא בטעות, ולכאורה ק"ק דאימת קדיש בטעות היינו דיוקא אם נעקר שם עשירי הימנו ועיין בשילהי בכורות (דף ס') הא קמל"ן דכל בת אחת תרווייהו קדשי, ואע"ג דלא נעקר שם עשירי, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דהטעם מחמת שקדוש אפי' בטעות הוי כמו מידי דממילא, וכל שהוא מידי דממילא לא אמרינן בזה כל שאינו בזא"ז אפי' בבת אחת אינו, כמו גבי בכור שאם יצאו שניהם בב"א קדשי וכמו שכתבו התוס' שם, וע"כ פלוגתייהו דווקא בתמורת עולה ושלמים ואמאי לא פליגי בעולה ושלמים גופא, בשלמא לר' יוחנן לא קשה דהא ר' יוחנן קאמר בתמורה (דף כו) דהכל מודים באומר תחול זו ואח"כ תחול זו ד"ה תפוס לשון ראשון כו' לא נחלקו אלא כגון משנתינו דאמר תמורת עולה תמורת שלמים, דר"מ סבר מדה"ל למימר תמורת עולה ושלמים, ואמר תמורח עולה תמורת שלמים ה"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים ה"א קדושה ואינה קריבה קמש"ל, וא"כ לר' יוחנן ניחא שפיר הא דפליגי דווקא בתמורת עולה ותמורת שלמים ולא בעולה ושלמים גופא, דעיקר הפלוגתא הוא מחמת דחלקינהו דאמר תמורת עולה תמורת שלמים, וע"כ ס"ל לר"מ דהוי כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו, אבל בעולה ושלמים לא פליגי ר"מ, אבל לדברי רבא דאמר בזבחים (דף ל) דבתמורת עולה ושלמים נמי פליגי ר"מ וא"כ אמאי נקט דווקא בתמורת עולה ותמורת שלמים לאשמועינן בעולה ושלמים גופא, אלא ודאי דבעולה ושלמים לא הוי קאמר ר' יוסי דחיילי תרווייהו משום דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו רק דווקא בתמורת עולה ושלמים דהוי כמו מידי דאתי ממילא, [והא דקאמר ר' יוחנן לא תיתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה, ר' יוחנן ס"ל דלא הוי מידי דממילא, והא דחיילי תרווייהו הוא כמו שתירצו התוס' משום דאיפשר שיחולו תרווייהו, והא דנקט הפלוגתא דווקא בתמורת עולה ושלמים, ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דלא פליגי רק בתמורת עולה ותמורת שלמים, משא"כ אליבא דרבא כמו שביארתי] והא דפליגי בתמורה (דף כ"ו) בחצי' עולה וחצי' חטאת, וכן אמרינן שם אמר בהמה זו חצי' עולה וחצי' שלמים קדושה ואינה קריבה, היינו משום דאמר בפירוש חצי' עולה וחצי' שלמים ולא שייך בזה דכל שאינו כו' אבל אם אמר ה"ז עולה ושלמים איפשר לומר דאמרינן כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, והראי' דהא אפי' לתירוץ של התוס' שכתבו משום דהתם איפשר לקיים שניהם שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמי חצי עולה ובדמי חצי שלמים קשה נמי דהא בחצי' עולה ובחצי' חטאת אי איפשר לקיים שניהם דהא אמריכן התם ר' יוסי אומר תמות, אלא ודאי דהיכא דאמר חצי כו' לא שייך בזה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו]
ומעתה נבוא למה שהתחלתי מה שמקשה המהרש"א בח"א דאיך משביעין אותו בשעת הלידה תהי צדיק ואל תהי רשע, הא כבר מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אך יובן עפ"י מה שהקשה הש"א (ס ס') על הא דאמרינן בסוף מכות (דף כ"ב) א"ל ר' זעירא לר' מני וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט, התם לא קא חלה שבועה מושבע ועומד מהר סיני הוא, א"ל כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט כו' אלא האי תנא איסור כולל לית לי', והקשה הש"א דא"כ איך אמרינן דיש חורש תלם א' כו' וכהן ונזיר בבית הטומאה איך חיילא נזירות על כהונה, וא"כ איך לקי משום טומאה דנזירות איך חייל אאיסור טומאה דכהן, בשלמא אי הוה ס"ל להאי תנא איסור כולל, הוה אמינא דחל נזירות ע"י כולל של יין ותגלחת, או בכהן הדיוט יש ג"כ מה שהנזיר מוזהר על אביו ואמו, משא"כ בכהן ע"כ חל בכולל, אבל לפי מאי דמשני דהאי תנא כולל לית לי' א"כ איך חל לאוי דטומאה בנזירות על לאו דכהונה כיון דהאי תנא לית לי' כולל, ותירץ הש"א שהוא כמו דאמרינן פ"ק דנזיר (ד' ד) מתניתן דלא כר"ש דתני' רש"א אינו חייב עד שידור מכולם. ורבנן אפי' לא נדר אלא בחד מנהון הוי נזיר מ"ט דר"ש מכל אשר יעשה מגפן היין כו' ורבנן מ"ט אמר קרא מיין ושכר יזיר ור"ש נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מיבעי לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות כו', איבעית אימא ר"ש לית לי' איסור חל על איסור דתני' ר"ש אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור, וכתבו התוס' פירוש בעלמא כדתני' כו' ואי לאו קרא הכא ה"א היכי דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה ביין לא חייב אנזירות קמל"ן קרא יתירא דמיין ושכר יזיר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועתא ומשום נזירות, וע"כ כיון דגלי רחמנא דאם נזיר מיין חל על שבועה, ע"כ חל נמי טומאה ג"כ על איסור כהונה, וע"כ כיון דמשני דהאי תנא כולל לית לי', א"כ סובר כר"ש ולר"ש גלי לן קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, וכמו שכתבו התוס', וע"כ חל נזיר אכהונה, וא"כ לתרווייהו חל לרבנן חל משום כולל, ולר"ש דלית לי' כולל חל נמי משום דגלי לן קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות וע"כ כיון דגלי לן קרא ביין ה"נ חל איסור טומאה על איסור כהונה:
ובזה נראה לי ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י בפסחים (דף מ"ז) שפירש"י על הא דיש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין, דבמוקדשים איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי ב"ה חייב משום מעילה, והקשו התוס' דבפ"ב דמכות (דף כ"ב) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור ה"ל לאקשוי' לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש, וכבר יישבתי קושי' זו בספרי ע"י (ס' כ"ד) ועוד (ס' י"ז), וכעת ניישב באופן אחר שהתוס' כתבו דחשיב תרי לאוי משום כלאי זרעים וכלאי הכרם, וכן משמע בפי' מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם ולאו דמעילה לא קא חשיב משום דלא חשוב אלא הנך לאוי דלקו עליו אחרישה כל דהו, אבל אמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה, וע"כ לא חשיב לאו דמעילה, וא"כ לפי מה שביארתי לפי מאי דמשני דהאי תנא כולל לית לי', והא דחל איסור נזיר על איסור כהן מוכרחין אנו לומר שהוא מהאי קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, וכיון דגלי רחמנא דחל איסור יין על איסור שבועה ה"נ חל איסור טומאה ג"כ, וכמו שביארתי, וא"כ כיון דלית לן קרא דמיין ושכר יזיר להורות דאפי' לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר, א"כ אתי לן קרא דמכל אשר יעשה מגפן היין להורות כר"ש דבעינן עד שיזור מכולן וא"כ מוכרחין אנו לומר דאתי כר"ש דאמר נמי דכל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן דהכי אמרינן התם בנזיר (דף ד') ואי בעית אימא ר"ש לטעמי' דלית לי' איסור חל על איסור דתני' ר"ש אומר האוכל נבילות ביוה"כ פטור, פי' וע"כ איצטריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, וכמו שכתבו התוס' כגון אם נשבע שלא לשתות, ופריך ולרבנן הא כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין אמרי לך רבנן התם לימד על איסורי, נזיר שמצטרפין זה על זה ור"ש לית לי' צירוף דתני' רש"א כל שהוא למכות לא, אמרו כזית אלא לענין קרבן, וא"כ כיון דאמרינן דהאי תנא כולל לית לי', א"כ הא דאיסור נזיר חל על איסור כהונה מוכרח לומר דס"ל כר"ש מחמת דגלי לן קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, וא"כ הקרא דמכל אשר יעשה מגפן היין אתי דבעינן שיזיר מכולם, וא"כ הא דאיסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה מוכרח ג"כ שיסבור כר"ש דלא צריך קרא לזה דלא נאמרו שיעורין אלא לענין קרבן, אבל למלקות בכל שהוא:
וא"כ אי תנא דסוף מכות ס"ל דכל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן, א"כ
במעילה נמי לוקה בכל שהוא, דלא נאמרה פרוטה אלא לענין אשם מעילה, וכמו שביארתי במ"א על התוס' דזבחים (דף מ"ה) שהקשו בתוס' ד"ה אבל כו' אהא דא"ר שמעון דהעצים והלבונה והקטורת אין חייבין עליהם משום טומאה משום דאין נאכלים תיפוק לי' דאין איסור טומאה חל עליהם דהא יש בהם מעילה ור"ש היא דאמר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין משום דאין איסור חל על איסור דמעילה, וא"כ קשה דאמאי אינו חל דילמא מיירי דלית בה שיעור שוה פרוטה, ובאמת יש להקשות על הגמ' גופא מהא דספ"ה דכריתות (דף כ"ג) דקאמר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין. וא"כ אם לית בה שוה פרוטה אמאי לא חל איסור עולין, אלא ודאי דלר"ש דאמר כל שהוא למלקות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן א"כ לוקה נמי משום לאו דמעילה בכל שהוא, וא"כ כיון שביארתי דהאי תנא סובר כר"ש בכולהו דהיינו לענין מלקות בכל שהוא ג"כ, א"כ לענין מעילה נמי בכל שהוא, א"כ קשה דאמאי לא חשיב לאו דמעילה, דהא מתחייב אכל שהוא, וע"כ חשיב רש"י לאו דמעילה לפי המסקנא, אבל קודם דאסיק דהאי תנא לית לי' כולל, א"כ איפשר לומר דהאי תנא סובר דלמעילה בעינן פרוטה, וע"כ לפי זה כלאים בכרם חשוב כב' כלאי זרעים וכלאי הכרם, ולאו דמעילה לא חשיב משום דבעינן שו"פ אבל לפי המסקנא דהאי תנא ס"ל כר"ש וא"כ ס"ל דבכל שהוא נמי כר"ש, וכמו שביארתי, וא"כ אמאי לא יחשוב לאו דמעילה, וע"כ פירש רש"י בחמור בדק הבית וקא חשיב לאו דמעילה משום דלר"ש לא בעינן במעילה שוה פרוטה:
ועוד נראה לי ממה שהוכחתי ממה שהקשו התוס' בזבחים (דף מ"ו) דר"ש אית לי' דלענין מעילה לוקה בכל שהוא כמו בשארי לאוי, מדלא תירצו התוס' דמיירי דלית בה שיעור שוה פרוטה, ולתירוצא קמא של התוס' בפ"ב, דשבועות (דף כ"ב) דבחצי שיעור כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב לי' מושבע ועומד עיי"ש, א"כ מוכח דס"ל לר"ש לוקה בכל שהוא, ונראה לי דזה יהי' תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בשבועות (דף כ"א) דאמרינן התם איבעי להו ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו דתני' רש"א כל שהוא למכות ולא אמרו בכזית אלא לענין קרבן, ופירש"י ולא אמרו בכזית הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הילכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה באה, וכיון דאכילה בכל שהוא הרי אסר על עצמו בשבועתו בכל שהוא, וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו, והתוס' פירשו ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ודווקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת, וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית, אבל בשבועת ביטוי דאין בו כרת אלא לאו דהקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא, וא"כ לפי פירש"י דהטעם הא דמלקות בכל שהוא לר"ש הוא משום דס"ל דאכילה בכל שהוא, וא"כ לפי זה לא יהי' מוכח דלר"ש ילקה במעילה בכל שהוא כיון דבמעילה לא נאמרה אכילה, רק איפשר לומר כיון דילפינן מתרומה וכמו שבתרומה בכל שהוא לר"ש כן הוא במעילה, אבל לפי' פי' התוס' דמשמע מהתוס' שסוברים דלר"ש נאמרה ההלכה דלמלקות בכל שהוא דאכילה הוא בכזית, והא דמלקות בכל שהוא, הוא משום הלמ"מ, וע"כ לא רצו התוס' פרש כפי' רש"י ודו"ק, וע"כ כיון דנאמרה הלמ"מ דלמלקות בכל שהוא, א"כ נאמרה במעילה ג"כ דבכל שהוא, כיון דלא מאכילה קא יליף רק מהלכה:
ועוד נראה לי דלפי פירוש התוס' יתחייב במעילה אפי' קרבן לר"ש, וכמו שכתבו התוס' דהא אמרינן ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן היינו משום שהקרבן תלוי בכרת, וכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת ביטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא, כלפי וא"כ לפי"ז לרבנן דאמרי דהזיד במעילה בלאו בפסחים (דף ל"ג) וא"כ כיון דאשם בא על הלאו והלאו בכל שהוא א"כ מביא אשם לר"ש נמי בכל שהוא וא"כ למאי דמסקינן דאתי כר"ש א"כ למה לא חשיב מעילה, דהא מעילה בכל שהוא לדברי ר"ש לענין מלקות ואפי' לענין קרבן נמי [ובמ"א ביארת שאיפשר לומר דכיון דכלאי הכרם אסור בהנאה א"כ ליכא הנאה ובפרט
אי אמרין דמעילה בשו"פ א"כ ליכא הנאה בשו"פ, אך אעפ"כ צ"ע דא"כ קשה אמאי חייב על יו"ט הא בעינן שיהא מתקן, אך ביארתי שם דכיון דמתנית מיירי בשביעית, ומתניתין ר"ש היא ואמריכן ביבמות (דף פ"ג) לר' יוסי ור' שמעון סברי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואכן בפ"ג דכלאים המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קודש וחייב באחריותו, ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, א"ר יוסי מעשה בא' שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וכמו דאמרינן בירושלמי שם המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו נשמעינה מהדא א"ר יוסי מעשה בא' שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ג ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, הרי אין הגפן שלו, ואין התבואה שלו ואתתבת, וא"כ בשביעית אין הגפן שלו ואין התבואה שלו, ע"כ אינו נאסר, ובמ"א הארכתי בזה]:
אך עכ"ז קשה לי לפי מה שביארתי דלר"ש צא בעינן במעילה שו"פ, וכמו שביארתי, א"כ איך אמרינן בכריתות (דף ט"ו) א"ר שמעון לא כך שאלו ר' עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם א' מהו חייב אחת על כולן או חייב על כל א' וא', אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויין בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' משום מעילה ורואה אני שהדברים ק"ו, אמר לו ר' עקיבא אם הלכה נקבל אם לדין יש תשובה כו' לא אם אמרת במעילה שעשה המאכיל כאוכל, ואת המהנה כנהנה צירף את המעילה לזמן מרובה, תאמר בנותר שאין בו אחת מאלו, אלמא דר"ש ס"ל, אליבא דר"ע דצירף את המעילה לזמן מרובה, ואם איתא דר"ש ס"ל לענין מעילה בכל שהוא לענין קרבן, א"כ איך יאמר ר"ש צירף את המעילה לזמן מרובה לדברי ר' עקיבא, דלא כדברי עצמו דס"ל בכל שהוא, ועוד דבשבועות (דף כ"ב) קא מיבעי להש"ס אליבא דר"ע גופי' אי ס"ל כר"ש עיי"ש וא"כ משמע מזה דכ"ע מודו דלענין מעילה בעינן שו"פ, והא שהקשיתי לעיל מהא דספ"ה דכריתות (דף כ"ג) דקאמר ר"ש אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין דלא חל אמעילה, אלמא דמעילה בכל שהוא לר"ש דאלו"ה כיון דאין במעילה שו"פ א"כ אמאי לא חל, איפשר לומר דלמלקות ס"ל לר"ש דבכל שהוא, כמו בכל האיסורים, [ע"כ לא חל אפי' הקרבן על הלאו, וכמו שאומר ר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור], ועוד נ"ל לומר דאין הטעם משום דלא חל אמעילה, אלא דבעולה איכא לאו לבד הלאו דמעילה, וכמו שכתב המ"ל (ברמב"ם פ"א מה' מעילה) דבעולה לוקה משום הלאו המיוחד וזה שיעורו בכזית, ולוקה משום לאו הכולל דהיינו מעילה והלאו המיוחד שיעורו בכזית, והלאו הכולל של מעילה שיעורו בפרוטה עיי"ש, וזה מוכח ג"כ מהרמב"ם (פ"ג מ"ה מעילה ה' ב') שכתב בד"א כשהי' החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם הי' בשר עולה וכיוצא בה לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, וא"כ מוכח שיש לאו פרטי בעולה ובפרט לדברי ר"ש דס"ל במכות (דף י"ז) דבתודה ושלמים אפי' לפני זריקה שלא הותר עדיין לזר לוקה נמי, וע"ש בגמ' בהא דמסיק שם איסורא בעלמא כו' מה שפירש"י ותוס' שם, אבל בעולה מסקינן שם דלוקה לר"ש:
ובזה יתבאר קצת מה דשקלו וטרי ביר בירושלמי דערלה (פ"ב) דתנן התם חתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים, ור"ש מתיר לזרים ולכהנים, פי' דרבנן אסרי לזרים מפני שס"ל ב' וג' שמות מצטרפין לאסור, ור"ש לטעמי' דס"ל דאין ב' שמות מצטרפין ע"כ אין מצטרפין חתיכה של ק"ק עם הפיגול לאסור לזרים, וע"כ החתיכות של חולין מבטל הפיגול והק"ק משום שאין מצטרפין, ואמרינן שם בירושלמי תני של פיגול ושל נותר ושל קדשים קלים, א"ר יונה לא אמר אלא ק"ק ופיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הם כו' הא בקדשים קלים הואיל והן מותרין לאחר זריקה אפי' לפני זריקה אין לוקים עליהם משום זרות, אמר ר' יוסי לא אטר אלא קדשים קלים כו' הא לפני זריקה הואיל והם אסירים בקדשים קלים לוקים עליהם משום זרות, א"ר אבין לישן מתניתא מסייע לר' יוסי נדבותיך זו תודה ושלמים שאם אכל מהם לפני זריקת דמים לוקה עכ"ל, ונ"ל לבאר קצת והוא דתני בברייתא של פיגול ושל נותר של קדשים קלים, וע"כ הוקשה להירושלמי לבשלמא בנותר של קדשים קלים כיון דהי' לו שעת הותר לבעלים, א"כ פקע ממנו הלאו דוכל זר לא יאכל קודש, ולא נשאר רק האיסור של נוחר אבל פיגול הוי כמו שלא נזרק דכיון שנזרק בפיגול שוב אין הזריקה מתירתו, א"כ יש איסור של וזר לא יאכל קודש, דכיון שנתפגל שוב אין זריקה מתירתו, וא"כ אמאי אין מצטרפין להא דקדשי קדשים דבשניהם איכא לאו דוכל זר לא יאכל קודש, [ועוד דלר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור א"כ איפשר שלא חל פיגול כיון שאין זריקתו מתירתו, אך איפשר דס"ל לר"ש דבקדשים איסור קל על איסור], עכ"פ איך שהוא א"כ ודאי דיש ללאו דוכל זר לא יאכל קודש, א"כ אמאי אין מצטרפין לק"ק כיון דשניהם לאו א' הוא, וכמו דאמר שם בירושלמי (כולן לשון תרומה מצטרפים דתני' תרומה וחלה וביכורים מצטרפין) וא"כ אמאי אין מצטרפין, וע"ז אמר ר' יונה לא אפר אלא בקדשים קלים דס"ל דבקדשים קלים אפי' קודם זריקה נמי ליכא לאו דזרות הואיל והם מותרין לאחר זריקה אפי' קודם זריקה נמי אין לוקה משום זרות וע"כ ס"ל לר"ש דאין מצטרפין, וזהו דווקא בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים כיון שיש בהם לאו דזרות, ע"כ אפי' בפיגול כמי איכא לאו דזרות,
וע"ז קאמר ר' יוסי לא אשרו אלא קדשים קלים וצריך לגרום לא אמרו אלא דאפי' בקדשי קדשים פי' דאפי' בקדשי קדשים אעפ"כ אינן מצטרפין לאסור, דכיון דזרק אפי' במחשבת פיגול, אעפ"כ ליכא עלה איסור אחר רק איסור פיגול דקא סבר כעו דאמרינן במנחות (דף מ"ז) והאמר רב גידל אמר רב זריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה ואינו מוציאה מידי מעילה, אינה מביאה לידי מעילה באימורי קדשים קלים, ואינו מוציאה מידי מעילה בבשר קדשי קדשים, ואמריכן התם לאו איתותב דרב גידל, אלמא דקיי"לן דזריקת פיגול מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים וכן פסק הרמב"ם, כן נמי לר' שמעון מוציאה מידי לאו דוכל זר לא יאכל קודש בקדשים קלים, וע"כ כיון שנעשה פיגול שוב אינו עובר משום לאו דוכל זר לא יאכל קודש, דאפי' זריקת פיגול נמי מוציאה מידי לאו, ולא כמו שהקשה תחילה בירושלמי שמקשה פיגול ונותר כלאחר זריקה לא כלפני זריקה הם, (והא דקאמר פיגול נותר הוא ט"ס וצ"ל וזריקת פיגול ומקשה רק מפיגול לחוד כמו שביארתי) וע"ז אמר ר' אבין לישן מחניתא מסייע לר' יוסי נדבותיך זו תודה ושלמים שאם אכל מהם לפני זריקת דמים לוקה, פי' דמסייעא לר' יוסי דלא כר' יונה דר' יונה תירץ דע"כ ליכא הלאו דוכל זר לא יאכל קודש בפיגול בקדשים קלים הוא משום דכיון דבקדשים קלים הואיל והם מותרים לאחר זריקה אפי' לפני זריקה אין לוקה עליהם משום זרות, ע"ז אומר דמהברייתא מוכח כר' יוסי ולא כר' יונה, וכמו שמביא הברייתא ונדבותיך זו תודה ושלמים שאכל מהם לפני זריקת דמים לוקה, וזו היא הברייתא דאמרינן במכות (דף יז) דתני' ותרומת ידך אילו בכורים א"ר שמעון מה בא זה ללמדינו כו' הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה שהוא לוקה, וא"כ מוכח מזה דלוקה לר"ש אפי' לפני זריקה כמי אלא ודאי דהטעם הוא משום דזריקת פיגול מוציא מן הלאו כמו שסובר ר' יוסי והמפרש שגה שם הרבה ולא ידע לפרשו כנכון:
ובזה יתבאר הא דאיתא פ"ק דנדרים (דף י"ב) בעי רמי ב"ח הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו כו' בעיקרו קא מתפיס, או בהתירא קא מתפיס, אמר רבא ת"ש נותר ופיגול, והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים מהו ופי' הרא"ש והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים דלא מיקרי נותר אם לא שהותר לכהנים תחילה או למזבח דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר כו' ופיגול נמי לא מיקבע בפיגול עד שיקרבו כל מתיריו, וכי מתפיס בהו לא באיסור נותר ופיגול קא מתפיס דדבר האסור הוא, אלא בעיקר הזבח קא מתפיס וכבר יצא הזבח מידי מעילה, אלמא בעיקר קא מתפיס עכ"ל, והר"ן כתב והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא, אית דלא גרסי פיגול שהרי מכיון שנתפגל אין זריקתו מתירתו הלא מנותר קא פריך דאיסור נדרי' פגע לי' בזריקת דם, ולכאורה במאי פליגי הרא"ש והר"ן, אך זה תלוי אם קיי"לן כרב גידל דזריקת פיגול אינו מוציא' מידי מעילה ע"כ לא גרסינן פיגול דהא הוי כקודם זריקה, אבל לפי מאי דאיתותב רב גידל דזריקת פיגול מוציא מידי מעילה ולפי מה שביארתי בהירושלמי דמפיק נפי לר"ש מהלאו דוכל זר לא יאכל קודש, א"כ ליכא רק איסור פיגול לבד), ולפי"ז גרסינן והא נותר ופיגול לאחר זריקה הוא דזריקת פיגול מוציא מידי מעילה, וא"כ ליכא רק איסור פיגול בלבד, ולא הוי דבר הנדור אלמא דבעיקרו קא מתפיס, ועיין ברמב"ם פ"ג מה' טבילה במה שכתב שם בשם הרי"ק ודו"ק]:
ודע דאיתא בירושלמי (פ"ט דפסחים) הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות כו' תני ר"מ מחייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש והבשר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים את שהוא מותר לטהורים חייבין עליו משום טומאה יצא פסח שבא בטומאה, ופי' הק"ע את שהוא מותר לטהורים כלומר שנאכל לטהורים דווקא ולא לטמאים כו' אכל עולה אכל אימורים מאחר שאינו מותר לטהורים אין חייבין עליו, ופי' הק"ע אכל עולה או אימורין של שאר זבחים בטומאה מאחר שאין מותרין לזרים שהרי הן נשרפין ע"ג המזבח אין חייבין עליהם משום טומאה ואין בהם אלא קרבן מעילה, עכ"ל, ולכאורה קשה דהא אמרינן בכריתות (דף יד) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליו ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל והוא נותר מן המוקדשים כו' אלמא דאימורין חייבין עליו משום טומאה, וכן אמרינן סמ"ק דחולין (דף קטז) חומר בחלב מבדם כוו' חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ובנותר וטמא, וכן כתבו התוס' בפסחים (דף פד) בד"ה לרבות את האימורי', דסד"א אין חייבין עליהם משום טומאה כו' להכי איצטריך לרבויינהו ותחילה רציתי לומר שהגירסא בירושלמי היא רק אכל אמורין כו', והוא כמו דאיבעי לן בש"ס דלן בפסחים (דף צה) בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ואכלו אימורי פסח הבא בטומאה מהו מדאשתרי טומאת בשר אשתרי נמי טומאת אימורים כו' וע"כ אינו חייב על האימורין נמי או דילמא דעל האמורים חייב בפסח הבא בטומאה, אך באמת קאי אליבא דר"ש שמביא תחילה דקאמר פסח הבא בטומאה ר"ע מחייב ור"ש פוטר ור"ש לטעמי' דס"ל בכריתות (דף כג) דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין משום דאין איסור חל על איסור אפי' בכולל נמי וכן הקשו התוס' בזבחים (דף ע"ה) בד"ה אבל העצים והלבונה והקשו מאי אירי' משום דאין נאכלים תיפוק לי' דאין איסור טומאה חל עליהם דהא יש בהם מעילה ור"ש היא דאמר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין כו' עיי"ש, וא"כ ס"ל דלר"ש דאין טומאה חל על עולה או על אימורין, וע"ז קאמר ר"ש בירושלמי אכל עולה אכל אימורין מאחר שאין מותר לטהורין אין חייבים עליהם, ור"ש לטעמי' דסבר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין אפי' ע"י כולל נמי, וזהו דווקא לדברי ר"ש כמו שאומר תחילה ור"ש פוטר והק"ע לא הרגיש בכל זה, ולא כתב דזהו דווקא לדברי ר"ש ודו"ק):
הרי נתבאר דאפי' לר"ש דס"ל דלא אמרינן כולל אפ"ה בנזיר גלי רחמנא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות דאיסור חל על איסור, וכן הוא הדין לענין טומאה והטעם משום דענין נזירות הוא סייג ופרישות כמו שביארתי בספרי נ"י (דרוש א') וכמו דאיתא בפ"ג דנדרים (דף ט') אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא א' פעם א' בא אדם א' נזיר מן הדרום וראיתי' שהוא יפה עינים כו' אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה א"ל רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר, וכן אמרינן בריש סוטה (דף ב') רבי אומר למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, וא"כ כיון שניתנה לסייג ולפרישות, ע"כ חל על איסור ג"כ, וע"ז אומר משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע, וע"ז אומר מאי קרא ממעי אמי אתה גןזי, וע"ז אומר מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאישתבועי הוא, ע"ז אמרי גזי נזרך והשליכי פי' בבחי' נזירות שהוא ענין המשכת קדושה, וע"כ לא קשה מה שהקשה המהרש"א דאיך חל הא אין שבועה חל על שבועה, אבל לפי מה שביארתי שהוא בבחי' נזירות בבחי' סייג ופרישות וכמו שהי' בנזירת שמשון שהי' הענין שלא ילך אחר עיניו, וכמו דאיתא במדרש שגלוי וידוע לפני הקב"ה ששמשון ילך אחר עיניו, ע"כ נצטווה על הנזירות להיות לו לסייג ולפרישות כן הוא בכל אדם, וע"כ חל על שבועה ג"כ כמו בנזירות וכמו שביארתי:
ובזה יתבאר הא דאיתא בנדה (דף ל' ושם) משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע כו' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו, ולא נשבע למרמה, וביארתי בספרי ע"י (דרוש ב') שעל ענין שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע שהוא רשע בגלוי, ע"ז אומר אשר לא נשא לשוא נפשו כמו שוא שהכל רואין ויודעין שעבר על השבועה, משא"כ השבועה שמשביעין אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע, א"כ אם אומרים לו צדיק אתה והוא אינו בעיניו כרשע, ע"ז אומר ולא נשבע למרמה שהוא שקר אבל לא שוא ששוא הוא מה שידוע לכל כמו דאיתא בשבועות (דף כ"ט) והוא שידוע לג' בני אדם, ומה שיודע בעצמו שהוא שקר, זהו ולא נשבע למרמה וכמו דאיתא בשבועות (דף כ"א) אכלתי ולא אכלתי שקר:
והנה מאוד צריכים אנו ליזהר שלא להחניף לשום אדם לומר לו צדיק אתה, והוא יצטרך לקיים השבועה להיות בעיניו כרשע, ומה מאוד בעו"ה גברה החנופה ואין תוכחה ומחניפין לב"א אנשים הנצרכים להם, ובזה יתבאר הא דאמרינן בסוטה (דף מ"א) ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו חנופה אפי' עוברין שבמעי אמם מקללין אותו. שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ואין קוב אלא קללה שנאמר לא קבה אל, ואין לאום אלא עוברין שנאמר ולאום מלאום יאמץ. וצריך להבין מהו עוברים שבמעי אמם, אך הענין שגורמים לו לעבור על השבועה שמשביעין אותו, שלהיות רשע בגלוי זה אינו חשוד לעבור על השבועה, אבל להיות בעיניו רשע אעפ"י שכל העולם כולו אומרים עליו צדיק אתה זהו קשה מאוד, וע"כ החונפים ואומרים לרשע צדיק אתה אפי' עוברין שבמעי אמו מקללין אותו. וכן ביארתי במ"א על שאמרו חביריו דאיוב (איוב ט"ו) ירשיעך פיך ולא אני ושפתיך יענו בך הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת הבסוד אלוה תשמע כו' שאיוב התרעם על חביריו על שלא הודו לדבריו שהוא צדיק, והם התוכחו עמו בוכוחים, וע"ז אמרו לו חביריו דאיוב ירשיעך פיך ולא אני, פי' מה יהי' הפעולה שנאמר עליך שאתה צדיק, אפי' נאמר עליך שאתה צדיק אעפ"כ ירשיעך פיך ולא אני ושפתיך יענו בך, פי' דהא מושבע ועומד שאפי' כל העולם אומרים עליו שהוא צדיק, אעפ"כ יהי' בעיניו כרשע וא"כ מהו הפעולה אם יחניפו לו, וע"ז אמרו לו הראשון אדם תולד שאדה"ר הי' יציר כפיו של הקב"ה ולא הי' בבחי' עובר, אבל אתה שנבראת אחר אדם, א"כ הי' תחילה בבחי' עובר, וא"כ משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, וע"ז אמר הבסוד אלוה תשמע, שתחילה כשהוא בבחי' עובר נאמר עליו בסוד אלוה עלי אהלי כמו דאיתא בנידה (דף ל'):
ועוד ביארתי במ"א על ענין השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ומה שהקשה המהרש"א
דהא כבר מושבע ועומד מהר סיני, אך הענין הוא שזה קאי אלפנים משורת הדין, וע"ז קורא צדיק, והוא כמו דאיתא בב"מ (דף פ"ג) רבה בר בר חנה תברו לי' הנהו שקולאי חביתא דחמרי', שקל לגלימייהו אתו אמרו לי' לרב א"ל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו, א"ל עניי אנן וטרחינן כולו יומא וכפינן ולית לן מידי, א"ל זיל הב להו אגרייהו, א"ל דינא הכי א"ל ואורחות צדיקים תשמור, וצריך ליתן מזונות אף שעשו לו הפסד, וע"ז האופן משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, דהיינו באופן צדיק כמו דכתיב וארחות צדיקים תשמור וצריך לקיים אף באופן זה אף שאינו מן הדין, וע"ז אנו מבקשים בתפילה וצדקינו במשפט דהיינו שאנו מתפללים לפני הקב"ה שיעשה עמנו משפט של צדקה, והוא שהאדם נברא בכדי לתקן את העולם והוא קלקל את העולם, והקב"ה ברוב חסדו נותן לנו מזונות, ע"כ אנו אומרים וצדקינו במשפט, וע"כ אנו אומרים לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וע"ז נאמר תקעו בחודש שופר כו' כי חוק לישראל הוא פי שמלבד שאינו עושה המשפט אלא כותב להם מתונות ג"כ, וע"ז כתיב אשרי העם יודעי תרועה כו' ה' באור פניך יהלכון ובצדקתך יגילון כל היום:
ועוד יתבאר יוותר עפ"י מה שכתבו התוס' בב"ק (דף ג) דהא דמייתי קרא בב"מ (דף פ"ג) למען תלך בדרך טובים וכן ארחות צדיקים תשמור, אע"ג דמרבינן דצריך לעשות לפנים משורת הדין מקרא דוהמעשה אשר יעשון, דהיינו כיון שפשעו ושברו החביות בידים, וע"ז ליכא קרא דלפנים משורת הדין דהא דלפנים משורת הדין דאורייתא היינו דווקא במקום שלא פשעו, אבל במקום שפשעו ע"ז מייתי קרא דל בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור ובזה ביארתי במ"א על הא שאומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי פי' שהקב"ה בחסדו הגדול עושה אתנו לפנים משורת הדין כמו צדיק, וכמו דיליף מוארחות צדיקים תשמור כי פיהו מריתי אעפ"י שאנחנו פשענו, ובמקום שזה פושע א"צ לעשות לפנים משורת הדין, אעפ"כ צדיק הוא ה' שעושה עמנו צדקה:
ויתבאר יותר הא דאמרינן בנדה (דף ל) ומשביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע וגם הא שאומר תחילה כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה ואח"כ תשבע כל לשון זה יום הלידה.
והענין הוא שכל מצוה צריך לעשותה לשמה ולא לשם פני' וכונה אחרת וכמו דאמרינן בברכות (דף ס"א) א"ר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ושמואל אמר כמן חטה הוא דומה שנאמר לפתח חטאת רובץ, וצריך להבין דלמה מדמה לזבוב, אך הענין הוא עפ"י מה שביארתי במ"א על הא דאמרינן בב"ב (דף י"ו) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, מהו הענין תבלין דווקא, אך היצה"ר נמשל לשאור שבעיסה וכמו דאמרינן בברכות (דף י"ז) מי מעכב שאור שבעיסה מעכב אך בכל מצוה ומצוה יש כמה כוונות מעורבות, אף שמחשב במצוה לשם מצוה, אעפ"כ יש בה פניות אחרות ג"כ, וע"ז אמרינן בברכות (דף ס"א) תני' ר' יוסי הגלילי אומר צדיקים יצ"ט שופטן שנאמר לבי חלל בקרבי, רשעים יצר רע שופטן שנאמר נאום פשע לרשע בקרב לבי כו' בינונים זה וזה שופטן, פי' שבצדיקים רובו טוב ויצ"ט שופטן, ואעפ"כ שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב כו' אעפ"כ אם עושה מצוה הרי היא באה כולו מיצ"ט, ורשעים יצה"ר שופטן, ואפי' אם עושה מצוה הרי הוא מלא פניות וכוונות שאינם רצויות בינונים זה וזה שופטן. שבבינונים מעורב המחשבות לשמה ושלא לשמה, וכן לענין הסתה לעבירה זה וזה שופטן שיש לו מלחמת היצר, וא"כ כיון שיש לו ב' כתות היצה"ר והיצ"ט הוה אמינא ששני הכחות שקולים, ע"ז אומר שהיצה"ר נמשל לשאור שבעיסה. ואמרינן בפ"ק דחולין (דף ו') דלא גזרו על תערובות דמאי, אעפ"כ בשאור ותבלין אמרינן התם שאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל, וע"ז המשיל היצה"ר לשאור שבעיסה דהוי כמו דבר המעמיד ודבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וע"כ אוסר במשהו, וכמו שכתב הרמב"ם (ר"פ י"ז מ"ה מאכלות אסורות) לענין שאור משום דהוי כמו דבר המעמיד דאפי' באלף לא בטיל, וע"כ היצה"ר גובר משום דהוי כמו שאור שבעיסה, שהוא דבר המחמיץ והמעמיד, וע"ז אומר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין שהוא ג"כ דבר המעמיד, כמו דאיתא ברמב"ם לענין שאור ותבלין, [וכמו דאיתא בש"ע יורה דעה (סוף סימן פ"ד) דאם יש ג"כ המעיד היתר הוי זהוזה גורם כו'] וע"ז אמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, דהתורה היא ג"כ כמו תבלין המעמיד, וע"כ יכול לנצח בזה את היצה"ר.
וע"ז אומר ג"כ יצה"ר דומה לזבוב שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח ובפשיטות הפי' הוא כמו שזבוב א' יכול להבאיש ולפגום שמן רוקח הרבה כן יקר נמי מחכמה מכבוד סכלות מעט פי' שסכלות מעט יכול לפגום הרבה כבוד וחכמה, ועוד איפשר לבאר כמו דקיי"לן דברי' אינה בטילה אפי' באלף, ואפי' בדבר הפוגם כמו שמן עכ"ז אינו בטל מצד שהוא ברי' כמו דאיתא ביו"ד (ס' ק"א). וע"ז אומר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, כן יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, שהסכלות פוגם את הכל, וע"ז אומר יצה"ר דומה לזבוב, ושמואל אמר שדומה לחטה, ואיפשר לומר כמו דאמרינן במכות (דף י"ז) לר"ש דחטה חשובה ולא בטילה, וא"כ אם מחשב במצוה לשמה
אך שמעורב בזה קצת כוונה ופני' לגרמי' הרי זה פוגם הסכלות מעט את כל השמן רוקח:
אך לכאורה עדיין תקשה מהא דאמרינן בשבת (דף לב) אדם יוצא לשוק יהיה דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט כו' שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול ואילו הן פרקליטין של אדם תשובה ומע"ט ואפי' תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה וא' מלמד עליו זכות ניצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ א' מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שתת מצאתי כופר, ר"א בנו של ריה"ג אומר אפי', תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה וא' לזכות נצול שנאמר מליץ א' מני אלף, ונראה לי שהכונה הוא שאפי' באותו מלאך שאומר לזכות דהיינו שעשה מצוה, אך במצוה הי' כמה כוונות שלא לשמה, וא' מאלף הי' לשמה אעפ"כ נצול, וא"כ ראינו שהמחשבה שהיא לשמה היא מצלת, אעפ"י שיש בה שלא לשמה ג"כ:
אך באמת מקשה כזאת בירושלמי פ"ב דקידושין) דרש בן עזאי זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח אילו זבוב א' שמת שמא אינו מבאיש שמן רוקח, וזה ע"י חטא א' שחטא איבד כל זכיות שבידו כו' הדא דאת אמר לעוה"ב אבל בעולם הזה אפי' תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך א' מלמר עליו זכות הקב"ה מכריעו לכף זכות ומה טעם אם יש עליו מלאך מליץ א' מני אלף להגיד לאדם ישרו כו' אמר ר' יוחנן אם שמעת דבר מר"א בנו של ריה"ג אומר נקב אזניך כאפרכסת הזו ושמע דאמר ר"י ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר אפי' תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך א' מלמד עליו זכות הקב"ה מכריעו לכף זכות ולא סוף דבר כל אותו המלאך אלא אפי' תשע מאות ותשעים ותשעה צדדין מאותו המלאך מלמדין עליו חובה וצד א' מאותו המלאך מלמד עליו זכות הקב"ה מכריעו לכף זכות ומה טעם אם יש עליו מלאך מליץ א' מאלף אין כתיב כאן אלא א' מני אלף מאלף לצדדין של אותו מלאך מה כתיב בתרי' ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת, והק"ע פירש אפי' תתקצ"ט כו' כגון שעשה תתקצ"ט עבירות שמכל אחת קונה לעצמו קטיגור א' כו' תתקצ"ט צדדין באותו מלאך כגון שעשה עבירה שיש חלק אלף עשייתו לשמה ואמרינן גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה עכ"ל ולי נראה
דקאי אם עשה מצוה וכיון בה כונות אחרות לגרמי' ויש בה. חלק א' מאלף שכיון לשמה, אפ"ה מציל ע"י המצוה שכיון בה א' מאלף כונה לשמה:
וא"כ לפי מה שביארתי שלעוה"ב כתיב זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח כו' ומלבד שנידון על העבירות אלא אפי' באותו מצוה כיון שיש בה כונה אחרת הם פוגמין את המצוה, ובעולם הבא בעינן שיהא המצוה בשלימותה, וע"ז אומר ומשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה הי' בעיניך כרשע, פי' אפי' כל העולם כולו אומרים לו שהוא צדיק ומקיים מצות אעפ"כ הי' בעיניך כרשע אולי לא כיון לשמה ויש בזה פניות אחרות, וע"ז אומר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב כו' פי' שיהי' בר לבב בלא פניות וכוונות אחרות, משא"כ בעוה"ז אמרינן אפי' תשעים ותשעה מלמדין עליו חובה וא' לזכות נצול ולא עוד אלא אפי' באותו מלאך תשעים ותשעה לחובה וא' לזכות נצול, וע"ז אומר כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, ואח"כ תשבע כל לשון זה יום הלידה פי' שלא יהי' מעורב בהמצוה כונות אחרות וזהו דווקא לאחר מיתה משא"כ בעוה"ז וע"כ אומר כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה תשבע כל לשון זה יום הלידה, דהא שמשביעין אותו תהי צדיק כו' ואפי' כל העולם כולו אומרים לך שצדיק אתה הי' בעיניך כרשע, משום שיש בכל מצוה כונות אחרות שלא לשמה ובעוה"ב בעינן שיהי' בתכלית השלימות, וכמו דכתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב, והטעם איפשר לומר כמו שביארתי במ"א על המדרש פ' בראשית ויחל נח איש האדמה נתחלל ונעשה חולין למה ויטע כרם לא הי' לו ליטע דבר א' של תקנה כו' אלא ויטע כרם, והוא כמו שביארתי במ"א שקדשים בעינן כוונה וכמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ב') על ענין והוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורים אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך והענין הוא שבתרומה וקדשים בעינן שמירה והיסח הדעת פוסל בתרומה כמו דאמרינן בחגיגה (דף י"ט) משא"כ בחולין לא בעינן שמירה ואין היסח הדעת פוסל בה, ובחולין (דף ל"א) נדה שנאנסה וטבלה מותרת לבעלה ואסורה לתרומה ואמרינן שם משום דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כונה וע"ז אומר אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך פי' שלענין הנשמה צריך דוקא שמירה, אבל אם אינו משמרה אעפ"י שאינו מטמאה בפועל, אעפ"כ הריני נוטלה ממך, וע"ז אומר תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע"ה ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך פי' שבתרומה אם חסרה השמירה, הוי היסח הדעת והיסח הדעת פוסל בתרומה וא"כ כיון שנתבאר שכונה לא בעינן רק במה שהוא קודש אבל בחולין לא בעי כונה, ע"ז אומר ויחל נח איש האדמה ויטע כרם נח נעשה חולין והענין הוא שלאחר המבול נצטוו שיום ולילה לא ישבותו וכמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ט') שהבטילה גורם שמביאם לידי חטא וע"כ נצטוו שיום ולילה לא ישבותו, וע"כ כתיב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם פי' שהתחיל לעסוק בעבודה ומלאכה, וא"כ המעשה בעצמה היה צריכה אך שקלקל בהכונה וכמו דאיתא במדרש שהי' לו ליטע דבר של תקנה, ולמה נטע כרם, ע"ז אומר נח נעשה חולין פי' שנהג כענין חולין שלא היה הכונה שלימה ומבואר במ"א בארוכה, וע"כ בעוה"ז שהוא עולם הגשמי ע"כ כתיב אם יש עליו מלאך מליץ א' מני אלף כו' וכמו שביארתי שאין הכונה פוגמת כל כך. וע"כ כתיב פדעהו מרדת שחת, ונדון לזכות רק שהוא ע"י יסורין וכמו דאיתא בירושלמי (ס' פ"ב דקידושין) פדעהו ביסורין, אבל בעוה"ב שהוא עולם הקדושה ובקדושה בעינן כונה, ע"כ בעינן שיהא הכונה שלימה וע"ז כתיב זבובי מות יבאיש, יביע שמן רוקח. וכמו שביארתי במ"א שכל שהקדושה יתירה בעינן כונה יותר, וע"כ אחיי ורעי, הנה ימי הדין קרובים ובאים נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה שיהי' עסקינו בתורה ובמצות לשמה, וה' יחתמינו בספרן של צ"ג לאלתר לחיים אמן: