אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש למצות צדקה - דרוש לא
כתיב (מלכים א' יז) ויהי דבר ה' אלי לאמר קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך כו' ויהי אחרי הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית כו' ותאמר אל אלי' מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני כו' ותאמר האשה אל אלי' עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת:
והנה צריך לבאר הא שאמרה הצרפתית מה לי ולך איש האלקים כי באתי אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני דמה בא להזכיר עונה ורש"י פירש עד שלא באת הי' שוקלין מעשי ומעשה עירי והיתי ראוי לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי ניכרת כו', והרד"ק פירש כמדומה כי על ידך נזכר עוני ושמא לא עבדתי לפניך כראוי וע"כ הזכיר לי האל עון שיש לי והענשני האל בבני שמת והוא דחוק דאדרבה תיכף לת"ח ברכה, והאלמנה הצרפתית שעשת אכסני' לתורה הי' צריכה לה להתברך יותר, וכמי דאמרינן בסוף ברכות (דף סג) ע"כ נ"ל לבאר עפ"י מה דכתיב (מלכים ב' ד) ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת כו', ויאמר אלי' אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לכי בבית ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן כו', ותבוא ותגד לאיש האלקים ויאמר לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיני ואת בנינו תחיי בנותר, וכתב הרד"ק וזה לשונו ושלמי את נשיינו ושלמי למרי חובתך, ובתוספתא וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרה לי' לנביא דה' אית עלי עישור מהא משחא או לא, אמר לה בעלך זן נביאי דה' במילתא דליכא לי' עישורא, ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא הדרה ואמרה לו מה נעביד לבני דאחאב כו' ולכאורה צריך להבין במאי דקאמר בעליך זן נביאי דה' במילתא דליכא עלי' עישורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא, ואיך זן בעלה במילתא דליכא עלי' עישורא, ואיפשר לומר דהיינו שהי' לוקח מחוץ לארץ השמן שהי' פטור מן המעשר, מחמת הדוחק שלא הי' לו במה לפרנסם, וכמו שפירש"י שלוה מן יהורם בן אחאב בריבית:
עכ"פ לפי דברי, התוספתא שהביא הרד"ק נסתפקה האשה אולי הריבוי מן השמן חייב במעשר, וע"ז השיב לה אלישע שהיא פטורה מן המעשר מאחר שהוא מעשה ניסים, ואיפשר לומר שפטורה מן המעשר כיון שאין בא מן הקרקע ודמי לנזרע בעציץ שאינו נקוב, ועוד דאמרינן בירושלמי (פ"ק דערלה) ר' יוחנן בשם ר' ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה ובשביעית כו' צריכה כו', אלמא דאפי' אם נטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות ועיין תוס' שבת (דף צ"ה) בד"ה ורמינהו כו' ופירש"י דאין בין נקוב לשאינו נקוב לענין מעשר ופיאה וכלאים דכיון דכתיב בהו שדך וכרמך וכן במעשר כתיב היוצא השדה שנה שנה חשיבי תלוש בין נקוב ובין שאינו נקוב (לדברי ר"ש) כו', וע"כ כיון שהי' מעשה ניסים בבית ע"כ פטור מן המעשרות:
ועוד איפשר לפרש הא שאמר לה אלישע בעליך זן נביאי דה' במילתא דליכא עלי' עישורא, ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא, פי כמו שבעלך זן את הנביאים במילתא דלית בי' עישורא, וכמו שביארתי דהיינו מח"ל, ואיפשר שהי' ליראתו מאחאב, ואף את לית לך על משחך עישור דמן ניסא הוא פי' שהריבוי הי' מן השמן שהי' מתחילה, וא"כ הריבוי בשמן הי' ג"כ ע"י מה שנפטר מעישור או כמו שהבא מח"ל פטור ממעשר, ה"נ מידי דבא מן הניסא וכה"ג אמרינן במנחות (דף סט) בעי ר' זירא חיטים שירדו בעבים מהו אי למנחות אמאי לא אלא לשתי הלחם מאי ממושבתיכם אמר רחמנא לאפוקי חוץ לארץ דלא, אבל בעבים שפיר דמי או דילמא ממושבתיכם דווקא ואפי' דעבים נמי לא ומי איכא כה"ג אין כדעדי טייעא נחית לי' רום כיזבא חיטא בתלתא פרסא, וכתבו התוס' חיטין שירדו בעבים פי' בקונטריס ששתו באוקינוס ובלעו ספינה מליאה חיטין וקשה לר"ת דאי מח"ל וכי הותרו לשני הלחם בשביל שהי' בעבים מ"מ ממושבתיכם בעינן וליכא ואי מא"י וכי נאסרין הם ע"י כך, אלא נראה לי דע"י נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דסנהדרין (דף נט) עכ"ל, וא"כ קא מיבעי לי' אי הני חיטין שירדו עפ"י נס אי דמי לח"ל, או דמ"מ כיון שהי' בא"י הוי כמו הוא מא"י, וע"ז אמר אלישע כמו שבעלך זן את נביאי דה' במילתא דלית בה עישורא, וכמו שביארתי דהיינו ממה שלא גדל בא"י, ואף את לית על משחך עישור דמן ניסא הוא פי' והוי כמו שגדל בח"ל, וכמו דמספקא להש"ס במנחות (דף סט) לענין שתי הלחם דאין מביאין מח"ל אם נעשה עפ"י נס הוי כמו שבא מח"ל או לא:
וע"כ כיון שביארנו שאשת עובדי' נסתפקה אם הבא מן הנס חייב במעשר, בזה יתבאר ג"כ הענין של הצרפתית שתחילה כתיב ויאמר אלי' אלי' אל תראי באי עשו כדברך, אך עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה שביארתי שצוה לה להפריש חלה, וכמו שכתבו התוס' בב"מ (דף קיד) מה שנמצא בתשובות גאון שכתב שיש בסדר אלי' רבה שנחלקו עליו, יש אומרים שהי' מבני בניו של לאה כו' אמרו לו לא כך אמרת לאותה אלמנה עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה ולך, ולבנך תעשה באחרונה ולא כהן אתה פי' לפי שכהן הוא הי' רוצה ליטול חלה תחילה כו' עיי"ש, ואח"כ כתיב (שם) ותלך ותעשה כדבר אלי' ותאכל היא והוא וביתה ימים, וכבר ביארתי בספרי נ"י (דרוש י) המקרא והמסורת שבמקרא כתיב ותאכל היא והוא ימים רבים ובמסורת כתיב ותאכל הוא והיא ימים רבים, עכ"פ לפי המק' כתיב ותאכל הוא והוא ימים, וגם משמע דהא שמתחיל ותאכל בלשון נקיבה אלמא שהיא אכלה תחילה, וא"כ לא הפרישה ממנה חלה, והטעם הוא ג"כ מפני שהי' ע"י נס, וע"כ בתחילה צוה לה שלא תעשה בראשונה להפריש חלה, לפי דברי האומרים שאלי' כהן הי', אבל אח"כ שהי' ע"י נס כתיב ותאכל היא והוא ימים שלא הוצרכה להפריש חלה מתוך שהי' ע"י נס, ע"כ אינו מחויב בחלה כמו שמצינו מה שאמר אלישע אל אשת עובדי', רק אח"כ כשחלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה. אמרה מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני, והענין הוא שאמרה לו שזה העונש הוא עלי' מחמת שלא הפרישה חלה תחילה דהא היא אכלה תחילה קודם אלי', וכמו דאמרינן בשבת (דף לא) אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם נשמה שנתתי בכם קרוי' נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל את נשמתכם, ופירש"י ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשית ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם שע"י נטרד אדה"ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו, ועוד שצרכי הבית תלוין בה עכ"ל, וע"ז אמרה מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני, והוא כמו דאמרינן בסנהדרין (דף פג) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר כו' וכתיב שם (ויקרא כב) ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם והביא שם הרמב"ן בפירושו שמצא בת"כ והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה שכתב שם הרמב"ן ענש תחילה על הקודש המורם וחזר והזהיר עד שירימו בעתיד כפי מדרש רבותינו, וע"ז אמרה מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני שגבי האוכל טבל כתיב והשיאו אותם עון אשמה כמו שביארתי ותלתה העון בה משום שהאשה שהיא בעלת הבית עלי' מוטל הפרשת חלה, ע"כ אמרה מה לי ולך איש האלקים כי באת להזכיר את עוני ולהמית את בני, כי אמרה אולי אין הדין כן אלא שאפי' הקמח שנתרבה ע"י נס צריך ג"כ להפריש חלה:
וע"כ כשהחי' אותו אלי' אח"כ כתיב ותאמר האשה אל אלי' עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת פי' שתחילה סברה אף שהוא איש אלקים, אבל מ"מ אין הדין כמו שאמר שמהקמח שהוא ממעשה ניסים א"צ להפריש חלה אין הדין כן, וע"כ נענשה, ע"כ כשראתה אח"כ שהחי' את בנה אמרה שעתה יודעת שהוא איש אלקים ודבר ה' בפיך אמת והוא כמו דאמרינן בשבת (דף קלח) דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה, ופירש"י דבר ה' זו הלכה כדכתיב (דברים ה) להגיד לכם את דבר ה' דהיינו תורה, ע"ז אמרה ודבר ה' בפיך אמת פי' שכיון להלכה שמעשה ניסים פטור מן החלה:
ואיפשר לבאר בפשיטות יותר, הא דאיתא בתוספתא והביאה הרד"ק וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרה לו לנביאי דה' אית עלי עישור מהאי משחא או לא א"ל בעלך זן נביאי דה' במילתא דליכא עישורא, ואף את לית על משחך עישור דמן ניסא הוא, דצריך להבין במה שאמר לה דבעלך זן נביאי דה' במילתא דליכא עלי' עישורא ואף את לית על משחך עישור דמן ניסא הוא, דמהו הדימיון, אך איפשר לומר שהוא כמו דאמרינן במנחות (דף סו) דממעטין מעריסותיכם לא עיסת עכו"ם ולא עיסת הקדש, ועיין שם בתוס' שרוצה לומר דמחד קרא ממעטינן עיסת עכו"ם ועיסת הקדש דלא הוי עריסותיכם, וכן כתבו התוס' בפסחים (דף ל), וא"כ עובדי' שהי' זן את הנביאים במערה הי' ירא שלא יודע לאחאב, ע"כ הי' בודאי קונה מתגרי עכו"ם, וכמו דאיתא בירושלמי הביאו התוס' בר"ה (דף יג) ומירוח עכו"ם פוטר, וע"כ הי' פטור ממעשר, וע"ז אמר לה כשם שבעלך זן את הנביאים במידי דלית בי' עישורא דהיינו ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם, א"כ הכא נמי כוון דבניסים אתעביד הוי כמו שנגמר בידי הקדש דלא הוי דגנך ה"נ מה שנעשה ע"י ניסים לא הוי גמי דגנך, וכמו דאמרינן בסוכה (דף לה) עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ פטורה מן החלה כו' והוא משום דס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא, אע"ג דשרי לאוכלו אעפ"כ כיון דאוכלו בתורת ממון גבוה לא הוי עריסותיכם, וה"נ כיון דמן ניסא הוא לא הוי עריסותיכם אע"ג דמותר לאכול, ע"ז אומר כיון דבעלך זן נביאי דה' במילתא דלית בי' עישורא, והטעם משום דכתיב דגנך ולא דגן כו' הכא נמי אין צריך לעשר מהא דנעשה עפ"י נס, דלא הוי נמי דגנך, ועיין במנחות (דף סו) דמירוח הקדש פוטרו ומירוח עכו"ם תנאי היא אלמא דמירוח הקדש פוטר יותר, וע"כ כיון שבעלה לא עישר משום מירוח כו' מכש"כ דפטור משום מירוח הקדש, וכמו שנסתפקה אשת עובדי' אם צריך לעשר מה שנעשה עפ"י נס, וע"כ אמרה הצרפתית לאלי' מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני, וכמו שביארתי דכתיב ותאכל היא והוא ימים, וא"כ אכלה היא תחילה בלא הפרשת חלה, וע"ז נסתפקה אולי צריכה ליתן חלה, אע"ג דמן ניסא היא וכמו שנסתפקה אשת עובדי' לענין מעשר והכא גרע טפי לענין חלה, וכמו דאמרינן במנחות (דף סו) נתנהו לרחיים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהיא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשר, והטעם הוא דבמעשר פטור כיון שהמירוח הי' בידי הקדש משא"כ לענין החלה שנפדה קודם הגלגול א"כ יצא מרשות הקדש קודם הגלגול, ואמרינן שם דר"ע מחייב ומסקינן שם דר"ע ס"ל דלא נתנו מעות אלא לצורך להם, ומ"ש בתוס' שהקשו דלר"ע דאמר לא נתנו מעות אלא לצורך להם, הא דקתני והשאר נפדה לר"ע א"צ פדי', ועוד כתבו א"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:
ולכאורה הי' איפשר לומר דהא דאמרינן שלא נתנו אלא לצורך שלהם, תלי אי אמרינן דיש ברירה אי לא, והנה לכאורה ר"ע סבר דלא אמרינן ברירה דהא אמרינן במעילה (דף כא) נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בתוך כיס זה של הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע, וכבר ביארתי בספרי נ"י (ס' א) דהטעם של ר"ע הוא משום דס"ל דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות, ולא כמו שכתבו התוס' בסוטה (דף כב) דהטעם משום דס"ל דיש ברירה ואעפ"י שביארתי שם בספרי מהירושלמי דבכה"ג לא אמרינן דיש ברירה דברירה אינו אלא אם אומר שמה שיפריש יהי' תרומה, אבל בזה שאין אומר כלום לא אמרינן דיש ברירה א"כ ה"נ לא אמר כלום, אלא דאמרינן דמעות לא נתנו אלא לצורך להם, וא"כ כיון דלא אמרינן כה"ג דיש ברירה א"כ הוי ספק, וע"כ לחומרא צריך פדיון כמו דס"ל לת"ק ואעפ"כ חייב מספק במעשרות, ועיין בתוס' בב"ב (דף פז) בד"ה משום כו' הוי מצי לשנויי דהוי תרומה משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה עכ"ל, אך איפשר לומר דהתם אם אומר פרוטה בכיס זה הקדש חל מיד וע"כ לא תלי בברירה, והכא שאומר שלא נתנו מעות אלא לצורך להם הוי כמו שאומר שמה שישתייר יהי' הקדש, וע"כ צ"ל דיש ברירה, ועוד איפשר לומר דלא תלי בברירה והוא כמו שכתבתי בספרי ע"י (ס' ז) דעת הר"ן דברירה אינו שייך רק במידי דאי דהאי ליתא להאי, אבל במעמד ג' איפשר שיהי' משועבד לכל העולם בזה אחר זה עיי"ש והכא נמי הרי איפשר שיתפוס ההקדש את הכל ע"כ אפי' אי אמרינן שלא נתנו מעות אלא לצורך להם לא תלי בברירה ועיין ע"ז במה שכתבתי בספרי ע"י (ס' ז) ובמ"א יתבאר ודו"ק:
עכ"פ לדברי ת"ק פטור במעשר וחייב בחלה דבשעת המירוח הי' של הקדש ופטור ממעשר, משא"כ בחלה דנפדה קודם גלגול, וע"כ נסתפקה האשה הצרפתית דילמא מחוייבת בחלה, וע"כ לא חששה לכל דהיינו לתרומות ומעשרות, דזה בשעת המירוח הי' של גבוה כיון שהי' עפ"י נס. א"כ הוי כמו שהגמר הי' ביד הקדש, וכמו שביארתי לענין דגנך ולא של הקדש, אבל כיון שנעשה הנס ונתהווה קמח וא"כ הוי כמו שנפדה קודם הגלגול, ע"כ חששה אולי מחוייבת בחלה, וע"ז אמרה מה לי ולך איש האלקים כי כי באת להזכיר את עוני ולהמית את בני והוא כמו שביארתי מתחילה דהאשה נענשה על ענין חלה מתוך שהיא מצוי' בבית, וע"כ אמרה שהעון רק בה, [דמה שהי' אוכל אלי' אולי הי' בדעת' שמה שיאכל יהי' חלה, וא"כ לא הוי טבל, אע"ג דהכהן נמי מופקד על טבל, וכתיב ותאכל היא והוא וביתה ימים ופי' המפרשים וביתה היינו בנה וב"ב איפשר לומר משום שכיון שכבר אכל הוברר שנתרמה החלה, משא"כ הא שאכלה בתחילה לא אמרינן ברירה למפרע רק על להבא], וע"כ אמרה מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני, פי' על שאינה מפרשת חלה, ואלי' אמר שאינו צריך להפריש חלה שאפי' לאחר שנעשה הנס, אעפ"כ אינו שלהם מאחר שהוא מעשה ניסים, וע"כ משולחן גבוה קא אכלי, וע"כ אפי' בשעת גלגול נמי הוי כמו של גבוה ואעפ"י שאוכלים מזה אעפ"כ הוי כמו שביארתי לעיל לענין מעשר שני דממון גבוה הוא, דאע"ג דמותר לאכול אפ"ה לא הוי בכלל עריסותיכם, דמשולחן גבוה קא אכל, וע"כ הוי כמו שהוא של גבוה בשעת גלגול ג"כ, ואפי' בשעת אכילה נמי אוכלים משל גביה כיון שנעשה עפ"י נס, א"כ כל התהוותה וקיומיה הוא עפ"י נס ועפ"י מאמר ה', ולא כיון שנתהווה הקמח א"כ חזרה להיות כמו שאר קמח דעלמא אלא כיון שהבריאה הי' ע"י נס, א"כ אותו דבר ה' שהי' להיות בריאת הנס, כן הוא נמי אח"כ בנס הוא עומד להיות קיים, וע"כ אמרינן בתענית (דף כד) אתי כולי עלמא למזבן, א"ל מהא לא תזבנן דמעשה ניסים הוא, וע"כ הי' נמנעים מלאוכלו וכן אמרינן התם (דף כד) גבי אלעזר איש ברתותא כו' אמר' לה לברתי' מאי אייתי אבוך כו' חזי אכלבא דמלא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי אזלת ברתי' לבי מדרשא א"ל בא וראה מה עשה לך אוהביך א"ל העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהם אלא כא' מעניי ישראל פי' שאל תדמה כיון שנעשה הנס, א"כ זכתה לך חצירך, אלא הרי הוא הקדש עליך פי' שהוא עדיין ממון גבוה, וע"כ אין לך בהם אלא כא' מעניי ישראל, וע"כ איפשר לפרש באופן אחר הא שאמרה לו עתה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת פי' על מה שאמר לה שאין מעשה ניסים לאחר שיברא הנס הוא כמו שאר קמח אלא שאח"כ נמי בנס הוא עומד, ושאלמלא הנס הי' חוזר לאין, וא"כ דבר ה' הוא המעמידו, ע"ז אמרה ודבר ה' בפיך אמת פי' אפי' בפיך במה שאוכל ג"כ דבר ה' מעמידו כמו דכתיב כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחי' האדם, ע"ז אמרה ודבר ה' בפיך פי' אפי' בשעה שאתה אוכל הוא רק מדבר ה' שנעשה עפ"י נס, וא"כ הוי כמו מעשר שני שפטור מן החלה משום דלא הוי עריסותיכם, ה"נ ממה שהוא ממעשה ניסים זהו אמת ודו"ק:
ומעתה נבאר יותר הא שאמרה לו עתה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת, וכמו שביארתי תחילה על ענין ודבר ה' בפיך אמת, פי' שעדיין אנו אוכלים משל גבוה, וכמו דאמרינן בב"מ (דף צב) איבעי להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני כו' פי' דאי משל שמים הוא אוכל אין לו בזה קנין רק אם נותן לתוך פיו, ואפי' אי נותן לתוך פיו אין לו רשות רק לאכול, אבל אין לו בזה קנין, וכמו שביארתי באריכות בספרי נ"י (ס' כג) על הא דאיתא בנדרים (דף לד) לאפוקי דאי אזמני' עלי', ופי' הר"ן דההוא שעתא נמי ככרו הוא דאין לו רשות רק לאכול, וכמו שהבאתי שם הירושלמי דעירובין (פ' ו"ה זא על הא דתנן האחין השותפין שהי' אוכלים על שולחן אביהם כו' שצריכין עירוב ופריך בירושלמי מ"מ אינן שותפים, אמר ר' בא אסברי ר' שמואל שאין אביהם זכה להם אלא במה שהם אוכלים, פי' שלא זכו מתחילה להיות הם שותפים שאין להם זכות בתחילה, והוא כמו דאיתא בנדרים (דף פח) המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת מעות לבתו כו' אומר הרי המעות אלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך עיי"ש אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כו' וכמו שביארתי לענין מעשר שני מהא דסוכה (דף לה) דיש בה היתר אכילה, אבל אין בזה דין ממון, וע"כ פטור מחלה, ועוד נראה לי כיון דמ"ש הוי ממון גבוה ע"כ פטור מחלה, ואפי' אם הי' מפרישים חלה אינו מופרש מטעם דאין לזה בעלים, וכמו דאמרינן בב"ק (דף סט) לא אר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפ"ה לענין פדי' אוקמי' רחמנא ברשותו, ואלולי מסתפינא הי' נראה לי ליישב מה שהבאתי תחילה הא דמנחות (דף סו) אמר רב כהנא אומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר והקשו התוס' ה"מ למיפרך היכי אתי משאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל דבשאינו מעושר עסקינן מדקתני באותה שנפדה חיוב מעשר עכ"ל, ולי נראה לומר דהא דאמרינן דסבר ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר היינו שאינו פוטר אח"כ, א מכי אתי לידי בעלים חייב במעשר, אבל לא שיהי' חל עליו חיוב מעשר בשעת הקדש, דכיון דבשעת הקדש אין ע"ז בעלים, ע"כ לא הוי עריסותיכם, ועיין בספרי ע"י (ס' טז) אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו נשמעינה מן הדא הפקיר כריו ומירחו וחזר בו וזכה בו אין תעבדיני' כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיני' כתורם של חבירו תרומתו תרומה.
והנה בספרי ע"י לא ביארתי הירושלמי הזה דהא לכאורה הפקר פוטר מתרומה אח"כ ג"כ, כמו שכתבו התוס' בב"מ (דף כב), ואיפשר לומר דמיירי שחזר אח"כ בתוך שלשה ימים כמו דאיתא בנדרים (דף מד) דאם חזר בו מהפקירו לא הוי הפקר עיי"ש בר"ן ודו"ק ובזה יתיישב לשון הירושלמי הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו דלמאי אמר וחזר וזכה בו, ואמאי לא קאמר וזכה בו, אך דאלו"ה הי' פטור מתרומה, אך כיון שחזר וזכה בו, א"כ חייב להפריש, וע"כ בעי לה בירושלמי אי הוי תרומה מה שהפריש מתחילה בעוד שלא הי' שלו, דאי הטעם הא דאמרינן פרט לתורם שאינו שלו משום שהוא של חבירו הרי לא הי' של חבירו, וא"כ הוי תרומתו תרומה, אבל אי הטעם משום דאינו יכול לתרום הוא משום שאינו שלו, א"כ לא הוי תרומה דהא תחילה לא הי' שלו, עוד שם בירושלמי נשמעינה מהדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן, מני תורם לא גיזבר הרי הוא תורם שאינו שלו והוי תרומתו תרומה הוי טעמא כתורם של חבירו כו' גיזבר כמאן כאינן בעלים וע"כ ס"ל לר"ע דבשעת הקדש לא חל עליו החיוב אלא שלאח"כ חל עליו החיוב, ואע"ג דהפקר פוטר אפי' לאח"כ יותר מהקדש עיי"ש בתוס':
וביותר יש לבאר עפ"י הירושלמי (ספ"ה דמעשרות), הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר' יוחנן ור' לקיש, ר' יוחנן אמר נטבל ור' לקיש אומר לא נטבל כו' מתיב ר"ש בן לקיש לר' יוחנן (ט"ס וצ"ל) מתיב ר' יוחנן לרשב"ל (וכן כתב המפרש והוא נכון) והתנן עד שלא גמרן הגזבר ואח"כ פודיים פטורין הרי הגזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי, (פי שהקשה ר' יוחנן לר"ל דסבירא לי' דאם מרחו שלא מדעת בעלים לא הוי מירוח, וא"כ אמאי תנן דאם הקדיש ואח"כ גמרן הגזבר דפטורים אח"כ משום שבשעת מירוח הי' פטורים, וא"כ קשה דלר"ל לא הוי מירוח כלל לפי הס"ד דגזבר לא הוי כבעלים, וא"כ לא הוי מירוח ע"י הגזבר, וא"כ אמאי פטורים אח"כ הא אפי' בלאו הקדש לא הוי מירוח כלל, וא"כ הוי' כמו שלא נתמרח ברשות הקדש והקדש אינו פוטר אלא א"כ שבשעת חובתו הי פטורה, וע"ז אומר שם בירושלמי א"ל תיפתר כמ"ד גזבר כבעלים דלא כר' יוסי דר' יוסי אמר גזבר הרי הוא כאחר עכ"ל, פי' דמשני הגזבר כבעלים, וע"כ הוי מירוח, וע"כ פטור משום שבשעת מירוח דהיינו בשעת חלות החיוב הי' פטורה דגזבר כבעלים, ודלא כר' יוסי דס"ל דגזבר לא הוי כבעלים, וא"כ איפשר לומר דהא דאמר רב כהנא דאומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר היינו משום דס"ל כריש לקיש דהממרח שלא מדעת חבירו לא הוי מירוח וגזבר לא הוי כבעלים, וע"כ אינו פוטר אח"כ, ולאח"כ כשנפדה הוי מירוח להתחייב במעשר דהא מתחילה כשהי' ביד הקדש לא הוי מירוח עדיין כיון דלית לי' בעלים, וע"כ כשפדאו אח"כ מתחייב במעשר, אבל כל שהם ברשות הקדש נא הוי מירוח, ובודאי פטור מן המעשרות בעודם ברשות הקדש. וע"כ לא קשה קושי' התוס' הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, והא דאמרינן בפסחים (ד' מח) דאין מביאין נסכים מן הטבל משום דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, היינו כשנתמרח תחילה וזהו סברת רב כהנא שאומר דר"ע ס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר, אבל ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דמירוח שלא מדעת בעלים הוי מירוח כמו דאיתא בירושלמי, ע"כ אומר שלימוד ערוך הוא בפיו של ר"ע שלא נתנו מעות הקדש אלא לצורך להם:
והא דאמרינן בפסחים (דף מח) דאין מביאין נסכים מן הטבל היינו בשחל עליו החיוב מתחילה אבל הכא גבי עומר לא חל עליו החיוב דהא הקדישום מתחילה, וע"כ אינו פוטר אח"כ דחל אח"ז החיוב, אבל מ"מ בעודו הקדש לא הוי טבל משום דבשעת הקדש אין לו בעלים וע"כ הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל דהא בעודו הקדש לא חל עליו החיוב משום שאין לו בעלים, [עוד איפשר לומר לדעת ריב"א בב"מ (דף פח) דלקוח פוטר קודם מירוח מטעם דלא הוי תבואת זרעך ע"כ איפשר לומר דהקדש הוי כלקות, וא"כ פטור מדאורייתא ואע"ג דחייב מדרבנן מ"מ הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל כמו שמוכח בפסחים (דף מח) ואי אמרת איסור מוקצה מדאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר, ובמ"א ביארתי על קושי' הש"א (ס' צו) דלמה כתב הרמב"ם הטעם בטבל משום מצוה הבאה בעבירה ולמה לא כתב הא דמשקה ישראל דאיפשר לומר דנ"מ לענין טבל דרבנן דאי הוה הטעם ממשקה ישראל הי' מותר משא"כ במצוה הבאה בעבירה דאיכא אפי' בטבל דרבנן נמי כמו דמוכח בפסחים (דף לה) לא צריכא בטבל טבול מדרבנן], וע"ז אמר לה אלי' שא"צ להפריש מחמת שמשל שמים הם אוכלים ואין לו בהם זכי' רק מה שנותנים לתוך פיהם, ועוד שאין מועיל הפרשת חלה כיון שאינן שלהם רק מה שהם אוכלים, וע"ז אמרה עתה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת פי' דבר ה' הוא כמו דכתיב כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, ע"ז אמרה ודבר ה' היינו מה שהוא ע"י נס הוא בפיך ג"כ שאוכלים משל שמים הוא אמת, וע"כ א"צ להפרשת חלה וכמו שביארתי ודו"ק:
ואיפשר לבאר עוד באופן אחר הא דאיתא בתוספתא אמר לה בעליך זן נביאי דה' במילתא דליכא עלי' עישורא ואף את לית על משחך דמן ניסא הוא, והוא עפ"י מה שהביאו התוס' בפ"ק דחולין (דף ו) הירושלמי פ"ג דדמאי רשב"ג שלח לי' ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לו זה בא לידי מקסרין ולמדתי ממנו שלשה דברים שהוא ודאי ושהוא טמא ושלא בא לידי אחר (פי' התוס' שאילו בא לידי אתר הי' מעשר ממנו על זה כו' ופריך וליעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם ששולחין לחבריהם דברים חסירים, ופריך ולאו מתניתין הוא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו משנה היא באותו פרק ור' יוסי מתיר לשלוח לחבירו ודאי טבל ובלבד שיודיעו שאינו מעושר ושמא הי' ביד ר' יוסי אחר ומה שלא עישר לפי שלא הודיעו שע"כ הי' אומר זה בא לידי מקסרין ומשני אע"ג דפליג אדרבנן לא הוה עבד עובדא כוותי' כו' עכ"ל א"כ מוכח מזה דרבנן סברי דאין ליתן לחבירו דבר שאינו מעושר אפי' להודיעו, ור' יוסי פליג ע"ז דמותר ליתן לחבירו דבר שאינו מעושר ולהודיענו, וע"כ עובדי' שהי' זן את הנביאים הי איפשר ליתן להם ולהודיעם שאינו מעושר והם יעשרו, אך הוא החמיר על עצמו לעשר מתחילה, ונתן להם משחא שהוא מעושר, וע"ז אמר בעליך זן נביאי דה' במילתא דלית בי' עישורא פי' דליכא עלי' עישורא דהיינו שכבר עישר (ולא כמו שביארתי שם שהי' מח"ל או מפירות של עכו"ם) וע"כ אף את לית על משחך עישור דמן ניסא הוא פי' דכתיב מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו פי' שמלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, איך שהוא גומל עם העניים, וכמו דכתיב זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד דהיינו שהקצירה יהי' לפי החסד שבה וא"כ כיון שעובדי' הפריש מתחילה המעשר ונתן להם מישחא שהוא מתוקן ה"נ כיון שהקב"ה משלם לו בעבור זה, וכמו שהביא הרד"ק התוספתא תחילה שהיא הלכה על קברו של עובדי' ואמר לה זיל לגבי אלישע בפורתא דמשחא דאשתאיר גבך ולברכיך בי' כו' וישלים לך מאי דאיזפיני' דהכי אמר קרא דמוזיף למרי' עלמא כל דמרחם על עני' ועל מסכוני' כו', וע"כ שלם הקב"ה ג"כ ונתן לה משחא שהוא מתוקן וא"צ לעשר, ועוד דכיון דהדין הוא שצריך ליתן מעושר דווקא הי' הנס ג"כ באופן שא"צ לעשר ועוד דכיון שהוא בתורת תשלום חוב כביכול אין ליפרע מן הא שאינו מעושר, וכמו דאמרינן בחולין (דף קלא) הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר כו' וע"כ הי' הנס של השמן באופן שא"צ לעשר [ואיפשר לומר דכיון דמן הדין א"צ לעשר אם הי' מעשרת הי' צריכה למדוד וא"כ הי' החסרון לענין הנס שיהי' אח"כ בזה כמו שאמר ואת ובניך תחי' בנותר ופירשו עד שיחי' המתים בשלמא אם צריך לעשר אין המדידה מזיק וכמו שביארתי בארוכה בספרי נ"י (דרוש ט) על המדרש גדול כחן של מוציאי מעשרות שמהפכין דבר ארוכה לברכה, אבל הכא כיון דמן הדין א"צ לעשר, ע"כ מוטוב שלא תעשר כדי שלא תמדד ויהי' דבר הסמוי מן העין]:
וא"כ כיון שביארתי שהטעם הוא מפני שהי' תשלום חוב, כשם שעובדי' זן במילתא דליכא עישורא, ע"כ הי' הנס ג"כ באופן שא"צ לעשר, אבל גבי הצרפית שלא הי' תשלום חוב, ע"כ איפשר שצריך להפריש חלה, ועוד לפי הטעם שביארתי שעפ"י הדין אין ליתן לחבירו דבר. שאינו מעושר אעפ"י שיודעים כרבנן דר' יוסי, וע"כ הי' הנס ג"כ באופן שא"צ לעשר, וא"כ איפשר לומר דגבי הצרפית הי' הנס באופן שצריכה להפריש ממנו חלה דהא דאין נותנים לאחר דבר שאינו מעושר אעפ"י שיודיענו היינו דווקא משום שהוא טבול למעשר, וע"כ צריך להפריש תחילה המעשר, משא"כ גבי חלה כיון שהי' הנס בקמח, וקמח עדיין אינו מחוייב בחלה עד לאחר הגלגול א"כ בודאי דמותר ליתן לחבירו קמח כיון שעדיין לא בא לידי חיוב חלה, וא"כ גבי אלי' איפשר שהי' צריכה להפריש חלה [וגם הטעם שאין דבר שאינו של מתוקן יורד מן השמים איפשר לומר ג"כ דכיון שהי' הנס בקמח ועדיין לא בא לידי חיוב חלה והחיוב חלה היא אח"כ ע"כ צריכה להפריש מלה וא"כ הי' מפרשת חלה בודאי ובאמת כפי המסורת כתיב ותאכל הוא והיא ימים אלמא שהוא הי' אוכל תחילה ע"כ הי' באופן הפרשת חלה, והא דהקרי הוא ותאכל היא והוא ימים יתבאר לקמן], וא"כ כיון שביארתי שבאמת הי' מפרשת חלה, א"כ צריך לבאר מה שאמרה מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני, ומה שפירש"י עד שלא באת אלי הי' שוקלין מעשי ומעשה עירי והייתי ראוי' לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום אכתי אינו מספיק דאדרבא אמרינן בברכות (דף מב) תיכף לת"ח ברכה:
ע"כ נ"ל לבאר באופן אחר והוא עפ"י מה שביארתי לעיל בענין כהן המסייע בבית הגרנות, והוא כמו דאמרינן רפ"ג דבכורות (דף כו) ת"ר הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים אין נותנים להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם עושין כן חיללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר את קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר וכ"ת מיתה לא ת"ש ואת קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו, וכמו שביארתי לעיל שע"ז הוכיחן הנביא כמו דכתיב (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת כו' ואתם סרתם מן הדרך הכשלתם רבים בתורה שחתם ברית הלוי וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שומרים את דרכי פי' שהוכיחן שהם בעצמם השחיתו את ברית הלוי ע"י שמסייעים בבית הגרנות כדי שיתנו להם התרומות והמעשרות, וע"כ הם נבזים ושפלים ואינם רוצים ליתן להם תרומות ומעשרות כמו דכתיב היקבע אדם אלקים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך התרומה והמעשר, והוא מחמת שמבזים עצמם לסייע בבית הגרנות ובאמת שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ואם הי' מתנהגים באופן זה הי' מכובדים בעיני העם והי' נותנים להם תרומות ומעשרות:
ובאמת צריך להבין דמנין הי' להם זה הקלקול להיות מסייעים בבית הגרנות אך הענין הוא כמו דאמרינן רפ"ג דבכורות שם (דף כז) אמר רבא תרומת ח"ל אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות רב חמא יהיב לי'ללשמעי' ואיתא במדרש איכה, קראתי למאהבי המה רמוני רשב"י פתר קראי בנביאי האמת שהי' מאהבין אותי להקב"ה המה רימוני שהי' מרמין בי ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות בבבל אלא בשביל לאהבני להקב"ה הוא שירמי' אמר הציבי לך ציונים הצייני במצות שהי' ישראל מצויינים בהם, וצריך להבין דא"כ מהו זה שאומר המה רימוני והנה איפשר לומר כמו שכתב הרמב"ם על הא דאמרינן פ"ק דחולין (דף ו) רבי התיר בית שאן כו' וכתב דדבר שנוהג בא"י דאורייתא צריך להפריש בח"ל ג"כ מדרבנן אבל דבר שאינו נוהג אף בא"י מדאורייתא א"צ להפריש בח"ל, וע"כ התיר ירק מפני שאינו נוהג בא"י מדאורייתא, וע"ז אומרים קראתי למאהבי המה רימוני, והוא כמו דאמרינן בפ"ק דברכות (דף ד) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית כו' ראוים הי' ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא וא"כ אם הי' הנס שהי' עולים כולם א"כ הי' מתחייבים לאח"כ בתרומות ומעשרות דאורייתא, וע"כ היו צריכים תחילה לציין והיו צריכים להפריש תרומות ומעשרות מדרבנן כמו דכתיב הציבי לך ציונים, אבל כיון שלא הי' ראוים לנס בימי עזרא, ולא עלו כולם, וא"כ לא נתחייבו בתרומות ומעשרות מדאורייתא כמו שפסק הרמב"ם וא"כ לא הי' צריכים להפריש מתחילה תרומות ומעשרות, אבל באמת לא דמי דאע"ג דלא נתחייבו תרומות ומעשרות מדאורייתא אפי' בא"י, אעפ"כ כיון שאם הי' עולים כולם הי' צריכים להפריש תרומות ומעשרות, ע"כ הוי כמו שיש לו עיקר בדאורייתא, וע"כ חייב מדרבנן בח"ל משום ציון, ועוד דאם הי' ראוי' לנס הי' עולים כולם ועוד משום דלעתיד לבוא יתחייבו בתרומות ומעשרות מדאורייתא אך הם אמרו קראתי למאהבי המה רימוני שהי' להם כמו רמאות כיון שאח"כ לא נתחייבו בתרומות ומעשרות מדאורייתא:
אמנם לפי מה שביארתי איפשר לבאר בענין אחר והוא לפי מה שתיקנו הנביאים להפריש תרומות ומעשרות, והוא רק משום ציון כמו דכתיב הציבי לך ציונים, א"כ הי' להם לתקן שיהי' ממש כמו בא"י, ובא"י אמרינן דאין ליתן לכהן המסייע בבית הגרנות ואמרינן דאיכא נמי עון מיתה, ועוד אמרינן שם בבכורות ובקשו חכמים לקונסן ולהיות מפרישין עליהם תרומה משלם כו' אך כיון שהוא מדרבנן אמרינן דתרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות כדי שיתנו להם כל התרומות ומעשרות בשכרן, וע"ז אומר קראתי למאהבי המה רימוני כהני זקני בעיר גועו כי בקשו אוכל למו כו' פי' שאינם נותנים רק לכהנים המסייעים בבית הגרנות אבל הכהנים והזקנים סבי דאזלי אתיגרא אשר לא הי' ביכולתם לסייע בבית הגרנות הם הי' גועים מהרעב שלא הי' נותנים להם, ואם התקנה הי' משום ציון הי' להם לתקן כמו בא"י, וע"ז אמרו קראתי למאהבי המה רימוני כהני וזקני בעיר גועו, וע"כ מפני שהורגלו בזה היו מסייעים אח"כ ג"כ בבית הגרנות, ובפרט לדעת הרמב"ם שאח"כ בימי עזרא ג"כ אינו מדאורייתא מפני שאין כל יושבי' עלי' דהרמב"ם סובר דדווקא בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וע"כ הי' מסייעים בבית הגרנות, וע"כ הוכיחם הנביא ע"ז ואתם שחתם ברית הלוי כו' ועוד שמחמת זה אומרים כיון שהוא מדרבנן ע"כ אין עונש ע"ז כל כך, וע"ז אומר וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים, משום שמתנות כהונה צריך ליתן בתורת מתנה, ולא עבור הנאה, וכמו שכתב הרמב"ם (פי"ב מה' תרומות ה' יט) נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנמצא ככהן המסייע בבית הגרנות כו' ואפי' לשאול חלקן בפיהן אסור אלא נוטלים בכבוד שעל שולחן המקום הם אוכלים ועל שולחנו הם שותים ומתנות אלו לה' הם והם זוכה להם שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומתי וכן כתב שם לא יתן תרומה לשומר גתו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חילל כו':
והנה אמרינן בב"ב (דף סג) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו כו' וכתבו התוס' דהכא לא הוי כמו דכהן המסייע בבית הגרנות דקאמר מקום המעשר שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו וכן כתב הרא"ש על הא דפריך שם הש"ס ואמאי אין אדם מקנה דשלב"ל וא"ת ונהי נמי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה דשלב"ל כו' וי"ל דע"כ האי תנא סובר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה כו', ולהכי פריך שפיר היכי משייר דבר שלב"ל והטעם דהוי שיור ולא תנאה דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל, וא"כ מוכח מזה דאם הי' אומר בדרך תנאי ע"מ שהמעשר ראשון שלו לא הי' תנאי דנמצא דלא שקיל הלוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי והוי ככהן המסייע בבית הגרנות דכיון דאינו נותן לו מחמת הנתינה, אבל אם שייר מקום המעשר ולא מכר לו כלל הוי שיור, ועיין במה שכתבתי בספרי נ"י (ס' יז) דאין הטעם דבתנאי ב ויכול ליתן לכל כהן שירצה משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אבל אם הוא בתורת שיורא, אעפ"י שלא יקיים מצות נתינה דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות, אעפ"כ כיון שאינו בדרך תנאי ע"כ לא בטל, אלא דהטעם הוא דאם אמר ע"מ ע"כ הוי ככהן המסייע בבית הגרנות כיון דהמעשרות שלו, והוא אינו נותן לו מחמת הנתינה אלא מחמת דצריך לקיים תנאי א"כ נמצא דלא שקל הלוי חלף עבודתו, אבל אם הוא בתורת שיורא א"כ המעשרות הוי של לוי לגמרי, אלא שהלוי מכר לו כח זה שיוכל לעשר עליו:
ובזה יתבאר מה שהקשו האחרונים על הש"ע יו"ד (ס' סא) שכתב כהן שמכר פרה לישראל ואמר אני מוכר לך פרה זו חוץ ממתנותיו הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר לו ע"מ שהמתנות שלי אינו תנאי והמקת קיים ויכול ליתנם לכל כהן שירצה, והקשו האחרונים ממה שפסק הרמב"ם דהאומר שדה זו מכור לך ע"מ שהמעשר שלי דמקחו קיים וחייב ליתן לו המעשר, והנה הכר"ו ותירץ דהא דע"מ אי הוי תנאי או שיור ספיקא הוי, ועיין פ"ב דנזיר (דף יא) לכך הלוקח בהמה מוחזק בבהמה וטוען אני אומר דתנאי הי' ותנאי בטל דה"ל מתנה עמשכ"ב והמקח קיים והממע"ה, אבל קרקע אין הלוקח קרוי מוחזק אדרבא מוכר קרוי מוחזק דקרקע בחזקת בעלים קיימא וא"כ המוכר טוען שיורא הוי ולא מתנה עמשכ"ב ולכך אם רוצה הלוקח להחזיק מקחו קיים תנאו, והש"ך איפשר ג"כ כיון לתירץ זה רק שלשונו מגומגם ובחנם כתב עליו הפר"ח שלא דיבר נכונה, ולי נראה דהא שכתב הש"ך דדווקא גבי מתנות כיון דנתן כל בהמה ליד ישראל לא אמרינן שיורי שיירי' משא"כ בשדה דקרקע בחזקת בעלים עומדת אין הטעם כמו שכתב הכר"ו דהוי מחמת ספיקא ע"כ צריך לקיים משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת דמ"מ כיון דהוא ס' דדינא א"כ דילמא הוי בתורת ע"מ א"כ נמצא שאינו מקיים נתינת המעשר, והוי ככהן המסייע בבית הגרנות ואיכא עון מיתה ודמי יותר לספק איסורא, ועודי אינו נראה החילוק הזה מכמה טעמים ואין כאן מקום להאריך:
אלא הטעם הוא כמו שביארתי בספרי נ"י (ס' טו) דכל תנאי שהוא במעשה או בשלילת המעשה הוי תנאי, אבל בתנאי שהוא ממילא לא הוי רק בתורת שיור, וע"כ אם אומר ע"מ שהמתנות שלי כיון דלא אמר ע"מ שתתן לי המעשרות ע"כ הוי האי ע"מ בתורת שיורא, וע"כ כתב הש"ך דבקרקע כיון דקרקע בחזקת בעלים עומדת, א"כ הוי כמו מידי דממילא ע"כ הוי בתורת שיורא, משא"כ בבהמה כיון דנתן לו הבהמה, וא"כ צריך ליתן לו המתנות, וע"כ אעפ"י שלא פירש ע"מ שתתן לי אעפ"כ כיון דצריך ליתן לו א"כ הוי כמו מידי דמעשה, וע"כ הוי האי ע"מ בתורת תנאי דהוי כמו מידי דמעשה ודו"ק, עוד כתב שם הכר"ו לחלק בין מעשר למתנות ודבריו מגומגמין ועיקר החילוק שבמעשר איפשר לומר שכוונתו שיהי' בתורת שיורא דהא אפי' הם של כהן נמי צריך להפריש תרומות ומעשרות, אלא דתלוי בזה אם התקנה הוא דצריך ליתן לכהן אחר, אלא שהוא בעצמו זוכה בהם, אבל במתנות אם הי' בתורת שיורא הוי כמו דאמרינן שם בחולין (דף קלב) דכהן פטור מן המתנות ואם שותף בראש פטור מן הלחי כמו דאמרינן בחולין (דף קלג) א"כ נמצא דאם שייר המתנות מבטל לגמרי מצות מתנות ע"כ הוי בתורת תנאי ואיפשר לומר שזהו כוונתו אעפ"כ לא נראו לי דבריו דהא אדרבא אמרינן דאם הוא בתורת ע"מ הוה מתנה על מה שכתוב בתורה משא"כ בתורת שיורא עוד כתב שם לחלק דבשלמא במתנות ע"כ לתנאי נתכוין דאי לשיור הל"ל בקצרה איני משייר לו מתנות וש"מ לתנאי נתכוין משא"כ בשדה הא צריך לומר כיצד יהי' השיור כיון שאין המקום מסויים עיי"ש, וע"כ איפשר שכוונתו בתורת שיורא, ואעפ"כ אינו יכול לומר חוץ:
ולי נראה לומר דהטעם הוא דבשלמא במעשר איפשר לומר דהוי בתורת שיורא והא שאינו אומר לו חוץ, דא"כ הוי משמע שאינו מקנה לו הזכות ג"כ שיוכל לפטור טבלו, וא"כ לא הוי בתורת מעשר, וזה לא הי' יכול לפטור טבלו ג"כ ע"כ אמר לו ע"מ דהוי בתורת שיורא, אבל אעפ"כ מוכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו, וע"כ אומר הלשון ע"מ, אבל מ"מ כוונתו שיהי' בתורת שיורא משא"כ גבי מתנות בהא דחולין (דף קלג) ודאי כוונתו דהוי בתורת ע"מ דאם הי' בתורת שיורא הי' אומר חוץ דכיון דמתנות לא טבלי כמו דאמרינן בחולין (דף קלב) דלית הילכתא כוותי' דר"י דאמר כל האוכל מהבהמה שלא הורמה מתנותי' כאלו אוכל טבלים, וא"כ כיון דלא טבלי הי' לו לומר בפירוש חוץ, ועוד דכיון דהוא שותף ממילא פטור מן המתנות וא"כ למה לו לומר ע"מ הי' לו לומר חוץ בפירוש, אלא ודאי דכוונתו שיהי' בתורת תנאי ואם לא יתן יתבטל המקח, וע"כ נותן לכל כהן שירצה כיון דאינו נותן לו רק משום תנאי ולא שקיל הלוי חלף עבודתו. וע"כ הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:
וא"כ כיון שביארתי שאין ליתן לכהן המסייע בבית הגרנות כיון דאינו נותן לו מצד מצות נתינה, רק משום הנאתו שמקבל ממנו, וכן אם הלוי מוכר שדה ואמר לו ע"מ שהמעשר ראשון שלו נמצא דהמעשר אינו נותן לו בתורת נתינה אלא משום ההנאה דאלו"ה יתבטל המקח, וא"כ בהא דאלי' עם הצרפית דכתיב ויאמר אלי' אלי' אל תראי באי עשי כדבריך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה כי כה אמר ה' אלקי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כו' וא"כ אמר לה אלי' שתפריש חלה (וכמו שביארתי לעיל (דרוש ב) שלא תעשי באופן שלא תחייב בחלה כגון בטיגון או שתאפה פחות מכשיעור) אלא שתפריש חלה ותתן לאלי' ומחמת זה תתברך העיסה כמו דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל תוך ביתך, אך היינו דווקא אם תתן לאלי', אבל אם תתן לכהן אחר לא תחול הברכה, וכמו שאמר לו ה' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך כו' וע"כ כשחלה בן האשה בעלת הבית התחילה לחקור על איזה עון הוא כמו דאמרינן פ"ק דברכות אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, וע"כ אמרה שזהו העון בהא שמפרשת חלה ונותנת לאלי', [וכמו שביארתי שהי' מפרשת חלה בתמידות ולא כמו שביארתי תחלה שמעשה נסים פטור] וע"כ אמרה שאולי אינה יוצאת ידי מצות נתינה של חלה דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות כיון שאם לא תתן לו החלה תתבטל הברכה של כד הקמח (ולא דמי לאם נותן מעשר ואמרינן בפ"ק דתענית (דף ט) עשר בשביל שתתעשר התם נותן כדי שיתעשר ולאו דווקא לכהן זה אלא לכל כהן שיתן יתעשר מחמת המעשר, וכן אם נותן חלה כדי שיתברך העיסה איפשר דדמי למעשר דשרי, וכמו דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל תוך ביתך וע"כ אמרינן בעירובין (דף סג) כל הנותן מתנותיו לכהן א' מביא רעב לעולם כו' והטעם אם הוא נותן לכהן א' וא"כ אומר שדווקא בשביל כהן זה נתברך א"כ אינו נותן לו בשביל המתנות שצריך ליתן, אלא מחמת ההנאה ודמי לכהן המסייע בבית הגרנות, וע"כ סברה הצרפית דהא דנותנת החלה לאלי' כדי שתתברך כד הקמח נמצא שאינה מקיימת מצות נתינה וכמו דכתיב את קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו, וע"ז אמרה מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני דהיינו מחמת החלה שמפרשת ואינה נותנת כדת, וע"כ נענשה ובפרט שמצות חלה מוטל על האשה כמו דאיתא בשבת (דף לא) על שלש עבירות נשים מתות כו' וכמו שפירש"י ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה"ר שנתרם כחלה כו' ועוד שצרכי הבית תלוין בה וע"ז אומר ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית כו' וע"כ סברה שנענשה בשביל עון חלה שמחמת שנותנת לאלי' כדי שתתברך כד הקמח ע"כ אינה יוצאת ידי מצות נתינה:
אולם באמת טעתה הצרפתית בזה שהיא סברה שהקמח שלה, רק שנתברכה בשביל אלי', וע"כ הי' חוששת מחטאת שאולי מה שהיא נותנת לאלי' כדי שתתברך כד הקמח אינה יוצאת ידי נתינה, דאינה נותנת רק מחמת ההנאה שיש לה, וכמו שאמר לה אלי' מתחילה והוצאת לי משם עוגה קטנה בראשונה, וא"כ כיון שהיא צריכה לעשות בתמידות הוי כמו לוי שמוכר שדה ואמר ע"מ שהמעשרות שלי וע"כ הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות אבל באמת הי' בהיפך שעיקר הנס הי' בשביל אלי', והקמת שנתברך בכד הי' של אלי' לגמרי, רק אלי' נתן לה הכח שתוכל להפריש חלה על עיסתה והוי כמו שיורא וכמו שביארתי שאם אמר ע"מ שתהי' המעשרות שלי הוי ככהן המסייע כיון שהמעשר שלו ואינו נותן ללוי רק מחמת התנאי משא"כ אם ע"מ שיורא הוי הרי הוא לגמרי של הלוי אלא שמוכר לו הזכות שיוכל לעשר על חלקו כמו שכתבו התוס' והכא הוי של אלי' לגמרי כיון שבשבילו נתברך כד הקמח ואף שהברכה הי' כדי שתאכל היא והוא ימים רבים עכ"פ עיקרו נתברך בשביל אלי' והי' לגמרי של אלי' אלא שנתן לה הכח שתוכל להפריש חלה על חלקה:
ובזה יתבאר החילוק בין הקרי והכתיב שהקרי הוא ותאכל היא והוא וביתה ימים, והכתיב הוא ותאכל הוא והיא וביתה ימים, והענין הוא שהקרי הוא לפי מאי שסברה הצרפית שכיון שהיא בעלת הבית, א"כ שייך הברכה אלי', כיון שהקמח שלה נתברך וכד הקמח שלה, ואעפ"י שנתברך בזכותו של אלי' אעפ"כ הוי שלה לגמרי אלא שזכותו של אלי' גרם לזה וא"כ כיון שאמר לה שבעד זה תחן לו החלה א"כ איפשר לומר דהוי ככהן המסייע, וע"כ כתיב (שם) ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית והענין הוא מתחילה כתיב ותלך ותעשה כדבר אלי' ותאכל היא והוא וביתה ימים, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' אשר דבר ביד אלי' וא"כ לפי הקרי דהיינו לפי מה שסברה שעיקר הברכה הי' שייך לה, ע"כ סברה דהוי ככהן המסייע ע"כ אמרה מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני, אבל המסורת הוא כפי פנימות הענין ולא כמו שסברה הצרפית שכיון שהברכה הי' בביתה אעפ"י שהגרם הי' זכותו של אלי' אעפ"כ שייך לה, וכמו דאמרינן בברכות (דף מב) תיכף לת"ח ברכה שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, אעפ"כ ודאי הוא שייך לבעה"ב, ואינו שייך לת"ח שבשבילו נתברך שזהו דווקא אם הברכה הוא לא בדרך נס כ"כ, וע"כ כיון שהברכה הוא אינו בדרך נם כ"כ, ע"כ שייך לבעה"ב אעפ"י שהברכה הוא בשביל הת"ח, אבל הכא שהברכה הוא בדרך נס גדול שלא בדרך הטבע, א"כ ודאי שייך לאלי' לגמרי, וע"כ המסורת הוא ותאכל הוא והיא ימים פי' כיון שהי' נס למעלה מדרך הטבע א"כ הי' שייך לאלי' לגמרי, וא"כ אדרבא הי' להיפוך שאלי' נתן לה הכח שתוכל להפריש חלה על חלקה, אבל בודאי אינו שייך לומר שהוא כמו כהן המסייע פי' כיון שהוא בתורת שיורא וזה שייך לאלי' לגמרי וכמו שביארתי והכי איתא בילקוט מפתן ומשמנן ומיצהרן הי' אוכלים הוא והיא וביתה שנאמר ותאכל הוא והיא א"ר לוי הוא והיא כתיב בזכות אלי' אכלו הוא והיא כו', ולכאורה מאי קמל"ן הא מבואר בכתוב שבזכותו אכלו, אלא שהוא הדבר אשר ביארתי שאומר שבזכותו של אלי' הי' א"כ הי' עיקרו של אלי' וע"כ המסורת הוא ותאכל הוא והיא וכן איתא במדרש ש"ה ר' יודן בשם ר' זעירא כו' אמרו גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחית המתים כו' צרפית ע"י שהאכילה את אלי' זכתה להחיות את בנה כו' ר' יהודה בשם ר' סימון אמר וכי משלה אכלה והלא היא והוא משלו אכלו דכתיב ותאכל היא והוא הוא והיא כתיב אלא ע"י שקבלה אותו בסבר פנים יפות כו' זכתה להחיות את בנה כו' וע"כ לא הי' ככהן המסייע כו' וכמו שביארתי:
ובזה יתבאר המדרש פ' וישלח אנכי אחטנה מידי תבקשנה אני הייתי חוטא על הארי שכך גזר הקב"ה לארי שיהי' טורף ואוכל מצאנו של לבן בכל יום ואם תאמר שאם הי' רועה אחר הי' מצילן ת"ל כאשר יהגה הארי' והכפיר על טרפו אשר יעמוד עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה כו' עכ"ל וצריך להבין מהו כוונת המדרש בזה [ובמ"א בארתי שהענין הוא שלבן טען ליעקב שאעפ"י ששמר לו נטירותא יתירתא, (וכמו דאמרינן בב"מ (דף צג) דאמר לי' ללבן נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא), אעפ"כ לא יתן לו שכר עבור זה וכמו דקיימל"ן דהמבריח ארי מנכסי חבירו א"צ לשלם לו אלא שמצוה עביד אבל אעפ"כ אין מגיע לו שכר עבור זה, אבל יעקב אמר לו אנכי אחטנה מידי תבקשנה אני הי' חוטא על הארי שכך גזר הקב"ה לארי' שיה' טורף ואוכל מצאנו של לבן בכל יום ואם תאמר שאם הי' רועה אחר הי' שצילן ת"ל כאשר יהגה הארי' והכפיר על טרפו אשר יעמוד עליו שלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה, וא"כ דמי למציל מפי הארי וא"כ כיון שההיזק ברור צריך לשלם לו שכרו [וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף כח) בד"ה או כו' וזהו לשונם ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואינו יודע אם יבוא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי אי מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו, וע"כ גבי יעקב שהי' מציל מפי הארי והי' ההיזק ברור ע"כ צריך שיתנו לו שכר, וע"ז אומר אנכי אחטנה כו' וא"כ מגיע לי שכר]:
אבל לפי מה שביארתי כעת איפשר לבאר והוא שלבן טען ואמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, והוא כמו שמתברכין מחמת זכות הת"ח וכמו דאמרינן בברכות (דף מב) אמר אביי אף אנו נאמר תיכף לת"ח ברכה שנאמר ויברכני ה' בגללך, וא"כ כיון שאין זה רק בזכות הת"ח, א"כ שייך לבעה"ב אעפ"י שזכות הת"ח גרם לזה כמו דאמרינן תיכף לת"ח ברכה, אבל יעקב אמר אנכי אחטנה אני הי' חוטא על הארי שכך גזר הקב"ה לארי שיהי' טורף ואוכל מצאנו של לבן בכל יום, ואם תאמר שאם הי' רועה אחר הי' מצילן ת"ל כאשר יהגה הכפיר על טרפו אשר יעמוד עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה כו' וא"כ כיון שהברכה הי' בדרך מופת שלא עפ"י דרך הטבע כלל, א"כ זה שייך ליעקב והוי של יעקב לגמרי, ויבואר יותר עפ"י מאי דאמרינן בב"ק (ד' קיו) בעי רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו א"ל משמיא רחימו עלי' כי הא דרב ספרא הוי קא אזיל בשיירתא לוינהו ההוא ארי' כל לילי' קא שדר לי' חמרא דחד מינייהו וקא אכל כי מטא זימני' דרב ספרא שדרו לי' חמרא ולא אכלי' קדם רב ספרא וזכה בי' א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה לי' למזכי בי' נהי דכי אפקרי' אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי', א"ל רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד, וכתב הרא"ש שם וזה לשונו וכן אמרינן שם בכריתות (דף כד) גבי שור הנסקל אם הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דמההיא שעתא אפקרי' וא"ת מ"ש מההוא חמרא דרב ספרא בפ' הגוזל בתרא דלא אמרינן הכי אלא אדעתי' דארי' אפקרי' כו' התם טעמא כדאמרינן גבי עלה שלו מאליו משמי' הוא דרחימו עלי' כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה לו כדי שיזכה רב ספרא ולא אחר עכ"ל ועיין בספרי נ"י (ס' כב) מה שתרצתי ע"ז עיין שם:
וא"כ מוכח דאם נעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם מוכח מזה שזהו לגמרי של מי שנעשה הנס עבורו ולא של אחר. ע"ז אמר יעקב אנכי אחטנה אני הי' חוטא על הארי שכך גזר הקב"ה לארי' שיהי' טורף ואוכל מצאנו של לבן בכל יום, ואם תאמר שאם הי' רועה אחר הי' מצילן ת"ל כאשר יהגה הכפיר על טרפו אשר יעמוד עליו מלא רועים מקולם לא יחת כו', וא"כ כיון שנעשה נס בשביל יעקב מה שלא נעשה לכל אדם, א"כ מוכת מזה דהוי של יעקב ממש והוי שלו לגמרי, וע"כ מגיע לו כל הצאן שהציל מן הארי משום דהוי שלו כמו דאמרינן גבי רב ספרא דהוי של רב ספרא ממש, וע"ז אמר יעקב דהצאן שנעשה לו נס הוי שלו ממש, וה"נ גבי אלי' כיון שנעשה לה נס דווקא בשביל אלי' ולא בשביל אחר, א"כ הוי של אלי' ממש, וע"כ לא הוי ככהן המסייע כו' שאדרבא שהי' שייך לאלי' ממש, אלא שנתן לה הכח שהיא תפרוש חלה, וא"כ לא הוי ככהן המסייע כו' ולא כמו שאמרה תחילה שכיון שנעשה דווקא בשביל אלי' והיא נותנת לו מחמת זה הוי עון אם נותנת לו החלה מחמת זה וע"ז אמרה מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני, אלא אדרבא כיון שנעשה נס בשביל אלי' דווקא הוי של אלי' ממש וע"כ המסורת היא ותאכל הוא והיא ימים רבים, וע"כ כי ראתה אח"כ שהחי' את בנה ע"כ כתיב ותאמר האשה אל אלי' עתה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת שעיקר הברכה הוא בשבילו והוי שלו לגמרי ואין בזה חטא במה שנותנת לו חלה כמו שביארתי:
ועוד ביארתי במ"א הא שאמרה מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני, שהי' העין בשביל הפרשת חלה והענין הוא שענין הנס שהי' בכד הקמח שכד הקמח לא כלה וצפחת השמן לא חסר הוא שנתברך הקמח אבל לא שאכלום מתחילה עד שלא נשאר, ואח"כ נתברך כד הקמח וכמו שכתב הט"ז (ס' תרע) לתרץ על מה אנו עושין בחנוכה ח' ימים כיון דבשמן שבכד הי' בו כדי להדליק לילה א' נמצא שלא נעשה כס אלא לז' ימים, ותירץ הט"ז שגם בלילה הראשונה הי' נס דמצינו בס' הזוהר על הפסוק מה יש לכי בבית שאין הקב"ה עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפי' הוא דבר מועוט אז הקב"ה נוחן ברכה להרבות המעט משא"כ בדבר ריקן אין שייך ברכה וע"כ הי' הנס שהקמח שנותר נתברך, וע"ז אמרה שא"כ איכו מפרשת חלה כראוי דהא תחילה הפרישה חלה כמו שאמר לה אלי' עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, וא"כ כשנשתייר מן הקמח כבר נפטר מן החלה, וא"כ לאח"כ שנתברך ולפי מה שביארתי דאפי' ע"י מעשה ניסים חייב, ואע"ג דהנס הי' שנתברך מה שנפטר אעפ"כ כיון דנתברך אח"כ מזה לא הי' הפרשה, וע"כ אמרה כיון דקייל"ן דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן כמו דאמרינן בפ"ג דר"ה (דף יג) וא"כ כיון שאין בילה א"כ איפשר שטפרשת מן הפטור על החיוב, וע"כ הי' העון בה, דבאלי' שאכל לא הי' עון אע"ג דכהן נמי אין לאכול טבל דממ"נ אם הגיע לחלקו מה שאכל מן החיוב א"כ ממילא נפטר כל העיסה, ואם הי' מן הפטור הרי אכל מן הפטור אבל עלי' הי' העון דילמא החלה אינה מתוקנות, ואף דהביא הרא"ש בהלכות חלה הא דתנן הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה כו' ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל כו' איפשר לומר דבשאור כיון שנותן טעם בעיסה א"כ בודאי יש בה מן החיוב ג"כ, אבל לא אם נתערב קמח ואח"כ נעשה עיסה אושאמרה שאיפשר שאין בה מן החיוב כלל (ועיין תוס' יבמות (ד' סב) ד"ה רבי הכי ואלי' אמר שכיון שנתערב ונעשה עיסה בודאי יש בה מן החיוב ג"כ, וע"כ לא הוי מפרשת מן הפטור על החיוב, וע"כ כיון שראתה אח"כ שהחי' את בנה, אמרה עתה רואה אני כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת פי' דבר ה' זו הלכה כמו דאמרינן בשבת (דף קלט) (ועוד איפשר לומר דכיון דנתברך הקמח שהי' בתחילה ותחילה הי' מן הפטור שהופרש החלה ממילא פטור מה שנתברך הקמח אח"כ ג"כ ודו"ק ובמ"א יתבאר):
[ואגב ראיתי להביא מה שראיתי בספר א' מהאחרונים שהביא מה שכתב בר"י על אודות האשה אשר הפרישה חלתה והניחה אצלה אדהכי בא עוף ואכל החלה אשר הפרישה, אי חייבת להפריש חלה אחרת הדבר ברור דבזמן שהי' נותנים החלה לכהן הי' חייבת באחריותו כמו בראשית הגז (ס' שלג) והי' מחוייבת להפריש שנית, אמנם בזה"ז דלשריפה אזלא א"צ להפריש שנית עכ"ל, ולי נראה שהוא טעות, דא"כ אם מחוייב בחלה לאחר ההפרשה באחריות א"כ איך אסרינן בפסחים (דף פו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כו' ואמרינן התם לימא בטובת הנאה קא מיפלגי דר"א סבר טובת הנאה ממון כו' ואמרינן התם דבהואיל פליגי, ואמאי תיפוק לי' כיון דמחוייב באחריות א"כ מוטל עלי' לבערו, וכ"ת משום דחמץ איסורי הנאה א"כ אינו שייך בזה אחריות, דזה אינו דכל שהוא מתמת איסור חמץ אע"פכ מחוייב באחריות דשני דברים אינם ברשותו של אדם מעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, דהא אי אמרינן טובת הנאה טעון נמי קשה דאיך שייך טובת הנאה שיכול ליתן לכל כהן שירצה הא הוי איסורי הנאה, אלא ודאי דכיון דאסור בהנאה משום איסור חפץ ע"כ חייב בב"י דב' דברים אינם ברשותו כו' ועיין בספרי ע"י (ס' י) מה שביארתי בזה, ועוד דאיך שייך חיוב אחריוח כיון דקייל"ן בחולין (דף קלא) דהמזיק מתנות כהונה כו' פטור מלשלם, וא"כ כיון דאפי' מזיק מתנות כהונה פטור, א"כ איך יתחייב באחריות, ע"כ נ"ל דהעיקר הוא כמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"י פה' ביכורים ה' ח) המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו וכתב הכ"מ תוספתא פ' ראשית הגז וטעמא משום דכתיב בי' כתינה לא מיפטר עד שיתן לו וכתב המ"ל והא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאם עבר ואכלן דפטור משום דהוי טעון שאין לו תובעין שאני התם דהמצוה הוא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן אלא חיוב דמים, אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטר מטעם ממון שאין לו תובעין דבאיתנהו בעין לא שייך טעמא דממון שאין לו תובעין ולפי"ז נראה דאם נאבדה כל הגיזה פטור דהא א"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל אבל אם גזז הצמר כו' נפטר משום דקנאו בשינוי ומיירי כשצבע כל הגיזה ואע"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן לו הדמים מ"מ הכא אין כאן חיוב דמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין כו' עכ ותמיהני אמאי לא הביא התוס' מפורש בב"ק (דף סו) שכתבו כדבריו בתוס' ד"ה עד שצבעו כו' וז"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא בי' הפרשה כמו גבי תרומה דשייכא הפרשה בי' אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שמפריש לצד אחד וכאלו לא הפרישו עכ"ל וא"כ כתבו התוס' להדיא דמיירי דווקא בשצבעו כולו, אבל לא בצבעו מקצתו דמה הפרשה שייכא בי', וא"כ גבי תרומה דשייכא הפרשה דהא מתחילה הי' טבל, וכשהפרישו הוי חולין, וא"כ איך שייך חיוב באחריות דהא אם הפסידם נמי א"צ לשלם דהוי מזיק מתנות כהונה, ודמי לראשית הגז אם צבעו כולו, וע"כ אעפ"י דכתיבה בי' נתינה כמו בראשית הגז מ"מ אין שייך חיוב אחריות כיון דאפי' הפסידן נמי פטור, משא"כ בראשית הגז דהוי דווקא אם צבעו כולן אבל לא בצבעו מקצתו, וא"כ בודאי דא"צ להפריש חלה אחרת דלא כמו שכתב הבר"י ודו"ק:]
עוד נראה לי לבאר הא שאמרה הצרפית מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני, והוא עפ"י מאי דאמרינן בחגיגה (דף יח) בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, ופי' רש"י לאוכלי תרומה כהנים וכל אלו מעלות מד"ס שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו מתוך שהן אלו אצל אלו כאילו לא שמרוהו גזרו בהן בבגדיהן שמת ישבה בהם אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה כו', וע"כ נתיירא הצרפית שאעפ"י שבודאי היה' מאוכלי חולין בטהרה, וכמו דאמרינן בבכורות (דף ל) מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות כו' ובודאי אכלה חולין בטהרה, עכ"ז, כיון דאין שמירתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו, ע"כ כיון שראתה שמת בנה התחילה לחקור על איזה עון הוא, וסברה שזה בודאי מפני שכיון שלא הורגלה רק לטהרות ע"כ אין שמירתה חשובה אצל אכילת תרומה, וכמו דאמרינן בבכורות (דף ל) ר' יהודה ור' יוסי אסתפקא להו מילתא בטהרות שדרוה רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס אזילו אמרו לי' לעיין בה אשכחוה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידי' לגבייהו וקאי איהו לעייני בה אתו ואמרו לי' לר' יהודה ור' יוסי אמר להו ר' יהודה אביו של זה ביזה ת"ח אף הוא מבזה ת"ח א"ל ר' יוסי כבוד זקן יהא מונח במקומו אלא מיום שחרב ביהמ"ק נהגו כהנים סלסול בעצמם שאין מוסרין הטהרות לכל אדם, וע"ז אמרה מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני שזה נק' עון וכמו דכתיב (ויקרא כה) והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם ותרגום אונקלוס ויקבלון עליהם עון וחובין במוכלהון בסואבא עיין רש"י שם וע"ז אמרה מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני:
וכמו שביארתי במ"א על הא דכתיב (מלכים ב' ד) ויהי היום ויעבור אלישע כו'. ואיתא בילקוט אמרה האשה לבעלה הנה האיש האלקים הזה אין אשה יכולה להסתכל בדמותו שלא תמות אלא נעשה נא עלי' קיר קטנה וכל פעם שהוא עובר יסור שמה אל העלי', ואמרינן בברכות (דף ג) איש אלקים קדוש הוא מנא ידעה רב ושמואל חד אמר שלא עבר זבוב על שולחנו, וחד אמר סדין של פשתן הגיעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו, וע"כ אמרה נעשה נא עלית קיר קטנה פי' שיהי' מופרש ממנו מחמת הטהרות שאין שמירתן חשובה אצלו:
ובזה ביארתי במ"א על הא דאיתא במדרש פ' יתרו באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה לו הקב"ה קלסטירין פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישים ממנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר לו הקב"ה למשה לא נתנה לך התורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים ובספרי ע"י (דרוש יב) ביארתי שם דצריך להבין דאיזה טובה הי' להם בזה, ומה אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין ממנו לא אתם שאכלתם ושתיתם אצלו רמה טובה הוא להם, וביארתי שם שמלאכים טענו שעולם העליון גדול יותר מעולם התחתון, וא"כ צריך ליתן התורה בעולמות העליונים, ומשה טען שעולם התחתון גדול יותר מעולמות העליונות וכל עולמות העליונים תלוי בעולם התחתון בעבודת הצדיקים, וע"כ הראה להם איך ששינו מנהגם לאכול מחמת שראו שאברהם אוכל ע"כ אכלו ג"כ, ואם הי' עולם העליון גדול יותר לא הי' להם לשנות מנהגם, כמו דאמרינן בפסחים (דף נא) כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותי' עיי"ש שביארתי בארוכה:
וכעת נראה לי לבאר כמו דאיתא בילקוט (פ' וירא) האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו שנאמר עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, וא"כ כיון שהי' בבחי' אכילה, א"כ לפי מאי דאמרינן בחגיגה (דף יח) בגדי ע"ה מדרס לפרושין בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה כו' יוסי בן יועזר הי' חסיד שבכהונה והי' מטפחתו מדרס לקודש יוחנן בן גודגדא הי' אוכל על טהרות הקודש כל ימיו והי' מטפחתו מדרס לחטאת, וא"כ איך אכלו אצל אברהם (כיון שהי' בבחי' אכילה) אף דאמרינן בב"מ (דף פז) כתיב לושי ועשי עוגות וכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ואילו לחם לא אייתו לקמייהו אמר אפרים מקשאה כו' אברהם אבינו אוכל חולין נטהרה הי' ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה, וא"כ אע"ג שאכל חולין בטהרה, אעפ"כ כיון שכל שגבוה במעלה יותר הרי טהרתו נחשב לטומאה, וכמו שהבאתי מהא דחגיגה (דף יח) וכן לענין טבילה ג"כ כל שגבוה במעלה יותר אין נחשב הטבילה הראשונה כמו דאמרינן בחגיגה (דף יט) הטובל לחולין אסור למעשר [וכן פירש הרמב"ם על הא דאמרינן בביצה (דף יז) ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה שהתירו זה הטבילה ביו"ט לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוס' טהרה, ועיין בק"ע על הירושלמי שהביא קושי' התוס' יו"ט דקשי' היינו רישא דמאי נ"מ אם הטבילה הוא מפני שהטבילה לחולין אינה טבילה לענין תרומה או שהטבילה דחולין אינה טבילה למ"ש, עיין שם שנדחק בזה, ואיפשר לומר דלכאורה האי טבילה הוא רק מדרבנן, וא"כ דמי להא דאמרינן בביצה (דף יח) דנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט, והתם פריך נגזור הא אטו הא ומשני כהנים זריזין הם אבל בסיפא דישראל מטביל לצורך חולין שרי אח"כ לענין מ"ש, אע"ג דהאי טבילה מדרבמן אעפ"כ הוה אמינא דנגזור האי אטו האי וע"ז קמל"ן דמ"מ שרי] וא"כ אם הי' כמו שהמלאכים אומרים שעולמות העליונים מתוך שהם רוחנים ושם הקדושה והטהרה יותר, וע"כ אמרו מה לילוד אשה בינינו וע"כ הי' ראוי שינתן התורה בעולמות העליונים, ולא בעולם התחתון, וע"כ צר הקב"ה קלסתר של פניו של משה דומה לאברהם ואמר אי אתם מתביישים ממנו לא אתם שאכלתם ושתיתם אצלו, דא"כ לא הי' לכם לאכול אצל אברהם דהא שמירת חולין בטהרה שלו אינו נחשב לפניכם כלום שאתם מעולמות העליונים ושם הטהרה יותר גדולה, וכמו דתנן בחגיגה שבגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש שאין שמירתן נחשב לכלום לגבי המעלה שגבוה ממנה אלא ודאי דטהרתו של אברהם הי' כך גדולה עד שלגבי מלאכי מעלה ג"כ נחשב לשמירה ולקדושה ולטהרה, וע"כ אכלו אצלו וכמו דאיתא בילקוט שאכלו ממש (או שהי' בבחי' אכילה שנהנו ממה שראו טהרתו ופרישתו, וע"כ כתיב והוא עומד עליהם ואיתא במדרש והוא עומד עליהם, הכא את אומר והוא עומד עליהם ולהלן אמר נצבים עליו אלא עד שלא ויצא ידיהם נצבים עליו כיון שיצא ידיהם כו' מיכאל מירתת גבריאל מירתת פי' שתחילה החזיקו עצמם במעלה של קדושה וטהרה יותר, אבל אח"כ שראו שהשמירה שלו נחשב שמירה אפי' לגבי עולמות הרוחנים עד שאכלו אצלו או שנראה כאלו אכלו דהיינו שנהנו מסעודתו של אותו צדיק לראות טהרתו ופרישתו ע"כ כתיב והוא עומד עליהם כאילו שמירתו יותר גדולה משלהם (וכמו שהבאתי מהא דבכורות (דף ל) שכשהלכו ר"י ור"י לגבי ר' חנינא בן אנטיגנוס כו' דאשכחוה דטעין טהרות אותיב רבנן מדידי' לגבייהו כו') ע"כ כתיב והוא עומד עליהם פי' ששמירתו בטהרה הי' יותר גדולה וע"כ איתא במדרש והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם מיכאל מירתת גבריאל מירתת, וע"כ ראו שצדיק יכול להשיג מעלה יותר בעולם התחתון ממלאכים בעולמות העליונים.
וע"כ האריכה התורה לספר במה שאמר כתיב לושי ועשי עוגות וכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ואילו לחם לא אייתי קמייהו והוא מפני ששרה אמנו אותו היום פירסה נדה, דאלו"ה לא הי' מוכרח ששמירתו של אברהם הי' שמירה אפי' לגבי המלאכים, דכל הטעם שאין השמירה של אוכלי חולין נחשב לאוכלי תרומה, וכן באוכלי תרומה לגבי המעלה הגבוה הוא מטעם שמא פירסה אשתו נדה, אף שבאמת אין צריך לחשוש אעפ"כ לגבי המעלה הגבוה ממנו חוששין, אך היינו דווקא אם אנו יודעים ששרה אמנו פירסה נדה, אבל בלאו"ה אין חשש בזה כיון שחדל להיות לשרה אורח כנשים, א"כ אין בזה חשש, וע"כ הודיענו התורה ששרה אמנו אותו היום פירסה נדה, וא"כ יש חשש שמא הסיטם אשתו נדה ואעפ"כ הי' שמירתו של אברהם שהי' אוכל חולין בטהרה (שמחמת זה לא הביא עוגות) הי' שמירה אפי' לגבי המלאכים שהם בעולמות העליונים ומזה מוכח שאדרבא עולם התחתון גדול יותר מעולמות העליונים, וע"כ כשאמרו המלכים בשעת מ"ת מה לילוד אשה בינינו וכי יכול להיות שמירתו טהרתו עד שיוכל להיות בעולם העליון, וע"כ אמרו תנה הודך על השמים ששם הקדושה והטהרה גדול יותר ע"כ צר הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לאברהם ואמר אי אתם מתביישים ממנו לא אתם שאכלתם ושתיתם אצלו שמזה מוכח שיכול להיות קדושה וטהרה לצדיקים בעולם התחתון יותר ממלאכים בעולמות העליונים:
וע"כ אמרה הצרפית מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני מחמת שבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה [ובמ"א ביארתי על הא דכתיב (שמואל א' כא) ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה, ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום בצאתי ויהיו כלי הנערים קודש והוא דרך חול ואף כי היום יקרב בכלי, ופי' הרד"ק ויהיו כלי הנערים קודש והוא דרך חול כלומר אעפ"י שיצאנו דרך חול שלא היינו סבורים שהיינו צריכים ללחם קודש ועיין במנחות (דף צה) ועיין (דרוש ב) וביארתי שהשאלה הי' אם נשמרו הנערים אך מאשה דאלו"ה אף שהי' אוכלי חולין בטהרה כמו דכתיב (שמואל א ב) ולא דבר שאול ביום ההוא כי אמר אולי מקרה הוא בלתי טהור כו' אעפ"כ בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכש"כ לקודש, ועיקר החשש הוא בבגדים וכמו דאמרינן פ"ב דחולין (דף לה) אמר רבא מדרסות קא אמרת שאני מדרסות שמא תשב עליהם אשתו נדה אבל בפירי לא אמרינן, וכן אמרינן בירושלמי (ספ"ב דחגיגה) גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אבל תרומה כו' א"ר יהודה בן פזי תיפתר בע"ה אצל פרוש ולית ש"מ כלום (ועיין תוס' חגיגה (דף סא) וצ"ע שלא הביאו הירושלמי הזה ועיין בר"ש פ"ז דטהרות) וא"כ אין החשש רק משום בגדים, וע"ז השיב דוד כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום ויהיו כלי הנערים קודש, פי' בגדיהם הי' קודש, פי' ששמרם בטהרה והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי פי' שהי' אוכלין חולין על טהרת הקודש וע"ז אומר והוא דרך חול פי' מנהגינו בחולין לאכול באופן טהרה, ואף כי היום יקדש בכלי והא דקאמר בכלי משום דעיקר המעלות בקודש היינו בקודש מקודש דהיינו שנתקדש בכלי כמו דאמרינן בחולין (דף לה) שאין לך דבר שעושה רביעי בקודש אלא קודש מקודש בלבד וכמו שפירש"י ותוס' דהיינו שנתקדש בכלי ע"ז אמר ואף כי היום יקדש בכלי:
אמנם אחרי כן כשהחי' את בנה אמרה הצרפית אל אלי' עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת פי' שראתה שהקב"ה צוה להתגורר בבית האלמנה ואין עונש בדבר ואיפשר עוד לפרש כמו שביארתי שלא הי' צריכה להפריש חלה מטעם שאין להם בעלים דבמעשה נסים אין להם זכי' רק מה שאוכלים ונותנים לתוך פיהם ומשל שמים הם אוכלים וכעת נבאר שאפי' אם נאמר שהפרישה חלה וכמו שהבאתי הירושלמי (פ"א דתרומות בספרי ע"י (ס' טו) וספרי נ"י (ס' כג) אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו, ולכאורה בש"ס דילן משמע דאין הטעם משום כתורם של חבירו אלא משום דתורם שאינו שלו דהא אמרינן בב"ק (דף קטו) הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהם משתברות לא יאמר הרי זה תרומות ומעשרות על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום ופירש"י דהטעם הוא כיון דלאיבוד אזיל לית בהו זכי' והפקירא הוא אלמא דאין הטעם משום הפסד כהן דא"כ הוה בדיעבד תרומתו תרומה, אלא דהטעם משום דהפקירא הוא אלמא דהטעם מפני שתורם שאינו שלו, אך אפי' אם נאמר דהפרישה חלה אף ממעשה נסים הב אעפ"כ איפשר דצריך להפריש חלה אעפ"כ איפשר לומר דאין בזה משום בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה
ויובן עפ"י מאי שכתב הקצה"ח (חוה"מ ס' תו) על הא דאמרינן בפסחים (דף כ) אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהי' פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ופירש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט והקצה"ח כתב שלפי מה שכתב הרמב"ם (פי"ג מ"ה טו"א) שהכשר בעינן שיהא ברצון הבעלים, וכתב הכ"מ שהרשב"א חולק וטעמו של הרמב"ם דרצון בעלים בעינן דאין סברא שרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם, וא"כ היכי משכחת לה בקדשים הכשר מים כיון דבעינן רצון בעלים וקדשים לית להו בעלים, וע"כ אומר כגון ששחט פרה של זבחי שלמים משום דס"ל כר' יוסי הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים וע"כ מהני הכשר דהוי רצון בעלים משא"כ בשאר קדשים [ואף דלכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בחולין (דף לי) בעי רשב"ל צריד של מנחות פונים בהם ראשון ושני ופירש"י קרטי קטת הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו אלמא דאפי' במנחה שהיא ק"ק מהכי הכשר ואפשר לומר דאי לא הוה צריד הוה נטמא השמן דהוי משקה וכמו דאמרינן בפסחים (דף יד) הכא במאי עסקינן כגון דאיכא משקין בהדי בשר דאטמו מחמת משקין, ועיי"ש בתוס' שרוצים לומר דמטמא אפי' בכל שהוא וא"כ לא שייך למיבעי אי מונים בו ראשון ושני, וע"כ מיבעי דבצריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני]:
וא"כ אי אמרינן דבקדשים כיון שאין להם בעלים לא מהני הכשר וא"כ לפי מה שביארתי שבמעשה נסים אין להם זכי' רק במה שאוכלים ומשולחן גבוה קא אכלי א"כ הוי כמו שאין להם בעלים, אך בסוכה (דף לה) אמרינן גבי אתרוג של מ"ש בירושלים דלא יטול לכתחילה למ"ד מפני שמכשירה הרי הוא מכשירה אלמא דאפי' במ"ש דממון גבוה הוא מהני הכשר, אך הא אמרינן התם דאם נטל כשר למ"ד משום היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה ולמ"ד שאין בה דין ממון הא מני רבנן היא, וע"כ מהני הכשר אי אמרינן דמהני מה שיש לו בה היתר אכילה להיות שלו, ואי בעינן דווקא דין ממון א"כ אתי דווקא כרבנן, וע"כ מהני הכשר (ועיין בשעה"מ הלכות מצה שתמה על הרמב"ם שפסק דיוצאין במצה של מ"ש, וכן יש לתמוה על מה שפסק דיוצאין באתרוג של מ"ש והא קיימל"ן דמ"ש ממון גבוה הוא) וע"כ כיון שאכלו ממעשה ניסים הוי כמו שאין להם בעלים וא"כ לא הוכשרו, ובלא הוכשרו אמרינן בגיטין (דף סא) אשת חבר משאלת לאשת ע"ה נפה וכברה ובוררת וטוחנת כו' אבל משתטיל את המים לא תגע, וכן אמרינן התם כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו, וא"כ לא שייך בזה לומר בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, וע"כ כתיב ותאכל הוא והיא ימים, והקרי הוא ותאכל היא והוא ימים שהקרי הוא עפ"י מאי שסברה שאעפ"י שמעשה ניסים אעפ"כ שייך לבעה"ב, וא"כ יש להם בעלים והוי הכשר ע"כ חששה שאולי נענשה מפני שבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה ואולי לא שמרה כראוי ע"כ אמרה מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני וכמו דכתיב והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם, אבל הכתיב הוא כיון שהי' מעשה נסים א"כ לא הי' של בעה"ב אלא הנס הוא בשביל אלי', והוי כמו שאוכלים משולחן גבוה ומדרחמנא קא זכי, וע"כ אין שייך בזה הכשר ולא טומאה וע"כ אמרה לאח"כ שראה שהחי' בנה עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת פי' אפי' כשהוא בפיך הוא רק מעשה ניסים מדבר ה' המקיימם וע"כ לא שייך בזה ענין הכשר כיון שאין לזה בעלים וכמו שביארתי תחילה בענין זה על אופנים האחרים ודו"ק [ואף דהשמן הוי משקה ואינה צריכה הכשר וא"כ לכאורה איך אכל התרומה של השמן, אך כבר ביארתי והבאתי מהתוספתא שהביא הרד"ק (מלכים ב' ד) דאמר אלישע לאשת עובדי' דמישחא א"צ לעשר דמן ניסא הוא וביארתי כיון שכבר נעשה נס שיהי' שמן א"כ הוי כמו שהי' של הקדש בשעת המירוח שנפטר דכיון שהי' פטור בשעת גמר נפטר לאח"כ, משא"כ חלה איפשר שהי' מפרשת דחיוב החלה הוא בשעת גלגול העיסה וזה הי' לאחר שנעשה הנס, וע"כ הי' מפרשת חלה. אך אעפ"כ לא מהני הכשר כיון דלית לה בעלים ומשולחן גבוה קא זכו כמו שביארתי] ולכאורה יש ראי' לדברי הרמב"ם דבעינן בהכשר רצון הבעלים דווקא, מהא דאמרינן בגיטין (דף סא) א"ר ירמי' לא קשי' כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו ופירש"י הא דקתני מפקידין בשלא הוכשרו כו' ולכאורה אמאי לא ניחוש דילמא יכשיר ויטמא אלא ודאי דהכשר בעינן רצון הבעלים דווקא. אך מזה אין ראי' דלא חיישינן דילמא יכשיר, ועוד דהא נאמן על הכשר כמו דאמרינן בחגיגה (דף כב) נאמן ע"ה לומר פירות לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו אבל לא נטמאו, אך אעפ"כ לכאורה קשה דאם בעינן דווקא רצון הבעלים ולפי מה שכתב הקצה"ח דע"כ קאמר דווקא שלמים משום דשלמים ק"ק, אבל בלאו"ה כיון דאין להם בעלים לא מהני הכשר, א"כ איך אמרינן במנחות (דף קא) הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מטמאין טומאת אוכל, וכן פסק הרמב"ם (ספ"א מ"ה טו"א) הערלה וכלאי הכרם כו' אעפ"י שכל אלו אסורין בהנאה כולם מתטמאים טומאת אוכלים והא ערלה וכלאי הכרם כיון דהוי איסורי הנאה וכבר הארכתי בספרי ע"י (ס' ו) דאיסורי הנאה לא הוי להו בעלים, וא"כ איך מתטמאין טומאת אוכלים הא בעי הכשר ובהכשר בעינן דווקא בעלים ודוחק לומר דהרמב"ם ס"ל דאיסורי הנאה לא הוי שלו ע"כ הי' נ"ל לומר דאעפ"י שכתב הרמב"ם (פי"ב מה' טו"א ה"ב) כל משקה שנפל על האוכל תחילה ברצון הבעלים כו' הכשיר, זהו דווקא אם נפלו ממילא, וע"כ כיון דנפלו ממילא ובעינן שיהא המשקה ברצון וע"כ כיון דהוא מידי דממילא בעינן דווקא שיהי' רצון הבעלים אבל אם הכשירן בידים איפשר דמהני אפי' ע"י אחר וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף נג) העושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת כו' מעובד דומי' דעבד דרשינן כו' אע"ג דממילא כיון דניחא להו לבעלים וה"ה דכי עביד חבירו בידים וניחא לי' לאותו שעושה דמתרבי נמי מעובד מ"מ וא"כ כיון שכתבו התוס' לענין עובד דומי' דעבד דאם ממילא בעינן דווקא בעלים ואם בידים בעינן דניחא לי' לאותו שעושה ה"נ לענין הא דאמרינן בב"מ (דף כג) כי יתן דומי' דכי יתן דאם הוא בידים מהני ניחותא דעושה, ובזה יתיישב נמי מה שהקשיתי מהא דצריד של מנחות דאם הוא בידים לא בעינן בעלים וכן בהא דאיסורי הנאה ערלה וכלאי הכרם דמהני הכשר, דכיון דאכשרינהו בידים לא בעינן ניחותא דבעלים אלא ניחותא דעושה וכן הא שכתב הרמב"ם (שם) הערלה ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה כו' הא מחיים לא מקבלי הכשר וא"כ איך מקבלי הכשר אח"כ הא הוי איסורי הנאה, אלא ודאי כמו שכתבתי דאם עושה בידים מהני הכשר דעושה: