אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ב מענין הספר - דרוש ל
הנה בא"כ ביארתי על המדרש אלו זכיתם הייתם קורין בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ועכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה ממרום שלח אש בעצמותי, וביארתי שם עפ"י מה שכתבו התוס' בשילהי חגיגה (דף כז) שיש במדרש תנחומא שהי' משה תמיה על זה אי איפשר שלא ישרף העץ, ואמר לו. המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אכל, וביארתי שם המדרש אילו זכיתם היות' קורים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שהי' אש על המזבח אפי' בשעת מסעות לכ"ע אפילו לר"ש בירושלמי שם (כמו שאבאר) והא דכתיב. ופרשו עליו בגד ארגמן, אעפ"י שאש שלמעלה לא נסתלק מע"ג המזבח אך שהאש שלמעלה אינו שורף, עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה ממרום שלח אש בעצמותי, שהקב"ה שלח אש ממרום דהיינו אש שלמעלה ונשרף העצומים שבי:
ויובן בביאור יותר הירושלמי שהבאתי (בא"כ) (בספ"ד דיומא), וזה לשון הירושלמי ר' יהושע בן לוי אמר אין לחם הפנים נפסל בשעת מסעות, ר' יוחנן אמר לחם הפנים נפסל בשעת מסעות וכן פליגי בש"ס דילן במנחות (דף צ"ה) ר' חייא בשם ריב"ל אמר כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתם אין נפסל אף בנסיעתם אינו נפסל. ר' אמי בשם ריב"ל ונסע אוהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כבתוך המתנות ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר השורף קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה, וכתב הק"ע בש"ק שלו ותימא מ"ש בשעת מסעות כו' לכן נ"ל דגרסינן האוכל קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה וכן הוא בבבלי במנחות (דף צה) בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים ביוצא, וכן משמע בסמוך עכ"ל, אמר ר' יוחנן קדשים נדחים בשעת מסעות וטמאים פורשים כל א' וא' ממחיצתו, אר' יוסי תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן נסתלקו הפרוכת הותרו לזבין ולמצורעים ליכנס לשם, ופירש הק"ע קדשים נדחין בשעת מסעות ונפסלים ביוצא וטמאים פורשים כלומר אע"ג דאין מחנות לענין קדשים, אפ"ה המחנות קדושים וזבין משתלחין חוץ למחנה לוי' ומצורעין חוץ למחנה ישראל:
והנה הק"ע לא פירש מהו הטעם אם בשעת מסעות לא הוי אוהל מועד במקומו ונסתלקו המחיצות, א"כ אמאי טמאים פורשים, וגם מה שפירש בדברי ר"א שאמר דהאוכל קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה, דהטעם מפני שאין מחיצות ה"ל למימר הטעם ג"כ משום דקדשים נפסלים ביוצא, כמו שאומר ר' יוחנן, ע"כ נ"ל דחלוקים ר"א ור"י בטעמיהם. דהטעם שאומר ר"א דהאוכל קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה הוא כמו שאומר ר"א בזבחים (דף ס) א"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח כו' בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, ואמרינן התם כי סליק רבין אמרה לשמעתי' קמי' דר' ירמי' כו' לא שמיע לכו הא דתני' בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחנה ותני' אידך בשני מקומות קדשים נאכלים (פירש"י חד במקומן במחנות האמורות בהם כשהמשכן במקומו, וחד בכל מקום שיהא שם דרך הליכתן משנסעו וקשיין אהדדי) מאי לאו הא בקדשי קדשים הא בקדשים קלים, ופירשו התוס' דמוכח במנחות (דף צ"ה) דבשעת מסעות אין קרוי מחנה שכינה קיים ולחם הפנים ושאר ק"ק מפסלי ביוצא משום דונסע אוהל מועד הוא דוקא לענין מחנה שכינה, אבל לגבי קדשים קלים ודאי לא מיפסלי ביוצא משום מסע המתנות דלענין מחנה ישראל ומחנה לוי' אעפ"י שנסע אוהל מועד הוא, דמחניהם קיימים בדגלי השבטים כדמוכח לקמן פ"ב (דף קי"ז), וע"כ מקשה על ר' אלעזר שאומר דמזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה ואפי' קדשים קלים נמי, כמו דאמר התם וא"כ אמאי מחלקינן בין קדשי קדשים לקדשים קלים, דקדשי קדשים נפסלים ביוצא, משום דליכא מחנה שכינה, אבל קדשים קלים אינם נפסלים ביוצא משום דמחנה שכינה ליכא שנושאים הארון והמזבח, אבל מחנה לוי' ומחנה ישראל קיימים, דמחניהם קיימים בדגלי השבטים, וא"כ אי מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה ואפי' קדשים קלים א"כ אי איפשר לאכול קדשים קלים נמי משום דכיון דאין המזבח במקומו הוי כנפגם המזבח, עיי"ש:
ובזה ניחא מה שאמר ר"א האוכל קדשים בחוץ (לפי גירסת הק"ע והוא נכון אלא ששגה בפירושו) בשעת מסעות לוקה, והטעם כמו שאומר ר"א בש"ס דילן משום דכיון דהמזבח אין עומד במקומו א"כ ליכא מזבח, ע"כ אין אוכלים בגינו שירי מנחה, וע"ז אומר ר' יוחנן קדשים נדחים בשעת מסעות וטמאים פורשים כל א' וא' ממחיצתו פי' דר' יוחנן פליג ואמר שאין הדין כדברי ר"א דמשום דכיון דליכא מזבח ה"ל כמזבת שנפגם שאין אוכלים בגינו שירי מנחה, אלא דהטעם דבשעת מסעות ליכא מחנה שכינה. וע"כ קדשים נפסלים ביוצא, פי' קדשי קדשים, חבין ומצורעין פורשין כל א' וא' ממחיצתן, משום דלגבייהו המחיצות קיימים ע"י דגלי השבטים, וא"כ לא קיים מחנה שכינה, אבל אידך שני המחנות קיימים. וע"כ ק"ק נפסלים ביוצא, ואעפ"כ זבים ומצורעים משתלחים חוץ לשני מחנות, משום דמתנות דגלי השבטים קיים, וע"ז אמר ר' יוסי תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן נסתלקו הפרוכת, הותרו לזבין ולמצורעין ליכנס לשם פי' אע"ג דאינך ב' המחנות קיימים. אעפ"כ כיון דליכא מחנה שכינה ממילא ליכא נמי לאינך ב' המחנות, והוא כמו דאמרינן במנחות (דף צ"ה) ורמינהו הוגללו הפרוכת הותרו לזבין ולמצורעים ליכנס לשם, אמר ר"א לא קשי' הא ר"א הא רבנן כו' בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעים משתלחים כו' [ועיין מה שביארתי בספרי ע"י (דרוש ה) על הכתוב והעם לא נסע עד האסף מרים, שהקב"ה רצה שיהי' למרים שילוח מחנות כמו דכתיב תסגר שבעת ימים מחווץ למחנה ואחר תאסף, וא"כ אם הי' העם נוסע, א"כ כיון דליכא מחנה שכינה ממילא ליכא לשאר המחנות, וכמו דאיתא במנחות (דף צ"ה) וכמו דאיתא בירושלמי תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן נסתלקו הפרוכת הותרו לזבין ולמצורעים ליכנס לשם, ע"כ אמר והעם לא נסע עד האסף מרים, בכדי שיהי' המחנות קיימים]:
עוד שם בירושלמי מתניתא מסייעא לדין. ומתניתא מסייע לדין, מתניתא מסייעא לר' יהושע בן לוי תמיד אפי' בשבת תמיד אפי' בטומאה לא תכבה אף בשעת מסעות (הכי גריס לה הק"ע והוא נכון) בשעת מסעות מה הי' עושין הי' כופין עלי' פסכתר, דברי ר' יהודה. מתניתא מסייע לר' יוחנן (הכי גריס לה הק"ע והוא נכון) ר' שמעון אומר אף בשעת מסעות הי' מדשנין אותה, שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן הא אילו הי' המזבח דלוק לא הי' בגד ארגמן נשרף, מה עבד לה ר' יהודא פסכתר הי' כופין עליו מלמעלה, מה מקיים ר' יהודא ודשנו את המזבח וירוון כמו דאמר ר' יהודא בן פזי ואכל ושבע ודשן, ופי' הק"ע האי מדשנין את המזבח שהי' משביעין את המזבח שהי' מניחים עליו איברים ופדרים ואש אף בשעת מסעות כו', עכ"ל הק"ע, [ועיין בא"כ מה שתמהני על רש"י בחומש שפי' אליבא דבי תרי דהאי ודשנו היינו שהיו מסלקין הדשן, ואעפ"כ פירש שהי' כופין עלי' פמכאר עיי"ש באריכה], וע"ז אומר דר' יהודה מסייעא לריב"ל דאמר דאין לחם הפנים נפסל ביוצא, משום דלא הוי בשעת מסעות סילוק מחיצות, וע"כ אומר נמי שעל המזבח הי' מדשנין והי' איברים ופדרים מתאכלין ע"ג המזבח, אבל ר"י דאמר דלחם הפנים נפסל ביוצא בשעת מסעות היו סילוק מחיצות, ע"כ אומר שהי' נוטלין הדשן מע"ג המזבח, וע"ז אומר אלו זכיתם הייתם קורים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה פי' אפי' בשעת מסעות כמו דאיתא בירושלמי, פי' אע"ג שהי' עליו אש שלמעלה מ"מ לא הי' נשרף דאין אש שלמעלה שורף בבחי' השחתה כמו שביארתי עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורים בתורה ממרום שלח אש בעצמותי שזה בבחי' השחתה כמו שביארתי:
והנה (בא"כ) ביארתי שם הא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף זא) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, והקשתי שם מהא דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ה) מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו, ומה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם על אחת כמה וכמה, משמע מזה שהצדיקים בחייהם יותר גדולים, וביארתי שם בא"כ שהצדיקים בחייהם הם גדולים יותר ומועילין לגבי העולם להנהיג את הדור, משא"כ בבחי' עצמם קדושתם יותר לאחר מיתה וביארתי שם דע"כ אמרינן דנמשלה מיתת צדיקים לבגדי כהונה, משום דבגדי כהונה כל זמן שהם קיימין הם דומים לכלי שרת דכל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם ואעפ"כ אין מועלים בהם משום דלא נתנה תורה למלאכי השרת ולא יוכל לזהור שיפשיטו מיד לאחר העבודה, אבל לאחר שבלו מועלים בהם, משום דאין צריכים ללבישה, וכן בצדיקים בחייהם הם מועלים יותר לאחרים, ומוסיפין קדושה להעולם אבל אעפ"כ נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם, ושם לא היו לו רשות להתעכב אצלו כמו שכתבו התוס' בחולין (ד"ז), והנה שם בא"כ ביארתי בזה הירושלמי (פ"ז דנזיר) ר' יונה כו' אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת, והא ר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסי' דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית והוא מגיב לי', אמר כד הוה מסקין לסידרא, וביארתי שם (בא"כ) דלמה שאל לו דווקא הלכה זו, וביארתי שם ענין הב' קדושות הא' קדושה שיש לצדיק בחיים, דהיינו לגבי העולם להנהיג את הדור ולהשפיע מקדושתו על אחרים, ולאח"כ נתקדש בקדושתו שני' דהיינו שהוא גדול בקדושה יותר בבחי' עצמו עיי"ש בא"כ שביארתי בארוכה:
והנה מצינו ב' קדושות הא' קדשי מזבח והב' קדושת בדק הבית, ותנן בתמורה (דף ל"א) יש בקדשי מזבח שאין בקדשי ב"ה, ויש בקדשי ב"ה שאין בקדשי מזבח שקדשי מזבת עושין תמורה כו' משא"כ בקדשי בדק הבית, ויש בקדשי ב"ה שסתם הקדישות לב"ה הקדש בדק הבית חל על הכל ומועלים בגידוליהם, ואין בהם הנאה לבעלים, וא"כ להשפיע קדושה על אחר קדשי מזבח גדול יותר, דהא עושה תמורה משא"כ בקדשי בדק הבית, אבל בבחי' עצמם קדשי בדק הבית עדיף יותר, והראי' דהא אמרינן במעילה (דף ט"ו) א"ר ינאי מחוורתא אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי ב"ה ועולה בלבד מ"ט דאמר קרא נפש כי תמעול מעל מקדשי ה' קדשים המיוחדים לה' יש בהם מעילה, אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים, ואע"ג דמסקינן דמהאי קרא קדשי בדק הבית שמעינן מינה קדשי מזבח לא שמעינן מינה, אעפ"כ מעיקרא הוה ס"ד דאין חייבין משום מעילה אלא בקדשי בדק הבית משום דאין בהם לבעלים:
והנה שם בא"כ ביארתי הא דר' יוחנן שאל מר' ינאי המקדיש עולתו לבדק הבית היא ששאל ר' יוחנן לשיטתי' דר' ינאי דאמרינן בזבחים (דף ק"ג) ת"ר עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר' יהודא כו' א"ר איבו א"ר ינאי פרט למתפיס עולה לבדק הבית לא מיבעי למ"ד קדשי ב"ה תפסי מדאורייתא, אלא אפי' למ"ד לא תפיס ה"מ בשר אבל עור תפיס, וכתב רש"י אלא אפי' למ"ד מדרבנן בעלמא, אבל מדאורייתא לא ה"מ דאורייתא לא בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה חלה על שאינו שלו על פיו, אבל עור דלאו ממון מזבח היא וכהנים אכתי לא זכו בי' תפיס, וכתבתי שם שע"כ נראה לי דהא דאמרינן בתמורה (דף ל"ב) המקדיש עולה לב"ה ולכאורה יש לדקדק דאמאי אמר דווקא עולה והמ"ל ברמב"ם (פ"ו מ"ה ערכין) דקדק מזה דס"ל כר"י הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים מחיים, וע"כ כמו שיכול למכור כמו דאמרינן בפסחים (דף צ) ה"נ יכול להקדיש שתחול על גוף הבהמה כו' עיי"ש, וכתב שם שהיא דקדוק נכון, וכתבתי שם בא"כ שלי שנראה דהא דנקיט המתפיס עולה לב"ה משום דכל עיקר דילפינן שקדשי ב"ה חל על קדשי מזבח היא מהאי קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש כמו שאמר ר' ינאי וכן פסק הרמב"ם פ"ה (מה' מעה"ק), וא"כ חזינן דודאי חל קדשי ב"ה על קדשי מזבח וע"כ פליגי בזה אי חל רק על העור לבד או שחל על הבשר ג"כ:
וכעת נראה לי לבאר הא דאמרינן בתמורה (דף ל"ד) המקדיש עולה לבדק הבית משום דאם הי' מקדיש שלמים לא הי' חידוש שחל קדשי ב"ה על שלמים, משום דשלמים באה נקיבה, וא"כ איפשר לומר דחל קדשי ב"ה על שלמים, משום דקדשי מזבח אין מועלין בגידוליהם, ובקדשי בדק הבית מועלים בגידוליהם, וכמו דתנן במעילה (דף י"ב) חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנים ולא מועלים בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולין מועלין בה ובביצתה חמורה מועלין בה ובחלבה, וא"כ חל קדשי ב"ה על הגידולין, [וע"ש בתוס' שהקשו דכיון דע"מ אסור החלב דהא אפי' בפסולי המוקדשים אמרינן בבכורות (דף ט"ו) מזבח ולא גיזה בשר ולא חלב, וא"כ אמאי אין מועלים, ותרצו דנהי דאסור מ"מ כיון דאינו ראוי לבוא למזבח אין מועלין דלא הוי קדושה, וגם אין חיות הבהמה תלוי בו דליהוי חשיב כגוף הבהמה ולי נראה דאיפשר לומר כמו שכתב הרמב"ן הביאו הקצה"ח (ס'י.) על מה שכתבו התוס' בב"ב (דף ע"ט) על הא דאמר ר' יהודה דהקדיש בור מלא מים כו' מועלים בהם ואין מועלים במה שבתוכן, וכתבו התוס' דלא אמריכן שיקנה חצר הקדש כמו שקנה חצר הדיוט, דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש, והרמב"ן כתב דשפיר קנה חצר להקדש אלא שאין מעילה בזכיתו, משום דבעינן דווקא שיהא ע"י כח המקדיש, ולא ע"י חצר, ועיין שם שכתב דהא דפליגי בקדשי כו' אי אית בי' מעילה וממעט לה מדכתיב קדשי ב"י, משמע דבעינן שיהא קדוש ע"י אדם מישראל, וא"כ לפי מה שכתבו התוס' בזבחים (דף מ"ה) דהיינו דווקא בקדשי מזבח אבל בקדשי ב"ה כ"ע מודו עיי"ש וא"כ בקדשי ב"ה לא בעינן מכח המקדיש, [ועיין בדרוש לפ' חודש שהארכתי בזה], וע"כ אמרינן דקדשי ב"ה מועלין בחלבה אע"ג שבשעה שהקדיש לא הי' עדיין ולא בא מכח המקדיש, אבל בקדשי מזבח דבעינן שיהא דווקא מכח המקדיש, ע"כ אין מועלין בחלבה], וא"כ בשלמים הוה אמינא דמיגו דחל על הגידולין חל נמי אגופה של שלמים אבל בעולה דליכא גידולין, הוה אמינא דלא חל, ע"ז אומר המתפיס עולה לב"ה שחל על העור, ואיכא למ"ד דקדשי ב"ה תפסי מדאורייתא אפי' על בשר נמי, כמו דאמרינן בזבחים (דף ק"ג), ועיין בתמורה (דף ל"א) ומועלים בגידוליהם אמר ר"פ לאתויי חלב המוקדשין וביצי תורין כדתני' חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלים, בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה חמורה מועלין בחלבה ואפי' למ"ד מועלים בגידולי מזבח ה"מ גידולי' דחזי למזבח, אבל גידולין דלא חזי למזבח אין מועלין בהם, ופירש"י דהיינו וולדות, והתוס' פירשו דקאי על דם דדם הוי נמי גידולין, וה"פ אפילו למ"ד יש מעילה בדם ה"מ דם דחזי ליזרק, אבל גידולין כגון חלב המוקדשין וביצי תורין לא, ועוד איפשר לומר דבשלמים ודאי חל ב"ה דהא בשלמים ליכא מעילה עד לאחר זריקה ומחמת קדשי ב"ה מעל מיד, וע"כ ודאי דחל, אבל על עולה דאיכא מעילה משום עולה ה"א דלא חל ע"ז קמל"ן דחל אבל על שלמים דהוי קדשים קלים ולית בהו מעילה עד לאחר זריקה שמועלין באימוריהם, ע"כ בודאי דחל בדק הבית, וע"כ אמר דווקא המתפיס עולה, ונראה לי עוד לומר דאפי' למ"ד דאפי' בשר תפיס היינו דווקא לאחר שחיטה דמיגו דחל על עור חל על בשר נמי, וחד אמר דדוקא העור קדוש לאחר שחיטה, וע"ז קאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהי', אבל בשר לה תפיס, וחד אומר דאפי' בשר נמי דחל בדק הבית על הבשר בכולל כיון דחל על העור, וכמו שביארתי (בא"כ) דעל העור לא חל אלא לאחר שחיטה, דהא אמרינן בזבחים (דף מ"ג) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, אלמא דהדם מתיר את העור, וכן אמרינן בזבחים (דף ק"ג) כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשיטן אין עורותיהן לכהנים כו', אלמא דחל לאח"כ, וע"כ אמרינן דחל על הבשר נמי:
ובזה הי' מתיישב קושי' התוס' בד"ה לא מיבעי למ"ד קדשי ב"ה תפסי מדאורייתא וכתבו התוס' תימא לדידי' אמאי איצטריך קרא הכא דאם שחט קודם פדיי' אין עורה לכהנים, פשיטא דקדשי ב"ה הי' בכלל העמדה והערכה עכ"ל, אבל לפי מה שבארתי ניחא שפיר דהא אם הקדושה חל לאחר שחיטה הוי כשאר מטלטלין דלא בעי העמדה והערכה וכמו שכתב הרמב"ם (בה' ערכין פ' ה' ה' יב) כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראוי' ליקרב ה"ז צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שהעריך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, אבל אם הקדיש שחיטה או נבלה לבדק הבית ה"ז תפדה כשאר מטלטלין וכתב ע"ז הראב"ד א"א ואפילו הקדישם חיים למזבח ומתו אם הי' בעלי מומין מתחילתן יפדו, וכתב הכ"מ ע"ז שמ"ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבילה:
ולע"ד נראה דמ"ש הרמב"ם לבדק הבית הוא בדקדוק, והוא עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י (ס' ש) על הירושלמי (פ"ג דמ"ש) על הא דתנן שם צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו, ר שמעון אומר יפדה, וע"ז אומר בירושלמי ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה, (פי' שהירושלמי אומר שע"כ יקבר משום דבעי העמדה והערכה, ע"ז אומר דאפי' צבי שאינו ראוי כלל למזבח אפ"ה בעי העמדה והערכה וע"ז אומר ר' ירמי' בעא קומי דר' זעירא בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה א"ל אילולי דא"ר יוסי בשם ר' יוחנן חי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה בהמה טמאה לא (פי' אילולי דאר"י בשם ר' יוחנן דחי' טהורה עשו אותה כקדשי ב"ה לטעון העמדה והערכה הוה אמר שחי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה מכש"כ בהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה), א"ר הילא ותני כן אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה בשעת פדיונה לשעת הקדושה (פי' שאינה ראוי' למזבח), אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדושה, (פי' שאינה ראוי' מעיקרא למזבח, וע"כ אינה טעונה העמדה והערכה), ומוציא אני את שאמר ה"ז הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדושה (פי' שכיון שבתחילה הי' ראוי' למזבח ע"כ אפי' מתה אח"כ תיקבר משום דבעי העמדה והערכה), א"ר יוסי מתניתן אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא, וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו, (פי' שמביא ראי' דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה והראי' דתנן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא, וא"כ איך מועלין בה כיון שאינו יכולים לפדותה דהא בא מבע"ח וא"כ בעי העמדה והערכה, וכמו שכתבו התוס' חולין (דף קל"ג), אלא ודאי דמפני שהיא חמורה ע"כ לא בעי העמדה והערכה, דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה) אין תיפתירינה לשם הלכות מיתה לא יכול דתנינין חמורה, [והדברים האלו אין להם סוגן כלל, ועיין מה שביארתי בספרי נ"י (ס' ט), וכעת כראה להגי"ה אין תיפתירנה לשם הלכות מיתה (צ"ל חליבות מיתה) פי' שהקדישה כשהיא מתה וע"כ הוי כשאר מטלטלין והחלב שנמצא בה לאחר מיתה מועלין בה, וכמו דתנן בע"ז (דף כ"ט) דקדשי מזבח חלבה היינו מה שנמצא בתוך הקיבה מותר, כמו דאמרינן שם והלא קיבת עולה חמורה כו' אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חי', וע"ז אמר חמורה מועלין בה ובחלבה והיינו אם הקדיש אותה מתה, וע"כ מועלין בה ובחלבה דההיא לא בעי העמדה והערכה, ע"ז חומר לית יכול דתנינין חמורה דא"כ למאי תני' חמורה דמשמע נקיבה הי' יכול למיתני בחמור, והחלב הנמצא בקיבתו מועלין בה אי הקדיש מת, אלא ודאי מדתני' חמורה מועלין בה ובחלבה היינו חלב של נקיבה שהיא מחיים, וא"כ אי אמרינן דבהמה טמאה בעי העמדה והערכה, אמאי מועלין בחלבה כיון שאינו בר העמדה. והערכה, אלא ודאי דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה], וע"ז אומר א"ר חנינא קומי ר' מנא תיפתר כר"ש פי' דר"ש ס"ל דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה כמו דאמרינן בתמורה (דף ל"ב) ע"ז אומר הירושלמי אין כר"ש למה לי חמורה (פי' דאי כר"ש דקדשי בדק הבית לא בעי העמדה והערכה, א"כ למאי תני' דווקא בחמורה, אלא ודאי משום דאתי' ככ"ע ובהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה), וע"ש בספרי שהש"ס דילן לא דייק במעילה הכי משום דאזיל לטעמי' כמו שכתבו התוס' בתמורה (דף ל"ב) דעיקר החילוק בין בעל מום מעיקרו או חי' או בהמה טמאה היינו דווקא לענין קדשי מזבח, אבל לענין קדשי ב"ה אין חילוק בין בעל מום מעיקרו לחי' ובהמה טמאה, דלמ"ד דבעי העמדה הערכה בעי בכולן העמדה והערכה:
והנה הרמב"ם בפי' המשניות פי' בהמשנה (דמ"ש פ"ג) צבי שלקחו בכסף מעשר פי' אחר דלא כהירושלמי שפירש דת"ק ור"ש אזלי לטעמייהו דת"ק ס"ל דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה, ור"ש אזיל לטעמי' בתמורה דס"ל דקדשי ב"ה אין טעון העמדה והערכה, וע"כ תנן ר' שמעון אומר יפדה, והרמב"ם פי' דהת"ק ס"ל דיקבר ע"י עורו דס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ר' שמעון אומר יפדה דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולכאורה צריך להבין מפני מה פי' פי' אחר דלא כהירושלמי, דאזלי לטעמייהו אם קדשי ב"ה בעו העמדה והערכה ז אך דמתניתן קשיתי' דא"כ איך אמרינן אח"כ דאם לקחו ושחטו ונטמא יפדה, ר' יוסי אומר יקבר דאם הטעם הוא משום דבעי העמדה והערכה א"כ אין נ"מ בין אם מת או שחטו כיון דבעי העמדה והערכה, ע"כ מפרש הרמב"ם הטעם דפליגי אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וע"כ פליגי דווקא אם מת, אבל אם שחטו יפדה והא דר' יוסי אומר יקבר פי' הטעם משום דדינו כפירות הלקוחים בכסף מעשר שני, והנה השעה"מ כתב ברמב"ם פ"א (מה איסורי מזבח) וזה לשונו ודע שזה שכתבנו לעיל דבקדשי ב"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדות משום עורו וכמ"ש התוס' בפ"ק דשבועות (דף יא) ומדברי רבינו והרע"ב נראה דחלוקים בזה ממ"ש (פ"ג דמ"ש) אמתניתן דתנן צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר את עורו ר"ש אומר יפדה כתבו וז"ל ר"ש אומר יפדה ובהא קא מפלגי דת"ק סבר אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, ור"ש סבר פודין כו' ואין הלכה כר"ש, הרי מבואר דס"ל דאפי' בקדשי ב"ה אין פודין אותו משום עורו, וליכא למימר דצבי הלקוח מכסף מ"ש דינו כקדשי מזבח, דא"כ קשה דמ"ט דר"ש דקאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ"ה לא תפדה מטעמא דבעו העמדה והערכה, וכן מפורש בירושלמי הביאו הר"ש וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ"ק דשבועות (דף יא) דמבואר בהדי' דבקדשי ב"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא להר"ש שפי' דה"ט דיקבר משום דבעינן העמדה והערכה ניחא שפיר אכן לפי' הרב ז"ל ולרבינו קשה טובא וצ"ע עכ"ל:
ולע"ד נראה דלא קשה מידי דלפי מה שכתב השעה"מ טפי ה"ל להקשות על הא שכתב הרמב"ם (פ"ח מה' מעשר שני ה' ו) צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר בעורו, לקחו חי ושחטו ונטמא ה"ז יפדה כשאר פירות שנטמאו דכיון שפסק הרמב"ם (פ"י מה' ערכין) דבין קדשי מזבח ובין קדשי ב"ה בעו העמדה והערכה, וא"כ איך כתב הרמב"ם שאם לקחו חי ושחטו ונטמא ה"ז יפדה כיון דבעי העמדה והערכה, וזו קושי' גדולה על בעל שעה"מ איך הוה ניחא לי' פסקא דהרמב"ם, ע"כ נלע"ד דלא קשה מידי מה שהקשה השעה"מ, והוא כמו שביארתי מה שכתבו התוס' בתמורה (דף לב) דבקדשי ב"ה אין חילוק בין חי' או בהמה טמאה או בעל מום מעיקרו, רק לגבי קדשי מזבח, [והכי מוכח נמי מהתוס' בכורות (דף כו) בד"ה התולש כו' שכתבו ותימא הא בעי צמר העמדה והערכה כו' א"כ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע כו' משמע דשייך בי' פדיון עכ"ל ולכאורה א"כ איך פריך בחולין (דף קלה) והא בעי העמדה והערכה, אלא ודאי דבקרשי בדק הבית אין חילוק דאפי' בעל מום מעיקר' כמי בעי העמדה והערכה] והא שכתב הרמב"ם (פ"ו מה' ערכין ה' יב) וזה לשונו כל המקדיש בהמה בחי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום, או תמימה הראוי' ליקרב כמו שיתבאר ה"ז צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד הבהמה כו' הא שכתב כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית זה קאי דווקא על קדשי ב"ה, ובהקדב"ה אין חילוק בין טהורה ובין טמאה ובין חי', אבל הא שכתב הרמב"ם בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראוי' ליקרב כמו שיתבאר, בקדשי מזבח ודאי בעינן שלא יהי' בעל מום מעיקרא וממילא שלא תהא חי' או בהמה טמאה דהא בתמורה (דף לג) משוה להו אההדי דהא אמרינן התם ולתנא דבי לוי דאמר שאפי' בעל מום מעיקרו הי' בכלל העמדה והערכה, דתני לוי הכל הי' בכלל העמדה והערכה ואפי' בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתניתי' ואפי' חי' ואפי' עופות, וא"כ כיון שבקדשי מזבח בעל מום מעיקרו לא ע"כ חי' ובהמה טמאה נמי לא קדוש וע"כ כתב הרמב"ם אח"כ אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית ה"ז תפדה כשאר מטלטלין, וכתב ע"ז הראב"ד דאפי' בקדשי מזבח, והכ"מ כתב אומר אני שמ"ש לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבילה, ולי נראה שבדקדוק נקט הרמב"ם דווקא ב"ה, שהרמב"ם משמיענו דהעמדה והערכה בעו דווקא מחיים, אבל אם הקדיש שחוטה אי נבילה הוי כשאר מטלטלין ולא בעי העמדה והערכה וזה הוא חידוש רק בקדשי ב"ה אבל בקדשי מזבח אין זה חידוש דלא גרע מבעל מום מעיקרו, דכיון דלא קיימי להקרבה לא בעי העמדה והערכה, והכא כיון שמתה והקדישה אח"כ בודאי לא בעי העמדה והערכה, דלא עדיפא מבעל מום מעיקרו או חי' או בהמה טמאה, רק בקדשי ב"ה דאפי' בעל מום מעיקרו ואפי' חי' או בהמה טמאה דלא קיימי להקרבה נמי בעי העמדה והערכה, ע"כ הוי חידוש דאפ"ה אם הקדיש שחוטה או נבילה לא בעי העמדה והערכה, אבל בקדשי מזבח אין זה חידוש. כמו שבארתי:
ובזה יתיישב מה שהקשה השעה"מ על הרמב"ם שכתב דודאי כסף מעשר הוא דמי לקדשי ב"ה דאי הוה דמי לקדשי מזבח, א"כ קשה דמ"ט דר"ש דאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אפ"ה לא תפדה מטעם דבעי העמדה והערכה, שזה אינו דהרמב"ם ס"ל ודאי דדומה לקדשי מזבח, משום דלקוחין בכסף מעשר שלמים, והא דלא בעי העמדה והערכה הוא משום שהוא חי' דצבי שלקחו בכסף מעשר, ובקדשי מזבח בעינן דווקא בהמה טהורה, אבל חי' לא בעי העמדה והערכה, וע"כ ניחא שפיר מה שפסק הרמב"ם (פ"ח מה' מ"ש) דצבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר בעורו, והיינו מחמת שאין פודין את הקדשים להאכילן כו' לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה, והעמדה והערכה לא בעי משום דלקוח בכסף מ"ש הוי כמו קדשי מזבח ובקדשי מזבח חי' אינה טעונה העמדה והערכה:
נחזור לענין הראשון דהא דהעור קדוש לבדק הבית הוא דווקא לאחר שחיטה וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' מעשה הקרבנות ה' כא) המתפיס עולתו לבדק הבית כו' אין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית ע"כ ולכאורה קשה על הא דאמר ימכרו העורות הא בעי העמדה והערכה, דהא כיון דעור בא מבע"ח בעי העמדה והערכה, וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף קלה) לענין גיזה דבעי העמדה והערכה, אלא ודאי דקדושת העור לבדק הבית אינה חלה רק לאחר שחיטה וע"כ הוי כשאר מטלטלין דלא בעי העמדה והערכה ודו"ק, ובזה יתיישב לי מה שכתב הרמב"ם פ"ב מה' ערכין (ה' ח) המקדיש קדשי מזבח לב"ה הרי ההקדש חל עליהם ותערך הבהמה ותפדה ויפלו דמיהם לבדק הבית, והבהמה תקרב למה שהי' בתחילה, ולכאורה קשה דהא הרמב"ם כתב בפ"ה מה' מעשה הקרבנות המתפיס עולתו לבדק הבית כו' אין עורותיהם לכהנים שנאמר עילת איש פרט לעולת הקדש, אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית וא"כ לכאורה קשה בתרתי שבה' ערכין כתב שגם הבשר קדוש, ובה' מעה"ק כתב שאינו קדוש אלא העור, ועוד שבה' ערכין כתב דטעון העמדה והערכה מחיים ובה' מעשה הקרבנות כתב דימכרו העורות ויפלו לבדק הבית, והיינו לאחר שחיטה משום דלא בעי העמדה והערכה:
וע"כ נראה לי ליישב והוא שמה שכתב בה' מעה"ק דאין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש, א"כ מיירי מדאורייתא ומדאורייתא אינו קדוש רק העור ורק לאחר שחיטה, וכמו שכתב רש"י בזבחים (דף קג) לא מיבעי למ"ד קדשי ב"ה תפשי מדאורייתא, אלא אפי' למ"ד לא תפשי ה"מ בשר אבל העור לא תפיס ופירש"י אפי' למ"ד דמדרבנן בעלמא הוא אבל מדאורייתא לא ה"מ דמדאורייתא לא בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה חלה עלי' שאינו שלו על פיו אבל עור דלאו ממון מזבח היא והכהנים אכתי לא זכי בי' תפיס, וע"כ בה' מעה"ק דמיירי מדאורייתא ע"כ אינו קדוש רק העור, וע"כ אינו קדוש ג"כ רק לאחר שחיטה דאז הוי כשאר מטלטלין ולא בעי העמדה והערכה, וזהו מדאורייתא כמו דדריש התם מקרא עולת איש פרט לעולת הקדש, אבל בה' ערכין מיירי מדרבנן, וע"כ קדוש אפי' הבשר נמי כמו דאמרינן בזבחים (דף ק' ק"ג) מיתבי המקדיש עילה לב"ה אסור לשוחטה עד שתפדה, ומשני דרבנן וע"כ אמרינן דאסור לשוחטה עד שתפדה דקדוש הבשר מחיים, וע"כ בעי העמדה והערכה, ועוד הי' איפשר לומר דבה' מעה"ק מיירי בעולה, וע"כ אינו קדוש רק העור, ובה' ערכין מיירי בשלמים שחל על הגידולין דהוי נקיבות, וכיון דחל על הגידולין חל נמי על הבשר מחיים או משום דמיירי בקדשים קלים וקדשים קלים הוי ממון בעלים, וע"כ חל מחיים משא"כ בעולה, אבל העיקר כמו שביארתי דבה' מעה"ק מיירי מדאורייתא ובה' ערכין מיירי מדרבנן:
ומעתה כיון שביארתי דהעור אינו קדוש לבדק הבית רק לאחר שחיטה מדאורייתא, וא"כ המקדיש עולה לב"ה קדוש מחיים קדושת מזבח, ולאחר שחיטה חל עוד קדושה דהיינו קדושת בדק הבית, א"כ לכאורה קשה דאיך חל לר' יהודה כיון דלא ס"ל כר"מ שאמר אדם מקנה דשלבל"ע, מדלא קא חשיב לי' בקידושין (דף סב) בהדי הני תנאי דקא חשיב דאית להו אדם מקנה דשלב"ל, (ועיין בתוס' בב"ב ד' עט) וכן הוכיחו התוס' בכתובות (דף מב) דלית לי' לר"ש אדם מקנה דבר שלב"ל מדלא חשיב לי' בקידושין (דף סב) יעיי"ש בתו"י דמדחה נמי דע"כ לא חשיב מחמת דלא אמר בהדי' וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף עט) אלא הטעם הוא כמו שביארתי (בא"כ) הוא משום דסוף כל סוף לשחיטה או למיתה היא עומדת, וכמו שאמר ר' יוחנן בברכות (ד' יז) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה היא עומדת וע"כ חל קדשי ב"ה משום דאם תשחט חל על העור. ואם תמות בודאי חל קדשי ב"ה. וכמו דאמרינן במעילה (דף טו) והא אמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי אילימא בקדשי ב"ה אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה אלא קדשי מזבח, [וראיתי להכ"מ ברמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה"א) דבר תמוה מאוד שכתב על מה שכתב הרמב"ם קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת, וכתב הכ"מ מימרא דר"י בפ"ג דמעילה ובריש מעילה, ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר"י קדשים סתם נקיט, וי"ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכש"כ קדשי ב"ה, ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני מזבח משום הכי פתח בהו עכ"ל, והוא תמוה דהא בפירוש אמרינן במעילה (דף טו) והא אמר עולא א"ר יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפי' כי מת נמי לא יהא, אלא דאקדיש אשפה כו' ועיין תוס' ד"ה ואפי' כו' ודו"ק]:
ומזה יתבאר נמי במיתת צדיקים ג"כ, וכמו שביארתי בא"כ שע"כ שאל ר' יוחנן מר' ינאי קומי ערסי' דר' שמעון בן יהוצדק המקדיש עולתו לב"ה כו', היינו נמי שתחילה הי' הקדושה בחיים כמו קדשי מזבח שעושין תמורה כן הי' הקדושה נמי להשפיע על אחרים ובמיתתם יתגדלו בבחי' עצמם יותר אך שאין ביכולתם להשפיע על אחרים, וכמו שביארתי שם בארוכה עיי"ש, וע"כ שאל אם יכול להיות שנתקדשה תחילה ב' הקדושות אעפ"י שאין קדושה חל על קדושה אך דלאחר שנסתלק קדושת מזבח חל קדושת בדק הבית, והכא נמי הצדיק יש ב' קדושת משעה שנולד, ובמיתתו נתגדלה ג"כ בבחי' קדושת עצמו, וכמו שביארתי שם שע"כ בקש אלישע פי שנים, עיי"ש:
והנה כתיב (שמואל ב א) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו ומאריות גברו, וכבר ביארתי לעיל על הא שאומר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ואיפשר לבאר עוד בפשיטות, והוא עפ"י מה דאיתא בילקוט ר' שמואל ב"ר יונתן אומר כל הנביאים נתנבאו בחייהון שמואל התנבא בחיי' ולאחר מיתתו שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויבוא גורלך במקום שאני שם ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיבוא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי במחיצותי עכ"ל, והוא כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש יג) עפ"י הגמ' בסנהדרין דמת כי אורחי' לא הוי לי כפרה, רק לאחר עיכול עצמות או מכי חזי צערא דקברא פורתא, אבל אם נהרג שלא כדין ה"ל כפרה מיד עיי"ש, וע"כ רצה שאול שיהרג בחרב כדי שיהי' נהרג שלא כדין דה"ל כפרה מיד וע"כ אמר לו שמואל שישמע לעצתו ויהרג ומחר אתה ובניך עמי ויהי' לו כפרה מיד, וע"ז אמר שאול הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו שירצה שיהרג בחרב כדי שיהי' לו כפרה מיד, וכמו דאיתא במדרש הבאתי שם אמר ר"ל באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם בואו וראו ברי' שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדה"ד שפוגעת בו:
ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל ב' א) ויאמר אלי עמד נא ומותחני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי ופירש"י שאל יתעללו בו, ועוד פירש"י כמו דאיתא במדרש שאחזני השבץ דהיינו עון נוב עיר הכהנים דכתיב בי' כתונת תשבץ, ואיפשר לומר עוד שכל כך רצה למות כדי שיהי' כפרה על חטאיו, ומכיון שנהרג אך הי' נפשו בו ונפשי הי' משתוקקת לעלות למעלה כמו שהבטיח לו שמואל שיהי' עמו במחיצתו מיד ולא יצטרך לראות צערא דקברא פורתא, וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן שבת (דף קיב) א"ר אבהו כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל פליגי בה ר' חייא ור"ש ברבי ח"א עד שיסתם הגולל וחד אמה עד שיתאכל הבשר מאן דאמר עד שיתאכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, מ"ד עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהי' וביארתי דפליגי בזה כמו דאמרינן בסנהדרין (דף סז) דאמרינן התם מתיב רב אדא בר אהבה לא הי' מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ואי ס"ד כיון דאיקבור ה"ל כפרה ליאבלו נמי בעינן איכול בשר דיקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן ש"מ, רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזא צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי, והנה הנפש אינה יכולה לעלות למעלה עד שמיתתו מכפרת עליו, וע"כ פליגי בה ר"ח ור"ש ברבי דחד סובר דכפרה הוי משעת עיכול בשר, וע"כ אינו עולה למעלה עד שעת עיכול בשר, וע"ז אומר דיודע עד שיתאכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וחד סובר כרב אשי דכפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא, ע"ז אמר עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ואע"ג דכפרה הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא, מכיון דהוי מיד אחר סתימת הגולל ע"כ אומר מסתימת הגולל וע"ז אומר וישוב העפר אל הארץ כשהי' דהיינו מכי חזי צערא דקברא פורתא מיד וכמו שפירשו התוס' בשבת (שם) דסתימת הגולל היינו אבן גדולה מלשון ויגללו את האבן שמניחין על הקבר לסימן והוא המצבה, וע"כ גבי שאול שנפל ביד פלשתים א"כ הוי כמו נהרג שלא כו', והוי לי' כפרה מיד וכמו שאמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי וע"כ מכי נהרג רק שנשארה בו עדיין נשמה, וע"כ הי' נשמתו רוצה לעלות למעלה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ע"כ בקש ממנו שימיתהו כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ואחזו תשבץ שהנפש רוצה לעלות למעלה כמו דכתיב רוח בני האדם העולה למעלה מאחר שאינה צריכה להמתין לראות צערא דקברא פורתא, ע"כ בקש שימותנו:
והנה כתיב שם (שמואל ב' א) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך ולשחת את משיח ה' ויקרא דוד לא' מן הנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימות, ויאמר אליו דוד דמיך על ראשך כי פיך ענה בך לאמור אנכי מותתי את משיח ה', והנה איתא בילקוט ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי כו' נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא א' מכל האומות להתגייר שיקבלו אותו ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו ויאמר אליו דמיך על ראשך כי פיך ענה בך כו' והענין הוא דהא קשה איך הרגו דוד לזה עפ"י הודאת עצמו הא בעינן דווקא עדים בד"נ, ועוד איך הרגו הא אמרינן בסנהדרין (דף עח) אחר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור כו' לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לי' לטריפה ומר מדמי' לי' לגוסס בידי שמים, ופליגי בקראי דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי עד דאיכא כל נפש אדם וריב"ב סבר כל נפש כל דהוא נפש וא"כ כיון דקייל"ן כרבנן דגוסס בידי אדם פטור, א"כ איך הרגו לזה ועוד הא הי' שלא בהתראה, וע"ז אומר כיון שהי' גר העמלקי ומעמלק אין מקבלין גרים ע"כ דנו בדיני ב"כ וגבי ב"נ אמרינן בסנהדרין (דף נז) דנהרג אפי' שלא בהתראה אפי' בעד א' ואפי' קרוב, וע"כ הרגו עפ"י עצמו דאע"ג דאדם קרוב אצל עצמו, אפ"ה כיון דנהרג ע"י קרוב נהרג נמי עפ"י הודאת עצמו [וכן אמרינן בירושלמי ופ"ק דקידושין) ר' יהודה מוסיף כו' ומפי עצמו עיי"ש בק"ע], וע"כ אעפ"י שהי' גוסס בידי אדם אפ"ה איפשר לומר דב"נ נהרג עליו דהטעם דאינו נהרג הוא משום דבעינן כל נפש אדם, וא"כ איפשר לומר דזהו דווקא בישראל דאינו נענש אלא כשיעור שלם אבל לא בחצי שיעור אבל בב"ג כיון שנהרג אפי' על פחות מכשיעור ג"כ וכמו דאיתא ברמב"ם (ה""מ) ע"כ נהרג אפי' על נפש כל דהוא וע"כ חייב אפי' בגוסס בידי אדם, ובזה מודו רבנן לר' יהודה [וכן יתיישב ג"כ לפי מה שפי' הרלב"ג שכתב וז"ל וידחה שזה הנער המבשר לא הי' גר צדק כו' עיי"ש, וכן נסתפק בזה הרד"ק אם הפי' שהוא גר צדק או שהוא גר בא"י, וא"כ כיון שהי' ב"כ ע"כ הרגו עפ"י עצמו וכמו שביארתי]:
והנה עוד שם איתא בילקוט אמר ר' יצחק בנו של דואג האדומי הי' ויאמר לו דמיך על ראשך הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים ואית דאמרי דואג בעצמו הי' דמיך כתיב הרבה דמים שפכת עכ"ל, ואיפשר לומר שהוא כמו שכתב הרמב"ם שדנו בדיני מלכות ובדיני מלכות יכול לדונו עפ"י הודאת עצמו ואפי' שלא בהתראה, אך מה ראה דוד לדונו בדיני מלכות ע"ז אומר שדואג הי' וכמו שדואג הרג נוב עיר הכהנים אעפ"י שלא הי' מחוייבים, רק עפ"י מלכות דהיינו עפ"י שאול המלך, ובדיני מלכות לא בעינן עדות והתראה, ע"ז אמר לו דמיך על ראשך פי' כמו שאתה שפכת דמים הרבה עפ"י מלכות כן דנו דוד נמי בדיני מלכות, ואיפשר לבאר עוד הא שאמר לו כי פיך ענה בך פי' שאתה נענש ע"י פיך שאמר לו שאמר שאול אחזני השבץ, פי' העון של נוב עיר הכהנים שלבשו בגדי כהונה, שנאמר בהן כתונת תשבץ, א"כ מוכח מזה שעשית שלא כדין במה שהרגת נוב עיר הכהנים, וע"ז אומר כי פיך ענה בך ממה שסיפר לו שאמר שאול כי אחזני השבץ, ועוד איפשר לבאר יותר עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (דרוש יג) על המדרש שאמר משה מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב אמר לו הקב"ה ולי אתה אומר אל הכהנים בני אהרן שהם מקטרגים אותו פי' שאמר לו משה שכיון שהוא מלך ראשון, וא"כ נמשח בשמן המשחה שמלך בן מלך אינו טעון משיחה, אבל המלך הראשון טעון משיחה וע"כ לא רצה משה שישלוט בו החרב וכמו שביארתי בא"כ שע"כ לא הי' ירא שאול ללחום מקרוב בחרב שבטח שלא ישלוט בו החרב כיון שהוא נמשח בשמן המשחה, וע"ז אמר אל הכהנים בני אהרן שהם מקטרגים אותו פי' כיון שהמית נוב עיר הכהנים והרג את אחימלך שהי' כה"ג וכה"ג בן כה"ג טעון משיחה כמו דאמרינן בכריתות (דף ו) וע"כ כיון שחטא בשמן המשחה שהמית נוב עיר הכהנים, ע"כ שלט בו החרב, וכמו שאמר שאול כי אחזני השבץ דהיינו נוב עיר הכהנים א"כ מוכח מזה שנענש על שהמית נוב עיר הכהנים והרג את אחימלך שנמשח בשמן המשחה ובילקוט איתא עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ קטגורי' של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי ואין השבץ אלא בגדי כהונה גדולה שנאמר משבצות זהב יהי' במלואותם וא"כ קאי על שהרג לאחימלך שהי' כה"ג ונמשח בשמן המשחה, וא"כ כיון שסיפר לו דואג שאמר לו עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ.. א"כ מוכח מזה שנענש ע"ז במה שהמית את נוב עיר הכהנים:
ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל א' לא) ותכבד המלחמה אל שאול וימצאהו אנשים המורים בקשת ויחל מאוד מהמורים ויאמר שאול לנושא כליי שלוף חרבך ודקרני וכו' והתעללו בי ולא אבה נושא כליו כי ירא מאוד, שהי' ירא מלשלוח יד במשיח ה', וכמו שאמר דוד כי מי אשר שלח ידו במשיח ה' ונקה, וע"כ כתיב גבי שאול כשרצה להמית נוב עיר הכהנים (שמואל א' כב) ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה' והטעם מפני שלא רצו לפגוע באחימלך שהי' כה"ג והי' משיח ה', וע"כ לא רצה נושא כליו להמיתו ואע"ג שהי' מותר וכמו שכתב הרא"ש (פ"ג דמוע"ק) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם יכול אפי' נרדף כשאול תלמוד לומר אך לפיכך לא הי' בכלל מאבד עצמו ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כדאיתא ביבמות (דף ע"ח) ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על שאול שלא נספד כהלכה עכ"ל, ובמ"א ביארתי בזה הא דכתיב הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו פי' שלא יאמרו עליו מחמת שבקש בעצמו שימיתוהו א"כ יש בידו עון ע"ז אומר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו פי' שהי' מותר לו מחמת שהי' נרדף, וא"כ אמאי לא רצה נושא כליו לשלוח ידו, אך מפני שהי' ירא מחמת שהוא משיח ה', וא"כ איך נתרצה דואג האדומי להמיתו ולא הי' ירא מחמת שהוא משיח ה', אך הטעם הוא מפני שכבר עשה והרג משיח ה' דהיינו בנוב עיר הכהנים, וכמו דכתיב (שמואל א' כב) ולא אבו עבדי המלך לשלוח ידם לפגוע בכהני ה' ויאמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים ויסוב דואג האדומי ויפגע בכהנים וימות, וע"ז אומר כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה', ולכאורה יש לדקדק דהי' לו לומר בקצרה פיך ענה בך שהמתה את משיח ה', אך שאמר לו מפני מה עשית אתה דווקא ולא עשה כן אחר, (וכמו שבאמת לא רצה נושא כליו להמיתו) וכמו דכתיב ויאמר לו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משית ה', אך מסתמא כולם יראו מפני שהוא משיח ה', אך דואג המיתו מפני שאינו מתפחד מזה שכבר המית משיח ה' גבי נוב עיר הכהנים, וע"ז אומר פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה', וע"כ כתיב לאמר וכמו דכתיב (דברים כט) והי' בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי דהאי לאמר היינו מה שמחשב בלבו, ע"ז אומר פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה', שע"כ אינו מתיירא להמית את שאול אעפ"י שהוא משיח ה', הוא מפני שכבר המית את משיח ה', ע"כ המית את שאול, ע"ז אומר לו דמיך על ראשך וכתיב דמיך ביו"ד דהיינו לשון רבים דהיינו על הריגת נוב עיר הכהנים, וכמי דאיתא בילקוט (שמואל א' כב) מיד ויאמר המלך לרצים ולא שמעו לו זה אבנר ועמשא ולא הניחו לפגוע בהם כיון שראה שלא שמעו לו א"ל לדואג מה אתה עומד הכיתם בלשון הכם בחרב עמד והכה אותם שנאמר וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש ראה גבורה שהי' בו שלא סייעו אדם בעולם אלא הוא מעצמו הרגן כו' ודוד צוח מה תתהלל ברעה הגבור כו', וע"כ שלח גם עתה ידו במשיח ה', וע"כ המיתו בדיני מלכות מחמת הריגת נוב עיר הכהנים וכמו שאמר לו דמיך על ראשך דמיך בלשון רבים:
והנה כתיב (ד"ה כ"ט) כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה ואיתא במדרש (ס' ויחי) כי גרים אנחנו לפניך על הארץ כצל ימינו על הארץ ואין מקוה והלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים כו' ולכאורה צריך להבין דמה הוא שייך למה דכתיב שם (ד"ה) כי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה כל ההמון הזה אשר הכינותי לבנות בית לשם קדשיך מידך הוא ולך הכל, וידעתי אלקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה כו' ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך, וצריך להבין מהו שהתפלל ע"ז שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך, ואיפשר לומר דלכאורה צריך להבין איך הקדיש דוד המלך כל הזהב והכסף והנחושת, והכין כל הדברים הנצרכים לבנין, הא אמרינן במעילה (דף יד) ר"פ אמר היינו טעמא דבונים בחול לא נתנה תורה למלאכי השרת אמרו דילמא בעי למיזגא עלי' אי בנה בקודשא אשתכח דמעיל בקודשא כו' אמר ר"פ אי בעצים דמכאן ואילך ה"נ אלא כי תנן במתניתין בעצים דיומא, וא"כ איך הי' בונים הא הם מועלים בקודש דילמא בעא למיזגא עלי' דהא נשתהא זמן מרובה עד כלות בנין הבית, וא"כ היו מועלים, וליכא למימר דהי' מחללים על שוה פרוטה דהא אמרינן במעילה (דף יד ושם) והא מעות האומנים קתני דליכא בנין כשיעור מעות והא אמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל ה"מ דאי עבד לכתחילה לא, ולומר שהי' מחלל על שאר כסף וזהב כמו שהכין דוד זה דוחק גדול:
[ועפי"ז הי' איפשר לומר מה שביארתי בספרי נ"י (דרוש ז) על הא שאומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך שהוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דב"מ ה' ד) והכתיב ואני בעניי הכינותי וכו' והיכי אם בנתונים בתוך ידו עשיר הוא, ואי בשאינם נתונים לתוך ידו וכי יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים בתוך ד' אמותיו וכן אמרינן בירושלמי תיפתר במקדיש ראשון ראשון, ופירשתי שם דהיינו שלא זכה היא כלל אלא שהקדיש ע"י ד' אמות שלו להקדש, וע"ז אומר ואני בעניי הכינותי שלא זכה בהם הוא תחילה אלא הקדיש לה' ע"י ד' אמותיו עיי"ש בארוכה, וע"כ כיון שלא זכה בהם תחילה רק ע"י חצירו, ע"כ אין בהם מעילה וכמו שכתב הרמב"ן דאין חצר להקדש, משום דבעינן שיהי' מכח ישראל המקדיש, ועיין מה שביארתי ע"ז (דרוש טז) וע"ז אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך שלא זכה בהם תחילה כדי שלא יהי' מכח המקדיש, וע"כ לא יהי' בהם מעילה, אך לפי מה שביארתי (שם דרוש טז) על מה שהקשה הקצה"ח מהא דנדרים (דף לד) אמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן שהי' הככר מונח תוך ד' אמות שלו עיי"ש, ואפ"ה מעל אלמא דאפי' אם אינו קדוש רק מחמת חצר אפ"ה אית בה מעילה. וביארתי (שם) שאפ"ה הוי מכח ישראל המקדיש כיון שהיא הקדש ע"י חצירו, וא"כ איך הקדיש דוד תחילה כל הדברים הנצרכים לבית המקדש, וא"כ יהי' בזה מעילה בשעת הבנין ואע"ג דאין מעילה במחובר, אעפ"כ הא כבר ביארתי (דרוש טז) דבמעילה תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש, וע"כ הי' נראה לומר שלא הקדיש אותם מיד, אלא כשיגמור הבנין אז תחול הקדושה, אבל לא שהם קדושים מיד, ועיין בפירש"י (מלכים א' ח) ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה' ופירש"י מה שנשאר מכסף וזהב שהקדיש אביו, ומדרש אגדה שלא רצה שלמה לתת מאותו הקדש לבנין הבית ושמעתי מחכמי ישראל שהי' אומרים לפי שהי' יודע שסופו ליחרב כו' עיי"ש, וכן כתב הרד"ק מה שהקדיש אביו נתן ממני בבנין הבית לכבוד אביו כי לא הי' צריך לאותו הקדש כי לרוב הי' לו כסף זהב ונחושת אך לכבוד דוד אביו נתן ממנו במלאכת ביהמ"ק כו' עיי"ש]:
וא"כ הי' הקדישם שתחול אח"כ, ולא שהם, קדושים מיד, והטעם כדי שלא יבואו לידי מעילה, וא"כ כיון שלא הי' ההקדש אלא לאחר זמן א"כ היו יכולים לחזור בהקדישם, וכמו שביארתי בספרי נ"י מהא שכתב הר"ן בנדרים (דף ל) בשם הרשב"א דלרבא ואביי הא דאמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"מ במסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא כו' הילכך לדידהו האומר ה"ז עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו עיי"ש, וא"כ הי' איפשר לומר דהא שהקדישו שתחול לאחר זמן היינו כדי שיהיו יכולים לחזור ע"ז אמר (ד"ה כט) ה' אלקי כל ההמון הזה אשר הכינותי לבנות לך בית לשם קדשך מידך הוא ולך הכל, וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך, ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך פי' שאמר דור שאין הכונה מה שהקדישו שההקדש תחול לאח"כ אינו מפני שלא התנדבו בלב שמח, וע"כ התנדבו שתחול ההקדש אח"כ כדי שיוכלו לחזור, ע"ז אומר כי מידך הוא ולך הכל, ע"ז אומר וידעתי אלקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה פי' והא שהקדישו שתחול לאח"כ הוא רק מפני שבונים בחול ואח"כ מקדישים, וע"כ אתה בוחן לבב שאין הכונה כדי שיהיו יכולים לחזור אלא כדי שיוכלו לבנות אח"כ ע"כ הקדישו שיחול ההקדש לאח"כ, ואין הטעם כדי שיוכלו לחזור, וע"ז אומר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולה ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך פי' שאפי' מי שאינו מכוין לשם שמים הכן לבבם אליך, רק לכאורה אם הכונה הי' לשמים ושהקדושה תחול לאחר זמן כמו שאומר אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה א"כ מפני מה לא קבלו עליהם בנדר שיתנו לאחר זמן, וכמו דאיתא פ"ק דמגילה (דף ח) אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן והנדבה אינו חייב באחריותן, וא"כ הי' עוב יותר שיקבלו עליהם בנדר כדי שיהי' מחוייבים לקיים, וכמו שביארתי בספרי ע"י (ס' ט"ז) על הירושלמי (פ"ב דנזיר) בהא דתנן הריני נזיר כשיהי' לי בן כו' לא כן אמר ר' אבהו ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים מכרה והקדישה קדשה, פי' שיכול למכור אח"כ, וא"כ אם אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו, דכיון שאמר אח"כ שיהא נזיר בשביל עצמו הי' כמו אילו הי' מקדיש לאחר שלשים יום ומכרה והקדישה שחל המכר, דהא יכול לחזור א"כ הכא נמי כיון שאמר אח"כ ונזיר צריך שתחול נזירותו של עצמו ומשני לא באומר ה"ז דילמא באומר עלי והאומר הריני כאומר הרי עלי פי' דזהו דווקא באומר ה"ז, וע"כ כיוון שאין עליו אחריות ע"כ יכול למכור קודם שלשים, אבל באומר הרי עלי כיון שנתחייב באחריותו להעמיד ע"כ אין יכול למכור בתוך שלשים, וא"כ אם היו מקבלים עליהם בהרי עלי היו מחוייבים להעמיד, וא"כ מוכח שהכונה הי' שיוכלו לחזור ע"ז אומר שבלב שלם התנדבו, אבל לא רצו לקבל אחריותן עליהם על לאחר זמן ולומר הרי עלי, דילמא לא יוכלו לקיים את נדרם, ע"ז אומר כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה פי' כיון שכל אדם צריך למות ע"כ אינם רוצים לנדור דילמא ימותו ולא יקיימו את נדרם, וכמו דאיתא פ"ק דנדרים (דף ג) באומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר, ואעפ"י שכתב שם הרא"ש דדווקא לענין נזירות דהוי שלשים יום. ע"כ הוי כמו לזמן מרובה דשלשים יום הוי זמן מרובה, אבל בנדר שיכול לקיים בתוך שלשים יום הוי כמו זמן מועט, ע"ז אומר כצל ימינו על הארץ ואין מקוה דבאמת חיישינן לשמא ימות אף לזמן מועט, וכמו דאמרינן שם האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד וכמו שביארתי בספרי נ"י (דרוש ח) דאפי' לזמן מועט נמי חיישינן לשמא ימות, וע"ז אומר המדרש הלואי כצילו של אילן או צילו של כותל אלא כצילו של עוף הפורח וחיישינן בכל רגע לשמא ימות, ע"כ לא התנדבו רק בה"ז ולא בהרי עלי, שמא ימותו ועיין בספרי ע"י (ס' יט) מה שכתבתי שם על המהרי"ט, ע"ז אומר כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות וע"כ חיישינן בכל שעה ורגע, ועיין בספרי נ"י (דרוש ח) ודו"ק: