אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש א מענין הספר - דרוש כט
איתא במדרש ד' דברים שהם תשמישו של עולם, וכולם אם אבדו יש להם חליפין, ואלו הן כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב, ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה, אבל ת"ח אם מתו מי מביא לנו תמורתו, וכבר הארכתי בזה בספרי נ"י באבל כבד מה שתחילה אמר וכולם אם אבדו יש להם חליפין בלשון חליפין ומסיים בלשון תמורה, שאומר אבל ת"ח אם מת מי מביא לנו תמורתו, אנו שאבדנו את ר' סימון מי מביא לנו תמורתו:
והנה כעת נבאר ביותר ביאור מה שביארתי בא"כ על הא דכתיב (מלכים א) ויהי בהעלות ה' את אלי' בסערה השמים כו' ואלי' אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ויאמר הקשית לשאול אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהי', ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש כו' וכבר הארכתי בזה בא"כ בענין פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה כו' עיי"ש, ועדיין צריך להבין ביותר ביאור, וגם למה בקש כה אלישע מאלי' להיות פי שנים ברוחו אליו, ולא הספיק א"ע להיות כאלי', עד שביקש להיות פי שנים כאלי':
אך כבר ביארתי (בא"כ) על ענין ויפצרו בו עד בוש, שנתבייש אלישע והטעם שאע"פ שנתן לו אליהו פי שנים, אעפ"כ לא הי' כאלי' והטעם דאמרינן בסוף בכורות (דף ס) אחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי ר' מאיר, א"ר יהודא וכי תמורה עושה תמורה, וביארתי שם שיש ב' חילוקים במדרגות הצדיקים והוא שהצדיק שהשיג קדושתו עפ"י עצמו שיגע ועמל בתורה ובעבודה שבלב לשמה והשיג קדושתו עפ"י עצמו יכול להשפיע קדושתו ע"פ אחרים ג"כ, משא"כ כשהצדיק בעצמו לא יכול להגיע למעלתו הקדושה כל כך רק מחמת שצדיק אחר סמך ידיו עליו אין בכחו כל כך להשפיע מקדושתו על אחרים, וכמו שהבאתי ראי' מהא דסוף בכורות (דף ס) דקאמר ר"מ דאחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה, וקאמר ר' יהודא וכי תמורה עושה תמורה, והטעם מפני שהתמורה אין קדושתה מחמת עצמה אעפ"י שיש מעלה בתמורה יותר מקדשים שחל אפילו על בעל מום, וכמו דאמרינן בזבחים (דף מט) והרי תמורה דאלו קדשים לא חיילי על בעל מום קבוע, ואילו איהו חיילא, ומשני תמורה מכח קדשים קא אתי' וקדשים מכח חולין קאתי, אלמא דיש מעלה בתמורה דחל על בעל מום קבוע משא"כ בקדשים, והטעם דאתי מכח קדשים, אעפ"כ קדשים עושה תמורה, ואין תמורה עושה תמורה, והטעם מחמת שקדושת תמורה אין קדושתה מעצמותה אלא מכח קדשים, ע"כ אינה עושה תמורה, וכן באלישע אעפ"י שהשיג פי שנים, אעפ"כ לא הי' ביכלתו להשפיע הקדושה על התלמידים כל כך מחמת שקדושתו הי' מאת אלי' שהאציל עליו קדושתו, וזה ידע מאת בני הנביאים שתחילה אמרו לו הידעת כי היום לוקח אדוניך כו', ואח"כ אמרו שיבקשו את אלי' ונעלמה מהם הנבואה שאלי' עלה השמים, ומזה הבין שאינו כמו אלי' להשפיע על אחרים, וע"ז נאמר ויפצרו בו עד בוש שנתבייש מזה, וע"ז אמרו הזקנים פני משה כפני חמה שהי' קדושתו עפ"י עצמו כמו החמה שהאור הוא מעצמותו וע"כ נאצל מקדושתו על הזקנים, ופני יהושע כפני לבנה שקדושת יהושע הי' מחמת שסמך משה ידיו עליו, וע"כ לא הי' ביכולתו להשפיע הקדושה על הזקנים, מחמת שהוא כפני לבנה שאין לה אור מעצמותה וסיהרה לית לה מגרמה כלום:
והנה עדיין צריך לבאר לפי מה שביארתי דהטעם דאין תמורה עושה תמורה הוא מפני שאין קדושתה מחמתה רק מחמת ההקדש, וע"כ אין עושה תמורה, א"כ איך אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ט) ל"א בעי ר' אבין לדברי האומר אין ממירין וחוזרין וממירין הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחיללו על אחר מהו שיחזור וימיר פי' לדברי ר"ש דס"ל דאין ממירין וחוזרין וממירין, קא מבעי לי' דילמא זהו דווקא בגוף א' וע"כ כיון שהמיר בו לא יוכל להמיר עוד. וכמו דאמר ר' יוחנן אליבא דר"ש שכשם שאין ממירין שנים בא', כך אין ממירין וחוזרין וממירין אבל זהו דווקא בגוף א', אבל אם הומם וחיללו על אחר, אעפ"י שהוא קדושה אחר אפ"ה כיון שהוא ב' גופין ממירין וחוזרין וממירין, אלמא דלא מבעי לי' אלא משום דר"ש ס"ל אין ממירין וחוזרין וממירין, וע"כ כיון שהימר בו פעם א', ע"כ שוב אינו יכול להמיר באותה הקדושה פעם שנית אעפ"י שהם שני גופין, או דכיון שהם שני גופין ע"כ יכול להמיר, אעפ"י שהקדושה אינו רק מחמת דחיללו על אחר, אפ"ה עושה תמורה ולדברי רבנן דסברי דממירין וחוזרין וממירין בודאי אם הומם וחיללו על אחר עושה תמורה אעפ"י שהקדושה הוא רק מחמת שחיללו על אחר, אפ"ה עושה תמורה, וא"כ לפי הטעם שביארתי דאין תמורה עושה תמורה הוא משום שקבלה הקדושה מאחר, ע"כ אינו עושה תמורה, א"כ אמאי אם הומם וחיללו על אחר עושה תמורה:
וע"כ נ"ל שזה יתבאר עפ"י מה שכתב רש"י שם (דף ט) דאמרינן שם אמר ריב"ל הקדש ראשון מוסיף חומש ואין הקדש שני מוסיף חומש, אר"פ מאי טעמא דריב"ל אמר קרא ואם המקדיש יגאל את ביתו, המקדיש ולא המתפיס, בעי ר' אבין הפריש אשם להתכפר בו והומם והוסיף עליו חומש כו' פירוש דמיבעי לי' בב' גופין וקדושה אחת אי אמרינן דכיון שכבר הפריש עליו חומש כשהומם וחיללו על אחר וע"כ אינו מפריש עוד חומש כשהומם זה השני משום דהקדושה אחת והוא כבר הפריש עליו חומש, או דילמא כיון דהוי ב' גופין ע"כ כשהומם השני צריך להפריש עוד חומש. וכתב רש"י ע"ז שאומר או דילמא כיון דב' גופין הוא מוסיף חומש, וכי אמר ריב"ל הקדש שני אינו מוסיף חומש כגון מתפיס בעל מום לבדק הבית וחיללה בבעל מום אחר דהאי לא מחדש בה מידי, אבל הכא דמתפיס תם בבעל מום דהא חזי למזבח, הקדש שני קרינן דההיא קמא לא חזי אלא לדמי, והאי חזי למזבח וקדושה חדשה היא, אלמא כיון דהומם וחיללו על אחר ואותו הראשון לא חזי למזבח והשני חזי למזבח וא"כ נתוסף עליו קדושה והוי קדושה חדשה, וע"כ מוסיפין עליו חומש, וא"כ איפשר לומר נמי הא דאין ממירין וחוזרין וממירין היינו משום דשניהם קדושים וע"כ כיון שהיא קבלה הקדושה מהאחר שוב אינה עושה תמורה, אבל אם הומם הראשון דלא חזי למזבח והוא מחלל על אחר, הוי כמו שנתוספה קדושה על השני' והוי כקדושה חדשה, וע"כ עושה תמורה וכמו שכתב רש"י לגבי' חומש:
וכמו דאיתא בירושלמי והבאתיו בא"כ, וזה לשון הירושלמי (פ"ג דמ"ש) ר' שמואל בר חיי' בשם ר' חנינא שלמים שלקחו בכסף מעשר שני הוממו פודין ומוסיף חומש (פי' אע"ג דקדושה שני' היא, ואמרינן דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש אפ"ה שלמים שלקחו בכסף מעשר אם הוממו פודין וצריך להוסיף חומש) ר' שמואל בר חיי' בשם ר' חנינא שלמים שלקחו מדמי פסח הוממו פודין ומוסיף חומש, א"ר יודן הדא צורכה והדא לא צורכה, שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש א' הוא ואינו מוסיף חומש, אמר רב הונא בבר טעמא דר"ש דאמר אין הפסח עושה תמורה ושונה המיר בו עודהו פסח מימר בו עודהו שלמים, א"ל ר' מנא ולא דמויי הוה רבי מדמי לה, ועיין בא"כ שביארתי שם שהמפרש מהרא"פ טעה בפירושו שכתב טעמא דר"ש הוא ר"ת ר' שמואל והיינו ר' שמואל שבתחילה שאומר שלמים שלקחן כו' והוא טעות וטעמא דר"ש הוא ר"ת ר' שמעון והיינו ר' שמעון דתמורה (דף ט) דס"ל דאין ממירין וחוזרין וממירין, וע"ז אמר טעמא דר"ש דאמר אין הפסח עושה תמורה ושונה פי' דאין הפסח עושה תמורה שני פעמים היינו דאין ממירין וחוזרין וממירין, אעפ"כ המיר בו עודהו פסח ואח"כ מותר הפסח בא שלמים, וע"כ כיון שנשתנה הקדושה אעפ"י שהוא גוף א', אעפ"כ כיון דהוי ב' קדושות היינו שמתחילה הי' פסח ואח"כ נעשה שלמים, ע"כ ממירין וחוזרין וממירין, וע"ז אמר ר' מנא ולא דמויי הוה רבי מדמי אהדדי פי' הענינים של הוספת חומש, שעל הקדש ראשון מוסיף חומש, ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש, וכן לענין שאין ממירין וחוזרין וממירין, וע"כ כיון שאמר רב הונא לענין תמורה אליבא דר"ש דאם המיר בו עודהו פסח, מימר בו עודהו שלמים, אלמא כיון דהם ב' קדושות אעפ"י שהגוף א', אעפ"כ ה"ל כקדושה אחרת, וא"כ ה"נ לענין הוספת חומש דאם הפסח משתנה משם שלמים ה"ל כקדושה אחרת ומוסיף חומש, אלמא דב' הענינים שוים, לענין חומש, וכן לענין תמורה, וכמו שאמר ולא רבי הוי דמויי מדמי להדדי, וע"כ כיון שכתב רש"י לענין הוספת חומש דאם הומם וחיללו על אחר מחמת שניתוסף קדושה הוי קדושה אחרת, וה"נ לענין חילול דע"כ עושה תמורה אם הומם וחיללו על אחר, [ובמ"א ביארתי בב"מ (דף נה) פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית של הקדש כו' על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש, דע"כ תני להו בתרתי להודיענו שאם אמר פרה זו תחת פרה של הקדש שהי' בעל מום, אע"ג שניתוסף עלי' קדושה, אפ"ה אינו מוסיף חומש, דמטלית זו תחת טלית של הקדש לא הוי ידעינן דהתם הוי קדושת בדק הבית וע"כ בודאי דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש, אך מדברי התוס' דשם שכתבו דמיירי בבעל מום מעיקרו דאלו"ה הוי עושה תמורה, א"כ ליכא למימר כמו שביארתי ובמ"א הארכתי בזה ואין כאן מקום להאריך].
ובזה יתבאר דברי הרמב"ם (בפ"ז מה' מעשר שני ה' יח) לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנו קדושת מעשר שני ופודה אותה ואין הדמים מעשר ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש, וכתב ע"ז הראב"ד א"א מאי אעפ"י אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש בשביל הקדשים עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל וי"ל דרבינו ה"ק אעפ"י שאין בו חומש משום מעשר, יש בו חומש משום פודה קדשים עכ"ל ועדיין הוא דחוק דלמה לו להרמב"ם לכתוב, דאטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש כמו שכתב הראב"ד:
אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר עפ"י הירושלמי (פ"ג דמ"ש) שהבאתי לעיל דאמר ר' שמואל בשם ר' חנינא שלמים שלקחו בכסף מעשר הוממו פודין ומוסיף חומש ולא הוי כהקדש שני שאין מוסיף חומש וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' ערכין ה' ד) דעל הקדש שני אינו מוסיף חומש, ועיי"ש מה שכתב הלח"מ דהרמב"ם פוסק דאפי' בשני גופין ושתי קדושות ג"כ הוי ספק ואינו מוסיף עליו חומש, וא"כ בלקח בהמה ממעות מ"ש כיון דהוי הקדש שני ע"כ הוה אמינא שאינו מוסיף חומש, (ועיי"ש במה שפסק הרמב"ם דאם המיר בקדשי מזבח אינו מוסיף חומש על התמורה משום שהוא הקדש שני) וע"ז כתב הרמב"ם דמוסיף חומש אם לוקח ממעות מ"ש שלמים דהוי כמו שמקדיש שלמים מעיקרו ומוסיף חומש וא"כ טובא קמל"ן (ואיפשר דמהאי טעמא לא רצה הכ"מ לפרש שם דבשתי גופין וב' קדושות הוי ספק דא"כ, אמאי, מוסיף חומש גבי שלמים שלקחן ממעות מ"ש), אבל עכ"פ צריך הרמב"ם לכתוב ולא קשה מה שהקשה הראב"ד מי גרע משלמים דעלמא, דהוה אמינא דשלמים שלקחן מכסף מ"ש הוי כמו הקדש שני, וע"ז כתב דצריך להוסיף חומש וכמו דאמרינן במנחות (דף פב) המתפיס מעות מ"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם חומשין כו' אלמא דצריך להוסיף חומש אלא דהרמב"ם כתב דפקעה ממנו קדושת מעשר אעפ"כ צריך להוסיף חומש בשביל שלמים ולא הוי כהקדש שני, וכמו שמבואר בירושלמי, אך שאכתי אינו מדודק שלמאי כתב הרמב"ם לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנו קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר. ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש, דמה תלי בזה בהא שפקעה ממנו קדושת מעשר, דאעפ"כ אם פדאן מוסיף חומש:
ע"כ נ"ל לבאר זאת, ותחילה נבאר מה שכתב אעפ"י שפקעה ממנו קדושת מעשר והוא דאיתא בירושלמי (שם) ר' זעירא ר' הילא תרוייהון בשם ר"י בר' חנינא חד אמר שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהם קדושת מעשר, תרומה שלקחן בכסף מעשר לא פקעה מהם קדושת מעשר, פי' שפקע מהם קדושת מ"ש שהי' מתחילה ואין ע"ז רק קדושת שלמים (יעיין במנחות דף פא), וע"ז אומר משנה סוברת משיבין דבר שפקעה ממנו קדושתו על דבר שלא פקעה ממנו קדושת מעשר פי' דמקשה הירושלמי דא"כ איך תנן במתניתן (שם) אין לוקחין תרומה בכסף מ"ש מפני שהוא ממעט באכילתו ור"ש מתיר, אמר להן ר"ש אם היקל בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי נותר פיגול וטמא לא ניקל בתרומה, פי' שמביא ר"ש ראי' מזבחי שלמים שלוקחין בכסף מעשר, אעפ"י שממעט באכילתו שמביאן לידי נותר ופיגול וטמא, ואפ"ה לוקחין וה"נ לתרומה שלקחה בכסף מעשר והשתא אם איתא דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה ממנה קדושת מעשר א"כ מה הוא הראי' דשאני התם דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה ממנה קדושת המעשר לגמרי, וע"כ לוקחין אעפ"י שמביאין לידי פסול, משא"כ בתרומה שלקחן בכסף מעשר דלא פקעה ממנה קדושת המעשר, וכן אמרינן בירושלמי (פ"א דמ"ש) א"ל וכי הלוקח בהמה לזבחי שלמים (כצ"ל) לא חל מ"ש על אימוריו ולא נמצא מבריחה מן האכילה (פי' ואיך לוקחין זבחי שלמים ממעשר שני, הלא במעשר שני בעינן דווקא אכילה וזה שהאימורין קריבין ע"ג המזבח א"כ נמצא מבריחה מן האכילה, א"ל בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר (פי' וא"כ אין עלי' קדושת מעשר) כו' א"ר יוסי כל אילין מילי' אמרין מתניתן מסייע לר"ש (פי' שאומר דבלקיחתה פקעה קדושת מעשר) לא יביא מחיטי מעשר אלא ממעות מ"ש כו' עיי"ש:
וע"כ אם הוי אמרינן דלא פקעה ממנו קדושת מעשר, א"כ כשחל עליו קדושת דמים הוי קדושה נוספת על קדושת מ"ש, ויש בזה ב' קדושות וכמו דאמרינן במנחות (דף פב) המתפיס מעות מ"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהן שני חומשין א' לקודש וא' למעשר א"כ בודאי דצריך להוסיף חומש על קדושת השלמים, וכמו שבארתי דאם יש עליו קדושת הנוספת הוי הקדושה הנוספת כתחילת הקדש, וע"כ בודאי צריך להוסיף חומש, אבל כיון שכתב הרמב"ם דשלמים שלקחן בכסף מ"ש פקעה מהן קדושת מעשר א"כ אותו הקדושה בעצמה נתחללה על ענין אחר דהיינו שלמים, וא"כ הוי כמו שבא מהקדושה הראשונה ע"כ הוה אמינא דאין מוסיף חומש, ע"ז כתב הרמב"ם דאעפ"י שפקע מהם קדושת מעשר, אעפ"כ צריך להוסיף חומש מחמת קדושת השלמים:
ובזה הי' איפשר לבאר הירושלמי שהבאתי לעיל, שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודין מוסיף חומש כו' שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו פידין ומוסיף חומש, א"כ יודן הדא צורכה והדא לא צורכה, א"ר מנא פסח צורכה שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש א' הוא, ואינו מוסיף חומש, והמפרש נדחק בזה עיי"ש, ולפי מה שביארתי הי' איפשר לומר דס"ל לר' מנא דשלמים שלקחן בכסף מ"ש לא פקע מהם קדושת מעשר, וא"כ יש ע"ז ב' קדושות א' קדושת מ"ש והב' קדושת שלמים, וא"כ הוי קדושת שלמים קדושה נוספת והוי כקדושה חדשה, וע"כ ודאי מוסיף חומש, וא"כ אין זה חידוש דמוסיף חומש, אך החידוש הוא בפסח שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים פי' שהוא משתנה בעצמו לשם שלמים, ופסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה, כמו דאמרינן ביומא (דף ס"ג) הכא השתא התם בעי עקירה הכא פסח בשאר ימות השנה שלמים היא וכן אמרינן בירושלמי (פ"ד דיומא) ר"א ור"י תרוויהון אמרין פסח שעבר זמנו מאילי' הוא משתנה, ברם הכא בשחיטה הוא משתנה וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ס"ד) דאפילו חשב אח"כ לשם פסח כשר דהוי כמו שמחשב בשלמים שלא לשמה דכשר [ובמ"א הארכתי בהירושלמי דיבמות (פ' ג) דאמר ר"ש בן לקיש בשם ר' הושעי' מביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנה לשם שלמים, ולכאורה איזהו חידוש הוא דמותר הפסח קרב שלמים, אך דקמל"ן דמביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים שאעפ"י שחושב לשם פסח כשר דהוי כמו שלמים לשם פסח ובמ"א הארכתי בזה], וא"כ הפסח עצמו משתנה לשם שלמים ונפקע ממנו ענין הפסח לגמרי, ע"כ צריך למימר דמוסיף חומש, משא"כ במעשר שני שלוקחים ממנה שלמים לא נפקע ממנו קדושת המעשר, וע"כ כיון שלא נפקע מהם קדושת מעשר, ע"כ הוי קדושת שלמים קדושה נוספת, וע"כ ודאי דצריך להוסיף חומש [אך עוד איפשר לומר דקאמר דבדמי פסח שלוקחים ממנו שלמים צריכה למימר דמוסף חומש, משום דמצינו ב' הקדושות בגוף א' דהיינו הפסח עצמו שמשתנה לשם שלמים, משא"כ במעשר שני ב' הקדושות הוא בב' גופין היינו ליקח מן המעות שלמים, וע"כ הוי ב' גופין וב' קדושות ובודאי דמוסיף חומש]:
ע"כ לפי מה שביארתי דאם יש עליה קדושה נוספת, ע"כ הוי כקדושה חדשה ומוסיפין חומש, משא"כ אם אין עלי' קדושה נוספת הוי כמו הקדש א' ואין מוסיפין חומש, ובזה מתיישב לשון הרמב"ם דלקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנו קדושת מעשר כו' ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש, פי' אעפ"י שאין עליו קדושה נוספת אלא דפקעה ממנו קדושת מעשר ונכנסת לקדושת שלמים, א"כ אין זה קדושה נוספת וא"כ הוה אמינא דאין מוסיף חומש, ע"ז אמר דאעפ"כ אם פדאה מוסיף חומש, [ובמ"א ביארתי בזה הא דאמריכן פ"ק דחגיגה (דף ד) רב הונא כי הוי מטא להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם, עבד שרבו עצמה לאכול על שולחנו יתרחק ממנו דכתיב למה לי רוב זבחכם יאמר ה', והענין הוא אעפ"י שמ"ש היא רק לאכילה וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ח) בד"ה אמאי כו' דאין נותנים דמי מעשר רק בדבר הנאכל, והכי מצינו בספרי פרשת עשר תעשר עשר תעשר כו' אי מה להלן עולה ושלמים אף כאן מ"ל ואכלת ושמחת, שמחה שיש בה אכילה, יצאו עולות שאינם נאכלות, ולכאורה כיון דמעשר שני לא בא רק לאכילה, א"כ איך מביאין שלמים שהאימורים קריבים ע"ג המזבח שאינו בא לאכילה, וכמו שאין מביאין עולות וכה"ג הקשה בירושלמי שהבאתיו לעיל (פ"א דע"ש) וכי הלוקח בהמה לזבחי שלמים לא חל מ"ש על אימורי' ולא נמצא מבריחו מן האכילה, א"ל בלקיחתה פקעה ממנו קדושת מעשר (פי' וא"כ אין עליו קדושת מעשר) א"ר יוסי ואנן לא הוינן אמרין כן אלא לא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד, (פי' שסובר דגזירת הכתוב הוא דמותר ליקח שלמים מכסף מעשר כו' עיי"ש), עכ"פ איך שהוא אם נאמר דגזירת הכתוב הוא שמותר להביא שלמים אע"ג דמעשר שני לא בא אלא לאכילה, וא"כ איך מקריבין שלמים ממעות מ"ש, וכה"ג אמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"ב) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות, פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה (ופירש"י ואי מחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה), ועכ"ז מביאין ממעות מעשר הני שלמים אע"ג שמקריבין אימורים לגבוה ועולות אין מביאין משום דלאכילה בעינן, או שאפי' נאמר דפקעה ממנו קדושת מעשר, למאי אמרה התורה שתפקע ממנו קדושת מעשר והיינו משום שיקח בהדמים שלמים, וא"כ חביב לפני הקב"ה לאכול משולחן א' אעפ"י שעולות אין מביאין היינו משום שאין בזה רק אכילת גבוה בלבד, משא"כ שלמים, וע"כ אמרינן רב הונא כי הוה מטי להאי קרא וזבחת שלמים ואכלת שם, ואמרינן בזבחים (דף כ) זאת תורת זבח השלמים למדני לתודה שבאה מן המעשר מדאשכחן שלמים דאתי ממעשר שלמים גופיי' מנא לן דכתיב שם שם ופרש"י בשלמים כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם, ובמעשר כתיב ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, וכן אמרינן במנחות (דף פ"ב) ושלמים שם שם ממעשר, וע"כ כי היי מטא להאי קרא בכי ואמר, עבד שרבו טצפה לאכול על שולחנו דהיינו שהוא מצפה לאכול על שולחן ישראל דהיינו האמורים, ע"כ בא מן המעשר ואימורים לגבוה סלקי אעפ"י שעולה אינה באה, והטעם משום שרבו מבפה לאכול על שולחן ישראל, יתרחק ממנו דכתיב למה לי רוב זבחכם יאמר ה' ועיין בספרי כ"י (ד' י"א) מה שביארתי שם:
וע"כ כיון שנתבאר שאם השיג הקדושה השניי' קדושה נוספת על הראשון הוי כקדושה חדשה עצמית אעפ"י שבאה מכח הראשון, בזה יתבאר הא שביקש אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, והענין הוא שכל עיקר כוונת הצדיקים להשיג קדושה הוא רק בכדי להנהיג את הדור ולקרב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכענין שאמר משה יפקוד ה' אלקי הרוחות כו' איש אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, וכן הי' בקשת אלישע, וע"כ כשאמר לו אלי' לאלישע שב נא פה כי ה' שלחני יריחו, ויאמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כו' והענין הוא שרצה להשיג מאתו רוה"ק בכדי שיוכל להנהיג את הדור, וע"כ הבין אלישע שאם יהיו מושפע מאלי' לא יוכל להשפיע רוה"ק על בני הנביאים, וכמו שביארתי (בא"כ) בענין אין תמורה עושה תמורה כיון שהוא בעצמו מושפע מאלי', וע"כ בקש מאלי' שיהי' נא פי שנים ברוחו אליו, וע"כ כיון שיהי' לו קדושה נוספת, ע"כ יהי' כקדושה עצמית, וע"כ יוכל להשפיע על אחרים, אבל כשלא יהי' לו רק הרוה"ק של אלי' לא יספיק לו דבשלמא באלי' שהשיג קדושתו ע"י עצמו יוכל להשפיע על אחרים, משא"כ אלישע כיון שהשיג ע"י אלי' א"כ לא יוכל להשפיע על אחרים, ע"כ בקש פי שנים שאז יוכל ג"כ להשפיע על אחרים מחמת שהקדושה הנוספת הוי כקדושה עצמית, וע"כ יוכל להשפיע על אחרים, וע"כ כשבאו אליו בני הנביאים ואמרו הנה יש את עבדיך חמשים אנשים ילכו נא ויבקשו את אלי' פן נשאו רות ה' באחת ההרים כו' ע"כ כתיב ויפצרו בו עד בוש, וכמו דאיתא בתוספתא שנתבייש אלישע שכל עיקר הכונה הי' שביקש פי שנים דהיינו שיהי' לו קדושה נוספת כדי שיהי' כמו קדושה עצמית ויוכל להשפיע על אחרים, ואח"כ ראה שכל זמן שהי' אלי' חי אמרו לי' הידעת כי היום לוקח אדוניך מעל ראשך וידעו מתחילה שאלי' יעלה השמים, ואח"כ כשעלה השמים אמרו לפני אלישע שילכו נא ויבקשו את אלי', א"כ במה שביקש מאלי' פי שנים לא פעל כלום, דאעפ"כ הקדושה שלו הוא רק מושפע מאלי', ולא יכול להשפיע על אחרים כל כך כמו אלי', [וכמו שביארתי במ"א דאין אחד עשר עושה תמורה כר' יודא דהלכה כמותו אעפ"י שתמורת בכור ומעשר אינו קריבין והיא קרב שלמים ויש בו קדושה נוספת ועיין במנחות (ד' צא) האחד זה אחד עשר שקרב שלמים שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר אעפ"כ כיון שעיקר הקדושה היא מכח מעשר, ע"כ הוי תמורה ואין תמורה עושה תמורה ואינו יכול להמיר קדושתו על אחר, וכן פסק הרמב"ם להלכה בפ"ז מה' ערכין ה"ה וזה לשונו לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שני' בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי מזבח אינו מוסיף חומש וכמו שכתב הל"ט דכל את"ל פשיטותא הוא דשני גופין וקדושה אחת אעפ"י שבהקדושה השני' יש התקדשות כמו שכתב רש"י אעפ"כ אינו מוסיף חומש דהוי הקדש שני ודו"ק:]
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ב דברכות) כד דמך ר' סימון בר' זבידא עאל ר' אילא ואיפטור עילוי' ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם וכולם אם אבדו יש להם חליפין כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה, אילו אם אבדו יש להם חליפין אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו, וצריך להבין מהו מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו, אך הענין הוא כמו שביארתי (באבל כבד) שחליפין הוי כמו שיוצא זו ונכנס זו, וכמו דאמרינן בתמורה (דף ט) ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר אותו אי כתב הכי הוי אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל מימר אתרווייהו קא קדשי אימא לא קמל"ן, וא"כ חליפין הוי כמו תצא זו ותכנס עו [וכמו שפירש רש"י אע"ג דלא מהני דהקדש הם אינו יוצא לחולין כו',. עכ"פ חליפין הוא ענין תצא זו ותכנס זו, ותמורה הוי כמו דתרווייהו קדוש, וא"כ בחליפין איפשר לומר דהוה קדושה אחרת, וכמו שפירש רש"י דאם מחליף על בעל מום דלא חזו אלא לדמים, וע"כ הוי השני קדושה חדשה, וכפו שביארתי דע"כ במחליף על בעל מום עושה תמורה אעפ"י דאין תמורה עושה תמורה, אעפ"כ הוי כקדושה חדשה, אך בתמורה לא הוי קדושה קדשה וע"כ אינו עושה תמורה, וכן חליפין היינו אם מחליף זה בזה מסתמא מוצא יתרון בהשני מה שאינו בהראשון, אבל תמורה אינו מוצא יתרון בהשני מן הראשון, ע"ז אמר הירושלמי כד דסך ר' סימון בר' זבידא עאל ר' אילא ואיפטר עילוי' ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם, וכולם אם אבדו יש להם חליפין פי' דמצינו באלו ארבעה דברים מוצאים בהם חליפים, שמצינו שהשניה איפשר להיות שמשובחין מן הראשונה, כפו שמחליף דבר על דבר, א"כ מוצא יתרון בהשני לגבי הראשון, ע"ז אומר אבל ת"ח שמת מי מביא לכו חליפי' מי מביא לנו תמורמו פי' מלבד שאין אנו מוצאים חליפתו היינו שיהי' קדושה בהשני גדולה מן הראשון שאז הי' כמו קדושה אחרת והי' יכול להשמיע מקדושתו על אחרים, וזה בודאי אין אנו מוצאים אך מי מביא לכו תמורתו אפי' בבחי' תמורה דהיינו שיהי' גדול בבחי' עצמו אעפ"י שלא יהי' בכחו להשפיע על אחר, זה אין אנו מוצאים ג"כ, וע"ז אמר והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה]:
וביותר ביאור יובן עפ"י מאי דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף יז) ת"ר וישארו שני אנשים במחנה, יש אומרים בקלפי נשתיירו שבשעה שאמר משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכו' וכמו שפירש"י שנשתיירו שני פתקין שהי' כתובין בקלפי שהי' של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק, ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראוי' לאותה גדולה אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמיכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם. ומה גדולה הוסיף להם שהנביאים כלם נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו, ומה נבואה נתנבאו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, אבא חנן אומר משום ר' אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאים עלי שליו עלי שליו. ר"נ אמר על עסקי גוג ומגוג הי' מתנבאים שנאמר כה אמר ה' אלקים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנביאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם. אל תקרי שנים אלא שנים ואיזהו שנים שנתנבאו בפרק א' נבואה אחת הוי אומר אלדד ומידד, וצריך להבין מהו שאומר שנים להביא אותך עליהם, אל תקרו שנים אלא שנים, מהו זה שכינה אותם בשם שנים, אך הענין יובן עפ"י מה שביארתי במ"א על ענין דאיתא בנדרים (דף לח) שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה וכולן ממשה, והקשו המפרשים דא"כ איך הי' משה נביא קודם שהעשיר מפסולתן של לוחות, ותירצו דהטעם דבעינן חכם גבור ועשיר ובעל קומה היינו כל הנביאים שקבלו ממשה, וע"כ בעינן שיהי' מדומין למשה וכמו שהארכתי בזה בנ"י (בא"כ) דעמך בדומין לך שלהאציל הקדושה בעינן שיהי' מדרגה הסמוכה לה, ועיי"ש מה שהבאתי סמך לדבר מהא דאמרינן בבכורות (דף ס) מנין שאם קרא לתשיעי עשירי כו' ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ת"ל וכל מעשר בקר וצאן כו' יכול שאני מרבה אף שמיני ושנים עשר, אמרת הואיל והוא קדוש וטעותי' מתקדשת מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך אף טעותי' אינה מתקדשת אלא בסמוך, וע"כ אמרינן בסנהדרין (דף לו) עמך בדומין לך, והיינו דווקא בכל הנביאים שקמו אחרי משה שכל נבואתן הי' ע"י משה שכל הנבואות הי' כלול בנבואת משה, אבל משה שהי' נבואתו עפ"י ה' לא הי' צריך לכל אלו הדברים שלענין נבואה שהוא מה' אין צריך הכנת המקבל, וכמו דכתיב גם על העבדים ועל השפחות אשפוך את רוחי, וכל הנביאים שקבלו באמצעות משה צריכין להתדמות למשה, וע"כ מוכרחין שיהי' בהם הד' דברים כמו שהי' במשה:
ובזה יתבאר הא דאמרינן בסנהדרין (ד' פט) המתנבא מה שלא שמע כגון צדקי' בן כנעני דכתיב ויעש לו צדקי' בן כנעני קרני ברזל כו' תפתה וגם תוכל צא ועשה כן כו' מאי רוח א"ר יוחנן רוחו של נבות היזרעאלי ה"ל למידק כדר' יצחק דאמר ר' יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון א' עובדי' אמר זדון לבך השיאך, ירמי' אמר תפלצתך השיא אותך זדון לבך, והני מדאמרי' כולהו בהדדי ש"מ לא כלום קאמרי, והענין הוא כמו שביארתי שכל נביא צריך להיות בו הארבעה דברים כמו שהי' במשה רבינו, וכל שיש בו יותר הד' דברים ויש לו התדמות יותר למשה הוא גדול בנבואתו, וע"כ כל א' וא' חלוק בנבואתו ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון א', והטעם משום שאי איפשר להיות שני חכמים שוים או ב' בעלי קומה שוים או גבורים או עשירים שוים, ע"כ אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון א', וכל א' מתנבא לפי ערך מעלתו ולפי ההתדמות אשר למשה, וזהו דווקא בנבואת אמת אשר כל א' מתנבא לפי ערך הכנתו לנבואה, וזהו בנבואה אמיתית, משא"כ בנבואת שקר שהטעה אותם רוחו של נבות זה לא בא מחמת משה, ע"כ לא הי' לפי ערך הכנת המקבל, וע"כ כיון שלא הי' לפי ערך הכנת המקבל, ע"כ כולם נתנבאו בסגנון א', וע"כ הי' להם להבין שאין זו נבואה אמיתית (וכה"ג הביא הרא"ש (פ"ג דסנהדרין) הירושלמי רבא כד הוי חטי סהדא מכוונא הוי חקר כד הוי חמי סהדי הכי והכי היו מכוין פי' כשהי' רואה עדים שאמרו עדותם בכיון בלשון א' הי' חושש שמא שקרנים הם ובעצה אחת כיוונו לשונם והי' חוקר ודורש אותם אבל אם לא הי' אומרים ממש בלשון א' אלא זה אמר בכה וזה אמר בכה לא חקר רק שתהא עדותן שכוונת בלא הכחשה עכ"ל והטעם דאם כל א' אומר אמת ע"כ אינו אומרים בלשון א' שכל א' אומר כפי הבנתו א"כ לא יוכל לומר בלשון א' משא"כ אם אומרים שקר אז מכוונים הלשון]:
והטעם שעל משה הי' הנבואה מושפע מאת ה' ועל כולם הוא מפאת משה הענין הוא כמו שביארתי שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, והוא כמו שביארתי לעיל לחלק בין הקדש לתמורה, והוא כמו דאמרינן בזבחים (דף מט) והרי תמורה דאילו קדשים לא חיילי על בעל מום קבוע, ואילו איהו חיילא, ומשני תמורה מכח קדשים קא אתי' וקדשים מכח חולין קאתי., והטעם מפני שקדשים קאתי' מכח חולין מחמת שהי' תחילה חולין, ע"כ צריך להיות תמים ואז חל עליו הקדושה משא"כ אם הוא בעל מום, אבל תמורה שחל מכח הקדש, ע"כ חל אפילו על בעל מום קבוע נמי, ואמרינן במגילה (דף כט) תני ר"א הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשיות שבבל שיקבעו בא"י כו' דרש ב"ק מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים יצתה ב"ק ואמרה למה תרצו דין עם סיני כלכם בעלי מומין אתם אצל סיני, כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק, אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא והענין הוא שהי' תחילת ההשפעה על סיני מפני שהי' נמוך, ותחילת ההשפעה מוכרח להיות מוכן להשראת הנבואה דהיינו שלא יהי' בעל מום והגבהות מום הוא, וע"כ יכול להיות שיושפע הקדושה גם על הרי תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה, וע"כ נתינת התורה לא יכלה להיות על הר גבוה דהוי בעל מום וכמו שתחילת ההקדש אינה נתפסת על בעל מום, כן נמי התחלת הנבואה:
וכן אמרינן משה קבל תורה מסיני דבמשה כתיב והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, שבענוות יש מעלות זו למעלה מזו, וכמו דאמרינן בסוטה (דף מ) אמר ר' אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא, כיון דחזיתא לר' אבא דמן עכו כו' אמרי לאו ענותנא אנא, וע"כ אף שכל הנביאים היו צדיקים וענוים עכ"ז בענוה אין שיעור, אבל משה רבינו כתיב בי' והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר ע"פ האדמה וע"כ התחלת הנבואה הי' על משה, וכל הנביאים הם כולם מפאת משה לפי ערך התדמותם למשה, וכמו שביארתי שתחי' הקדש אינה חל על בעל מום משא"כ בתמורה, וענין גבהות הוא כמו מום וכמו דאמרינן אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום, וע"כ הי' משה תחילה לנביאים, וכל הנביאים הוא לפי ערך התדמותם למשה בעניוות ובצדקות וכמו שביארתי, וע"כ אין שני נביאים מתנבאים בסגנון א' דהא אינו יכול להיות שני ב"א שוים בדעותיהם ובמדותיהם, וע"כ כל א' חלוק לפי ערך ההתדמות למשה, והנה גבי אלדד ומידד אמרינן שם בסנהדרין (דף יז) וישארו שני אנשים יש אומרים בקלפי נשתיירו ופירש"י שהי' מתייראים ליטול שלא יעלו בידם חלק והטעם מפני שהם הי' ענוים בעצמם בענוה גדולה, ע"כ אמרו שודאי יעלה בידם חלק, והטעם שצריך להיות עמך בדומין לך כמו דאמרינן בסנהדרין (דף לו) והם לא מצאו בעצמם מחמת מדת הענוה שבהם שום מדה ומעלה להתדמות למשה בכדי שיוכל להאציל עליהם הרוח, ור' שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, אמרו אלדד ומידד אין אנו ראוים לאותה גדולה, והוא שאין להם התדמות למשה, ע"כ לא יוכל להאציל עליהם הרוח, וע"כ ותנח עליהם הרוח מחמת גודל הענוה נחה עליהם הרוח שלא באמצעות משה:
ובזה יתבאר הא שאומר ומה נבואה נתנבאו, משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ. אבא חנן אומר משום ר' אליעזר על עסקו שעליו הם מתנבאים שנאמר כה אמר ה' אלקים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך ועליהם, אל תקרי שנים אלא שנים, והוא כמו דאמרינן ביומא (דף סג) ת"ר יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירים שנים מה ת"ל שני שיהי' שניהם שוים כו' ותנן נמי גבי ייצורע כה"ג צפרים מיעוט צפרים שנים מה ת"ל שתים שיהי' שתיהם שוות, ופריך אי הכי גבי תמידין נמי נימא כבשים מיעוט כבשים שנים מה ת"ל שנים שיהי' שניהם שוים וכן בירושלמי (רפ"ו דיומא) שעירים מיעוט שעירים שנים א"כ למה אמר שני שיהי' שוים ומיעוט כבשים שנים א"כ למה נאמר שני שיהי' שניהם שוין (ומה שכתב שם הק"ע כבשים גבי תמידין כתיב שני כבשים בני שנה כו' הוא טעות וגבי תמידין לא אמרינן שיהי' שוים והאי שנים ליום הוא כנגד היום, אלא דקאי על מוספין של שבת שנאמר בהם שני כבשים שצריך שיהי' שניהם שוים, וכמו דאמרינן ביומא (שם) מוספין של שבת ודאי צריכין שיהיו שניהם שוין), ואמרינן שם התיב ר' חגי קומי ר' יוסי והא דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' מעתה אנשים מיעוט אנשים שנים, א"כ למה נאמר שנים שיהיו שניהם שוים והא כתיב לא תטה משפט גר יתום והרי מצינו כו' יתום דן עם מי שאינו יתום אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה כו' א"כ למה נאמר ועמדו שני האנשים, שלא יהא א' עומד וא' יושב. א' שותק וא' מדבר כל צרכו פי' והיינו ההשתוות שיהי' שניהם שוין לפני הדיין, וא"כ בכל מקום שנאמר שנים היינו שיהיו שניהם שוים בהשתוות, ובזה ביארתי במ"א המדרש (ס' ויקרא פ' כא) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ר' ברכי' בשם ר"ל אמר טובים לך טובים לבניך טובים לך שעליהם תקבל הברכות טובים לבניך שעליהם תתכפר ביוה"כ, וצריך להבין כוונת המדרש שאמר טובים לך שעליהם תקבל הברכות טובים לבניך שעליהם חתכפר ביוה"כ, ויתבאר עפ"י מה שביארתי מהא דאמרינן ביומא (דף סב) ת"ר יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירים שנים מה ת"צ שני שיהיו שניהם שוין כו' וא"כ כל מקום דכתיב שני היינו שיהי' שניהם שוין, וע"כ קאמר המדרש דלמאי אמרה קח לי משם שני גדיי עזים טובים דמשמע שיהי' שניהם שוין כיון דאמרה בלשון שני גדיי עזים, ע"ז אומר המדרש טובים לך טובים לבניך טובים לך שעליהם תקבל הברכות פי' שכוונתה הי' להלביש את העורות על ידיו, וא"כ אם לא הי' שניהם שוים יכיר יצחק שאין זה עשו שידיו שעירות, דהא אינם שוות, ואם זה עשו הי' שוות, ע"כ אמרה קח לי משם שני גדיי עזים טובים, טובים לך שעליהם תקבל הברכות פי' שיהי' שוים, וע"כ טובים לך שעליהם תקבל הברכות שידמה יצחק שהוא עשו ויברך אותך וטובים לבניך שעליהם תתכפר ביוה"כ, דבשני שעירים נמי בעינן שיהא שניהם שוים, [וכן ביארתי במ"א דלפי מה שהביא רש"י שם פרקי דר"א שני גדיי עזים וכי שני גדיי עזים הי' מאכלו של יצחק אלא פסח הי' הא' הקריב והא' עשה למטעמים, וא"כ צריך להבין דלמאי אמרה שני גדיי עזים טובים דלפי מה שביארתי כל מקום דכתיב שני הינו שיהי' שניהם שוין, ואיפשר לומר דלפי מה דאמרינן (בפסחים ד' ע) בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה כו' איבעי להי לבן תימא באה פן הבקר או אינה באה מן הבקר כו' מאן אית לי' האי סברא בן תימא ש"מ כולהו מילתא בעינן, וא"כ כיון דלבן תימא דיניהם שוה ע"כ אמרה קח לי משם שני גדיי עזים טובים וכמו שהבאתי הירושלמי (פ' שני שעירים) התיב ר' חגי קומי ר' ייסא והא כתיב ועמדו שני האנשים והרי מצינו יתום דן עם מי שאינו יתום כו' ומשני שם דהאי שוין היינו שלא יהי' א' עומד וא' יושב א' מדבר כל צרכו וא' אומר לו קצר דבריך, וא"כ האי ועמדו שני האנשים היינו שיהי' שוין בדיניהם, וה"נ שיהא שוין בדיניהם, גם ביארתי שם בזה הא דאמריכן בפסחים (דף ע תני' יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בכו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבוא אלי' ויאמר מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו תמיהני על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון שלא אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת וביארתי מה שאמר שהם חכמים ודרשנים גדולים ובפשיטות הוא שהי' להם לדרוש כמו דאמרינן שם וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר כו' בקר זו חגיגה אך איפשר לבאר בדרך דרוש שהענין הוא שאמר שכיון שהם דרשנים גדולים א"כ הי' להם לדרוש ששני מטעמים הי' א' לשם פסח וא' לשם מטעמים, וביארתי שם שחגינה נק' מטעמים וכמו שכתב הלח"מ ברמב"ם פ"ב מה' חגיגה שכתב וכבר ביארנו בפסחים שחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה י"ח חגיגה כו' ועיין בל"חמ שתמה על הרמב"ם דא"כ כיון שהרמב"ם פסק דחגיגת י"ד רשות א"כ למה בסוף הלכות ק"פ כתב קרא דלא ילין וי"ל דהרמב"ם פליג על התוס' דהא מן התורה לא אמרה רשות אלא אם ירצה להביאה ואם יביאה לא ילין אותה כו', וע"כ אומר א' לשם פסח וא' לשם מטעמים דהיינו חגיגה דחגיגת י"ד רשות אף שהיא מן התורה, וע"ז קאמר יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבוא אלי' ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת כו' תמיהני על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנים גדולים ולא אמרו לישראל שחגינה דוחה את השבת, והענין הוא דהא דאמרינן דחגיגה אינו דוחה שבת היינו חפני שהיא לאו חובה דאימתי מביאין חגיגה בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט, פי' שהי' הפסח מועט לאכילת בני חבורה, וע"כ לא דחי שבת, ע"ז אומר תמיהני על שמעי' ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנים גדולים, ולא אמרו לישראל דחגיגה דוחה שבח פי' כיון ששני גדיי עזים הי' א' לפסח וא' לחגיגה וכמו שהביא רש"י המדרש וכי שני גדיי עזים הי' מאכלו של יצחק, אלא א' הי' לפסח וא' הי' לחגיגה, וא"כ אי אמרינן דחגיגה אינו באה רק במועט א"כ תקשה וכי שני גדיי עזים הי' שאכלו של יצחק, וא"כ לא הי' צריך לחגיגה, וא"כ כיון שמ"ט אמרה קח לי משם שני גדיי עזים, א"כ משמע שחגיגת י"ד הוי חובה ולא שיהא הפסח נאכל על השובע, וע"כ צריך שידחה שבת ועוד דלפי מה שביארתי כיון דכתיב שני גדיי עזים משמע שיהא שוין, וא"כ צריך שיהי' שוין בדיניהם, שידחו השבת אך ממה דקאמר מ"ט דבן דורתאי כו' צאן זה פסח בקר זו חגיגה משמע דאע"ג דס"ל דדחי שבת כמו פסח אעפ"כ באה מן הבקר ולא כבן תימא:
ובמ"א ביארתי בזה הא דאמרינן בפסחים (דף נז) מאי סלקא בי' ביששכר איש כפר ברקאי אמרי מלכא ומלכתא הוי יתבי מלכא אמר גדי' יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח כה"ג דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו אחוי ביד' אי גדי' יאי יסק לתמיד' כו' אמר מלכא הואיל ולא הוי לי' אימתא דמלכותא נפסקו לימיני' ולכאורה קשה דאיך באמת לא הוי לי' אימתא דמלכותא, והנה רש"י פירש על הא דאמריכן מלכא ופלכתא כו' גדי' יאי גדי טוב יותר למאכל מן הכבש והנה לכאורה הי' איפשר לומר דלענין פסחים נחלקו מלכא ומלכתא וכמו דאמרינן בפסחים (ד' פח) שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והא תני' אין נמנים על שני פסחים כא' מתניתין במלך ומלכה, וע"כ אחוי לי' בידי' אי גדי' יאי והענין הי' שהי' סבור דמנין לו להמלך לומר גדי' יאי דהא כבשים קודמים לעזים בכל מקום וכפו דאמר ר"ש כבשים קודמים לעזים יכול עפני שהם מובחרים כו' עכ"פ מנין להמלך לומר בהיפוך שגדי' יאי, ע"כ הי' סבור יששכר איש כפר ברקאי שראייתו הוא מהא דאמרינן שני גדיי עזים טובים והענין הוא שהי' א' לפסח וא' למטעמים וא"כ אי כבשים מובחרים מפני מה לא אמרה רבקה שיקח שני כבשים, אלא ודאי דגדי' יאי ע"כ אמרה ועשה מטעמים לאביך כאשר אהב, אך באמת איפשר לומר דמצות הפסח יותר הוא בכבשים והא דקאמרה שני גדיי עזים הוא משום שרצתה להלביש את יעקב על ידיו ב' העורות שיהיו ידיו שעירות, אבל באמת אימרא יאי וע"כ אחרי' לי' בידי' לרמז לו שהי' צריכה לגדיים להלביש את ידיו, וכמו דאמרינן כה"ג פ"ק דחגיגה (דף ה) ריב"ח הוי קאי בי קיסר אחוי לי' ההוא אפיקורוסא עמא דאהדרינהו מארי' לאפי' מיני', אחוי לי' ידו נטוי' עלינו א"ל לההוא מינא מאי אחוית לי' עמא דאהדרינהו מארי' מיני' ומאי אחוי לך לא ידענה א"ל גברא שלא ידע מאי מחוי במחוג יחוי קמי' מלכא אפקוה וקטלוה, והכא נמי מאן דאחוי לי' היינו להורות דהא שאמרה קח לי משם שני גדיי עזים ולא כבשים הוא מפני שהי' צריכה להלביש את ידיו בהעורות, אבל באמת אימרא יאי, והמלך סבור שאחוי לי' בידי בלשון צחוק כפו שפירש"י, וע"כ אמר הואיל ולא הוי לי' אימתא דמלכותא פסקו לימיני' וכמו שפירש רש"י לא דיו שלא אמר כמותי אלא שאמר אף בלשון צחוק:
וא"כ באלדד ומידד דכתיב וישארו שני אנשים במחנה היינו שהיו בהשתוות, והיינו שהי' בהשתוות הנבואה ששניהם אמרו בסגנון א' וכמו דמשמע בסנהדין (שם) שאמרו עלני שליו, עלי שליו משמע שאמרו שניהם לשון א', והטעם הוא מפני שזכו לנבואה מחמת הענוה, וכמו דכתיב וישארו שני אנשים ואיפשר שמרמז על ענין ענוה וכמו דאמרינן בר"ה (דף י"ז) לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמחזיק עצמו כשירים, וע"ז אומר וישארו שני אנשים במחנה ושני היינו שהיו שניהם שווים בנבואה ואמרו שניהם בסגנון א' וכמו שביארתי, וע"ז אומר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים שנאמר כה אמר ה' אלקים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים שנים להביא אותך עליהם, אל תקרי שנים אלא שנים, וע"כ כיון ששמע יהושע שאומרים שניהם בסגנון א' הנבואה ע"ז אמר אדוני משה כלאם, מחמת שהכלל הוא שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון א', ע"ז אמר משה המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים פי' שאמר לו משה המקנא אתה לי מחמת שהם אומרים ב' נבואות שוות, והטעם מפני שנחה עליהם הרוח מאת ה' מחמת מדת הענוה שחשבו בעצמם שאין להם התדמות למשה שיוכל הרוח לנוח עליהם ע"י אצילת משה ע"כ קבלו השכר שנחה עליהם הרוח מאת ה', וכיון שלא הי' מפאת משה, ע"כ לא הי' לפי ערך הכנת המקבל וכיון שלא הי' לפי ערך הכנת המקבל ע"כ אמרו שניהם הנבואה בשוה בסגנון א' שמחמת הענוה שרתה עליהם רוח הנבואה, וע"ז אומר המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, פי' מי יתן כל עם ה' נביאים פי' כיון שהוא מחמת ה' ע"כ יוכל לנוח הרוח על כל עם ה' שלא לפי ערך הכנת המקבל, ע"כ אמרו הנבואה בשוה, וכמו שביארתי:
והנה צריך להבין למאי אמר הלשון אבי אבי כו' ואמרינן במוע"ק (דף כ"א ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו אבי אבי זה אביו כו' רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלימדו תורה מאי משמע כדמתרגם רב יוסף רבי רבי דטב להון לישראל בצלותא ובבעותי' מרתיכון ופרשין, וא"כ למאי קראו אבי אבי, ויובן בהקדם הכתובים (שמואל ב' א) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו כו' צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וצריך להבין הא שאומר ובמותם לא נפרדו דלמאי הוא אומר ובמותם לא נפרדו, וגם מה שאומר נפלאתה לי אהבתך מאהבת נשים, ומהו הכוונה בזה, אך הענין יובן עפ"י מאי דאמרינן בב"ב (דף קי"ד) הא קא משמע לן דאשה את בנה דומי' דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל מן האב, ופי' הקונטרס שם דאין הבעל יורש את אשתו בקבר כשהיא בקבר והתוס' פירשו דאין הבעל יורש את אשתו בקבר כשהוא בקבר, והקשו התוס' דאמאי פשיטא לי' בבעל טפי מבבן, ופי' הרשב"ם דלכך פשיטא לי' בבעל משום דשארות פקע לי' ע"י מיתה כמו ע"י גירושין כו' ע"ש ומסקו התוס' התם דנהי דלא מבטל שארות לגמרי כדאמר ביבמות מ"מ מכח שארות בקבר אשכח דאינו יורש הילכך אין לו לירש לבעל כשהוא עצמו בקבר, וביבמות ודף נ"ה) כתבו התוס' דהא דפשיטא לי' בב"ב (דף קי"ד) דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש, יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרובי' כך הבן לא ירש את אמו בקבר להנחיל לאביו מן האב הא דפשיטא לי' בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מקרו שארו עכ"ל, עכ"פ בקורבת האשה לבעל אינו לאחר מיתה דלאחר מיתה פקע לה השארות, וע"כ אינו יורש כשהאשה בקבר משום דפקע לה שארות משא"כ ירושת הבן את אמו יורש כשהיא בקבר משום דלאחר מיתה נמי לא פקע קורבת הבן אל אמו, [ובפ"א ביארתי שמזה הטעם הבעל אינו יורש בראוי כבמוחזק משום דירושתו אינו רק מכח שארות דמחיים, וע"כ אינו יורש רק מה שהי' בשעת מיתה, משא"כ קורבת הבן אל האם שהוא קורבה דממילא ולא בא ע"י מעשים ע"כ יורש בראוי כבמוחזק ומשום דלאחר מיתה נמי הוא יורש, ומבואר במ"א שזהו החילוק בין ירושה למורשה שירושה הוא ממילא, ומורשה היינו ירושה שבאה ע"י מעשים כמו שביארתי בספרי נ"י, וירושה דממילא באה אפי' לאח"כ, משא"כ מורשה שהיא ירושה שבאה ע"י מעשים שאינו רק מה שהיא בשעת מיתה, וע"כ אמרינן בב"ב (דף קי"ט) שנסתפק בלשון מורשה, וכמו דאיתא בירושלמי כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהה, וכמו שביארתי בספרי נ"י (דרוש י"ג), וביארתי על הכתוב יחזקאל (לג) ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם יושבי החרבות על אדמת ישראל אומרים לאמר א' הי' אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו ניתנה הארץ למורשה והיינו ירושה שבאה ע"י מעשיהם, וביארתי במ"א שזהו הכוכה של כלב שהלך ונשתטח על קברי אבות לירש את א"י אפי' הגידולים שלאח"כ ומבואר במ"א בארוכה], וכיון שביארתי שיש חילוק בין קורבת הבעל לאשתו שבאה ע"י מעשים ע"כ לאחר מיתה פקע השארות והקורבה. וכן ירושת הבן את אמו שבא ע"י התקרבות עצמיות שזה לא פקע לאחר מיתה, וע"כ יורש הבן כשהיא בקבר להנחיל לאחי' מן האם ועיין בתוס' ב"ב (דף קי"ד):
וע"כ כשהספיד דוד את שאול ויהונתן אמר שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, פי' לא כמו הקורבה והאהבה שבאה ע"י מעשים שזה נפקע במיתה, וכמו שביארתי, ע"ז אמר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו שבמותם לא פקעה האהבה. ע"ז אומר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וכמו שביארתי בענין שארות דקורבת הבעל מחמת שבא ע"י מעשה ע"כ נפקע במותה ואין הבעל יורש את אשתו בקבר, משא"כ קורבה עצמית כמו הבן אל אביו או אל אמו, ע"ז אמר שההתקשרות שהי' ביניהם בין דוד ובין יהונתן היא התקשרות אהבה שאינה תלוי' בדבר ולא תלוי במעשה לומר שאם בטלה הדבר והמעשה תפסיק האהבה, ובזה יתבאר מה שאומר גבי אלישע והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו שהוא בקש פי שנים, וא"כ רצה להשיג אף מה שיתעלה אלי' לאחר מיתה יותר יירש ג"כ וא"כ אם הוא רק כמו התלמיד לרב, אעפ"י שהוא חשוב כבן וכמו דאמרינן בב"ב (דף קט"ז) א"ר יוחנן משום ר"ש ב"י כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כו' ר"י וריב"ל חד אמר כל שאינו מניח בן וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד אעפ"כ אינה התקשרות עצמית, אלא ההתקשרות שבא ע"י מעשים, וא"כ אינו יורש בראוי דהיינו ההתעלות שתהי' לאחר הסתלקות של אלי', ע"ז אומר והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו פי' בבחי' אב, וע"כ כיון שהוא בבחי' אב ע"כ צריך שיקח פי שנים אף מה שיגיע אליו אחר עלייתו לשמים שבעלייתו לשמים לא נפסק ההתקשרות שהי' בינו ובין אלישע, וע"ז אומר ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים כדין רבו מובהק קרועים ועומדים לעולם קרע שאינו מתאחה ושהיא מורה על התקשרות אמיתית, וכמו שביארתי גבי דוד שאמר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים:
וביותר ביאור יובן עפ"י מאי דאמרינן בערכין (דף כו) בעי ר' גמדא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה, או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק, וא"כ משמע מזה שיותר מעמיד לה הבעל מחמת שכן יורשה, וא"כ הבן לגבי הבעל כאחר הוא, וכמו שאמר תחילה לענין הבת במקום הבן שהוא כאחר דמי, והכא נמי הוי הבן במקום הבעל כאחר, ולכאורה קשה ע"ז מהא דאמרינן בב"ב (דף קי"ג) רב אשי אמר אמר קרא ממטה למטה אחר ובן לאו אחר הוא, ופי' הרשב"ם הכי משמע קרא לא תסוב נחלה ממטה האשה למטה אחר שירצה בעלה אם תינשא לו שהוא אחר לגבה, אבל אם נוסבת הנחלה ע"י בנה שיורשה אינה אחר ממש לגבה דיורש כרעי' דאמי הוא, אלמא דבעל הוי אחר, ובן לא הוי אחר:
אך באמת יש חילוק בין מחיים לאחר מיתה דמצינו דמחיים קורבת הבעל לאשתו עדיף יותר מקורבה עצמית, וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מ"ה) איבעי להו האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דציבורא, או משום דלא ליתי וליגרבו טפי, וכתבו התוס' והא דתני' בפ' נערה (דף נ"ב) נשבי' והי' מבקשים ממנה עד עשרה בדמי' פעם ראשונה פודה שאני אשתו דהוי כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו, אלמא דאשתו כגופו יותר מבתו, וכן אמרינן בכתובות (דף ס"ו) אלא מעתה בייש עני בן טובים דאית להו זילותא לכולי משפחה ה"נ דבעי למיתן לי' בושת א"ל התם לאו גופיי' הכא אשתו גופי' הואי, אלמא דקורבת אשתו הוא יותר מקרובי עצמו אלא דהענין הוא כמו שביארתי דבחיים אמרינן דאשתו כגופו, וע"כ בערכין (דף כו) דמיבעי' לי' אשה מי מעמיד לה שדה דהיינו בחיים, ע"ז אומר בעל מעמיד לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק, אלמא דמספקא לי' דבן הוי כאחר לגבי הבעל היינו משום דהוי בחיים, ע"כ חשוב המעלה שכן יורשה אבל בב"ב (דף קי"ג) שאומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, א"כ מיירי לאחר מיתה דפקע לה השארות, ע"כ הוי בעל לגבה כאחר אבל בן הוי כרעי' דאמי' אף לאחר מיתה נמי שהוא קורבה עצמית, משא"כ בבעל שהוא רק מחיים, וע"כ מספקא לי' דבן הוי כאחר, וע"כ פליגי בכתובות (ד' מ"ח) אי עוצה עמו ואינה יורדת עמו הוא רק מחיים או אפי' לאחר מיתה ואע"ג דמסיק התם דעולה עמו אפי' לאחר מיתה, היינו משום דאית לי' זילותא אפי' לאחר מיתה כמו דאמרינן בכתובות (דף מ"ג) לענין זילותא אלמנתו עדיפא לי', לענין הרוחה בתו עדיפא לי', והטעם דלאחר מיתה פסק השארות מאשתו, אבל בבתו שהוא קורבת עצמו, ע"כ ניחא לי' בהרוחה משא"כ באשתו לאחר מיתה וכה"ג כתב השעה"מ (פ"ה מה' ערכין ה' ג) ואם פדה אותן המקדיש או אשתו כו' מוסיף חומש עיי"ש מה שדקדק דאי בזוזי דידי' שליחותי' קא עבדא ומאי אירי' אשתו אפי' אחר נמי מוסיף חומש, ואי בזוזי דידה כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם א"כ אמאי מוסיף חומש הא לא קרינן בי' המקדיש אותו, וכה"ג פריך בקידושין (דף כ"ד) עיי"ש והנראה שרבינו מיירי כשאשתו פודה מנכסי מלוג שלה וס"ל לרבינו שלא כדעת רש"י שכתב דנכסי מלוג חשיבי כזוזי דידה אלא דס"ל כיון דיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידי' ויצא לו כן מהא דאמרינן בת"כ ואם גאל יגאלנה לרבות האשה כו' עיי"ש דכיון שיש לו אכילת פירות חשיבי כזוזי דידי', ולכאורה יש לדקדק דהא אכילת פירות מדרבנן, אך עיין בגיטין (דף מ"ז) כיון דאורחי' דבעל לאכול פירות מיירי קרא בהכי כמו דדריש התם. אלמא אע"ג דקייל"ן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אעפ"כ בחיי' הבעל הוי כדידי', אבל לאחר מיתה פקע השארות דהא הרמב"ם פסק דירושת הבעל דרבנן ואיפשר דהטעם הוא משום דלאחר מיתה פקע השארות דבעל לאשה וכמו שביארתי]:
וע"ז אמר שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו שהי' אהבתם והתקשרותם אמיתית ולא פסקה אף לאחר מיתה, ע"ז אומר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וע"כ גבי אלישע אמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, פי התקשרות אמיתית כמו הבן לאב שלא נפסקת אף לאחר מיתה נמי, וע"כ בקש פי שנים פי' אף מה שהשיג לאחר מיתה, משא"כ בכל התקשרות שהוא ע"י מעשה כגון הבעל לאשה, וכן הבכור מה שנוטל חלק בכורתו אינה מחמת שהוא כן אלא שמתנה קרי' רחמנא. ובכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, כמו דאיתא בנדה (דף מד) א"כ באה רק מחיים, וע"כ אינו נוטל בראוי כבמוחזק, וכן יבם דבכור קרי' רחמנא שיורש את אחיו מחמת מעשה היבום, וע"כ אינם נוטלים בראוי כבמוחזק משא"כ ירושה עצמית, וע"כ אמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ודו"ק: