אור ברסלב
אבי הנחל דרוש ג לשבת נחמו - דרוש כח

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ג לשבת נחמו - דרוש כח

דרוש ב לשבת נחמו - דרוש כז

כתיב (ישעי' יא) ויצא חוטר מגזע ישי כו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ כו':

ויובן בהקדם הכתובים (שמואל א' ח) ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים כו', וצריך להבין מהו הי' הקלקול שבקשו להם מלך, הא אמרינן בסנהדרין(דף כ) ר' יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך כו', אך אמרינן התם בסנהדרין תני' ר"א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטינו, אבל ע"ה שבהם קילקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו ויצא לפנינו ופירש"י ע"ה קילקלי דאילו זקנים שאלוהו לשופטים ולרדות הסרבנים שבהם, אבל ע"ה תלי עליו מלחמותיהם שאמר ויצא בראשינו ונלחם את מלחמתינו, והוא כמו שכתב הרלב"ג (שמואל ב' א) יכתב וזה לשונו להודיע הרושם הנפלא שיקח האדם בההפך עניני אל שיהי' מלך כ"ש בהמשחו ע"י הנביא הלא תראה כי שאול תיכף שנמשח למלך נהפך לאיש אחר, וכן הענין בדוד שכבר ספר ואמר ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה, וזה דבר ראוי לפי שרשי התורה כי פעולת המלך מסודרות מהש"י ולזה אמר שלמה פלגי מים לב מלך כו' עכ"ל, וע"כ בקשו ישראל שיהי' דווקא מלך שיוצא במלחמותיהם, וסגולת המלך הוא שיהי' מצליח במלחמתי אם ילך בעצמו למלחמה, וכמו שביארתי (דרוש י) שהמלך הוא כולל לכל הציבור:

ובזה יתבאר הכתובים (שמואל א' יז) ויאמר דוד אל שאול אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה, ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו, ויאמר דוד אל שאול רועה הי' עבדיך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר, ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו כו' גם את הארי גם את הדוב הכה עבדיך, והי' הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, ואיפשר לומר ששאול אמר תחילה והי' האיש אשר יכנו כו' היינו בדרך נס ולא בדרך הטבע וע"כ כיון שאמר דוד עבדך ילך וילחם עם הפלשתי היינו בדרך מלחמה, וכמו דכתיב אח"כ וילבש שאול את דוד מדיו ויתן קובע נחושת על ראשי כו' ויחגור את חרבו מעל למדיו, והיינו בכלי זיין בדרך מלחמה, וע"ז אמר שאול כשמע שאמר דוד עבדך יצא ונלחם, אמר שאול אם ראוי הוא לנס, א"צ לענין מלחמה בדרך הטבע, אבל בדרך מלחמה לא יוכל לו כי הוא איש מלחמה מנעוריו וע"ז אמר לו שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הלז בדרך מלחמה אם לא בדרך נס למעלה מדרך הטבע, וע"ז השיב לו דוד שאפ"י שראוי לסמוך על הנס, אעפ"כ ראוי לעשות באופן שלא יצטרך לנס גדול כל כך וע"ז כתיב ויאמר דוד אל שאול רועה הי' עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו כו' והוא כמו דאמרינן בב"מ (דף קו) מתיב רב ששת רועה שהי' רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף בא ארי ודרס אין אומרים אילו הי' שם הי' מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי נימא לי' אילו היית התם הוה מקוים בי גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, ומשני משום דאמר לי' אי הוית חזית לאתרחושי לך ניסא הוה אתרחיש לך ניסא כר' חנינא בן דוסא דמייתין עיזי דובי בקרנייהו ופריך ונימא לי' נהי דלניסא רבא לא הוי חזינא לניסא זוטא חזינא, וע"ז אמר לו דוד על שאמר לו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הלז, פי' בדר מלחמה ומה שאמר לו שאול אם בדרך מלחמה לא תוכל לו כי הוא איש מלחמה מנעוריו רק בדרך נס, וע"ז השיב לו דוד רועה הי' עבדיך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו, אלמא דאעפ"י שלא נעשה לי נס גדול דמייתין עיזי דובי בקרנייהו, דהא בא הארי והדוב ונשא שה מהעדר אעפ"כ נעשה לי נס זוטא שיצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו:

וע"ז אמר גם את הארי גם אח הדוב הכה עבדך והי' הפלשתי הערל כא' מהם פי' שיצא להלחם עם הפלשתי והקב"ה יעשה לו נס, אעפ"י שהוא בדרך מלחמה בכלי קרב, אעפ"כ אין ראוי לסמוך על נס מרובה, וכמו שאירע לו במה שהכה את הארי ואת הדוב, שאעפ"י שלא נעשה לו נס גדול דמייתי עיזי דובי בקרנייהו, אעפ"כ נעשה לו נס זוטא, וע"כ כתיב וילבש שאול את דוד מדיו ונתן לו קובע נחושת על ראשו פי' כדרך מלחמה, ויחגור דוד את חרבו ממעל למדיו וכתיב ויואל ללכת כי לא נסה ותרגום יונתן והביאו רש"י כי לא נסה ארי לית בהון ניסא אין שבחו של נס בכך, שבאמת דוד ראוי לנס גדול דהיינו שיכהו שלא בדרך מלחמה רק בדרך ניסא רבה, והטעם כי באמת נמשח דוד בשמן המשחה, וע"כ הי' ראוי לניסא רבה ולהצלחה גדולה, אך לא רצה לעשות כן לפני שאול שלא ירגיש כי נמשח בשמן המשחה, וע"כ הרגיש שאול שבענין הצלחה ונס כזה אינו רק דווקא אם הוא בבחי' מלך, וע"כ כתיב אח"כ (שמואל א' יז) וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתים אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר כו' ויאמר אליו שאיל בן מי אתה הנער כו' וכמו דאמרינן ביבמות (דף עו) דה"ק שאיל אי מפרץ אתי אי מזרח קא אתי, שהבין שאול שענין נס והצלחה כזו אינו רק דווקא אם הוא בבחי' מלך, שמלך יש לו הצלחה יתירה וע"כ כתיב (שמואל א' יח) ותענינה הנשים המשחקות הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו, פי' דכתיב איכה ירדוף א' אלף ולדוד נעשה לי נס רבה וע"ז אמר שאיל נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה שכיון שנעשה לי נס יותר מסתמא הוא מלך ויש לו הצלחת המלוכה וכמו דכתיב (שמואל א' טז) ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה:

וכמו דכתיב גבי שאול (שמואל א' י) בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח ואמרו אליך נמצאי האתונות אשר הלכת לבקש כי' וחלפת משם והלאה ובאת עד אלין תבור, ומצאתיך שם שלשה אנשים כו' ושאלו לך לשלום ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם אח"כ תבוא אל גבעת האלקים אשר שם נציבי פלשתים כו' וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר כו' ויובן עפ"י מאי דאמרינן בחולין (דף צה) בית תינוק ואשה אעפ"י שאין נחש יש סימן, ואמרינן שם והוא דאתחזק תלתא זימני, וע"ז נתן לו ג' האותות האלו להורות שיש לו הצלחת המלוכה וע"ז אמר ושאלו לך לשלום, ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם:

וכיון שביארתי שמלך יש לו הצלחה יתירה, וע"כ בקשו ישראל מלך ואמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו פי' שיצא בקרב ויצלח במלחמותיו שהמלך יש לו הצלחה יתירה, וכמו דאיתא בילקוט על הכתוב (שמואל כו) ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא או במלחמה ירד ונספה אמר לו הקב"ה גם במדעך מלך אל תקלל כו' אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין ושאול הולך במלחמה ומוליך בניו עמו ויודע שמדת הדין פוגעת בו ואתה לא תצא עמנו במלחמה, ואיפשר שאמרו כן דלכאורה אפי' הי' מבקשים מלך, מפני מה לא אמרו ששמואל ימלוך עליהם ואע"ג דכתיב (שמואל א' ח) ויהי כאשר זקן שמואל, אך אעפ"כ לא הי' זקן כולי האי, וכמו דאמרינן בתענית (דף ו) ומי הוה סיב שמואל כולי האי כו' ומה שאומר ויהי כאשר זקן שמואל היינו שלא הי' יכול להחזיר אחר המקומות לשפוט את ישראל ועיין ברד"ק, וא"כ אם בקשו מלך שיהי' לו הצלחת המלוכה משא"כ בשופט, א"כ מפני מה לא בקשו ששמואל בעצמו ימלוך עליהם והי' מדרך המוסר לומר לשמואל שהוא ימלוך עליהם, וע"כ כתיב (שם) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטינו, וכתיב ויאמר ה' אל שמואל לא אותך מאסו כי אם אותי, וע"כ כתיב אח"כ (שמואל א' ח) וימאנו העם בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהי' עלינו כו' והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו, וא"כ כיון שרוצים שילך המלך בתוך המלחמה, וע"כ לא רצו ששמואל ימלוך עליהם, ויצא בתוך הצבא למלחמה, דהא אמרינן בסוף נזיר (דף ס"ו) נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו, וא"כ כיון שנזיר הי' שמואל, א"כ איך יצא בתוך המלחמה ללחום את מלחמתיהם, והא נזיר אסור להטמא למתים ומתי עובדי כוכבים מטמאים לכל הפחות במגע ועיין פ"ק דנזיר (דף ד) בתוס' ד"ה אלא כו', וע"כ לא יוכלו לבקש את שמואל שימלוך ויצא למלחמה, וכמו שביארתי על הא דכתיב (שופטים יג) כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל, וביארתי בספרי נ"י (דרוש א) דהיינו נזיר אלקים ולא נזיר ה', שהנזיר שצריך להביא קרבנותיו כתיב בי' נזיר להזיר לה', וכמו דאמרינן בסוף מנחות (דף קי) שבקרבנות לא כתיב לא אל ולא אלקים כו' וזהו דווקא בסתם נזיר אבל נזיר שמשון שלא שלמו נזירותו לא הי' צריך להביא קרבנות, וקרבנות של טומאה א"צ שהיא הי' מותר להטמא למתים, וע"כ כתיב גבי' נזיר אלקים, ומפני מה הי' מותר להטמא למתים, ע"ז אומר כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים פי' ע"י גבורותיו, וא"כ יצטרך בעצמו לילך למלחמה, וע"כ אם יהי' נזיר שאסור להטמא למתים לא יוכל להושיע את ישראל מיד פלשתים:

ובזה יתבאר דקדוק קצת הא דתנן בסוף נזיר (דף סו) נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, דלכאורה למה הוא אומר כדברי ר' נהוראי הי' לו לומר דברי ר' נהוראי כמו שאומר בכל מקום דברי ולמה אומר כדברי ר' נהוראי אך לכאורה יש לומר דאי אמרינן דנזיר הי' שמואל, א"כ לא חטאו נגד שמואל מה שבקשו להם מלך דהא כתיב בתורה ואמרת אשימה עלי מלך ואם מה שלא בקשו מדרך המוסר ששמואל בעצמו ימלוך עליהם, הא אמרינן דנזיר הי' שמואל א"כ לא יכלו לבקש משמואל שימלוך עליהם כיון שאמרו ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו, וא"כ מה הי' החטא, אך לדברי ר' נהוראי יתיישב שפיר וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף כ) ר' נהוראי אומר לא נאמרה פ' זו אצא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך ופירש"י לא נאמרה פ' זו דשום תשים עליך מלך משום מצוה, אלא כנגד תרעומתם שגלוי לפניו שעתידים להתרעם על כך ולומר והיינו גם אנחנו ככל הגוים שנאמר ואמרת אשימה עתידין אתם לומר כן עכ"ל, וא"כ כל מה שנאמרה פ' מלך אינו אלא כנגד תרעומתן, וא"כ כל עיקר מה שבקשו להם מלך הי' חטא, והא דכתיב בתורה ואמרת ואשימה עלי מלך הוא רק כנגד תרעומתן, וע"כ הי' נחשב זה להם לחטא מה שבקשו להם מלך, ואף שרש"י לא גריס שה היינו משום שהי' הגירסא ר' נחמי', אבל לפי הגירסא שלנו הוא ר' נהוראי וצא ר' נחמי' א"ש, ועיין רש"ל, ור' יוסי דס"ל שם דשמואל לא הי' נזיר והא דכתיב ומורה לא יעלה על ראשו אין מורה אלא של בשר ודם, אזיל לטעמי' דאמרינן בסנהדרין (דף כ"א) דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, דאמרינן התם ר' יוסי אומר כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, אלמא דמצוה להעמיד להם מלך, (דלכאורה איפשר לומר דמאן דס"ל דלא נאמרה פ' זו אלא כנגד תרעומתם, וע"כ ס"ל דלא נאמרה פ' זו אלא לאיים עליהם, וא"כ מאן דס"ל דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, ס"ל דמצוה ממש היא זו, וא"כ כיון דס"ל דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, א"כ ס"ל דהוי מצוה למנות עליהם מלך א"כ מה הי' החטא במה שבקשו להם מלך, וא"כ הי' החטא על שפגמו בכבוד שמואל, וכמו דכתיב לא אותך מאסו כי אם אותי וא"כ אי אמרינן דנזיר הי' שמואל לא היה יכול להיות להם מלך ליצא וללחום את מלחמתם, ואם החטא הי' מה שבקשו להם מלך הא הוי מצוה בתורה ע"ז ס"ל לר' יוסי דשמואל לא הי' נזיר, וע"כ פגמו בכבוד שמואל:

אך מרש"י בסנהדרין (דף כ) משמע דלא תלי זו בזו, דאפי' מאן דס"ל דמצוה הוי אפ"ה סובר דלא נאמרה פ' זו אלא לאיים עליהם שכתב רש"י ה"ג ר' יהודה אומר לא נאמרה פ' זו אלא לאיים עליהם, ולא גרס לייראם ולבהלם, דהא לר' יהודה יפה כיונו שהרי נצטוו ישראל על כך והכי גריס לה בתוספתא עכ"ל, פי' דהא ר' יהודה ס"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, וא"כ איך נאמר שהי' לייראם ולבהלם, וא"כ אעפ"י דר"י סבר שנצטוו ישראל על כך אפ"ה ס"ל דלא נאמרה אלא לאיים עליהם, אפ"ה איפשר לומר דמאן דס"ל דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ס"ל דנצטוו על כך וע"כ אזיל ר' יוסי ג"כ לטעמי' דס"ל דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, וא"כ ס"ל דנצטוו ישראל על כך, וא"כ עיקר החטא הי' במה שפגמו בכבודו של שמואל שלא בקשו אותו למלך, וא"כ אי אמרינן דנזיר הי' שמואל א"כ לא יוכל לבקשו למלך ע"ז אומר דאין מורה אלא של בשר ודם:

ועוד איפשר לבאר יותר, דאמרינן שם בנזיר (דף סו) א"ל רב לחיי' ברי' חטוף ובריך, וכן אמר לי' רב הונא כו' למימרא דמברך עדיף והתני' ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, וא"ל ר' נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחים, וכבר נדחק המהרש"א בח"א דמה שייכות הוא בסוף נזיר, ועיקר' בברכות (דף נג) הוא ומה שייך הכא עיי"ש במהרש"א שנדחק בזה מאוד, וע"כ איפשר לומר שמביא הא דר' נהוראי והוא כמו שביארתי דר' נהוראי אזיל לטעמי' דלא נאמרה מצות מלך רק כנגד תרעומתן אבל באמת לא הי' צריכים לשאול להם מלך דאם החטא הוא מפני שפגמו בכבודו של שמואל, הלא שמואל הי' נזיר ולא הי' יכול לילך במלחמה, ואם שלא הי' לו רק לסדר מערכת מלחמה, ובזה הי' הצלחה ע"י שמתחיל לסדר המלחמה, אבל לא שיצטרך להיות בסוף המלחמה, ע"ז מביא הא דר' נהוראי שאמר השמים כך הוא תדע שהרי גוליירים מתגרים במלחמה וגבורים נוצחים ופירש"י חלשין מתגרין במלחמה וגבורים נוצחים, וכן פי' הערוך בברכות (דף נג) שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ונוצחין ופי' בערוך גוליירין פי' משרתים של אנשי מלחמה וא"כ המלך צריך להיות בסוף המלחמה, וא"כ לא הי' יכול שמואל להיות מלך וללחום את מלחמתיהם מפני שנזיר הי' שמואל, והוא צריך להיות בסוף מלחמה, אלא ודאי דר' נהוראי אזיל לטעמי' דאמרינן בסנהדרין (דף כ) ר' נהוראי אומר לא נאמרה פ' זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך. ואף דרש"י לא גריס לי' אך עיין בילקוט (שמואל א' ח) תני' כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ר' יהודה אומר לא נאמרה פ' זו אלא לייראם ולבהלם (וזהו לא כגירסת רש"י) ר' נחמי' אומר לא נאמרה פ' זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ר' נהוראי אומר לא נאמרה פ' זו אלא כנגד תרעומתן, (ואיפשר דר' נהוראי היינו ר' אלעזר בן ערך וכמו דאמרינן בעירובין (דף יג) ולא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמי' שמו, ואמרי לה ר"א בן ערך שמו, ולמה נק' שמו ר' נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה, ועיין בשבת (דף קמז) ר"א בן ערך איקלע להתם כו' והיינו דתנן ר' נהוראי אומר תנא כו', אבל לדברי ר' יוסי דס"ל דשמואל לא הי' נזיר, א"כ עיקר הקפידא הי' מה שלא אמרו לו תחילה שימלוך הוא בעצמו:

ועיין במהרש"א בח"א בסנהדרין (דף כ) שהביא התוספתא (פ"ד דסנהדרין) וכן היה ר' יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בביאתן לארץ למנות עליהם מלך ולבנות להם בית הבחירה כו' א"כ למה נענשו בימי שמואל אלא לפי שהקדימו על ידן וכתב המהרש"א ויותר נראה להגיה לפי שהקדימו על ידו ור"ל לפי שהקדימו לבקש הדבר ע"י שמואל שהי' שופט אותם וכאלו בו מאסו וכמ"ש וירע הדבר בעיני שמואל כו' ויאמר ה' אל שמואל כו' לא אותך מאסו כי אם אותי עכ"ל, וזהו באופן שפירשתי], ואלולי מסתפינא הייתי מגי"ה בתוספתא א"כ למה נענשו בימי שמואל לפי שלא הקדימו על ידו (ומה שכתב אלא צ"ל שלא) והוא שלא הקדימו על ידו, והיינו שהי' להם מדרך המוסר לכבד את שמואל תחלה במלוכה, ואם לא הי' רוצה שמואל הי' אומרים תנה לנו מלך אחר, אבל תחילה הי' צריכים להקדימו, וע"ז אומר לפי שלא הקדימו על ידו, וכמו דכתיב (שמואל א' יב) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך פי' שהראה להם מה שבקשו להם מלך שיצא לפניהם וילחם את מלחמותיהם, מפני שע"י המלך יהי' הצלחה ניסיית ומופתיות ע"ז הראה להם שגם בתפילתו הי' קולות ומטר ושהי' בימי קציר חטים שלא בשעת המטר, אעפ"כ הוריד להם מטר מפני שבתפילתו יכול לעשות להם מלחמות והצלחה ניסיית וכמו דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, [ועיין בדורש לציון במה שהקשה דאיך כתיב וישסף שמואל את אגג כיון דאמרינן דנזיר הי' שמואל, אך איפשר לומר דגוסס שוי', וכמו דאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ד) ודילמא גוסס שוינהו עיין תוס' שם ועיין במה שכתב שם שהי' על דרך דחי' עשה את ל"ת, ומה שתלה שם הא דאמרינן נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי וכתב שזהו כמו דאמרינן בתמורה (דף יד) דר"ט ס"ל דנזירות קרב בבמת יחיד עיי"ש, וכמו דאמרינן בעירובין (דף יג) ולא ר"מ שמו אלא נהוראי שמו כו' עיי"ש, והוא תמוה, דהא אמרינן שם ולא נהוראי שמו אלא ר' נחמי' שמו אלמא דר' נהוראי לאו היינו ר' מאיר):

ועוד איפשר לבאר הדקדוק שדקדקתי הא דקאמר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי ואינו אומר דברי ר' נהוראי, והוא עפ"י מאי דאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ד) הני ארבעים שנה מאי עבידתייהו ר' נהוראי אומר משום ר' יהושע לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך פי' דכתיב (שמואל ב' ט"ו) ויהי מקן ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון, וע"ז אומר הני ארבעים שנה מאי עבידתייהו, ע"ז אומר ר' נהוראי לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך, וכבר נדחקו בזה המפרשים וכן המהרש"א בח"א למאי הוא אומר לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך והמהרש"א פי' מקץ ארבעים שנה ששאלו ישראל מלך משמואל נתגלגל דבר המרד במלכות עיי"ש, ואיפשר לומר דלכאורה יש לתמוה איך לא הרגיש דוד באבשלום שמבקש למלוך, וכמו שאומר והי' בקרב איש להשתחוות לו ושלח את ידו כו' ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל, ומסתמא ידע דוד מזה, ואיך לא חשדו שמבקש המלוכה, ואיך נתן לו רשות שילך לחברין, וכמו דפריך בתמורה (דף י"ד) דאי תימא לאקרובי היא דאזיל שביק ירושלים ואזיל ומקריב בחברון כו' תיקשי לך גבעון דמקום קדוש הוא כו' אלא כיון שהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב, וא"כ קשה דאיך לא הרגיש בדבר דשביק ירושלים ואזיל לחברון ועוד דשביק במת ציבור ואזיל בבמת יחיד, וא"כ איך לא הרגיש דוד שהוא רוצה למלוך, וע"כ איפשר לומר דדוד הי' סבור כיון שעיקר בקשת ישראל למלך הי' שיצא וילחם את מלחמותיהם, וזה אמרו לשמואל שע"כ אינם מבקשין אותו למלך, דהא נזיר הי' שמואל א"כ אי איפשר ללחום את מלחמתיהם, וא"כ כיון שלא רצו את שמואל למלך מצד שנזיר הי' שמואל, א"כ איך יתרצו ליקח את אבשלום למלך הא אבשלום הי' ג"כ נזיר עולם, וא"כ איך יקחו אותו למלך:

ובזה יתיישב דלמאי הביא הש"ס בתמורה (דף י"ד) ארבעים שנה למאן תנא ר' נהוראי אומר משום ר' יהושע מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך, והענין הוא שמתרץ דלפי מאי דמשנינן שהלך להקריב בחברון וא"כ שביק ירושלים וגבעון ומקריב בבמת יחיד, וא"כ מוכח שכוונתו הי' למלוך, וע"כ הלך לחברון וכמו שכתב הרלב"ג והרד"ק שהלך לחברון שמשם צמחה המלכה לדוד וע"כ בחר המקום שהוקם בו אביו למלך וחשב שהמקום גורם עיי"ש, דבשלמא אי אמרינן דהא דאמר ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון היינו להביא כבשים מחברון, וכמו דמסיק באמת בסוטה (דף ל"ד) שהלך להביא כבשים מחברון ותני' אילים ממואב כבשים מחברון עיין תוס' שם, ע"כ ניחא מה שהמלך דוד לא הרגיש בזה שלא הלך לחברון אלא להביא כבשים, וע"כ לא מייתי בסוטה דהני ארבעים שנה למאן אע"ג דמייתי התם קרא דויהי מקץ ארבעים שנה, והוא משום דהתם אמר להביא כבשים מחברון ע"כ לא הרגיש, אבל בתמורה דאמרינן דהלך להקריב, א"כ איך לא הרגיש דוד בזה, ע"ז אומר ויהי מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך ולא בקשו את שמואל, והטעם מפני שרצו שילחום את מלחמתיהם, וא"כ כיון שנזיר הי' שמואל לא יוכל ללחום את מלחמתיהם ולצאת בעצמו בקרב, וא"כ גבי אבשלום נמי לא יוכל להיות מלך כיון שנזיר הי' אבשלום, ע"כ כשבקש מהמלך שיצא ויקרוב קרבנות נזירותיו בבמה לא הי' יכול לחושדו שיבקש מלוכה, וע"כ מביא הני ארבעים שנה למאן וע"ז אומר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי פי' דלדברי ר' נהוראי שאומר שע"כ מביא קרא דויהי מקץ ארבעים שנה דהיינו להארבעים שנה שבקשו להם מלך, וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דנזיר (דף ה) דתלה מרידת אבשלום בשאלת להם מלך ועיין בתוס' שכתבו שתלו המרד במלכות ב"ד בשאלת להם מלך שמרדו במלכו של עולם, אבל לפי מה שביארתי הוא משום שע"כ לא בקשו אז את שמואל בעצמו, היינו משום שנזיר הי' שמואל וע"כ לא חשדו ג"כ לאבשלום שיבקש מלוכה מפני שנזיר הי':

ובזה יתיישב הא דכתיב (שמואל ב' י"ז) כי יעצתי האסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על הים ופניך הולכים בקרב כו' פי' שאמר לו שיראה שהוא מלך ויצא במלחמה בעצמו אעפ"י שהוא נזיר אעפ"כ יצא במלחמה ובזה יחזק את העם שיהי' למלך וילחם מלחמתיו, וא"כ לפי מה שביארתי שע"כ הטעה את דוד ולא הרגיש בו שהוא רוצה למלוך והוא מפני שהי' נזיר, ע"כ איפשר לומר בהא דאמרינן בסוטה (דף ו) ת"ר אבשלום בשערו מרד שנאמר וכאבשלום לא הי' איש יפה כו' ובגלחו את ראשו כו' והי' מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו כו' לפיכך נתלה בשערו שנאמר ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד כו', ולכאורה יש לדקדק מהו אבשלום בשערו מרד, מה הי' המרידה בשערו בשלמא למתניתין דתנן בסוטה (דף ט) אבשלום נתגאה בשערו אתי שפיר שהיו לו גאות משערו, אבל הא שאמר אבשלום בשערו מרד ומביא ראי' שהי' נזיר מה הי' המרידה בשערו, אך לפי מה שביארתי אתי שפיר דמה שלא הרגיש דוד שרוצה למלוך הוא מפני שהי' נזיר עולם, וע"כ כיון שהי' נזיר א"כ לא הי' איפשר לו למלוך, וכמו שביארתי, ואח"כ יצא בעצמו במלחמה אעפ"י שהי' נזיר, ע"כ נתלה בשערו:

[ובמ"א ביארתי על הא דכתיב (שמואל א' א) ותדור כדר ותאמר ה' לבאות אם ראה תראה בעני אמתך כו' וכתב רש"י למה נתייחד שם זה כאן אמרה לפניו רשב"ע שני צבאות בראת בעולמיך העליונים לא פרים ורבים ולא מתים והתחתונים פרים ורבים ומתים אם אני מן התחתונים אהי' פרה ורבה ומתה, ואם אני מן העליונים לא אמות, וביארתי עפ"י מאי דא דאמריכן ביבמות (דף ס"ב) ההיא דאתאי לקמי' דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אמרה לי' לא בעי הך איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כי הא ודאי כפינן, וע"ז אמרה ה' צבאות שני צבאות בראת בעולמיך העליונים לא מתים ולא פרים ורבים, והתחתונים מתים ופרים ורבים פי' אעפ"י דאשה לא מיפקדא אפרי' ורבי' עכ"ז בעי חוטרא לידה ומרה לקבורה, וע"ז אמרה שני צבאות בראת בעולמיך שהעליונים לא מתים וע"כ אינם פרים ורבים, אבל התחתונים שמתים צריכים מרה לקבורה, וא"כ לא אמות, ואם היא מן התחתונים שמתים א"כ צריכה לבנים להיות לה מרה לקבורה, אך זהו דווקא אי אמרינן כר' יוסי בסוף נזיר (דף ס"ה) לשמואל לא הי' נזיר, אבל אי אמרינן דנזיר הי' שמואל א"כ אסור לו להטמא למתום אפי' לאמו, ע"כ אמרינן בברכות (דף ל"א) ותדור נדר ותאמר ה' צבאות א"ר אלעזר כו' אמרה חנה לפני הקב"ה מכל צבאי צבאות שבראת בעולמיך קשה עליך ליתן לי בן א', ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל א' א) שע"כ אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו, דהיינו שהתפללה לפני הקב"ה שיתן לה בן, אך אשה לא מיפקדא אפרי' ורבי', רק בבאה מחמת טעמה דבעי חוטרא לידה ומרה לקבורה, וע"ז אמרה חנה שכל כוונתה הוא לשם שמים ולא לשם כונה אחרת דהיינו חוטרא לידה ומרה לקבורה ע"ז אמרה ונחתיו לה' כל ימי חייו והוא כמו דאיתא בנדרים (דף ל"ח) אמר ר' יעקב המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חביות של מים כו' ופי' הר"ן דמסתמא ממילי זוטרא כי הני דליכא ביטול תורה לא אדרי' והכי מוכח האי פירושא בתוספחא דבכורות דתני' מעשה בא' שהרצה בכו לת"ת והדירו מלעשות מלאכה כו' וע"ז אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו, וא"כ לא יהי' לה חוטרא לידה, והכונה השכי' הוא שיהי' לה מרה לקבורה ע"ז אמרה ומורה לא יעלה על ראשו דהיינו שיהי' נזיר עולם, והנזיר אסור להטמא למתים ואפי' בחמשה מתי מצוה ג"כ, וא"כ אסור להטמא אפי' לאמו, וע"כ אפרה שאין כוונתה רק לשם שמים ולא לשום כונה אחרת:]

והנה עוד איפשר לבאר באופן אחר שחטאו ישראל בזה שביקשו תנה לנו מלך לשפטינו ואח"כ אמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו כו', וכמו שכתב הרלב"ג וזה לשונו והנה טעו בזה כי ישראל אינם באופן שישפוט להם המלך לפי מה שירצה כמו הענין במלכי הגוים שמייסדים לעמם נימוסים כאשר יעלה על רוחם ולזה אמרה התורה שאם יאמרו ישראל שישימו עליהם מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם כו' עיי"ש, וכן כתב המהרש"א בח"א בסנהדרין (דף כ) וזה לשונו שם דבלאו מלך יוכל נמי למנות שופטים כמו שהי' שמואל שופט אותם בדין תורה ולא מלך כו' בדת הנימוסים כמ"ש ככל הגוים ועלה קאמר ר אלעזר דזקנים שבדור שאלו כהוגן שלא אמרו אלא מלך לשפטינו דיש לפרשו בדין תורה, אבל ע"ה קלקלו שאמרו ככל הגוים דהיינו בדת נימוסים כו':

ולי נראה עוד לבאר עפ"י הירושלמי (פ"ב דסנהדרין) מלך לא דן ולא דנין אותו כו' ומקשה בירושלמי לא דן והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה בכל עת ותימר הכן, אמור מעתה הי' דן את הדין זיכה הזכאי וחייב החייב הי' החייב עני נותן לו משלו נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה, וכתב הפ"מ ואת אמר הכין דהא משמע דהאי עושה משפט שהי' הוא בעצמו דן וכדדרשינן פ"ק משפט וצדקה אמור מעתה כו' ולא משני מידי, ולי נראה דהירושלמי לא ס"ל כמו הש"ס דילן בסנהדרין (דף י"ט) דאמרינן עלה אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי ב"ד דן ודנין אותו כו' ואמרינן התם מלכי ישראל מ"ט לא משום מעשה שהי' כו' אבל מלכי ב"ד דן והירושלמי ס"ל דאפי' מלכי ב"ד אין דנים, והטעם הוא כמו שהקשו התוס' בד"ה אבל מלכי ב"ד דן כו' וא"ת וכי איך יכול לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב, וכתבו התוס' וי"ל דהכא מיירי דווקא לדון ד"מ דלא איכפת לן אם לא יוכלו לענות אחריו כדאמרינן לקמן (דף ל"ב) דיני ממונות מתחילין מן הגדול עכ"ל אבל הירושלמי ס"ל דאפי' בד"מ כיון דבעינן שלשה ע"כ אם יהי' המלך בסנהדרין לא ירצו לחלוק עליו וא"כ לא יגמור הדין בשלשה כיון שלא יוכלו לחלוק עליו, ואדרבא בד"נ אמרינן מתחילן מן הצד וא"כ יוכלו לומר תחילה ואפ"ה אמרינן דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על רב, מכש"כ בד"מ דמתחילין מן הגדול, וא"כ כיון שהמלך אומר תחילה א"כ אינו נגמר בשלשה דהא כתיב לא תענה על רב, וע"ז משני דהא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה היינו שאם הי' עני הי' נותן לו משלו נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה, א"כ זה הדין יכול דוד לדון ביחיד ג"כ כיון שנותן להעני משלו אם הי' מתחייב וא"כ מה איכפת, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ו) ר' יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם כו' אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה הביצוע, אתאן לת"ק דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו כו' קשי' לי' לרבי האי לכל עמו לעניים מיבעי לי' אלא אעפ"י שלא שילם לו מתוך ביתו זהו משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזילה מת"י כו':

ולכאורה הי' איפשר לומר דפליגי בזה דאי אמרינן דמן התורה ד"מ בשלשה א"כ איך יוכל לדון הא כתיב לא תענה על רב, וע"ז אמר שהי' עושה משפט וצדקה היינו משפט שיש בו צדקה והיינו פשרה ופשרה לא צריך ג', וכמו דס"ל לרשב"ג בסנהדרין (דף ה) יפה כח הפשרה מכח הדין ששנים שדנו בע"ד יכולים לחזור כו' וא"כ פשרה ביחיד, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ו)מאן דאמר תרי אפי' חד נמי, וא"כ כיון שפשרה ביחיד א"כ יוכל המלך לדון ג"כ, דכיון דלא בעינן ג' א"כ ליכא בזה משום לא תענה על רב, אך לפי מאי דתני' כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה, א"כ פשרה צריך ג"כ ג', א"כ ליכא לשנוי' שהי' עושה משפט וצדקה דהיינו משפט שיש בו צדקה דהיינו פשרה כיון דפשרה בעינן דווקא ג', וע"ז אומר אתאן לת"ק דן את הדין וזיכה כו' וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו, ופירש"י אתאן לת"ק דאמר אסור לבצוע כו' ולכאורה הא ת"ק אמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע, וא"כ דילמא הא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה היינו קודם שנגמר הדין, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ו) אמר רב הלכה כר"י ב"ק איני והא רב הונא כו' אמר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו מאי מצוה נמי דקאמר ריב"ק מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו היינו ת"ק איכא בינייהו מצוה, ופירש"י היינו ת"ק דאמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא מקודם גמ"ד רשאי לבצוע וה"נ רשות הוא, איכא בינייהו מצוה כו' עכ"ל א"כ לת"ק נמי יכול לבצוע קודם גמ"ד אלא שאין מצוה, ועוד לפי מה שכתבו התוס' בד"ה נגמר כו' דכשמתחייבין שבועה או זה או זה שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי לפטור מעונש שבועה, ע"כ איכא מצוה בפשרה אפי' לת"ק נמי, וא"כ ה"ל למימר לר"א בנו של ריה"ג דאמר אסור לבצוע, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דהא שרוצה לומר משפט שיש בו צדקה דהיינו פשרה הוא כדי ליישב שאיך דן דוד המלך הא אין מושיבין מלך בסנהדרין דכתיב לא תענה על רב וס"ל כמו הירושלמי דבד"מ נמי שייך לא תענה על רב, וע"ז אומר משפט שיש בו צדקה דהיינו פשרה וזה יכול לעשות ביחיד, וא"כ ליכא משום לא תענה על רב, אבל לת"ק דאמר כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה, א"כ ביצוע ג"כ בשלשה, וא"כ איך דן אפי' בפשרה, ע"כ אומר שהי' דן לעניים ואם הי' מתחייב הי' נותן משלו, ע"ז אומר צדקה ומשפט, וא"כ זה הדין ודאי יכול לדון ביחידי כיון שהי' נותן משלו וע"כ הי' דן בו העניים, וע"ז קאמר רבי האי לכל עמו לעניים מיבעי לי' א"כ לא דן רק לעניים ע"ז אומר משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה וצדקה לזה שהוציא גזילה מת"י, וכ"ת איך דן איפשר דסובר רבי דבד"מ ליכא משום לא תענה על רב, ועוד איפשר לומר דסובר כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין דד"מ לא בעינן ג', וא"כ כיון דיכול לדון אפי' ביחיד א"כ ליכא משום לא תענה על רב כיון דמדאורייתא חד נמי כשר כיון דכתיב בצדק תשפוט עמיתך כמו דאמרינן בריש סנהדרין (דף ב) ורק מדרבנן בעינן ג', וא"כ איפשר דלא תיקנו אז, ובזה יתבאר ג"כ המדרש פ' שופטים ויהי דוד עושה משפט וצדקה מהו משפט וצדקה לכל עמו רב יהודה ורב נחמן חד אמר הי' דן את הדין ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב אם לא הי' לחייב ליתן הי' נותן משלו כו' הוי משפט וצדקה אמר לו ר"נ א"כ נמצא מביא את ישראל לידי רמיות ומהו משפט וצדקה הי' דן את הדין ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב הוי משפט וצדקה שהי' מוצא את הגזל מידו:

ואיפשר לומר דפליגי נמי בזה דס"ל כמו הירושלמי שבד"מ נמי איכא משום לא תענה על רב, וא"כ איך הי' עושה משפט, וע"ז אומר רב יהודה שאם הי' מתחייב ואין לו הי' נותן לו משלו, א"כ זה הדין יכול לדון ביחידי כיון שנותן משלו, ועוד דודאי קיבלוהו כיון שאם אין לו לשלם נותן לו משלו, וע"כ הי' דן ביחידי, וע"ז אמר לו לו ר"נ א"כ נמצא אתה מביא את ישראל לידי רמיות, ע"ז אומר דהא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה היינו שהצדקה הי' במה שמוציא הגזילה מת"י, וע"כ איפשר לומר דר"נ אזיל לטעמי' דס"ל דמדאורייתא חד נמי כשר וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ה) גופא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא אלמא דר"נ ס"ל כשמואל דמדאורייתא חד נמי כשר, וכן כתבו התוס' בהא דאמרינן בסנהדרין (דף ה) אמר ר"נ כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי בתוס' ד"ה ואם כו' דר"נ כשמואל ס"ל דמדאורייתא חד נמי כשר, ע"ז אומר ר"נ לרב יהודה שאומר דהא דויהי דוד עושה משפט וצדקה היינו שהי' נותן משלו א"כ נמצא אתה מביא את ישראל לידי רמיות אלא דמשפט ובדקה היינו משפט לזה וצדקה לזה במה שמוציא הגזילה מת"י, והוא משום דר"נ אזיל לטעמי' דס"ל כשמואל דמדאורייתא חד נמי כשר א"כ ניחא כפשוטו במה שהי' דוד דן כיון דחד נמי כשר א"כ ליכא בזה משום לא תענה על רב בד"מ כיון דחד נמי כשר משא"כ בסנהדרין דבעינן דווקא כ"ג, וא"כ אי אמרינן דמדאורייתא בעינן ג' ובד"מ נמי איכא משום לא תענה על רב א"כ אין המלך יכול לדון רק לעניים משלו וכמו דאמרינן ויהי דוד עושה משפט וצדקה שהי' נותן משלו לעני ועוד משפט וצדקה היינו משפט שיש בו צדקה ופשרה ביחיד, וע"כ יוכל לעשות פשרה אפי' המלך ג"כ כיון דליכא בזה משום לא תענה על רב וכמו שאומר שם בסנהדרין דאי האי משפט וצדקה היינו שהי' נותן משלו האי לכל עמו לעניים מיבעי לי'.

ובזה יתבאר הכתוב (תהלים עה) אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך ידין עמך בצדק וענייך במשפט פי' שבקש ששלמה המלך ישפוט את ישראל, וא"כ קשה דאי אמרינן דד"מ בעינן ג' וגם דבד"מ נמי יש בזה משום לא תענה על רב וא"כ איך יוכל לדון, ע"ז אומר ידין עמך בצדק דהיינו בפשרה ופשרה ביחיד, וא"כ ליכא בזה משום א תענה על רב וענייך במשפט אפי' בדין ממש כיון שאם הי' מתחייב הי' נותן משלו, וא"כ לפי מה שביארתי דמשמעות הירושלמי דבד"מ נמי יש בזה משום לא תענה על רב, א"כ לא יוכל לדון אלא בקבלוהו עליהם לדון ביחידי או בפשרה, אבל בלאו"ה כיון דדיני ממונית ג' א"כ איך יוכל לשפוט כיון דאיכא בזה משום לא תענה על רב, [אך שהתוס' לא ס"ל הכי כמו שביארתי:]

ובזה יתבאר הא שחטאו ישראל שאמרו והיינו אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו דבב"נ אמרינן בסנהדרין (דף נו) דנידונים בדיין א' וא"כ המלך יוכל לדון, אבל בדיני ישראל אי אמרינן דבעינן ג' א"כ אין המלך יוכל לדון כיון דבעינן דווקא בד"ת ובד"ת בעינן ג', וא"כ אי אמרינן דבד"מ נמי איכא משום לא תענה על רב, א"כ לא יוכל לדון בד"מ ג"כ ואפי' לפי מה שכתבו התוס' בסנהדרין (דף י"ט) דבד"מ ליכא בזה משום לא תענה על רב מ"מ בד"נ ודאי אינו יכול לדון כמו דאמרינן בסנהדרין (דף יח) אין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על רב, וא"כ איך אמרו והיינו אנחנו ככל הגוים ושפטינו מלכינו שבגוים יוכל לשפוט דנידונים אפי' בד"נ בדיין א' ועוד דבדידהו ליכא משום לא תענה כו' משא"כ בישראל כיון דבעינן בסנהדרין כ"ג, וא"כ אין מושיבין המלך בסנהדרין משום לא תענה על רב, וע"כ לישראל בעינן שני דברים המלך וסנהדרין, וא"כ לפי מה שביארתי אי אמרינן דבד"מ איכא ג"כ משום לא תענה על רב אי בעינן שלשה, א"כ לא בכל הדינים יכול יכול המלך לדון כי אם בפשרה או בקיבלוהו לדון ביחיד ובזה הטענה בא אבשלום להטעות את ישראל, וע"ז אומר (שמואל ב' טו) והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהי' לו ריב לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך, ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהי' לו הריב ומשפט והצדקתיו, פי' שכשבא משפט לפני דוד הי' מעיין בו אם יוכל לדון אם הוא מד"נ א"כ אין משיבין מלך בסנהדרין, ואם הוא אפי' בד"מ אם קיבלוהו עליהם שיוכל לדון ביחידי לאו איכא בזה משום לא תענה על רב, (אי אמרינן דבד"מ נמי יש בזה משום לא תענה) ובזו הטענה גנב אבשלום לב ישראל, ואמר לו ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך פי' שהמלך אינו רוצה לישב בדין שאצלך, ע"ז אמר מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהי' לו ריב ומשפט, פי' שלא אחלק במשפטים באיזה לדון אלא שיבוא אלי כל איש אשר יהי' לו ריב ומשפט דהיינו כל איש שיהי' לו ריב ומשפט והצדקתיו שידין כל המשפטים ולא יחלק בין ד"מ לד"נ אלא שהוא יהי' שופט בכל:

ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל ב' טו) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה כו' וכמו דאמרינן בריש נזיר דהאי מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך דהיינו כמו שאז בקשר להיות ככל הגוים ושפטנו מלכינו פי' שלא יהי' חילוק בין דין לדין אלא שהמלך ישפוט כל הדינים כמו בכל הגוים דנידונין בענין א', בזה הטענה גנב אבשלום את לב ישראל ג"כ שאמר מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהי' לו ריב ומשפט ולא אחלק בין דין לדין בין ד"מ לד"נ:

ובזה יתבאר הכתובים (ישעי' יא) ויצא חוטר מגזע ישי כו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע כו' וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי כו', ויובן עפ"י מה שביארתי שאין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב וגם ביארתי דלדעת הירושלמי אפי' בדיני ממונות ג"כ משום לא תענה על רב, ע"ז אומר שהמלך המשיח הוא ישפוט בדינים ובד"מ לא יצטרך שלשה, משום דוהריחו ביראת ה' וכמו דאמרינן בסנהדרין דמורח ודאין, וא"כ יבין עפ"י רוה"ק מי הוא החייב ומי הוא הזכאי, וע"ז אומר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, רק ידע ברוה"ק מי הוא החייב ומי הוא הזכאי כבקשת ישראל תנה לנו מלך לשפטינו שהמלך יהי' שופט ג"כ משום דישפוט ברוה"ק ולא יצטרך שלשה בד"מ ואעג"ב דבד"נ בעינן כ"ג, אך יובן עפ"י מה שביארתי במ"א על הא דאמרינן בר"ה (דף כא) אלא מה אני מקיים ביקש קהלת למצוא דברי חפץ ביקש קהלת לדון דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה יצתה ב"ק ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים וכתב המהרש"א בח"א וזה לשונו ומיהו הא דאמר נמי שלא בהתראה הוא קשה לכאורה מה שייך בדין שבלב אם לא התרו בו לבת קול נמי לא הי' מזהיר לו אלא מילתא דבעי עדים ולא אהא דבעי התראה גם בדברי התרגום של ספר קהלת לא הוזכר אלא דבעי למידן דינין כולו בלא סהדין ולא הזכיר בלא התראה ויש ליישב סוגין דהתלמוד דעיקר טעמו של התראה שלא יאמר שוגג הייתי ושפיר הוי בעי למידן דינים שבלב בלא עדות העדים גם בלא התראה דמזיד הוי והב"ק שלא הביא רק קרא דעפ"י שנים עדים סמך עצמו דהתראה תלוי' בעדים עכ"ל, והוא דחוק דמ"מ מאי ראי' מהא דעפ"י שנים עדים לענין התראה, אך יובן עפ"י מה שכתב הרשב"א לפי מאי דמוכת בב"ק (דף צ) דסנהדרין יכולים לדון עפ"י ראייתם אם ראוהו ביום, וא"כ אי אמרינן דיחיד מומחה יכול לדון בד"מ, א"כ אם הדיין מומחה בעצמו ראה, א"כ הוי ראייתו כמו קבלת עדות, וא"כ לכאורה יכול לדון עפ"י ראייתו וכתב הרשב"א ע"ז דמ"מ לא יוכל הדיין לדון ביחידי עפ"י ראייתו אעפ"י דהדיין מומחה הוא כשלשה אי אמרינן ביחיד מומחה יכול לדון מ"מ לא יוכל לדון עפ"י ראייתו, דלגבי עדות הוא רק עד א', ואנן בעינן שנים עדים, ועיין בב"ב (ד' קנט) דגזירת מלך הוא, וע"כ לא מהני בזה יחיד מומחה רק שצריך שנים כי היכי דליהמני בזה משום עדות, וא"כ גבי שלמה המלך שבקש לדון דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה דהיינו מחמת שידע והבין איך שהוא וגם שהוא מזיד, וע"כ בקש לדונו בלא עדים ובלא התראה, אך אעפ"י שנאמר דהידיעה ברוה"ק הוא כמו ראי' חושית, א"כ הוי כמו שראה המעשה וידע שהוא מזיד אעפ"כ לא יוכל לדון עפ"י עצמו, וכמו שכתב הרשב"א לענין יחיד מומחה דאע"ג דלגבי דין הוי כשלשה, אעפ"כ לא יוכל לדון עפ"י ראיתו לחוד רק אם יש אחר עמו כי היכי דלהימן בזה משום עדות ועיין תוס' סנהדרין (דף לז) בד"ה שאין כו' מדמייתי הך עובדא אמתניתין דכיצד מאומד כו' ואחריני הוי עם ר"ש בן שטח כו' ודו"ק, וע"ז יצתה ב"ק ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים יקום דבר, וא"כ בעינן שנים, וע"כ אינו יכול לדון בעצמו עפ"י רוה"ק שלו:

אך אעפ"כ נראה לי דזהו דווקא אם רוצה לדונו בדיני אדם, ע"כ לא יוכל לדון עפ"י ראייתו, דהא בעינן שנים עדים, אבל לענשו בפיו יוכל לענשו עפ"י ידיעתו בעצמו, כיון שאינו הורגו בדיני אדם רק בדיני שמים, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף לז) תני' א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי א' שרץ אחר חבירו ורציתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף כו' רשע מי הרגו לזה אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יומת המת, היודע מחשבות יפרע מא תו האיש שהרג חבירו, אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, וע"ז אומר (ישעי' יא) ויצא חוטר מגזע כו' ונחה עליו רוח חכמה כו' והריחו ביראת ה' וכמו דאמרינן בסנהדרין (צג) דמורח ודאין ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח רק ידע ברוה"ק, וע"ז אומר דלא תקשה הא יצתה ב"ק ואמרה לשלמה וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים יקום דבר, ע"ז אומר והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, וכיון שהכה ארץ בשבט פיו ע"ז יוכל לדון עפ"י רוה"ק:

ובמ"א ביארתי על הא שאומר והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים, והוא כמו שהבאתי המדרש פ' שופטים על הא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה חד אמר הי' דן את הדין מזכה את הזכאי ומחייב את החייב ואם לא הי' לחייב ליתן הי' נותן משלו הוי משפט וצדקה, והביא הי"מ שלדברי רב יהודה שאמר שנתן לו משלו ע"ז התפלל דוד עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי פי' מפני הרמאים, ויתפרש ג"כ מה שאמר אח"כ ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים, פי' שלא ירמאו ויאמרו שאין להם, ע"ז אומר והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים פי' שישפוט בצדק דלים, דלא שייך לומר דא"כ נמצא אתה מביא את ישראל לידי רמיות, כיון דכתיב והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, וא"כ כיון שידין עפ"י רוה"ק ע"ז אומר ושפט בצדק דלים שאם לא יהי' לעני ממה לשלם יתן משלו, ולא שייך לומר דנמצא אתה מביא את ישראל לידי רמיות כיון שמורח ודאין ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ובמ"א ביארתי על הא דכתיב ושפט בצדק דלים, והוא כמו דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ו) שנים שבאו לדין א' רך וא' קשה עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו משתשמע דבריהן ואתה יידע להיכן הדין נוטה אי אתה יכול לומר איני נזקק לכם שאמר לא תגורו מפני איש, וכבר ביארתי בספרי נ"י עפי"ז הכתוב (איוב כט) אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אחקרהו פי' שהי' אב לאביונים, ולא בלבד ששמע דבריהם וידע להיכן הדין נוטה ואז צריך לפסוק להם הדין ואם לאו עובר על לא תגורו מפני איש, ע"ז אומר אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אתקרהו פי' אפי' הריב שלא ידע אתקרהו חקר אחריו להוציא הדין לאמיתו, וע"ז אומר במלך המשיח והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, וא"כ כיון שיבואו לפניו הבע"ד ידע מי הוא הזכאי ומי הוא החייב וא"כ צריך לפסוק מיד את הדין, ולא כמו בדיין שכל זמן שלא שמע הטענות או שלא ידע הפס"ד יכול לומר איני נזקק לכם, וא"כ לא ימצא העני להוציא את דינו אבל במלך המשיח כיון דלא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח א"כ מיד צריך לפסוק להם הדין, ע"ז אומר שהוא לא יצטרך לירא מפני כל, והוא כמו דכתיב והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע:

והא שאומר אח"כ וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי איפשר לומר שהוא כמו שביארתי שבמלך המשיח כיון שהכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ע"כ יוכל לדון ביחידי וכן אפי' בלא התראה, וכמו שביארתי לעיל דהא דיצתה ב"ק ואמרה לו כתוב יושר דברי אמת עפ"י שני עדים יקום דבר אינו רק דווקא אם רוצה לדונו בדיני אדם, אבל אם רוצה לדונו בדיני שמים אז יוכל לדון עפ"י עצמו אפי' בלא התראה, והנה כל ענין החיות הטורפים, הוא כמו דאמרינן בכתובות (דף ל) מיום שחרב ביהמ"ק אעפ"י שד' מיתות בטלו דין ארבעה מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חי' דורסתו ומי שנתחייב שריפה או שנופל בדליקה או נחש מכישו כו' וכן בזמן ביהמ"ק נמי הי' דין ד' מיתות לענין מי שהרג בלא התראה כדמוכח בסנהדרין (דף לו) גבי מעשה דשמעון בן שטח, וע"ז אומר והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, וע"כ כיון שידין בדיני שמים אפי' בלא התראה, ע"ז אומר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי פי' שלא יצטרכו חיות הטורפות להמית מי שנתחייב דין ארבע מיתות כמו דאמרינן מי שנתחייב סקילה כו' או חי' דורסתו, ומי שנתחייב שריפה כו' או נחש מכישו, אך לעתיד במלך המשיח כיון דוהריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, וא"כ ידין אפי' בלא התראה רק ברוה"ק ובדיני שמים וכמו דכתיב והכה ארץ בשבט פיו, וע"ז אומר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי שלא יצטרכו לדין ד' מיתות כמו שביארתי.

ובמ"א ביארתי הא דכתיב (שמואל ב' טו) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא כו', והוא עפ"י מאי דכתיב (מלכים א' כא) ויהי אחר הדברים האלה כרם הי' לנבות היזרעאלי כו' וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו כו' ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך כו' ותבוא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם וידבר אליו כי אדבר אל נבות היזרעאלי ואומר לו תנה לי את כרמך בכסף או, אם חפץ אתה כו' ויאמר לא אתן לך את כרמי, ותאמר אליו איזבל אשתו עתה תעשה מלוכה על ישראל, ויש לדקדק דלמה לא סיפר לאיזבל כמו שאמר לנבות תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי, ואמר לה בקצרה כמו דכתיב ואומר תנה לי את כרמך בכסף, וגם בהתשובה של נבות קיצר ג"כ דתחילה כתיב ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך וכשסיפר אחאב לאיזבל אמר בקצרה ויאמר לא אתן לך את כרמי, אך הענין יובן עפ"י מה שהקשו התוס' בסנהדרין (דף כ) בד"ה מלך מותר כו' וזה לשונם תימא למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו (פי' אי אמרינן דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו עיי"ש) ותירצו דנענש לפי ששאל הכרם לעשות עבודת כוכבים דכתיב והי' לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות והנקדן תירץ דאינו מותר רק בשדות הרחוקים דלא מעלי כל כך אבל כרם נבות הי אצל אחאב בשומרון, ועוד י"ל דדווקא בשדה מקנה אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא כמו שהשיב נבות חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך, וע"כ כשסיפר לה אחאב לא סיפר לה שאמר לו תנה לי את כרמך ויהי לגן ירק, דלפי"ז בדין עשה שלא נתן לו לעבודת כוכבים, גם לא אמר לה כי הוא קרוב אצל ביתי דא"כ איפשר לומר שבדין עשה מחמת דלא נאמרה פי מלך רק בשדות הרחוקים מן העיר אבל לא בקרובים גם לא סיפר לה מה שהשיב חלילה לי מתתי נחלת אבותי דא"כ איפשר לומר דבדין הוא מפני שהוא נחלת אבותיו ע"כ כתיב ויאמר לא אתן לך את כרמי, ע"ז אמרה עתה תעשה מלוכה על ישראל פי' שבדין הוא חייב מיתה מפני שהוא מורד במלכות שכל מה שנאמרה בפ' מלך מלך מותר בו, והנה עוד כתבו התוס' שם דפ' המלך לח נאמרה רק המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה מאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום:

ובזה ביארתי במ"א הא דכתיב (שמואל א' כ"ב) ויאמר שאול לעבדיו הנצבים עליו שמעו נא בני ימיני גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים, לכולכם ישים שרי אלפים ושרי מאות כו' כי קשרתם כולכם עלי, והענין הוא כמו שכתבו התוס' בסנהדרין (דף כא) דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו דזה אינו אלא מלך שהומלך מאת המקום על כל ישראל ויהודה, אבל אחאב לא מלך מאת המקום ורק על ישראל בלבד, וע"ז חשדם שאול שרוצים בדוד משום שהוא לא ידע שדוד הומלך מאת המקום, וא"כ לא יהי' מלך רק מאת העם, וע"כ לא יקח שדותיהם וע"ז אמר להם גם לכולכם יתן בן ישי שדות וכרמים פי' שלא יקח שדותיכם וכרמיכם כמו דכתיב בפ' מלך, וע"ז אמרינן בשבת (דף נה) אלמלא לא קיבל דוד לה"ר כו' ואמרינן ביומא (דף כב) אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה ב"ק ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות, והענין על מה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה לא הי' משום דחשבו מורד במלכות שא"כ הי' לו לדונו בדיני סנהדרין, כמו שאמרו בשבת (דף נה) לענין אורי', אך מטעם דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, וא"כ יכול ליטול שדותיהם מצד דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, וע"ז יצתה ב"ק ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות, ואף דרב סובר בסנהדרין (דף כ) לא נאמרה פ' זו אלא לאיים עליהם, אעפ"כ איפשר דהי' דוד סובר דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה"מ, וע"כ יצתה הב"ק שיחלקו את המלכות דכיון שיחלקו את המלכות א"כ לא יהי' מלך על כל ישראל ויהודה ביחד, וא"כ לא יטול מה שאמור בפ' מלך כסברת התוס' דזה אינו רק במלך על כל ישראל, וע"ז כתיב (מלכים א' יב) וישלחו ויקראו לו ויבואו ירבעם וכל קהל ישראל וידברו אל רחבעם לאמור אביך הקשה את עולינו ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד כו' וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אלהם וישיבו העם את המלך דבר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, ואיפשר לומר שאמרו כי אם יהי' רחבעם מלך עליהם, ע"כ יהי' מלך על כל ישראל ויהודה וגם מאת המקום, כי המלכות ירושה היא כמו דאמרינן בר"ה (דף ב), וא"כ לא יקל עולו מאליהם דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו כסברת התוס', וע"כ אמרו אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי שהמלך שהומלך מאת המקום על כל ישראל ויהודה מותר בפ' מלך א"כ אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, וע"כ בקשו מרחבעם שיקל עליהם בדבר המלוכה:

ובזה איפשר לבאר הא דכתיב והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל איש אשר יהי' לו ריב לבוא אל המלך למשפט ואיפשר שזה הי' בענינים של מלך עצמו בדבר המסים בענין כל האמור בפ' מלך, וכמו דאיתא ברמב"ם (פ"ד מה"מ) וע"כ אמר לו אבשלום ראה דברים טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך, והענין הוא שסומך על כל שאמור בפ' מלך מלך מותר בו, וע"ז אמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ והי' כל איש אשר יהי' לו ריב ומשפט והצדקתיו פי' אם יהי' לו טענה בעניני המלוכה משום שכיון שימלוך מאת ישראל ולא מאת המקום, א"כ לא יהי' מותר בפ' מלך, וע"כ אמר כל איש אשר יהי' לו ריב ומשפט והצדקתיו וכי איפשר לזכות שני הבעלי דינים, אך לפי מה שביארתי שאמר על ענינים הנוגעים למלוכה עצמו, ע"ז אמר והצדקתיו, וע"ז אמר מי ישימני שופט בארץ, דכין שלא יומלך מאת המקום לא יהי' מותר בפ' המלך וע"כ אחר מעשה אבשלום כתיב ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאוהליו ישראל, וכמו שביארתי שאין לנו חלק בדוד ולא נחלה כו' מצד שכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, והוא מלך על ישראל ויהודה מאת המקום, וע"כ רצו לחלוק המלוכה וגם שלא יהי' מאת המקום וא"כ לא יהי' מותר בפ' המלך וע"כ כיון שכל ענין המרידה באבשלום הי' מפני פ' מלך. שנאמרה בשעה שבקשו להם מלך, ע"ז אומר ויהי מקץ ארבעים שנה ואמר ר' נהוראי שהוא מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך ואז נאמרה פ' המלך וע"כ רצו למרוד במלך דוד ולהמליך מלך מעצמם כדי שלא יהי' מותר בפ' מלך והנה כל ענין החורבן הי' מפני שנחלקה המלכות, וכמו שאומר אלמלא לא קבל דוד לה"ר לא גלינו מארצינו ולא נחרבה בית מקדשינו ע"ז אומר שם (ישעי' יב) והי' ביום ההוא יוסיף אדני שנית ידו לקנות את שאר עמו כו' וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים פי' שלא יחלקו עוד לשתי ממלכות, וכמו שהי' עד עתה, אבל לעתיד כתיב (יחזקאל לז) ועשיתי אותם לגוי א' בארץ כו' ומלך א' יהי' לכולם למלך ולא יהי' עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות כו' ועבדי דוד מלך עליהם ורועה א' לכולם כו':

ויתבאר יותר הא שאומר ויהי דבר ה' אלי לאמר ואתה בן אדם קח לך עץ א' וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חביריו ולקח עץ א' וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ א' והי' לאחדים בידך וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלא תגיד לנו מה אלה לך דבר אליהם כה אמר ה' הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חביריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ א' והי אחד בידי כו', ויובן עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י על מה שביקש חבקוק לגלות לו את הקץ, וביארתי שם שהבית שני נחרב מפני שנאת חנם וע"כ לא נתגלה הקץ שכל זמן שיהי' השטן מרקד בינינו בעון שנאת חנם הנה נראה שלא נרפא הנגע, עיי"ש וכמו שביארתי שם בענין ע"ז הי' דוה לבנו, צער גדול יש לאשה לאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמרת ימי זיבתה, שגלות ראשון בבבל הי' כמו נדה שמדאורייתא יש לה קצבה, וע"כ בכל יום מתקרבת לבעלה, אבל הזבה צריכ' מדאורייתא שבעה נקיים וע"כ אינה יודעת בכל יום, אעפ"י שסופרת יום א' בנקיים, אעפ"כ לאח"כ שרואה היא סותרת למפרע ע"ש באורך גם כתבתי שם כמו דאמרינן בנדה (דף לו) דדבר הגורם סותר, וע"כ כיון ששנאה חנם זה הי' דבר הגורם לחורבן הבית, וע"כ סותר, שהקנאה והשנאה שבינינו סותר המנין למפרע, אבל אם ימנו נקיים מזה העון של שנאת חנם לקרב הלבבות, אז יעלו למנין הנקיים כמו הזבה ויבוא הגואל, ונפוצות ישראל יקבץ, וא"כ עיקר העיכוב הוא רק שנאת חנם, והנה כל זמן ששנאת חנם בין ישראל. ע"כ אין יכול להיות קיבוץ גליות כיון שאף אם יהיו במקום א' מכל מקום הלבבות נפרדות משא"כ כשיהי' בין ישראל האהבה והאחדות אף שישראל מפוזרים וכמו דכתיב כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, אעפ"כ כתיב היום חם בקולו תשמעו וכה"ג אמרינן בשבת (דף קד) א"ר אמי כתב אות א' בטברי' וא' בציפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל שני דפי פנקס ואין נהגים זה עם זה פטור התם מחוסר מעשה דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה, וא"כ אם כתב על שני לוחין כל א' בסוף הלוח הוי כתיבה אעפ"י שהם רחוקים זה מזה אעפ"כ הקריבה לא הוי מחוסר מעשה, אבל אם כתב על דף א' אך שהם רחוקים זה מזה וצריך לחתוך את מה שמפריד ביניהם לא הוי כתיבה וכן לענין קיבוץ גליות אף שישראל מפוזרים בכל כנפות הארץ והמה רחוקים זה מזה וכמו דכתיב כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, אעפ"כ היום אם בקולו תשמעו ובכל יום ובכל שעה יכול להיות עת הגאולה וה' יקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, משא"כ הפירוד שיש בישראל מחמת שנאת חנם התקוע בלב כל א' אשר מחמת זה חרב הבית שזה תלוי בבחירתינו זה הוי מחוסר מעשה וזהו המעכב את הגאולה:

ועפ"י זה יתבאר הילקוט חבקוק על משמרתי אעמודה כו' התחיל צווח עד אנה ה' שועתי ולא תשמע קולי כו' הוי רב את יוצרו כו' בן תורה אתה ולא עם הארץ אתה לך כתוב אלף בלוח ואח"כ תאמר הודיעני את הקץ וכן הוא אומר ויענני ה' ויאמר לו כתוב חזיון ובאר על הלוחות אמר לו הקב"ה כשאמרתי לך בגלות ראשונה כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה לא הי' מאמינים כו' וכיון ששלמו שבעים שנה כתיב כה אמר מלך פרס אף עכשיו כשיגיע הקץ אני גואל כו' וכבר ביארתי זה המדרש בספרי ע"י (דרוש יד) והענין הוא כמו שביארתי ששאל הקץ, ע"ז השיב לו והלא בן תורה אתה ולא ע"ה אתה כתוב אלף בלוח והוא שאם תכתוב אלף על לוח זה ואלף על לוח זה אעפ"כ הוי כתיבה מחמת שיוכל לקרבן, אבל אם תכתוב על לוח א' והמה מפורדים הוי החתיכה מהפירוד שביניהם מחוסר מעשה כמו שהבאתי מהא דשבת, וכן לענין הגאולה הריחוק והפירוד והפיזור שישראל מפוזרין בארבע כנפות הארץ אין זה חוצץ לענין גאולה משא"כ אפי' ישראל מקורבים ויש פירוד ביניהם של שנאת חנם וצריך שיסירו לב האבן שביניהם זהו דבר החוצץ:

וע"ז כתיב (יחזקאל לז) ויהי דבר ה' אלי לאמר ואתה בן אדם קח לך עץ א' וכתוב עליו לבני יהודה ולבני ישראל חביריו ולקח עץ אי וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו וקרב אותם א' אל א' לך לעץ א' והי' לאחדים בידך כו' וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלא תגיד לנו מה אלה לך דבר אליהם כה אמר ה' הנה אני לוקח את עץ יוסף כו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ א' והי' אחד בידי כו' כה אמר אדני הנה אני לוקח את בני ישראל מבין כו' ולא יחצו עוד לשתי ממלכות ותרגם יונתן על עץ א' היינו לוח א', וקרב אותם שתי הלוחין פי' שהראה לו אם יעזבו ב"י את הקנאה ויהיו כל ישראל כאיש א' חבירים, אעפ"י שמרוחקים ומפוזרים בארבע כנפות הארץ אעפ"כ מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ויהי' נהגין זה עם זה, משא"כ אם בתוכם יהי' פירוד אז אינו מועיל הדיבוק להיות א':

ע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך להרחיק השנאה והפירוד (שבעו"ה לא אכשר דרי בזה) ובזה נזכה לגאולה, ומה שאומר הילקוט שהבאתי אמר לו הקב"ה כשאמרתי לך בגלות ראשונה כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה לא הי' מאמינים וכיון ששלמו שבעים שנה כתיב כה אמר מלך פרס אף עכשיו כשיגיע הקץ אני גואלם כו' יובן עפ"י מה שביארתי במ"א על הא דאמרינן במגילה (דף יב) אף דניאל טעה בהאי חושבנא כו' וכמו שאבאר:

והנה אמרינן במגילה (דף יב) אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתב בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מדקאמר בינותי מכלל דטעה ופירש"י בינותי בספרים לשון ספירה וחשבון עכ"ל, והוא דחוק דהא קאמר בינותי בספרים, והא שנדחק רש"י משום דאם הא דבינותי בספרים הוא בספר ירמי' א"כ איך קאמר אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר הי' דבר ה' אל ירמי' הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה הא אדרבא מירמי' משמע שהוא לגלות בבל כמו דקאמר במגילה (דף יב) מ"מ קשו קראי אהדדי כתיב מלאות לבבל (בירמי' כט) וכתיב לחרבות ירושלים אמר רבא לפקידה בעלמא א"כ משמע מירמי' דלגלות בבל א"כ איך קאמר בינותי בספרים למספר השנים אשר הי' לירמי' היינו למלאות לחרבות ירושלים ע"כ פירש רש"י דהאי בינותי בספרים הוא לשון ספירה וחשבון והוא דחוק ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מאי דכתיב (ירמי' לב) הדבר אשר הי' אל ירמי' מאת ה' בשנת העשירית לצדקי' מלך יהודה היא השנה שמונה עשרה לנבוכדנצר ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים כו' ויאמר ירמי' הי' דבר ה' אלי לאמר הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות ויבוא אלי חנמאל בן דודי כדבר ה' אל חצר המטרה כו' ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי אשר בענתות ואשקלה לו הכסף שבעה שקלים כו' ואכתוב בספר ואחתום ואעד עדים ואשקול הכסף במאזנים ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגליי כו' כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים כי כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל עוד יקנו בתים שדות וכרמים בארץ הזאת. ואתפלל אל ה' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נרי' לאמר כו' וצריך להבין דלמאי האריך כל כך בנבואה זאת שאמר לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים והנה אמרינן בגיטין (דף כב) ואמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא כדכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות והכתיב למען יעמדו ימים רבים התם עצה טובה קמל"ן וכן אמרינן בב"ב (דף כט) לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב שדות בכסף יקנו וכתיב בספר וחתום שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה א"ל אביי דילמא התם עצה טובה קמל"ן דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריין מאי קאמר אלא עצה טובה קמל"ן הכא נמי עצה טובה קמל"ן תדע דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ופירש"י ענה טובה קמל"ן כלומר לעולם חזקה הויא בשנה אחת ועצה טובה קמל"ן שיהא שטרו בידו מוכן לראי' ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:

ולכאורה צריך להבין דאם מפני עצה טובה לא הי' להראות במראה הנבואה ועוד קשה על הא דכתיב ואתפלל אל ה' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נרי' לאמר אהה אדני כו' הנה הסוללת באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עלי' מפני החרב והרעב כו' ואתה אמרת אלי אדני קנה לך השדה בכסף והעד עדים, הא ירמי' התנבא בעצמו (ירמי' כט) כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, אך הענין יובן בדרך דרוש עפ"י מאי דאמרינן בכתובות (דף כ) תנן התם התלולות הקרובות בין לעיר ובין לדרך אחד חדשות וא' ישינות טמאות הרחוקות חדשות טהורות ישינות טמאות איזהו קרובה חמשים אמה ואיזו זו ישינה ששים שנה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר קרובה שאין קרובה הימנה ישינה שאין אדם זוכרה כי' אמר רב חסדא שמע מינה מר' מאיר האי סהדותא עד שיתין שנין מידכר טפי לא מידכר, ולא היא התם הוא דלא רמי עלי' אבל הכא כיון דרמי' עלי' אפי' טובא נמי א"כ לדברי ר' מאיר בסהדותא דלא רמי עלי' עד ששים שנה מידכר. אבל בסהדותא דרמי עלי' אפי' טובא נמי, ופירש"י אבל הכא שעשאוהו עד בדבר אפי' טובא נמי סמכינן אסהדותי' אי מסהיד, וא"כ בסהדותא דרמי' עלי' דכיר אפי' יותר מששים שנה, וא"כ הכא בסהדותא דרמי עליי' לא הי' צריך ליתן השטר בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים דהא ר יוחנן אמר בגיטין (דף כב) דאפי' בשטרות כשר בעידי מסירה ג"כ אפי' על דבר שיכול להזדייף משום דהעדים ידעו התנאים, ואפי' בשטרות העומדים לראי' כמו שכתבו התוס' שם, וע"כ פריך והכתיב למען יעמדו ימים רבים ומשני התם עצה טובה קמל"ן, וא"כ לא הי' צריך ליתנהו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים דהא הי' הרבה עדים בדבר כמו דכתיב ואתן את ספר המקנה אל ברוך בן נרי' כו' לעיני חנמאל דודי ולעיני העדים הכותבים בספר המקנה ולעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה, אך לכאורה איפשר לומר שזה הקנין של השדה הי' שיהי' שייך לו לאחר שבעים שנה דהא נבוכדנצר צר על ירושלים כמו דכתיב הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים ואתה אמרת אלי קנה לך השדה בכסף כו', וא"כ עיקר הקנין הי' על לאחר שבעים שנה:

וא"כ לדברי ר' מאיר העדים אינם זוכרים לאחר ששים שנה כמו דאמר ר"ח בכתובות (דף כו ושם) האי. סהדותא עד שיתין שנין מידכר עפי לא מידכר, אך בגמ' אמרינן ולא היא התם דלא רמי' עלי' אבל הכא דרמי עלי' אפי' טובא נמי והכא הוי סהדותא דרמי עלייהו אם הי' מיוחדים לעדות, אך ה"מ אם הי' מאמינים באמונה גמורה שלבסוף שבעים שנה יעלו לא"י א"כ הוה סהדותא דרמי עליי', אבל באמת חסרה האמונה מהם כמו שהי כל מראה הנבואה שעוד יקנו שדות בא"י כמו דכתיב שם ונקנה השדה בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממה היא מאין אדם ובהמה נתנה ביד הכשדים, וכמו דכתיב (ירמי' לג) ויהי דבר ה' אל ירמי' לאמר הלא ראית מה העם הזה דברו לאמר שתי המשפחות אשר בחר ה' בהם וימאסם ואת עמי ינאצון מהיות עוד גוי לפניהם, ופירש"י שתי המשפחות המלכות והכהונה, וא"כ לא האמינו בדברי ירמי' שעוד ישובון, וא"כ אעפ"י שהעמיד ירמי' עדים, אעפ"כ לא יהי' זוכרים לסוף ששים שנה, אע"ג דאמרינן דאם רמי עלי' זוכרים אפי' יותר מששים שנה, אך כיון שלא האמינו לדברי ירמי' ואמרו ששתי המשפחות אשר בחר ה' בהם וימאסם. ואמרינן במדרש סוף איכה אמר ר' שמעון בן לקיש אם מאיסה לית הוא סבר ואם קצפה אית סבר דכל מאן דכעיס סופי' להתרצו', אך שלירמי' הושב מאיסה על שאמר המאוס מאסת את יהודה כו' כמו דכתיב כה אמר ה' אם ימדו השמים ממעל ויחקרו מוסדי הארץ גם אני אמאס בכל זרע ישראל, אבל ישראל אמרו שמאס ה' את שתי המשפחות ולא האמינו שיחזרו וישובו לא"י, וא"כ אעפ"י שהעמידם עדים, אעפ"כ לא יכנסו הדבר בלבבם והוי כמו סהדותא דלא רמי עליי', [ואיפשר דאפי' ר' יהודה יודה בזה דהתם יודע שצריך להעיד לענין טומאה, ע"כ זוכרים העדות אפי' לאחר ששים שנה, אבל הכא כיון שלא האמינו שיחזרו א"כ לא יהי' זוכרים העדות ובפרט בשטר העומד לראי' שיש בו תנאים בודאי לא יהי' זוכרים לסוף ששים שנה, אעפ"י שנעשה בפירסום כמו דכתיב ואקח את ספר החתום ואת הגלוי וא"כ בודאי מצאו עדות אך כיון דלא רמי עליי' ע"כ לא יהי' זוכרים העדות וע"כ נצטווה ירמי' לשומו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים ולא יסמוך על עדותם, [אך לפי"ז לא יתיישב הסוגי' דגיטין (דף כב] ודב"ב (דף כט) דמשני עצה טובה קמל"ן אבל אי אמרינן דאתי כר' יהודה דס"ל בכתובות (דף כ) דישינה שאין אדם זוכרה אתי שפיר ומה שביארתי הוא לדברי ר' מאיר ודו"ק]:

וע"כ כיון ששמע ירמי' ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים מפני שלא יזכרו העדות מצד שחסרה האמונה, וע"כ חשב אולי הוא הגאולה לסוף שבעים שנה הוא מחמת האמונה וכמו דכתיב תבואי תשורי מראש אמנה כמו שיהי' הגאולה העתידה, ע"כ כיון שאינם מאמינים א"כ לא יזכו לגאולה, ע"ז השיב לו ה' הממני יפלא כל דבר, וכן ביארתי במ"א על הא דכתיב (יחזקאל לז) הי' עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והנה מלאה עצמות, והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר אדני ה' אתה ידעת ויאמר אלי הנבא על עצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ה', ואמרינן בסנהדרין (דף צב) ומאן נינהו מתים שהחי' יחזקאל אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחי' המתים שנאמר ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותינו נגזרנו לנו כו' ר' יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא, וכבר ביארתי במ"א על הא דאמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שהענין הוא כמו שפירש רש"י (ביחזקאל לז) והעבירני עליהם סביב לבקעה ולא הכניסו לתוכה לפי שהי' כהן, וכתב הרד"ק ומה שפירש רש"י סביב לבקעה ולא הכניסו לתוכה כדי שלא יטמא לפי שהי' כהן א"כ איך צוהו להעביר התער על ראשו ועל זקנו כו' ועוד הא אמר ויניחני בתוך הבקעה אלא הכל הי' במראה הנבואה ע"כ, ועיין בסנהדרין (דף צב) אך איפשר לומר כמו שפירש רש"י שאעפ"י שהי' בתוך הבקעה, אעפ"כ לא הלך על העצמות אלא מרחוק כדי שלא יגע, אפ"ה אי איפשר להרחיק מטומאת אוהל, וע"כ אומר רב שהם אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו ואמרינן בנזיר (דף נד) דקרא לרבות את הקבר שלפני הדיבור למגע מכלל דבאוהל לא מטמא, וע"כ כיון שהי' בני אפרים שמנו לקץ וטעו ע"כ אינם מטמאים באוהל, ומטומאת מגע איפשר ליזהר שלא ליגע ע"כ כתיב והעבירני עליהם סביב לזהר ממגע, אך האמוראים דסברי דהי' לאחר הדיבור וכן לר' יוחנן שאומר דאלו המתים שבבקעת דורא, איפשר לומר כמו דאמרינן בחולין (דף קכד) קולי' המת וקולי' כו' הנוגע בהם בין סתומים כו' טמא ואמרינן בגמ' נוגע אין אבל מאהיל לא ה"ד אי דאיכא כזית בשר באוהל נמי ליטמא דליכא כזית בשר, ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעלי' הוא באוהל נמי ליטמא כו' אביי אמר לעולם מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והב"ע בששפה כו', וא"כ עצם שיש בו מוח מטמא באוהל כיון שמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ע"כ חשוב אבר ומטמא באוהל,

וע"כ כיון שהי' עצמות יבישות פי' שאין בהם מוח, ע"כ העביר את יחזקאל סביב דהיינו שהי' נזהר מטומאת מגע, אעפ"י שאינו יכול לזהר מטומאת אוהל, אעפ"כ כיון שהם עצמות יבישות ע"כ אינם מטמאין באוהל, ועוד איפשר לומר הא שאומר שיבשות הוא כמו דאמרינן בחולין (דף קכה) והב"ע בששפה וכד"ר אלעזר דאמר ר' אלעזר קולית ששפה לאורכה טמאה (ופירש"י ואפי' אין בה לא בשר ולא מים דמוח שהי' עתיד לבוא מבפנים מעלה ארוכה וכיון דדכוותה בע"ח מעלה ארוכה השתא נמי אבר הוא ולא בעי שיעור) לרחבה טהורה (ופירש"י לרחבה סביב סביב ואפי' במקום א') וסימנך דיקלא (פירש"י אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתייבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שיקלף, ואם תקליפנו לארכו ותשתייר צדו א' יש דרך לשרף לעלות). וע"כ הי' יכול לילך משום דאינם מטמאים באוהל, וע"ז הראה לו דאעפ"י בבע"ח כה"ג אינו מעלה ארוכה ע"כ הראה לו דאעפ"י שכפרו בתחית המתים דאפי' בחיים ג"כ אינו מעלה ארוכה משום דאין לו חלק לעוה"ב, אעפ"כ הראה לו סימן שיחיו העצמות האלה, [ועיין מה שפירש"י בסנהדרין (דף צג) בד"ה העצמות כו' וסימן זה לכל ישראל שגם הם עתידין להחיות ולא מן הדין חיו דהא אמרן הכופר בתחית המתים אין לו חלק לעוה"ב אלא משום סימן חיו') וע"כ אמר לו ה' התחיינה העצמות האלה, פי' כיון שיחזקאל עבר עליהם א"כ מוכח דהם עצמות יבשות ואינם יכולים להעלות ארוכה שאין בהם מוח מבפנים, ע"כ התחיינה העצמות האלה, ע"ז השיב לו ה' אתה ידעת, וע"כ התחיל מהעצמות שאמר ותקרב עצם אל עצם, וכבר ביארתי ע"ז במ"א על מה שכתב הרד"ק שנקשרים העצמות תחילה, אך הראה ליחזקאל שאעפ"י שבאלה העצמות אין בהם מוח, אעפ"כ יחיו ויעלו ארוכה להיות קרב עצם אל עצם. והי זה להראות שאעפ"י שאמרו יבשו עצמותינו אבדה תקותינו נגזרנו לנו חיו, וכן הוא הסימן לגאולה שאעפ"י שנתייאשו מהגאולה אעפ"כ יגאלו], וכן בירמי' הי' להראות שיגאלו אעפ"י שאינם מאמינים לדבריו, וע"כ אין מועיל עדותם שיעידו בתורת עדות משום דלא הוי עדות דרמי עלי' וע"כ לא יוכלו להעיד לסוף שבעים שנה דבתר שיתין שנין לא מידכר, וע"כ צוה לתתו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים:

וא"כ הא דכתיב גבי (ירמי' לב) כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתים בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים הוא רק מפני שלא הי' מאמינים שיגאלו וע"כ הוי סהדותא דלא רמי עלייהו, וע"כ לא ימצא עדים לאחר שבעים שנה, וע"כ אמר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, וא"כ מוכח דהא דקאמר ירמי' למלאות לבבל שבעים שנה הוא בודאי לחרבות ירושלים, דאי אמרינן לגלות יהייכין שהוא הי' בשמונה לנבוכדנצר א"כ כבר עברו עשרה שנים דהא הי בשנת שמונה עשרה לנבוכדנצר כמו דכתיב (ירמי' לב) הדבר אשר הי' אל ירמי' מאת ה' בשנה העשירית לצדקי' מלך יהודה היתה השנה שמונה עשרה לנבוכדנצר וא"כ הי' זוכרים העדות דהא עד ששים שנה זוכרים עדות אעפ"י דלא רמי עליי' ובפרט לפי מה שכתב הראב"ע (דניאל ט) בשם הגאונים כי דניאל החל לחשוב החורבן מעת שהוליך נבוכדנצר יהויקים אל בבל כו' עיי"ש א"כ עברו הרבה שנים מהשבעים שנה א"כ הי' זוכרים העדות אע"ג דלא רמי' עלייהו. וא"כ מוכח מזה שהחשבון הי' לחורבות ירושלים, וע"ז אמר בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר הי' דבר ה' אל ירמי' הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה פי' שמוכח מהא דירמי' שהמספר היא לחרבות ירושלים, ואיפשר לומר הא דקאמר בינותי בספרים היינו מהנבואה שהי' שיתן את הספרים אל כלי חרס ימים רבים כמו דכתיב (ירמי' לב) כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל לקוח את הספרים האלה ואת ספר המקנה הזה ואת החתום ואת הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, וא"כ מוכח שהחשבון של שבעים שנה הוא לחרבות ירושלים, וע"כ התפלל ע"ז הטה אלקי אזניך ושמע פקח עיניך וראה שוממתינו הקשיבה ועשה אל תאחר כו' כי שמך נקרא על עירך ועל עמך פי' וא"כ כיון ששמך נק' על עירך ועל עמך, א"כ הי' מן הצורך למנות השבעים מהגלות שאעפ"י שלא נחרבה ירושלים אעפ"כ כיון שגלו ישראל הוי חורבן דהא שמך נק' על עירך ועל עמך, וה' ינחמנו בנחמות ציון וירושלים אמן:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה