אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ב לשבת נחמו - דרוש כז
איתא במדרש פ' שמיני ד"א וזאת הבהמה הה"ד כל אמרת אלוק צרופה רב אמר לא ניתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות וכל כך למה שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו, אר' יודן בר' שמעון כל בהמות ולויתן הם קניגין של צדיקים לעתיד לבוא וכל מי שלא ראה קניגין כו' בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטים בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נועץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא, ולא כך תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים מפני שהם חונקין, א"ר אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא, א"ר ברכי' בשם ר' יצחק אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא אכל נבילות בעוה"ז כו' הה"ד וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבוא לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת החי' אשר תאכלו:
והנה תחילה נבאר קצת המדרש במה שאומר כיצד הם נשחטין כו' ולויתן נועץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא, איפשר לומר דפליגי בהא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף טז) אלא צור וקנה לכתחילה לא, ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ומשני לא קשי' כאן בתלוש כאן במחובר דאמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע ר' פוסל ור' חייא מכשיר וא"כ האי סנפירין הוי מחובר, וע"כ קאמר מי שלא ראה קניגין כו' בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטין בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נועץ לבהמות בסנפירו ונוחרו, וחכ"א זו שחיטה כשירה היא, וצא כך תנינין הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין כו' מפני דסברי כר' חייא דס"ל דשחיטה במחובר כשירה וע"כ איתא במדרש וחכ"א זו שחיטה כשירה ולא כך תנינין הכל שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים מפני שהם חונקים ואמאי דלגו מן המשנה הא דציפורן כמו דתנן בחולין (דף ט"ו) חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והציפורן מפני שהם חונקים אך לפי מה שביארתי שחכמים סברי כר' חייא דמכשיר במחובר וע"כ לא חנא ציפורן דהטעם בציפורן הוא מפני שהוא מחובר והא דתנא במתניתין מפני שהם חונקים אשארא קאי ולא אציפורן כמו שפירש רש"י שם, [ובזה שביארתי המדרש יש להביא ראי' במה שכתב בתשובות הגאון רע"א (ס' כ"א) שלא ידע ראי' ברורה לפסול השחיטה בציפורן של בהמה משום מחובר דמחובר לא הוי אלא ציפורן של אדם משום דהוקש לקרקע, אבל לא ציפורן של בהמה דלפי מה שביארתי המדרש מוכח דסנפירין הוי מחובר, אלמא מה שמחובר לב"ח הוי מחובר, ועיין בגיטין (דף י"ט) על הקרן של הפרה ונותן לה את הפרה כו' ובירושלמי (פ"כ דגיטין ה' ג) ר' יונה בעי אף להכשר זרעים כן חשב שירדו על הבהמה ומן הבהמה על האוכלין כו' משמע דלרבנן לא חשיבו כתלוש לענין הכשר, ועיין שם בק"ע ויש לחלק בין הכשר לשחיטה]:
ותחילה נקדים מה שהקשה הדורש לציון (דרוש א) על הא דאמרינן במנחות (דף מ"ה) וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי, א"ר יוחנן פרשה זו אלי' עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטרך לי' ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמל"ן, וכתבו התוס' הואיל ואשתרי מליקה, אע"ג דלעיל (דף ה) פרכינן שכן מצותו בכך, וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא, מ"מ אתא לאורוי' לך דלא נטעי למילף מיני' כו', והנה הדורש לציון כתב שם ולכאורה דברי הגמ' צריכין אנו להבין דמהיכי תיתי נימא דאשתרי להו נבילה מדאשתרי מליקה הרי אכילת קדשים עשה הוא וכל עשה דוחה ל"ת, ומנ"ל דאשתרי נבילה כו', אלא שמוכרח שהותר להו ולא משום דחי' דאל"כ הא איפשר שיאכלו כהנים רבים עד שיגיע לכל א' פחות מכשיעור פחות מכזית וחצי שיעור מותר מן התורה כו' ובהכי מתורץ קושי' התוס' דבשלמא כלאים לא צריך למימר להו מדאשתרי בגדי כהונה דשם הטעם משום עשה דוחה ל"ת, אבל במליקה אין הטעם משום דעשה דוחה ל"ת, אלא משים דהותרה וע"כ הוה אמינא דהותר נבילה לגבייהו, וע"כ איצטריך קרא דכל נבילה וטריפה כו' לא יאכלו הכהנים, אבל ר' יוחנן לשיטתו דסובר ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור א"כ מליקה וכלאים שוים דהטעם משום עשה דוחה ל"ת ופרשה זו מליקה עתיד לדורשה, [ובאמת גם לר' יוחנן מוכח דהוא בתורת היתר דאלו"ה טפי היו עדיף שיאכלו כולם פחות פחות מחצי שיעור משיאכלו כשיעור, אלא ודאי שהוא בתורת היתר, משא"כ בכלאים אם נאמר דלא הותר רק בעידן עבודה, א"כ איפשר שהוא בדרך דחי', ועיין בספרי ע"י (ס' א)]
והנה שם השיג עליו בנו בהג"ה דאיך איפשר שיאכלו כולם פחות מכשיעור דא"כ אינו מקיים עשה דאכילת קדשים דאין אכילה פחות מכזית ובטל מצות עשה דקאמר רחמנא תאכל דלא מקיים העשה עד שיאכל כזית כמו באכילת פסח שצריך לאכול כזית ועיי"ש שהביא סוגי' דיבמות (דף מ) דאינו מקיים מצות דאכילת קדשים ומנחות אם אכלו באכילה גסה, דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ואכילה גסה לא שמה אכילה, וכתב דלענין שיעור אכילה בכזית הוא מסופק, עיי"ש שהאריך בזה, ועיין שם בתוס' ביבמות ד"ה מאי כו' ואיפשר שיש לחלק בין פסח שהוא חובת הגוף, לענין אכילת קדשים שאינה חובת הגוף, והראי' דהא אמרינן בזבחים, (דף צט) דקטן נמי אוכל בקדשים אלא דאינו מחלק, אלמא אע"ג דקטן לאו בר מצוה הוא אעפ"כ אוכל, ואין כאן מקום להאריך בזה.
אך אעפ"כ נראה לי שא"א לומר כמו שכתב הדורש לציון דלמ"ד חצי שיעור אסור מדרבנן ע"כ איפשר שיאכלו הכהנים פחות מחצי שיעור. דא"כ תקשה על הא דאמרינן בנזיר (דף כט) מאי טעמא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר וריב"ח אמר ר"ל כדי לחנכו במצות כו', בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אהכי כי מיטמא מייתי קרבן ציפורים ואכיל כהן מליקה, אלא לריב"ח אמר ר"ל הא קא אכיל נבילה ומשני קסבר כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ לדברי הדורש לציון שסובר דיוצאים באכילת כהנים פחות מחצי שיעור, וא"כ אמאי לא קאמר הש"ס דר' יוחנן ור"ל אזלי לטעמייהו דר' יוחנן דאמר דחצי שיעור אסור מן התורה, ע"כ אומר הלכה היא בנזיר, דאלו"ה איך אכיל כהן מליקה אם מטמא ומייתי ציפורים אבל לר"ל שסובר דח"ש אסור מדרבנן, ע"כ סובר כדי לתנכו במצות, וע"כ אתי חינוך דרבנן ודחי אכילת כהנים בחצי שיעור דהוי ג"כ מדרבנן וכמו דמשני קא סבר כריב"י דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ואע"ג דמדרבנן יש שחיטה לעוף, אפ"ה אתי חינוך דרבנן ודחי להא, וכמו דמשני התם לענין הקפה קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן, וכן משני התם לענין חולין בעזרה קא סבר חולין בעזרה דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי חולין בעזרה דרבנן, וא"כ לישני טפי דר"ל אזיל לטעמי' דס"ל דח"ש מדרבנן, ע"כ אתי חינוך דרבנן ודחי הא דח"ש דרבנן אלא ודאי דאין יוצאים באכילת כהנים פחות מח"ש, דבעינן דווקא שיהא שיעור אכילה בכזית:
[וכ"ת דע"כ לא משני הש"ס דר"ל אזיל לטעמי' דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן, דא"כ איך קתני סתמא האיש מדיר את בכי נזיר דמשמע כמו בנזיר עצמו ה"ל לפרושי דיאכלו הכהנים פחות מח"ש, זה אינו, וכמו שאבאר דלכאורה קשה דאיך משני דקא סבר ר"ל אין שחיטה לעוף מן התורה דמ"מ הוי טריפה, וכמו שהבאתי בספרי כ"י (ס' י) על השושנת העמקים שהקשה דאפי' אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה קשה דמ"מ טריפה הוי בשבירת המפרקת עם החוט, ועיי"ש שתירץ דמלק בלא החוט, והשגתי עליו שם דבלאו"ה ניחא שפיר דהא אמרינן בחולין (דף כ) מסתברא כמאן דאמר אף שחזיר א"כ איפשר בהחזרת סימנים, א"כ לא הוי טריפה עיי"ש, וא"כ תקשה דמ"ט איך סתמא האב מדיר את בנו בנזיר, ומשמע כמו בנזיר עצמו, והא בנזיר עצמו אפי' אם אינו רוצה להחזיר נמי הרשות בידו דהא אמרינן אף מחזיר, דכיון דאשתרי מליקה לגבי', אבל האב שמדיר את בנו בנזיר כיון שהוא מדרבנן א"כ צריך להחזיר דווקא, וא"כ אעפ"י שלא פירש במתניתין, אעפ"כ הכונה היא שאינו כשאר נזירים, אלא צריך להחזיר דווקא, ולא כמו סתם כזיר דאמרינן אף מחזיר, וא"כ הי' יכול לתרץ דר"ל אזיל לטעעי' דס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, וע"כ אתי חינוך דרבנן ודחי אכילת נבילה בחצי שיעור דהוי מדרבנן, אלא ודאי דאין יוצאים במה שהכהנים אוכלים פחות מכשיעור וע"כ משני קא סבר ר"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה]:
והנה ראיתי להדורש לציון (בדרוש ח) שתירץ דמזה מוכח דמליקה הוא בתורת היתר למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה, דהא כיון דאמרינן דאף מחזיר א"כ מוכח דמליקה היא בתורת היתר ולא בתורת דחי' עשה לל"ת. דהא מליקה לא הוי נבילה כלל כיון דאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא דטריפה היא מצד שנשברה השדרה ומפרקת קודם שהגיע לסימנים דמליקה מן העוף הוא א"כ לבני ר' חייא דסברי מצות מליקה מחזיר סימנים אחורי עורף, א"כ אפי' טריפה לא הוי וכשירה גמורה היא אלא דמסקינן שם אף מחזיר סימנים והברירה ביד כהן נמצא מליקה מסורה ביד כהן ואי בעי עביד לה בהכשר גמור בלי שום טריפות ואי בעי טריף לה כגון אי לא מחזיר סימנים. וא"כ ליכא למימר היתר מליקה משום דעשה דוחה ל"ת שהרי יכול לקיים שתיהן, ואעפ"כ אשתרי טריפה לגבייהו היכי דלא החזיר סימנים, והוה אמינא דתשתרי טריפה בכל מקום, ושפיר הזהיר יחזקאל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים ואגב טריפה נקט נמי נבילה עכ"ד:
ואעפ"י שלכאורה הוא דבר תמוה דלמאי יהי' מותר לעשותה טריפה במליקה כיון שאין מצותו בכך, והא דמצינו כמה דברים דאשתרי היינו שהיא בתורת היתר כיון שמצותה בכך, וגזירת הכתוב היא, וכמו שביארתי כל זה בספרי ע"י (ס' א), מה שהיא בתורת היתר, ומה שהיא בתורת דחי' דכל שאיפשר להתקיים המצוה בלא עקירת הלאו הוי בדרך דחי', וכל שאי איפשר למצוה להתקיים בלא עקירת הלאו הוי בדרך היתר אבל מ"מ צורך מצוה הוא, אבל מה שאינו לצורך מצוה לעבור על לאו דטריפה זה לא מצינו, והא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כא) רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי התם שאני משום דביאה ראשונה הותר במלחמה משום דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ע"כ אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, אבל שיהא מותר לכתחילה מה שאין צריך להמצוה, דמצד מליקה בעצמותה אם יחזיר לא הוי לא נבילה ולא טריפה, וא"כ למאי יחזיר הגע עצמך אם הי' טריפה מתחילה אמרינן בזבחים (דף סט) דפליגי תנאי אם מטהרת טריפתה מטומאתה, וא"כ אם נטרפה במליקה עצמה כגון אם לא מחזיר שרי, מהו החילוק אם נטרפה מקודם לנטרפה בעת מעשה כיון שאין צורך למצוה בכך, דהא איפשר להחזיר וע"כ הי' איפשר לומר דהא דסברי בני ר' חייא אף מחזיר היינו אי אמרינן דיש שחיטה לעוף מן התורה א"כ ממ"נ הותר נבילה דהא הוא מולק בציפורן וציפורן הוי מחובר, ועוד דמ"ד מחזיר קא סבר דמוליך ומביא במליקה פסול, וא"כ ה"ל דורס וע"כ כיון דאשתרי נבילה לגבי', א"כ מהו הנ"מ אם יחזיר סימנים אי לא יחזיר כיון דמ"מ הוי נבילה, אבל אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ לא הותרה נבילה כלל, וא"כ אמאי לא יחזיר הסימנים לאחורי העורף, ע"כ הי' איפשר לומר דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מחזיר דווקא, וא"כ ליכא הוכחה דמליקה הוי בתורת היתר דהא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ מחזיר דווקא. וא"כ לא אשתרי לא נבילה ולא טריפה, ולמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה, א"כ איפשר לומר דהוי בדרך דחי' דעשה דוחה ל"ת דהא אי איפשר בענין אחר, ומ"ש מכלאים דלא אזהר יחזקאל על כהנים שלא ילבשו כלאים כיון דהותר להם במקום עבודה, אך לדעת התוס' בחולין (דף לב) שכתבו דאם נטרפה מתחילה ואח"כ נתנבלה דחייב אף משום נבילה ומשום טריפה ודאי חייב א"כ אפי' אי אמרינן דיש שחיטה לעוף מן התורה מוכח דהוי בתורת היתר דאל"כ למאי תתיר התורה טריפה ונבילה כיון דסגי אם תהי' נבילה בלחוד, וא"כ מוכח לכ"ע דהוי בתורת היתר:
אך שמהגמ' דחולין (דף כ"ח) משמע דאפי' אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה אפ"ה אמרינן דאף מחזיר דאמרינן ת"ש מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נהי נמי דכי תבר לה שדרה ומפרקת הוי לה טריפה ותהני לה סכין לטהרה מידי נבילה אלמא דאפי' אי אין שחיטה לעוף מן התורה, אעפ"כ יכול שלא להחזיר סימנים לאחורי העורף, ואי אמרת דאין שחיטה לעוף מן התורה מחזיר דווקא א"כ איך קאמר נהי דכי תבר לה שדרה ומפרקת ה"ל טריפה, ואמאי הוי טריפה כיון דמחזיר דווקא, ועיין במהר"ם שם בתוס' ד"ה רבי היא כו' עיי"ש ודו"ק, [ועיין מהרש"א בתוס' חולין (דף ל) בד"ה קדשים כו' וא"ת נימא מיגו דאתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי איסורא להדיוט וכתב המהרש"א וזה לשונו ק"ק כיין דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילה להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף והקטר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין ויש לחלק דלשם א"א בענין אחר, ולכאורה הא היא גמ' מפורשת במנחות (דף ה) מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה ופירשו התוס' שקדושתה גורמת לה להיות מליקה ואינה מותרת בשחיטה כשאר חולין וא"כ אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה, ואף מחזיר א"כ יכול לעשות באופן של היתר דהיינו להחזיר סימנים, וא"כ איך סותר שלא להחזיר הא לא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ויש ליישב ודו"ק:]
והנה לכאורה אי איפשר לומר דמליקת קדשים הותרה מטעם דעשה דוחה ל"ת כמו שביארתי במ"א על הא שהקשה הש"א (ס' צ"ו) דאמאי אמרינן בחולין (דף פ"ט) ג"ה נוהג במוקדשין ופריך בגמ' פשיטא משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' ושקיל וטרי בהא טובא, וכן בפסחים (דף פ"ג) אמר ר"ח לא נצרכא אלא לב"ה ואליבא דר"י כו' ואלא תיפשוט דספוקי מספקא לי' לר' יהודה דאי מיפשט פשיטא לי' ההיא דהתירא ניכלי' ודאיסורא נשדיי' כו', והקשה מאי פריך פשיטא אדרבא ה"ל לאקשוי' לאידך גיסא אמאי נוהג במוקדשים ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דג"ה דהא האי תנא ס"ל דיש בגידין בנ"ט כדאמר התם בגמ' וה"ל בכלל ואכלו את הבשר, וכמו שהאריך שם הש"א דניתי עשה דפסח דואכלו את הבשר ונידחי לל"ת דג"ה דהא מ"ע דואכלו את הפסח על כל הפסח קאי ולא על כזית ממנו דהוא שיעור אכילה כדמוכח בספ"ט דזבחים (דף צ"ו) גבי כל אשר יגע בבשרה יקדש אם פסולה היא תיפסול דפריך וניתי עשה כלומר דאכילת קדשים וידחה ל"ת והרי אע"ג דיש שם בשר הרבה מן הקרבן שלא נפסל אפ"ה אמרינן ניתי עשה כו' עיי"ש:
וע"כ הי' נראה לי לכאורה ליישב דאין עשה דישנו בשאלה דוחה לל"ת דאינו בשאלה, וכמו דאמרינן בפ"ק דיבמות (דף ה) אלא אתי מראשו דהך תנא דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אפי' מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, אלמא הא דאיתא בשאלה קיל יותר דעשה דוחה אפי' ל"ת ועשה, וע"כ עשה דאיתא בשאלה אינו דוחה לל"ת דאינו בשאלה, וכן כתב הט"א בר"ה (דף כ"ח) ותירץ בזה קושי' התוס' בעירובין (דף ק) שהקשו דליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת דב"ת, וע"כ כתב דמיירי בבכור דהוי מתן א' ובכור ליתא בשאלה דהא קדוש מרחם, וא"כ הל"ת אלים דאינו בשאלה והעשה דמתן ד' הוא מקדשים שישנו בשאלה, וע"כ לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת.
אלא שהקשה אח"כ דא"כ איך אמרינן בשבת דף כ"ד) אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, ומוכיח מזה למילה שלא בזמנו דאינו דוחה שבת, דהא איפשר לומר דשאני הכא דאיפשר בשאלה ותירץ הט"א דהא לאו מילתא היא דקרא דעולת שבת בשבתו מיירי בקרבן ציבור, ובא מתרומת הלשכה שמעורב בו שקלי ישראל ואין לו בעלים מיוחדין שאיפשר לשאול עליו דמאן מפיס משקלים של מי בא קרבן זה וכתב עוד ואי תקשה שהרי לחזקי' נפקא לי' התם למילה שלא בזמנו שאינו דוחה יו"ט מנותר דפסח שנאמר והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר אלא ליתן בוקר שני לשריפתו ולא ביו"ט דאין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת דיו"ט והא פסח דקרבנות יחיד הוא ואיפשר בשאלה ומאי ראי' היא זו למילה שלא בזמנו דאי איפשר בשאלה שלא תדחה יו"ט, וכתב הט"א אומר אני אף דא לא תברא דהא מ"ע להקריב פסח בזמנו בי"ד בניסן ואם בשעה שנעשה נותר שהוא ט"ו בניסן ישאל עליו הוי לי' חולין למפרע ולא יצא ידי חובת פסח, ועשה זו של חיוב פסח אינו בשאלה, ואעפ"י דשריפת נותר איפשר לעקרו ע"י שאלה מ"מ כיון דע"י שאלה זו היא גרמה לעקור מצות עשה של פסח למפרע דלא שייך גבי' שאלה אם איתא דעשה דוחה לל"ת דיו"ט ראוי הי' לשריפת נותר למידחי יו"ט דא"א בשאלה דא"כ אתה מבטל ועוקר למפרע למ"ע שאינו תלוי בשאלה, אלא ש"מ דאין עשה דוחה לל"ת דיו"ט ומכאן אתה למד לעשה דמילה נמי עיי"ש:
אך עכ"ז לא יתיישב עדיין דלפי דברי הש"א הוי שריפת נותר דפסח כמו עשה שאינו בשאלה, אע"ג דעל הנותר יכול לשאול, אעפ"כ כיון דאם ישאל נמצא דמבטל מ"ע דפסח למפרע, ע"כ הוי כמו שאינו בשאלה, וא"כ תקשה דהא הש"א בעצמו כתב שם לפי מה שפירש בר"ה (דף כ"ח) בפלוגתא דר"א ור"י בנתערב מתן א' במתן ד' היינו מתן א' של בכור במתן ד' וע"כ לא אתי עשה דמתן ד' ודחי לל"ת דבב"ת כמו שהקשו התוס' משום דלא אתי עשה דמתן ד' שישנה בשאלה ודחי לל"ת דבל תוסף דבכור שאינו בשאלה, ופירש שם דר"א ור"י אזלי לטעמייהו דר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש בערכין (דף כ) ע"כ ס"ל דינתן במתן ד' משום דאתי עשה דמתן ד' שאינו בשאלה לר"א ודחי לל"ת שאינו בשאלה, משא"כ לר"י דס"ל דמהני שאלה בהקדש כמו דאיתא בערכין (דף כ), ע"כ ס"ל דינתן במתן א' משום דלא אתי עשה דמתן ד' שישנו בשאלה ודחי לל"ת דבל תוסיף דליתא בשאלה, והקשה הט"א דאיך מהני שאלה הא יהי' חולין בעזרה ותירץ דחולין ממילא קא הוי כמו דאמרינן במנחות (דף מ"ח) גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות ואח"כ הקשה דהתינח היכא דהמקדיש עצמו יקריבו דאיפשר בשאלה, אבל היכא שמת ובנו מקריבו אינו בשאלה דא"א לשאול על ההקדש, ותירץ כיון דשם עשה זו איתא בשאלה בהקריב המקדיש עצמו אפי' הקריבו היורש לא פקע שם שאלה מיני' עכ"ל עיי"ש, וכתב דגדולה מזו מצינו בהא דפ"ק דיבמות (דף ה) דעשה דתגלחת מצורע דוחה לעשה ול"ת דתגלחת דנזירות הואיל ונזיר ישנו בשאלה פסיק ותני דדוחה לעשה ול"ת דנזיר אפי' בנזיר שמשון שאינו בשאלה כדאמרינן פ"ב דנזיר (דף י) ובע"כ ה"ט דשם נזירות חד הוא כ"ש הכא דהאי קרבן גופא הי' איפשר לו בשאלה כשהקדישו אביו, אלמא דאמרינן דאזלינן בתר העיקר אע"ג דעכשיו אי איפשר לשאול עליו, אעפ"כ כיון דעיקרו הוי מידי דאיתא בשאלה, ע"כ מקרי עשה דישנו בשאלה, וא"כ גבי נותר ג"כ אע"ג דאי איפשר לשאול עליו דא"כ יבטל מ"ע דפסח, אעפ"כ כיון דעיקרו הוי בשאלה, א"כ הוי עשה דבשאלה, וא"כ תקשה דמאי מייתי ראי' בשבת (דף כ"ד) מנותר דכתיב והנותר ממנו עד בוקר כו' ליתן בוקר שני לשריפתו ונפקא לי' לענין מילה שלא בזמנה דאין דוחה יו"ט, דילמא משום דעשה דנותר הוי מידי דישנה בשאלה, וע"כ לא דחי לל"ת דיו"ט דליתא בשאלה, אע"ג דאי איפשר לשאול עליו דא"כ יבטל מ"ע דפסח. מ"מ כיון דעיקרו הוי בשאלה הוי כמו עשה דישנו בשאלה, משא"כ לענין מילה שלא בזמנה:
ע"כ נ"ל ליישב דאין לומר דשאני גבי נותר דאיתא בשאלה ע"כ אינו דוחה לל"ת דיו"ט משום דליתא בשאלה, דזה אינו דהא התוס' כתבו בפסחים (דף ה) דאמרינן התם ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, וכתבו התוס' אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר פ' כל שעה (דף כ"ו) גבי ערלה בישלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותר והוא הדין חמץ כו' א"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט אעפ"י שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף כו' וא"כ הכא נמי אם ישאל על הפסח א"כ לא הוי נוחר ושרי ליהנות מן הגחלים ואגלאי מילתא למפרע דהי' יכול ליהנות ממנו וא"כ לא הוי דומי' דנדרים ונדבות, דהא יכול ליהנות מהגחלים, וא"כ לא עבר על ל"ת למפרע, וע"כ יליף כמו שאין עשה דנותר דוחה לל"ת דיו"ט הכא נמי לענין מילה שלא בזמנה דלא דחי יו"ט דליכא למדחי דשאני גבי נותר משום דאיתא בשאלה, דא"כ הל"ת דיו"ט נמי איתא בשאלה, דהא אם ישאל על הפסח ממילא לא יעבור על שריפת נותר דהא מותר ליהנות בגחלים ולא דמי לנדרים ונדבות דהא מתחילה נמי שרי ליהנות וע"כ יליף לעלין מילה שלא בזמנו דליכא למדחי דגבי נותר שאני משום דעשה דשריפת נותר איתא בשאלה, משא"כ ליו"ט דכמו דמהני השאלה גבי נותר ה"נ מהני השאלה לענין יו"ט ויש לדחות ודו"ק:
וא"כ כיון שביארתי דאין עשה דשאלה דוחה לל"ת שאינו בשאלה, ואפי' בפסח דא"א לשאול דע"כ מבטל מצוה דפסח אעפ"כ כיון דשם עשה זו איתא בשאלה ע"כ הוי עשה דשאלה, א"כ איפשר לומר דע"כ לא אמרינן גבי פסח שיבוא עשה דפסח וידחה לל"ת דגיד, כמו שהקשה הש"א (ס' צ"ו) דהא עשה דפסח ישנה בשאלה, משא"כ לל"ת דגיד, ואע"ג דא"א לשאול על הפסח דא"כ יבטל מ"ע דפסח. אעפ"כ כיון דעיקרה ישנה בשאלה, ע"כ הוי עשה דשאלה כמו שביארתי, וא"כ לפי"ז הי' איפשר לומר דע"כ אמרינן במנחות (דף מ"ה) רבינא אמר כהנים איצטריכא לי' ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמל"ן, והקשו התוס' אע"ג דכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא דבשלמא בכלאים איפשר לומר שהוא על דרך דחי' דעשה דוחה ל"ת, כמו שכתב הדורש לציון משא"כ במליקה דאי איפשר לומר שהוא על דרך דחי' דעשה דוחה ל"ת דאיך ידחה עשה דקדשים דאיתא בשאלה לל"ת דנבילה דליתא בשאלה, אלא ודאי שהוא בתורת היתר, וע"כ הוי אמינא בלא קרא דאשתרי נבילה לגבייהו, ע"כ קמל"ן קרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמא בה משא"כ בכלאים בבגדי כהונה, דאיפשר לומר שהוא על דרך דחי' [אך אעפ"כ אי איפשר לומר שהוא על דרך דחי' דעשה דוחה לל"ת דהא בעידנא דלבש אכתי לא מקיים העשה אלא בעידנא דמקריב, וא"כ אי איפשר שהוא בתורת עשה דוחה לל"ת דהא לא הוי בעידנא, וכן הקשה בש"א (ס' כ"ט) ועוד כיון דהעשה הוא בשעת הקרבן, א"כ הקרבן ישנו בשאלה, ואע"ג דקרבן צבור ליתא בשאלה מ"מ קרבן יחיד איתא בשאלה, ועיין בספר המצוות להרמב"ם (מצוה ל"ג) שעונה ללבישת בגדים מ"ע בפ"ע, וא"כ לכאורה איפשר לומר דליתא בשאלה דהא בגדי כהונה באים משל ציבור, אך אעפ"כ לא הוי מצוה אלא אם לובשה לצורך עבודה, דהא הרמב"ם ס"ל ספ"י מה' כלאים דאם לבשו הכהנים בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקין מפני האבנט שהוא כלאים א"כ עיקר המצוה הוא משום העבודה והעבודה עצמה איתא בשאלה שיוכלו הבעלים לשאול על הקרבן, וא"כ מוכח שהוא בתורת היתר בשעת עבודה ולא בתורת דחי' כמו במליקה]:
ועוד דאכתי לא דמי דהא דאמרינן דהעשה דשאלה אינו דוחה לל"ת היינו דווקא כגון מתן א' של בכור במתן ד', דאם ישאל על המתן ד' לא יערב בפעם השנית, ולא אתי לידי זה שיצטרך לדחות, וכן מה שהקשה הש"א על נותר דנותר הוי עשה דשאלה ולא דחי לל"ת דיו"ט היינו משום דאם ישאל לא יותיר עוד ולא יצטרך לבוא לידי זה שידחה משא"כ בפסח אי איפשר לומר כמו שכתבתי דע"כ אינו דוחה לל"ת דגיד משום דעשה דפסח ישנו בשאלה, משא"כ ל"ת דגיד, דהא אם יעשה פסח אח"כ נמי יבוא עשה דפסח וידחה לל"ת דגיד, כיון דמ"ע של אכילת פסח הוא לאכול כל הפסח כמו שכתב הש"א, ע"כ לא מקרי עשה דשאלה כיון דעיקרו של פסח ידחה לל"ת דגיד, וכן במליקה אם נשאל יצטרך לבוא קרבן עוף אחר ויהי' במליקה ויביא עשה וידחה ל"ת ע"כ, לא מקרי דאיתא בשאלה ודו"ק, והא דלא איצטרך קרא לענין כלאים שאסור בכהנים אע"ג דאשתרי להו כלאים בשעת עבודה איפשר לומר דהא לישראל ג"כ אשתרי במצות ציצית כמו דאמרינן פ"ק דמנחות (דף ה) מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית, ועוד דבציצית הותרה לישראל יותר אפי' שלא בשעת שצוה כמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ) בהא דא"ר זירא אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה דאפי' בלילה, אין בה משום כלאים אע"ג דלאו זמן ציצית הוא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית, וכן בהא דטלית שאילה וכן לנשים, והא דאמרינן במנחות (דף מ"ג) גבי כהנים נהי דבעידן עבודה אשתראי שלא בעודן עבודה לא אשתראי לא דמי כלל כו' עיי"ש בתוס'], וע"כ לא איצטרך קרא לענין כלאים לאסור לכהנים דהא לגבי ישראל אשתרי ג"כ בכלאים בציצית כמו שביארתי, ולא איצטריך קרא אלא לענין נבילה וטריפה דאשתרי רק לכהנים, וע"כ הוה אמינא דהותר לגביי' וע"כ איצטריך קרא דלא הותר לגביי
אך כבר נתבאר דמליקה לכהנים הוא ודאי בדרך היתר, וכמו שביארתי למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ אי אמרינן דאף מחזיר א"כ קשה דהיכן מצינו שיהי' מותר לעשות בדרך איסור, במקום שאיפשר לקיים בדרך היתר וכמו שביארתי לעיל, אלא ודאי משום דהמצות נתנו לצרף בהם את ישראל פי' דכמו שע"י הצירוף נברר הפסולת והסיגים כך ע"י המצות שישראל עושים הוא כדי לצרף ולזכך את האדם ולברר מהם ענין היצה"ר שהוא כח הרע וע"כ נתנו המצות לישראל להזהר מדברים האסורים והטמאים, וע"י המצות נעקר מהם היצה"ר שהוא כח הרע וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נט) כי הא דר"ש ב"ח הוי קא אזיל באורחא פגעו בי' הך אריותא הוי קא נהמי לאפי' כו' נחיתי לי' תרתי אטמהתא כו' אייתי ואתי לבי מדרשא א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים וע"כ ביארתי בספרי נ"י (דרוש א) דדבר היורד מן השמים אינו טעון שחיטה כמו דאמרינן בחולין (דף כז) בהמה שנבראת מן היבשה הכשירה בשני סימנים כו' דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום כו' שכל מה שהוא בדקות יותר א"צ שחיטה וע"כ במליקה כיון שהוא לגבוה, ע"כ אשתרי והוא בדרך היתר לגמרי כמו שביארתי תחילה:
ובזה יתבאר הא דאמרינן בחולין (דף צ) אמר רב הונא ג"ה של עולה חולצ לתפוח אמר רב חסדא מרי דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח ע"כ לא יאכלו ב"י כתיב ורב הונא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולכאורה קשה דאיך קאמר רב חסדא מרי דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח ע"כ לא יאכלו ב"י כתיב דמי לית לי' הא דאמרינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ועוד הא אמרינן בפסחים (דף מז) בעאי מיני' מרב חסדא ואמרי לה בעאי מיני' מרב הונא הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו ואמר לי עלה שה ולא הבכור כו' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל כו' אלמא דרב חסדא גופי' לל"ק ס"ל דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ואפי' לל"ב דבעאי מיני דרב הונא וא"כ קשה דאמאי מתמה ר"ח מרי דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח, הא רב הונא סבירא לי' בהדי' דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ועוד קשה דאיך אמרינן שם בחולין (דף צ) ורבי מחוברין דהתירא לא איצטריך קרא לרבוי' כי איצטריך קרא לגיד הנשה במחובר, וכי לית לי' לרבי דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ע"כ נ"ל דרבי סובר וכן רב חסדא דהא דבעינן ממשקה ישראל הוא אם ישראל רוצים להקריב מדבר שאינו מותר לישראל וע"כ אסור להקריב, משום דרוצה להקריב ממה שאסור לו, וע"כ מקריבו לגבוה אבל אם מקריב עולה שרי להקריב את הגיד, ועיין ברש"י חולין (דף צ) בד"ה מידי דהוי אחלב ודם דאסורין לאכול וקרבים לגבוה וכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טריפה אבל כו' משמע כמו שביארתי, והטעם משום שהוא לגבוה וכמו שאמר רב (במדרש שם) שהמצות לא נתנו אלא לצרף בהם את הבריות וכמו שביארתי ועיין ברמב"ן פ' כי תצא שהביא האגדה מדרש ילמדינו פ' זאת החי' וכי מה איכפת להקב"ה בין שוחט בהמות ואוכל כו' אם חכמת חכמת לך הא לא נתנו אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת ה' צרופה למה שיהא מגין עליך עיי"ש ברמב"ן שהאריך בזה, וכבר הארכתי במ"א שיש בכל מצוה טעמים נגלים ונסתרים, עכ"פ זהו רק באכילת הדיוט שהוא לצרף בהם את הבריות ולזכך את נפשם, אבל לא באכילת מזבח שהוא לגבוה (והא דאמרינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל היינו אם מפריש דבר שאינו מותר לישראל וכמו שביארתי על הא דאמר ר"ח מרי דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח לא יאכלו ב"י כתיב) וע"כ הוי מליקה שהוא עבודה בעצמו של כהן הוי בדרך היתר לגמרי אעפ"י שאיפשר לעשות בהיתר דהיינו להחזיר סימנים למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפ"ה מותר אפי' שלא להחזיר [ובמ"א ביארתי בזה הא דאמרינן בקידושין (דף עא) בימי ר' פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לא"י כו' כי עייל אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה אדייתבי וקא מעייני בה אמר להו כו' ופירש"י דבר שהוא תימה להם ולא גלה להם טעמו כדי שיהי' טרודים בסברא הראשונה כו', ולכאורה מהו התימה דהא פליגי בזה בחולין (דף כז) וכן בנזיר (דף כט) אך לפי מה שביארתי הוא דבר של תימה דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התורה, א"כ איפשר לעשות במליקת עוף בהיתר דהיינו להחזיר סימנים, ואעפ"כ שרי תפי' אם אינו מחזיר הסימנים, וזהו דבר של תימה שהתורה תתיר לעשות באיסור אף שאיפשר לעשות בהיתר משא"כ אי אמרינן דיש שחיטה לעוף מן התורה א"כ אפי' יחזיר נמי לא הוי בהיתר דהא מולק בציפורן שהוא מחובר וע"כ הוי דבר של תימה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה וכפו שביארתי ודו"ק]
ובזה יתבאר הא דאמרינן פ"ק דמנחות (דף ה) מה מליקה שכן קדושתה אוסרתה ופירש"י שכן קדושתה אוסרתה בדבר שהוא קדוש לגבוה דהיינו מליקה בה נאסרה להדיוט, אבל טריפה אינה קריבה משום טריפות והתוס' כתבו פירוש שקדושתה גורמת לה להיות מליקה ואינה מותרת בשחיטה כשאר חולין ובגמ' איתא שם בהגה"ה מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה בשעת קדושתה למזבח היא נאסרת להדיוט דהיינו בשעת מליקתה אבל לא קודם לכן, ועדיין אינו מובן, אבל לפי מה שביארתי איפשר דכיון דהא דבעינן ממשקה ישראל מן המותר היינו דווקא אם הוא מפריש בתחילה את שאינו מותר לישראל לקרבן, אבל אם מפריש בתחילה דבר המותר, ורק בשעת עבודה נאסרת, ע"כ שרי משא"כ בטריפה דהוא מקריב לכתחילה דבר שאינו מותר לישראל, ועיין בתמורה (דף ז) אלא מאי בבעל מום מעיקר' אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא אמר לך דיקלא לא זילא מילתא כו' בעל מום מעיקרא זילא מילתא כיון דשביק תם ואקדיש בעל מום חייב:
ובזה יתבאר הא דכתיב (מלאכי א) מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שולחן ה' נבזה הוא וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות, וכבר ביארתי זה במ"א, אך כעת נבאר שהענין הוא שהכהנים אומרים שלגבוה אין שום נ"מ והראי' שמקריבין חלב ודם אעפ"י דלא הוי מן המותר לישראל, וע"כ אמרו ששולחן ה' מגואל הוא, וע"כ כיון ששרי להקריב חלב ודם אעפ"י שאסור להדיוט, א"כ מכש"כ דמותר להקריב בעלי מומין דשרי להדיוט, וע"ז הי' התשובה הקריבהו נא לפחתך הירצך כו' דהא דחלב ודם קריבין היינו משום שמצותן בכך, או שהטעם הוא מפני שאינו מביא החלב והדם רק הבהמה שרי להקריב, (וכמו שביארתי על הא דקאמר בחולין ורבי מידי דהוי אחלב ודם כו') אבל אתם שאתם מקריבין בעלי מומין הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות, וכמו דכתיב שם וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לאדוני כו':
ומזה יתבאר דלא כמו שכתב המהרש"א בחולין (ד' צ) על התוס' בד"ה קדשים כו', דע"כ מקרי מליקת עוף להקטר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה, אע"ג דמליקה אסור בחולין אלא הטעם כמו דאמרינן במנחות (דף ה) מה למליקה שכן קדושתה בכך, ואדרבא הא שמותר לכהנים הוא משום דמשולחן גבוה קא זכו, וע"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה א"כ קשה דאיך אמרינן בחולין דף כ) דאף מחזיר כיון דאיפשר לעשות בהכשר דהיינו להחזיר, א"כ אמאי לא יחזיר דווקא דהיכן מצינו שיהי' היתר בדבר איסור, אעפ"י שאיפשר לעשות המצוה בהיתר כמו שהקשיתי לעיל, אלא ודאי משום דמשולחן גבוה קא זכו, ולגבוה א"צ תיקון וכמו דאמרינן שכן קדושתה אוסרתה ששם א"צ בירור ותיקון, וע"כ שרי לכהנים נמי דמשולחן גבוה קא זכו:
ועפי"ז יתבאר יותר הא דאמרינן במנחות (דף מה) רבינא אמר כהנים איצטריך לי' ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמל"ן וכמו שביארתי דאי ההיתר של מליקה הוא מחמת דשרי לכהנים, וע"כ ממילא מותר לגבוה כמו שכתב המהרש"א דהוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, א"כ הוה אמינא כיון דאשתרי לכהנים מליקה, ובפרט למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ונאמר דאף מחזיר, א"כ היכן מצינו שיהא היתר לאיסור אעפ"י שאיפשר לעשות בהכשר, וע"כ הוי אמינא דאשתרי לגבי כהנים נבילה, וע"כ קמל"ן דבמליקה מותר לכהנים משום דמשולחן גבוה קא זכו, וע"כ ניחא הא שהקשו התוס' דלכלאים ליכא קרא דאסיר לכהנים אע"ג דשרי להו בבגדי כהונה דהתם איפשר לומר דשרי כיון דלא איפשר בענין אחר:
[ואיפשר לומר דע"כ א"ר יוחנן פ' זו אלי' עתיד לדורשה הייני משום דמספקא לן אם ההיתר של מליקה הוא משום דאשתרי לגבוה וכמו שביארתי סברת רבי ור"ח דממשקה ישראל אינו רק אם תפריש מה שאינו ממשקה ישראל, והא דשרי לכהנים הוא משום דמשולחן גבוה קא זכו, וא"כ ליכא למטעי שיהא שרי לכהנים נבילה דהתם משולחן גבוה קא זכו, אבל אם נאמר דהא דשרי מליקה לגבוה אע"ג דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל [דזה לא שרי לגבוה אע"ג שלא הפריש וכמו דאמרינן בחולין (דף צ) ורבי מידי דהוי אחלב ודם, ורבנן מצותן בכך שאני וע"כ סובר רב הונא דג"ה של עולה חולצו לתפוח] אלא דהטעם הוא משום דשרי לכהנים וכמו שכתב המהרש"א בחולין (דף צ), וא"כ כיון שעיקר ההיתר הוא לכהנים, א"כ הוה אמינא שהותר להם נבילה, וע"כ צריך קרא, אבל אם ההיתר משום דאשתרי לגבוה וממשקה ישראל מן המותר לישראל אינו רק דווקא אם מפריש כמו שסובר רבי ור"ח, וכהנים משולחן גבוה קא זכו א"כ לא אשתרי כלל לכהנים והתם משום דמשולחן גבוה קא זכו, וא"כ למאי איצטריך ליחזקאל לומר וכל נבילה וטריפה כו' לא יאכלו הכהנים:
ובזה יתיישב הא שאומר פ' זו אלי' עתיד לדורשה וכמו שהבאתי במ"א מה שכתב המ"ל (פ"ט מה' אישות) דאם יבוא אלי' ויאמר אינו שייך רק בס' דמציאות אבל לא בס' דדינא וכמו שהבאתי לזה ראי' מהא דשבת (דף קח) אם יבוא אלי' ויאמר מאי אם יבוא אלי' ויאמר אליבא דאית לי' עור הא תנן עצמות הדג ועורו מצילין באוהל המת ופירש"י מאי אם יבוא אלי' ויאמר היתר ואיסור אין מלוי בו דלא בששים היא, אך לפי מה שביארתי איפשר לומר דפרשה זו אלי' עתיד לדורשה היינו שיאמר לנו דאיך הוא בקרבנות גבוה דבעניני גבוה זה ידרוש אלי' וכמו שביארתי בזה במ"א היינו שיאמר אם הטעם דלגבוה בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל הוא רק אם הוא מפריש ומטעם דזילא מילתא והקריבהו נא לפתחך כו', וכמו שסובר רבי ור"ח, ולפי זה עיקר ההיתר במליחה הוא משום שהוא לגבוה וכהנים משולחן גבוה קא זכו, ולפי"ז תקשה דאיך כתיב וכל נבילה וטריפה כו' דליכא למימר דהוה אמינא משום דאשתרי מליקה לגבייהו ע"כ אשתרי נמי נבילה דלא אכלי במליקה רק משולחן גבוה אבל אם יאמר אלי' דכל דברים האסורים הם בעצם אסורים לגבוה ג"כ וחלב ודם הוא משום דמצותן בכך, והא דאשתרי מליקה לגבוה הוא משום דאשתרי לכהנים וע"כ הוי מותר לישראל (וכמו שכתב המהרש"א), וע"כ איצטריך יחזקאל לומר וכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים ורבינא אמר דאפי' אם נאמר דעיקר ההיתר הוא במליקה לכהנים אפ"ה איצטריך קרא לומר דלא אכלו הכהנים דהוה אמינא דעיקר ההיתר לכהנים, וע"כ הוה אמינא דאשתרי נמי נבילה וטריפה, וע"ז קמל"ן קרא דעיקר ההיתר הוא לגבוה, וע"כ כיון דאשתרי לגבוה וע"כ כהנים משולחן גבוה קא אכלו ודו"ק]:
וכיון שנתבאר דמליקה הוי בדרך היתר והא דאכלי כהנים מליקה הוא משום דמשולחן גבוה קא זכו בזה יתבאר המדרש ד"א זאת הבהמה אשר תאכלו הה"ד כל אמרת אלוה צרופה רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות וכל כך למה שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו א"ר יהודה ב"ר שמעון כל בהמות ולויתן הם קניגיון של צדיקים לעתיד לבוא כיצד הם נשחטים בהמות כו' ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונותרו א"ר אבין כו' חידוש תורה מאתי תצא, א"ר ברכי' אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא וכל מי שלא אכל כו' הה"ד וחלב כו' יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלהו בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבוא והטעם שהם יאכלו מסעודתו של הקב"ה ומשולחן גבוה קא זכו וכמו שביארתי לענין מליקה שהכהנים אוכלים משולחן גבוה, ושהוא בדרך היתר לגמרי, וע"כ אעפ"י שהשחיטה תהי' ע"י שלויתן נותץ בסנפיריו, אעפ"כ כיון דמשולחן גבוה קא זכו הוי דומי' דמליקה שהותר לכהנים:
וכמו דאמרינן בב"ב (דף עה) אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר יכרו עליו חבירים ואין כירה אלא סעודה כו' ואין חבירים אלא ת"ח כו' והשאר חולקים אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים וכתב המהרש"א בח"א דקדק לומר בשוקי ירושלים כי לא יהי' אוכלים בשרו רק במקום קדוש תוך חומת ירושלים כשאר ק"ק ורוב הקונים בירושלים דבר מאכל הוא ממעות מ"ש כו', ואמר שאף עורו לא יבוא רק לשימוש מצוה דהיינו לסוכה כו' ואמר אחר שהארבע כתות שזכר יהי' נהנים מן העור של לויתן הנה כו' כי השאר פורשו הקב"ה כו' שנאמר והלכו גוים לאורך כו' עיי"ש:
ויתבאר יותר בהקדם הא דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ו) ואי ס"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח וע"ש ברש"י דלא פירשו להן הפשט וניתוח רק לאח"כ אי אמרינן כללות נאמרו בסיני ואי כללות ופרטות באמרו בסיני נתפרשו להם בסיני הפשט וניתוח, אבל עד סיני לא נתפרש להם הפשט וניחוח, והטעם הוא כמו דאמרינן במנחות (דף עג) שלמי ב"נ עולות איבעית אימא קרא ואב"א סברא ב"נ לבו לשמים ופירש"י כוונתו שיהי' קרבנו כליל לשמים ולא שיאכלו כו' מתיב רב שיזבי אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת ב"נ א"ר יוחנן לא קשי' הא ריה"ג הא ר"ע כו', אלמא דב"נ המקריב רוצה שיהי' כולו כליל, אבל לישראל נאמרה הפשיטן וניתוחן, והעור הוא בעולה לכהנים, ובזה ישבתי הא דאמרינן בזבחים (דף קג) עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים ועבדים מנין ת"ל עור העולה ריבה, והנה ברמב"ם (פ"ה מה' מעשה הקרבנות ה' כא) איתא א' עולת איש או אשה כו', וכתב הכ"מ דגירסת רבינו הוא עיקר דלגירסת גמ' דידן קשה דמהיכא תיסק אדעתן לפלוגי בין גר לישראל, ולי נראה כגירסת גמ' דידן, והוא עפ"י מאי דאמרינן רפ"ב דכריתות (דף ח) ת"ר גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו כו' כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים כו' ועוף היכי אתרבי דת"ר כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמים, שנאמר ככם כגר, מנין לרבות את העוף ת"ל אשה ריח ניחוח לה' איזה דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף ופירש"י שכולו לה' שאין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים, אבל עולת העוף ליכא מידי:
והנה שם פירש"י עולה ושלמים לאו דווקא, אלא משום דבעי למיתנא מנחה ושלמים לא שנא, ומקשה הש"ס מ"ש מנחה ושלמים דלא יצא דכתיב כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים ופירש"י דכתיב וישלח את נערי ב"י כו' אי הכי אפי' מנחה נמי מיעט קרא כן ועוף היכי אתרבי, פי' דבמעמד הר סיני לא קרבו לא עופות ולא מנחה, ובזה יתיישב קושי' הט"ח בפ"ק דחגיגה (דף ו) בעי ר"ח האי קרא היכי כתיב וישלח את נערי ב"י ויעלו עולות כבשים ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, או דילמא אידי ואידי פרים הוין וכתב המ"א שמזה קשי' על הרמב"ם שפסק דעולת ראי' יכול להקריב אפי' עולת העוף, א"כ אמאי לא קאמר בעי ר"ח האי קרא היכי כתוב וישלחו את נערי ב"י ויעלו עולות עופות, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, או דילמא אידי ואידי פרים וכמו שכתבו התוס' דלמ"ד עולת ראי' הואי וא"כ אמאי לא מיבעי לי' על עופות, אלא ודאי דמיבעי לי' על עולת ראי', וע"כ לא מספקא לי' על עופות דהא עולת ראי' אינה באה מן העוף ור"ח אינו רוצה לומר דאשתני, ולי נראה כמו שהקשה הנו"א בחגיגה (דף ו) דאיך הקריבו ע"ח הא קייל"ן דדבר שבחובה אינה קריבה בבמת יחיד ועיין לעיל (דרוש ז) וא"כ לפי"ז לא קריבה עולא העוף למ"ד בזבחים (דף קיט) דאין מנחה בבמה ואמרינן התם אמר ר"ש לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה, לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות, זבחים ולא עופות, ועיין תוס' זבחים (דף קי"ז) וכן בזבחים (דף קיט) דאין מנחה בבמה אפי' בבמות ציבור, וע"כ לא בעו ר"ח אי עולת העוף הואי וכמו שכתב הט"א דהוי כמו עולת במת יחיד, וע"כ אינו קרב עוף בבמה], וע"ז אמר ועוף היכא אתרבי דת"ר כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמים שנאמר ככם כגר מנין לרבות את העוף ת"ל אשה ריח ניחוח לה' איזהו דבר שכולה לה' הוי אומר עולת העוף ופירש"י שאין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים, אבל עולת העוף ליכא מידי, ולפי"ז זהו דווקא אי אמרינן דכללות ופרטות נאמרו בסיני, אבל אי אמרינן דכללות נאמרו בסיני ולא פרטות, א"כ לא נאמרה הפשט וניתוח בסיני:
ועוד אי אמרינן דב"נ לא הקריבו שלמים ומקשה ע"ז בירושלמי (פ"ק דמגילה) וזה לשונו התיב ר' אלעזר לריב"ח והכתיב וישלח את נערי ב"י ויעלו עולות ויזבחו שלמים, מה עביד לה ר' יוסי ב"ר חנינא שלימין בגופן בלח הפשט וניתוח עכ"ל הירושלמי, וא"כ עולות שהקריבו ישראל במדבר הי' בלא הפשט וניתוח, וא"כ לפי"ז כיון דכתיב בגר כאשר תעשו כן יעשה, א"כ צריך להקריב עולה בלא הפשט וניתוח, ואע"ג דאמרינן בכריתות (דף ח) מנין לרבות את העופות ת"ל אשה ריח ניחוח לה' איזה דבר שכולו לה' הוי אומר זה עולת העוף ופירש"י דבבהמה איכא עורה לכהנים, איפשר לומר דזהו דווקא אי אמרינן דשלמים הקריבו ב"נ א"כ הא דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים היינו שלמים ממש, והברייתא סוברת דשלמים הקריבו, דהא אמרינן מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים, ואע"ג דרש"י פירש דהאי שלמים לאו דווקא אעפ"כ מ"מ מוכח דהברייתא סוברת דשלמים הקריבו בסיני, אלא דהא דשלמים לאו דווקא דהא עולה לא בעי שלמים עכ"פ מדנקט דהקריבו עולות ושלמים א"כ מוכח דהברייתא סוברת דשלמים הקריבו ב"נ, וא"כ אי אמרינן דב"נ לא הקריבו שלמים, והא דכתיב שלמים היינו בלא הפשט וניתוח, א"כ גר דמביא עולה ג"כ לא בעי הפשט וניתוח דהא כתיב ככם כגר יעשה, וע"ז אומר עולת איש כו' עולת גרים נשים ועבדים מנין ת"ל עור העולה ריבה וניחא דצריך לרבות עולת גרים שיהי' העור לכהנים דאלו"ה הוה אמינא דלא בעי הפשט וניתוח, והפי' של עולת גרים לא עולת גרים לאחר שנתגייר אלא בעולה שיביא הגר בשעת גירות דבזה הוה אמינא דלא בעי הפשט וניתוח וכמו שביארתי ודו"ק, ועיין ברמב"ם שכתב ג"כ (בפ"ג מה' מעשה הקרבנות ה' ב) א' האנשים וא' הנשים כו', אבל הב"נ אין מקבלים מהם אלא עולות בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו כו' אפי' עולת העוף מקבלים מן העובד כוכבים ומזלות, אעפ"י שהוא עובד כו' אבל אין מקבלים מהם שלמים ולא חטאות ואשמות וכן עולות שאין באות בנדר ונדבה אין מקבלים אותם מן כו' כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינם באים משום נדר ולא משום נדבה והטעם הוא כמו שביארתי במ"א דכל עולות חובה אין מקבלים מהם, ועיין בזבחים (דף מה) ובירושלמי פי"ג דיבמות, רק בישראל לאחר מ"ת הי' הענין של שלמים שלאחר שזורקין הדם ומקריבין את האימורים וכן בעולה העור הוא לכהנים, שכיון שקרב חלק הגבוה משולחן גבוה קא זכו הבעלים:
ובזה יתבאר בענין לויתן שכתב המהרש"א שנאכל בקדושה בבתי' קדשים קלים, וע"ז אומר עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר ויכרו להם כירה גדולה כו' ואין חבירים אלא ת"ח, ומשולחן גבוה קא זכו, וכמו שביארתי לעיל מה שכתב מהרש"א בח"א שלא הי' אוכלין בשרו רק במקום קדוש תוך חומות ירושלים בשאר ק"ק כו' ובמ"א הארכתי בזה וה' ינחמנו בנחמות ציון וירושלים אמן: