אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ליום ב של פסח - דרוש כא
איתא במדרש ס' ויקרא (פ' כח) ר' יוחנן ור' שמעון ב"ל, ר"י אומר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את הארץ כנען הדא הוא דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור:
ולהבין המדרש צריך להקדים תחילה מה דאמרינן בר"ה (דף יג) דבעי מיני' חברי' מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד כו' קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כו' וכתבו התוס' ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאמר פ' ר"י (דף נג) דאמר רחמנא ואשיריהן תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ יש לו במה שזרע כו', והט"א תירץ דודאי כל התבואה והאילנות שהי' בא"י בשעת כניסתן לארץ ה"ל והז' עממים שותפים בו, דיש להם חלק במה שזרעו, ומ"מ למ"ד יש ברירה נוטל ישראל חלקו ומותר דאמר זהו חלקו המגיע משעה הראשונה כו' ור"ח דקשי' לי' אמאי אמר רחמנא ואשיריהם תשרפון באש לטעמי' אזיל דס"ל דיש ברירה בבכורות (דף נז) גבי אחים שחלקו משום הכי קשי' לי' אמאי אמר רחמנא לשרוף כל האשירות באש יטלו הישראל חצים לחלק' ותשתרי, ואע"ג דהא דר"א אזלא התם אליבא דרב דאמר ישראל שזקף לבינה כו' ומפיק לה ר"א מתחילתה של א"י, והא רב אין ברירה ס"ל בפ"ה דביצה (דף לח) גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות, מ"מ איפשר לומר הא דפריך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לאו אליבא דרב דס"ל דאין ברירה פריך, אלא למ"ד דס"ל דיש ברירה ואליבא דרב מוכח לה מהא דמסיק התם בביטולא בעלמא סגי, וחברי' דרב כהנא ס"ל כמ"ד אין ברירה ואפי' לאחר חלוקה חלקו של ישראל כחלקן של ז' עממים דמי מש"ה קשה לי' קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כו':
והנה לכאורה מה שכתב הט"א דאע"ג דקאמר ר"א אליבא דרב ורב לית לי' ברירה הוא תמוה דהא רב ס"ל דיש ברירה כמו דאמרינן בביצה (דף לז) איתמר שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות רב אמר חביות מותרת ובהמה אסורה, ושמואל אמר חביות נמי אסורה, וכן אמרי' בב"ב (דף קז) איתמר אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם, רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר, ואמרינן שם רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחים שחלקו יורשים הוי ופי' רשב"ם דס"ל דיש ברירה, ושמואל אמר ויתר קא סבר האחין שחלקו לקיחות הם וכלוקח שלא באחריות דמי דס"ל אין ברירה, ול"ל דכונתו דכיון שאמר רב דבהמה אסורה מחמת דקא ינקי מהדדי, ה"נ גבי אילנות דקא ינקי מהדדי, דזה אינו דהא עיקר הפלוגתא בברירה בגיטין (ד' מז) לענין טבל וחולין מעורבין זה בזה, וכן אזלא כל הסוגי' בגיטין (דף מח) בהא דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' אלמא דעיקר הפלוגתא הוא בגידולי קרקע, גם מה שכתב דהא דבעי מיני' חברי' דרב כהנא מרב כהנא אזלא כמ"ד אין ברירה לכאורה ק"ק דהא אמרינן שם אמר לי' רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו אלמא דס"ל לרב כהנא דיש ברירה ואפי' בבהמה דינקי תחומין מהדדי, וכמו שכתב הרא"ש דבעל העיטור והרז"ה סברי דאפי' בהמה מותרת מדשתיק לי' רב לרב כהנא ורב אסי, אך איפשר לומר דתרי רב כהנא הוו:
ועוד יש לומר דרב כהנא ורב אסי שאמרו לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו דמשמע דס"ל דיש ברירה אפי' בינקי מהדדי זהו דווקא בדרבנן, וכן נראה לי לבאר הא שאמרו לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו, והוא כמו שכתב הט"א (ס' צ) בחמץ שהוא של שותפות עובד כוכבים וישראל שכתב דחלק המגיע לישראל דשרי משום דאעפ"י דבדרבנן אמרינן דיש ברירה היינו משום דאזלינן לקולא, אבל הכא אי אמרינן דאין ברירה הוי קולא, אמרינן דאין ברירה, וא"כ שרי מספיקא דילמא הגיע לישראל חלקו של אינו יהודי, וע"כ שרי, והקשה ע"ז דא"כ איך אמר ר' יוחנן חביות אסורה והטעם משים דאין ברירה מה בכך הא אע"ג דבדרבנן אין ברירה, אעפ"כ הא איכא למימר דשמא לא החליפו כלל וכל א' וא' אמרינן דזהו חלקו המגיע משעה ראשונה ותירץ דכיון דהוי דשיל"מ, ע"כ ספיקו אסיר, וע"כ אי אמרינן דאין ברירה לא אמרינן דיהא שרי מחמת ס' דרבנן דילמא לא החליפו וזהו חלקו המגיע משעה ראשונה משום דתחומין הוי דשיל"מ, ודישל"מ ספיקו אסיר וע"כ הקשה ע"ז דא"כ האיך פסיק רב הושעי' דבדרבנן יש ברירה הא כיון דהוי דשיל"מ ספיקו לחומרא, וא"כ אמאי פסק דיש ברירה, ותירץ דאימתי אמרינן דדשיל"מ ספיקו אסור היינו אם הספק הוא במציאות, וע"כ דשיל"מ ספיקו אסור, וע"כ אם הי' הדין דאין ברירה הי' אסור אע"ג דיש ספק דילמא לא החליפו, אך כיון דהוי דשיל"מ ספיקו אסור אבל לענין דינא אמרינן כיון שהוא מדרבנן יש ברירה דבס' דדינא לא שייך לומר דשיל"מ דספיקו אסור, והביא ראי' דהא פסקו כל הפוסקים דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה וחביות מותרת, ואעפ"י שפסקו כר"א דדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא אסור, אלא ודאי ש"מ דיש לחלק בין ס' דדינא לשאר ספיקות:
ובזה יתיישב מה שראיתי להפמ"ג בספרו רא"י חולין (דף יז) שתמה על הים של שלמה שכתב לפי פי' הרא"ש דאיבעי דר' ירמי' באיברי בשר נחירה היכי דנודר ומתפיס בקרבן דהוי ס' דאורייתא לחומרא, אבל היכא שנדר סתם דהוי ס' דרבנן להקל עיי"ש, וכתב ואני תעה כו' הא אפי' בנודר סתם בלא התפסה בקרבן הוי דגר שיל"מ ובדשיל"מ קייל"ן אפי' ס' דדבריהם אסור עכ"ד, ותמיהני עליו על שלא חילק בין ס' דדינא לספק דמציאות:
והנה המק"ח השיג על הט"א שכתב דדרבנן אפי' אם נאמר דאין ברירה מ"מ הוי ספק דשמא לא החליפו, וא"כ שרי מחמת דהוי ס' דרבנן ולקולא, מהא דאמרינן בעירובין (דף לז) ואכתי סבר ר' יוסי אין ברירה והתני' ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה א' של ירק או גלוסקא אחת א"צ לעשר דברי ר' יוסי כו' וא"כ מאי מקשה דילמא ס"ל דאין ברירה, ואפ"ה א"צ לעשר משום דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן שלא החליף וזהו חלקו המגיע משעה ראשונה, ולי נראה ליישב מה שהקשה על הט"א דאיפשר לומר דהתם הוי נמי דשיל"מ דהא איפשר בהפרשתמעשר, דכיון דמן הדין אפי' אם יתן לע"ה צריך לעשר, ע"כ לא יתן לו עד שיעשר, ולא אמרינן דספיקא לקולא כיון דהוי כמו דשיל"מ דהא איפשר בהפרשה וכמו דאימא בנדרים (דף כח) כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר כו' ועיין תוס' ע"ז (דף עג) עיי"ש ואעפ"י דהתם לענין אכילה איפשר לומר לענין כתיבה לע"ה נמי אמרינן דהוי דשיל"מ, ועיין שם בנדרים (דף נח) אמר להם אף אכי לא אמרתי אלא לביעור אבל לא לאכילה):
אך באמת מה, שנדחק הע"א לחלק בענין דשיל"מ בין ספק דמציאות לס' דדינא דאל"כ איך פסקי בתחומין דיש ברירה לקולא, והא הוי דשיל"מ אלא ודאי דבס' דדינא לא אמרינן דדשיל"מ ספיקו אסור, אך שבספרי ע"י (ס' טו) הארכתי בזה ג"כ דבס' דדינא לא אמרינן דהוי דשיל"מ, אבל אין זה מוכרח דיש לומר כמו שכתבו התוס' בעירובין (דף מה) ואיבעית אימא הוי ס' דדבריהם וס' דדבריהם להקל, אע"ג דהוי דשיל"מ ואמר ר"א בריש ביצה (דף ד) דדבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל אפי' בספק דדבריהם בעירוב הקילו עכ"ל, וא"כ ניחא בלאו"ה דר' אושעי' סובר דבתחומין לא אמרינן דס' לחומרא מחמת דהוי דשיל"מ, אע"ג דלענין תערובות אמרינן בביצה (דף לח) דדשיל"מ לא בטיל, אבל לא בספק וא"כ ניחא הא דפסקינן דיש ברירה:
וא"כ כיון שביארתי דבתחומין לא אמרינן דס' אסור אע"ג דהוי דשיל"מ משא"כ במוקצה קייל"ן דספק מוכן אסור בביצה (דף כד) והטעם משום דהוי דשיל"מ, ע"כ ספיקו אסור, וע"ז אמרו רב כהנא ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו, פי' דלענין איסור מוקצה לא חששו לענין שותפין, דכל א' מוקצה הוי לגבי חבירו, ואע"ג דספיקו אסור, וא"כ יש להחמיר דילמא אין ברירה ואולי לא הגיע לחלקו, ולאיסור תחומין חששו, דכיון שתחומין הוא דרבנן יש לומר דיש ברירה כיון דהוא דרבנן צריך למיזל לקולא, דהא בתחומין לא אמרינן דהוי דשיל"מ כמו שביארתי, ועוד דאפי' אין ברירה צריך למיזל לקולא דילמא הגיע לחלקו וזהו חלקו המגיע משעה הראשונה לכך, [והא שהקשו התוס' על רש"י דמה מוקצה יש כאן והלא חלק חבירו פותר לו לאכול אם נתן לו חבירו כמו דאמרינן בביצה (דף יב) משלחין בהמה חי' ועוף בין חיין ובין שחוטין, איפשר ליישב קצת פירש"י דהא דמוקצה מותר לחבירו היינו משום דאינו אסור בטלטול מחמת מוקצה כיון דלחבירו ראוי וכל שראוי לחבירו אינו אסור בטלטול כמו שכתב הרא"ש בביצה (דף כד) לענין הבא מחוץ לתחום, אבל הכא חבירו ג"כ אינו יכול לאכול מפני חלקו, וא"כ לשניהם אסורים, דהא חבירו אינו יכול לאכול משום דאין ברירה מפני חלקו, וע"כ אסור לשניהם משום מוקצה):
ובמ"א ביארתי באופן אחר הא דאמר לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו, והוא כמו דאמרינן בחולין (דף יד) דאמרינן שם אי הכי בהמה לר' יהודה ביו"ט היכי שחטינן א"ל עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת ופריך והא לית לי' לר' יהודה ברירה כו' והקשו המפורשים דמאי פריך והא לית לי' לר' יהודה ברירה דתני' הלוקח יין כו' אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' דילמא לית לי' לר"י ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי', א"כ מאי קושי' היא קודם דאקשה מהא דאיו, ותירצו דהטעם דקייל"ן דבדרבנן יש ברירה, הוא משום דקייל"ן ספק דרבנן להקל, וזהו דווקא בכל ספק דרבנן, אבל בספק מוקצה דקייל"ן ספק מוכן אסור, וא"כ אי ס"ל אין ברירה בדאורייתא נמי צריך למיזל לחומרא, מחמת דהוי דשיל"מ, [נראה לי להביא ראי' בזה מהא דאמרינן בעירובין (דף לז) א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה, ולכאורה קשה דמאי קאמר מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה הא הוא מפורש במתניתין בביצה (דף לד) ועוד אמר ר' אלעזר עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ופירש"י על שירשום בסימן דאין ברירה, אלמא דאפי' לגבי מוקצה דהוי דרבנן נמי אמרינן דאין ברירה, בשלמא ממתניתין דפ"ק דביצה (דף י) דתנן ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל, ופרכינן התם לימא מכאן אני נוטל למחר וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כו' הא אתמר עלה אמר רבה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אלמא דב"ה לית לי' ברירה אפי' בדרבנן מזה לא קשה דרבא לטעמי' דאמר התם דהכא ה"ט דילמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי לי', וע"כ אטר רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה אבל מ"מ ממתניתין דביצה (דף לד) דפליגי במוקצה כמו שפירש רש"י שם וא"כ מוכח דאפי' בדרבנן לית להו ברירה לחכמים דר"א אלא ודאי דקא מתמה דווקא בספק עירוב דס' עירוב כשר למאן דס"ל עירוב דרבנן כמו דאמרינן בעירובין (דף לה) ע"כ מתמה דמאן האי תנא דלית לי' ברירה, אבל במוקצה דספק מוכן אסור כמו דאמרינן בביצה (דף כד) ע"כ סברי חכמים בביצה (דף לד) דאמריכן אין ברירה, ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' שם בד"ה מאן כו' וזה לשונם הוי מצי למימר ר' יוסי דאגודה של ירק הוא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב לי' כדאורייתא, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר משום דהתם ספיקו אסור דהוי דשיל"מ כמו דאיתא בנדרים (דף נח) כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' ועיין בתוס' ע"ז (דף עג) (כמו שתירצתי לעיל על קושי' המק"ח)]:
ולפי"ז איפשר לפרש הא דהקשו ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו דלא כמו שפירש רש"י והתוס' והפי' הוא דאי אין ברירה א"כ איך שוחטין הבהמה ביו"ט מטעם ברירה דנשחטה הובררה דלאכילה עומדת, אלא ודאי דכיון שהוא מדרבנן אזלינן בספיקו לקולא אע"ג דהוי דשיל"מ, משום דזהו דווקא בס' דמציאות, אבל לא בספיקא דדינא, וע"כ אמרינן דיש ברירה לאיסור תחומין חששי בתמיה' דבתחומין לא אמרינן דהוי דשיל"מ, כמו שהבאתי מהא דעירובין (דף מ"ה) דס' עירובין להקל, וא"כ ודאי דאמרינן דבדרבנן יש ברירה, אך לפי פירוש התוס' ניחא יותר דפריך לאיסור מוקצה לא חששו דהיינו מה שהבהמה מתגדלת יותר, לאיסור יניקת תחומין חששו, שזהו ג"כ לענין מה שיש בהבהמה יניקה מחלק חבירו, וא"כ אמאי לא חששו לאיסור מוקצה שיש בהבהמה מה שמתגדלת:
ובמ"א ביארתי דיש לכאורה להביא ראי' לדעת הרמב"ם דלא אמרינן דיש ברירה בבהמה משום דינקי מהדדי מהא דאמר ר"ח בסנהדרין (דף קיב) בהמה חצי' של עיר הנידחת וחצי' של עיר אחרת אסורה, עיסה חצי' של עיר הנידחת כו' מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמי, עיסה כמאן דפליגי דמי, ולכאורה הוא מטעם דבבהמה אי איפשר לומר דיש ברירה דינקי מהדדי, והרמב"ם הניא להא דר"ח להלכה בה"ע פ"ד ה' יא, והכי משמע קצת מהכ"מ שם, אך באמת אין הטעם משום דבבהמה ינקי מהדדי דא"כ הי' לו לפסוק דאפי' עיסה אסורה כיון דקייל"ן דמדאורייתא אין ברירה, ועיין בש"א (ס' פט) שהקשה שם כמו כן, אלא הטעם הוא כמו שפירש"י שם בהמה כמאן דלא פליגא דמי דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' שחטה משחט אין בשחיטתו כלום דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה ואין היתר אפי' החצי' שאינו של עיר הנידחת דכי שחט לסימן של עיר הנידחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני שחיטה עכ"ד, ולכאורה הטעם הזה אינו רק אי אמרינן כמו דבעי ר"ח שם בהמת עיר הנידחת מהו דתהני שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אטר רתופכא ל"ש שחטה משחט ול"ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה, והשתא אי אמרינן דלא מהני לה שחיטה ניחא שפיר דחצי הסימן השני לא הוי כשחוט, וע"כ לא מהני, אבל אי אמרינן דמהני לה שחיטה לטהרה מידי טומאת נבילה, א"כ אמאי לא מהני להחצי השני שאינה של עיר הנידחת, ע"כ נ"ל דרש"י סובר דאפי' תימא דהוי שחיטה לטהרה עידי נבילה, וכמו שביארתי לעיל בדרוש (יד) שמוכח מחולין (דף קמ) דהשחיטה מטהרה מידי נבילה, אפ"ה כיון דלגבי חצי של עיר הנידחת אסור באכילה ובהנאה מחמת איסור עיר הנידחת, ע"כ תו לא מצטרף לגבי חצאי הסימנים השניים לאכשורי באכילה, וכה"ג אמרינן בחולין (דף עה) אמר ר"ח השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' תי טעון שחיטה וחייב בזרוע ולחיים וקיבה כו' אלמא דר"ח גופי' סובר דאפי' היא אינה טריפה אפ"ה לא מהני שחיטת אמו כמו דאמרינן בחולין (דף כה) אמר ר"א לא לכל אמר ר"ט שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, מודה ר"ט שאין מתירתה באכילה, סד"א הואיל דאמר ר"ט שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, תיהני לי' שחיטת אמו ולא תיבעי שחיטה קמל"ן, אלמא דאע"ג דר"מ סובר דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה והולד אינו טריפה, אפ"ה לא מהני לי' שחיטת אמו טריפה, אלמא כיון דשחיטת האם בעצמה אינה ראוי' לאכילה לא מהני לולד, וה"נ לא מהני השחיטה של חצאי סימנים שהם אסורים מצד עיר הנידחת להכשיר לשני חצאי סימנים האחרים):
נחזור לענין הראשון במה שכתב הט"א דרב ס"ל אין ברירה הרי הוכחנו דאדרבא דרב ס"ל דיש ברירה, וטפי ה"ל להקשות משום דיש ב' נוסחאות דבע"ז (דף נג) איתא כי הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא ע"ג והשתחוה לה אסורה אלמא דרב אמרה ובע"ז (דף מו) אמרינן כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה, וא"כ זה בודאי קשה דהא שמואל אית לי' בביצה (דף לז) דאין ברירה דאמרינן שם ושמואל אמר חביות נמי אסורה וא"כ אליבא דשמואל דס"ל דאין ברירה אין ראי' דילמא הוי משום חלקם של ז' עממים, אלא דא"כ תקשה דמצד חלקם בביטולא בעלמא סגי.
ונראה לי שינוי הנוסחאות אם רב או שמואל הוא משום דאמרינן ביבמות (דף פג) אמרי בי רב משמי' דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה, ושמואל אמר בקושי וקידוש כו' קידוש דתנן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קודש וחייב באחריותו דברי ר"מ ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' קידוש מה לי אמר רב א"ר יוסף ת"ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי, א"ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רב אדא אמר רב הלכה כר' יוסי, אמרי בי רב מני רב הונא ורב הונא אמר אין הלכה, וא"כ פליגי אליבא דרב אי אמר הלכה כר' יוסי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"כ למ"ד דרב ס"ל דאדם איסר דבר שאינו שלו, א"כ למאי קאמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא כו' והשתחווה לה אסרה, תיפוק לי' דבלאו"ה אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"כ ע"כ להאי לישנא בידאי אמרה משמי' דשמואל דשמואל ס"ל כר' ייסי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וע"כ אמר ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה מחמת דעשה מעשה דניחא לי' ולהאי לישנא דרב נמי ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ אמרינן דאמרה משמי' דרב, וזהו הטעם של חילוק הנוסחאות כך נראה לי:
אך לדעת הרמב"ן הובא בר"ן דאיפשר לומר דאי משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו יהי' מועיל ביטול כמו עבודת כוכבים של עובדי כוכבים אבל ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה, ע"כ כיון דניחא לי' ה"ל כמו עבודת כו' של ישראל, דאין מועיל לה ביטול, אך לדעת הר"ן שכתב שאם אסרה ע"י מעשה ישראל הוי כמו עבודת כוכבים של ישראל ואין לה בעילה עולמית א"כ אי אמרינן דרב ס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו, תיפוק לי' דבלאו"ה אסור, וע"כ מוכרחין אנו לומר דרב יהודה אמרה משמי' דשמואל, משום דרב יהודה הי' תלמיד של שניהם, וע"כ פעמים שאומר משמי' דרב פעמים שאומר משמי' דשמואל, וכה"ג איתא בע"ז (דף טז) א"ר זירא כי הוינא בי רב יהודה אמר לן גמירי מנאי הא מילתא דמגברא רבה שמיע לי ולא ידענא אי מרב אי משמואל] ובמ"א ביארתי דע"כ אמרינן בע"ז (דף נג) דאמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסרה מנלן דאסרה אמר ר"א כתחילתה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש, מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי, אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתי' דניחא להו כו' וכי אתא כו' שלוחותא דידהו עבדי להו כו' ודילמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא, ומשני אמר קרא אלה אלקיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה. ולכאורה לא יתיישב למאי דפליגי בסנהדרין (דף סג) כתנאי אחרים אומרים אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כו' אמר לו רשב"י והלא כל כו' אלא מה ת"ל אשר העלוך שאיוו לאלהות הרבה:
ולכאורה סברי אחרים דהאי אשר העלוך היינו להורות ששיתפו שם שמים ודבר אחר, ולא שאיוו לאלהות הרבה, וא"כ תקשה לדידי' אמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש דבביטולא בעלמא סגי דליכא למימר שליחותא קא עבדי דדילמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ניחא להו, אך לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהאי אחרים היינו ר"מ כמו דאיתא בשילהי הוריות (דף יב) ולר"מ ניחא בלאו הכי, דר"מ ס"ל ביבמות (דף פג) דאדם אוסר דבר שאינו שלו, ולפי מה שביארתי ניחא הא שהרמב"ם פסק כר' יוסי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דסתמא דגמ' דע"ז (דף נג) קאמר אליבא דרב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה כו' וא"כ דווקא מחמת דעשה מעשה שזקף לבינה להשתחוות לה, אבל בלאו"ה משמע דרב סובר נמי כר' יוסי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
ומעתה נחזור לענין הראשון דאפי' לפי מה שתירץ הט"א דר"א סובר דיש ברירה וע"כ הקשה דאמאי קאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש, הא איפשר לחלק חלק העכו"ם שיש לו במה שנטע בא"י וחלק הישראל נשתרי, קשה דא"כ מאי קא משני מכי עבדו ישראל לעגל גלי דעתיי' דניחא להו, ואינהו שלוחות' קא עבדי, מ"מ תיקשי אמאי לא סגי חלק הכנעני בביטול דהא דניחא להו לא מהני רק דווקא בחלק הישראל, אבל לא בחלק הכנעני, וכמו דאמרינן בע"ז (דף נג) איכא דמתני לה אסיפא ישראל אינו מבטל כו' פשיטא כו' לא נצרכא שיש לו בה שותפות וקמל"ן ישראל הוא דלא מבטל כו' אבל דנפשי' מבטל, וא"כ נצטרך לומר דהאי ואשריהם תשרפון באש היינו רק דווקא חלק של הישראל, אבל חלק הכנעני מותר בביטול וזהו דוחק:
ע"ב נ"ל ליישב באופן אחר והוא עפ"י הירושלמי (רפ"ב דחלה) חברי' בשם ד"א כו' כך משיב ר"ע את ר"א אין את מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהם חייבים בחלה ולא גידולי פטור הן והוא מקבל מיני', אר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל תמן עד שלא נכנסו למפרע ירשו דאמר רב הונא בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי, וא"כ חזינן דלחברי' דאמרי דלר"ע ור"א לא אמרינן שלמפרע ירשו וע"כ מביא ראי' דמצאו קמחים שהם גידולי פטור, ור' יוסי קאמר דכיון דכתיב לזרעך נתתי ולא כתיב אתן דירשו למפרע, וע"כ איפשר דהיינו חברי' דבעו מיני' מרב כהנא דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר כנענים ס"ל דלא ירשו למפרע רק הקרקע ירשו אבל לא הגידולים דלמפרע, אבל הא דאמרינן בע"ז (דף נז) דפריך הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ס"ל כר' יוסי דמכיון דאמר לאברהם לזרעך נתתי ירשו גם הפירות והגידולים למפרע והוי של ישראל:
אמנם לאחר זה ראיתי להמר"ד (בדרוש ט) שהביא הירושלמי (פ"ב דמלה) וכתב ע"ז וזה לשונו וכי תימא לפי מה שכתבנו בשם התוס' דאף דא"י מוחזקת היא מאבותיהם מ"מ יש לו במה שזרע, א"כ מה תמה ר' יוסי על ר"ע מטעמא דעד שלא נכנסו ירשו מ"מ אכתי יש לגוי במה שזרע הא ל"ק כלל משום דגבי חלה לא איכפת לי אם היא של גוי או לא דהא תנן פ"ק דחלה גוי שנתנה מתנה לישראל עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור, הא אף שהקמח היא של גוי מאחר שבא לישראל קודם גלגול חייבת ור"א פוטר פירות ח"ל שבאו לארץ אף שהי' הגלגול בארץ מאחר שהי' גידולי פטור דהיינו שנזרעו בח"ל וע"ז השיב לו ר"ע מקמחין שמצאו ישראל בכניסתן לארץ שחייבים אף דהוי גידולי פטור כו' וע"ז תמה ר' יוסי ואמר דלא דמי משום דהתם לא חשיבי גידולי פטור משום דא"י מוחזקת הוא ביד ישראל דירושה היא להם מאבותיהם והרי זה הגוי שנתן מתנה קמח לישראל וגלגלה ישראל דחייבת בחלה עכ"ל עיי"ש, ולא נראה לי דא"כ איך זרעו. אם זרעו שלא ברשות הרי אין התבואה שלהם, ועיין בב"מ (דף קא) בענין שמין לו אם ידו על העליונה או על התחתונה עכ"פ אין התבואה שלו ואם הי' ברשות כמו שכתב בפר"ד וזה לשונו (שם) אך אעפ"כ יש לגוי במה שזרע שהשאיר להם ה' זכות שיזרעו עד שיעקרו ממנה ז' עממים, א"כ יהי' תלוי אם קנין פירות כקנין הגוף דמי ועיין בב"ב (דף קלז) בענין המוכר שדהו לפירות ברשב"ם ובתוס' שם ודו"ק, ועוד לפי מה שביארתי במ"א על הא דקאמר בירושלמי פ"ב דחלה א"ר יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל מיני' תמן עד שלא נכנסו למפרע ירשו כו' לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא נתתי כו' דלכאורה מאי מקשה דאיך מקבל מיני' ר"א דילמא לית לי' לר"א האי דרשא דלזרעך נתתי דורשו למפרע, אך יובן עס"י מאי דאמרינן בב"ב (דף ק) דתני' הלך בה לארכו ולרחבו קנה מקום הילוכו דברי ר' אליעזר, וחכ"א אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק, אטר ר' אלעזר מ"ט דר' אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרוחבה כי לך אתננה, ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר לי' הכי כדי שתהא נוחה לכבוש לפני בניו, וא"כ כיון דלר"א הי' ההילוך קנין כמו חזקה, א"כ ודאי דהקנין הי' מיד דאי אפשר לומר שהקנין הי' לאחר זמן כשיכנסו לא"י, א"כ לא הי' מהני החזקה, וכמו שכתבו התוס' בקידושין (דף סג) דבאופן זה לא קנה אלא בכסף משום דברשותא דידי' קא מתאכלי, או בשטר ושיהא השטר קיים לאח"כ, אבל בק"ס לא מהני כיון דכבר הדר סודרא למרי' וא"כ בחזקה נמי לא מהני כיון דכבר כלתה קנין החזקה ועיין בספרי ע"י (ס' ט) וא"כ מוכח דלר"א קנה בקנין חזקה למפרע וע"ז אמר ר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל, פי' שתמה על ר"ע שהקשה לר"א, וכן איך קיבל ר"א, דהא ר"א ודאי אית לי' דהקנין הי' למפרע דאלו"ה לא הי' קונה אברהם בקנין חזקה, (וכן ביארתי במ"א בדרך דרוש על הא דאמרינן בב"ג (דף קיט) אמר ר' חידקא שמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע וכך הי' שמעון השקמוני אומר יודע הי' משה רבינו שבנות צלפחד יורשת הן, אבל לא הי' יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו כו' ולכאורה יש לדקדק קצת דלמאי אמר ר' חידקא שמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע למאי סיפר שהי' מתלמידי ר"ע, ואף דמצינו כה"ג ביבמות (דף עח) תני' אמר ר' יהודה מנימין גר מצרי הי' לו חבר מתלמידי ר"ע ואמר אני מצרי ראשון כו' דהתם איפשר לומר כמו שכתב רש"י בסוטה (דף ט) דאיתא בתוספתא שסיים שאמר לו ר"ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל הארצות, ועוד שבכאן האריך טפי שמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע, וכך הי' אומר ה"ל למימר ואמר כמו דאמר התם, אך לכאורה יש להקשות דמה הי' ספיקותו של משה אם א"י מוחזקת היא או לאו, כמו דאמרינן התם בב"ב היא גופא קא מסתפקא לי', ה"ל למיפשט מחלה דאמרינן בכתובות (דף כה) בבואכם משונה ביאה זו שכל ביאות האנורות בתורה כו' דהיינו שכתחייבו מיד זה נאמר מיד לאחר מרגלים כמו שהבאתי המדרש בספרי ע"י (דרוש חד) ויתאבלו העם מאוד באותה שעה אמר הקב"ה למשה בא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מאליהם אמר לפניו רבש"ע במה ארצם א"ל צא ורצם בד"ת שנאמר דבר אל ב"י, כי תבואו, ואיתא במדרש כך פתח ר' תנחום זאת הפ' של נסכים שנאמר או לאיל תעשה מנחה ויין לנסך חצי ההין ומכאן והילך והי' באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה הרי חלה למשטה ונסכים למעלה כך פתח ר' חנינא לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך מהו כי כבר רצה אלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ עיי"ש בספרי ע"י מה שהארכתי בזה, וא"כ כיון שנתחייבו מיד בחלה א"כ מוכח שירשו למפרע דאלו"ה גידולי פטור הם, ואיך חייב בחלה ע"ז אמר ר' חידקא שמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר' עקיבא פי' ור"ע סובר דפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייב במעשרות, וא"כ אין ראי' מחלה דאפי' לא ירשו למפרע מ"מ חייב בחלה, דה"ל כפירות ח"ל שנכנסו לארץ, וע"כ איפשר לומר דאין א"י מוחזקת, וע"כ נסתפק משה]:
וע"ז מתמה ר' יוסי בירושלמי דאיך מותיב ר"ע לר"א והוא מקבל מיני' הא לר"א ודאי למפרע ירשו, דהא איהו אמר שהילוך קונה והראי' מאברהם שאמר לו התהלך בארץ, והוא קנה א"י וא"כ ודאי הקנין למפרע, דאלו"ה לא הי' קונה בחזקה על לאחר זמן וכמו שביארתי, וא"כ לפי"ז כיון שלר"א הי' הקנין בחזקה, אי איפשר לומר כמו שכתב הפר"ד שהשאיר ה' זכות שיזרעו עד שיעקרו ז' עממים דא"כ איפשר שלא הי' הקנין מועיל, וכמו שכתב המ"ל בעצמו ברמב"ם (פ"א מה' מכירה ה' ה' ח) שכתב ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכירה או למוכרה לאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזו הבית קנוי' לראשון לכל תשמישיו, וא"כ כיון שקנוי לאחר לשכירות איפשר דלא מהני חזקה, וא"כ אם נתן להם רשות לזרוע, א"כ איך מהני חזקה, ודוחק לומר דזהו דווקא בחזקה דנעל גדר ופרץ, אבל לא בהילוך דעל הילוך ליכא הקפדה, דהא התוס' כתבו בב"ב (דף נח) דעל הילוך נמי יש הקפדה בחצר רק בבקעה ליכא הקפדה:
אך איפשר לומר דלא דמי להא שכתב המ"ל שנחלקו בזה חכמי הדור דהיינו דווקא בשכירות דשכירות ליומי' ממכר הוא, משא"כ אם הזכות הוא רק לפירות, ע"כ איפשר לומר דמהני חזקה]:
ובזה יתבאר המדרש שהבאתי בספרי ע"י וישלח אותם משה א"ל אל תכניסו כגנבים, אם יאמרו לכם על מה באתם אלינו אמרו להם על ה' תאינים על ה' רימונים ועל אשכול א' של ענבים אם יאמרו לכם שמא לעקור עבודת כוכבים באתם ולקוץ אשירה באתם אמרו להם לאו, נכנסו כשלוחים ויצאו כחמורים הגיעו לחברון ונטלו משם ה' תאינים וה' רימונים ואשכול א' של ענבים צוח בהם תלמי ונפלו על פניהם ארצה התחילו מנפחים בפניהם ומיישבים באפם עד שנתיישבה דעתם עליהם אמר להם על מה באתם והלא העולם כולו של אלקיכם הוא ולמי שהוא רוצה הוא נותן שגרום בשלום ולא הרגום ובשכר זה שייר כו':
ועיי"ש שביארתי שכל א' נטל א"י בחזקה אברהם קנה א"י בהילוך, ויעקב אבינו במה שקיפל לו הארץ ואמר הארץ אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה, ואמרינן המציע מצעות בנכסי הגר קנה, ע"ש באורך ומשה רבינו רצה ליטול א"י בחזקה של פירות, וכמו דאמרינן בב"ב (דף לו) אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובילא ואמר איזל ואגזרי' לדיקלא א דפלני' דזבנא מיני' מיהימן לא חציף אינש למיגזר דיקלא דלאו דילי', והנה ידוע דחזקה היינו דווקא אם קונה פירות בפרהסי' ואינו מתיירא משום אדם כמו דאמרינן לא חציף אינש למיגזר דיקלא דלאו דילי' ומזה מוכח שהוא שלו ודווקא אם אוכלו כדרכו וכמו שכתבו התוס' בשבועות (דף ט"ו) בד"ה עביד אינש כו' וע"כ כתיב והימים ימי ביכורי ענבים, וע"כ אמר להם משה כשתכנסו לא"י אל תכניסו כגנבים פי' כאדם הנוטל פירות בפחד ומתיירא שלא יראו הבעלים דזו לא הוי חזקה והוכחה שהיא שלהם, ומסתמא אינכם חזקים באמונה שלימה שא"י היא מוחזקת בידכם עיי"ש באורך, וזהו דווקא אם ירשו למפרע וגם הפירות באמת שלהם, אבל אם הפירות אינם שלהם א"כ אין זו חזקה, וע"כ אמר להם אם יאמר לכם שמא לעקור עכומ"ז או שמא לקוץ אשירה באתם אמרו להם לאו, שאם הגידולים למפרע הוא של ישראל א"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, שהם לא ידעו מזה דכיון דעבדו ישראל לעגל גלו דעתיי' דניחא להו [ובמ"א ביארתי שע"כ נשתטח כלב על קברי אבות כמו דאמרינן בסוטה (דף לד) דהיינו להחזיק בירושה אפי' הגידולין שלאחר שכתבו לאברהם ולאחר מיתה, וכמו שביארתי במ"א שירושה שהיא בעצמות ונק' ירושה נוטלים בראוי ג"כ לאפוקי ירושה שבאה ע"י מעשים כמו ירושת הבעל ומבואר במ"א]:
וא"כ כיון שביארנו שמחמת שאמר לאברהם ונתתי לזרעך אחריך ולא אתן ע"כ ירשו גם האילנות והזרעים למפרע, בזה יובן הירושלמי שהבאתי בספרי ע"י (ס' ט"ו) דשם בירושלמי אומר בעי ר' יונה קמי' דר' ירמי' בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש, א"ל למה לא, עד כדין לחה אפי' יבישה, א"ל אפי' יבישה אפי' קצורה מעתה אפי' חיטין בעלי', כן אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח כו' ממה שהי' תגרי עובדי כוכבים מוכרים להם וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אומר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה נאמר שבע שכיבשו ושבע שחילקו, ועיין בספרי ע"י שם שהשאלה הוא כמו בעי' דר' ירמי' בחולין (דף י"ז) דאיברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ מהו ועל דרך זה בעא מיני' דקודם ביאתן לא"י לא נאסר חדש, וע"כ כשנאסר אח"כ חדש אם נאסר למפרע כיון שלא הי' ענין עומר עד כניסתן שיתירן, וא"ל שנאסרו כל התבואות אפי' חטין בעלי' ושאלו א"כ לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח, ועיי"ש בארוכה, וע"ז משני לי' ממה שהי' תגרי עכומ"ז מוכרים להם וביארתי שם דהאי תירוץ הוא שייך למה שאומר עוד וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו, דאלת"ה אלא דהתירוץ הוא ממה שתגרי כו' דאין חדש נוהג בשל עכומ"ז א"כ לא יספיק התירוץ השני מה שאומר וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה הוא לאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו דא"כ לדידי' נמי קשה כיון דתחילה לא הי' חדש נוהג, וא"כ כיון שלא הי' נוהג לא הי' להם היתר, וא"כ נאסר אח"כ כל תבואות למפרע, וא"כ תקשה דאיך אכלו ישראל מצה, ע"כ ביארתי בספרי שם דהתירוצים שייכים אהדדי וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר שבע שכיבשו, וא"כ כיון דס"ל דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע, א"כ אין חדש נוהג בח"ל, וכמו דאמרינן בקידושין (דף ל"ז) מאן תנא דפליג עלי' דר"א ר' ישמעאל הוא, ופירש"י דשמעינן לי' דאמר מושב לאחר ירושה וישיבה משמע, ואין חדש נוהג אלא בארץ, וע"כ הא דקאמר ממה שתגרי עובדי כוכבים מוכרים להם היינו בח"ל, וכר' ישמעאל דאמר כל ביאה שנאמרו בתורה הוא לאחר שבע שכיבשו ולדידי' אין חדש נוהג בח"ל, וע"כ אכלו מחוצה לארץ:
אבל אכתי אינו מספיק דאכתי תקשה דלר"א ולר"ע דאמרי דמושבות כל מקום שאתם יושבים משמע לא אכלו ישראל מצה בלילה פסח, ומשמע דפשיטא לי' להירושלמי דאכלו מצה, וא"כ תקשה דלר"א ור"ע איך אכלו ישראל מצה:
ע
ע"כ נ"ל בהקדם תחילה מה שהקשה הט"א על הא דאמרינן בר"ה (דף י"ג) ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל וקשה דהא אפי' דבר טמא אשתרי להו בז' שכבשו כ"ש בחדש דהא אמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ז) בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו ומתמה אלימא בז' שכבשו השתא דבר טמא אשתרי להו דכתיב בתים מלאים כל טוב ואמר רב קדלי דחזירי בשר נחירה מיבעי, ומשני אלא לאחר מכאן, ואיבעית אימא לעולם בשבע שכיבשו כי אשתרי להו שלל של כותי' דידהו לא אשתרי, וכתב דניחא שפיר דאע"ג ג דאמרינן קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כו', אעפ"כ יש בזה חלק מישראל ג"כ ודידהו לא אשתרי, וא"כ לפי מה שביארתי דהסוגי' דע"ז (דף נ"ג) סובר דכל הגידולים הי' של ישראל א"כ בודאי דידהו לא אשתרי:
ובזה יתיישב הירושלמי דהירושלמי מסמיך הבעי' דר' יונה לאחר שאומר תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל תמן עד שלא נכנסו למפרע ירשו כו' וא"כ כשנכנסו לארץ הי' הכל של ישראל ודידהו לא אשתרי, וע"ז מותיב דבשעה שנכנסו לארץ ונאסר החדש אם נאסר כל התבואות שלמפרע משום חדש, והשיב לו שנאסר מחמת שלא הי' עומר שיתירם וע"כ נאסר הכל למפרע, וכ"ת אפי' נאסר משום חדש למפרע הא אפי' קדלי דחזירי נמי אשתרי דהירושלמי לטעמי' דס"ל דדידהו לא אשתרי, וא"כ כיון שסובר דמחמת שאמר לאברהם ונתתי לזרעך אחריך ולא אמר אתן ע"כ ירשו למפרע, א"כ דידהו לא אשתרי, וא"כ אי לאו דהי' מסיק דתמה אני איך מותיב ר"ע לר"א והוא מקבל מיני' תמן עד שלא נכנסו למפרע, רק כמו ר"ע דפריך לר"א דס"ל דחלת ת"ל שנככם לארץ פטור דאין אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהם חייבים בחלה ולא גידולי פטור הם, אלמא דס"ל לר"ע ולר"א דלא ירשו למפרע הגידולין וגידולי פטור הם, הוה אתי שפיר הא דאכלי מצה אע"ג דר"א ור"ע סברי דמושבות כל מקום שאתם יושבים משמע אעפ"כ אי הוה אמרינן דגידולי פטור הם, הוה אמינא משום דהותר להם קדלי דחזירי א"כ הותר להם איסור חדש ג"כ אבל כיון דמסיק ר' יוסי דהוי למפרע של ישראל, א"כ דידהו לא אשתרי, ע"כ הי' סבור דלא נאסר למפרע כל התבואות וכמו בעי' דר' ירמי' באיברי בשר נחירה אבל כיון שאמר לו שנאסר למפרע משום חדש כל התבואה שלא הי' מה שיתירן ע"כ נאסר למפרע, ע"כ הקשה א"כ לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח וע"ז משני לו ממה שתגרי עובדי כוכבים מוכרים להם, ואפי' חדש ינהוג בשל עובדי כוכבים נמי אעפ"כ הרי הותר להם קדלי דחזירי בשבע שכיבשו, וא"כ איסור חדש הותר להם, וע"כ אכלו מצה, דממה שתגרי עובדי כוכבים מוכרים זה הותר להם, וע"ז משני עוד וכר' ישמעאל פי' שאומר דכל ביאות שנאמרו בתורה לאחר שבע שכיבשו, אע"ג דלאחר שבע שכיבשו לא הותר להם קדלי דחזירי אעפ"כ לדידי' ניחא שפיר דהא ס"ל דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ וע"כ כמו דלר' ישמעאל צריך לומר ממה שתגרי עובדי כוכבים כן לר"א ולר"ע אפי' אם נאמר דירשו למפרע ניחא נמי ממה שתגרי עובדי כוכבים מוכרין להם, והותר להם אפי' קדלי דחזירי מכש"כ שהותר להם חדש, והשתא א"ש בין לר"א ור"ע ובין לר' ישמעאל, [ודוחק לחלק דזהו דווקא ממה שמצאו שלהם אבל ממה שתגרי עכו"ם מוכרים להם לא הותר להם, וכן משמע ברמב"ם פ"ח מה"מ דכל איסורין הותר להם בשעה שנכנסו למלחמה אך ממה שהוא של ישראל לא הותר להם]:
ומזה סייע להרמב"ם דפסק בה"מ דלא הותר להם אלא בשעת רעבון אם הוא רעב, דאלו"ה תקשה דלא יתיישב לפי מה שביארתי שהתירוץ של הירושלמי שאכלו של חדש הוא ממה שהותר להם קדלי דחזירי דא"כ איך יוצאים במצה הא אמרינן בפסחים (דף לה) ת"ר יכול יצא אדם י"ט בטבל שלא נתקן כל צרכו כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ומסקינן דאתי כר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור' וע"כ לא חל איסור חמץ על איסור טבל, וע"כ כיון שאינו מוזהר משום בל תאכל חמץ אינו יוצא בו משום מצה, וא"כ הכא שהותר איסור חדש שבו וא"כ הותר איסור חמץ שבו ג"כ, וא"כ איך יוצא בו משום מצה, דלא גרע מהא דאין איסור חל על איסור, אעפ"י דאם פקע איסור טבל הי' חל עלי' איסור חמץ, אעפ"כ אין יוצאים. וא"כ ה"נ אין יוצאים, [אך דיש לדחות משום דהכא לא הותר רק בשבע שכיבשו] אלא ודאי דלא הותר להם אלא אם ירעב, וע"כ יש בזה איסור חמץ אם אינו רעב וכ"ת א"כ איך יצאו בזה משום מצה, אך כיון דנאסר להם כל התבואות שבעולם וע"כ משום מ"ע דמצה הוי כמו רעב, וע"כ יצאו בזה משום מצה:
ועיין בספרי ע"י (ס' טו) שהקשתי כה"ג דאיך יצאו ישראל ידי חובת עצה הא כיון שכל התבואות נאסרו משום חדש, א"כ איך חל איסור חמץ דמשום דחמץ אסור בהנאה לא הוי רק איסור חמור, וא"כ איך חל, ועיי"ש שביארתי דחל משום דבחמץ היתר מצטרף לאיסור וכן פסק הרמב"ם עיי"ש, אך לכאורה קשה דהא הראב"ד חולק ע"ז וכתב דהלכה כחכמים, אך איפשר לומר שגם להראב"ד ניחא והראב"ד אזיל לטעמי' שהשיג על הרמב"ם בה' שבועות (פ"ד ה' ט) שכתב הרמב"ם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת, וכתב ע"ז הראב"ד וגם זה שיבוש שבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף כשבע על אותו ככר לעולם, ואולי כשיאמר שאוכלנה היום קאמר, אלמא דלדעת הראב"ד משום שהאיסור השני נמשך בזמן יותר חל על איסור הראשון, והכא הרי איסור חמץ נמשך יותר מאיסור חדש שאיסור חדש ניתר לאחר העומר ואיסור חמץ הוא כל שבעה, ע"כ לדעת הראב"ד חל איסור חמץ על איסור חדש [ואיפשר לומר שגם הרמב"ם יודה בזה שטעמו של הרמב"ם הוא משום שאם יאכל ויעבור היום ראשון שוב לא יהי' איסור מוסיף בזמן וע"כ ס"ל דלא חל, משא"כ איסור חמץ על איסור חדש ואף אם יאכל הרי יש עוד חפץ שאיסורן יהי' כעשן יותר, וע"כ חל ודו"ק]:
ומעתה כיון שביארתי דלהסוגי' דע"ז (דף יג) ס"ל כהירושלמי דירשו למפרע א"י עם כל הגידולין, וכמו דכתיב לזרעך נתתי את הארץ בלשון עבר, ע"כ אמרינן דירשו למפרע א"י, והשתא ניחא במה שהביאו את העומר כשנכנסו לארץ ולא נצטרך לדחוק דלא הביאו שליש ביד עכו"ם, ונתגדלו במשך זמן מועט משום דארץ צבי כתיב בה, אלא שהביאו את העומר מחמת שהתבואה הי' שלהם, וגם נצרכו להקריב העומר ולאכול אח"כ, ולא אכלו חדש מחמת דהותר להם קדלי דחזירי, דהא אמרינן דירשו למפרע וע"כ הי' שלהם ודידהו לא אשתרי. וע"כ אקריבו עומר והדר אכול, [ואפי' לדעת הט"א הוא משום דהי' להם חלק ודידהו לא אשתרי ואין ברירה כמו שהבאתי לעיל]:
בזה יתבאר המדרש שהבאתי תחילה, ר' יוחנן ור"ש ב"ל ר"י אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב ונתתי לזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור פי' שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את א"י למפרע, דכתיב ונתתי לזרעך אחריך ולא כתיב אתן ע"מ ואתה את בריתי תשמור דאלו"ה לא הי' להם להקריב העומר דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר עובדי כוכבים אבל מכי ירשו למפרע ולפי מה שביארתי הי' הכל שלהם למפרע ע"כ יכלו להקריב העומר, וכמו שביארתי שהכל הי' שלהם, [וכמו שהקשתי לעיל דלדעת הט"א קשה דהא חלקם של עובדי כוכבים הי' מותר ע"י ביטול] וע"ז אומר ונתתי לזרעיך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור שע"י מצות העומר זכוה לירש את א"י למפרע וכמו דכתיב ונתתי וכמו דאיתא בירושלמי אתן אין כתיב כאן אלא נתתי כבר נתתי וזה הי' ע"י מצות העומר וכמו שביארתי:
ועוד איפשר לבאר המדרש (ס' ויקרא פ' כח) ר"י אמר לעולם אל תהי מצות עומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם הדא הוא דכתיב ונתתי לזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור עיין בי"מ, וצריך להבין איך מרומז בהא דכתיב ואתה את בריתי תשמור, ואיפשר לבאר עפ"י הא דאמרינן בפסחים (דף מ) מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות, אי לא דבעי לתיתה שימור למאי, עיי"ש דאי לאו לתיתה למאי הוא השימור, ואמרינן בפסחים (דף לו) חיטין של מנחות אין לותתין אותו, ואמרינן שם דמנחת העומר לותתין אותה וצוברין אותה, ואמרינן שם דהטעם הוא משום דצבור שאני, א"כ בכל המנחות א"צ שימור כל כך כיון דאין לותתין אותו, רק במנחת העומר צריך שימור משום שלותתין אותו, וע"ז מדייק מלשון ואתה את בריתי תשמור דקאי על מצות העומר, שבעומר שייך שמירה:
והנה כבר ביארתי בספרי נ"י (דרוש יא) שאין מחשבה שלא לשמה פוסלת בעומר שאין המחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה, וכמו שהארכתי שם בפירוש רש"י ותוס' וכמו שביארתי שם בהא דשופטים (ז) ובזה יתבאר הא דכתיב שם (שופטים זא ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי אח מדין בידם, ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר הגלעד כו' ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם כו' והנה צליל, לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וצריך להבין דלמאי אמר לו ה' ב' פעמים, רב העם אשר אתך, ואח"כ אמר לו עוד העם רב אך הענין הוא שאמר לו קרא נא באזני העם לאמור מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר הגלעד, ואמרינן בסוטה (דף מד) הירא ורך הלבב זה שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה כו' הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו, וע"ז אמר תחילה מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר הגלעד, וא"כ הי' בכלל זה המתיירא מהעבירות שבידו והי' להם למי שכרע על ברכיו והורגלו לכרוע לעבודת כוכבים לשוב מעצמם, והם סברו שמה שאמר מי הירא כו' היינו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה וע"כ לא שבו כולם ע"ז אמר לו עוד העם רב אשר אתך, שהפי' של מי הירא וחרד היינו שמתיירא מהעבירות שבידו, וע"כ כיון ששמע גדעון שאפי' מי שמתיירא מעבירות שבידו צריך לחזור ע"כ נתפחד בעצמו שמי יכול לומר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואמרינן בסוטה (דף לד) שאפי' סח בין תפילה לתפילה חוזר מעורכי המלחמה, וע"כ אמר אם ירא אתה לרדת, ע"ז הראה לו זכות העומר, והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין. והוא כמו דאיתא במדרש (ס' ויקרא פ' כח) ובמלחמת תנופה נלחם בהם עיי"ש והוא כמו דאמרינן בסוכה (דף לח) מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו עיין רש"י דמשמע בכל התנופות ועיין תוס' שם, ובמדרש פ' אמור שם כיצד מניפו מוליך ומביא ר' יהושע אומר מוליך ומביא כדי לבטל רוחות רעות, וא"כ בתנופת העומר נמי הי' בא ע"י תנופה לד' רוחות, וע"ז אמר והנה צליל לחם שעורים מתהפך פי' ממה שהוא מתהפך מעכב את הפורעניות ומזה נחה דעתו, וע"ז אמר לו והנה צליל לתם שעורים מתהפך במחנה מדין, והא שקראו צליל לחם שעורים נדחקו בזה רש"י והרד"ק שרש"י פי' לשון צליל שנצללו מן הצדיקים באותו הדור, עוד פירשו מלשון צלי, ואיפשר לומר כמו שביארתי שענין העומר נק' צליל מחמת שכל המנחות אין לותתין אותה, ומנחת העומר לותתין אותה, ע"כ נק' צליל לחם שעורים, וגם כמו שביארתי שאין המחשבה פוסלת בו משום דאין ראוי לעבודה, וע"כ כיון שאין מחשבה פוסלת בה ע"כ נק' צליל לחם שעורים:
ובזה יתבאר המדרש ר"י אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך פי' שלא תהא קלה כמו דאמרינן בסוטה (ד' י"ד) שכל המנחות באות חיטים וזו באה שעורים, ולדעת רש"י במנחות (ד' ה) נק' דבר שאינו ראוי לעבודה, ע"ז אומר שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש כו', שיש בה מעלה משא"כ בכל המנחות דהיינו שלותתין אותה, אעפ"י שצריכה שימור מהמים, אעפ"כ חמורה מנחת העומר שצריכה לתיתה, וכמו שהבאתי מהא דפסחים (ד' מ) שאם לותתין אותם צריך שמירה, וע"ז אמר ואתה את בריתי תשמור ע"י ונתתי לזרעך אחריך:
נחזור לענין הראשון מה שביארתי על המדרש אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען שאיפשר לומר שאפי' אי אמרינן שיש להעכו"מ חלק במה שזרעו, עכ"ז איפשר לומר שכשנכנסו לארץ הי' כל האילנות והזרעים שייכים לישראל והוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' קלט) האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה, ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין ופירשב"ם דאהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קאי דאקני לי' גופא מהיום ופירי לאחר מיתה והילכך מאכיל האב בחיי' פירות שתלש לכל מי שירצה, אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו אעפ"י שעומד ליתלש הרי הוא של בנו, ודווקא בנו אבל הכותב נכסיו לאחר אפי' מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הוא של יורשים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר כו', והכי אמרינן בגמ' שם תלוש אין מחובר לא ופירשב"ם תלוש אין מה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין אבל המחובר הרי הוא של מקבל מתנה דכגופה של קרקע דמי ואקני' ניהלי' כו והא תני שמין את המחוברין ללוקח אמר עולא לא קשי' כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, וע"כ מקני לי' אפי' פירות המחוברים ולא אזלינן בתר מאן שגדלו ברשותו, אלא דחשוב כגופה של קרקע מחמת דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ועיין בש"ע חוה"מ (ס' רנ"ז ס' ב) שהכריע הש"ך כדעת הרשב"ם דאפי' עומד לקצוץ ולגדור אפ"ה אקני' לי' האב משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו:
וא"כ באברהם דכתיב א' הי' אברהם א"כ אם הקנה לו הקרקע לאחר הזמן וכמו שנאמר ודור רביעי ישובו הנה, א"כ פירות העומדים לקצור הרי הוא של אברהם, ובזה יתבאר המדרש שהבאתי לעיל וישלח אותם משה א"ל תכנסו כגנבים אם יאמרו לכם על מה באתם אלינו אמרו להם על ה' תאינים על ה' רימונים ועל אשכול א' של ענבים אם יאמרו לכם שמא לעקור ע"ז באתם ולקוץ אשירה באתם אמרו להם לאו כו', שהענין הוא כמו שביארתי לעיל שכל א' קנה בחזקה אברהם קנה בחזקה ע"י הילוך ויעקב אבינו במה שקיפל לו הארץ ואמר הארץ אשר אתה שוכב לך אתננה ולזרעך, ואמרינן בב"ב המציע מצעות בנכסי הגר קנה אך כל זה אינו רק חזקה לענין גוף הקרקע אבל מהיכן מוכח שאם הקנו להם הקרקע לאחר זמן שיטלו עם הפירות המחוברים לקרקע ואפי' עומדים לקצור, שאם הי' ההקנאה בבחי' האב לבן ע"כ אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ומקנה לו פירות המחוברים ג"כ, אבל אם ההקנאה הוא סתם א"כ אין הפירות שלהם, והפירות הם של מי שגדלו ברשותו ע"כ רצה משה רבינו להראות לישראל שההקנאה הי' לאברהם בבחי' האב לבנו ואעפ"י שמת אברהם, אעפ"כ אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו, אפי' לענין בני בנים, [ואעפ"י דיש פוסקים מחולקים בזה בחוה"מ (ס' רכ"ז) עיי"ש במה שכתב הרע"א אבל אם כתב לבן בנו הוי כאלו כתבה לבנו, ועיין במה שרמז שם הש"ך, ועיין בס' ר"י ששם פסק הש"ע דלא אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בן בנו] אך ה"מ אם גוף ההקנאה לבן בנו, אבל אם גוף ההקנאה הוא לבנו, אעפ"י שמת האב ובן בנו יורשו, אעפ"כ יורש אותו הזכות כמו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יורש אותו הזכות ג"כ, ובזה יתבאר המדרש (פ' שלח) ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם למה הדבר דומה למלך שהי' לו אוהב והתנה עמו ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה הלך עמו ומת אמר המלך לבנו של אוהבו אעפ"י שמת אביך איני חוזר בו במתנה שאמרתי לו בא וטול אתה כך הדבר המלך מלך מלכי המלכים והאוהב זה אברהם אוהבו שנאמר זרע אברהם אוהבי אמר לו הקב"ה לך עמי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך התנה עמו שיתן לו מתנה שנאמר קום התהלך בארץ כו' אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו אינו חוזר בי אלא ודבר אלקינו יקום לעולם עכ"ל, ולכאורה אין זה חידוש אם הקב"ה מקיים ההבטחה לבניהם אחריהם כיון שההבטחה הי' שיתן לבניו) אך הענין הוא כמו שביארתי דהוה אמינא כיון שהמתנה הי' לבניו ע"כ לא זכו בהפירות המחוברים לקרקע דאזלינן בתר מאן שגדלו ברשותו וכמו שהבאתי מהא דב"ב (ד' קל"ט), (ועיין ברא"ש בכתובות (ד' ע"ט) דגבי אחר אזלינן בפירות המחוברים בתר מאן שגדלו ברשותו) וע"כ אין להם זכות בפירות ע"ז אומר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם ושאותו הזכות שהקנה לאברהם שהי' בנו ואוהבו, ודעתו קרובה אליו להקנות לו פירות המחוברים אותו הזכות ירשו ישראל אחריו, וע"כ שלח משה רבינו את המרגלים, ואמר להם שאל תכנסו כגנבים אם יאמרו לכם על מה באתם אלינו אמרו על ה' תאינים על ה' רימונים ועל אשכול א' פי' להראות שיורשים ישראל זכות של אברהם שדעתו הי' קרובה אליו והקנה לו לאחר הזמן הקרקע עם פירות המחוברים לקרקע ואפי' עומדים לקצור, דבעלמא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי כמו דאמרינן בכתובות (ד' נ"א) כל העומד ליגזז כגזוז דמי וכמו שכתבו התוס' שם שהוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' נ"ט) דפסקינן שם הלכה כר"ש דחשבינין להו כתלושים, אפ"ה מחמת חיבתו של אברהם אבינו הקנה לו עם הפירות המחוברים לקרקע, ואפי' עומדי' להבצר:
וע"ז כתיב והימים ימי בכורי ענבים, פי' אע"ג דהענבים נתבכרו וא"כ עומדים להבצר, (וכמו דאמרינן בגיטין (ד' נ"ט) ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימין מכחש כחישי פי' וע"כ סובר ר"מ דכבצורות דמין) אעפ"כ הוא שלהם מחמת זכותו של אברהם, וע"ז אומר המדרש ואם יאמרו לכם שמא לעקור אשירה באתם אמרן להם לאו, פי' כיון דאמרינן שהקנה לאברהם את כל האילנות המחוברים להקרקע א"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכמו דאמרינן בע"ז (ד' נ"ג) וע"כ אם היו יוצאים בהאמונה שיורשים אותו זכות מאברהם שנוטלים גם הפירות המחוברים לקרקע, והי' נועלים הפירות כמו שלהם ולא היו מתפחדים לא היו באים לידי חטא, ובזה יתבאר הא דאמרינן בסוטה (ד' ל"ד) ויבא עד חברון ויבואו מיבעי לי' אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להם אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים פי' שנשתטח על קברי אבות היינו שיפרוש מעצתם של מרגלים ע"כ נשתטח על קברי אבות להמשיך עליו הכח של הירושה אפי' לענין פירות המחוברים ג"כ, וכמו שביארתי לעיל דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו לענין הפירות המחוברים ג"כ, ואעפ"י שמתו האבות אעפ"כ יורשים אותו זכות מאביהם:
והנה אמרינן במנחות (ד' ס"ו) ור' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות, אמר ר"מ אומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר כו' והקשו התוס' דה"מ למיפרך היכי אתי משאינו מעושר, הא בעינן ממשקה ישראל דבאינו מעושר עסקינן מדקתני באותן שנפדו חיוב מעשר עכ"ל, ולי נראה דלא קשה מידי דהא התוס' הקשו רפ"ט דמנחות (ד' ס"ד) על הא דאמרינן שם תנן התם שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן עתרומת הלשכה כו' דלר"ע דאמר ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרי' רחמנא דאנרינן בפ"ק דמנחות (ד' ה) משום דמצותה בכך שאני, בשביעית נמי לר"ע הרי מצותה בכך עכ"ל, ועיין בספרי ע"י (ס' א) דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי דהא דעומר קרב מן החדש הוא בדוך היתר דא"א לקיים המצוה באופן אחר, ע"כ אמרינן כיון דאשתרי אשתרי, ותירצתי מה שהקשה הק"ע על הירושלמי (פ"ד דשקלים) דאמריכן התם לא מצאו בסורי' מביאין אותו מספיחים שבא"י ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחילה פי' כדי לקיים עצות העומר, והקשה הק"ע דתיפוק לי' דאסור להקריב דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, וביארתי שם דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דהא חדש שקרב לגבוה נמי אסור לאכול עדיין, ואעפ"כ מותר לגבוה משום דמצותה בכך כמו דאמרינן במנחות (ד' ה) וע"כ אשתרי כמי בשביעית אעפ"י שאין מצותו בכך דהא איפשר לקיים בספיחין:
והנה לכאורה איפשר לתרץ עוד קושי' התוס' דכיון דמקדישין אותו משעת הקציר קודם המירוח, א"כ לא חל איסור טבל על איסור הקדש וכמו דאמרינן בחולין (ד' כ) אע"ג דאיסור מוקדשים קדים אתי איסורי גיד חייל עלייהו כו' ומקשינן שם אימר דשמעת לי' לר' יהודה כו' קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי', וא"כ איפשר לומר שלא חל איסור טבל על איסור מעילה דקדשים, וא"כ כיון דלא חל טבל על איסור מעילה דקדשים, א"כ אינה אסור לישראל משום איסור טבל, וא"כ לא קשה דהא בעינן משקה ישראל מן המותר לישראל כיון דלא חל איסור טבל על איסור מעילה:
והכי אמרינן בירושלמי (פ"ב דפסחים) ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן וארבעת רבעים בפני עצמן ועירבן אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה משום האוכל טבל אינו לוקה משום האוכל חמץ בפסח לוקה איסור חמור על איסור קל ואין איסור קל על איסור חמור, (וביארתי בספרי ע"י שהירושלמי סובר דחל משום דחמץ הוי איסורי הנאה וע"כ חל על טבל דס"ל להירושלמי דאיסור חמור חל) עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה כו', וא"כ איסור טבל לא חל על איסור מעילה דאסור בהנאה ג"כ, וכה"ג אמרינן בכריתות (ד' כ"ג) והא תני' ר"ש אימר אין פינול בעולין ואין נותר בעולין כו', ובמ"א הארכתי בזה דאמאי לא חל אם יש כזית ואינו שוה פרוטה, וביארתי שם דאפשר לומר דר"ש ס"ל דלמלקות בכל שהוא אפי' לענין מעילהנמי עכ"פ אי אמריכן דאין חל על חצי שיעור נמי א"כ אפי' לית בה שו"פ אעפ"כ לא חל, ובמ"א הארכתי בזה, ועיין בספרי נ"י (ס' י"א):
אך איפשר לומטר דהתוס' אזלי לטעמייהו שהקשו בחולין (ד' צ) בד"ה קדשים כו' וא"ת ונימא מגו דאתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה, ויש לומר דאיכא למ"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ"ל, והקשה המהרש"א כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילה להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה אע"ג דאסור גיד בחולין בכה"ג מקרי מליקת עוף להקטר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין עיי"ש (ובמ"א הארכתי בזה), עכ"פ כיון דאיסור גיד אסור בחולין ע"כ מ"ל להתוס' דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ה"כ כיון דטבל לא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל אע"ג דהכא לא חל משום דאין איסור חל על איסור אעפ"כ לא הוי ממשקה ישראל ועוד איפשר לומר כיון דהא דאין אחע"א הוא רק לענין מלקות אבל מ"מ איכא איסור כמו שהארכתי בע"א ע"כ לא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובמ"א יתבאר באופן אחר לתרץ קושי' התוס' ודו"ק:]