אור ברסלב
אבי הנחל דרוש ג לשבת הגדול - דרוש כ

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ג לשבת הגדול - דרוש כ

דרוש ב לשבת הגדול - דרוש יט

הנה הרמב"ם כתב בה' ק"פ ופ"ה ה' ה) כשם שמילת עצמו, מעכבתו מלעשות הפסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבים אותו שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול, וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים, וכתב ע"ז הראב"ד א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות, וכתב הכ"מ כתב הראב"ד בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות [ובהגה"ה שם וזה לשונו בתוספתא דילן הכי איתא התם א' פסח מצרים וא' פסח דורות מי שהי' לו עבדים שלא עלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול הפסח וראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר ורבינו פסק כת"ק, ואם דעת ראב"ד להשיגו על שהי' לו לפסוק כדעת ראב"י דמשנתו קב ונקי אינו השגה דהיינו במשנה דווקא ולא בתוספתא כדאפרינן בכמה דוכתי ודו"ק, ושמא הי' לו להראב"ד ולמהרי"ק גירסא אחרת בתוספתא עכ"ל הגה"ה:

והנה מה שכתב בהגה"ה שהכלל שהלכה כראב"י משום שמשנת ראב"י קב ונקי אינו רק במשנה ולא בברייתא, הוא תמוה דהא אמרינן ביבמות (דף ס) ומי סבר לה כותי' והא קייל"ן פשנת ראב"י קב ונקי כו', אלמא דאפי' בברייתא נמי אמרינן האי כללא דמשכת ראב"י קב ונקי, וכן אמרינן רפ"ד דיבמות (דף ל"ג) אביי סבר לה כשמואל כו' ומוקי לה ראב"י אליבא דהילכתא כי היכי דלא מקשי הילכתא אהלכתא רבא סבר לה כרב כו' ומוקי לה לדראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ופירש"י דקייל"ן משנת ראב"י קב ונקי, ואע"ג דהתם ברייתא הוא, וכן כתב הרא"ש ברפ"ד דעירובין (דף מ"ב) בהא דפליגי בברייתא תנאי עם ראב"י, וכתב ואע"ג דהלכה כראב"י כו' ודברי הגה"ה זו הוא תמוה]:

אולם שצריך לבאר מהו הטעם שמשיג הראב"ד על הרמב"ם מן התוספתא שזהו החילוק בין פסח מצרים לפסח דורות, הא סתמא דמתניתין לא סברא כוותי' דתנן בפסחים (ד' צ"ג) מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור כו' ופריך בגמ' אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו, ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת, אלא בו למה לו בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבין בתרומה וא"כ סתם לן מתניתין דבמילת זכריו ועבדיו אין חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות, וא"כ למה פסק הראב"ד כראב"י בתוספתא, והלא אמרינן ביבמות (ד' מ"ב) דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתמא דמתניתין ואפי' לגבי ראב"י וכמו שכתב הרא"ש (בהלכות ערלה) וזה לשונו ואע"ג דלית הילכתא כראב"י לענין חוזרין מעורכי המלחמה אלא כסתמא דמתניתין דקתני א' המבריך וא' המרכיב עיי"ש, [ודוחק לומר דמסתמא דמתניתין אין ראי' מדלא חשיב בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות דתנא ושייר וכמו שכתבו התוס' ביומא (ד' כ"ט) על הא דתנן. בפסחים (ד' ב"ה) מה בין פסח ראשון לפסח שני כו' דפסח שני כשר קודם לתמיד של בין ערבים והא דלא משיב תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דחייב כרת על הראשון ולא על השני ואיכא למ"ד נשים בראשון חובה ובשני רשות:]

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שהקשה הש"א (ס' נ"ג) על הרמב"ם שפסק דטבילת אמהותיו מעכבתו מן הפסח שכתב שם וכן בטבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו מפסח ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים, והכא נמי משמע מהא דכתב גבי קטן דאין טבילת שפחותיו מעכב מכלל דבגדול מעכב, ואמאי וכי חוב עליו לטבול שפחותיו לשם עבדות אם רוצה מקיימה בנכריותו ודמי לעבד של קטן דלא צריך קרא למעוטי כדאמרת לדעת הרמב"ם כו' ולא דמי לעבד מקנת כסף דמילתו מעכבת את האדון מן הפסח דזה מיירי בעבד שנתחייב במצות מילה דאמו טבלה כבר לשם שפחות קודם שנולד וקנאו מישראל או נמי הוא יליד ביתו ורמי מצות מילתו על האדון למולו לפיכך אם לא מלו מעכבתו מפסחו אבל גבי שפחה מדצריכה טבילה לשם עבדות ש"מ דלא טבלה אמה לשם שפחות קודם שנולדה, והרי היא נכרית גמורה, דאל"כ לא צריך טבילה כיון שנולדה מן השפחה וכבר טבלה אמה לשם שפחות, וכיון דלא רמי מצות טבילתה על האדון ואם ירצה לקיימה בנכריותה הרשות בידו, אמאי טבילתה מעכבת את האדון מפסח, והרי גבי עבד נמי בכה"ג היכא שקנה עובד כוכבים ומזלות מן השוק ואינו רוצה למולו אין מילתו מעכב את האדון מפסח כיון שאינו חייב במצות מילה, דהא עובד כוכבים גמור הוא ולא חייבה תורה למול אלא יליד בית ומקנת כסף שנולד מן השפחה שטבלה כבר לשם שפחות דבע"כ רמי חיובו על האדון למולו (בזמנים הקודמים) אבל עבד נכרי לא, ולא מיבעי לר' ישמעאל ס"פ החולץ (ד' מ"ח) דעבדים שאינם מלין מותר לקיימן אלא אפי' לר"ע דפליג עליו התם וס"ל דאין מקיימין כו' וכיון דאין חוב עליו להטבילה לשם שפחה אמאי מעכב טבילתה מעשי' פסחו כו' עיי"ש באורך:

ונראה לי לבאר בזה המכילתא הביאוה הילקוט (פ' בא) ומלתה אותו אז יאכל בו שמילת עבדיו מעכבתו מלאכל בפסח אין לי אלא מילת עבדיו כו' דברי ר' אלעזר, ר' ישמעאל אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסחו ומה ת"ל ומלתה אותו אז יאכל בו אלא הרי שהיו לפניו עבדיו ערלים מניין שאם רצה למוהלן ולהאכילן בפסח שהוא רשאי ת"ל ומלתה אותו אז יאכל בו מצינו שהוא רשאי לקיים עבדיו ערלים שנאמר וינפש בן אמתך ר"א אומר אינו רשאי לקיים עבדים ערלים שנאמר ומלתה אותו אלא מה ת"ל וינפש בן אמתך אלא שלקחו רבו עם חשיכה ולא הספיק למולו עד שחשיכה לכך נאמר וינפש בן אמתך כו', ולכאורה מה שייך זה הפלוגתא לענין מילת עבדיו אם מעכב, וע"כ נראה לי לבאר עפ"י קושי' הש"א דאם אינו מצוה למולו אין מילת עבדיו מעכבת וע"ז אמר ר"א מנין שמילת עבדיו מעכבת מלאכול בפסחו כו', ור' ישמעאל פליג ואמר שאין מילת עבדיו מעכבת רק שבאם ירצה להאכילו בפסח אז צריך למולו שלא יהא ערל ואח"כ יאכילנו ק"פ ע"ז נאמר ומלתה אותו ואז יאכל בו, וע"ז מסיים ר' ישמעאל מצינו שהוא רשאי לקיים עבדיו ערלים וזהו ג"כ מדברי ר' ישמעאל כמו דאיתא ביבמות (ד' מ"ו) ת"ר מקיימין עבדים שאינם מלין דברי ר' ישמעאל, וא"כ כיון שמצינו שמקיימין עבדים שאינם מלין, א"כ כיון שמקיימין עבדים שאינם מלין ואינו מוטל עליו החיוב למול את עבדו א"כ איך יעכבוהו מלאכול בפסחו וע"ז אומר ר' ישמעאל דאין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסחו, וע"ז אומר שם במכילתא ר"א אומר שאין מקיימין עבדים שאינם מלין שנאמר ומלתה אותו (וזה מוכח כמו שפירשו התוס' ביבמות (ד' מ"ח) דהוי מדאורייתא, אך לא כפי' התוס' שהוא מצד שצוה הקב"ה לאברהם למול עבדיו כו' אלא מחמת שנאמר ומלתה אותו), א"כ ממילא מוכח דאין מקיימין עבדים שאינם מלין וע"כ מעכבתו מלאכול בפסחו ואזלי ר"א ור"י לטעמייהו והוא ברור ונכון בפי' המכילתא עיין שם ודו"ק [אך שצ"ע ביבמות (ד' ע) בתוס' ד"ה אי מה פסח מיצלת זכריו ועבדיו מעכבתו נימא דהך סוגי' כר' אליעזר ור' אליעזר גופי' דריש במכילתא דמילת עבדיו אין מעכב אדם מלאכול בפסח ודריש אז יאכל העבד כו' ולפי המכילתא שהבאתי מבואר דר"א ס"ל דמילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסחו, גם מה שתירצו התוס' שם דאתי אליבא דר"ע דדריש אז יאכל בו האדון עיין במכילתא הביאו הילקוט המול לו כל זכר כו' רע"א אין מילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסחו ומה ת"ל המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הרי שהי' לפניו ב' מצות מצות פסח ומצות מילה איני יודע איזהו יקדים כשהוא אומר המול לו כל זכר הקדים מצות מילה למצות פסחו, אלמא דר"ע סובר דאין מעכבתו ובזה יתיישב מה שהקשיתי בספרי נ"י (ס' כ"ה) על הירושלמי (פ"ג דפסחים) מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם א"ר פנחס מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הדא אמרה שמילת בנו קודמת לשחיטת פסחו והקשיתי שם דתיפוק לי' דמילת זכריו מעכבת מלאכול בפסחו אליבא דכ"ע עיי"ש שהארכתי בזה, אבל לפי המכילתא א"ש ודו"ק גם צ"ע דשם איתא דר' ישמעאל סובר דמילת עבדיו מעכבת כו' דלא כהמכילתא שהבאתי מתחילה, ואין כאן מקום להאריך בזה,] וא"כ לפי מה שביארתי המכילתא שהבאתי מוכח כדברי הש"א אלא שלדעת הש"א אפי' לר"ע דאין מקיימין עבדים שאינם מלין, אפ"ה לא הוי מחמת דרמי עלי' מצות מילה דהא אמרינן בגמ' דאי פסקי' למילתי' בשעת הקני' שלא ימול פסקי', ומהמכילתא משמע דלדעת ר"א אי אין מקיימין עבדים ערלים מעכבתו מלאכול בפסח ואיפשר דכוונת ר"א שאין מקיימין וצריך למולו דווקא משא"כ לדעת ר"ע ודו"ק:

ע"כ הי' נ"ל לומר כמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן ביבמות (ד' מ"ז) ובכתה את אבי' ואת אמה בד"א שלא קיבלה אבל קיבלה עלי' מטבילה ומותר בה מידי, רשב"א אומר אעפ"י שלא קיבלה עלי' כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור ומשחררה ומותר בה מיד, אמר רבא מ"ט דרשב"א דכתיב כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ, ואי אתה מל בן איש בע"כ, ופירש"י בל"א עבד איש ה"ק עבד שהוא איש אעפ"י שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בע"כ ואי אתה מל בן שהוא איש כו' (בזמנים הקודמים) וצריך להבין מהו עבד איש וזהו דוחק שהפי' הוא אעפ"י שהוא איש ומלתה אותו בע"כ (בזמנים הקודמים), וע"כ נ"ל ליישב עפ"י מה שהקשו התוס' דהכא קאמר רשב"א דעבד איש ומלתה אותו בע"כ, ואילו לקמן קאמר רשב"א גופא גבי הלוקח עבד מן העובד כוכבים ומזלות ולא רצה למול מגלגל עמו עד שנים עשר חודש לא מל כו' רשב"א אומר אין משהין אותו בא"י מהני הפסד הטהרות, וא"כ קשה דהא אמר דכופה לשם עבדות (בזמנים הקודמים), וכן הקשו שם מדריב"ל אדריב"ל דמוכח דס"ל כראב"ש וא"כ אמאי קאמר לקמן הלוקח עבד כו' ולא רצה למול מגלגל עמו עד שנים עשר חודש, לא מל חוזר ומוכרו כו':

וע"כ הי' נ"ל לומר דבעבד שקונהו קנין הגוף (בזמנים הקודמים) ע"ז אמר רשב"א דכופה, וכמו דאמר גבי יפת תואר דכופה ומטבילה לשם שפחות ויפ"ת קונה קנין הגוף כמו דאמרינן בגיטין (ד' ל"ח) מדכתיב וישב ממנו שבי וע"כ כיון שקונה קנין הגוף ע"כ כופה ומטבילה לשם שפחות:

ובזה יתיישב הא דאמרינן ביבמות (ד' מ"ח) כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו דמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסחו, וע"כ קשה דאיך מעכבתו, דהא ר' ישמעאל סובר דמקיימין עבדים שאינם מלין, ואפי' לר' עקיבא שאומר דאין מקיימין עבדים שאינם מלין ביבמות (ד' מ"ח) אפ"ה אינו יכול למוכרו אלא חוזר ומוכרו, וא"כ איך מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסחו, אלא ודאי מיירי שקנאו קנין הגוף, וע"כ כיון שקנאו קנין הגוף יכול לכופו למולו, וע"כ ביפת תואר שקנאו קנין הגוף ס"ל לרשב"א דכופה ומטבילה לשם שפחות וא"כ בעבד נמי בעינן שקנאו קנין הגוף, וא"כ איך איפשר שיקנהו קנין הגוף אם קנאו מעובד כוכבים ומזלות הא העובד כוכבים ומזלות נמי לית לי' קנין הגוף כמו דאמרינן בגיטין (ד' ל"ק) אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זא"ז וגם אי איפשר לומר שקנאו מישראל א"כ היו צריך הישראל הראשון למולו, ואם לא רצה למול היו חוזר ומוכרו לעובד כוכבים, אלא ודאי מיירי שהעבד עצמו מכר את עצמו לו, וכמו דאמרינן ביבמות (ד' מ"ו) אמר רב אוי' לא שני אלא בלוקח מן העובד כוכבים ומזלות, אבל עובד כוכבים ומזלות גופי' קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם וא"כ כיון דמיירי שקנאו מהעובד כוכבים עצמו, א"כ ודאי מיירי שהוא גדול, דהא אמרינן בסוכה (ד' מ"ו) א"ר זירא לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט דינוקא מקני קני אקנוי' לא מקני, אלמא דקטן מקני קני אקנוי' לא מקני, וא"כ אם הוא קטן אי איפשר לומר שהקטן מכר את עצמו דהא קטן לא יכול להקנות את עצמו, וע"כ אומר עבד איש אתה מל בע"כ דהיינו שהוא גדול ובן דעת, ואז יכול להקנות את עצמו, והשתא ניחא דזהו דווקא אם קנה אותו קנין הגוף, אבל לקמן (ד' מ"ח) דמיירי בלוקח העבד מן העובד כוכבים, דעובד כוכבים גופי לא קני אלא לשיעבוד, ועובד כוכבים ומזלות מאי דקני לי' הוא דקא מקני לי', וא"כ אינו קונה אלא לשיעבוד וע"כ אם לא רצה למול חוזר ומוכרו לעובד כוכבים ומזלות, [הא דאמרינן ביבמות (ד' מ"ח) אי רשב"א הא אמר לוקח מן העובד כוכבים נמי א"צ לקבל, איפשר לומר דאם קנאו מעובד כוכבים גופי' נק' קונה מן העובד כוכבים]:

וא"כ לפי מה שנתבאר דאם קונהו קנין הגוף יכול לכופו למול או להטביל, לפי"ז איפשר ליישב מה שהקשה הש"א על הרמב"ם שכתב דטבילת השפחות מעכב דאיפשר לומר דמיירי שקנאו מהשפחה עצמה, וא"כ קונה, קנין הגוף, וע"כ כיון שקונה אותה קנין הגוף ע"כ יכול לכופה להטבילה לשם שפחות, אך כל זה ניחא לדעת הפוסקים שפסקו כרב אוי', ועיין ברמב"ם (ספ"ח מה' עבדים), ופ"ה מה' עבדים, שיש דעות מחולקות בדעת הרמב"ם אם הרמב"ם פוסק כרב אוי' ביבמות דעובד כוכבים גופו קני או לא, והנה אם הרמב"ם פוסק כרב אוי' איפשר לומר דמיירי אם העובדי כוכבים גופ' מכר עצמו, וע"כ כיון שקונה אותה קנין הגוף ע"כ יכול להטבילה לשם שפחות [אך כיון דהרמב"ם כתב (שם) דמילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבים אותו שנאמר המול לכם ואז יקרב לעשותו ובקטנים לא שייך שקנהו מעובדי כוכבים עצמו דקטן מקני קני אקנוי' לא מקני], וזהו דווקא אם הלכה הוא כרב אוי', אבל אם נאמר שאין הלכה כרב אוי', ואפי' מעובד כוכבים ומזלות גופי' נמי לא קני, וא"כ קשה דאיך טבילת השפחות מעכבת ובשלמא בעבד מיירי שהי' יליד ביתו, [וגם מה שכתב דמקנת כספו מיירי שקנאו מישראל שנולד משפחה שטבלה הוא דוחק קצת, דא"כ הי' צריך הישראל הראשון למולו וגם אמאי לא דברה תורה בישראל הראשון, שהי' יליד ביתו, ודברה במקנת כספו, אלא ודאי דמקנת כספו מיירי שלקח מן העובד כוכבים, וא"כ איך מילת עבדיו או טבילת השפחות מעכבת, וע"ז כתב הראב"ד בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות שבפסח מצרים הי' צריכים למול את העבדים ולכופם וגם לטבול את השפחות, וגם העבדים והשפחות בעצמם מחמת האותות והמופתים, ע"כ רצו למול, וכמו דכתיב וגם ערב רב עלה אתם, וע"כ כתיב כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, דאפי' מקנת כסף מעובד כוכבים, וכן טבילת השפחות מעכבת, אבל בפסח דורות אין מעכב רק מילת זכריו שהוא יליד בית שנולד מן השפחה שטבלה וע"כ מחוייבים למולו, אבל מקנת כסף מעובד כוכבים כיון שלא רצה למול אין כופין אותו, ואפי' לר"ע דאמר ביבמות (ד' מ"ח) דאין מקיימין עבדים שלא מלין (בזמנים הקודמים) אעפ"כ הא אמר שחוזר ומוכרי, וא"כ כיון שאינו יכול למול, א"כ איך מעכב מלאכול בפסחו:

והשתא לא קשה מה שהקשיתי על הראב"ד מהא דלא חשיב בפסחים (דף נו) מה בין פסח מצרים לפסח דורות ובגמ פריך אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל בפסח דורות, ומשני אמר קרא ועבדת, היינו משום דמילת זכרי' ועבדי' מעכבת בפסח דורות ג"כ רק עיקר החלוקה של הראב"ד הוא בטבילת השפחות דבמילת עבדיו איפשר לומר שנולד משפחה שטבלה, אבל בטבילת השפחות אי איפשר לומר דאם אמה טבלה תו אינה צריכה טבילה, והא דיש חילוקים בין מצרים שאפי' מקנת כסף מעובד כוכבים נמי מעכבתו מלאכול בפסחו. זהו רק מפני שרצו בעצם למול וגם הי' יכולים לכופו, וע"כ מעכבתו וכן לדורות במקום שיכולים לכופו למול מעכבתו מלאכול בפסחו:

ובזה יתיישב מה שהקשו האחרונים על הא דאמרינן ביבמות (דף עא) בעי ר"ח ב"ע קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבת או לא מעכבת, א"ר זירא ת"ש אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז אז לג"ש, וקאמר הש"ס בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' כגון שזבנינהו ביני' וביני' אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנה בשעת עשי' היכי משכחת לה לאו דאתייליד בין עשי' לאכילה, והקשו האחרונים דאמאי מקשה הש"ס זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' היכי משכחת לה, דהא איפשר לומר ביוצא דופן דהא אמרינן בשבת (דף קלה) דאם אמו טמאה לידה נימול לשמונה, ואם אין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה, א"כ איפשר לומר ביוצא דופן דאתייליד בין עשי' לאכילה וחייב למול מיד, וכתב הק"ע בירושלמי (פ"ח) וזה לשונו ויש מי שתירץ דבשבת שם מקשה אביי אדרב אסי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה, מעתה אי איפשר לאוקמי ג"ש דאז אז ליוצא דופן דהא הך ג"ש נאמרה בפסח מצרים, ואז אף כשאין אמו טמאה לידה נמול לשמונה, והשיב א"מ דשגגה היא בידו דודאי פשיטות דר"ז לאו מדאיצטריך ג"ש דהא מיבעי הך ג"ש ללמד דעבדים מעכבים העשי', אלא מלשון הברייתא דייק ר"ז דתני מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ואברייתא ודאי איכא לשנוי' דאיוצא דופן קאי וקמל"ן דלדידן מעכב אכילה דכולי הך פרשתא נאמרה לדורות:

אבל לפי מה שביארתי דלדעת הראב"ד הא דכתיב בקרא דמקנת כסף ומלתה אותו זה אינו רק בפסח מצרים, אבל בפסח דורות מקנת כסף אינו מעכב, אלא דווקא יליד בית שאמו טבלה לשם שפחות, וא"כ לפי מה דיליף מג"ש דאז אז כמו שעבדיו מעכבין בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' וכגון דזבנינהו ביני וביני וכבר ביארתי שמישראל לא מיירי הכתוב דא"כ הישראל הראשון צריך למוהלו, אלא ודאי מיירי בקנהו מעובד כוכבים וגם ביליד בית אי איפשר דהא נימול ג"כ לשמונה, וא"כ איך מיירי דזבנינהו ביני וביני בין שעת עשי' ושעת אכילה, א"כ אי איפשר רק בפסח מצרים לפי דעת הראב"ד, וע"ז קאמר ג"ש דאז אז לענין זכריו ג"כ וקודם שנתנה תורה הי' הדין שאפי' אין אמו טמאה לידה ג"כ נימול לשמונה וע"כ לא מצי לתרוצי דמיירי ביוצא דופן דאתיילד בין עשי' לאכילה, דא"כ יהי' מוכח ג"כ דערלה שלא בזמנה הוי ערלה, דהא קודם מ"ת יוצא דופן ג"כ נימול לשמונה, ובזה יש ליישב קושי' הש"א (ס' נג) דמאי פריך הש"ס ביבמות (דף מח) עבד איש ולא עבד אשה דבשלמא אי אמרינן דאם מלו בלילה בדיעבד יצא ע"כ ה"ל מ"ע שלא הז"ג, וע"כ מחוייבת במילת עבדים ושפיר פריך הש"ס אותו ולא אותה אבל אי אמרינן דבדיעבד לא יצא א"כ מאי מקשה הש"ס עבד איש ולא עבד אשה כיון שאינה מחוייבת למול את עבדי' ותירץ דלפי מה שביאר בדברי הרמב"ם דעבד איש מקנת כס מעכב אותו מלאכול בפסחו, אעפ"י שאין עליו חיוב למולו דלא פליגי אלא אם מקיימין אי אין מקיימין, אבל אין חיוב עליו למולו דווקא. ואעפ"כ מילת זכריו ועבדיו מעכבתו, וע"כ הכא נמי פריך מעבד איש ולא עבד אשה דאע"ג דפטורה ממילת זכרי' ועבדי' משום דהוי מ"ע שהז"ג, אעפ"כ מילת זכרי' ועבדי' מעכבת, אבל לפי מה שביארתי בדעת הראב"ד שרוצה לומר דבפסח דורות אין טבילת השפחות מעכבת, היינו משום שאין היכולת בידו לכופו וזה לא הי' נוהג רק בפסח מצרים, וא"כ קשה דמאי פריך מעבד איש ולא עבד אשה כיון שבעצם פטורה ממילת עבדים נמי אך איפשר לומר דבפסח מצרים הי' מחוייבת במילת עבדים דלא הוי מ"ע שהז"ג דהא אמרינן ביבמות (דף עב) דפליגי ת"ק וראב"ש דת"ק סובר דקטן שעבר זמנו אינו נימול אלא ביום, וראב"ש סובר דנימול בין ביום ובין בלילה ואמרינן התם דפליגי דמר סבר דרשינן וביום, ומ"ס דלא דרשינן וביום, דכתיב (ויקרא יב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואמרי' בסנהדרין (דף נט) והרי מילה שנאמרה לב"נ דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא לב"נ ההוא למשרי שבת הוא דאתא, וא"כ כיון שזה לא נאמר אלא לאחר מ"ת, וכה"ג אמרינן בשבת (דף קלה) דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה ומשני נתנה תורה ונתחדשה הלכה, וא"כ כיון דכל עיקר דילפינן דמילה שלא בזמנה אינו אלא ביום ילפינן מוביום א"כ קודם מ"ת הי' מילה שלא בזמנה נוהג בין ביום ובין בלילה, וא"כ לא הוי מ"ע שהז"ג לענין מילת עבדים דנוהג בין ביום ובין בלילה, וע"כ פריך שפיר מעבד איש ולא עבד אשה דהציוי במילת עבדים הי' על האשה נמי ולהראב"ד הא דמקנת כסף אינו אלא קודם מ"ת:

ובזה יתיישב מה דאיתא במדרש (ש"ה רבה) עד שיפוח היום כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם אמר ר' ברכי' אילו מל אברהם את עצמו בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו אלא בעצם היום הזה נימול אברהם דרגשה לי' ימלל, והקשה היפ"ת דילמא מפני שהיא מן המצות שזמנה ביום כו', ודבריו אינם מדוקדקים דה"ל לאתוי' הא דיבמות (דף עב) דמילה שלא בזמנה נוהג ביום ובלילה, ולפי"ז מוכרחין אנו לומר דס"ל לר' ברכי' כראב"ש דמילה שלא בזמנה נוהג בין ביום בין בלילה, אבל לפי מה שביארתי דקודם מ"ת הי' מילה שלא בזמנה אפי' בלילה ניחא שפיר:

ובמ"א ביארתי בענין הא דאיתא בנדרים (דף לב) אמר רבי ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה הוא שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו' אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחילה שנאמר ויהי בדרך כו', דרש ריב"ב בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו מיד ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה מיד וירף ממנו באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן שנאמר הרף מאף ועזוב חימה, ויש אומרים לחימה הרגו שנאמר חימה אין לי והכתיב כי יגורתי מפני האף והחימה, תרי חימה הוו ואיבעית אימא גונדא דחיפה ועיין במהרש"א בח"א שביאר דיש ב' קליפות על הערלה הא' נתבטל ע"י מילה, והשני ע"י פריעה, ע"ז אומר ויש אומרים לחימה הרגו שהוא ביטל כחו במילה בהפרידו ממנו ערלתו, ואולי לפי שמשה לא מל מתחילה ועד סוף אלא שגמר המילה כמו דאיתא בפ"ב דע"ז (דף כז) ע"כ אמר שהוא הרג וביטל כח הקליפה השנית שהיא חימה וכיון שהוא לא הכרית קליפה הראשונה שהוא כח האף וציפורה דאתחל' וכרתה קליפה ראשונה כיון דאינה במצות המילה דמילה פסולה באשה גם היא לא בעלה כח האף:

ולי הי' נראה לכאורה לבאר באופן אחר בדרך דרוש והוא שצריך לבאר דאמאי נתעסק משה במלון תחילה, אך יש לומר דכיון שהגיעו למלון מסתמא הי' המעשה בלילה וא"כ כיון שהיא מילה שלא בזמנו כמו דמשמע שם בנדרים (דף לב) אלא כך אמר אמול ואצא כו' ע"כ הי' סבור משה שלא למולו בלילה וכמו דקייל"ן לדינא ביבמות (דף עב) דאפי' מילה שלא בזמנה נמי אינו נוהג אלא ביום, וע"כ נתעסק במלון תחילה, אך כבר ביארתי על המדרש ש"ה עד שיפוח היום כו' כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם אמר ר' ברכי' אילו מל אברהם את עצמו בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו, אלא בעצם היום הזה נמול אברהם דרגשה לי' ימלל ע"כ וביארתי דלכאורה כיון דקייל"ן כת"ק דיבמות (דף עב) דמילה שלא בזמנה נמי אינו נוהג אלא ביום, א"כ על מה קאמר ר' ברכי' אילמלא מל אברהם בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו כו', אך הענין הוא דזה ילפינן ביבמות (דף עב:) מהא דכתיב וביום השמיני כו' לרבות דאפי' שלא בזמנה נמי ביום, והנה אמרינן בשבת (דף קלה) אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע כו' א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה, וכן אמרינן בסנהדרין (דף כז) והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא לב"נ ההוא למשרי שבת הוא דאתא, וא"כ כיון שזהו דבר חידוש, ע"כ איפשר לומר דלענין מילה שלא בזמנה נמי הוי דבר חידוש דמילה שלא בזמנה לא יהי' אלא ביום, וא"כ אעפ"י דאמרינן קיים אברהם כל התורה כולה עד שלא נתנה היינו להחמיר אבל לא להקל, וא"כ כיון שהגיע זמנו בלילה הי' לו למול מיד, וא"כ איך המתין אברהם דבעצם היום הזה נמול אברהם, ע"ז אומר ר' ברכי' אלמלא הי' אברהם מל עצמו בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו כו':

וא"כ לגבי משה שנתעסק במלון משום שהי' סבור דמילה שלא בזמנה ג"כ אינו נוהג אלא ביום, ואיפשר כמו שביארתי במ"א שסובר דלילה אין מחוסר זמן, וכל הפסול דלילה אינו רק משום לחא דלילה וע"כ שלא בזמנה ג"כ פסול משום לחא דלילה, אבל י"ל דנתנה תורה ונתחדשה הלכה, ותחילה הי' מילה שלא בזמנה אפי' בלילה] עכ"פ אי אמרינן דנתנה תורה ונתחדשה הלכה, ע"כ הי' צריך למול בלילה, וע"כ בקש משה להורגם שבעבורם הוכרח למול בלילה והם רצו לבלעו שלא כדין, וע"כ אמר לו הקב"ה הרף מאף ועזוב חימה, שזהו דווקא לאחר שנתנה תורה, אבל לע"ע מילה שלא בזמנה נוהג בין ביום בין בלילה, והטעם דמילה בזמנה הוא משום דלילה מחוסר זמן וע"כ לא הוי ערל, והא דמילה שלא בזמנה אינו בלילה הוא רק מקרא דוביום, וע"כ אין רשאי להקל עליו אלא להחמיר עליו, כיון דעדיין לא נתנה תורה, אעפ"י ששמרו האבות המצות קודם המ"ת אינו רק במה שהוא חומרי אבל לא להקל כמו שהאריך בזה הפר"ד, וכן ביארתי במ"א באריכות וא"כ כיון שלא כתבה תורה עדיין אינו רשאי להשהות למול ולעבור בכל שעה בעשה:.

והנה אמריכן ביבמות (דף עא) דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו כלל וכתבו התוס' דזהו מהלמ"מ, אך אעפ"כ קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה וקיים מצות פריעה ג"כ. וא"כ במשה כיון שלע"ע לא נתנה פריעה, ופריעה קיימו כמו שקיים אברהם אבינו כל התורה, וא"כ לגבי פריעה, לא הי' צריך משה לקיים מצות פריעה, אלא משום דקיימו כל התורה וא"כ צריך לקיים כמו שיהי' אח"כ וליכא למימר דלהחמיר ולא להקל דזה אינו קולא כיון דמצד המצות א"צ לפרוע אלא משום שקיימו כל התורה א"כ צריך לקיים כמו שיהי' אח"כ ואח"כ אינו נוהג אלא ביום, וא"כ הקליפה השנית שהוא חימה בחנם רצו להורגו ע"כ הרגו משה לחימה, אך עכ"ז אי איפשר לומר כן דרש"י כתב שם על הא שאמר מפני שנתעסק במלון תחילה כו' ואותו מלון סמוך למצרים כו' ואותו התינוק לא הי' באותה שעה אלא בן שמנה ימים, וא"כ מוכח שהי' ביום השמיני, ומה שפירש רש"י יתבאר במ"א ודו"ק:

ובמ"א ביארתי על מה שהקשה הש"א לדעת הרמב"ם דממעט מעבד איש ולא עבד קטן, וא"כ אמאי קאמר ביבמות (דף מח) עבד איש ולא עבד אשה ודילמא עבד איש ולא עבד קטן, ותירץ דא"צ למעוטי כיון דפטור מכל המצות ולא רמי חיובא עליו והרמב"ם דנקט עבד איש ולא עבד קטן לרווחא דמילתא נקט, וע"כ הקשה דא"כ ל"ל למעוטי טבילת השמחות כיון דאינו מצווה לטבול, ועיין ביבמות (דף עב) כגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האסורין ופירש"י מטפני שהמצוה מוטלת עליהם, והקשה המהרש"א דהא אשה איכה מחוייבת לטול את בנה דכתיב אותי ולא אותה ותירץ כיון דחייבת לעשות הפסח מצוה עלי' נמי למול את בנה דמילת זכרים מעכבת והכי נמי מילת עבדים מעכבתה:

ולי נראה דאיפשר לומר דע"כ לא קאמר הגמ' ביבמות (דף מח) עבד איש ולא עבד קטן, דליכא למימר מקנת כסף בקטן, דהא כתב הרא"ש בכתובות (דף כ) גבי הא דבר שטי' זבין נכסי דאפי' אי אמרינן דיש לו קנין ע"י דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אם קנה נכסים אפי' זבין לו ע"י אחר לא זכה בהם זכי' גמורה דזכי' המקח אינה באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי מקנה לו כו' וא"כ בקטן אפי' אם יש בו קנין ע"י דעת אחרת מקנה מן התורה, אפ"ה לא קני ע"י כסף ולדעת הרשב"א לית ליה כלל דעת אחרת מקנה מדאורייתא וע"כ לא קאמר הגמ' (דף מח) עבד איש ולא עבד קטן ואעפ"י שכתב הרמב"ם עבד איש ולא עבד קטן היינו מדרבנן ומשום קנין הפעוטות, וכמו שכתב רש"י בגיטין (דף מ) מהא דמקרקשי לי' זוזי וכתיב לי' גיטא דחירותא על שמי' שזהו מחמת קנין הפעוטות והוי מדרבנן ואעפ"כ אינו מעכבו אבל הקנין הוא מדרבנן משום קנין הפעוטות ואעפ"י שכתבו התוס' בגיטין (דף נט) דזהו דווקא במטלטלי אבל לא במקרקע', איפשר דלענין קנין הפעוטות דהוא דרבנן עבדי כמטלטלי דמי וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף יב) אבל ביבמות (דף מח) דפריך עבד איש ולא עבד אשה שהוא מדאורייתא אינו יכול לומר עבד איש ולא עבד קטן דבקטן ליכא מקנת כסף מדאורייתא ודו"ק, ועיין במה שכתב הקצה"ח (ס' רלה) בדעת הרמב"ם (פ' כט) מה' מכירה שכתב נראה לי שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד הקרקע בידו כו' וכתב הקצה"ח דאע"ג דקטן ליתא בקנין דהא אינו יכול להקנות המעות אפ"ה זוכה מצד דיכול להקנות המעות מתקנות הפעוטות, וע"כ ממילא זוכה בקרקע ע"י כו' עיי"ש עכ"פ דליכא למימר דקרא אתי למימר עבד איש ולא עבד קטן כיון דמדאורייתא אין לו קנין:

ועוד דבהדי' איתא ברמב"ם ה' תרומות (פ"ז ה' טו) חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים אינם אוכלים אבל אם קנו להם ב"ד או אפוטרפוס או שנפלו לו בירושה הרי אלו אוכלין, אלעא דקטן שקנה עבד אין אוכל בתרומה אפי' לאחר שתקנו קנין הפעוטות ודו"ק, וא"כ לא איצטריך למעוטי קטן משום דאין קנין לקטן ולא משום דלא מחייב במצות מילת עבדים כמו שכתב הש"א ודו"ק]:

ועפ"י מה שביארתי יתבאר המדרש מגילת אסתר והשיבך ה' מצרים באניות א"ר יצחק באניות בעניות במעשים טובים ולמה למצרים שכיעור ורע יש לעבד כשהוא חוזר לרבו ראשון, והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה כו' אמר ר' שמעון אתם יש לכם קנין בעובדי כוכבים ומזלות שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ולמה יש לכם קנין ע"י שהקניתם אלה דברי הברית, ולמה עובדי כוכבים ומזלות אין להם קנין בכם ע"י שלא קנו אלה דברי הברית, ויובן עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף קה) שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להם חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה ע"ז כלום אמר לו הקב"ה לנביא לך אמור להם איזה ספר כריתות אשר שלחתי או מי מנושי אשר מכרתי אתכם כו' ועפי"ז יתבאר הכתוב והשיבך ה' מצרים באניות והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה פי' שאל תאמרו שעבד שמכרו רבו כלום יש לזה ע"ז כלום כמו שטענו עבד שמכרו רבו כלום יש לזה ע"ז כלום, ע"ז אומר ואין קונה שלעובדי כוכבים ומזלות אין להם קנין בכם וכמו דאמרינן ביבמות (דף מו) אתם קונים מהם ולא הם קונין מכם כו' וכמו שביארתי ובמ"א הארכתי בזה ודו"ק:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה