אור ברסלב
אבי הנחל דרוש ב לשבת הגדול - דרוש יט

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ב לשבת הגדול - דרוש יט

דרוש א לשבת הגדול - דרוש יח

גרסינן בפסחים (דף צ"ו) א"ר יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה, ותמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש א"ר עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמי' שלמים, וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו:

והנה הרמב"ם (פ"ד מה' ק"פ ה' ו) כתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדים יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והב' יקריב שלמים, מצאו אחר ששחט פסחו ה"ז יקריב שלמים, וכן אם המיר בזה הנמצא לאחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים, אבל אם מצאו קודם שחיטה זה שהפריש הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המופרש תחתי' בין אחר שחיטה, אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום ויביא בדמי' שלמים, והראב"ד השיג עליו על מה שכתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדים יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והב' יקרב שלמים. וכתב הראב"ד זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמי' שלמים עכ"ל, ובאמת כן הוא מבואר במשנה, ומה שלא פסק הרמב"ם כן הוא כמו שהקשו התוס' בפסחים (דף צ"ו) קודם שחיטת הפסח ירעה וכתבו התוס' טעמא דדחי' בידים כדפירש רש"י ואפי' רב דאמר אין בע"ח נדחין ופליג אר' יוחנן בפ' שני שעירי היינו דווקא דלא דחי' בידים, והרמב"ם לטעמי' שפסק בפ"ג מה' פסולי המוקדשים ובפט"ו מה' קרבנות דאין דיחוי לבע"ח, ולא ס"ל החילוק של התוס' דהכא כ"ע מידו משום דדחי' בידים, וע"כ פסק דאפי' נמצא קודם שחיטת הפסח יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והב' הוא עצמו יקרב שלמים:

והא שכתב הרמב"ם לגבי תמורה דאם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המופרש תחתי' כו' אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום, הטעם הוא משום דלא ה"ל קדושה קבועה, שתחי' הי' יכול להיות או פסח או שלמים ע"כ אין תמורתו קריבה, וכתב הכ"מ שטעמו דהא דאמר רבא בפסחים (דף צ"ו) אמר רבא לא שנו אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה, אבל נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תמורתו מכח קדושה דחוי' קא אתי, ומפרש הרמב"ם הטעם מפני שזה השני הי' ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים, כיון שלא הי' קדושה אחת בלבד קבועה אין בו כח להתפיס תמורתו להקרב, וזה פי' מכח קדושה דחוי' קא אתי לדעת הרמב"ם:

והנה הרמב"ם כתב בה' תמורה (פ"ג ה' א) תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות יום י"ד אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמי' שלמים, ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים, וכתב הכ"מ בפסחים (דף צ"ו) אמתניתין דא"ר יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה וכו' אפליגו בה רבה ור' זירא ופסק רבינו כר' זירא, ולא ידעתי למה דלכאורה משמע דהלכתא כרבה והלח"מ כתב הרב בעל כ"מ תמה דלמה פסק דלא כרבה דתלי התם מילתא בקודם שחיטה ולאחר שחיטה דקאי כר"א ולדידי קשי' לי עדיפא מיני' דרבינו פסק בה' ק"פ (פ"ד) כרבה שכתב שם מי שאבד פסחו וכו' מצאו אחר ששחט פסחו, אבל אם מצאו קודם ששחט זה שהפריש וכו' הרי פסק כרבה דתלי מילתא בשחיטה, וכ"כ הרב בעל כ"מ, וכאן פסק כר' זירא, ונמצא דבריו סותרים זא"ז וצ"ע:

ותמיהני על הכ"מ והלח"מ דהא פלוגתא דרבה ור' זירא אי חצות קבע או שחיטה קבע היינו מטעם דיחוי וכמו דאמרינן בפסחים (דף צ"ו) איתמר רבה אמר קודם שחיטה שנינו ולאחר שחיטה שנינו, ר' זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו, ופירש"י קודם שחיטה ואחר שחיטה דווקא שנינו במשנתינו ולא שנינו בה זמן שחיטה דהיינו חצות ואפי' הי' אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוא נקבע ונדחה הואיל ונדחה להקריבו לפסח כו' עיי"ש, וא"כ כיון שהטעם הוא משום דיחוי הא הרמב"ם פסק דאין דיחוי לבע"ח, והטעם שפסק דאם נמצא קודם שחיטת הפסח אין תמורתו קריבה, היינו משום דנמצא קודם שחיטת זה שהפריש, וע"כ כיון שהי' יכול להקריבו או לשם פסח או לשם שלמים, ע"כ לא הי' לו קדושה קבועה, וע"כ אין עושה תמורה וכמו שכתב הכ"מ וזה שייך אם הא' נאבד ונמצא קודם שחיטת זה שהפריש ושתיהם עומדים, וע"כ כיון שהי' יכול להקריבו או לשם פסח או לשם שלמים, ע"כ אין קדושתו קבועה, וא"כ מה שייך הוא זה לאם המיר בה קודם חצות, וא"כ אמאי פסק דאם המיר בו קודם חצות אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום ויביא בדמי' שלמים:

ע"כ נ"ל שאין הטעם כמו שהבינו הכ"מ והלח"מ, אלא הטעם הוא שהרמב"ם אזיל לטעמי' שכתב (פט"ו מה' פסולי המוקדשים ה' י"א) הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה שמו לשם זבח אחר כו' פסול בד"א ששחטו בזמנו שהוא יום י"ד בניסן אפי' שחטו בשחרית במחשבת שינוי השם פסול, וכתב הראב"ד זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר, והוא כמו דאמרינן בזבחים (דף י"ב) אלא א"ר יוחנן פוסל הי' בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי, וע"כ כיון דפסח קודם חצות אינו ראוי בין לשמו בין שלא לשמו, ע"כ אינו עושה תמורה, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דאם המיר בה קודם חצות יום י"ד אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמי' שלמים דהא קודם חצות אינה ראוי לא לפסח ולא לשלמים דלפסח פסול קודם חצות ולשלמים נמי אינו ראוי' הואיל ומקצתו ראוי לאחר חצות לשם פסח, וע"כ הואיל ומקצתו ראוי, ע"כ פסול קודם חצות אפי' לשלמים ג"כ, וע"כ אין עושה תמורה, כיון שבעת הזאת היא עצמה אינה ראוי' לא לפסח ולא לשלמים. וע"כ אינה עושה תמורה לקרב, אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמי' שלמים:

וע"כ נראה לי דהא דא"ר יהושע בפסחים (דף צ"ו) א"ר יהושע שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש היינו משום דר' יהושע לשיטתי' לא הי' יכול לפרש הא דתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה, והוא משום דכר' עקיבא לא יכול לפרש שאמר הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמי' שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו, דטעמא דר"ע הוא משום דבע"ח נידחין ור' יהושע אית לי' דבע"ח אינם נדחין דהא אמרינן בזבחים (דף ע"ג) איתבי' רב הונא בר יהודה לרבא חטאת שנתערבה בעולה, ועולה שנתערבה, בחטאת אפי' אחת בריבוא ימותו כולן בד"א בכהן כו' שאני אומר כו' אלא הא כמ"ד בע"ח נידחין והא כמ"ד בע"ח אין נידחין אלמא דסתמא דקינין סברה דבע"ח אינם נדחים, ואמרינן בזבחים (דף ס"ז) תא שמע האשה שאמרה הרי עלי קן כו' ופירש"י דקינין ר' יהושע היא דתנן בסיפא כו' אלמא סתמא דקינין ר' יהושע היא, וא"כ סובר ר' יהושע דבע"ח אינם נדחין, וגם מה שפסק הרמב"ם דפסח קודם חצות אינו עושה תמורה ליקרב, לפי מה שביארתי דהטעם הוא דאמרינן בזבחים (דף י"א) דבן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים, ואמרינן שם דפוסל בין לשמה ובין שלא לשמה, וע"כ אינו עושה תמורה ליקרב, ר' יהושע נמי לא מצי לפרש הכי דהא תנן הפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר שלא לשמו ר' יהושע מכשיר כאילו נשחט בי"ג, וא"כ לדידי' הפסח קודם חצות עושה תמורה, ע"כ אמר ר' יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש, וע"כ לדעת ר' יהושע אי איפשר לפרש רק כמו שכתב הרמב"ם דאם נמצא קודם שחיטת הפסח מחמת שאיפשר הי' לו להקריבו או לשם פסח או לשם שלמים, וע"כ כיון שלא הי' לו קדושה קבועה, ע"כ אינו עושה תמורה וכמו שביארתי לעיל:

והנה הכ"מ תמה על הא דפסק הרמב"ם (פט"ו מה' פסולי המוקדשים) כבן בתירא וכמו שהשיג עליו הראב"ד זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר, ולכאורה הי' איפשר לומר דלכאורה צריך להבין מהו הטעם של בן בתירא שאמר דפסח שנשחט קודם חצות אפי' לשם שלמים נמי פסול הואיל ומקצתו ראוי, וכי בשביל שמקצחו ראוי ע"כ פסול אפי' לשם שלמים נמי, והי' איפשר לומר לכאורה עפ"י מאי דאמרינן בפסחים (דף ס) אלא אמר רב אשי ר"ח ורבה בהאי קרא קא מיפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חבירו, רבה סבר חבירו דומי' דידי' מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה לאפוקי האי כו' דלאו בר כפרה רב חסדא סבר כו' הואיל ואי בעי מתקן נפשי', ומי אית לרב חסדא הואיל והא איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' השתא נמי חזי' לי' כו' ר"ח אמר כו' בשלמא דרבה אדרבה לא קשי' הכא מחוסר מעשה התם דלא מחוסר מעשה, אלא דר"ח אדר"ח קשי' אמרי כי לית לי' לרב חסדא הואיל לקולא לחומרא אית לי' הואיל כו', מתיב ר"ה ברי' דרב יהושע הפסח שעברה שנתו ושחטו בזמנו לשמו וכן השוחט אחרים לשם פסח בזמנו ר' אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר טעמא בזמנו הא שלא בזמנו כשר, ואמאי נימא הואיל ובזמנו פוסל שלא בזמנו נמי פוסל, אמר ר"פ שאני התם דאמר קרא ואמרתם זבח פסח כו', וכתבו התוס' לימא הואיל ובזמנו פסול פירוש שיכול להמתין עד זמנו ויפסל, ולמאי דמסקינן בריש ב' שעירים (דף ס"ב) דאין מחוסר זמן לבו ביום לגבי הואיל, נראה לפרש דמבו ביום פריך דשלא בזמנו משמע אפי' בי"ד שחרית ולהכי פריך הואיל ובזמנו בו ביום פסול שלא בזמנו נמי פסול, וא"כ משמע דכיון דלאחר חצות פסול קודם חצות נמי פסול ומחמת הואיל, וע"ש במהרש"ל ובמהרש"א דכונת התוס' דאי לא הוה אמרינן דאין מחוסר זמן לבו ביום לא הוה אמרינן הואיל משום שהוא מחוסר מעשה, ואע"ג דר"ח סובר דלחומרא אמרינן הואיל אפי' במחוסר מעשה, אך הכא בדאורייתא קיימינן, ובדאורייתא אין נ"מ בין לחומרא בין לקולא, וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ס"ב), וע"כ כתבו התוס' דהטעם משום דאין מחוסר זמן לבו ביום, [ועיין ביומא (דף ס"ב) עד שלא הגריל חייב על שניהם למאי חזו אמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, ומ"ש לשעיר הנעשה בפנים דמחוסר הגרלה לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו דמחסר עבודת היום קסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום כו' ומי אית לי' לרב חסדא הואיל, והאמר ר"ח פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור שלא לשמו חייב כו' רבה בר שימי מתני להו בדרבה וקשי' דרבה אדרבה, ומשני כדשנינן והנה אף דאין מחוסר זמן לבו ביום, אעפ"כ צ"ע דהא לר"ח לית לי' הואיל אפי' אינו מחוסר מעשה, בהא דפסחים (דף מ"ו) בהאופה מיו"ט לחול, וא"כ מ"ט דרב חסדא שסובר דחייב הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, ומשום דאין מחוסר זמן לבו ביום, הא ר"ח לית לו' הואיל אפי' אינו מחוסר מעשה כמו דאמרינן בפסחים (דף ס"ב), וביומא דקאמר דחייב כרת הוא מדאורייתא, ועוד דאי מדרבנן א"כ אפי' מחוסר מעשה נמי אמרינן הואיל, [ועיין תוס' ישנים שהקשו דהכא משמע דלית לי' לרב חסדא הואיל אפי' לחומרא היכא שמחוסר מעשה, ואלו בפסחים (דף ס"ב) אמרינן דאית לי' לר"ח הואיל לחומרא עי"ש, וא"כ משמע מדברי התוס' ישנים דלחומרא אית לי' הואיל אפי' מדאירייתא, אבל באמת מדאורייתא אין לחלק כמו שכתבו התוס' בפסחים] עכ"פ לרב חסדא לית לי' הואיל אפי' אינו מחוסר מעשה, וא"כ מ"ט דרב חסדא דאמר הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, [יעיין מהרש"א בפסחים שהקשה כמו כן, וע"כ איפשר לומר דרבה בר שימי מתני להו בדרבה דרבה אית לי' הואיל היכא שאינו מחוסר מעשה ובמ "א יתבאר]:

עכ"פ הרי נתבאר שמקשה הש"ס לר' אליעזר דהשוחט אחרים לשם פסח בזמנו ר' אליעזר פוסל, אבל שלא בזמנו מכשיר. דאי אמרינן הואיל א"כ אפי' שלא בזמנו כגון באותו היום נמי יהא פסול הואיל שפסול לאחר חצות, וא"כ לכאורה קשה דמ"ט לא מקשה הש"ס לר' יהושע דאמרינן בזבחים (דף י"ב) הפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר שלא לשמו ר' יהושע מכשיר כאילו נשחט בי"ג, וא"כ אמאי נימא הואיל ולאחר חצות פסול אם שחט לשם שלמים קודם חצות נמי פסול, אלא ודאי משום דלר' יהושע ליכא להקשות דר' יהושע לטעמי' דלית לי' הואיל כמו דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, בן בתירא אמר תטיל בצונן, א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא ואמרינן שם בפסחים דבהואיל קא מפלגי דר"א אית לי' הואיל, ור' יהושע לית לי' הואיל, וע"כ ליכא לאקשוי' על ר' יהושע דהא לית לי' הואיל, ולא מקשה הש"ס רק על ר' אליעזר דאמאי נימא הואיל ובזמנו פסול שלא בזמנו נמי פסול, דהא ר' אליעזר אית לי' הואיל, ואמאי נימא הואיל ולאחר חצות פסול קודם חצות נמי פסול

וא"כ לפי זה שביארנו דאמרינן הואיל ואחר חצות פסול קודם חצות נמי פסול רק ר' יהושע לטעמי' דלית לי' הואיל, א"כ איפשר לומר דהא דקאמר ר' יוחנן פוסל הי' בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי, וע"כ הוי כמו שאר הואיל, והואיל דפסול לאחר חצות, ע"כ פסול נמי קודם חצות בשלא לשמה, דהא הוי הואיל שאינו מחוסר מעשה דהא אין מחוסר זמן לבו ביום, ולפי"ז הי' איפשר לומר דבן בתירא אזיל לטעמי' דבן בתירא אית לי' ג"כ הואיל בפסחים (דף מ"ו) כמו דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, בן בתירא אומר תטיל בצונן, וא"כ כיון שאומר דתטיל בצונן, א"כ ודאי אית לי' הואיל ואי בעי מתשיל דאלו"ה לא הוי עבר עליו וע"כ בן בתירא לטעמי' דס"ל הואיל וכמו שפירש רש"י בפסחים (דף מ"ו) דפליגי בהואיל ואי בעי מתשיל, ועיין רש"י פסחים (דף מ"ח), וא"כ אי פליגי בהואיל אי בעי מיתשיל א"כ מוכרח דבן בתירא סובר דאמרינן הואיל ע"כ קודם חצות נמי פסול, וכן הא דאמרינן בזבחים (דף י"ב) השיב ר' תחת בן בתירא לדברי ר' יהושע לא אם אמרת בשלשה עשר שאין מקצתו ראוי תאמר בארבעה עשר שמקצתו ראוי אזיל לטעמי' שפוסק כר"א כמו דאמרינן בפסחים (דף מ"ח) תני' רבי אומר הלכה כר"א, וע"כ סובר כבן בתירא ולפי"ז הוה ניחא מה שהרמב"ם פסק כבן בתירא דפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו פסיל, מטעם הואיל שפסול לאחר חצות שלא לשמו הכא נמי פסול קודם חצות שלא לשמו, וכמו דמקשה הש"ס בפסחים (דף ס"ב) דהא קייל"ן כר"א דאית לי' הואיל וכמו שפסק הרמב"ם בה' יו"ט (פ"ג ה' ט):

אך מ"מ זה אינו דמשמע בזבחים (דף י"ב) דאע"ג דאמר הואיל ומקצתו ראוי אין זה ענין להואיל שבכל מקום בש"ס והפי' הוא הואיל שמקצתו ראוי, ע"כ אפי' בשחרית נמי פסול, ואע"ג דבפסחים (דף ס"ב) לענין אחרים ששחטו לשם פסח בזמנו כו' פריך דנימא הואיל ולאחר חצות פסול קודם חצות נמי פסול, ומקשה לרב חסדא דאית לי' הואיל לחומרא כמו שפירש רש"י שם ועיין במהרש"ל ומהרש"א שם, אלמא דבכה"ג נמי אמרינן הואיל, זה אינו דהתם בפסח שעברה שנתו וכן השוחט אחרים לשם פסח נשחט שלא לשמה דהיינו שלמים לשם פסח וע"כ מקשה הש"ס דנימא הואיל ולאחר חצות פסול, כמו דיליף ר"א מק"ו דשוחט אחרים לשם פסח בזמנו פסול, יהי' קודם חצות נמי פסול משום דאין מחוסר זמן לבו ביום:

אבל בהא דשוחט את הפסח קודם חצות לשם שלמים הוי בהכשירו משום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, ואפי' למ"ד פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, אעפ"כ מכיון שעקר הרי דרך הכשירו הוא, אבל לאחר חצות הוי פסח, וכשמחשב שלא לשמה הוי פסול, א"כ איפשר דלא אמרינן הואיל בכה"ג ודוגמא לדבר הא דאמרינן בזבחים (דף פ"ז) וכי דנים דבר שלא בהכשירו מדבר שבהכשירו, וע"כ פסח ששחטו קודם חצות לשם שלמים לא אמרינן בי' הואיל ולאחר חצות פסול, דלאחר חצות פסול משום שהוא פסח, אבל קודם חצות כשר משום שהוא שלמים, וכ"ת זהו דווקא בשוחט לשם שלמים, אבל בשוחט לשם זבח אחר הא הוא ג"כ כמחשבת פסול דהא באמת הוא שלמים, וכמו דאמרינן פ"ק דזבחים (דף ח) השתא דכתיב לזבח שלמים לכל דשחיט לי' שלמים ליהוי, אעפ"כ אינו דומה דהתם אמרינן הואיל ולאחר חצות פסול קודם חצות נמי פסול, אבל הכא לא אמרינן הואיל, דלאחר חצות הוא פסח, אבל קודם חצות הוא שלמים, ואפי' שחט לשם עולה נמי שלמים הוי כמו דאמרינן פ"ק דזבחים (דף ח) עיין שם:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ה דפסחים) א"ר יוחנן על דאמר ר' חנינא דאתון אמרין אין פסח משתנ ה לשם שלמים אלא א"כ שחטו לשם שלמים, ואני אומר אפי' לשם עולה, אטר ר' לא טעמא דר' יוחנן ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל שהוא זבח בא שלמים, (והוא כמו דאמרינן בזבחים דף ו) השתא דכתיב לזבח השלמים כל דשחיט לי' שלמים ליהוי) משתנה למחשבת פסול האיך עביד שחטו לשם עולה ע"מ לזרוק דמו למחר מ"מ פסול הוא אין תימר משתנה למחשבת פסול פיגול, אין תימר אינו משתנה למחשבת פסול פסול, וכתב הק"ע הכי גרסינן שחטו ע"מ להקטיר מבשרו למחר כו' וה"מ אם משתכה למחשבת פסול אם חישב לשם עולה להקטיר מבשרו למחר פיגול, ואם אינו משתנה ה"ל כחושב על בשר שלמים להקטיר מבשרו למחר דפסול ולא פיגול, ובש"ק הביא שגם מהרא"פ נדחק בזה והגי"ה אין תימר אינו משתנה למחשבת פסול פיגול, וגם הוא הקשה דאם אינו משתנה למחשבח פסול כשר הוא כדתנן פ' כל הפסולין (דף ל"ה) ותירץ שה"ק אפי' לר"א דפוסל עיי"ש:

ולי נראה שבחנם דחקו והגיהו בהירושלמי, והירושלמי ניחא כפשוטו והפי' של הירושלמי הוא דאי אמרינן פסח בעי עקירה ע"כ בעי הירושלמי אם העקירה היינו דווקא לשלמים, אבל אם חשב לשם עולה אינו משתנה פי' שלא הוי עקירה, וע"כ הוי פסול כמו פסח ששחטו שלא לשטה, וע"ז אומר משתנה למחשבת פסול, פי' אם חשב פסח שלא בזמנו לשם עולה אי הוי עקירה אי לא, דאי היה עקירה הוי כשר, אבל אם לא הוי עקירה הוי פסול, ע"ז אומר שחטו לשם עולה ע"מ לזרוק דמו למחר מכל מקום פסול הוא, לפי' שאומר דאם שחטו לשם עולה ע"ט לזרוק דמו למחר ע"מ פסול הוא ממ"נ דאי הוי עקירה א"כ הוי כשר מחמת שלא לשמו, וכמו ששוחט שלמים לשם עולה, וא"כ כיון שהוא כשר מצד מחשבת שלא לשמה, א"כ הוי פיגול) אבל אם אינו משתנה למחשבת פסול, (פי' שאם עקירה לשם עולה לא הוי עקירה דהא הוי מחשבת פסול, כיון שהוא שלמים ומחשב לשם עולה וא"כ איכו משתנה (פי' שאינו משתנה ממה שהוא ולא הוי עקירה א"כ הוי פסול מחמת ששחט פסח שלא לשמה, א"כ הוי פסול ולא פיגול, וכמו דתנן במתניתין דזבחים (דף כ"ט) ובלבד שקרב המחיר כמצותו כיצד כו' והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן כו' זהו שלא קרב המתיר כמצותו פי' ולא הוי פיגול, ע"ז אומר דממ"כ פסול הוא בין כך ובין כך אלא דמיבעי לי' אי הוי פיגול, והיוושלמי ניחא בפשוטו וא"צ להגיה כמו שנדחקו בזה הק"ע והמפרש מהרא"פ ודו"ק]:

ומעתה צריך לבאר הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' ק"פ ה' ד) המפריש נקיבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמי' פסח, ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמי' שלמים, וכבר תמה הלח"מ כיון שהרמב"ם סובר כמ"ד בע"ח אין נדחים, א"כ למה לא פסק בכאן שהוא עצמו יקרב שלמים:

ותחילה נבאר דברי התוס' בפסחים(דף צ"ו) בד"ה ויביא בדמי' שלמים אבל היא עצמה אינה קריבה דיש דיחוי בדמים כדאמר בגמ' שמתחילה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה, וא"ת ימכרנה כמו שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף, ואור"י דלא מיבעי מקדיש נקיבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראוי' לשלמים אם תחילה הוקדשה לכך, אלא אפי' מקדיש נקיבה לאשמו אמר באלו קדשים (דף י"ט) תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא אשם, ואפי' ר' שמעון דאמר התם תימכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית עכ"ל, והנה לכאורה דברי התוס' תמוהים דהא אמרינן בתמורה (דף י"ט) ת"ר המקדיש נקיבה לעולתו לפסחו ולאשמו עושה תמורה, ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא הרועה להסתאב, [וכתבו התוס' שאין לך דבר שעושה חמורה אלא הרועה להסתאב כלומר ההוא דקדוש קדושת הגוף שאם אינו ראוי להקריב איכו נמכר בלא מום אלא ירעה הילכך ר"ש ס"ל באשם ופסח הואיל ואין אשם ופסח חיילי בנקיבה דנמכר בלא מום הילכך לא עבדי תמורה, אבל בעולה דאיכא שם עולה בעוף ס"ל דתרעה ועבדה תמורה], אמר רבי אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח הואיל ומותר הפסח קרב שלמים כו' אלמא דר' שמעון סובר דאם הקדיש נקיבה לפסחו דתימכר שלא במום, וא"כ איך כתבו התוס' דאפי' ר"ש דאמר התם תימכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית [וכן מצאתי אח"כ להק"ע בירושלמי (פ"ד דשקלים) ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה, וכתב וזה לשונו כתבו התוס' בפסחים (דף צ"ג) בד"ה ויביא כו' דהכא מודה ר"ש דהתם הואיל והי' ראוי' לשלמים והפסח אחר הפסח קרב שלמים הילכך לא הוי עום ע"כ, וכ"כ החויו"ט בשמם, ודבריהם תמוהים דהא מפורש קאמר ר"ש הכא דמפריש נקיבה לפסחו. אינו עושה חמורה וכן מפורש בש"ס בתמורה (דף כ) וקאמר התם ר"ש שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב הרי מפורש דר"ש סובר המפריש נקיבה לפסחו אינו רועה אלא תמכר מיד]:

וע"כ נ"ל בכונת התוס' שמה שכתבו התוס' בפסחים (דף צג) ואפי' ר' שמעון דאמר התם תימכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית עכ"ל האי שכתבו כדפרישית קאי על מה שכתבו התוס' תחילה בדיבור שלפני זה, והוא שכתבו המפריש נקיבה לפסחו כו' ויביא בדמי' שלמים אומר ר"ת דהא דקתני ויביא בדמי' שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל, אבל קודם הפסח יביא בדמי' פסח. וכן מחלק בהדי' בתמורה (דף יט) עכ"ל, וא"כ מיירי הכא לאחר הפסח, וע"ז כתבו התוס' דאפי' ר"ש דקאמר בתמורה (דף יט) דהמפריש נקיבה לפסחו אינו עושה תמורה, היינו דווקא קודם הפסח מפני שהיא עומדת למכור בלא מום, אבל אחר הפסח שבאה לשלמים, ע"כ קדשה קדושת הגוף וצריכה מום, וזהו כונת התוס', וא"כ ניחא שפיר מה שכתבו התוס' ואפי' ר' שמעון מצי מודה הכא כדפרישית, והאי כדפרישית קאי על מה שכתבו התוס' בדיבור שלפני זה בד"ה המפריש כו', דמתניתין מיירי אחר הפסח, (אך אעפ"י שכתבו דר"ש מצי מודה הכא דאחר הפסח דצריכה מום לפדות, אך בזה לא יסבור כמתניתין דתרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי' שלמים, דמתניתין סברה דבע"ח נידחין וכמו דאמרינן בפסחים (דף צ"ח) אמר ר"ה בדר"י שמע מינה תלת, ש"מ בע"ח נדחין, וע"כ ס"ל למתניתין דתימכר ויביא בדמי' שלמים, אבל ר"ש ס"ל דבע"ח אינם נדחין וכמו דאמרינן בכריתות (דף כ"ח) מתיב רב עוקבא בר חמא המפריש נקיבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי' פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, רש"א הוא עצמו יקרב פסח, ש"מ בע"ח אינם נדחין, אמרי דבי ר' אושעי' כי אמרי לרבנן דר"ש ס"ל בע"ח אינם נדחים והגרלה אינה מעכבת דתני' מת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר"ש אלמא קסבר ב"ח אינם נידחין והגרלה אינה מעכבת, וא"כ כיון שסובר ר"ש דבע"ח אינם נדחים, וא"כ לר"ש אפי' היא עצמה קריבה שלמים ג"כ וכמו שביארתי:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ט דפסחים ה' ז) המפריש נקיבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמי' לנדבה, מתניתא לאחר כפרה וכר"ש דתני' קודם לפסח תהא רועה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדעי' פסח, לאחר הפסח תבוא שלמים, ר"ש אומר קודם לפסח תימכר שלא במום לאחר הפסח תבוא שלמים עכ"ל, והנה הק"ע הגי"ה וכתב בדברי ת"ק לאחר הפסח תבוא שלמים וכתב לאחר הפסח תבוא שלמים וכתב לאחר הפסק תרעה ויביא בדמי' שלמים ובדברי ר"ש הגי"ה ג"כ ר"ש אומר קודם לפסח תימכר שלא במום לאחר הפסח תבוא שלמים הגי"ה לאחר הפסח תרעה ויביא בדמי' שלמים, וטעה בזה דהא לר"ש ודאי ס"ל דבע"ח אינם נדחים, וע"כ דברי ר"ש הוא כמו דאיתא בירישלמי ר"ש אומר קודם לפסח תימכר שלא במום לאחר הפסח קרב שלמים, דהא ר"ש ס"ל בע"ח אינם נדחים וע"כ חולק בב' דברים על הת"ק הא' על מה שאומר ת"ק דקודם הפסח תהא רועה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי' פסח ור"ש ס"ל בתמורה דף כ) דהמקדיש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו דלעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב, ולאחר הפסח מחולקים בהיפוך דלת"ק אחר הפסח תבוא שלמים (צ"ל תרעה ויביא בדמי' שלמים) משום דס"ל בע"ח נדחים, ור"ש סובר דקודם הפסח תמכר שלא במום משום דס"ל דכיון דלא חזי למה שהקדיש לא נחתא לי' קדושת הגוף, ולאחר הפסח היא עצמה תקרב שלמים משום דס"ל בע"ח אין נדחים, (וע"כ טוב לגרוס בירושלמי מתניתא לאחר כפרה פי' לאחר הפסח או שצריך לגרום לאחר הפסח (דאילו קודם הפסח ה"ל למימר תימכר ויביא בדמי' פסח) ודלא כר"ש דלר"ש דס"ל בע"ח אינם נדחין היא עצמה קריבה של מים:

עכ"פ למדנו מדברי הירושלמי דלר"ש קודם הפסח תימכר שלא במום, ולאחר הפסח היא עצמה קריבה שלמים, וזהו לדברי ר"ש דס"ל בע"ח אינם נדחין, אבל אי אמרינן דבע"ח נדחין לאחר הפסח נחתא לי' קדושת הגוף ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' שלמים, וא"כ דברי התוס' ניחא שכתבו דאפ' ר"ש מודה בהא]:

ולענין מה שהקשיתי תחילה על הרמב"ם שפסק דהמפריש נקיבה לפסחו או זכר בן ב' שנים כו' דאם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמי' שלמים תירצתי ע"ז, וכן מצאתי בשעה"מ שתירץ (פ"ד מה' ק"פ) דשאני גבי המפריש נקיבה לפסחו שהוא דיחוי גמור שא"א לנקיבה להיות פסח, ולכן גם למותר הפסח דהיינו שלמים הוי דיחוי גמור, רק שראיתי שם שהביא מה שכתב הרשב"א בקידושין (דף ז) שכתב בסוף דבריו וז"ל ויש לך דיחוי מעיקרו בלא דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה (דף כו) תני' אידך אמר בהמה זו חצי' עולה וחצי' שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילי' עלי' קדושת הגוף דאילו קדושת דמים אינו עושה תמורה, וכתב ע"ז השעה"מ שדבריו תמוהים שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים הוא מדמוכחינן התם מינה דיש דיחוי בדמים, ואפ"ה קאמר ר"י דעושה תמורה, אלא ודאי ע"כ דלא חשיבה קדושת דמים כיון דגופא חזי', וא"כ מה"ט נמי באומר חצי' זו עולה וחצי' זו שלמים אע"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה עכ"ל:

ותמיהני על השעה"מ ששגה בזה, דזה ודאי אם אינו קדוש קדושת הגוף אינו עושה תמורה, וכמו שהבאתי תחילה הא דתמורה (דף כ') שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב, וא"כ ניחא דברי הרשב"א שכתב שבתמורה (דף כו) גבי הקדיש בהמה חצי' לעולה וחצי' לשלמים כו' מדעושה תמורה ש"מ דקדוש קדושת הגוף, והא דאמרינן בקידושין (דף ז) דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, ואמרינן ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים, אע"ג דעושה תמורה התם שאני, דמה שעושה תמורה הוא משום שאח"כ חזר לקחה והקדישה, וא"כ לאח"כ קדוש קדושה גמורה, וע"כ עושה תמורה אבל מעיקרא כי הקדיש חצי' לא הי' קדוש רק קדושת דמים, וע"כ מדייק הש"ס ש"מ יש דיחוי בדמים, וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי, וע"כ כתב הרשב"א דיש דיחוי מעיקרו אעפ"י שהוא קדוש קדושת הגוף, והיא כההיא דתמורה (דף כו) שאמר בהמה זו חצי' עולה וחצי' שלמים, ואמרינן התם דעושה תמורה ותמורת' כיוצא בה, אלמא דיש דיחוי מעיקרו, ואפ"ה קדוש קדושת הגוף פי' שהיא צריכה מום קביע לפדות עלי' ולא הוי קדושת דמים דהא עושה תמורה, וכמו דאמרינן בתמורה (דף יט) שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב פי' שהיא צריכה מום קבוע לפדות עליו, אבל בההיא דקידושין הוי קדושת דמים. וכמי שאומר ש"מ יש דיחוי בדמים, אעפ"י שעושה תמורה היינו משום שחזר ולקחו והקדישו, והשעה"מ שגה בדבר פשוט, ועיין בתוס' תמורה (דף כו) בד"ה ש"מ, ודו"ק:

והנה לפי מה שביארתי תחילה דעת הרמב"ם דאם נמצא קודם שחיטת זה שהפריש אינו עושה תמורה ליקרב, והוא מפני שהי' לו ב' קדושות קדושת הפסח וקדושת שלמים ולא הי' לו קדושה קבוע ע"כ אינו עושה תמורה ליקרב [ולכאורה לא משמע הכי בתמורה (דף כו) דאמרינן התם תני' אידך אמר בהמה זו חצי' עולה חצי' שלמים קדושה ואינה קריבה, ועושה תמורה ותמורת' כיוצא בה מני ר' יוסי הוא פשיטא דקדושה ואינה קריבה תמורתה איצטריך לי' דמהו דתימא נהי דהיא לא קרבה תמורתה תיקרב קא משמע לן, מ"ש היא דלא קרבה דהוי לי' קדושה דחוי' תמורתה נמי מכח קדושה דחוי' קא אתי, ועיי"ש בתוס', וא"כ משמע דדיוקא משום דהיא בעצמה לא קרבה, אבל אם היא בעצמה הי' קריבה הי' עושה תמורה, אע"ג דאין לה קדושה קבוע, ואיפשר לומר דקושטא הוא דהכי פירושו דכיון דאין לה קדושה מיוחדת ע"כ אינו עושה תמורה ליקרב:

ועוד איפשר לומר שיש חילוק בין היכא שחצי' עולה וחצי' שלמים, ע"כ בכחה לעשות תמורה, אלא שאינה קריבה רק מחמת שעיקר ההקדש כמי אינה קריבה, אבל היכא דנמצא קודם שחיטת הפסח שאז הי' יכולה להיות או כולה פסח או כולה שלמים, ע"כ אינו עושה תמורה אעפ"י שלאח"כ שחטו הפסח ונמצא שהיא קריבה שלמים וכמו שפסק הרמב"ם (שם) משום דאין דיחוי לבע"ח, אפ"ה אין התמורה קריבה, משום דכיון שהי' עלי' ב' קדושות ע"כ אינו עושה תמורה ליקרב, והטעם הוא כמו שביארתי במ"א בהא דאמרינן בב"ק (דף צ) כמאן אזלא הא דאמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום, כמאן כר' אליעזר, וכתבו התוס' איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום, פי' בקונטריס דלא דמי לשותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולי ליטול חצי, וכן לזה, אבל הכא כולי קנוי' לה לגוף ולו לפירות, וליכא מיוחד לא לו ולא לה]. והכא נמי יש נ"מ בין אם הוא כולו או שלמים או פסח, דליכא קדושה מיוחדת מחמת שהוא או כולו פסח או כולו שלמים, משא"כ בחצי' עולה וחצי שלמים, וא"כ נתבאר מזה דכיון שאין לו קדוש' מיוחדת ויכול להיות או פסח או שלמים, ע"כ לא הוי כמו שאם הי' לו קדושה מיוחדת שעושה תמורה ליקרב ובמ"א הארכתי בזה:

והנה איתה במדרש פ' בשלח אר' אבהו משל למי שראה את הגייסות באות עליו והי' בנו עמו מה עשה נטל בנו בידו והי' נלחם עם הגייס בשני' אמר לו בנו אבא לא אחסר אותן שתי ידים אחת שהיא מחזקת אותי ואחת שהורגת בגייס, כך אמרו ישראל לפני הקב"ה יהי שלום על אותם שתי ידים א' שהיא מצלת אותנו מן הים, וא' שהי' מנערת המצרים שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב:

ותחילה נבאר הא דאיתא בהגדה ר' אליעזר אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים הי' של ארבעה מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, עברה אחת וזעם שתים וצרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע, אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות, ועל הים לקו מאתים מכות, ר' עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים הי' של חמש מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים חרון אפו אחת עברה שתים וזעם שלש וצרה ארבע משלחת מלאכי רעים חמש אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות, וצריך להבין במאי קא מיפלגי ר"א ור"ע:

והנה איתא במדרש עוד (פ' בא) ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו כו' ד"א אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחושך, מיד הסכימו כולן כא' ולא המרו, מהו שלח חושך ויחשיך, למה הדבר דומה למלך שברח עליו עבדו, אמר לו לך והכהו נ' מגלבין, הלך והכהו ק' והוסיף לו משלו, כך הקב"ה שלח חושך על מצרים והוסיף חושך משלו, הוי שלח חושך ויחשיך וימש חשך כמה הי' אותו חושך, רבותינו אמרו עבה כדינר פי' שנאמר וימש חושך שהי' בו ממש כו' מהיכן הי' החושך ההוא ר' יהודה ור' נחמי' ר' יהודה אומר מחושך שלמעלה הי' שנאמר ישת חושך סתרו כו' ר' נחמי' אמר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עפתה כמו אופל כו':

ויובן עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (דרוש ח) על המדרש הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע רבנן אמרי כגבריאל שנאמר והנה איש א' לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושא מיני' ובי', ופי' המ"כ דזהו ענין בפני עצמו מה שמביא המדרש כהדין קמצא דלבושא מיני' ובי', וביארתי שם עפ"י מה שכתב התשב"ץ (ח"ב שאלה ד') שיש ב' מיני הרכבות הא' הרכבה מזגית, והב' הרכבה שכונית, ודימה דבר שאין לחלוק כלל להרכבה מזגית, וע"כ כתב שהפרידה הוא הרכבה מזגית חלק מורכב משני דברים משא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח דאמרינן בפ"ד דיבמות (דף מה) דקדיש בת ישראל דנמצא צד עבדות שבו משתמש בצד אשת איש, זה נק' בשם הרכבה שכונית, אבל הרכבה מזגית הוא שכל חלק מורכב בחלק חבירו עד דהוי ברי' חדשה, כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף יג) דלא דמי לפרידה דאמרינן פ' אותו ואת בנו (ד' עט) דמרביעין עלה מינה, ולא אמרינן דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס משום שהוא ברי' בפני עצמו והוי הרכבה מזגית, ועיי"ש בתשב"ץ באורך:

וכעת אוסיף עוד מה שראיתי להמ"ל ברמב"ם (פ"ט מה' כלאים) שהאריך שם ובסוף כתב ודע דהמרביע פסולי המוקדשים ע"ג פסולי המוקדשים נראה דאינו לוקה דומי' דהילודים מן הכלאים דמותרים זה בזה, ואע"ג דקייל"ן דמי שחצי עבד וחצי ב"ח אסור אף בשפחה שחצי' עבד וחצי' ב"ח משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות כבר הקשו זה בתוס' חולין (דף עט) ותירצו דלא דמי עיי"ש, ולפי זה מצינו למימר דההיא ברייתא דמ"ק (דף יב) מיירי במרביע פסולי המוקדשים ע"ג פסולי המוקדשים כו' דליכא משום איסור כלאים. ואפ"ה אסור משום עבודה בקדשים, עכ"ל:

ולי נראה דלא דמי דהא דאמרינן בחולין (דף ע"ט) דהילודים מן הכלאים מותרים זה בזה, ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור הטעם כמו שביארתי שהפרידה היא הרכבה מזגית, שכל חלק מורכבת בחלק הב', עד דהוי ברי' בפני עצמה, וע"כ לא מחלקינן הצדדים דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור, והראי' דהא כל ברי' בפני עצמו מותר להנהיג אותה, וע"כ כיון שהפרידה לגבי עצמה הוי ברי' בפני עצמה, ולא מחלקינן הצדדים, ע"כ אם מרביע אותה ע"ג פרידה שני' לא אמרינן דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור, משא"כ בשור פסולי המוקדשים דאמרינן במכות (דף כב) המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה שנים, א"ר יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה, וכמו שכתב ריב"ן שאפי' מנהיגו בפני עצמו חולין וקדשים הוא וחייב משום כלאים דחרישה דהוא עצמו כלאים שעשאן הכתוב שני גופין, וע"כ כתבו התוס' בריש חגיגה (דף ב) בד"ה לישא כו' דהתם לא קפיד קרא אלא בכלאים דתרי מינים והא ליכא, אבל הכא אמאן קפיד קרא אצד חירות דלא לשתמש צד חירות בעבדות והא איתא, ומטעם דשרי הרבעה שרי גם לרכוב על הפרידה ובתוספתא דמס' כלאים תני' אמר ר' איסי בן יהודה אסור לרכוב על הפרידה מק"ו, ומה במקום שמותר ללבוש שתי חלוקים אסור בתערובתו מקום שאסור לנהוג שני מינים אינו דין שאסור בתערובתו, אמרו לי' והא כתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרידה א"ל אין למידים תורה מן התקוע', א"ל והא כתיב ויעש הישר בעיני ה', ועיין ברא"ש בה' כלאים מה שכתב שם, וע"כ דווקא בפרידה דאמרינן דלגבי עצמ' אינו חלוק, ע"כ אינו חלוק לגבי חביר' לענין הרבעה, משא"כ לענין שור פסולי המוקדשים שחלוק לגבי עצמו, א"כ בודאי דחלוק לגבי חבירו דהוי כמו ב' מינים, אף להרביע פסולי המוקדשים ע"ג פסולי המוקדשים, [אך לטעמו של התשב"ץ דהחילוק הוא דהפרידה הוי הרכבה מזגית, משום דאי איפשר ליטול חלק מחלק, ע"כ הוי הרכבה מזגית, משא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח הוי הרכבה שכונית משום דאיפשר לשחרר אותו וא"כ איפשר ליטול חלק העבדות, ע"כ הוי הרכבה שכונית וא"כ לפי' רש"י ותוס' דמיירי לאחר פדיון והוי פסולי המוקדשים, א"כ אי איפשר ליטול חלק מחבירו, א"כ הוי הרכבה מזגית, וכן לפי פי' התוס', אך לדעת הרמב"ם לפי מה. שהאריך דמיירי לפני פדיון ומשום דהוי כבהמה טמאה עם טהורה, א"כ איפשר לפדות וליטול חלק מחבירו וע"כ הוי שכונית ועיי"ש במ"ל דלפי המסקנא רוצה לצדד דהרמב"ם מיירי בין קודם פדיון בין לאחר פדיון, וברייתא דמוע"ק מיירי לענין להרביע שור פסולי המוקדשים ע"ג שור פסולי המוקדשים, עכ"פ מה שדימה המ"ל פסולי המוקדשים להילודים מן הכלאים דמותרים זה בזה לא נראה לי ודו"ק]:

וכן בענין התחברות החומר והנפש הי' תחילה קודם החטא בבחי' הרכבה שכונית שכחות הגוף הי' רק בשעה שהי' צריך לעניני הגוף כמו דכתיב ויהי האדם לנפש חי' כו', ואח"כ אחר החטא הי' בבחי' הרכבה מזגית, וע"ז אמר הן האדם הי' כאחד ממנו כא' זה גבריאל שנאמר ואיש א' לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' שנעשה האדם שהלבוש שהוא החומר שהוא רק מלבוש להנשמה עם הנשמה בהרכבה א' והוא בזה כדוגמת המלאכים שאין בהם התחלקות החומר מן הצורה, וע"ז אמר הן האדם כו' ובחי' זו מזקת לאדם שהמלאך הוא כולו רוחני, אבל האדם שהחומר הוא גשמי ורוח הבהמה היורדת למטה, ע"כ טוב שיהי' רק בהרכבה שכונית ולא בהרכבה מזגית. עיין שם באורך:

והנה יש עוד לבאר מהו החילוק שבין הרכבה מזגית לרכבה שכונית, הוא שחם מערבים ב' כחות, ולא נולד מהם כח שלישי מבין שני הכחות אז הם רק הרכבה שכונית, משא"כ אם נולד מב' הכחות כח שלישי אשר נתהווה מהרכבת שני הכחות, אז הוי הרכבה מזגית:

והנה בעשרה מכות כתיב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, וצוה הקב"ה שיהי' בכל מכה ד' כחות של פורעניות שיהי' מ' מכות וע"כ כיון שצוה הקב"ה שיהי' מעורב בכל מכה ד' כחות של פורעניות, ע"כ ע"י ההשתתפות של ד' מיני כחות רעות נולד ונתהוה עוד כח חמישי המחזיק הד' כחות, שמכיון ששלח הקב"ה שישתתפו הד' כחות של פורעניות, הרי נתהוה כח חמישי הממוזג מהד' כחות ומחזיק הארבע כחות בהשתתפות וע"כ קאמר ר"א שלא הי' רק של ארבע מכות כמו דכתיב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם, וע"כ לא חשיב חרון אפו שזהו רק כח המחזיק הד' כחות, ור"ע קא חשיב כח המחזיק והנולד מההתמזגות של הארבע כחות לכח חמישי, וע"כ הי' של חמש מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת כו' אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות, ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות,

ובזה יתבאר המדרש שהבאתי תחילה ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו. ד"א אמר הקב"ה למלאכים המצרים ראוי' ללקות בחושך מיד הסכימו כולן כא' ולא מרו את דברו שלח חושך ויחשיך למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו אמר לאחד לך והכהו נ' מגלבין, והלך והכהו ק' והוסיף לו משלו כך הקב"ה יתעלה שלח חשך על המצריים והוסיף חושך משלו, הוי שלח חושך ויחשיך, ולכאורה קשה דהא אמרינן בכתובות (דף צ') אמר לי' זבין לי' ליתכא ואזל וזבין לי' כורא מוסיף על דבריו הוי כו' או דילמא מעביר על דבריו הוי, וא"כ כיון שאיפשר לומר דמעביר על דבריו הוי, א"כ איך כתיב שלח חושך ויחשיך שהחשיך החושך יותר מכפי ששלחו, ומה הוא זה המשל אם שלחו להכות נ' מגלבין והלך והכהו ק' וכי איפשר לעבור על דבריו של הקב"ה, אך שזהו כמו שביארתי בד' מכות שאף שצוה שישתתפו ד' כחות של פורעניות, אך מכוין ששלח שישתתפו ד' כחות של פורעניות, א"כ במשמע דבריו שיהי' כח א' הממוזג מבין ד' כחות והוא כח חמישי, וע"כ כתיב גבי חושך נמי אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחושך, פי' למלאכים היינו הד' כחות אם ראוים הם ללקות בחושך מיד הסכימו כולן כא', פי' שנשתתפו כל הכחות ונולד מהם כח חמישי שהוא ע"י התמזגות הד' כחות שנולד מהם כח חמישי ע"כ כתיב שלח חושך ויחשיך היינו כח החמישי שנתהווה ע"י התמזגות, וע"כ כתיב ולא מרו את דברו שאין בזה נגד הדיבור והציוי של הקב"ה אותו ההוספה, דמאחר שאמר שישתתפו אלו הד' כחות, וא"כ מההתמזגות ארבעה כחות נולד ונתהווה כח חמישי, וא"כ הרי זה במשמע דבריו שיתהווה מהם כח חמישי, וע"כ כתיב ולא מרו את דברו וע"ז אומר וכ"ת שזהו בכל המכות ששלחם להיות בכל מכה, ע"כ איפשר שע"י השתתפות נתהווה כח חמישי המחזיקם, אבל בחושך שהוא רק שלילת האור, וא"כ מד' כחות של עניני השלילה, אין זה בבחי' שיתהווה מהם כח חמישי המחזיקם ושנולד ע"י התמזגות כיון שאין זה רק בדרך שלילה, ע"ז אומר ויהי חושך אפילה שהי' חושך ממשי וכמו שאומר המדרש עבה כדינר זהב, ומאין הי' החושך לא שהי' חושך של שלילה רק חושך ממשי, ע"ז אמר ר' יהודה מחושך שלמעלה ור' נחמי' אמר מחושך של גיהנם שהם חושך ממשי, וע"כ מההתמזגות נעשה כח חמישי כמו בכל המכות, וע"כ כתיב שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו:

ובזה יתבאר המדרש ס' במדבר (פ' יב) תני רשב"י אומר הרקיע הוא של מים והכוכבים של אש והם דרים זה עם זה ואינם מזיקין זה לזה, ואפי' בין המכות הוא עושה שלום הדא הוא דכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, ר' יודא ור' נחמי', ר' יהודא אומר צלוחית של ברד מלאה אש, ר' נחמי' אומר אש וברד פתוכים זה בזה, אר' חנן טעמי' דר' יודא כהדא פרטתא דרומנא דחרצינתי' מתחמי' מלגאו טעמי' דר' נחמי' כהדא שאשיתא דקנדלא דמי' ומישחא מעורבין והיא דלקה מן גביהון א"ר יודא בר' סימין מהו מתלקחת מיתה ומתקהלא לעשות שליחותה בשביל רצון בוראם (ופי' המ"כ מתלקחת דריש נוטריקין מיתה יש אצל' כלומר דבר שהוא היפוכו ומיתתו ואעפ"כ מתקהל ומתקבץ לעשות כו') א"ר אדא למלך שהי' לו ב' לגיונות קשים והי' מריבים זה לזה וכיון שהגיע מלחמתו של מלך עשו שלום ביניהם לכך נאמר במלך שלמה כו' ולכאורה יש לדקדק במאי פליגי ר' יודא ור' נחמי', אך יתבאר עפ"י מה שביארתי שיש הרכבה שכונית והרכבה מזגית ובתערובות יבש ביבש הוא הרכבה שכונית, משא"כ בתערובות לח בלח שנתערב החלקים ונתמזג, וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף פב) בד"ה רבי כו' [וכן חילק המ"ל פ"א מה' מטמאי משכב ומושב בשם הרי"ק דהא דאמרינן דבביטול ברוב אע"ג דבמגע לא מטמא אעפי"כ מטמא בעשא זהו דווקא אם נתערב ביבש דכל א' וא' עומד בפני עצמו אבל בתערובות לח בלח אינו מטמא אפי' במשא והטעם הוא כמו שביארתי דבתערובות לח בלח הוי הרכבה מזגית ונתבטל לגמרי ונעשה הרכבה חדשה ע"כ אינו מטמא אפי' במשא משא"כ ביבש ביבש וע"ש בע"ל, ובבכורות (דף כב '], וע"כ אומר ר' יהודה על הא דכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת צלוחית של ברד מלאה אש, שזהו בבחי' הרכבה שכונית, וכמו דא"ר חנן טעמי' דר' יודא כהדא פרטתא דרומנא דחרצינתא מתחמי' מלגאו וכמו שפי' המ"כ קליפת הרימונים, שהרימון עם הקליפה אעפ"י שהם מחוברים הוא פרי א', וכמו דאמרינן בכתובות (דף ק"ח) אמר רב שימי בר אשי נעשה כמו שטענו רימון בקליפתו, מתקיף לה רב חנינא רימון בלא קליפתו לא מינטר שמן מינטר בלא קנקנים, אלמא דרימון בקליפתו הוי יותר אחדות משמן בקנקנים, וע"כ ממשיל הא דא"ר יהודה צלוחית של ברד מלאה אש לרימון בקליפתו שהם אחוזים ודבוקים זה בזה, אך עכ"ז הוא הרכבה שכונית, ור' נחמי' אומר אש וברד פתוכים זה בזה, דהיינו הרכבה מזגית, וכמו דאיתא בשבועות (דף ו) דאמר התם אימור דשמעת לר' עקיבא בפיתוך כו' נפלו לתוכו שתי טיפין כו' שזהו הרכבה מזגית, וע"כ מדמה כהדא אשיתא דקנדלא דמי' ומשחא מעורבין:

ובזה יתבאר המדרש אמר ר' אבהו משל למי שרואה הגייסות באות עליו והי' בנו עמו מה עשה נטל בנו בידו והי' נלחם עם הגייס בשני' אמר לו אבא לא אחסר אותן שתי ידים א' שהיא מחזקת אותי, וא' שהורגת בגייס כך אמרו ישראל לפני הקב"ה יהי שלום על אותם שתי ידים א' שהיא מצלת אותנו מן הים וא' שהיא מנערת את המצרים שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב פי' שענין קריעת ים סוף הי' בבחי' מדת החסד לישראל ומדת הדין למצרים ולישראל הי' מדת החסד גדולה מאוד ולמצרים הי' מדת הדין גדולה מאוד וכמו שממשיל המדרש משל למי שרואה הגייסות באות עליו כו' אמר לו אבא לא אחסר אותן שתי ידים כו' יהי שלום על אותם שתי ידים כו' והקב"ה יעשה עמנו ניסים ונפלאות ונודה לו שיר חדש על גאולתינו אמן:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה