אור ברסלב
אבי הנחל דרוש א לשבת הגדול - דרוש יח

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש א לשבת הגדול - דרוש יח

דרוש לשבת פרשת חודש - דרוש יז

איתא בהגדה ברוך המקום ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה א' חכם וא' רשע וא' תם וא' שאינו יודע לשאול, ותחילה נבאר מהו דווקא כנגד ארבעה בנים דברה תורה והלא יש כמה מדריגות בקטנים, ולמה חילקן דווקא לארבעה:

ויובן בהקדם עפ"י דאמרינן בגיטין (דף ס"ה) ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, הגיע לעונת הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כו' הגיע לעונת נדרים נדריהם נדר והקדישן הקדש, והנה אמרינן בסוכה (דף מ"ב) יכול לאכול כזית צלי שוחטין כו' ר' יהודה אומר עד שיכול לברר אכילה כיצד נותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו. אלמא דהתחלת החיוב למנות הקטנים על הפסח הוא מעידנא שהגיע לכלל דעת שיכול לברר אכילה כיצד נותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו:

ולבאר כל זה יובן בהקדם מה שבארתי בספרי ע"י (ד' ח) על הירושלמי (רפ"ח דפסחים) א"ר יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהם חוץ מדעתם ואילו הם זב וזבה כו' לית הדא פליגא על דר"א דר"א אמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו פי' לית הדא פליגא על דר' אלעזר דאמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו אלמא דבפסח בעינן דעת, ואעפ"כ אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אלמא אע"ג דמביא על בניו ובנותיו הקטנים, אפ"ה בעינן דעת דלא כמו שפירש הק"ע שם, וה"נ מקשה הש"ס דילן במס' נדרים (דף ל"ו) אלא מעתה יביא פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אלמה א"ר אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום, ומשני בירושלמי שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשיגדיל ראוי להתכפר בו, וחטאת לכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו, והנה הק"ע שם נדחק בפירושו מאוד עיי"ש:

וכתבתי שם דהירושלמי משני דלא קשה מהך דפסח שיביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, דהא דא"ר יוחנן דהכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים היינו דווקא התם דבמה שהקטן מביא קרבן בקטנותו על זיבתו נפטר בזה אח"כ כשהוא גדול נמי, וא"כ מוכח דא"צ דעת דהא יוצא בזה כשהוא גדול ואוכל בקדשים, ואע"ג שהביא הקרבן בעודנו קטן והקטן אין לו דעת, אלמא דלא בעינן דעת בשעת הפרשה, אבל מפסח אין ראי' דאע"ג שאדם מביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים, אפ"ה אין ראי' מזה דבשנה אחרת מוכרח להביא פסח אחר, וא"כ הפסח. שמביא אינו מועיל לו לכשיגדיל, וא"כ אין ראי' מזה שהוא מביא על הקטן דכיון דלא איפשר שאני דהא אינו מכפר לו לכשיגדיל כו' עיי"ש, וע"ז משני הירושלמי שני' היא פסח לכשיגדיל ראוי הוא להתכפר בו פי' בתמיה' דחטאת ראוי להתכפר אף משיגדיל דהא אוכל קדשים במה שהביא הקרבן בעודנו קטן, ומזה מוכח דמחוסרי כפרה א"צ דעת (ויותר הי' טוב לגרוס שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו חטאת לכשיגדיל ראוי הוא להתכפר בו כו' עיי"ש) ועיין בספרי נ"י (דרוש ה) מה שתירצתי קושי' הק"ע מהא דנזיר בירושלמי (פ"ב דנזיר) עיי"ש:

אך אעפ"כ יש להקשות בזה ממה שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' ק"פ ה"ז) דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור, וכתב הכ"מ ואיכא למידק אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא, וכתב הרי"ק דכיון דרחמנא רבי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני עכ"ל, [ויש לזה קצת ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף ה) איתמר הרי שהי' ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאים רב אמר מחצה על מחצה כרוב, ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב כו' טהורין עושין את הראשון וטמאים עושים את השני, וא"כ אי אמרינן דקטנים שהיה מתחילה ועשו את הפסח מחוייבים לעשות פסח שני, א"כ ה"ל בשני רובא ורובא לא מידחי לפסח שני וכמו דאמרינן התם (דף עט עמוד ב) דל נשים מינייהו מן הטהורים ה"ל טמאים רובא ורובא לא מידחי לפסח שני, ואם נאמר דקטנים דכתיב שה לבית אבות אעפ"כ אינם נמנים למחצה על מקצה דהעיקר הוא בגדולים, א"כ בודאי יהי' רובא בפסח שני, אלא ודאי דכיון דעשו בראשון פטורין מפ"ש ויש לדחות) וא"כ לפי"ז גבי פסח נמי אם שחטו עליו כשהוא קטן אעפ"י שהגדיל בנתים פטור מפסח שני אע"ג דהרמב"ם פסק כרבי דאמר דפ"ש רגל בפני עצמו הוא, [וכבר הארכתי וביארתי (בדרוש לפ' פרה) מ"ט פסק כרבי לגבי ר"נ ורחב"ע] ועוד יש להביא ראי' דחייבין כרת על פסח שני ג"כ כרבי מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"א) גופא אשה בראשון שוחטין עלי' בפני עצמה ובשני עושין אותה טפילה לאחרים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אשה בשני שוחטין עליה בפני עצמה ואצ"ל בראשון כו' ואמרינן במאי קא מפלגי ר' יהודה סבר במכסת נפשות אפי נשים וכ"ת אי הכי אפי' בשני נמי כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא ופירש"י כתיב חטאו ישא האיש ההוא והכי משמע לי' קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי' וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפ' מי שהי' טמא אליבא דרבי אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא, וא"כ מוכח דר"י סובר כרבי דחייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, וכן מוכח ג"כ מדברי ר' יוסי נמי דאמרינן התם ור' יוסי מ"ט דכתיב בראשון במכסת נפשות אפי' אשה וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא מישראל נפש אפי' נשים ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן מכרת, וכתבו התוס' איש ולא קטן תימא אמאי איצטריך דהיכן מצינו שחייב קטן במצות. וי"ל דאיצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דמ"ד דחייב לעשות פסח שני קמל"ן דשני תשלומין דראשון הוא, וכתב המהרש"א דבריהם אינם מובנים דר' נתן הוא דסבר הכי דשני תשלומין דראשון הוא אבל הכא ר' יוסי כרבי ס"ל כפירש"י ותוס' ואליבי' שני רגל בפני עצמו הוא ושפיר איצטריך לר' יוסי למעט מאיש קטן שהגדיל בין שני פסחים, מיהו רבי לקמן ס"ל דקטן שהגדיל בשני חייב דרגל בפני עצמו הוא ולא ממעיט לי' מאיש עכ"ל, וא"כ מוכח דר' יהודה ור' יוסי סוברים דשני רגל בפני עצמו הוא וחייב כרת על השני ג"כ, וע"ז סמך הרמב"ם שפסק כרבי דשני רגל בפני עצמו הוא וחייב כרת, על הראשון ועל השני, אעפ"י דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וכמו שהשיג עליו הראב"ד, זה אינו דהא כבר הוכחתי דר' יהודא ור' יוסי סברי כוותי' דרבי

, [ואיפשר דע"כ פסק הרמב"ם (בה' ק"פ מ"ה ה' ז) דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור והוא כיון דפסק כרבי דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא ע"כ קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני והא דקאמר דאם שחטו עליו בראשון פטור היינו כמו דאמרינן לר' יוסי דאיש למעוטי קטן, וקשה דהא מוכח דר' יוסי כרבי ס"ל דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, וע"כ חייב בקטן אם הגדיל, וא"כ אמאי פטר ר' יוסי, [ולפי מה שכתב המהרש"א פליגי בזה דר' יוסי סובר דאע"ג דהוי רגל בפני עצמו אפ"ה קטן פטור], וע"כ כתב הרמב"ם דיש חילוק דאם לא שחטו עליו בראשון חייב דבזה מיירי הא דרבי דאמר דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב והא דר' יוסי מיירי באם שחטו עליו בראשון פטור מלעשות פסח שני, ועיין ברמב"ם ובכ"מ (פ"ב ה' ח) דלענין שעושים נשים פסח שני לעצמן פסקן כר' יוסי וע"ש בלח"מ ובסמוך יתבאר עוד בהא דרבי ור' יוסי]

עכ"פ לפי דעת, הרמב"ם אם שחטו על הקטן בראשון פטור, וא"כ אפי' משהגדיל נמי מתכפר, וא"כ יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים, והוא נפטר אפי' כשהוא גדול נמי. ועוד קשה קצת דא"כ הא דתני' בפסחים (דף צ"ג) דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי כו', וא"כ קשה דה"ל לפרושי דזהו דווקא באם לא שחטו עליו בראשון, אבל אם שחטו עליו בראשון פטור:

ולכאורה הי' נראה לי לומר דהא דאמרינן דדעת דקטן לא הוי דעת וע"כ אין מועיל עלי' ההפרשה היינו דווקא בשלא הגיע לכלל מופלא הסמוך לאיש, וע"כ אינו מועיל ההפרשה עליו אלא משום דכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו וכמו שביארתי לעיל הירושלמי דפסחים, אבל משהגיע לכלל מופלא הסמוך לאיש, ע"כ מועיל דעתו להמנות על ק"פ אע"ג שאינו גדול עדיין, וכמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פ"ב מה' ק"פ ה' ד') ושוחטין על הקטנים שיהי' מכלל בני חבורה, לא שתהי' חבורה שכולה קטנים שאין בני דעת, וכתב הכ"מ ומ"ש שאין בני דעת איפשר דטעמא דמשום דמי שאין בו דעת אין הקדישו הקדש, ואיפשר לומר דה"ק דווקא כשאינם בני דעת כלומר דווקא בשלא הגיעו לעונת נדרים, אבל אם הם בני דעת כלומר שהגיעו לעונת נדרים שהקדישן הקדש שפיר דמי ואעפ"י שזה אינו מוכיח וכמו דאיתא בירושלמי מהו שיביא פסח מאחר שהוא חובה אינו מביא, או מאחר דאמר ר"ל בשם ר' הושעי' מביא הוא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשכהו לשם שלמים מביא, (פי' מאחר דאמר ר' הושעי' מביא אדם פסח בשאר ימות השנה פי' אפי' חישב לשם פסח נמי כשר וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף סד) תוד"ה טעמא כו' משום דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה, וא"כ מתחילתו שלמים הוא, כן ביארתי במ"א דאלו"ה הא ודאי דמותר הפסח בא שלמים ומאי קפל"ן, אלמא דטיבעי לי' בירושלמי אי מופלא הסמוך לאיש יכול להפריש הפסח עשים דהוי דבר שבחובה] עכ"פ לפי מה שכתב הכ"מ יכול להפריש הפסח וא"כ כיון שיכול להפריש עליו הפסח, א"כ הוי ודאי בר דעת שתהא המנאתו המנאה, וע"כ מתכפר בו אם הגדיל בין פסח ראשון לפסח שני, משום דאם הגדיל בפסח שני א"כ הי' בפסח ראשון מופלא הסמוך לאיש, וע"כ הוי בר דעת והא דמביא ר"א ראי' היינו משום דמביא על הקטנים אעפ"י שלא הגיע לכלל מופלא הסמוך לאיש:

ובזה יתיישב הא דתני' בפסחים (דף צ) ת"ר כו' קטן שנתגדל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי ולא קא מפליג דדווקא בשלא שחטו עליו בראשון וכמו שכתב הרמב"ם דרבי לטעמי' דס"ל בנזיר (דף ל) כתנאי עד מתי מדיר בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי כו' ואמרינן התם דפליגי במופלא הסמוך לאיש דרבי סובר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, וא"כ לא הוי בר דעת במופלא הסמוך לאיש וע"כ קאמר סתם דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני משום דאינו בר דעת להיות נחשב המנאתו שיצא בזה, וכמו שהקשה הירושלמי דאלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו כו' ומשני דהחילוק הוא משום שיוצא בה כשיגדיל, ופסח אינו יוצא בה משיגדיל, והרמב"ם לטעמי' שפוסק (בפ"ב מה' נזירות ה' יג) דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא, [ואע"ג דאמרינן בנדה, (דף מו) דאיתמר הקדיש הוא ואכלו אחרים רב כהנא אפר אין לוקין ואמרינן התם שסובר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, וא"כ איך קאמר ר"נ בפסחים (דף עח) במחצה על מחצה דטהורין עושין את הראשון ווטמאים את השני הא ינטרפו קטנים בפסח שני והוי רובא איפשר דס"ל נמי כר' חנני' ב"ע ור"נ דפסח שני לא הוי רגל בפני עצמו וע"כ פטורים, וכחו שאבאר בדעת הראב"ד דאפי' לא עשו בראשון נמי פטורים), ואע"ג דהראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן כרב כהנא בנדה (דף מו), אעפ"כ לא השיג על הרמב"ם במה שכתב דאם שחטו עליו בראשון פטור, לפי מה שביארתי דאם מופלא הסמוך לאיש דרבנן אינו יוצא במה שנשחט עליו בראשון, זה אינו דהראב"ד לטעמי' שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מה' ק"פ שפוסק כרבי דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, וקטן שהגדי בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, והראב"ד סובר כר' חנני' ב"ע ור"נ שסוברים דלא הוי רגל בפני עצמו, וכבר ביארתי זה בדרוש לפ' פרה עיי"ש], וא"כ לדעת הראב"ד בלאו"ה פטור אפי' לא נשחט עליו בראשון, וע"כ לא השיג בזה על הרמב"ם במה שכתב שאם נשחט עליו בראשון פטור מלעשות פסח שני, (וכמו שביארתי לעיל לדעת הראב"ד):

אמנם עדיין צריך לבאר עוד דהיכן מצינו שנאמר דאם מופלא הסמוך לאיש דאורייתא יהי' כוונתו כונה לענין מצות ג"כ, ויתבאר זה עפ"י מאי דאמרינן ביבמות (דף קה) אדהכי אתי' יבמה לקמי' דר' א"ל רבי לאבדן פוק בדקה לבתר דנפק, א"ל ר' ישמעאל כך אמר אבא איש כתיב בפרשה, אבל אשה בין גדולה בין קטנה כו' אמר ר' אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות, רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, והלכתא עד שתביא שתי שערות:

וצריך להבין מהו אלו השיעורים, דהא לדברי ר' יוסי שאומר איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, וא"כ למאי צריך אלו השיעורים, ואיפשר לומר משום דאפי' לדברי ר' יוסי שאומר דאיש כתיב בפרשה, אבל אשה בין גדולה בין קטנה, אעפ"כ קשה דהא אנן קייל"ן ביבמות (דף קי) דחליצה בעי כונה ובין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא כו' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם, וא"כ כיון דקטנה לאו בר כוונה היא א"כ איך החליצה כשירה, וכן הקשו התוס' בחולין (דף יב) דבפ' מצות חליצה (דף קד) אמר החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ומפרש התם חרש וחרשת משום דלאו בני קריי' ננהו, וקטן משום דאיש כתיב בפרשה, והשתא תיפוק לי' דבעינן כונה, ומה שתירצו התוס' דחליצה בב"ד הוי כגדול עומד ע"ג, זה ניחא לשיטת התוס' בגיטין (דף כ"ג) דגדול עומד ע"ג מהני אפי' בכתיבת התורף, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דגדול עומד ע"ג לא מהני אלא בטופס ואוקימתא דשמואל קאי אאוקימתא דרב הונא, וכמו שכתב הרא"ש שם, א"כ לא מהני גדול עומד ע"ג, וא"כ איך מכשיר ר' יוסי בקטנה, וע"ז קאמר דהילכתא משתגיע לעונת הפעוטות (וכמו שכתב החכ"צ הבאתיו בס' ע"י (ס' כג) וכתב וזה לשונו והנראה לי דכונה זו האמורה בחליצה אינו אלא מטעם הקנאה, ובהכי ניחא לי מה דקשה להו להתוס' בפ' מ"ח אמאי אמרינן דקטנה חולצת בפעוטות והא לאו בת דיעה היא, ולדידי לא קשי' משום דכיון דמתורת הקנאה אתינן עלה והרי היא זוכה לעצמה מן התורה היכא דדעת אחרת מקנה אותה, וכמו שכתבו התוס' ר"פ בן סורר ומורה, עכ"ל, ואף שהקשיתי שם דא"כ הוי שיעירא דצרור וזורקו אגוז ונוטלו, עכ"פ שיעור הפעוטות הוא לענין הכונה של הקנאה), וא"כ הא דקאמר אח"כ עד שתגיע לעונת נדרים היינו נמי מטעם כונה, דמשתגיע לעונת נדרים היינו משום דאז הוי בת דיעה:

וע"כ הי' נראה לי דהא דאמרינן שם אדהכי אתי' יבמה לקמי' דרבי א"ל רבי לאבדן פוק בדקה לבתר דנפק א"ל ר' ישמעאל כך אמר אבא איש כתיב בפרשה, אבל אשה בין גדולה בין קטנה איפשר לומר דר' נמי סובר כר' יוסי דאיש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, וכמו דס"ל להרשב"א ושארי פוסקים דאפי' לר"מ דמקשינן אשה לאיש הוא רק מדרבנן, וכמו שיתבאר לקמן, והא דאמר רבי לאבדן זיל בדקה היינו משום דר' לטעמי' דס"ל מופלא הסמוך לאיש דרבנן, וא"כ אם הגיעה לכלל עונת נדרים לא הוי בת כונה, דהא אמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים, אלמא דכונה דפעוטות לא מהני וא"כ אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן לא מהני מה שתגיע לעונת נדרים, וע"כ אמר רבי זיל בדקה, משום דאית לי' מופלא הסמוך לאיש דרבנן, ור' ישמעאל אמר משום ר' יוסי כך אמר אבא דאשה בין גדולה ובין קטנה אזיל לטעמי' דאית לי' בנדה (דף מו) דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא דאמרינן שם סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא אי אמרת בשלמא מופלא הסמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טבלא דאורייתא כו' וכן אמרינן בנזיר (דף כט) מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והי' ר"ג בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא, ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו, והוא משום דס"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא, (אך התוס' כתבו התם דבתוספתא גרסינן ר"י בר"י), וכמו שביארתי לעיל על הא דא"ר יוסי בפסחים (דף צא) ור' יוסי מ"ט דכתיב בראשון כו' ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן מכרת וכתבו התוס' דהטעם דשני תשלומין דראשון, וע"כ אפי' נתגדל בינתיים כמי פטור, והקשה המהרש"א דהא מוכח דר' יוסי כר' ס"ל וע"כ איצטריך קרא למעוטי קטן שהגדיל בין שני פסחים דאע"ג דהוי רגל בפני עצמו אפ"ה פטור, מיהו רבי ס"ל דקטן שהגדיל בשני חייב דרגל בפני עצמו הוא ולא ממעט לי' מאיש, אבל לפי מה שביארתי ניחא דהא דר' יוסי פוטר בקטן היינו דווקא אם המנו עליו בראשון וסובר דהוי בר כונה ויוצא בהמנאתו דר' יוסי לטעמי' דס"ל דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא, אבל רבי סובר דאפי' המנו עליו בראשון צריך לעשות פסח שני דאזיל לטעמי' דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, וע"כ אינו יוצא בהמנאתו דלא הוי בר דעת, ופסח צריך דעת:

ובזה הי' מתיישב מה שתמה הכ"מ על הראב"ד (בפ"ב מה' נזירות ה' יג) שכתב דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, ותמה הכ"מ דהא ר"י ור"ל פליגי עלי' דרב כהנא וסברי דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא, אך איפשר לומר דהראב"ד ס"ל כדעת הפוסקים, דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מדאורייתא, והראי' דהא קטן שחלץ אין חליצתו כלום וחליצת קטנה פוסלת, אלא ודאי דבקטן מדאורייתא לא הוי חליצה, אבל בקטנה הוא רק משום כונה, וע"כ כיון דפסיק רבא דעד שתביא שתי שערות ולא כר' יוסי דאמר עד שתגיע לעונת נדרים מסתמא ס"ל דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, וע"כ פסק דמופלא הסמוך לאיש דרבנן]:

עכ"פ מכל זה נתבאר דאפי' לענין חליצה שצריכה כונה י אמרינן מופלא הסמוך לאיש דאורייתא הוי כונה, וע"כ פסק הרמב"ם דאם שחטו עליו הפסח כשהוא קטן אפי' הגדיל בנתיים פטור מלעשות פסח שני, משום דס"ל דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ע"כ הוי כונתו כונה, [אך מ"מ לא יתיישב כ"כ לדעת הרמב"ם דהא כל זה שהוכחנו דרבי ס"ל מופלא הסמוך לאיש דרבנן הוא כמו דמשמע בסוגי' דנזיר (דף כט) עיי"ש, והרמב"ם פסק בה' נזירות (פ"ב ה' יג) דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא, ואעפ"כ פסק דהאב יכול להדיר אח בנו בנזיר עד שיגדל ויעשה איש, וא"כ לפי"ז לא מוכח דרבי סובר מופלא הסמוך לאיש דרבנן דאע"ג שסובר דיכול להדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות אע"כ איפשר שיסבור מופלא הסמוך לאיש דאורייתא לפי דעת הרמב"ם, אך באמת כבר תמה שם הלח"מ על הרמב"ם וכתב שזה סותר סוגי' הגמ' שם וכתב שדבריו עדיין צריכים עיון, ובמ"א יתבאר, עכ"פ לפי דמשמע בסוגי' דנזיר (דף כט) מוכח דרבי סובר מופלא הסמוך לאיש דרבנן]:

הרי נתברר מכל זה שיש ג' בחינות, הא' בחי' הקטן שהגיע לכלל דעת צרור וזורקו אגוז ונוטלו, וזהו בחי' שאינו יודע לשאול [שחייב בק"מ לדברי ר' יהודה בסוכה (דף מב)] שאומר עד שיכול לברר אכילה צרור וזורקו אגוז ונוטלו, והב' בחי' הקטן שהגיע לכלל דעת עונת הפעוטות שמקחו מקח וממכרו ממכר וזהו בחי' התם שיודע לשאול מה זאת שאינו יודע עדיין ענין קדושת ק"פ, וע"כ שואל מה זאת והג' מי שהגיע לכלל עונת נדרים שהקדישו הקדש, ע"כ מבין ענין הק"פ ע"כ שואל מה העדות והחוקים והמשפטים כו' (ובמ"א הארכתי בזה יותר עפ"י מה שכתב המהרש"א בח"א בשבת (דף לב) כי האדם נברא בג' נפשות חלוקות שהם טבעית רוחנית שכלית ועפ"י המקובלים נפש רוח ונשמה כו' וזה שאמרו רביעית דם כו' כי הדם הוא הנפש וראשית קראתי כו' ע"ש הרוח שניתן באדם כמפורש בירושלמי אדם הראשון חלה טהורה הי דהיינו הרוח טהרה שניתן באדם משא"כ בשאר ב"מ וכמו שאמר מי יודע רוח האדם העולה היא למעלה כו' דהיינו שמתדבק בנשמה שלמעלה כו' עיי"ש ודו"ק]:

והנה אמרינן בפסחים (דף נט) הפסח ששחטו שלא לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו כו' בעי ר"פ בעבודה א' תנן או בשתי עבודות תנן כו' ור"י יוסי היא דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס, דאי ר"מ האמר תפוס לשון ראשון, או דילמא בשתי עבודות תנן ואפי' לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון ה"מ בעבודה א' אבל בשתי עבודות מודה דמיפסל כו' ת"ש הפסח ששחטו שלא לשמו כו', אי נימא בשתי עבודות היינו רישא, אלא לאו בעבודה א' ור' יוסי היא דאמר בגמר דבריו אדם נתפס, לא לעולם בשתי עבודות ורישא דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה, א"נ קאי בזריקה וקא מחשב בזריקה, סיפא דקאי בשחיטה וקא מחשיב בזריקה דאמר הריני שוחט את הפסח לשמו לזרוק דמו שלא לשמו, וקא משמע לן דמחשבין מעבודה לעבודה, והיינו בעי דרב פפא וכתבו התוס' פי' הקונטריס דחוק דנקט רב פפא ולא ר' יוחנן דאמר התם בהדי' מחשבין מעבודה לעבודה, כו' ונדחקו התוס' בזה עיי"ש:

ולכאורה איפשר לומר דרוצה לומר טפי והיינו בעי דר"פ (וכמו שפירש רש"י והיינו בעי דר"פ דאמר מחשבין מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים בפ"ק (דף י) דאמרינן התם מתקיף לה רב פפא דילמא קמל"ן דמחשבין מעבודה לעבודה) מלומר וכר' יוחנן דאמר דמחשבין מעבודה לעבודה וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כט) בד"ה דאי כו' אור"י דרבא לטעמי' דאית לי' דפליגי בתפוש לשון ראשון דאמרינן פ"ב דזבחים (דף ל) עדיין היא מחלוקת פי' אפי' בתמורת עולה ושלמים פליג ר"מ כו' ופליגי בתפוש לשון ראשון אפי' בכי האי גוונא אע"ג דאינה לשחיטה אלא לבסוף וברגע א' יש לשניהם לחול וסבר ר"מ תפוש לשון ראשון כו' דלרבה ואביי לקמן דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חיילו תרווייהו אפילו לר"מ כמו שנאמר לקמן וא"כ לא יכשיר הכא לר"מ בלשמו ושלא לשמו אפי' בעבודה אחת:

וא"כ לר' יוחנן לא מצי לשנויי' שהוא חלוק בתרויי' על רבא, דהא אמר ר' יוחנן בתמורה (דף כו) אר"י ב"י אמר ר' יוחנן הכל מודים באומר תחול זו ואח"כ תחול זו כו' לא כחלקו אלא כגון משנתינו כו' וכן אמרינן בזבחים (דף ל) א"ל אביי והא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כי מגעת להו ר"מ ור' יוסי לא פליגי אהדדי כו' כי פליגי דאמר תמורת עולה תמורת שלמים ר"מ סבר מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים, ואמר תמורת עולה תמורת שלמים ש"ט מיהדר קא הדר בי' כו', אלמא דבלקנות מודה ר"מ דלא אמרינן תפוש לשון ראשון ופליג ארבא וכן בענין איכה לשחיטה אלא לבסוף נמי פליג ארבא, דהא ר' יוחנן ס"ל בחולין (דף כ"ט) ובב"ק (דף עב) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וע"כ אינו רוצה לשנוי' אליבא דרבא כר' יוחנן]:

עכ"ז נראה לי לבאר באופן אחר, והוא דיש לחקור אם הא דאמרינן דמחשבין מעבודה לעבודה, היינו אם חשב בשחיטה לשמה ע"מ לזרוק שלא לשמה, אם זהו כמו שמחשב בשחיטה שלא לשמה, והיינו שהמחשבה שלא לשמה שחשב בשחיטה ע"מ לזרוק שלא לשמה, הוי כאילו חשב בשחיטה גופא שלא לשמה, או שאם מחשב בשחיטה ע"מ לזרוק שלא לשמה, אע"ג שחשב בשחיטה ע"מ לזרוק הוי כאילו חשב בזריקה גופא, והנה אמרינן בחולין (דף לט) השוחט את הבהמה לזרוק דמה כו' ואזדא לטעמיי' דאיתמר שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה ר"י אמר פסולה ר"ל אמר כשירה, ר' יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה, וגמרינן ממחשבת פיגול, רשב"ל אמר כשירה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פיגול, וא"כ כיון דהא דמחשבין מעבודה לעבודה היינו משום דילפינן ממחשבת פיגול ופיגול לא הוי אם מחשב מעבודה לעבודה כאלו מחשב בעבודה השני' אלא כאילו מחשב בעבודה הראשונה:

וזה יתבאר עפ"י מאי דאמרינן ספ"ק דזבחים (דף יג) אמר ר' טרפון כו' אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש, אמר ר' עקיבא אני אפרש קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה זריקה עשה בה מחשבה כמעשה כו' ומחשבת פיגול לא פסלה בקבלה והתני' יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה מניין לרבות שחיטה וקבלה כו' עיי"ש, ונתבאר שם מתוך הסוגי' דאם חישב בשחיטה וכן בקבלה ע"מ לזרוק דהוי פיגול, אבל אם חישב בשחיטה ע"מ לקבל לא הוי פיגול:

והטעם הוא דפיגול בעינן שיחשב לאכול חוץ לזמנו או להקטיר חוץ לזמנו, וכמו דאמרינן בזבחים (דף ל) וע"כ אם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק חוץ לזמנו, או אם מחשב בקבלה ע"מ לזרוק חוץ לזמנו, שזהו כמו שחישב להאכיל למזבח חוץ לזמנו, ע"כ הוי פיגול ולא עוד אלא אפי' חישב בד' עבודות ע"מ להקטיר חוץ לזמנו, או אפי' ע"מ לשפוך שירים חוץ לזמנו הוי פיגול, וכמו דאמרינן התם בזבחים (דף יג) לא קשי' הא דאמר הריני זורק ע"מ לשפוך שירים למחר כו', אבל אם חישב בשחיטה ע"מ לקבל, כיון שקבלה אינו לגבי המזבח, ע"כ לא הוי פיגול:

וא"כ מסתבר דפיגול הוי כאילו חשב במחשבה ראשונה, דהא אם חישב ע"מ להקטיר אימורים למחר או ע"מ לשפוך שירים למחר הוי פיגול, אע"ג דלא מעכבי כפרה ואינם מד' עבודות, ואם חישב בשעת שפיכת שירים גופא אינו פוסל במחשבה, וכמו דאמרינן בזבחים (דף יג) לא קשי' הא דאמר הריני זורק ע"מ לשפוך שירים למחר, הא דאמר הריני שופך שירים ע"מ להקטיר אמורין למחר, וא"כ כיון שאם חישב בזריקה ע"מ לשפוך שירים למחר פסול א"כ ודאי דהוי כאילו המחשבה של שפיכת שירים הוא בזריקה, דהא שפיכת שירים בעצמה לאו עבודה היא, וא"כ אי אמרינן דאם מחשב מעבודה לעבודה הוי כאילו מחשב בעבודה הראשונה, כיון דגמרינן מפיגול, א"כ המחשבה הוא בעבודה הראשונה, א"כ אי איפשר לשנויי כמו דמשני הש"ס בפסחים (דף ס) לא לעולם בשתי עבודות ורישא דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה א"נ קאי בזריקה וקא מחשב בזריקה, סיפא דקאי בשחיטה וקא מחשב בזריקה דאמר הריני שוחט את הפסח לשמו לזרוק דמו שלא לשמו, ופירש"י והכא ליכא למימר תפוש לשון ראשון דהא אעבודה אחריתא קאי עכ"ל, וזהו דווקא אי אמרינן דמחשבין מעבודה לעבודה היינו אם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק שלא לשמה הוי כאילו חשב בזריקה, וע"כ ליכא למימר תפוש לשון ראשון אם חשב לשחוט לשמו לזרוק דמו שלא לשמו כיון דתרי עבודות אינון, אבל אי אמרינן דילפינן ממחשבת פיגול, ומחשבת פיגול הוי הפסול בעבודה ראשונה, וכמו שביארתי, וא"כ תרי המחשבות הוי בעבודה ראשונה, וא"כ אכתי איכא למימר תפוש לשון ראשון וע"כ קאמר הגמ' והיינו בעי דר"פ, פי' דאמרינן בזבחים (דף י) מתקיף לה רב פפא ודילמא דמחשבין מעבודה לעבודה פי' דאפי' אם חישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק שלא לשמה נמי פסול, ולכאורה אמאי לא ילפינן מפיגול, אך בפיגול הוי כאילו מחשב בעבודה ראשונה וע"כ אתרבי פסול שלא לשמה בזריקה לאשמועינן דמחשבין מעבודה לעבודה והפסול הוי בעבודה שני', וע"כ ניחא שפיר דבכה"ג ליכא למימר תפוש לשון ראשון, וע"כ אומר הש"ס והיינו בעי' דרב פפא, ולא כר' יוחנן דיליף מפיגול ודו"ק:

ועוד איפשר לומר עפ"י מה שכתבו התוס' בפסחים (דף ס) ורשב"א מפרש דהיינו בעי' דר"פ מה ששאל בעבודה אחת מכן או בב' עבודות תנן הנך שחי עבודות היינו כגון שוחט לשמו לזרוק שלא לשמו, וכתב המהרש"ל אין לפרש אבל בב' עבודות ממש אינו נפסל דודאי בכל א' נפסל אפי' הי' אינך כולהו לשמו אלא אף בהכי קא תיבעי לי' אי אמרינן דנ"מ מודה בב' עבודות כה"ג דהוי עבודה אחת, והקשה המהרש"א דהיינו אבעי' דזבחים עיי"ש, ולי נראה כמו שביארתי שכוונת הרשב"א הוא כמו שכתב מהרש"ל והיינו בעי דר"פ דבעי אי קאי בשחיטה וקא חשיב בזריקה אפי' אם כאמר דמחשבין מעבודה לעבודה, אך אי הפסול דקא חשיב בשחיטה על הזריקה היינו כמו דחשיב בשחיטה עצמה והוי כשוחט לשמו ושלא לשמו והוי כעבודה אחת, וא"כ אתי מתניתין כר' יוסי דלר"מ תפוס לשון ראשון או הא דמחשב בשחיטה על הזריקה הוי כאלו חשב בזריקה והוי כב' עבודות וע"כ ר"מ נמי מודה בזה וע"ז אומר והיינו בעי דר"פ דמבעי לי' בעבודה אחת אי הוי עבודה אחת, וא"כ ודאי מתניתין אתי דלא כר' מאיר דהא לר"מ תפוש לשון ראשון, או דילמא דהוי כב' עבודות דהא דחשב בשחיטה על הזריקה הוי כאלו חשב בזריקה והוי ב' עבודות ור"מ נמי מודה בזה, וכמו שכתב מהרש"ל אי אמרינן דר"מ מודה בב' עבודות כה"ג דהוי כעבודה אחת פי' דאי הוי כמו ב' מחשבות בשחיטה, וא"כ תפוש לשון ראשון לר"מ או דהוי כמו מחשבה א' בשחיטה וא' בזריקה ור"מ נמי מודה בזה ודלא כמו שנדחק המהרש"א ודו"ק]:

אח"ז ראיתי בירושלמי (פ"ה דפסחים) ועפ"י מה שביארתי יתבאר הירושלמי שם אשר הוא תמוה מאוד, וע"כ נ"ל להגיהו ולבארו וזה לשונו א"ר יוחנן יש שלא לשמו מעבודה לעבודה והוא פסול רשב"ל אמר אין שלא לשמו מעבודה לעבודה והוא כשר (כצ"ל) א"ר אילא ממחשבת פיגול למד ר' יוחנן אילו זרק שלא לשמו שמא אינו פיגול (הוא ט"ס וצ"ל אילו שחט ע"מ לזרוק דמו למחר שמא אינו פיגול) א"ר יוסי מן תרתין מילין לא דמי מחשבת פיגול למחשבת פסול אילו שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו שמא אינו כשר (והוא ט"ס) והק"ע שגה בזה שהגי"ה אילו שחטו לשמו לקבל דמו למחר פסול. והוא טעות גדול, וכצ"ל אילו שחטו לקבל דמו למחר שמא אינו כשר (וכמו שביארתי תחילה מהא דזבחים (דף יג) משום דבעינן בפיגול שיהא המחשבה או באכילת אדם או באכילת המזבח, ואם חישב ע"מ לקבל לא הוי אכילת מזבח, אבל בשחישב ע"מ לזרוק דמו למחר הוי כמו להאכיל למזבח) שחטו שלא לשמו לקבל דמו לשמו שמא אינו כשר, (הוא ט"ס וצ"ל אילו שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו פסול) והטעם דבמחשבה שלא לשמו לא בעינן שיהא דווקא להאכיל למזבח, וע"כ אם שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו הוא פסול) אילו שחטו להקטיר אימורי' למחר שמא אינו פיגול, והטעם דאע"ג דהקטרה אינה מד' עבודות, אפ"ה אם חשב להקטיר אמורי' למחר הוי פיגול, שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו כשר (פי' דמחשבה שלא לשמה אינה רק בד' עבודות, וע"כ אם שחט לשמו להקטיר אימורי' שלא לשמו כיון דאינה מד' עבודות ולא מעכבת, וע"כ אינו פוסל). וע"ז אמר ר' יוסי מן תרתין מילין לא דמי מחשבת פיגול למחשבת פסול א"ר יוסי אנא חמית לר' ירמי' תפוש לר' בא אמר לי טעמא דר' יוחנן למה שחט לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול נעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו והוא פסול, פי' טעמא דר' יוחנן דיליף הא דמחשבין מעבודה לעבודה מפיגול, וכבר ביארתי כיון דהוא יליף מפיגול א"כ אין הטעם הא דמחשבין מעבודה לעבודה, משום דהוי כאילו מחשב על עבודה שני' בפסול, אלא דהוי כאילו מחשב בעבודה ראשונה, כיון שהוא למד מפיגול, א"ל ואין כיני אפי' שחטו שלא לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו (והוא ט"ס וצ"ל אפי' שחטו שלא לאוכליו לזרוק דמו לאוכליו) ויעשה משעה ראשונה כשוחט לאוכליו ושלא לאוכליו ויהא כשר (פי' דא"כ דאמרינן דהמחשבה מעבודה לעבודה, הוא שהמחשבה שמחשב על העבודה האחרת הוי כאילו מחשב בעבודה ראשונה וכמו שאמרו ר' ירמי' ור' בא דנעשה משעה ראשונה כשוחט לשמו ושלא לשמו), וא"כ יהי' מזה נ"מ לקולא ג"כ דאם מחשב שלא לאוכליו לחוד הוא פסול, אבל לאוכליו ושלא לאוכליו הוא כשר, וכמו דתנן בפסחים (דף סא) דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר (אבל לשמו ושלא לשמו פסול וכמו דאמרינן בפסחים (דף סב) מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו כו' לשמו ושלא לשמו פסולו בגופו לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסולו בגופו כו' לשמו ושלא לשמו ישנו בד' עבודות לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בד' עבודות ופירש"י דאין מחשבת אוכלין בזריקה), וא"כ אם יחשב בשעת שחיטה שלא לאוכליו ע"מ לזרוק דמו לאוכליו, א"כ יעשה כאלו חישב משעה הראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו והוא כשר. ואומר הירושלמי לית יכול דמר ר' אילא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסיל (והוא ט"ס) וצ"ל שחטו שלא לאוכליו לזרוק דמו לאוכליו והוא פסול ולא מצרפינן המחשבה דזריקה לאוכליו כדי שיהי' השחיטה כאלו נשחט לאוכליו ושלא לאוכליו, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו (והוא ט"ס) וצ"ל שחטו שלא לאוכליו לזרוק דמו לאוכליו כשר ומשום דמצרפינן המחשבה דלאוכליו של זריקה לשחיטה והוי כאילו נשחט לאוכליו ושלא לאוכליו, וע"כ כשר, ר' יוסי נסיב חיילי' מן תרי טעמי דר' יוחנן למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול נעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו והוא פסול למה שחטו לאוכליו (הוא ט"ס) וצ"ל שלא לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו (ט"ס) וצ"ל לאוכליו כשר נעשה משעה ראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו והוא, כשר וזהו הכל אי אמרינן דהטעם דנעשה משעה הראשונה והפסול דמחשבה מעבודה שני' נמשכת לעבודה הראשונה וכמו שביארתי, ר' חנני' אמר קומי ר' מנא בשם ר' יודן טעמא דר' יוחנן כל שאילו יבוא לאותה העבודה ואינו מחשב לה (ט"ס וצ"ל) והוא מחשב לה (פי' שהמחשבה פוסל בה) מחשב הוא מעבודה אחרת לה ופי' שזהו כמו שביארתי על והיינו בעי' דר"פ דאיתא בפסחים (דף ס) דלא אמרינן דנעשה משעה ראשונה, אלא אדרבא שאם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק שלא לשמו נעשה כאילו חשב בזריקה עצמה, וע"ז אומר אילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו (ט"ס וצ"ל) אילו שחטו לשמו לקבל דמו למחר שמא אינו פיגול, שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו שמא אינו פסול) (כצ"ל הרי כל שאילו יבוא לאותה עבודה ומחשב לה (או שהגי' שאינו מחשב לה והפי' הוא שהמחשבה פוסל בה) הוא מחשב מעבודה אחרת לה:

ואח"כ מקשה ע"ז הכלל שאמר ר' חנני' כל שאילו יבוא לאותה העבודה כו' אילו שחטו לקבל דמו שלא לשמו (הוא ט"ס וצ"ל לקבל דמו למחר) שמא אינו כשר, ורשעת קבלה מחשב הוא, אע"ג שאם חשב בקבלה ע"מ לזרוק הוא פסול, אעפ"כ אם חישב בשחיטה על הקבלה כשר ואילו שחטו לשמו להקטיר אימורין שלא לשמו, (הוא ט"ס וצ"ל להקטיר אימורין למחר), שמא אינו פיגול, ובשעת הקטרה אינו מחשב שאם חישב בשעת הקטרה לא הוי פיגול שאינה מד' עבודות המעכבות) הרי כל שאילו יבוא לאותה עבודה והוא מחשב לה, אינו מחשב מעבודה אחרת לה, אלמא שאין זה כמו שאמר ר"ח, דהא בקבלה פוסל מחשבת פיגול, ואעפ"כ אם חשב בשעת שחיטה על קבלה לא הוי פיגול, ולהיפך בשעת הקטרה אינו פוסל מחשבת פיגול, ואעפ"כ אם חישב בד' עבודות על הקטרה הוי פיגול:

וע"ז אומר הירושלמי א"ל לא תתוביני' מפיגול על פסול דמר ר' יוסי מן תרתין מילין לא דמי מחשבת פיגול למחשבת פסול (ולא סיים הירושלמי כל המאמר של ר' יוסי דהא כבר ביאר מתחילה, אך שהביא הא דר' יוסי שלא להקשות מפיגול על פסול שלא לשמה דבפיגול בעינן דווקא להאכיל למזבח, והפסול הוא בעבודה ראשונה, ובמחשבה שלא לשמה לא בעינן להאכיל למזבח והפסול מעבודה לעבודה הוא במחשבה שני'):

וע"ז אומר הירושלמי מה נפיק מביניהון, פי' מהו הנ"מ דהפסול הוי משעה ראשונה אם חשב מעבודה לעבודה, או שהפסול הוא במחשבה שני' וכמו שביארתי וע"ז אומר א"ר שמואל בר אבדימא חילופין בשאר ימות השנה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה, על דעתי' דר' יוחנן כשר, על דעתי' דר"ש בן לקיש פסול, פי' דאם שחט הפסח בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו כשר, וכמו דבעי' לה בפסחים (דף ס) איבעי להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו מהו מי אתי שלא, לשמו ומפיק לה מידי לשמו ומכשיר לי' או לא, והירושלמי ס"ל דבפסח בשאר ימות השנה כשר לשמו ושלא לשמו וע"כ אומר דזו היא הנ"מ דאי אמרינן דנעשה כשוחט משעה הראשונה לשמו ושלא לשמו, וא"כ אם שחטו את הפסח בשאר ימות השנה לשמו (דלשמו פוסל פסח בשאר ימות השנה) לזרוק דמו שלא לשמו, וא"כ לדברי ר' יוחנן שסובר דמחשבין מעבודה לעבודה, כשר, דהוי כשוחט לשמו ושלא לשמו, אבל לר"ל שסובר דאין מחשבין מעבודה לעבודה, א"כ ה"ל כשוחטו לשמו לחוד, וע"כ פסול דפסח בשאר ימות השנה אם שחטו לשמו פסול, וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ס) דהיינו קודם שהגיע זמן פסח ולכך בעי עקירה לפי שעומד לפסח כשיבא, וזה הנ"מ הוא דווקא, אם אמרינן דנעשה כשוחט משעה ראשונה לשמו ושלא לשמו, אבל אי אמרינן דהא דמחשבין מעבודה לעבודה, הוי כאילו חישב בעבודה שני' א"כ אפי' לר' יוחנן נמי פסול אם חשב בפסח בשאר ימות השנה בשחיטה לשמו לזרוק דמו שלא לשמו, כיון דלא מצרפינן המחשבה השני' שחשב על הזריקה להשחיטה, אלא הוי כאילו חשב בשעת זריקה, ח"כ נשאר השחיטה רק במחשבת לשמו בלחוד, וע"כ אפי' לר' יוחנן נמי יהי' פסול, וזהו הנ"מ בין אם אמרינן דמחשבין מעבודה לעבודה הוי כמחשב בעבודה ראשונה, ובין אי אמרינן דהא דמחשבין מעבודה לעבודה נעשה כמחשב בעבודה שני' ודו"ק, [והק"ע לא כיין שם בסוגי' של הירושלמי הזה ולא ידע איך להגיהו וכמו שהגהתי ופירשתי כן הוא עיקר בדברי הירושלמי]:

וא"כ נתבאר מן הירושלמי כמו שכתבתי שיש חילוק בין אי גמרינן מפיגול הא דמחשבין מעבודה לעבודה, דהוי כאילו מחשב בעבודה הראשונה או דהוי כאילו מחשב בעבודה שני' והכי מוכח ברמב"ם (פט"ו מה' פסולי המוקדשין ה"י) שכתב שחטה לשמה וחשב בשעת שחיטה לזרוק דמה שלא לשמה ה"ז פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, וזאת המחשבה שחשב בשעת שחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסול עכ"ל, ולכאורה הוא מיותר מה שכתב וזאת המחשבה שחשב בשעת שחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה, אלא שהוא לומר שהמחשבה הוא כאילו מחשב בעבודה שני', וע"כ בעינן שיהא עבודה השני' מד' עבודות שהמחשבה פוסלת בהם וכמו שביארתי:

וע"כ נ"ל שמה שכתב שם המ"ל ודע דכתבו התוס' בפ"ק דזבחים (דף ט) ד"ה מחשבין דדווקא משחיטה לזריקה מחשבין, אבל משחיטה לקבלה לא, דהא מפיגול יליף לה ופיגול לא הוי במחשבה דשחיטה לקולה, וכן ק"ו דרב אשי דיליף משינוי בעלים לא הוי אלא משחיטה לזריקה, ודע דלאו דווקא משחיטה לזריקה דהוא הדין מקבלה לזריקה או מהולכה לזריקה, ולא מיעטו התוס' אלא מחשב מעבודה לעבודה שאינה זריקה, אבל מחשב בא' מג' עבודות לזריקה מחשבין דומי' דפיגול, ומק"ו דרב אשי נלמד עכ"ל, ולפי מה שביארתי מדברי הרמב"ם לא ילפינן בכולי' מפיגול, אלא דהוי כאילו מחשב בעבודה שני' ותמיהני על המ"ל שלא ראה דברי הירושלמי בזה שמאריך הרבה בזה, וגם התוס' לא הביאו להירושלמי (פ"ה דפסחים) דא"ר יוסי מן תרתי מילין לא דמי מחשבת פיגול כו' וכמו שהבאתי ודו"ק):

ומעתה נבאר המדרש פ' בא (סי' י"ט) כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון שנאמר ככה תאכלו אותו על שם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, אבל לעתיד לבוא כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון ולמה הדבר דומה לסוחר שנכנס לשרות בפונדק עמד שם כל היום בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו, עמדה הפונדקית בבקר והתחילה צווחת, ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו שמע אותו הפרגמטוטוס ואמר מי גרם לי לשמוע כך כו' שלא אצא עוד בלילה, כך התקינו ישראל עצמו בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצריים אחר שהלכו להם ואמרו נרדף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו כו' אמר להם הקב"ה מי גרם לכם שיצאתם כו' מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, אבל לעתיד לבוא אני לבדי שנאמר כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל וצריך להבין דמפני מה ביציאת מצרים הלכו בחפזון, אבל לעתיד לבוא לא ילכו עוד בחפזון:

והענין יובן עפ"י מאי דאמרינן בע"ז (דף מ"ח) א"ל ר"ש לשמעי' כי מטית להתם ארהיטני ופריך ה"ד אי דליכא דירכא אחריני ל"ל ארהיטנא משרי שרי ואי דאיכא דירכא אחריני כי אמר ארהיטני מי שרי, ומשני לעולם דליכא דירכא אחרינא ואדם חשוב שאני, וע"כ אמר רב ששת לשמעי' כי מטית להתם ארהיטני ופירש"י מושכני במרוצה, וע"כ ישראל כל זמן שנגזר עליהם השיעבוד להיות במצרים היו במצרים, אבל כיון שבא עת הגאולה והיו צריכים לצאת מן הטומאה הי' צריכים לצאת בחפזון שלא ישהו בהליכתם במקום עבודת כוכבים, וכ"ת הא נתבטלו העבודת כוכבים וכיון שבטלה שוב אינה מטמאה, כמו דאמרינן בפ' ר"י (דף נ"ב) תקרובת עבודת כוכבים של אוכלים מי מהני להו ביטול לטהרינהו מטומאה כו' כלים לא קא מיבעי לי' כיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה כו', וא"כ כיון שהוכרחו המצרים לשלח את ישראל וראו ששחטו את פסחיהם א"כ נתבטל העבודת כוכבים, ושוב אינם מטמאים, אך אמרינן בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ג) עבודת כוכבים שהניחו עובדי' בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה משום דלא הוי ביטול גמור, וכן הכא נמי בי"מ שהי' ע"י אותות ומופתים, ע"כ לא ביטלום לגמרי והראי' שרדפו אחר ישראל על הים, א"כ מוכח שהביטול שלהם לא הי' ביטול גמור, ואמרו על ישראל שיצאו בלילה שהוא כדרך הבורח שנתייראו להשהות במצרים אולי יחזרו המצריים, וא"כ לא הי' ביטול גמור וע"כ כיון שלא הי' ביטול גמור הוכרחו לילך בחפזון, ע"כ אמר הקב"ה שלעתיד לא ילכו בחפזון כי יהי' ביטול גמור לעבודת כוכבים שלהם, וע"ז אמר שבי"מ הי' ע"י המכות והאותות והמופתים כמו דכתיב וה' הולך לפניהם כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו אבל לעתיד לבוא כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, והטעם שיהי' ביטול גמור לעבודת כוכבים ומזלות ויכירו כולם כבוד ה' וע"כ כיון שיהי' ביטול גמור לעבודת כוכבים ע"כ כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, והטעם כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל ולא הוא ובית דיני, וא"כ יהי' כמו שהניחוה עובדי' בשעת שלום ואז יהי' ביטול גמור לעבודת כוכבים ומזלות ולא תצטרכו עוד לילך בחפזון ודו"ק:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה