אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ג לעשי"ת - דרוש ח
גרסינן בר"ה (דף י"ז) א"ר יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם שנאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד, ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזנו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו:
ויתבאר זה בהקדם מה שהקשיתי בספרי נ"י (ס' ב') על הטור יו"ד שפסק דלא כאביו הרא"ש שפוסק דאפי' אינו ראוי להפרה נמי עולה מן המנין דלא כהירושלמי, וא"כ אמאי פסק הטור דאם הקים לה אינו עולה למנין מעל"ע ויכול להפר אפי' אחר כמה ימים, דלכאורה גרע טפי אם הי' אלם או שנתגרשה, ואעפ"כ פסק הרא"ש דעולה מן המנין, וא"כ אמאי פסק הטור דאם הקים לה אינו עולה למנין מעל"ע ויכול להפר אפי' אחר כמה ימים, עיי"ש בארוכה:
וכעת נראה לישב דעת הטור, דאיתא בפי"א דנדרים (דף פ"ז) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר, יודע אני שיש מפירין, אבל איני יודע שזה נדר, ר' מאיר אומר לא יפר, וחכ"א יפר, וא"כ צריך להבין דמ"ט אמרינן התם דאם טעה שלא ידע שיש מפירין, או שלא ידע שזה נדר ס"ל לרבנן שיפר אפי' אחר כמה ימים מי עדיף משעה שאינו ראוי להפר כגון שהוא אלם או שנתגרשה שכתבו הרא"ש והר"ן שעולה למנין מעל"ע ואינו יכול להפר אחר מעל"ע, וא"כ מה עדיף מה שהוא טעה שאין זה נדר, מאם אינו ראוי להפר בעצם, אלא ודאי דהחילוק הוא דהיכא שבאמת אינו יכול להפר, א"כ אין גרעון בעצמותו של נדר שהנדר בעצם יש לו הפרה, והראי' שהאב יכול להפר, אך פומי' הוא דכאיב, והבעל אינו יכול להפר מחמת שהוא אלם, אבל בעצם בר הפרה הוא, וכן כשנתגרשה מן האירוסין, אע"ג דאינו שייך בהפרה כלל, אעפ"כ הוי הנדר בר הפרה לגבי האב, ואם הי' מת הבעל יכול האב לחודי', להפר או בנתגרשה אם הגירושין הוא כשתיקה, אם לא הי' נשאת אח"כ הי' יכול האב בעצמו להפר, אלא דאם נשאת אח"כ לא מצי האב להפר רק בשותפות, אבל הנדר בעצם יש לו הפרה, וע"כ כיון שיש לו הפרה, ע"כ נחשב למע"ל, משא"כ אם הקים הבעל את הנדר, שאפי' האב נמי אינו יכול להפר כל זמן שאינו נשאל על הקמתו, והמהרי"ק בתשובה כתב דאפי' החכם נמי אינו יכול התיר, וע"כ הנדר בעצמו אין לו הפרה והתרה, וע"כ לא גרע מאם טעה שנדר זה אין לו הפרה, ע"כ אינו עולה מן המנין ויש לו המעל"ע לאחר שנשאל על הקמתו:
וע"כ נראה לי דלפי מאי דאיתא בסוף נדרים (דף ל) רב פפי אמר מחלוקת בהפרה דר' נתן סבר דאין הבעל מיפר אלא א"כ חל נדר דכתיב ותפרה הלבנה כו' ודאי דאם שמע הבעל הנדר קודם חלות הנדר ודאי דאינו עולה מן המנין, עוד נראה לי דאפי' לדידן דקייל"ן דיכול להפר קודם חלות הנדר, אך לדעת הר"ן שכתב דדוקא בנדר שעשוי' לעבור על התנאי כגון קונם שאני נהנית לך אם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך, כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ט), וכמו שביארתי בספרי נ"י (ס' ח), וכמו שכתבתי שם על הלח"מ שתמה על הרמב"ם שכתב (פי"ב מה' נדרים) דיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהם, כיצד כגון שאמרה היין זה אסור עלי אם אלך למקום פלוני ה"ז מיפר אעפ"י שעדין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה, והקשה על הטור שכתב בסוף (ס' רל"ד) גבי קונם שאני נהנה דטעמא דגנאי הוא לבעל שלא תהנה היא מאבי' אם תעשה לפיו, או שלא תהנה לאבי' מפני שלא תוכל להנות לו משמע דבלא האי טעמא לא סגי משום דלא הוי דברים שבינו לבינה, ובסימן זה כתב גבי קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני דמיפר אע"ג דלא שייך טעמא דגנאי, וביארתי שם שהטעם דאעפ"י שאיפשר לה שלא תלך ולית בזה גנאי אפ"ה יכול להפר דהא אסורה מיד בככר זה, דהא קייל"ן כר"י בפ"ב דנדרים (דף יד) דאל ישן היום שמא ישן למחר, וא"כ הוי עינוי נפש מיד, ועיי"ש שכתבתי דזהו דווקא בהפרה שמצד הדין מופר אעפ"י שלא חל, אלא שבכל התנאים לא הוי עינוי נפש דהא יכולה היא שלא לקיים התנאי, וא"כ לא תאסור ולא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה, אבל הכא כיון שמ"מ אסורה מיד אעפ"י שהוא מדרבנן אפ"ה יכול להפר, משא"כ בהתרה שמצד הדין אינו יכול להתיר עד שחל הנדר, ע"כ לא מהני מה דאסור מדרבנן:
עכ"פ לפי מה שביארתי דבדברים שאינה עשוי' לעבור על תנאה לא מצי מיפר, והטעם דיכולה היא שלא לעבור על התנאי ולא יהיה דברים שבינו לבינה, וא"כ לא מצי להפר מחמת הנדר שבנדר עצמו ליכא דברים שבינו לבינה וע"כ הוי דומי' דכמו שהי' סבור שאין לו מפירין, והכא באמת אין לנדר זה הפרה, שאין בר הפרה מחמת עצמותו של נדר דליכא צערה לה כלל, אבל בנתגרשה שיש לה צער עינוי נפש מחמת הנדר אם הי' אשתו הוי דברים שבינו לבינה, אך העיכוב הוא מצד הבעל, וכל שהעיכוב הוא מצד הבעל עולה מן המנין שנק' בר הפרה אבל אם הקים לה שגם אבי' נמי אינו יכול להפר, ועוד שלדעת מהרי"ק החכם נמי אינו יכול להתיר, וא"כ מה שהקים לה הבעל עשה גרעון בגופו של נדר שאינו לא בר הפרה ולא בר התרה כלל, וע"כ כל שהוא מצד גופו של נדר הוי כמו שהי' סבור שנדרה נדר שאינו יכול להפר, וזה גרע מאם נתגרשה שידע שהנדר בעצמו בר הפרה, אלא שנתגרשה והוי כמו שנעשה אלם, וכמו שדימ' הרא"ש והר"ן הדין דנתגרשה לנעשה אלם, וכתבו דהש"ס דילן פליג על הירושלמי ולכאורה הי' נראה לומר שזה תלוי בזה שאם הוא בעצמותו של נדר שוב אינו מועיל התרה להחכם ג"כ, שאיך נאמר שכיון שהקים לה נתבטלה הפרתו לחוד אבל לא גרע בעצמותו של נדר, שא"כ מפני מה אין מועיל התרה שזה אינו שייך להפרת הבעל, אלא ודאי דעשה גרעון בעצמותו של נדר עד שהחכם נמי אינו יכול להתיר, וע"כ אינו עולה למנין מע'לע, משא"כ בנתגרשה או שנעשה אלם שאין העיכוב אלא בבעל, אבל לא בעצמותו של הנדר, דהא החכם יכול להתיר, ע"כ עולה למנין מעצ"ע כמו שכתב הרא"ש והר"ן:
ובזה הי' נראה לכאורה ליישב דבר א' מה דלכאורה קשה בש"ע יו"ד (ס' רל"ד סעי' כ"ג) וזה לשונו בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני ג' הדיוטות והתירו לה ה"ז מותר, וכתב הרמ"א וי"א דאין חכם וג' הדיוטות יכולים להתיר אותה אחר הקמה של הבעל, אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג' הדיוטות להתיר, וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקמה ויתיר לה, ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם כו', ועיין ש"ך שהביא בשם תשובת מהר"ם מינץ שאם אינו ביום שמעו ישאל על הקמתו ויפר לה ויתיר לה החכם, ולכאורה קשה דלמאי צריך שיפר לה הבעל כיון שנשאל על הקמתו ממילא החכם יכול להתיר, וכ"ת משום השתיקה שאפי' נשאל על ההקמה על השתיקה לא מצי למיתשל וע"כ מחמת הספק דילמא במקום ששתק נמי לא מועיל התרת החכם, וא"כ אפי' נשאל על ההקמה, אעפ"כ דילמא קייל"ן דשעה שאינה ראוי' להפר אינו עולה מן המנין, וא"כ הוי לאחר מעל"ע. והוי כשתיקה שלאחר מעל"ע ושוב אינו מועיל התרת החכם ג"כ וע"כ יפר לה דילמא קייל"ן כמו הפוסקים שסוברים דיכול להפר אפי' אחר כמה ימים, אם נשאל על הקמתו כיון שלא הי' יכול להתיר מתחילה:
אבל אכתי לא יצאנו ידי כל הספיקות שלפי הספק שאפי' ישאל, הבעל על הקמתו אפ"ה לא מהני הפרת הבעל, כדעת הפוסקים דכיון שהוא אחר מעל"ע שוב אין הבעל יכול להפר, והתרת החכם אח"כ נמי לא מספיק דילמא אפי' אם נשאל על הקמתו, אפ"ה כיון שאינו יכול להפר משום דהוי כשתיקה שלאחר מעל"ע שאינו מועיל ע"כ אינו מועיל התרת החכם ג"כ, א"כ אינו מספיק בכל התקנות אפי' יתיר הבעל ההקמה, ויפר לה אח"כ, ויתיר החכם ג"כ לאשה, נמי אינו מספיק דילמא הוי כשתיקה, ואפי' אם שתק שוב אינו מועיל התרת החכם, ואם בשתיקה מועיל התרת החכם, וכמו שכתב הרמ"א בשם המהרי"ק דאם החריש לה הבעל יכול החכם להתיר, א"כ לא הוצרך להתקנה שהבעל יפר אח"כ, אלא שישאל הבעל על הקמתו, ואח"כ יתיר לה החכם, וא"כ מוכרחין אנו לומר דלא מחמרינן כולי האי לחוש לכל החששות אחרי שעשו כל התקנות מה שאיפשר, ע"כ לא מחמרינן עוד, וכמו שכתב הרמ"א שהעיקר כסברא הראשונה דחכם מתיר אחר הקמת הבעל] אבל לפי מה שביארתי הי' איפשר לומר דשוב אין חשש בדבר אפי' לכל הפוסקים דממ"נ אם החכם אינו יכול להתיר אחר הקמת הבעל, א"כ הקמת הבעל הוא ענין מניעה בעצמותו של נדר, וא"כ סגי בהפרת הבעל אפי' אחר מעל"ע מיום שמעו, דשעה שאינו ראוי להפר אינו עולה מן המנין, כיון שהוא גרעון בעצמותו של נדר מאי אמרת דלא סגי בהפרת הבעל כיון שהוא אחר יום שמעו, ואעפ"י שלא הי' יכול מחמת שהקים לה, אע"ג שהי' שעה שאינו ראוי להפר, אפ"ה עולה מן המנין, א"כ מסתמא אין זה גרעון בעצמותו של נדר, אלא שהקמתו עושה שמסלק הפרתו שאינו יכול להפר, אבל אינו מוסיף גרעון בעצמותו של נדר, וכל עכבה שהוא ממנו אעפ"י דהוי שעה שאינו ראוי להפר אפ"ה עולה מן המנין, א"כ מועיל התרת החכם, ע"כ אם ישאל על הקמתו ויפר לה הבעל בתוך מעל"ע מהשאלה אעפ"י שהוא אחר מעל"ע אחרי שמעו, ויתיר לה החכם סגי בהכי, אבל אם ישאל על הקמתו ויתיר לה החכם לא מהני, דאפי' ישאל על הקמתו, אפ"ה כיון שלדעת הפוסקים דלא מהני הפרת הבעל א"כ הוי כשתיקה, ואולי לא מהני התרת החכם, אפי' בשתיקה דלאחר מעל"ע נמי:
אף דלכאורה משמע מהירושלמי דמהני התרת החכם אפי' לאחר שתיקת הבעל, וכמו שכתב הרמ"א בשם המהרי"ק, ותמיהני על הפוסקים שלא הביאו הירושלמי והרא"ש הביאו (פי"א דנדרים) נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל, מהו שיפר לה לענין הזקן, מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הם, אלא אנן קיימין בדברים שבינה לבין אחרים, ולא ר' יהודה היא, ור' חייא תני לה בשם חכמים, שמעינן מינה דהלכה כר' יהודה שאין הבעל מתיר בנדרי אשתו ע"ט אשתו כגופו דמי' ואין חכם מתיר נדרי עצמו עכ"ל, וכן הרשב"א הביא לזה הירושלמי, וא"כ משמע מזה הירושלמי דאיירי ששמע הבעל ולא הפיר דהיינו לאחר מעל"ע, ששוב אינו יכול להפר, אל מא דאפי' שתק הבעל אפ"ה החכם יכול להתיר, דהא מיבעי לי' אם יכול להתיר בתורת זקן, כמו התרת החכם ודוחק לומר דשאני הכא משום דהבעל בעצמו מתיר אח"כ, דכל הטעם דהחכם אינו יכול להתיר אחר שתיקת הבעל, הוא משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, אבל הבא הוא בעצמו מתיר לה, אעפ"כ זה אינו, דאם חכם אחר אינו יכול להתיר גם הוא אינו יכול להתיר בתורת חכם, אך אעפ"כ קשה לי בדברי הירושלמי דהא הירושלמי לא הי' צריך למיבעי האי בעי' בגוונא דשמע הבעל ולא הפיר, כיון דהירושלמי מסיק דמיבעי לי' בנדרים שבינה לבין אחרים, ומשמע דאין בהם נדרי עינוי נפש ג"כ וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"י דנדרים) מה מקיים כו' בין איש לאשתו לא שבינה לבין אחרים, בין אב לבתו לא שבינה לבין אחרים ודו"ק]:
אבל באמת נראה לי מה שהביאו בשם מהר"ם מינץ שיש לבעל להתיר הקמתו אפי' לאחר יום שמעו ואח"כ מפיר הבעל לאשתו ולאחר שהתיר לה הבעל יתיר החכם ג"כ לאשה שע"כ מספיק התקנות האלו, שזה מוכרח מהסוגי' דכתובות (דף ע"א) דמהני, דאמרינן שם, אלא הכא במאי עסקינן דתלינהו לקישוטי' בתשמיש המטה דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט כו' ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחת, ה"מ היכא דאדרה איהו דסברה מירתח רתח עלי כו' אבל הכא מדנדרה איהי ושתק לה סברה מדאשתיק מסנא הוא דסני לה, ותחילה כתבו התוס' (שם) שנדרה היא וקיים לה הוא פי' בקונטרס ומה יש לו עוד להמתין, אי ניחא לה למשקל כתובה ולמיפק לא תבקש עוד פתח לנדרה, ותימא לפירושו דמאי פריך לקמן ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות הואיל וכבר תירצנו דבנדרה היא לא שייך המתנה עכ"ל:
וא"כ משמע מפירוש רש"י והתוס' דמועיל שאלה אעפ"י שהקים לה הבעל, ולכאורה הוא מוכרח מהגמ' דפריך ותתקשט ותאסר כו' אלמא דמועיל שאלה אפי' אם הקים לה הבעל, אך איפשר לומר דקושי' הגמ' הוא קאי לענין אם קיים לה דנשאלין על ההקם, וא"כ איך שתפרש הש"ס אם שהפי' הוא של המתנה שישאל על ההקם ויפר לה הבעל, אלמא דמהני הפרת הבעל לאחר מעל"ע, ואם הפי' הוא שישאל על ההקם, ויתיר לה החכם מוכח דהתרת החכם מהני לאחר שנשאל הבעל על ההקמה, וע"כ פסק דאם עשה שניהם דהיינו שנשאל על הקמתו והפיר לה. ואח"כ התיר לה החכם דזה מהני מכח ממ"נ דאיך שיתפרש סוגי' הש"ס מוכח דמהני, וע"כ אם תעשה שניהם, דהיינו שהבעל ישאל על הקמתו ויפר לה, ואח"כ יתיר לה החכם ודאי מהני דאיך שיתפרש סוגי' הש"ס מוכח דמהני ודו"ק היטיב, כן נראה ליישב דעת הטור שהקשיתי עליו בספרי נ"י (ס' ב) אשר הוא תמוה מאוד אע"ג דלכאורה משמע מהרא"ש בפ"ק דנדרים (דף ח) דאם הקים לה הבעל עולה למנין מעל"ע ואינו יוכל להפר דלא כדעת הטור דאמרינן שם רבינא ה"ל נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א"ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו כו' ופי' הרא"ש ה"ל נדרא לדביתהו וקיים לה הנדר כו' ואם איתא דס"ל כהטור א"כ אמאי לא שאל על הקמתו ואח"כ יפר לה בעצמו, אך דאיפשר לומר דלאו דווקא הקים לה אלא שהי' מעל"ע אחרי שמעו:
וא"כ כיון שביארתי שיש נ"מ, דאם הנדר בעצמותו אינו בר הפרה, ע"כ אם הקים לה מפני שזהו בעצמותו של נדר, מקרי שאינו בר הפרה כלל ע"כ אינו נחשב המעל"ע רק לאחר שנשאל, ואפי' אם הוא שואל על ההקמה, א"כ אגלאי מילתא למפרע שהנדר הוא בר הפרה. אך זהו הענין של שאלה, דהיינו כמו טעות, [וע"כ אין שאלה בתמורה, כיון שקדוש עפ"י טעות נמי וכן בהקדש לב"ש כמו דאמרינן בב"ב (דף ק"כ) ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש, דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש, כו' עיי"ש בתוס'], וא"כ כיון שההקמה הוא בעצמותו של נדר, ע"כ אפילו בטעות נמי אינו עולה לו למנין מעל"ע, וכמו ששנינו (פי"א דנדרים) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר, יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר"ש אומר לא יפר וחכ"א יפר, אבל אם אין גרעון בעצמותו של נדר, אף שנעשה אלם ואין יכול להפר, אעפ"כ מקרי בר הפרה (ועולה לו למנין מעל"ע, כמו שכתבו הרא"ש והר"ן דשעה שאינו ראוי להפר עולה מן המנין ומקרי ביום שמעו, משא"כ אם הגרעון הוא מעצמותו של נדר, לא הוי בר שמיעה כלל ולא מקרי ביום שמעו):
בזה יתבאר (ישעי' ו) ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, והעניין הוא שיש ב' ענינים שמעכבים את התשובה, הא' הוא מפני החטא שהוא גדול, כגון חייבי כריתות ומיתות ב"ד שתשובה לחוד אינו מספיק ותשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, וגם חומר החטא שנתגשם מאוד אינו מניחו לשוב, ויש אנשים שרחוקים מחטאים החמורים, אלא שנכשלים ב' פעמים בקלות וכיון שעבר ושנה הותרה לו, וע"כ אינו בר תשובה, עכ"ז יש נ"מ שאם חטא בחטאים חמורים שהיה רחוק מתחילה מתשובה מפני חומר החטא ע"כ צריך אח"כ לתשובה יתירה, מאחר שהי' רחוק מתחילה מתשובה מפני חומר החטא, אבל אם חומר החטא אינו כל כך, אלא מאחר שעבר ושנה שוב נעשה לו כהיתר, והרגילות פועל כל כך עד שנעשה כטבע, ואינו נראה בעיניו לחטא, אבל מכיון ששומעים תוכחה, אז רואים ומבינים ועושים תשובה על החטאים, כיון שהי' תחילה קרוב ג"כ לתשובה, אלא שהעכבה הי' מצידו שאינו משים על לבו, אבל לא מצד חומר החטא:
וע"ז אמר (ישעי' וא ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, השמן לב העם זה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, ויובן עפ"י הגמ' דקדושין (דף כ) מ"ש התם דאמר לא הרגיש ומ"ש הכא דאמר לא באת לידו כדרב הונא דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד, אלא אימא נעשית לו כהיתר, וע"ז אמר הקב"ה לישעי' ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, השמן לב העם הזה פי' שעברו ב' פעמים, שמעו שמוע כו' וראו ראו כו', וע"כ נעשית לו כהיתר אעפ"י שרחוקים מן העבירה, אעפ"כ יש כמה דברים שעברו ושנו, וע"כ אינם יכולים לקבל תשובה, וע"ז אמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד, פי' שהחטא מצד עצמו מספיק לו תשובה וקרוב לתשובה, אך מצד החוטאים שאין לו עינים לראות ואזנים לשמוע, ע"ז אומר ושב ורפא לו פי' אפי' תשובה שמכאן ולהבא בבחי' רפואה הי' מספקין לו נמי כיון שאין העיכוב מצד החטא, רק מצד החוטאים, ואומר עד מתי פי' אם לא יקבלו תשובה, ע"ז אמר ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב פי' אעפ"י שאין החומר חטא כל כך, אעפ"כ אם לא ישובו מאחר שנעשית להם כהיתר, ע"ז אומר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, וכמו דאמרינן בקידושין (דף כ) ריב"ח אומר כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטלו שנאמר בשנת היובל כו' לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו שנאמר כי ימכור בית מושב עיר חומה, ע"ז אומר עד מתי אם חטאו ב' פעמים ע"ז השיב לו עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, וכתיב מאין אדם והאדמה תשאה שממה:
וביותר ביאור יובן עפ"י מה שכתב הט"ז ביו"ד ה' אבילות (ס' שצז) וזה לשונו עוד כתב מהר"ם מינץ בתשובה דלעיל וז"ל ויען שאין לי ראי' ברורה לא לכאן ולא לכאן הגם אם יש מורה דפסק דאין חייב להתאבל בכה"ג דספק אם תוך שלשים היא אבאר איך דינה אם לא יודע לו בבירור עד לאחר שלשים ואח"כ יודע לו למפרע דהוי תוך שלשים כשבאה לו השמועה אם חשבינן אותה כשמועה רחוקה או אמרינן כיון דהוי לו ידיעה תוך שלשים אע"ג דעבר שלשים צריך להתאבל כו' והט"ז כתב דאין כאן אבילות כיון שעל כל פנים השתא שלשים יום מיום המיתה דלא גרע ממי ששגג או הזיד שמשלים כל שלשים משמע לאחר שלשים אין לו שום שייכות תשלומין וכתב על מהר"ם מינץ דאגב חורפי' לא עיין בה וכן הסכים הנקודות הכסף וכתב שיש ע"ס בש"ך וצ"ל שא"צ לחזור ולהתאבל עיי"ש [ותמיהני מאוד על הט"ז והש"ך דעה הוא שייכות לענין שאם שגג או נאנס דאין תשלומין לאחר שלשים דבזה ודאי מודה מהר"ם מינץ שאין תשלומין לאחר שלשים יום אך הספק שלו הוא אם בתוך שלשים שמע שמת, ולפי פסק המורה דלא אמרינן אוקי אחזקתי' א"כ לא הי' שמיעה גמורה, ולאחר שלשים נתודע לו שהי' בתוך שלשים אי חשביכן השמיעה ששמע תחילה בתוך שלשים לשמיעה גמורה, וא"כ הי' שמועה קרובה, ע"כ אם עדיין לא נשלם השבעה צריך להשלים השבעה, דאע"ג דלא התאבל מתחילה בהתחלת השבעה כפסק המורה, אעפ"כ לא גרע מאם זלזל במקצת הימים דמונה שבעה מיום הראשון כמו שכתב הש"ע (ס' שצ"ו), והך שבעה לא הוי בתורת תשלומין אלא עצם החיוב של שבעה כדין שמועה קרובה דאעפ"י שהשבעה של שמועה קרובה נמשך לאחר שלשים צריך להתאבל, או מכיון שלא הי' השמיעה בבירור שהיא שמועה קרובה, דהא לפי פסק המורה לא הי' צריך להתאבל, ע"כ א"צ להשלים אח"כ השבעה, והוא כמו שהבאתי מהא דנדרים (דף פ"ז) דיודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר' מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר דכיון שלא הי' יודע שיוכל להפר ע"כ אינו נחשב כשמועה, וה"נ אינו נחשב כשמועה כיון דפסק לו המורה דא"צ להתאבל דאמרינן דכבר מת והוי שמועה רחוקה או דלא דמי דהתם לא נודע עד לאח"כ שיש מפירין, אבל הכא שמע מהמת בתוך שלשים, אלא דלפי מה שפסק לו המורה דאיירינן דכבר מת אבל מכיון שנתודע לו אח"כ שהי' בתוך שלשים, א"כ אגלאי מילתא למפרע שהי' השמיעה בתוך שלשים יום, וא"כ הוי שמועה קרובה, וא"כ מה שייכות הוא זה להא דאין תשלומין לאחר שלשים אם שגג או נאנס, דהא הספיקות של מהר"ם מינץ הוא בתוך שבעה של שמועה קרובה, אלא דהספק הוא אם נחשב השמועה ששמע כשמועה קרובה או כשמועה רחוקה דלפי פסק שפסק לו המורה לא הי' צריך להתאבל כדין שטועה קרובה ע"כ לא הוי שמועה קרובה כיון שלא הי' לו חימום מהשמוע' לענין שיהא צריך להתאבל, וא"כ נתברר עזה שספיקותו של מהר"ם הוא נכון ולא כמו שהשיגו עליו הט"ז והש"ך]:
והנה הט"ז הביא שם מה שכתב המהר"ם שרצה לדמות הדין זה לענין מה שכתב בשמחות של מהר"ם בתאומים שמת א' מהם בתוך שלשים והשני עד לאחר שלשים דמסתפק שם למהר"ם אם יתאבל על המת דאי נימא דהוי ג"כ בר קיימא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת נפלים לפי' ר"ח כו' וצידד מהר"ם דפטור דהוי כמו שמועה רחוקה ועדיין נסתפק מהר"ם מינץ שם דלמא בזה לא הוי כשמועה רחוקה, דכל עת ראוי לחול האבלות אם ישמע עדיין אם הוא תוך שלשים משא"כ בההיא דתאומים שזכרנו שא"א לו להוודע תוך שלשים אם הראשון נפל או בר קיימא כו' עיי"ש:
וא"כ נתברר מזה דמקצת שמועה אם יכול להתברר איפשר דהוי ידיעה, אבל אם הוא באופן שאינו באיפשרי לשמוע שמיעה ממש, ע"כ לא הוי שמיעה והנה בנדרים (דף פז) איתא שם ורמינהו בלא ראות פרט לסומא כו' עיי"ש בפירש"י ופי' הר"ן דמדמה מקצת ראי' למקצת שמיעה עיי"ש וכבר כתב המהר"ם מינץ שמקצת שמיעה תלוי אם היא באופן שאיפשר לשמוע לו שמיעה גמורה (ועיין בירושלמי (פ"ג דערלה) פשיטא שידיעתו מתירתו כו', ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת ודאי כו' ובס"פ ידיעות הטומאה ת"ק סבר אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה):
וע"ז אומר ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו פי' אעפ"י שהשמיעה לא הוי שמיעה גמורה, וכן הראי' לא הוי ראי' גמורה אעפ"כ הוי מקנת שמיעה ככל שמיעה ומקצת ראי' ככל ראי', וע"ז אומר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו פי' כיון שאיפשר שיהי' לו שמיעה גמורה וידיעה גמורה, ע"כ הוי מקצת שמיעה ככל שמיעה (וכמו שהבאתי לעיל מה שכתב מהר"ם מינץ לענין שמועה קרובה, דכיון דיש אופן שישמע שמיעה גמורה ע"כ הוי מקצת שמיעה ככל שמיעה וע"כ כששומע אח"כ בבירור אגלאי מילתא למפרע דהוי שמיעה) וה"נ כיון שהשמן לב העם הזה שנטמטם הלב ואזניו הכבד פי' שיש לו חוש השמיעה אלא שהוא בכבידות, וכן עיניו השע שיש לו חוש הראות אלא שהשע ע"כ אמור להם דברי מוסר ואף שלא יפעול כ"כ פעולה גמורה כמו שאומר שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, והענין הוא משום פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, ע"כ אעפ"י שלע"ע אינו מבין לגמרי ואינו רואה ראי' ממש עכ"ז הוי מקצת שמיעה ככל שמיעה ומקצת ראי' ככל ראי':
ובמ"א ביארתי באופן אחר קצת והוא עפ"י מה דכתיב (שם) ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע כו' השמן לב העם הזה ואזניו הכבד כו' והענין הוא שיש ב' מיני שלוחים הא' הוא שליח שיכול מעצמו לגמור השליחות בשלימות ולהתאמץ בהשליחות עד שיוגמר השליחות וזה השליח נוטל לפי שבח השליחות, ויש שליח ב' שאינו יכול בעצמו לגמור השליחות אלא הוא שליח ששולחו המשלח ומסדר לו הדברים, וזה השליח אינו נוטל, רק בעד שכר טרחתו, וכמו דאמרינן בב"ק (דף צט) לימא דרב ששת פליגא אדרב אסי אמר שמואל בר אתא בשלוחא דאגרתא, (פירש"י דבההוא ליכא שבחא כו' עיי"ש) והנה השליח הזה שכרו פחות דאינו נוטל אלא שכר הליכתו אבל השליח שמקבל עליו לגמור השליחות בעצמו זה נוטל לפי שבח מלאכתו (וכמו שביארתי במ"א לענין אומן קונה בשבח כלי) אך אעפ"כ יש מעלה בשלוחא דאגרתא שזה נוטל בין אם ישביח או לא משא"כ בשליח שמקבל עליו לעסוק ולהשתדל בענין השליחות לגמור ע"כ אם אם אינו גומר את הענין אינו נוטל כלום והנה שמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו דהיינו שאמר ה' שאת מי ישלח אם הי' נביא שהי' יכול לגמור השליחות ולהחזירן למוטב בודאי טוב ואם לאו מי ילך לנו פי' לכל הפחות שישלח ע"י דברים מסודרים כנבואה והוא יאמר אל העם אם ישמעו ואם יחדלו, וע"ז אמר ישעי' הנני שלחני פי' שרוצה להיות בבחי' שליח לגמור השליחות כמו דכתיב (ישעי' נ) ה' אלקים נתן לי לשון לימודים כו' פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורק כו' וכמו דכתיב (ישעי' מ"ט) ה' מבטן קראני כו' וישם פי כחרב חדה כו' וישימני לחץ ברור כו', וע"כ רצה לגמור השליחות בשלימות ולהחזיר את ישראל למוטב, והנה יש נ"מ למשל בין אם א' יש לו חולי והולך אצל הרופא שיבא לרפאות את החולי, ואז יקח השכר לפי השוי שאם הוא נותן לו שכר קצוב אז אין צריך לספר תחילה להרופא איכות ומצב החולי דמה איכפת לי' כיון דמ"מ הוא נוטל שכרו הקצוב משא"כ אם שכר הרופא בקבלנות שירפא בשלימות את החולי ואם לאו לא יטול כלום אז צריך לספר להרופא אם יש תקוה לרפאות את החולי שאולי נואש היא, וא"כ יטרח בחנם ע"כ מספר לו תחילה מצב החולי, וע"כ כיון שאמר ישעי הנני שלחני שהוא רוצה לגמור השליחות בשלימות וא"כ אם לא יגמור השליחות לא יטול שכרו כלום ע"כ סיפר לו הקב"ה איכות החולי ואמר לו לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו כו' השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע כו' אך שלא יאמר ישעי' למה לי להיות בבחי' שליח ולגמור השליחות כיון שכמעט נואש החולי ואין לו רפואה כיון שהשמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע ע"ז אומר שאעפ"כ לא יתן יאוש לזה פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, וע"ז כתיב (בישעי' מ"ט) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי פי' שחשב שלריק יגע ולתוהו והבל כחו כלה כיון שהוא חולי כל כך עד שאין לו לב ואזנים ועינים, וכמו שאמר ישעי' מכף רגל ועד ראש אין בו מתם כו' לא זרו ולא חובשו כו', עכ"ז משפטי את ה' פי' שזה תלוי עדיין במשפט אולי ישובו, וא"כ יגמור השליחות ופעולתו את אלקי. וכמו שביארתי במ"א במה דכתיב (רות ב') ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה שפעלך נקרא שכר טרחא בלא שבח ומשכורתך שלמה היינו כמו דאמרינן בב"ק (דף צט) דאומן קונה בשבח כלי ומשלמין לו לפי שבח הכלי ושם הארכתי בזה שיש אופן שיש ב' עניני תשלומין עיי"ש ע"ז אמר כיון שאמר לו תחילה ומי ילך א"כ רצה ליתן שכר הליכות השכירות אף אם לא ישביח, ומעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו כו' כמו דאמרינן בשבת (דף נה), וע"כ אמר ופעולתי את אלקי פי' כיון שאמר ומי ילך לנו בבחי' הולך דאינו נוטל רק שכר טרחתו, וע"כ אעפ"י שישעי' רצה להיות שליח לגמור השליחות אעפ"כ יש לו ענין הולך ליטול שכר הטירחא ג"כ אפי' אם לא יפעול בשליחותו, (וכמו שהבאתי שם ראי' מב"ק (דף צט) ב' הענינים בשליחות עיין שם):
ובמ"א ביארתי המדרש אלו זכיתם הייתם קורים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עכשיו שאי אתם זוכין אתם קורין בתורה טומאתה בשולי' והוא שעפ"י שביארתי מה שכתב מהר"ם מינץ דלא תקשה עלי' מה שהקשה הט"ז דמיירי באותם הז' גופא, אעפ"כ לא נראה לי לחלק כמו שחילק מהר"ם בהא דמפלת תאומים דאגלאי מילתא למפרע שהי' בר קיימא ואעפ"כ אינו חייב להתאבל כדין שמועה קרובה, ואעפ"כ בהא דהורה לו המורה שאינו חייב להתאבל משום דאמרינן דהוי לאחר שלשים אעפ"כ אם נודע לו אח"כ שהי' בתוך שלשים מחוייב להתאבל כדין שמועה קרובה וכתב מהר"ם דהטעם הוי משום דהמפלת תאומים לא הי' איפשר לו להודע לו מתחילה משא"כ בהא דשמע ולא הי' יודע אם הוא בתוך שלשים שהי' איפשר לו להודע, אלא הטעם דהתם בהמפלת תאומים דהוי ספק ידיעה בהאבילות גופא דעל נפל אינם מחוייבים כלל להתאבל וא"כ הוי לו ספק ידיעה בעיקר האבילות וכל שהי' לו ספק ידיעה בעיקר האבילות לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע משא"כ בהא דשמע ולא הי' יודע אם הוא תוך שלשים או לאחר שלשים דעל המת גופא בודאי דחייב להתאבל עלי' מי ששמע בתוך שלשים, אלא דהספק הוא בגברא אם הוא בר חיובא, וכל שהספק הוא בגברא אם הוא מחוייב להתאבל אמרינן דהוי ס' ידיעה כידיעה דלכשיודע אח"כ נימר אגלאי מילתא למפרע, וקצת דוגמא לזה ממה שהבאתי בספרי ע"י (ס' י"ט) מה שהקשו האחרונים על תוס' דיבמות (דף פ"א שכתבו על הא דאמר רב דאכל חלב מבן י"ג שנה ויום א' עד בן י"ח שנה, ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא ב' שערות דנעשה סריס למפרע וכתבו התוס' דלא הוי התראת ס' שמא יביא ב' שערות קודם י"ח. דהשתא אגלאי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה, והקשו מתוס' דנדה (דף מ"ו) שכתבו במופלא הסמוך לאיש דלכך לוקים דסמכינן שיביא שתי שערות בזמנו דאזלינן בתר רובא. ולמה להו להתוס' לתרץ דאזלינן בתר רובא נימא דאגלאי מילתא למפרע כמו שכתבו ביבמות דאמרינן דאגלאי מילתא למפרע ותירצו האחרונים דהתם הס' הוא בחוטא אם הוא בר עונשין ע"כ אמרינן דאגלאי מילתא כו', אבל במופלא הסמוך לאיש הס' הוא בחטא דילמא לא יבא ב' שערות בזמנו לא הוי הקדישו הקדש וכל שס' בחטא לא אמרינן דאגלאי מילתא כו' ועיי"ש שהבאתי עוד ראיות לזה:
עוד נראה לי להביא ראיה מפורשת יותר מהא דאיתא ספ"ב דשבועות (דף י"ט) בד"ה עשו ס' ידיעה כידיעה וכתבו התוס' לא דמי לנוגע בכעדשה דריש פרקין (דף ד') דלא ידע אי כזית מטמא אי כעדשה מטמא דהתם מסופק הוא אם שייכא טומאה כלל במה שנגע, אבל הכא פשיטא לי' דאיכא טומאה הלכך הוי ידיעה טפי עכ"ל אלמא דיש חילוק בין אם הס' הוא בגברא אם נטמא דהוי ס' ידיעה, משא"כ אם הס' הוא בטומאה גופא לא אמרינן דהוי ס' ידיעה כידיעה, והכא נמי יש חילוק בין הס' הוא באבילות גופא כגון בס' אם הוא נפל, ע"כ לא הוי ס' ידיעה כידיעה, משא"כ בספק אם הוא תוך שלשים הוי כמו שהס' הוא בגברא אם מחוייב להתאבל ע"כ אמרינן דספק ידיעה כידיעה:
וע"ז אומר שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו פי' אעפ"י שלא יהא לכם ידיעה גמורה או שמיעה גמורה, אעפ"כ כיון שאתם מבינים שזה חטא, אלא שאתם מתנצלים בעדיכם שאין אתם חייבים כל כך מפני האונס של יצה"ר או שאר התנצלות, אעפ"כ הוי שמיעה אלא שהשמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע כו' ושב ורפא לו. וזהו דווקא אם הס' ידיעה הוא בעונש החוטא, אבל אם הס' הוא בחטא כגון מי שעבר עבירה ושנה בה שהותרה לו, ואומר שאין זה חטא לא הוי ספק ידיעה כידיעה:
[והנה אמרינן בכריתות (דף י"ט) דיוה"כ הוי במקום ס' ידיעה, כמו דאמרינן התם ואי ס"ד ס' ידיעה מחלקת לחטאת ליחייב ב' חטאות, והטעם הוא שביוה"כ כולם מתפקדים מאימת הדין, וע"כ הוי כל היום כס' ידיעה [ובזה יתיישב מה שהקשיתי בספרי ע"י (דף ט"ו) על התוס' דספ"ק דשבועות (דף י"ג) דיוה"כ אינו מכפר עד שתחשך ושעיר המשתלח מכפר מיד, כדתני' חומר בשעיר מביו"כ שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ עד שתחשך כו' ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן פ"ד דכריתות (דף י"ח) א"ל אביי ומאן לימא לן דיוה"כ כל שעתא מכפר דילמא כל יומא מאורתא, א"ל תני' הרי שבא לידו ס' עבירה ביוה"כ תפי' עם חשיכה פטור שכל היום מכפר כו', אלמא דיוה"כ כל שעתא מכפר ומשמע דאפי' היום גופא בלא שעיר דאלו"ה הוה מצי לאוקמי כגון שהקריב שעיר המשתלח, ועיי"ש שתירצתי דה"מ דכל שעתא מכפר היינו דווקא אם עבר עלי' סוף היום, וע"כ מכפר כל שעתא, משא"כ אם מת ביוה"כ עיי"ש שהארכתי בזה, אבל כעת נראה לי לומר דהא דאמרינן דיוה"כ מכפר כל שעתא היינו לענין אשם תלוי דהוי במקום ס' ידיעה, וכל היכא דאמרינן ס' ידיעה כידיעה אמרינן דאפי' מקצת ידיעה ככל ידיעה, כמו דאיתא בספ"ק דשבועות (דף י"ט) ת"ק סבר מקצת ידיעה ככל ידיעה ור' שמעון סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה, ולכאורה אמאי לא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה לענין אם נודע לו בנתיים לענין חיוב חטאת והתוס' כתבו בשבועות (דף י"ח) דלא הוי ידיעה לענין קרבן אעפ"י שנודע לו המעשה אך בעינן שידע שחייב חטאת עיי"ש, ועיין בתוס' רפ"ז דשבת (דף ס"ז) בד"ה כלל גדול כו' וכתבו דטעמא דמילתא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהי' לו ידיעת חטא ואמאי לא אמרינן מקצא ידיעה ככל ידיעה אלא ודאי שהוא כמו דמשני הש"ס לענין ס' ידיעה דלא עשו גבי חטאת משום דכתיב או הודע אליו, משא"כ גבי טומאה דלא כתיב ידיעה בהדי' אלא מנעלם קא אתי ע"כ אפי' ספק ידיעה הוי נמי כידיעה וע"כ לענין מקצת ידיעה נמי כיון דס' ידיעה הוי כידיעה הוי מקצת ידיעה נמי ככל ידיעה, וע"כ כיון דאמרינן דהוי ס' ידיעה כידיעה אמריכן נמי דהוי מקצת ידיעה ככל ידיעה, ע"כ אמר התם דיוה"כ כל שעתא מכפר כיון דבמשך זמן כל היום הוי ס' ידיעה והוי כידיעה ע"כ כל שעתא הוי מקצת ידיעה, ואפי' אי אמרינן דלא הוי ס' ידיעה כידיעה, מ"מ לענין אשם תלוי הוי ס' ידיעה כידיעה, וע"כ כל שעתא מכפר דבכל שעתא הוי לי' מקצת ידיעה בחטא. וכמו שביארתי שבכל שעתא מתפחד מאימת הדין, משא"כ בספ"ק דשבועות (ד י"ג) דמקשה כרת דיממא היכא משכחת לה דהיינו על חטא גמור וכמו שלגבי חטאת בעינן ידיעה גמורה. וכמו דס"ל לר' יוחנן ורבא בכריתות (דף י"ח) וכן פסק הרמב"ם פ"ח מה' שגגות ה"כ לא הוי מקצת ידיעה ככל ידיעה והא דמקשה הש"ס כרת דיממא היכי משכחת לה, היינו שכפר כפרה גמורה ולא יהא חטא כלל, וע"כ לא הוי מקצת היום ככל היום אלא דווקא כל היום מכפר, ולא אמרינן דיוה"כ כל שעתא מכפר רק שיהא כמו אשם מלוי דהוי ספק ידיעה כידיעה וה"כ לעכין עקצת ידיעה וע"כ וכפר כל שעתא עשא"כ לכפר כפרה גמורה אם אכל במזיד בעינן דווקא כל היום]:
וא"כ נתבאר דהא דיוה"כ מכפר כל שעתא הוא משום דהוי ס' ידיעה והוי כמו אשם תלוי וכיון דהוי ס' ידיעה כידיעה לענין שיהא במקום אשם תלוי, ע"כ הוי מקצת ידיעה ככל ידיעה. והו דווקא אם, הספק הוא לענין החוטא אם ראוי ליענש, אבל מי שיש לו ס' בהחטא שלפי' דעתו לא חטא כלל, ע"כ לא אמרינן בזה דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי וע"ז אומר אלו זכיתם הייתם קורים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם, עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה טומאתה בשולי' פי' שחוטאים בפירסום ואינם יודעים שזהו חטא כלל וע"כ לא אמרינן בזה דהוי ס' ידיעה כידיעה (ואף דלענין שיהא מכפר במקום אשם תלוי הוא אפי' הוי ספק בהחטא עצמו התם חטא בשוגג ולא ידע, וע"כ איפשר שיודע לו חטאו משא"כ אם חוטא במזיד ונעשה לו החטא כהיתר לא אמרינן בזה דהוי ס' ידיעה כידיעה, וע"ז אומר אלו זכיתם הייתם קורין בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם והוי ס' ידיעה כידיעה משום שיודעים שחטאו אלא שהם מתנצלים שאינם חייבים כל כך דיצרא אנסי' וע"כ הוי ס' ידיעה כידיעה, עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורים בתורה טומאתה בשולי' וכמו שפירש"י שחטאתם גלוי' הרבה ועשו בגלוי ולא יתביישו כלל דכיון ששנו בחטא נעשה להם כהיתר ואינם מרגישים החטא כלל, וכמו דכתיב טומאתה בשולי', וכמו דכתיב (ירמי' י"ג) היהפך כושי עורו ונמר חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע הלא ברוב עונך נגלו שוליך כו' וע"כ אין יוה"כ מכפר ולא אמרינן בזה דהוי ס' ידיעה כידיעה וכמו שביארתי:
ובמ"א בארתי עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י (דרוש ה' על מה דאיתא בנדרים (דף ס"ה) שאינו נושא לפלונית שאבי' רע א"ל מת או שעשה תשובה כו' אמר ר"ה נעשה כתולה נדרו בדבר, ור' יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה חשובה, מתיב ר' אבא קונם שאינו נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה, שחורה היא והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה מותר לא מפני שכעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה כו' אלא מפני שהנדר טעות, בשלמא לרב הונא דאמר נעשה כתולה נדרו בדבר תנא תולה נדרו בדבר ותנא נדר טעות, וכתב הר"ן והא דלא אמרינן בסיפא גבי כעורה ונעשית נאה ה"ט משום דאדם רע עשוי להשתנות ועשוי למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאבי' רע כל, זמן שאבי' רע קאמר משא"כ באשה כעורה שאין עשוי' להיות נאה הילכך לא הי' בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה, עיי"ש במה שביארתי על ענין ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם, עפ"י מה שכתב הר"ן שם בתירוץ ב' וע"כ יש נ"מ שבכעורה ונעשה נאה בעינן דווקא לא שכעורה ונעשה נאה אלא שהנדר טעות, שהי' מתחילה, משא"כ אם אמר שאבי' רע אמרו לו מת או עשה תשובה, אעפ"י שעשה תשובה או שמת אח"כ מותר מפני שהוא כתולה נדרו בדבר, ומפני שזהו דרך הרע להיות טוב, משא"כ כעורה ונעשה נאה:
והנה בענין גז"ד יש ג"כ נ"מ וכמו דכתיב היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו, כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע, פי' כמו שאינו שכיח שיהא הכעור נעשה נאה, ולא באופן שהרע עשוי להשתנות ולעשות טוב, אלא באופן כעור שאינו עשוי להשתנות ולעשות נאה, וע"כ אם הוא באופן זה ונעשה גז"ד אז אינו מועיל תשובה שמכאן ולהבא כיון שהוא לאחר הגז"ד, ואעפ"י שהגז"ד הי' מחמת הרע, אעפ"כ כיון שהרע באופן כעור שאינו עשוי לעשות נאה, וכמו דכתיב הלא ברוב עוניך נגלו שוליך נחמסו עקביך היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע, וע"כ לבטל הגז"ד הזה בעינן שיהא התשובה מאהבה שהוא בבחי' שובו בנים שובבים דמעיקרא, וכמו שביארתי כמה פעמים בספרי ע"י, שבתשובה מאהבה עוקר החטא מעיקרא וע"כ הוי כמו שהנדר טעות, וכמו שביארתי על הא דאמרינן בברכות (דף לב) ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו, וזה אם הגז"ד הוא מפני החטאים אבל הוא באופן חטא בלבד, שהרע עשוי להשתנות, וע"כ הוי הגז"ד רק כתולה בדבר כיון שעשוי להשתנות, (כמו בקונם לפלונית שאבי' רע מפני שהרע עשוי להשתנות ע"כ מועיל אעפי' שאין הנדר טעות, אלא שנתהוה אח"כ כגון שמת או שעשה תשובה, ע"כ נמי מותר דנעשה כתולה נדרו בדבר):
ובזה יתבאר הא דא"ר יוחנן בר"ה (דף טז) גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם שנאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פי' שאינו כמו באופן היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע אלא שיכולים לשוב רק שהשמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, וע"כ פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע כו' פי' שהוא רק כמו שהשמן לב העם הזה או שאזניו הכבד או שעניו השע שזה עשוי להשתנות, וע"כ ושב ורפא לו פי' אפי' בבתי' רפואה שאינו אלא מכאן ולהבא מועיל לקרוע הגז"ד, כיון שהוא באופן שעשוי להשתנות, וכמו שביארתי, ויצא דב"י פליג התם בנדרים (דף סה) יגל רב הונא דאמר מפני שנעשה כתולה נדרו בדבר, היינו מפני שהוא מחולק מפירושא דמתניתין, אבל לדינא מודה לרב הונא]:
ע"כ אהוביי אחיי ורעיי הנה יום הדין של יוה"כ קרוב ובא נחפשה דרכינו ונחקורה וכמו שביארתי במ"א על הא דכתיב (שמואל א' כח) וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה וירא מאוד מדברי שמואל, ולכאורה מהו הלשון וירא שמשמע שיש ספק בדבר, הא כיון ששמע דברי שמואל שאמר לו ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים ומחר אתה ובניך עמי, וגם את מחנה ישראל יתן ביד פלשתים, א"כ היו ברור שימות במלחמה, ומהו וירא מאוד מדברי שמואל, ועוד דהא איתא במדרש פ' אמור שהלך למלחמה בשמחה אך הענין הוא כמו דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ד') ר' אליעזר כי הוי מטי להאי קרא הוי בכי ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הצדיק הי' מתיירא מן הדין אנו על אחת כמה וכמה, שמואל מאי היא דכתיב ותאמר האשה אל שאול אלקים ראיתי עולים מן הארץ כו' א"ל דילמא ח"ו לדינא מתבעינא קום בהדאי דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתי', וע"ז אומר וירא מאוד מדברי שמואל, כיון ששמע שאמר שמואל למה הרגזתני אלמא שנתיירא מן הדין, ע"כ נתיירא שאול מאוד מדברי שמואל מאימת הדין, ואעפ"י שהבטיחו ואמר לו ומחר אתה ובניך אמי במחיצתי והענין שהבטיחו ואמר לו ומחר אתה ובניך עמי במחיצתי הוא כמו דאמרינן בב"ב (דף כ"ב) דכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וע"כ כיון שאמר לו ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלישתים, ואעפ"כ אל תדאג מחמת שישראל נענשים על ידך וע"ז אמר לו ומחר אתה ובניך עמי, ואמרינן ספ"ק דברכות (דף י"ב) עמי במחיצתי, וא"כ כיון שצדיקים אלו נתייראו מפני הדין, א"כ אנן מה נעני אבתרייהו שצריכים לירא וליחרד מאימת יום הדין הבא, כי גדול יום ה' ונורא מאוד ומי יכילנו, שהכל גלוי וידוע לפניו, וכמו שביארתי במ"א על הא דכתיב (איוב ו') העיני בשר לך, אם כראות אנוש תראה, הכימי אנוש ימיך כו', והענין יובן עפ"י מאי שביארתי בספרי ע"י על הא דכתיב (איוב י"ג) אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך, מי יתן טהור מטמא לא א', וביארתי שם עפ"י מאי דאמרינן בפ"ג דר"ה (דף כו) כיון דחזו דקטל נפשא תו לא מצי חזי' לי' זכותא, וא"כ אם הקב"ה דן איך ימצוא זכות עיי"ש באורך,
וע"ז אומר העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה כו' כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש, והענין הוא עפ"י מאי דאמרינן ספ"ק דמכות (דף ז') ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, ואמרינן שם היכי הוי עבדי ר' יוחנן ור"א דאמרי תרוויהו ראיתם טריפה הרג שלם הרג ואם תמצא לומר כו' דילמא במקום סייף נקב הוי, וא"כ לפי"ז אפי' ב"ד הדנים עפ"י ראייתם איפשר שימצאו זכות ג"כ כגון ראיתם טריפה הרג כו' ובזה הי' איפשר ליישב לכאורה הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ח) אמר רבא ההורג כו' וטריפה שהרג בפני ב"ד חייב, וכן אמרינן התם טריפה שרבע בפני ב"ד חייב והקשה המ"א, דאיך דנים ב"ד הא כיון דחזו דקטל לא מצי חזי לי' זכותא, ולכאורה הי' איפשר לומר דהזכות הוא ראיתם טריפה הרג כו' וכן ברובע אם ראה כדרך המנאפים, וע"כ נקט טריפה לענין הריגה ולענין רביעה, דווקא. משא"כ לענין חילול שבת דשם אין זכות, וכמו שהקשו התוס' ספ"ק דמכות (דף ז) תימא עובדי כו' ומחללי שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינו למפטרי' והא הכא קאמר לא הי' אדם נהרג מעולם ותירצו דמ"מ לא הי' אדם נהרג דאם הוא טריפה א"כ אם יזומו לא יהי' חייבין מיתה משום דמצי למימר גברא קטילא בעינן למיקטל, והוי לי' עדות שאין אתה יכול להזימה עכ"ל, וא"כ כל ההצלה הוא משום עדות שאאי"ל, וזהו דווקא אם עדים מעידים, אז בעינן עדות שאתה ראוי להזימה משא"כ בסנהדרין שרואים בעצמם לא בעינן עדות שאתה ראוי להזימה, וא"כ איזה זכות ימצאו, אך עכ"ז הוא דלא כהלכתא דהא קייל"ן דאפי' בד"נ אזלינן בתר רובא, ועיין תוס' שם במכות (דף ז) מה שכתב ר"ת ודו"ק, עכ"פ איך שהוא אפי' ב"ד הדנים עפ"י ראייתם יכולים למצוא זכות ראיתם טריפה הרג, וא"כ החרדה אם באים לדין של מטה אינה חרדה כל כך שיכולים לחפש אחר זכות, אעפ"י שאם דנים עפ"י ראייתם לא שייך הכחשות ע"י חקירות ובדיקות אעפ"כ יוכלו בעצמם לחפש אחר זכות:
וע"ז אמר איוב העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה, הכימי אנוש ימיך כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש, פי' שלגבי הקב"ה אינו שייך כל ההצלות וכל החיפוש זכותים, וע"ז אמר איוב אף ע"ז פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך, פי' כיון שהקב"ה רואה בעצמו, היוצר עין הלא יביט הנוט' אוזן הלא ישמע, א"כ איזה זכות יוכל למצוא, וע"ז אמר מי יתן טהור מטמא לא א', וכמו שביארתי בספרי ע"י שם מי יתן טהור מטמא פי' שבסנהדרין הזכות הוא בספיקות של עצם המעשה, אולי אין המעשה בבירור, אבל לגבי הקב"ה הזכות ע"י התשובה ומ"ט, וע"כ אפי' אם הוא טמא בודאי אעפ"כ מי יתן טהור מטמא לא א' משא"כ בסנהדרין שאם רואים לחובה והמעשה הוא בבירור שוב אין יכולים לזכותו:
ע"כ אחיי ורעי נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה בעשי"ת האלו, וכמו דתנן באבות (פ"ג מ' ט"ז) הוא הי' אומר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף כו' וכל הרוצה ללות יבוא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמכו והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה, והענין הוא דאמרינן בב"ב (דף קעג) דהמלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע ערב תחילה, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, ע"ז אומר הכל נתון בערבון פי' שהכל נתון בערבון וכל ישראל כולם ערבים זה בזה ואם א' חוטא חבירו נענש בעדו, ע"ז אומר דלא תימא שצריך ליתבע את החוטא תחילה ואח"כ לילך אל הערב, ע"ז אמר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, פי' אעפ"י שאינו ידוע להערב באיזה חוב ובעד מי גובהו, דבלאו"ה צריך שידע הערב שהלך תחילה אצל הלוה ואינו רוצה לפרוע ע"ז אומר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו שהי' הערבות באופן שממי שירצה יפרע, וע"ז אומר והדין דין אמת, ויש לבאר עוד מהו שאומר תחילה הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים, דלכאורה ההלואה הוא תחילה להערבות, וא"כ איך אמר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים וכל הרוצה ללות יבוא וילוה, אך הענין הוא כמו דאיתא בש"ע ח"מ (ס' קכ"ט סעי' כ') יש מי שאומר דערבות וקבלנות היינו כשתובע הלוה מן המלוה שילונו ויכנס הערב עמו כו' אבל אם לא דיבר הלוה עם המלוה כלום אלא ראובן אמר לשמעון הלוה ללוי מעות כו', אלמא דאם הערב הקדים להבע"ח ואמר לו שילוה ללוי, א"כ עיקר הבע"ח הוא הערב, ובמ"א ביארתי בזה הא דכתיב אדם חסר לב תוקע כף עורב ערובה לפני רעהו דהאי לפני היינו קודם, ע"ז אומר שמלבר שהזהיר להרחיק מן הערבות וכמו דכתיב אל תהי בתוקעי כף בעורבי משאות כו' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך, וביארתי בע"א עסי' מאי דאמרינן ב"מ (דף קטו) דלביתו של לוה אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב, ע"ז אומר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך דלביתו של ערב יכול ליכנס, ע"ז אומר אדם חסר לב תוקע כף עורב ערובה לפני רעהו דהיינו קודם רעהו ואז כפרעון מן הערב תחילה, וכמו דאמריכן ביבמות (דף קו) ויתרחק ששלשה דברים כו' ומן הערבונות ואמריכן בערבי שלציון דא"ר יצחק מהו דכתיב רע ירוע כי ערב זר ופי' רש"י שלציון דהיינו שלוף דוץ שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב, והכא נמי ערב שבא תחילה היינו ערבי שלציון, כמו דאיתא בש"ע דאין לו על הלוה כלום אפי' נתנו לו מודו, אלא א"כ אין לערב כלום כמו שכתב הסמ"ע]:
וא"כ הכא נמי במעמד הר סיני שכל ישראל כולם התערבו זה בזה, וכמו דאמרינן בסוטה (דף לז) מאי בינייהו, ערבא דערבא נמצא לכל א' וא' מישרא ל שש מאות אלף כו' ופירש"י נמצא שכל א' מקבל ערבות של ששים רבוא בשביל חובות של חבירו, וכל א' מששים ריבוא הללו קבל עליו כריתות ששים ריבוא בשביל ערבות שנתערבו אחיו של חבריהם, וזה קבל עליו אף ערבות של ערבים כו' עיי"ש וזה הי' במעמד הר סיני. והחובות נעשו אח"כ, ע"ז אומר הכל נתן בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים, וע"כ נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, אעפי' שאינו יודע באיזה חטא ואין הולכין אל החוטא מחמת שהערבות היה תחילה, וע"ז אומר והדין דין אמת וע"כ אחיי ורעיי נחפשה דרכינו ונשובה בימי הדין שכל א' יחשוב בלבו שאיפשר שאחר יענש על ידו, ומאת החוטא בעצמו לא יפרעו עדיין, וע"ז אומר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ פי' אף כשאתה אינו חס על עצמך, אבל איך לא תחוס על העולם שיענשו על ידך, שאיפשר שיענשו מן הערב קודם לחוטא,
ועוד איפשר לבאר הא שאומר הכל נכנס בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים הוא כמו דאיתא במדרש משכני אחריך נרוצה א"ר מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הקב"ה אמר להם הקב"ה איני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים ותשמרוה כו' אמרו לפניו רבש"ע אבותינו ערבים לנו אמר להם אבותיכם צריכים ערבים כו' אמר להם הביאו ערבים טובים ואתנה לכם, אמרו הרי בנינו עריבים אותנו אמר הקב"ה האי ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כו' בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש לא הערב כו' ואף שביארתי שלפעמים גובין מן הערב תחילה היינו על הערבות שקבלו ישראל עליהם הערבות, אבל הערבות של בנים כיון שאין בהם דעת ע"כ הוי כמשכון, וכמו דאיתא במדרש שם משכני אחריך נרוצה וכמו דאיתא בילקוט שם, וע"כ אם אין מוצאין ללוה גובין המשכון ובזה יתבאר הא דכתיב (ישעי' כ"ט) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול ושתה כי מחר נמות, ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והענין הוא עפ"י מאי דאיתא בב"מ (דף סו) אמר ר"פ האי אסמכתא זימנין קני וזימנין לא קני, אשכחן דקא שתי שכרי קני, ופירש"י אשכחי' ביום הזמן דשתי שיכרא בחנות אין זה עצב לחזור אחר פדיון שדיהו ודעתו לשקע, דקא מהפך אזוזי לא קני א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא דילמא לפכוחי פחדא קא שתי' ופירש"י להפיג דאגתו שדואג על המעות כו', וא"כ משכנתא פעמים שהמשכון נאבד דהיינו אם הולך ושותה שיכרא אם הי' ברור לנו ששותה מחמת דדעתי' לשקועי, אבל אם הולך ומחפש אחר מעות לגבות המשכון אז אין המשכון נאבד, וכן בנמשל בהתנוקת קטנים אם הקב"ה רואה שאנו מחפשים אחר תשובה בכדי לפרוע חובותינו של כל השנה, אז אינו הולך אל המשכנות, אבל אם רואה שאין אנו משגיחין כמו דכתיב (ישעי' כט) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכל ושתה כי מחר נמות, וא"כ דעתי' לשקועי כל המשכנות שיהא הקב"ה גובה אותם בחובות חטאינו ועונותינו, אך במשכון אמרינן בב"מ (דף סו) שאין ראי' מזה ממה דהבע"ח אוכל ושותה דילמא לפכוחי פחדא, וא"כ איכא למימר דזהו לפכוחי פחדא, ע"ז אומר דזהו דווקא בבני אדם, אבל לא לגבי הקב"ה כמו דכתיב ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון פי' כיון שאתם אוכלים ושותים ורוצים לעזוב המשכנות. א"כ גובה מהמשכנות ר"ל:
וע"כ אחיי ורעי, נחפשה דרכינו ונחקורה להתעורר בתשובה שלימה בעשי"ת האלו וה' יחתמנו לחיים אמן: