אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש ב לעשי"ת - דרוש ז
גרסינן ספ"ג דנדה (דף ל') דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו כו' ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו כו' שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה הי' בעיניך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך, תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע"ה ואמר אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך, אמר ר' אלעזר מאי קרא ממעי אמו אתה גוזי, מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי:
והנה כבר ביארתי ע"ז בכמה מקומות בספרי ע"י ובספרי נ"י, ועוד בספרי זה (דרוש א') וכעת נבאר באופן אחר, והנה בספרי ע"י (דרוש ב') ביארתי עפ"י מה שכתב המהרי"ט בתשובה (שאלה י"א) דשלשה חלוקות הן דאיסור נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על אדם הנודר ושבועה איסור גברא היא דאסר נפשא מן חפצא, אבל אין גופו של אדם נתפס בשבועה כו' ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופי' דומי' דכהן וממילא נאסר, וע"כ כיון שהנזירות דמי לנדר שנתפס גופו, וע"כ חל על השבועה ג"כ ובזה, יתבאר מה ששגה בעל טעם המלך (פי"ח מה' איסורי ביאה) שכתב וזה לשונו שוב בינותי בספרים וראיתי להרב מהרמ"ע בתשובתו (ס קכ"ג) וזה לשונו אף אנו נאמר שהוא הדין והוא הטעם בדבר הנדור תחילה ואח"כ חל עליו איסור יוה"כ דלא שנא, אלא שזה מורכב לאיש א' בחפץ א', מאיסור כולל ואיסור מוסיף גם יחד, שהדבר הנדור הי' מותר לאחרים תחילה וביוה"כ נאסר עליהם ג"כ דהיינו מוסיף אחפצא, ושאר דברים נאסרו אתו גם לנודר והיינו כולל לגברא עכ"ל הצריך הרי תרתי שמעינן כו' ותמה עלי הטעה"מ דלישנא דש"ס בכל מקום מורה שאיסור שבועה הוא איסור אחרון ומ"ש יוה"כ מנבילה וטריפה דאיתא בשבועות (דף כ"ד) והא מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכן הוכיח ממכות (דף כ"ג) שהקשה וליתני נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וניתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט ומשני דהאי תנא איסור כולל לית לי', הרי חזינן דאיסור הראשון קודם, וכתב שם דהטעם הוא דכל האיסורים קביע וקיימא, ואיסור שבועה הוא עצמו מביא עליו, וע"כ הוי איסור שבועה אחרון לכל האיסורים עיי"ש שהאריך בזה הרבה שדבר שאדם עושה מעצמו הרי הוא אחרון לכל האיסורים שהתורה אסרתם, וע"כ תמה על הרב מהרמ"ע מפאנו מה שכתב שדבר הנדור הוא אסור מתחילה ואח"כ חל עלי' איסור יוה"כ, מחמת דהוי איסור מוסיף, דהא יוה"כ קביע וקיימא וא"כ הוי כמו שהנדר חל על יוה"כ, ולא שיוה"כ חל על דבר הנדור עיי"ש שהאריך בזה:
ותמה אני על הטעה"מ על ששגה בדבר פשוט דזה ודאי דאם נשבע שלא יחרוש ביו"ט אעפ"י שהי' עדין קודם יו"ט, אעפ"כ לא אמרינן דאיסור שבועה קדים או שחלים בב"א כשמגיע יו"ט, וכמו שהארכתי בזה בספרי נ"י (ס' א') אלא דאיסור יו"ט קדים והטעם לא מפני האיסור של יו"ט דהא עדיין לא הגיע יו"ט, אלא שהוא כמו דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא, שכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני קודם לשבועתו שנשבע שלא יחרוש ביו"ט, אך דזהו דווקא בשבועה, אבל בנדר שחל על החפץ, והחפץ אינו מושבע מהר סיני, ע"כ הוי הנדר תחילה ליוה"כ שחל עלי' אח"כ, וע"כ כתב המהרמ"ע בדבר הנדור תחילה ואח"כ חל עליו איסור יוה"כ דחל מפני שזה מורכב לאיש א' בחפץ א' מאיסור כולל ואיסור מוסיף גם יחד שהדבר הנדור הי' מותר לאחרים תחילה, וביוה"כ נאסר עליהם ג"כ דהיינו מוסיף אחפצא, ושאר דברים נאסרו גם אתו והיינו כולל לגברא, משא"כ באיסור שבועה היא מאוחרת לכל איסורים, ולא כמו שכתב הטעה"מ שהטעם הוא משום שאיסור שבועה באה מעצמו, אלא הטעם הוא שבכל האיסורין הוא מושבע ועומד מהר סיני, ואפי' קודם יו"ט או קודם שנתנבלה הבהמה מ"מ כיון דנשבע שלא יחרוש ביו"ט או שנשבע שלא יאכל נבילה, והוא כבר מושבע ע"ז מהר סיני ע"כ לא חל השבועה על השבועה שעל הר סיני שקדמה לשבועתו, ובזה א"ש מה שנדחק הטעה"מ דא"כ כי פריך בשבועות (דף כ"ד) מהא דיש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א', ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, והקשו התוס' דאיך חל בכולל הא הוי קל על החמור, ותירצו שחלב קיל הואיל והותר מכללו, והקשה הטעה"מ דא"כ איך חל על טומאה ונותר ונדחק בזה ע"ש, ובאמת לא קשה מידי דכיון שלא אמר בשבועתו שלא יאכל טמא ונותר, אלא שלא יאכל חלב, א"כ אי איפשר לומר שמושבע ועומד מהר סיני כיון שלא נשבע בפירוש על נותר וטמא, אלא שנשבע על חלב, ולגבי חלב חל שבועתו, וא"כ חל אח"כ איסור טומאה ונותר על השבועה שנשבע שלא יאכל חלב. וא"כ איסור שבועתו קדמה ונותר וטומאה חל על שבועתו, משא"כ בנשבע שלא יאכל חלב שמושבע ועומד מהר סיני שלא יאכל חלב, וא"כ השבועה של הר סיני שמושבע על חלב קדמה, וא"כ אינו חל רק בכולל ומשום דהוי חמור על קל דהיינו חלב אעפ"י שהוא בכרת הואיל והותר מכללו, וכמו שכתבו התוס':
גם מה שתמה שם הטעם המלך על הרב מהרמ"ע, על הא שכתב דיוה"כ הוי איסור מוסיף דנאסר לאחרים ניתוסף איסור לו ג"כ, דזהו שייך בחפץ, וע"כ הוי איסור מוסיף, משא"כ ביוה"כ שצריכין אנו לדון על היום ולא על החפץ, ע"כ לא שייך איסור מוסיף דכיון שנאסר גם לאחרי' נאסר לו ג"כ מחמת דהוי איסור מוסיף דזה אינו שייך רק בחפץ אבל לא ביוה"כ, דהא דאסור לאכול ביוה"כ היינו מחמת היום, והביא ראי' מהא דאמרינן במכות (דף כ"ג) וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט, ומשני האי חנא איסור כולל לית לי', ואכתי קשה ליתני שבועה שלא אחרוש שדה זו, ואח"כ בא יו"ט וחל עלי' במוסיף, וע"כ האי תנא מוסיף לית לי' ולא קאמר אלא דהאי תנא כולל לית לי', אבל לא מוסיף, ועוד דלא יתיישב הא דאיך חל יו"ט אשביעית ונזיר וכהן עכ"ד, ושגה בזה דאע"ג דהוי מחמת היום אעפ"כ מקרי איסור מוסיף מחמת שנאסר לאחרים, ואשתמיטתי' להטעה"מ מה שכתב רש"י ביבמות (דף צ"ג) ומאי איסור כולל איכא הכא בשלמא זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתי לה שבת מיגו דקא מיתסר במלאכה מיתסר נמי בעבודה ופירש"י מיגו דמיתסרא במלאכה משום שבת כולל את העבודה בכלל האיסור משום שבת, והכא לא שייך מוסיף שלא נתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה, והיכי דמי מוסיף כגון אי הוי מצינו למימר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים, ה"ל שבת מיגו דאיתוסף איסורא לגבי כהנים משום שבת איתוסף נמי לגבי דידי' משום שבת, והכי ליכא למימ' דהא משום שבת לא מתסרי כהנים עכ"ל, אלמא דאי הוי אסור לכהנים עבודה בשבת ה"ל איסור מוסיף, אע"ג דהאיסור מונח על היום, אעפ"כ הוי איסור מוסיף כמו דאמרינן באיסור שחל על החתיכה הכא נמי בשבת, וא"כ הוא הדין דיוה"כ הוי נמי איסור מוסיף:
ומה שהקשה מהא דמכות (דף כ"ג) דקאמר וליתני שבועה שלא אחרוש כו' דמשני האי תנא כולל לית לי' ואכתי תקשי דליתני כגון דאמר שבוע שלא אחרוש בשדה זו, ואח"כ בא יו"ט וחל עלי' במוסיף, כיון דנאסר חרישה לאחרים ג"כ, דזה אינו דאפי' נשבע סתם שלא אחרוש בשדה זו, מ"מ איך הי' כוונתו דאם כונתו הי' על יו"ט ג"כ, א"כ לא חל על יו"ט דהרי כבר מושבע ועומד מהר סיני, והאי תנא כולל לי' וא"כ לא חל על יו"ט, ואם לא הי' כוונתו על יו"ט א"כ על יו"ט אינו מושבע כלל, משא"כ בהא שכתב מהרמ"ע בדבר הנדור תחילה שלא יאכל, וא"כ הי' כונתו על יוה"כ נמי, ואעפ"כ חל כיון שלא הי' יוה"כ עדיין א"כ איסור הנדר קדים, ובנדר אינו שייך לומר שמושבע ועומד מהר סיני דהא הנדר חל על החפץ, והחפץ אינו מושבע ועומד מהר סיני וע"כ אעפ"י שהי' כונתו על יוה"כ, אעפ"כ חל הנדר משום דלא הי' יוה"כ עדיין, משא"כ בשבועה כיון דחל עלי', א"כ אם נשבע שלא יחרוש בשדה זו אם הי' כונתו על יו"ט ממילא לא חל שבועתו על יו"ט דהאי תנא כולל לית לי', ואם לא הי' כונתו על יו"ט א"כ בלאו"ה אינו מושבע על יו"ט, וא"כ כיון דמשני האי תנא כולל לית לי', ע"כ לא קשה דליתני שבועה שלא אחרוש בשדה זו, אבל יוה"כ הוי איסור מוסיף כמו שכתב הרמ"ע. וכמו שהוכחתי מהא שכתב רש"י ביבמות (דף ל"ג):
וע"כ ניחא בהא דאמרינן בנדה (דף ל') שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, והקשה המהרש"א הא כיון שכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני א"כ אין שבועה חל על שבועה, דיש חילוק שהשבועה שמושבעים בהר סיני הוי כמו שבועה שחל על הגוף, אבל השבועה שמשביעין בשעת הלידה הוא כמו נדר שחל על החפץ, וכמו שביארתי בספרי ע"י שהוא כמו דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) יקדשו ידי לעושיהם שחל על הגוף בתורת חפץ וכמו שהנזיר חל על הגוף בתורת חפץ, עיי"ש שהארכתי בזה, וע"כ חל השבועה שמשביעין בשעת הלידה על השבועה שמשביעין אותו בהר סיני וע"ז אומר מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי דהיינו בבחי' נזירות שחל על הגברא בתורת חפץ ועיין בספרי ע"י (דרוש ב'):
וכעת נבאר באופן אחר, והנה בספרי ע"י שם (דרוש ב') כתבתי דהא שמשביעין אותו בשעת הצידה, אעפ"י דאין שבועה חלה על שבועה אעפ"כ הא אמרינן ביבמות (דף ל"ב) דאעפ"י דאין איסור חל על איסור אעפ"כ אמרינן התם מעלה עלי' כאלו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת ומאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, דאע"ג דלא חיילא אפ"ה לענין זה חל האיסור על האיסור לענין הקבורה בין רשעים גמורים, והשתא א"ש הא דקאמר משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו' דכתיב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, תכרע כל ברך זה יום המיתה, תשבע כל לשון זה יום הלידה, והקשה המהרש"א בנידה (שם) דלמאי הקדים יום המיתה ליום הלידה דכתיב כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה. ותשבע כל לשון זה יום הלידה, אך הענין הוא משום דבלאו"ה אין שבועה חל על שבועה, אך לקוברו בין רשעים גמורים אתין וחיילא ע"ז אמר כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה דכתיב לפניו יכרעו כל יורדי עפר פי' בשעת הקבורה אז נפרעין ממנו גם על השבועה שמשביעין אותו בשעת הלידה משום תשבע כל לשון זה יום הלידה, וע"כ נפרעים ממנו לאחר מותו בשעת הקבורה גם על שבועה זו, דאע"ג דאכתי יש לחלק דהתם האיסור הוא ממילא, וע"כ חייל לקוברו בין רשעים גמורים, משא"כ בשבועות דאי לא חיילא איפשר דלא חיילא כלל, אך אעפ"כ איפשר לומר לענין לקוברו בין רשעים גמורים דהוי כמו שעובר על תרתי דהא אם נשאל על הראשונה אתי שני' וחיילא עיי"ש:
ועפ"י הדברים האלו הי' איפשר ליישב קצת המהרי"ט הבאתיו בספרי נ"י (סי' א') במה שכתב המהרי"ט בקידושין (דף ע"ז) גבי חזר ובא עלי' עשאה חללה דכי אמרינן דאין אחע"א היינו דווקא לחייבו ב' משום אלמנה ומשום אחותו, אבל אם התרו בו משום אלמנה ולא משום אחותו או שהיה שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיטא דחייב דמשום שהיא אחותו לא גרע מאלמנה בעלמא, (ועיי"ש בספרי נ"י מה שהשגתי שם על טעה"מ), אך שם בספרי הקשיתי על, המהרי"ט כמה קושיות מהש"ס דמשמע דאין איסור חל איסור שאפי' התרו בו משום השני' ולא על הראשונה אינו חייב:
והנה עוד יש להקשות על המהרי"ט מהא דחולין (דף קי"ג) איתמר המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי, חד אמר לוקה וח"א אינו לוקה. לימא בהא קא מיפלגי דמ"ד לוקה קסבר איסור חל על איסור, ומ"ד אינו לוקה קסבר אין איסור חל על איסור, לא דכ"ע אין איסור חל על איסור אאכילה דכ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבישול מ"ד לוקה חד איסורא הוא ומ"ד אינו לוקה להכי אפקא רחמנא לאכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי, והשתא אם איתא כדברי המהרי"ט דהא דאין איסור חל על איסור היינו דווקא לחייב שתים אבל אם התרו בו משום השני' ולא משום הראשונה חייב על הב', וא"כ איך ילפינן בישול חלב בחלב מאכילה דאינו חייב משום בישול בשר בחלב, דהא בישול בחלב אינו אסור, רק בישול בשר בחלב אסור, וא"כ אם התרו בו בבישול חלב בחלב לא התרו בו רק משום לאו דלא תבשל גדי כו', וא"כ כיון דליכא התראה על חלב רק על לאו דבישול בשר בחלב. א"כ בכה"ג לדעת המהרי"ט אאכילת חלב בחלב נמי חייב משום בשר בחלב אם התרו בו רק על לאו של אכילת בשר בחלב, וא"כ אמאי אינו לוקה במבשל חלב בחלב) הא הכא ודאי ליכא התראה רק על לאו דבישול בשר בחלב, ובכה"ג באכילה נמי חייב אם התרו בו משום בישול בשר בחלב, וא"כ אמאי פטור במבשל חלב בחלב, וא"כ מוכח דלא כהמהרי"ט דאי אין איסור חל על איסור, אפי' התרו בו משום איסור השני נמי אינו לוקה יעיין בראש יוסף שתמה על אשכתב דצריך למעוטי טמאה לענין בישול, דאי לענין אכילה אין איסור חל על איסור, והקשה הר"י דהא תינח למה דס"ד דבאכילה פליגי או לל"ב דאבישול כ"ע לא פליגי דלקי א"ש דממעט טמאה מבישול משא"כ להך לישנא דבבישול פליגי מ"ד לא לקי כיון דעל אכילה לא לקי ה"ה אבישול, א"כ חד גדי מיותר הוא דלאו צריך אבישול דלא עדיף מחלב ועתה דלא לקי אבישול, וכתב אבל שהיסוד שאמרנו במקום אמר יהי' מובן כמו שאתה רואה דהא דאין אחע"א היינו לחייבי' שתים כו' מ"ט לענין איסורא דרביע עלי' ונ"ט לקוברו בין רשעים גמורים כמו דאמרינן יבמות (דף ל"ג) וא"כ א"ש נהי דלענין אכילה אין כ"מ בב' איסורין דבלאו"ה אסור משום חלב ועתה נטמאה, מ"מ לעני בישול נ"מ דאי משום דאין איסור חע"א ודאי דאסור לבשלו מן התורה חלב ומתה וטמאה, ונהי דמלקות אין בו דהוציא אכילה בלשון בישול, וכל היכא דאינו חייב אאכילה אינו חייב אבישול מ"ט איסורא איכא נמי באכילה דרביע עלי' איסורא דבב"ח, אלא שאינו חייב ממילא על בישול איכא איסור תורה כו' עיי"ש.
ולכאורה יש ליישב לפי מה שהארכתי בספרי נ"י דהא דאמרינן ע"ג ד דאין איסור בב"ח חל על טמאה משום דאין אחע"א, אע"ג דבב"ח אסור בהנאה אפ"ה הנאה לא הוי איסור מוסיף רק איסור חמור, עכ"ז אם אינו יזל לענין אכילה איפשר לומר מ"ע אסור בהנאה, או דכיון דאינו חל לענין אכילה לא חל לענין הנאה ג"כ ועיי"ש שהבאתי מה שכתב טעה"מ לענין חלב של שור הנסקל דאע"ג דאין איסור חל על איסור אפי' בכולל או במוסיף, אפ"ה אסור בהנאה ותירץ בזה הא דפסחים (דף כ"ד) א"ר אמי אר"י הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכחו כו' ע"ש וזהו שלא כדברי הרמב"ם דאם לא חל על אכילה לא חל על הנאה ג"כ, וא"כ ה"כ בבב"ח חל מיהת לענין הנאה ועיי"ש שהשגתי עליו, וא"כ אם נאמר כדברי שעה"מ דלענין הבאה חל, א"כ יש לתרץ דע"כ צריך גדי להוציא הטמאה דאי הטעם משום דאין אחע"א א"כ מ"מ חל לענין הנאה, אבל או ממעטינן טמאה מגדי א"כ מותר בהנאה ג"כ, אך באמת ליכא לתרוצי דהא צריכין לתרץ לפי מאי דאמרינן דע"כ כתיב אכילה בלשון בישול, דכל היכא דליכא באכילה משום דאין אחע"א אינו חייב על בישול, ולפי זה ודאי מותר בהנאה ע"כ דכיון דאינו חייב משום בישול ליכא משום בשר בחלב כלל, וכמו דאמרינן בחולין (דף ק"ח) גופא חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו, ופריך ממ"נ אי מצטרפין אבישול נמי לילקי ואי לא מצטרפין אאכילה נמי לא ללקי, ומשני לעולם לא מצטרפי ובבא מיורה גדולה, אלמא דאי לא בא מיורה גדולה אמריכן דכיון דאינו חייב על הבישול, א"כ ממילא אינו חייב על אכילה].
ע"כ כ"ל ליישב בדוחק דעת המהרי"ט דהא שכתב דאם התרו בו משום השני' חייב זהו דווקא אליבא דר' יוסי דאית לי' דאע"ג דאין איסור חל על איסור אעפ"כ חל עליו האיסור לענין לקוברו בין רשעים גמורים כמו דאמרינן ביבמות (דף ל"ג) למאי נמי לקוברו בין רשעים גמורים, אבל לר"ש שסובר דכיון דאין אחע"א ע"כ ליתא לאיסור הב' כלל אפי' לקוברו בין רשעים גמורים וכמו שכתבו התוס', ע"כ איפשר דלר"ש אינו לוקה אפי' התרו בו משום איסור הב', כיון דליתא בעולם, ובזה יתיישב כמה קושי' מהש"ס דאיפשר דאתי כר"ש, [ועוד איפשר לומר דלא כתב המהרי"ט שחייב משום איסור הב' אם התרו בו, רק באיסור מוסיף דכיון דיש ע"ז שם האיסור מחמת שהוא מוסיף לאחרים כמו דאיתא בירושלמי דסנהדרין דאלו עשה האחר חייב גם הוא חייב, אבל לא באיסור כולל, דעל תחיכה זו ליכא איסורא לגבי', רק שכולל עוד, וע"כ כיון שאין ע"ז שם האיסור ע"כ איכו חייב אפי' אם התרו בו משום הב' וע"כ לא תקשה עליו מסוגי' הש"ס, וע"כ לא הקשה השעה"מ עליו רק מאיסור מוסיף והוא מהתוס' דיבמות (דף לב) דמוכח דס"ל דאפי' באיסור מוסיף ליתא לאיסור הב' כלל) ומעתה כיון שביארתי דאין אחע"א אפי' אם התרו בו משום הב', תקשה קושי' המהרש"א דלמה משביעין אותו בשעת הלידה, כיון שכבר הוא מושבע ועומד ע"ז מהר סיני,
ע"כ צריך מתחילה לחקור חקירה אחת אם הוי איסור מוסיף משום דמטמאה, וחל מחמת מוסיף דטומאה או לא, והנה בתשובת נב"י (ס' ל"ה) כתב וזה לשונו ולמימר דאיסור נדה הוי איסור מוסיף מיגו דחייל לענין טומאה כו' הנה לבי מהסס בזה דלא מצינו בכל הש"ס איסור מוסיף רק אם נתוסף איסור או חיוב, אבל מה שמטמא אין בו לא איסור ולא חיוב שנחשב זה איסור מוסיף ולמימר שנתוסף עליו חיוב למאן דסובר הנכנס במקום מקדש בטומאה חייב כרת, הנה למאן דסובר הנכנס בזמן הזה במקום מקדש חייב כרת דגם קדושת המקדש לא בטיל ומיגו דאיתוסף עלי' חיוב נדה לגבי מקדש אתוסף נמי לענין בעילה, הגם לענין חיוב מקדש לא ידעתי שום הוספה שהרי בלאו"ה חייב כרת על ביאת מקדש משום טומאת מת, והנה ראיתי בס' כפתור ופרח שהקשה למה לא מקריבין תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור ופסחים בזה"ז שהרי מקריבין אעפ"י שאין בית, ואי משום טומאה והלא ק"צ בא בטומאה, ותירץ משום שאין אנו יודעים איזה כהן מיוחס ומעתה כיון שיש עכ"פ כהן מיוחס בעולם ויכול להקריב פסחים, א"כ אשה זו בפסח יכולה לבוא בעזרה ולאכול פסח בטומאה אף שהיא טמאה למת, ועכשיו נעשית נדה מיגו דאתוסף איסור לגבי פסח איתוסף גם לענין בעילה וכ"ז למאן דסובר דקדושת המקדש לא בטיל, ועדיין לבי מהסס בזה וצ"ע לדינא ומה שכתב הכפתור ופרח שהטעם משום שאין לנו כהן מיוחס, איפשר לומר עוד משום דבעינן מזבח ואין אנו יודעים מקום המזבח, וכפו דאמרינן בזבחים (דף ס"ב) א"ר יוחנן שלשה נביאים עלו עמהם פן הגולה א' שהעיד להם על המזבח, וא' שהעיד להם על מקום המזבח כו' במתניתא תנא ראב"י אומר שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה א' שהעיד להם על המזבח וא' שהעיד להם על מקום המזבח כו' ובמ"א הארכתי בזה הרבה כו']:
ובנ"ב (ס' לו) כתב וזה לשונו אלא אפי' גם הנבילה שנתנבלה היום אני מסופק כי אולי חל איסור נבילה על איסור יוה"כ, ואף שמטעם הואיל וחל שם נבילה לענין טומאה שיטמא משום נבילה יחול ג"כ לענין איסור כו' דלא מצינו בש"ס רק איסור מוסיף או איסור כולל אבל הואיל וחל לטומאה יחול ג"כ לענין איסור זה לא מצינו כו':
והנה ראיתי להטעה"מ שכתב וזה לשונו והנה ראיתי למרן נ"ב חלק או"ח סי' ל"ה וס' ל"ו עומד בספק אם החלות הטומאה נקראת מוסיף לענין איסור, ואין ולאו ורפי' בידי' וסיים והדבר צריך אצלי תלמוד, וכתב הטעה"מ וזה לשונו, מה אעשה אם לא ראה כו' כל דברי הראשונים אשר עמדו בזה והוא רש"י ותוס' בשבועות (דף כ"א) וכן תוס' בפסחים (דף ל"ו) ועוד בכמה מקומות כו' והוא אי איירי דווקא בנתנבלה מעיוה"כ או בנתנבלה ביוה"כ, והוא לא זכר מכל אלה דבר ואף חצי דבר, ומדברי כל אלה נשמע ממילא שאין איסור טומאה הוי איסור מוסיף דאל"כ קשה הא ע"כ מוכח דלא איירי דווקא בנתנבלה ביוה"כ דאל"כ הוי איסור מוסיף משום טומאה, ואי נימא אדרבא זיל לאידך גיסא ונימא דאיירי אפי' בנתנבלה ביוה"כ ולכן הוכיח הש"ס בקידושין (דף ע"ז) דלית ליה לר"ש אפי' מוסיף, וכמו שעמדו שם בתוס' אולם מלבד שאין הסברא נותנת כלל דזה מקרי מוסיף ואין לכנוס שום מוסיף וכסברת רבינו מלבד זה מוכחא מילתא דאל"כ קשי' מחולין (דף ק"א) דאמרינן בברייתא האוכל ג"ה של נבילה ר"מ מחייב שתים ורבנן פטרי ומודים רבנן באוכל ג"ה של עולה ושל שה"נ כו' ומוקי לה הש"ס כריה"ג דלית לי' כולל זולת בחומר על הקל ובתוס' ד"ה מאן תנא הקשו הא הוי נבילה איסור מוסיף ואתוסף לגבוה, ותירצו דג"ה נמי אסור לגבוה, ואי נימא דהטומאה משוי מוסיף אכתי קשי' הא הוי מוסיף משום דמטמאה עכ"ל:
ותמיהני מאוד על הטעה"מ דמה שהקשה על הנ"ב שהוכיח מרש"י ותוס' בשבועות (דף כ"ד) ובפסחים (דף ל"ו) לא מוכח מידי דמה שפלפלו רש"י ותוס' אי מיירי בנתנבלה ביוה"כ, היינו משום דלכאורה בנתנבלה ביוה"כ הוי איסור בת אחת יוה"כ ונבילה כמו שכתבו התוס' שם עיי"ש, וע"כ פירש"י דמיירי בנתנבלה מערב יוה"כ, וע"כ לא חל איסור יוה"כ על איסור טומאה ואינו חייב קרבן, ותוס' כתבו דמיירי אפי' נתנבלה ביוה"כ משום דאיסור שאינו זבוחה קדים, וא"כ כל הפלפול אם חל יוה"כ ויהא חייב קרבן או לא, אבל זה לא פלפלו כלל אם איסור נבילה חל דודאי חל ואפי' בלא מוסיף דטומאה דהא יוה"כ שיעורו בככותבת ונבילה שיעורו בכזית רק העיקר אם חייב קרבן משום יוה"כ, אבל בהא דאיסור נבילה בזה לא פלפלו התוס' ואין מזה הוכחה דאיפשר דחל, וא"כ מה יוכיח מזה הנ"ב, אך מה שהקשה מהא דחולין (דף ק"א) דחשיב לי' איסור כולל נבילה על איסור גיד ולא איסור מוסיף, וא"כ אי אמרינן דמשום טומאה הוי איסור מוסיף א"כ ה"ל מוסיף, ובמוסיף לא בעינן שיהא חמור על קל, בזה נראה לי דלא קשה ג"כ, דאי משום דאתוסף איסור טומאה ע"כ הוי איסור מוסיף, הא על גיד בעצמו לא חל איסור טומאה דהא אמרינן ברפ"ט דחולין (דף קי"ז) העור והרוטב הקיפה כו' והגידין מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה, וא"כ אפי' הוי גיד של נבילה נמי אינו מטמא, וא"כ איך איפשר לומר דהוי איסור מוסיף מחמת שמטמא:
אך השעה"מ (פ"ז מה' מאכלות אסורות ה' ג') הוכיח שם ממשמעות הה"מ דהא דאמרינן דגידין לא מטמאים משום נבילה, היינו דווקא אי אמרינן דאין בגידין בנ"ט וא"כ הכא בחולין (דף ק"א) דאמרינן דהאוכל ג"ה של נבילה ר"מ מחייב שתים וחכ"א אינו חייב אלא אחת, זהו ודאי אי אמרינן דיש בגידין בנ"ט דאלו"ה איך מחייב משום נבילה, אלא ודאי דיש בגידין בנ"ט וא"כ מטמא ג"כ א"כ אי אמרינן דטומאה ה"ל איסור מוסיף. א"כ צריך שיהא חל משום מוסיף דאפי' קל על חמור נמי חל, רק לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ו' האוכל ג"ה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים כי' ואף דהרמב"ם פסק דאין בגידין בנ"ט אפ"ה חייב שתים, וכתב השעה"מ דהטעם משום דאחשבי' רחמנא לאכילה לחייב עליו משום גיד, ע"כ מיחייב נמי אנבילה וזהו דווקא אאכילה גופא, אבל לא לענין לטמא משום נבילה, וע"כ כיון שאינו מטמא משום נבילה, ע"כ לא הוי איסור מוסיף, [ובזה יתיישב מה שהקשו המפרשים, ועיין בראש יוסף אהא דאמרינן בחולון (דף ק"א) ומאן האי תנא דבאיסור כולל איסור זל על איסור לית לי' איסור כולל באיסור חמור אית לי' אמר רבא ר' יוסי הגלילי הוא, ואמאי לא קאמר דחכמים דר"מ הוא ר' יהודה כמו דאמרינן בכל הש"ס, אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהא דחכמים פוטרין הוא משום דס"ל דבעינן איסור כולל באיסור חמור, וא"כ אמאי לא הוי נבילה אאיסור גיד, חמור משום דמטמאה, וביארתי משים דאין גיד מטמא משום נבילה, וע"כ לא הוי איסור חמור דהא אינו מטמא, אך זהו דווקא אי אמרינן דאין בגידין בכ"ט, אבל אי אמרינן דיש בגידין בנ"ט א"כ הוי איסור חמור, וע"כ אי איפשר לומר דחכמים היינו ר' יהודה דהא ר' יהודה ס"ל דיש בגידין בנ"ט, וכמו דאמרינן בחולין (דף ק"א) האוכל ג"ה של בהמה טמאה ר' יהודה מחייב שתים, וכן אמרינן בפסחים (דף כ"ה), וא"כ כיון דס"ל דיש בגידין בנ"ט א"כ הגיד מטמא משום נבילה וא"כ הוי איסור כולל באיסור חמור, וא"כ אמאי פטרי חכמים, אלא ודאי דחכמים לאו היינו ב' יהודה, אלא ר"י הגלילי, ומזה הוכיח הרמב"ם דאפי' אי אמרינן דאין בגידין בנ"ט, אפ"ה חייב שתים דההיא שמעתא ודאי אתי' אליבא דהלכתא דאין בגידין בנ"ט ואפ"ה חייב שתים].
אך לכאורה יש להקשות דהא זה ודאי דבאיסור חמור לא בעינן שיהא בחתיכה זו, אלא כיון שיש לאותו דבר החומר במקום אחר ממילא הוי חמור, וראיתי להאחרונים שנסתפקו בזה, אך מהתוס' דיבמות (דף ל"ג) שכתבו וא"ת דאמר בחולין (דף ק"ג) התורה אמרה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל, ואור"י כו' ועוד דיש חומרא בנבילה שכן מטמאה, אע"ג דחלב אינו מטמא משום נבילה אלא ודאי אע"ג דבכולל או מוסיף בעינן שיהא ממש או כולל או מוסיף כמו דמוכח בכריתות (דף י"ד) דפריך שם מאי איסור מוסיף איכא הכא ומשני דאיכא ברא לסבא וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מה' שגגות ועיין בש"א (ס' ע"ג) מ"מ הא דבעינן שיהא חמור על הקל כיון שיש בו אותו החומר ע"כ חל בכולל, וא"כ אמאי אמרינן בחולין (דף ק"א) האוכל ג"ה של נבילה ר"מ מחייב שתים וחכ"א אינו חייב אלא א', ומודים חכמים לר"מ באוכל ג"ה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים משום דס"ל דדווקא איסור כולל באיסור חמור, וא"כ אמאי אמרינן שם דהאוכל ג"ה של נבילה דחכמים אומרים דאינו חייב אלא אחת משום דבעינן איסור כולל באיסור חמור ואמאי לא הוי טומאה איסור חמור, וא"כ הוי איסור כולל באיסור חמור, דאע"ג דהגידין אינם מטמאין משום נבילה, אעפ"כ באיסור חמור לא בעינן שיהא דווקא בחתיכה זו רק אם יש לה החומר, ועל התוס' קשי' טובא שכתבו להדי' דיש חומרא בנבילה שכן מטמאה, אלמא דטומאה הוי איסור חמור, ואע"ג דחלב אינו מטמא, וכמו דאמרינן בפסחים (דף כ"ג) ר' עקיבא אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה וא"כ קשה טובא מהש"ס דחולין:
ואיפשר ליישב קצת בדוחק וה וא דאימתי הוה טומאה איסור חמור לענין איסור אכילה ה"מ אם מטמא דווקא רק כשהוא אסור באכילה וע"כ הוי כמו משם א' וע"כ הוי טומאה איסור חמור לענין אכילה, אבל אם אינו תלוי זה בזה א"כ איך יצטרף להיות חומר, וא"כ התוס' שכתבו ביבמוח (דף ל"ב) אליבא דר' חייא דמחייב שתים, וע"ז פריך הש"ס אי בהקטרה והא א"ר יוסי הגערה ללאו יצאת ופי' התוס' שהקושי' הוא משום דהוי קל על החמור, וע"ז הקשו מנבילה שחל על חלב דהא חלב הוא בכרת ונבילה בלאו, וע"ז תירצו דהחומר הוא משום טומאה היינו אליבא דר' חייא דהשיעורים שוים, דאם אינה ראוי' כו' אינו אסור באכילה ואינו מטמא משום כבילה, וכמו דאמרינן בבכורות (דף כ"ג) והא דתנן ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ונפטרת מן הבכורה ותני ר' חייא אינה שמטמה לא במגע ולא במשא ואמאי דנהי במגע לא מטמא במשא מיהא מטמא, אשתיק שאני הכא דה"ל טומאה סרוחה הניחא לב"פ דאמר טומאה תמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב, אלא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב הא חזי לכלב קשי', וא"כ ר' חייא סובר דטומאה חמורה עד לגר, וכמו לענין איסור דאם הוא נ"ט לפגם מותר משום דאינה ראוי' ה"כ לענין טומאה, וע"כ איפשר לומר דמצטרף לענין החומר, והא דפטרי חכמים בחולין (דף ק"א) איפשר לומר דטימאה חמורה עד לכלב, וא"כ מטמא אע"ג דתו אינו אסור דהא אינו ראוי, אלמא שאינם עשום שם א' דהא טעמא אע"ג דאינו אסור באכילה, (ועוד יש ליישב בדוחק דהתוס' לא כתבו אלא דמחמת דמטמא אינו קל, אבל לא מיקרי איסור חמור שיהא חמור על קל, ובחולין (דף ק"א) סברי חכמים דבענין איסור חמור]:
ודע דהטעה"מ הקשה דלמה להתוס' לומר דחל משום חומר דטומאה אמאי לא כתבו דחל משום דאיתוסף איסורא לגבוה, וכמו שהקשו בחולין (דף ק"א) דאמאי לא אמרינן דנבילה על גיד הוי איסור מוסיף משום דאתוסף איסורא לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי איסורא להדיוט, אך זה אינו דאיך נאמר דהטעם דחל נבילה על חלב הוא משום דאיתוסף איסורא לגבוה א"כ אם הי' בעל מום דבלא"ה לא הוי חזי לגבוה, א"כ אמאי חל נבילה על חלב, דבחולין הקשו דאיך קאמרי חכמים סתם דהאוכל ג"ה של נבילה פטור משום דבעינן איסור חמור באיסור כולל, ואמאי הא אם לא הי' בעל מום הוי איסור מוסיף ובמוסיף לא בעינן שיהא חמור על הקל, אבל על התורה אי איפשר לומר הטעם דע"כ חל נבילה על חלב משום דאתוסף איסורא לגבוה, דא"כ נבילה בעל מום אמאי אמרה התורה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב, וכמו דאמרינן בחולין (דף ל"ז) אלא מהכא חלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, ואכול לא תאכלוהו, ואמר מר למאי הילכת' אמרה תורה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב ופירש"י לומר האי ואכול לא תאכלוהו דלא צריך דהא כתיב כל חלב וכל דם לא תאכלו ומשום דנתנבלה או נטרפה מי אזיל לי' איסור חלב ולמאי איצטריך אלא התורה אמרה דחייב משום שני לאוין, משום לאו דחלב ומשום לאו דטריפה דלא תימא אין איסור חל על איסור, וא"כ מהו הטעם הא בבעל מום ליכא מוסיף לגבוה, אלא ודאי דהחומר משום דמטמא, והוי איסור כולל באיסור חמור, וע"ז הורה לנו התורה דחל נבילה על חלב משום כולל משום דהוי איסור חמור והיינו משום דמטמא, אע"ג שאין החלב מטמא כמו שאומר וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, וא"כ אין בחלב טומאה, אעפ"כ חל נבילה, ואכול לא תאכלוהו, והטעם משום שיש בה אותו החומר של טומאה אע"ג שאין בחתיכה זו החומר עצמו דהא חלב אינו מטמא דכתיב וחלב נבילה יעשה לכל מלאכה:
אך באמת קשה לי טובא על הנ"ב דאיך נסתפק אי הוי איסור נבילה על יוה"כ איסור מוסיף מחמת טומאה, הא אמרינן במעילה (דף ט"ז) אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה, אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאים בפני עצמן, פי דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה כמו דאמר התם בגמ' בהדי' דהטעם משום דאין אחע"א, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מה' מאכלות אסורות ה' ב) דאין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהם ראוים לשחיטה, ואם נשחטו שחיטה כשירה יהי' מותרין באכילה, אבל מינים טמאים שאין השחיטה מועלת בהם, בין שנשחטה כראוי בין שמתה כדרכה כו' אינו כו' משום נבילה וטריפה אלא משום האוכל בשר טמאה, וכתב ע"ז המ"מ וכבר פי' רבינו שדעתו שאין איסור חל על איסור אלא באיסור בת אחת או כולל או מוסיף (פי"ז מ"ה א"ב), וא"כ אין כאן אחד מב' דרכים האלו ולפיכך אין איסור נבילה חל על איסור טומאה כו' אלמא דסובר הרמב"ם דמחמת שנבילה מטמא אין כאן לא כולל ולא מוסיף, ומה נסתפק בזה הנ"ב
ולכאורה מוכח מהתוס' דזבחים (דף ע) דס"ל דטומאה הוי מוסיף, שכתבו בתוס' ד"ה וחד למעוטי עוף טמא, הא דלא נפקא לי' לר"מ מהיכא דנפקא לי' לר' יהודה משום דר' מאיר לטעמי' דאית לי' איסור חל על איסור, ולכאורה דברי התוס' תמוהים, דא"כ היכי דריש וחד למעוטי עוף טמא ופירש"י דדרשינן מי שיש במינו טריפה, וא"כ מניין לי' לר' מאיר דטריפה אינו חל על עו טמא, כיון דס"ל איסור חל על איסור אלא ודאי דלא ס"ל איסור חל על איסור גרידא, אלא דווקא בנבילה משום שמטמא אבל לא בטריפה דאינו מטמא, ומתוך זה הי' מתיישב נמי, מה שכתבו התוס' תחילה בד"ה יבוא איסור נבילה תימא למאן דאית לי' איסור מוסיף למה לי' קראי וכ"ת מהכא יליף בעלמא כו' והקש' בתשובות הגאון רע"א דמשמע דהוי איסור מוסיף מחמת שנתוסף איסור לגבוה, הא איצטריך לבעל מום דלא הוי איסור מוסיף דלא ניתוסף איסור לגבוה אבל לפי מה שהוכחתי דהתוס' ס"ל דטומאה הוי איסור מוסיף לר' מאיר מחמת שנתוסף טומאה וא"כ הוי מוסיף מחמת טומאה, הוה א"ש:
אח"כ ראיתי להשעה"מ פ"ד מה' מאכלות אסורות וזה לשונו ומתוך האמור קשה לי למ"ש התוס' פ' חטאת העוף (דף ע) וחד למעוטי עוף טמא, וז"ל הא דלא נפקא לי' לר"מ מהיכא דנפקא לר"י משום דר"מ לטעמי' דאית לי' איסור חל על איסור עכ"ל, והדבר תמוה דאי ס"ל לר"מ דאיסור חל על איסור א"כ האיך ממעטינן לר"מ מטריפה למעוטי שאין במינו טריפה, הא כיון דאיסור חל על איסור חל איסור טריפה אאיסור בהמה טמאה ובמינו טריפה מקרי, והיותר תימא דבהדי' אמרינן בכריתות (דף י"ד) אמתניתין דיש אוכל אכילה אחת כו' נימא אית לי' לר"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף אית לי' כו' עיי"ש, וא"כ לר"מ פשיטא ודאי דטריפה לא חייל אאיסור בהמה טמאה כיון דאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף, וכמו כן קשה לי למ"ש ה"ה (בפ' ז' ה' י"ז) וז"ל ובודאי הסוגי' שבגמ' מוכיחות שאין הלכה כדברי האומר איסור חל על איסור, ומשמע דר' מאיר ור' יהודה פליגי וקייל"ן כר' יהודה דאינו חל כו' והוא תימא שהרי ר"מ ג"כ לית לי' איסור חל על איסור ממה שממעט עוף טמא מטעמא דאין במינו טריפה, וכמו שהכריח מהספרא ובר מן דין מההיא דכריתות מבואר דלית לי' אחע"א, וכעת צ"ע, עכ"ל:
וכן כתב הטעה"מ על מה שאמרו בכריתות (ד' י"ח) והא לית לי' לר"מ איסור חל על איסור, וכתב רש"י שם וז"ל דהא לא בעינן לאוקמא לעיל אלא באיסור כולל ומוסיף ג"כ והדבר תמוה כו' והיכן מוכח דלית לי' לר"מ איסור חל על איסור, ומתוך דברינו יבואר ממילא דהא ממילא נשמע הכא מר"מ דפשט מטריפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טריפה משמע דלית לי' לר"מ אח"עא עכ"ל:
וא"כ לפי זה מוכח דהטעם של ר"מ דאיסור טריפה לא חל מפני שאין איסור חל על איסור אם אינו כולל או מוסיף, רק בכולל או במוסיף, והא דס"ל דנבילה חל היינו משום דמטמא וס"ל לר"מ אע"ג דטומאה הוא ענין אחר אעפ"כ חל משום טומאה שכיון שהכל משום שם נבילה, ור' יהודה ס"ל דלא חל, אבל בטריפה ס"ל לר"מ ג"כ דלא חל, משום דס"ל דאין אח"עא באיסורי גרידא:
עכ"ז נראה לי דאשתמיטתי' להשעה"מ וכן להטעה"מ התוס' דחולין (ד' ל"ב) בד"ה ורמינהי כו' והא דאמר בפ' חטאת העוף (ד' ס"ט) יצא עוף טמא שאין במינו טריפה לא משום דלא שייכא בי' שחיטה, ואפי' נשחטה הוי נבילה ופקע ממנה איסור טריפה כי אתא איסור נבילה, אלא פירוש שאין במינו טריפה היינו טריפה לחודי' דאף כי נשחט לקי נמי משום נבילה כו' אלמא דהתוס' מפרשים דהא דקאמר ר"מ למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה היינו דלא הוי טריפה לחודי' דמכיון שאין שחיטת' מטהרתה א"כ ממילא הוי נבילה ג"כ, וא"כ אין הטעם משום דאין איסור טריפה חל על איסור נבילה מחמת דאין אחע"א, אלא משום דאין במינו טריפה אלא משום שהוא נבילה, אבל בלאו"ה איפשר דהוי ס"ל דחל, אלא משום דאין במינו טריפה דאין שחיטתו מטהרתו, וא"כ לא קשה מידי על התוס' ממה שכתבו דלר"מ חל איסור על איסור מהא דאין במינו טריפה כיון שהתוס' מפרשים באופן אחר:
אך עכ"ז קשה מהא דכריתות (ד' י"ד) דמשמע דלית לי' לר"מ איסור חל על איסור באיסור גרידא, וא"כ מוכח דלר"מ הוי חל נבילה משום דמוסיף מחמת טומאה, אלא דגמרינן ממה שיש במינו טריפה, וע"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' מאכלות אסורות ה' ב') משמע ג"כ דס"ל דילפינן מטריפה וכמו שכתב המ"מ אלא ודאי משום דהוה אמינא דנבילה חל משום טומאה, עכ"פ לר"מ בודאי הוי מוסיף משום טומאה כמו שביארתי דס"ל דהטומאה והאיסור הוי מענין א', ומחמת הטומאה חל האיסור:
ומעתה נחזור ליישב למה שהתחלנו בקושי' המהרש"א דאיך חל השבועה שמשביעין בשעת הלידה על השבועה שמשביעין אותו בהר סיני, אך לפי מה שביארתי ניחא דהשבועה שמשביעין בהר סיני הי' שלא לעבור על מצות האמורות בתורה, אבל הא שמשביעין בשעת הלידה תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך, תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע"ה ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך, פי שאומרים לו שמלבד שאתה עובר על העשין והלאוין, עוד אתה גורם טומאה לנשמתך, ואי אתה יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורין, וע"כ השבועה שהשביעוהו בהר סיני אינו רק על אזהרות ועונשין, אבל לא בבחי' טומאה ובכאן מודיעים לו שפוגם נשמתו והיא נטמאה כמו תרומה טמאה ששורפין אותה וכמו דאיתא בילקוט (תהלים נ"א) חנני אלקים כחסדיך אמר בן עזאי למה הי' הדבר דומה למי שבידו מכה ובא אצל הרופא אמר הרופא איני יכול להתרפאות המכה היא גדולה והדמים מועטים, א"ל בבעי מינך טול כל מה שיש לי והשאר משלך ועשה עמי חסד ורחם עלי כך אמר דוד חנני אלקים כרוב רחמיך מחה פשעי רחמן אתה וכרוב רחמיך מחה פשעי הרבה חסדים עשית עמדי וכה"א הפלה חסדיך מושיע חוסים וגו' בבקשה ממך לפי שהמכה היא גדולה תן לה אספלנית וכה"א הרב כבסני מעוני מכאן שכל העובר עבירה כאלו מטמא בטמא נפש ואין מזין עליו אלא באזוב שנאמר תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין וכי נטמא דוד אלא העון שהוא חלל הנפש, וכה"א ולבי חלל בקרבי כו' עכ"ל, אלמא דמלבד שעובר על האזהרות, עוד הוא גורם שהוא מטמא נפשו, וע"כ משביעין אותו בשעת לידה שנוסף בו עוד חומר שנטמא הנפש וע"כ כל אזהרות ועונשין ד' חלוקי כפרה עשה ול"ת חייבי כריתות ומיתות כו' עונשם בעוה"ז על שעבר העבירה, וכל היסורים שלאחר מיתה הוא מלבד העונש, אלא לטהר ולזכך הנפש, אחרי אשר הוטמאה, וע"כ משביעין אותו בשעת לידה תהי צדיק ואל תהי רשע שנתוסף בזה החומרה של טומאה, ואף דבעו"הז העיקר הוא ד' חלוקי כפרה חייבי עשה ול"ת וכריתות ומיתות כו', אך לאחר מיתה מתעורר השבועה שמשביעין בשעת לידה אשר הנפש אינה יכולה לעלות מפני הטומאה, וכמו דכתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו בהר סיני וכמו שפירש"י ולא נשבע למרמה שקיים שבועתו לשמור את התורה דאי בשבועה בעלמא אטו משום דלא נשבע למרמה חשוב להו כעולין בהר ה', ואעפ"י שבארתי לעיל דשבועה כיון דלא חלה בשעת מעשה לא חלה נמי אח"כ, אך מפני החומר של טומאה שאומרים לו והוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה כו' ע"כ חל מיד ולא פקע וע"כ כיון שהעיקר הוא משום טומאה ע"ז אומר אמר ר' אלעזר מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי, מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי, וצריך להבין דלמאי מדמה לנזירות, אך בנזירות יש ב' נזירות הא' נזיר טמא, וא' נזיר טהור, ואמרינן בנזיר (ד' מ"ו) דבתגלחת הטהרה הי' משלחין תחת הדוד, אבל בתגלחת הטומאה לא הי' משלח תחת הדוד, וע"ז אומר גזי נזרך והשליכי כו' כי מאס ה' ויטש כו' כי עשו בני יהודה הרע בעיני ה' נאום ה' שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו, ועיין בפ"ק דשבועות (ד' ח') בד"ה ולר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא וא"ת והא לא אקרי חוטא אלא לפי שציער עצמו מן היין, והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה, וי"ל כיון שע"י הטומאה בא לו שציער עצמו מן היין פעם שני' כדאמר בנזיר ששנה בחטא קרינן בי' וכפר מטומאותם, וע"ז מייתי קרא דגזי נזרך הוא להורות שהענין הוא דווקא על הטומאה במה שנטמא הנפש:
ובזה איפשר לבאר הא דאמרינן ביומא (ד' ל"ו) ת"ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכן הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בית ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר' מאיר, וחכ"א עונות אלו הזדונות, וכן הוא אומר כו' ומאחר שהתודה על הזדונות והמרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך הי' מתודה חטאתי עויתי ופשעתי לפניך כו':
והנה בספרי נ"י (דרוש ה') הבאתי ראי' מהירושלמי (פ"ב דשבועות) דאיתא התם ירד לטבול מטומאה חמורה ונכנסה לו טומאה קלה עלתה לו טומאה קלה ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש פטור פי' אע"ג שלא הי' לו ידיעה מטומאה קלה, אעפ"כ טומאה קלה בחמורה מישך שייכא, אבל ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה פי' והוא לא ידע מהחמורה לא עלתה לו טומאה חמורה ליידה מילה כו', עיי"ש שביארתי דבטומאה צריך לטבול לטומאה חמורה ועלתה לו הטבילה לקלה ג"כ, והנה בענין החטא יש ב' בחינות הא' בבחי' חטא, והב' בבחי' טומאה, וכמו דאיתא במדרש אלו זכיתם הייתם קורים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם ועכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה טומאתה בשולי' דהייינו בבחי' טומאה, ע"כ צריך להתודות תחילה על החמורות ואח"כ על הקלות, וחכ"א שאע"פי שבבחי' טבילה לטומאה צריך לטבול על החמורה, וממילא עולה הטבילה לקלה ג"כ עכ"ז בבחי' החטא צריך לבקש רחמים תחילה על הקלות, ואח"כ על החמורות וכמו שאומרים וכי מאחר שמתוודה על הזדונות והמרדים חוזר ומתודה על השגגות, עיי"ש שהארכתי בזה:
ואכתי צריך לבאר במאי פליגי, אך לפי מה שביארתי שהשבועה שמשביעין בהר סיני הוא על ענין הלאו והאזהרה בבחי' עבירה, והשבועה שמשביעין בשעת לידה הוא בבחי' טומאה, כמו שאומרים לו והוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורים, וביארתי שענין הטומאה מתעורר לאחר מיתה שבחייו אין שבועה חל על שבועה, אך לר"מ דס"ל איסור חל על איסור, א"כ חל מחיים ג"כ, וא"כ כל ענין עבירה מעורר עליו ענין טומאה ג"כ וכמו שכתבו התוס' בזבחים דר"מ ס"ל אחע"א אפי' בלא כולל ומוסיף, ואפי' לפי מה שביארתי דדווקא נבילה משום שמטמא, א"כ איפשר לומר כמו שטומאה גשמיות הוא ענין מוסיף לר"מ כן נמי ענין הטומאה בנפש הוא ג"כ מוסיף, וע"כ חל הטומאה מחיים שפוגם הנפש, וא"כ כיון שחל מחיים ענין הטומאה ג"כ ובבחי' טומאה צריך לטהר תחילה הטומאות החמורות, ואח"כ הטומאות הקלות וע"כ אומר שמתודה תחילה על הזדונות, ואח"כ על השגגות, ואומר עויתי פשעתי חטאתי לפניך שבטבילה צריך לטבול תחילה על החמורה, משא"כ לרבנן דסברי דטומאה לא הוי מוסיף לענין האיסור ע"כ לא חל מחיים רק לאחר מיתה כמו דכתיב כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה תשבע כל לשון זה יום הלידה שלאחר המיתה מתעורר השבועה השני' בבחי' טומאה, וא"כ כיון שבחייהם אין עליהם רק עבירת הלאו, ע"כ צריך לבקש תחילה על השגגות, ואח"כ על הזדונות, משא"כ לר"מ שחל השבועה שמשביעין לו בשעת הלידה אפי' בחיים, וא"כ העבירה מוסיף טומאה ופגם בנפש אפי' מחיים, ע"כ צריך להתודות תחילה על הזדונות כמו שבטבילה צריך לטבול תחילה על החמורות, וע"כ אמרינן התם ביומא דרב פסק כחכמים דרב לטעמיה דס"ל במעילה (דף ט"ז) דנבילה לא חל על טמאה לענין איסור משום דאין איסור חל על איסור, וא"כ ס"ל דטומאה לא הוי מוסיף, ע"כ ס"ל דהשבועה שמשביעין בשעת הלידה אינו רק דווקא לאחר מיתה אבל לא מחיים משום דאין שבועה חלה על שבועה, וע"כ צריך להתוודות תחילה על השגגות ואח"כ על הזדונות בבחי' עון אבל לא בבחי' טומאה:
ע"כ אהובי אחיי ורעיי מה מאוד צריך לשוב בתשובה שלימה בימי התשובה האלו, וכמו שביארתי על שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו' והוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורים, והענין הוא שכל שימור צריך להיות לפי אופן המעלה והקדושה וכמו דאמרינן בחגיגה (דף כ) לענין טהרות כמה גדולים דברי חכמים שהי' אומרים בלבו לשומרו טהור אין בלבו לשומרו טמא פי' לענין טהרות בעינן שיהי' בלבו לשומרו אבל אם אין בלבו לשומרו טמא, וכן לענין הנשמה שאם אין בלבו לשומרו ע"כ טמא, וע"ז אומרים לו הוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורים אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיהי' דווקא בלבו לשומרה, אבל בלאו"ה כיון שהאדם כרוך בעקבו אחר החטא, וע"כ כיון דליכא שמירה בודאי נטמא' וע"ז אומר מכל משמר נצור לבך. וע"כ מודיעים לו ענין הנשמה שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורים, שכל שימור צריך להיות לפי אופן הקדושה וע"כ ש אמרינן בחגיגה (דף י"ח) בגדי ע"ה מדרס לפרושין בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה כו', וכן אמרינן בחגיגה (דף כ') נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן נטמאו, ואמרינן התם כיון דכלים של שבת הוא עביד לה שימור טפי, ופירש"י וזה שסבור שאלו של חול אסחא דעתי' משמירה מעליותא שהי' רגיל לשומרן וכאין בלבו לשומרן דמי, אלמא דשמירה של כלים של חול אינו עולה לשמירה של כלים של שבת, וע"כ אם נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול נטמאו, וכן לענין הנשמה צריך שידע האדם מעלת הנשמה שהקב"ה טהור ונשמה טהורה ומשרתיו טהורים, וע"כ אם משמרה לפי גודל השימור שהנשמה הקדושה צריכה הוי שימור, אבל בלאו"ה לא הוי שימור, וע"כ אומרים לה לה אם אתה משמרה בטהרה לפי גודל מעלת הנשמה, וע"ז כתיב (משלי י"ט) גם בלא דעת נפש לא טוב פי' הגם שהיא רק בלא דעת ואינו מטמא אותה אלא שחסר השימור, אעפ"כ נפש לא טוב מחמת שהיא קדושה וע"כ צריכה שימור, וע"ז אמר שלמה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן אל ראשך אל יחסר, וכמו דאמרינן בשבת (דף קי"ג) דקאי על הנשמה
וע"ז אומר תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע"ה ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך, ויובן עפ"י מאי דכתיב (ישעיה כב) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול ושתה כי למחר נמות, ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והענין הוא שצריך להבין כיון שממשיל תנא דבי ר' ישמעאל הנשמה לתרומה והגוף לעם הארץ א"כ צריך להבין הלא כל דרכי ה' משפט, ואיך נפח באפיו נשמת חיים, ומסר הנשמה להגוף קרוץ מחומר כרוך אחר החטא ונמשל לע"ה הא אין מוסרין תרומה לע"ה, אך הענין יובן עפ"י מאי דאמרינן ספ"ב דחגיגה (דף כ) הרי שהי' חמריו ופועליו טעונים טהרות אעפ"י שהפליג יותר ממיל טהרותיו טהורות, ואם אמר לכו ואני אביא אחריכם כיון שנתעלמו עיניו טהרותיו טמאות, ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר יצחק נפחא רישא במטהר חמריו ופועליו לכך. א"ה סיפא נמי אין ע"ה מקפיד על מגע חבירו, ופריך אי הכי רישא נמי ומשני בבא להם דרך עקלתון ופירש"י כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הילכך דחלו מיני', וכתבו התוס' דאפ"ה בעינן שמטהרם לכך כדי שיהיה מרתתים ליגע בו, דאלו"ה לא מרתתי הואיל ומוסרים להם הטהרות ומחזיקים עצמם כטהורים, ואפי' מזהירין אותן שלא ליגע סברי דלא קפדי אהך כו', וא"כ חזינן דבעינן ב' השמירות דהיינו שיהי' מטהר חמריו ופועליו, והב' שלא יהי' יודעים אימתי יבוא בעה"ב ובכל שעתא מתיראים דהשתא אתי, ע"כ מהימני על הטהרות, ובזה הוא השימור כמו דאמרינן בע"ז (דף ס"ט) ה"ד בחזקת המשתמר, וכן הוא הענין בהנשמה שנתן לתוך הגוף, ע"כ בתחילת הלידה מודיעים אותו מעלת הנשמה שהיא קודש וצריך לשומרה בטהרה, וכמו דאמרינן במטהר חמריו ופועליו לכך ועוד שאינו ידוע קצו של אדם, וכמו דאמרינן בשבת (דף לא) גזירה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם, וע"כ כל ימי האדם צריך להיות בתשובה כיון שאינו יודע קיצו ומדת ימיו, וכל ימיו צריך להיות בתשובה שמא ימות למחר כמו דאמרינן בשבת (דף קיג), וע"כ הוי שימור והוא כמו דמשני בחגיגה (דף כ) בבא להם דרך עקלתון. כיון שהחמרים והפועלים אינם יודעים אימתי בא בעה"ב ויכול לבוא דרך עקלתון ע"כ הוי שימור, וע"ז אומר ימיו כצל עובר לא כצילו של דקל ולא כצילו של כותל שזה יש להם זמן, וא"כ לא הוי שימור אך ימיו כצל עובר כצל של עוף הפורח וא"כ צריך לירא בכל רגע:
אך אימתי הוי שימור גבי חמרין ופועלים אם רואים שמתפחדין שמא יבוא להם דרך עקלתון, אבל למשל אם אומרים שאדרבא כיון שיוכל בעה"ב לבא מיד ע"כ נמהרה מעשינו וליגע בהטהרות ולהשתמש בהם. א"כ איך איפשר שנאמין להם כיון דלא מירתתי מחמת שבא להם דרך עקלתון, וכן ה"נ אימתי הוי שימור להנשמה אם מתפחדים מאימת, יום המיתה, הלא כצל ימינו על הארץ ואין מקוה, פי' אין אנו בטוחים כלל בכל עת ובכל רגע וע"כ כ הוי שמירה להנשמה, וע"ז אומר ישעי' (כ"ב) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול ושתה כי מחר נמות ואינם מתפחדים מזה, ע"ז אומר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון שאיך יתנו לו חיות להאמינו על הנשמה שישמרה בטהרה, כיון שאינו מתיירא אולי יבא עת פקודתו, וא"כ אינו נאמן על הטהרו' דהיינו על הנשמה הטהורה ע"כ אהוביי אחיי ורעיי הנה הימים האלו הם ימי הדין ע"כ צריך לשוב בתשובה לטהר את הנשמה מטומאתה לפני בוא יום הגדול והנורא דכתיב בו לפני ה' תטהרו, וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן כו' כי הוה מטי להאי קרא בכי כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו, וכמו שביארתי בדרוש (ג') שכיון שהוא בבחי' טומאה ע"כ מזיק אפי' באונס, וכמו שאם מטמאין את תרומה או קודש הרי אפי' באונס נטמא ג"כ, וכמו שביארתי שאפי' אם אינה טמאה רק שחסר השימור נמי פסולה וע"כ אפי' בשוגג ג"כ, וגם בלא דעת נפש לא טוב כיון שמ"מ מטמא הנשמה, אך לכאורה בדיני אדם אם מטמא תרומה בשוגג פטור כמו דאמרינן בגיטין (דף נ"ג) המטמא והמדמע כו' בשוגג פטור במזיד חייב, אך ה"מ בדיני אדם דהוי היזק שאינו ניכר, אבל בדיני שמים כיון שהקב"ה בוחן כליות ולב ולפניו נגלו כל תעלומות בני אדם, ע"כ הוי היזק ניכר כיון שהוא רואה את הנשמה איך שהיא נטמאה, וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף ק') מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור כו' ה"ז קידש וחייב באחריותו וכתבו התוס' אע"ג דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק נראה לר"י דהא חשוב היזק ניכר, שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה, אבל מטמא טהרות חבירו אעפ"י שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו (אך דצ"ע הא גבי כלאים ג"כ אינו ניכר דמי יודע דילמא לא נתייאשו מלגדור, כמו שכתבו התוס' שם דווקא נתייאש, אך איפשר לומר כיון שרואין שלא איכפת לי' ואינו מתעסק לגדור, ע"כ הוי היזק ניכר), וא"כ לגבי הקב"ה שבוחן כליות ולב ע"כ הוי לגבי' הטומאה שנטמאה הנשמה כהיזק ניכר, וע"כ אעפ"י שממשיל טומאת הנשמה לתרומה, אעפ"כ טומאת הנשמה חמורה שלגבי הקב"ה ניכר כל פגם וטומאה שעושה בנפש, וע"כ כי הוי מטי להאי קרא בכי כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו משום דלגבי הקב"ה נענשים על טומאת הנפש, דלגבי הקב"ה הוי ניכר היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה':
ע"כ אהובי אחיי ורעיי נחפשה דרכינו ונשובה, וכמו שביארתי בספרי נ"י (דרוש ה') על הא דכתיב היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע, וביארתי שם עפ"י מאי דאיתא בנדרים (דף ס"ה) אמר שאינו נושא לפלונית שאבי' רע א"ל מת או שעשה תשובה כו' אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ור' יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה תשובה, מתיב ר' אבא קונם שאני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה מותר לא מפני שכעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה אלא מפני שהנדר טעות בשלמא לר"ה דאמר נעשה כתולה נדרו בדבר תנא תולה נדרו בדבר ותנא נדר טעות, וכתב הר"ן והא דלא אמרינן בסיפא גבי כעורה ונעשית נאה ה"ט משום דאדם רע עשוי לעשות תשובה ועשוי למות, הילכך אמדינן דעתו דכי אמר שאבי' רע כל זמן שאבי' רע קאמר, משא"כ באשה עכורה שאין עשוי' להיות נאה הילכך לא הי' בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה הרשב"א ז"ל עכ"ל, וא"כ יש חילוק שהרע עשוי לעשות תשובה, אבל הכעור אין עשוי להשתנות ולעשות נאה ע"ז אומר (ירמי' י"ג) היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב למודי הרע, שהרע שלכם הוא כמו הכושי הכעור שאין עשוי להשתנות ולעשות נאה, הכא נמי הרע שלכם אין עשוי להשתנות ולעשות תשובה עיי"ש בספרי נ"י שהארכתי בזה, וע"ז אומרים ישראל שחורה אני ונאוה פי' שאעפ"י שהרע מדומה לשחרות הכושי אעפ"כ אוכל להיות נאוה, וכן אל תראוני שאני שחרחורת שזפתני השמש פי' ולא שחרות בעצם, וע"כ עשוי להשתנות:
והנה בספרי ע"י (דרוש ט"ו) ביארתי עפ"י מאי דאיתא בש"ע (סי' ל"ד סעי' כ"ג) דפסול מן התורה שהעיד אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא מספק כגון שהעיד בב"ד, ואח"כ באו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה מן התורה חבל אם אין אנו יודעים אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן אחזקתו וכל מה שהעיד כשר, עיי"ש מה שישבתי על קושי' הקצ"ח עפ"י הגמ' דקדושין (דף ס') דתני' א"ר שמעון מעשה במגורה של דסקים ביבנה שהי' עומדת בחזקת שלימה ומדדוה ונמצאת חסירה כל הטהרות שנעשו ע"ג הי' ר' טרפון מטהר ור' עקיבא מטמא, א"ר טרפון משל לעומד ומקריב ע"ז המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח שעבודתו כשירה. אמר ר' עקיבא משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה, א"ר עקיבא נידון מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים, דבר אחר מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו מאחרים וא"כ מבואר שכל שפסולו בגופו פסולו ביחיד משום דיכולים לבודקו כגון בעל מום ומקוה חסירה כמו שביארתי שם לדעת רש"י, ובזה ישבתי שם הא דע"כ אינו נפסל למפרע דהטעם משום דלא הוי פסולו בגופו דהא בעינן שני עדים לפוסלו עיי"ש מה שחילקתי לענין שוחט שאינו יודע הלכות שחיטה דנפסל למפרע דהוי פסולו ביחיד דהא יכולים לברר עיי"ש, רק התוס' פירשו דב' פלוגתות הם עיי"ש:
והנה הרמב"ם כתב (פ"י מה' ביאת מקדש ה' י') כהן שעבד ונמצא חלל כו' וכבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אף חולין שבו תרצה, וכתב הכ"מ לכאורה משמע דלא מכשירין אלא מה שעבד קודם שנודע כו' ורבינו משמע לי' דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה כו' מהי תיתי לומר שאם עבד לאחר שכודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שכודע עכ"ל וכתב השעה"מ וזה לשונו וקשי' לי טובא לדעת רבינו ז"ל דבפ' האומר (דף סו) אמריכן מעשה במגורה ביבנה כו' ונמצא חסורה כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע הי' ר"ש מטהר כו' אר"ע משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג שעבודתו כשירה והקשו התוס' דמאי משל הוא זה הא בב"ג אפי' נודע שפסול הי' בשעת עבודתו אפ"ה עבודתו כשירה ובמקוה כה"ג טמת למפרע אפי' לר"ש כו' והשתא לדעת רבינו אכתי קשה דמאי משל הוא זה דב"ג שאני דאפי' עבד אחר שנודע עבודתו כשירה, משא"כ במקוה דאם עבד אחר שבאו עדים והעידו שהי' המקוה חסר דעבודתו פסולה כדקייל"ן בעלמא דט מא שחלל עבודה כו' והמעיין יראה שלדעת רבינו לא יתכן שום א' מהתירוצים האלו והדבר צ"ע עכ"ל:
ע"כ כ"ל דהטעם שחלל פוסל עבודה הוא כיון דהוי חלל ה"ל זר וא"כ הוי כמו דאמרינן בסנהדרין (דף נא) ניסת לא' מן הפסולין משלמת קרן וחומש ומיתתה בחנק דברי ר' מאיר וחכ"א זו וזו משלמת קרן ולא חומש ומיחתן בשריפה והטעם דבענין זר מעיקרא וכמו דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ו) וע"כ כתב הרמב"ם פ"י מה' תרומוח (ה' י"ב) בת כהן שהי' נשואה לישראל או שנפסלה ואח"כ אכלה תרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת החומש כו' וכן כהן שהי' אוכל בתרועה ונודע לו שהיא ב"ג או ב"ח הרי אלו משלמין הקרן בלבד כו' דהטעם דאינו משלם אלא הקרן בלבד אפי' לאחר דכודנג לדעת הרמב"ם, (וע"ש בשעה"מ מה שכתב על הכ"מ) הוא מטעם דבעינן זר מעיקרא, וע"כ כיון שמכשירין למפרע א"כ לא הוי זר מעיקרא, ע"כ אינו משלם קרן וחומש אפי' על להבא, וכל זה דווקא אם מכשרינן למפרע אבל אם לא מכשרינן למפרע, א"כ הוי זר מעיקרא, ע"כ בודאי פסול על להבא, וכן לענין חילול קדשים סובר הרמב"ם דע"כ לא מחלל על להבא משום דלא הוי זר מעיקרא, וע"כ לא הוי זר גמור ואינו מחלל עבודה אפי' על להבא וכל זהו דווקא אם מכשרינן למפרע, אבל אם לא מכשרינן למפרע ממילא הוא פסול על להבא ומחלל עבודה דהוי זר מעיקרא, וע"כ אר"ט משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג שעבודתו כשירה, וא"כ במקוה שנמצאת חסירה נמי, ואע"ג דהתם לא מחלל על להבא ג"כ וכל זה הוא מטעם דבעינן זר מעיקרא, וע"כ כיון דלא הוי זר מעיקרא ממילא אינו מחלל עבודה על להבא ג"כ, וא"כ הכל תלוי בלמפרע וע"ז השיב ר"ע שנדמהו לבעל מום, והטעם דבעל מום פסולו בגופו וביחיד ומקוה פסולו בגופו וביחיד, לאפוקי ב"ג (וב"ק) [וב"ח] שפסולו בשנים]:
ובמ"א ביארתי הא דאיתא במדרש אילו זכיתם הייתם קורים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם. עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורים בתורה טומאתה בשולי' והוא כמו דאיתא במדרש ש"ה מתחיל אשכול הכופר כו' א"ר יצחק כתיב וכסה ענן הקטורת את הכפורת הכיסוי הזה אין אנו יודעין מהו, עד שבא דוד ופירשו נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, והוא כמו דאמרינן בכריתות (דף כ"ה) חייבי אשמות תלוי' פטורין מנה"מ אמר ר' אלעזר אמר קרא מכל חטאתיכם לפני ה' כו' חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר כו', אלא מעתה ספק סוטה שעבר עלי' יוה"כ לא תיתי דהא כפר עלי' יוה"כ דחטא שאינו מכיר בו אלא המקום ואמר ר' הושעי' לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, (ובספר ב"ש מוחק כאן האי תירוצא של ר' הושעי', והטעם הוא משום דתחילה אמרינן אלא מעתה ספק יולדת שעבר עלי' יוה"כ לא תיתי דהא כיפר עלי' יוה"כ דחטא שאינו מכיר בו אלא המקום הוא, אמר רב הושעי' לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, ולר' שמעון בן יוחי דאמר יולדת חוטאת היא מאי איכא למימר יולדת כי מייתי קרבן לאשתרוי' באכילת קדשים קא מייתי כו' אלא מעתה ספק מצורע שעבר עלי' יוה"כ לא מייתי דהא עבר עלי' יוה"כ דחטא שאינו מכיר בו אלא המקום הוא, אמר ר' אושעי' לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, והאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן על ז' דברים נגעים באים כו', אלא מעתה ספק נזיר שעבר עליו יוה"כ לא מייתי קרבן דהא כפר עליו יוה"כ דחטא שאינו מכיר בו אלא הקב"ה אמר ר' אושעי' לכל חטאתם ולא לכל טומאותם ולר' אלעזר הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא מאי איכא למימר נזיר כי מייתי קרבן כו', וא"כ חזינן דאם הוא חטא וטומאה ע"כ אתי יוה"כ ומכפר עלי', וא"כ איך יתרץ כדאמר ר' אושעי' לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, דמ"מ בספק סוטה איכא נמי חטא א"כ ליתי יוה"כ וליכפר עלי דהא מ"מ איכא חטא נמי, ולפי"ז לא יתיישב ג"כ מה שפירשתי בספרי ע"י על המדרש אלו זכיתם הייתם קורין בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה טומאתה בשולי, וע"כ כיון שהחטא נתגשם כל כך עד שהוא בבחי' טומאה, כמו שביארתי ע"כ לא אתי יוה"כ ומכפר עליו כמו דכתיב לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, אכן לפי מה שהוכחתי דאי איכא חטא וטומאה יחד אתי יוה"כ ומכפר עליו, א"כ אעפ"י שהחטא נתגשם בבחי' טומאה אעפ"כ אתי יוה"כ ומכפר, אך אעפ"כ איפשר לגרוס הא דר' הושעי' דלכל חטאתם ולא לכל טומאותם דעיקר המנחת קנאות הוא על מה שנטמאה לבעל, ולא על החטא ע"כ לא אתי יוה"כ ומכפר עלי' ומשני התם בכריתות (דף כ"ו) אמר אביי בועל מכיר בו כו' אלמא דיוה"כ אינו מכפר רק בחטא שאינו מכיר בו אלא המקום, (והא דמכפר על הודע ולא הודע היינו בדליכא חיוב קרבן), וע"ז אומר וכסה ענן הקטורת הכיסוי הזה אין אנו יודעים מהו עד שבא דוד ופירשו נשאת עון עמיך כסית כל חטאתם סלה דהיינו שהקב"ה יכסה החטא בכדי שיהי' חטא שאינו מכיר בו אלא המקום ויהי' יוה"כ מכפר ובזה יובן המדרש אשרי נשוי פשע כסוי חטאה כן את מוצא ביוה"כ בא שטן לקטרג את ישראל, והוא פורט עונותיהם של ישראל והקב"ה פורט זכיותיהן של ישראל מה עשה נוטל קנה של מאזנים כו' מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מן הכף ומטמינם תחת פורפיר' שלו כו' כיון שהשטן רואה שכן אמר לפניו רבון העולמים נשאת עון עמיך כסית כל חטאתם סלה פי' שהקב"ה מטמינם כביכול תחת פורפיר' שלו כדי שיהי' חטא שאינו מכיר בו אלא המקום ויהי' יוה"כ מכפר:
ובמ"א ביארתי כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ו) על ענין דבני אהרן דאיתא במדרש מה הי' חסירון המעיל כו' עפ"י הגמ' דערכין (דף טו) דאמרינן התם הא בצנעא הא בפרהסי' דעל לה"ר שבצנעא קטורת מכפרת ועל לה"ר דפרהסי' מעיל מכפר עיי"ש בארוכה, וע"ז אומר הכיסוי הזה איני יודע מהו עד שבא דוד ופירשו נשאת עון עמיך כסית כל חטאתם סלה דהיינו אם הלה"ר מכוסה והוי בצנעא אז קטורת מכפרת משא"כ לה"ר דפרהסי' ועפ"י מה שבארתי דיוה"כ אינו מכפר רק חטא שאינו מכיר בו אלא המקום בזה יתבאר המדרש ויקרא לאור יום ולחושך קרא לילה ויקרא לאור יום זה מעשיהם של צדיקים ולחושך קרא לילה זה מעשיהם של רשעים ואימתי שניהם שוים זה יוה"כ דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום א' דהיינו שאומר ויקרא לאור יום זה מעשיהם של צדיקים דהיינו מעשים טובים ולחושך קרא לילה דהיינו שמכסה שלא להיות ידועים, ואימתי היא הפעולה במה שכסה מעשיהם, כדי שיהי' להם כפרה ביוה"כ דהוי חטא שאינו מכיר בו אלא המקום, וכמו דאיתא במדרש כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד שמעשיהם של צדיקים מגלה למלאכי השרת, משא"כ מעשיהם של רשעים כדי שיהי' חטא שאינו מכיר בו רק המקום:
וע"ז אמר המדרש אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה כי ביום הזה וכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם כו' דהיינו חטא שאינו מכיר בו אלא המקום כמו דכתיב מכל חטאתיכם לפני ה', דהיינו חטא שאינו מכיר בו רק המקום, עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה טומאתה בשולי' דהיינו שהחטאים מגולים לכל, וע"ז אין יוה"כ מכפר, וכמו דמשני התם בכריתות (דף כו) התם בועל מכיר וכן אמרינן התם בכריתות (דף כו) אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליו יוה"כ וכו' אמר אביי הורג מכיר וע"ז אומר עכשיו שאי אתם זוכין אתם קורים בתורה טומאתה בשולי', וע"כ כיון שהחטא הוא בהתגלות ע"כ אין יוה"כ מכפר], ע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך לעשות תשובה בימי עשי"ת אלו וה' יחתמנו לחיים אמן: