אור ברסלב
אבי הנחל דרוש ב לשבת שובה - דרוש יא

אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא

דרוש ב לשבת שובה - דרוש יא

דרוש א לשבת תשובה - דרוש י

איתא במדרש שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו כו' אמרה חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה חוטא מהו עונשו אמרה יביא קרבן, שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו אמר יעשה תשובה שנאמר קחו עמכם דברים ושובו ה':

והנה איתא במדרש קהלת ר"י ב"ר סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית כו' בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת הדא אמרה במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, אמר ר' ברכי' כיון שראה אדה"ר שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר עליו התחיל משורר עלי' להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת, א"ר לוי אדה"ר אמרו, וצריך להבין מה שאומר כיון שראה אדה"ר שבחו של שבת שהחוטא בו מביא קרבן ומתכפר אמר מזמור שיר ליום השבת והלא על כל העבירות של חייבי כריתות שבתורה מביאין עליו חטאת, וא"כ מהו דווקא שבת, גם מה שאומר בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת הדא אמרה במזיד אבל בשוגג יביא קרבן, צריך להבין לכאורה דמה שייך הא דקרבן להא דמחללי' מות יומת:

אך הענין יובן עפ"י מאי דתנן בכריתות (דף ט"ז) אמר ר' עקיבא שאלתי את ר"א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם א' מהו חייב אחת על כולן, או חייב על כל אחת ואחת, אמר לי חייב על כל אחת וא' מק"ו ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה ומיתות הרבה אינו דין שיהא חייב על כל אחת וא', אמרתי לו לא אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו,:

תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה א', אמר לי הבא על הקטנות יוכיח שאין בה אלא אזהרה א' וחייב על כל אחת וא' אמרתי לו לא אם אמרת בקטנות שאעפ"י שאין בהם עכשיו יש בהן לאחר זמן, תאמר בשבת שאין בה עכשיו ולא אחר זמן, אמר לי הבא על הבהמה יוכיח אמרתי לו הבהמה כשבת:

ותחילה יש לחקור הא דקייל"ן בכריתות (דף ט"ו) דבגופין מחולקים חייב על כל א' וא', אי אמרינן בבהמה נמי גופין מחולקים או לא, והנה הרמב"ם כתב (בפ"ו מה' שגגות ה' ב) אכל נותר מה' זבחים כזית מכל זבח בהעלם א' אעפ"י שאכלם בה' תמחויים אינו חייב אלא חטאת א' שכולם שם א' הם ותמחויים אינם מחולקים וגופי הזבחים אינם מחולקים, שא' האוכל בשר מזבחים רבים, או מזבח אחד, וכן השוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א' הא למה זה דומה למשתחוה לה' צורות בהעלם אחד וכתב המ"ל כתב ריא"ז בחידושיו לקידושין (דף ע"ז) דגם בבהמה אמרינן גופין מחולקים בבע"ח, ואם אכל מאבר מן החי מה' בהמות או שתלש חלב מה' בהמות, או ששתה דם הקזה מה' בהמות בהעלם א' חייב על כל א' וא' ע"כ וקשי' לי משוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' שאינו חייב אלא א' עכ"ל, והנה לכאורה המ"ל קיצר בדבריו שהי' לו להקשות דבכריתות (דף ט"ו) אמרינן ועוד שאלו ר' עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ מהו חייב על כל א' וא' או אחת על כולן כו' אם הלכה נקבל כו' ומשמע דר"ע פליג אר' יהושע, וכן פסק הרמב"ם דהאוכל נותר מה' זבחים. וכן השוחט בחוץ אינו חייב אלא אחת, ובכריתות (דף טז) אמר לי הבא על הבהמה יוכיח אמרתי לו הבהמה כשבת. אלמא דהבא על הבהמות חייב על כל א' וא' וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' שגגות (פ"ה ה' ד) האשה שהביאה עלי' בהמות הרבה בהעלם א' חייב חטאת על כל בהמה ובהמה שהרי גופין מחולקין, וה"ז כמו שנבעלה לאנשים הרבה בהעלם א' שהיא חייבת חטאת על כל איש ואיש אלמא דאמרינן בבהמות נמי גופין מחולקין, אך הא לא קשי' דאיפשר לומר דהטעם דגבי ביאה אמרינן אפי' בבהמה גופין מחולקים, הוא כמו דאמרינן בכריתות (דף ט"ו) דהטעם משום דאי איפשר לו לערבן לביאות זו בזו, וה"נ אי איפשר לערב וע"כ חייב על כל ביאה, ואע"ג דבגוף א' לא אמרינן משום דא"א לערבן. אבל בשני גופין אמרינן משום דאי איפשר לערבן, וע"כ פסק הרמב"ם בפ"ו מה' שגגות דאם אכל נותר מה' זבחים, וכן השוחט ה' זבחים בחוץ, דאינו חייב אלא אחת, ע"כ כתב הרמב"ם הא למה זה דומה למשתחוה לה' צורות של עבודת כוכבים ומזלות כו' פי' דהתם פשיטא דכולל כל השתחואות בבת אחת משא"כ בשוחט דשני מעשים הם, אך מ"מ כיון שאיפשר לערבן ולעשות בבת אחת לא אמרינן בבהמה גופין מחולקים, [ולפי"ז איפשר לומר שע"כ מדמה בהמה לשבת שאמר לו אף השבת כבהמה, דשבתות אי איפשר לעשות מלאכה בב' שבתות בב"א):

עכ"ז קשה לי מהא שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' תמורה ה' א) כל המימר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר כו', וא"כ משמע מהרמב"ם שאעפ"י שעבר בהתראה א' אעפ"כ לוקה על כל בהמה ובהמה, והרי התם הא יכול לעשות בדיבור א' להמיר על כמה בהמות ואפ"ה לוקה על כל בהמה ובהמה, והנה הכ"מ לא הראה מקום לזה דמנין להרמב"ם שלוקה על כל בהמה ובהמה, ולכאורה הוא מבואר בתמורה (דף כ"ז) בעי אביי הי' לפניו שתי בהמות של קודש וא' מהם בעלת מום ושתי בהמות של חולין וא' מהם בעלת מום, ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמר תמימה תחת תמימה לאתפוסי, בעלת מום תחת בעלת מום לאחולי או דילמא תמימה דחולין תחת בעלת אום דהקדש, בעל מום דחולין תחת תמימה דהקדש ותרוויהו לקי, אלמא דלוקה ב' מלקיות, ודוחק לומר ע"י ב' התראות, וכן אמרינן התם בעי רב אשי הי' לפניו ארבע בהמות של קודש וא' מהם בעלת מום, וארבע בהמות של חולין ואמר הרי אלו תחת אלו מהו הכא ודאי כיון דאתחזק גברי באיסורי לקי בארבע מלקיות, או דילמא אע"ג דאתחזק באיסורא לא שביק אינש התירא ועביד איסורא והוי בתרייתא לאחולי הוי תיקו אלמא דקאמר דלוקה בארבע מלקיות, אלמא דאמרינן גופין מחולקים בבהמה נמי:

ולכאורה יש להביא ראי' דלא מיירי בכאן ע"י התראות מחולקות, דודאי בעינן התראה בתמורה ג"כ דאעפ"י דאמרינן בתמורה (דף י"ז) מ"ט דריב"י אמר קרא יהי' קודש לרבות שוגג כמזיד אמר חזקי' כסבור שמותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי, וא"כ לקי בתמורה אפי' באומר מותר, וכמו שכתבו התוס' אית ספרים דגרסי גבי חמורה קדוש, ולפי גירסא ראשונה משום דשוגג דתמורה לקי גזירת הכתוב הוא משום דכתיב יהי' לרבות שוגג כמזיד, ולפי"ז אין צריך התראה דלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, [ולפי"ז איפשר ליישב ב' הגירסות דאמר חזקי' כסבור שמותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי וללישנא אחרינא גבי תמורה קדוש גבי קדשים לא קדוש, דלכאורה איך איפשר שהוא אומר מותר כיון דבעינן למלקות המראה וא"כ איך הוא אומר מותר, וא"כ איך אמר גבי תמורה לקי, וע"כ איכא לישנא אחרינא שאומר גבי תמורה קדוש, ומיירי בלא התראה, וע"כ הוא אומר מותר, אבל גבי מלקות אי איפשר, והאי לישנא שאומר גבי תמורה לקי, היינו משום דקאי אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה דאמר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים, ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה איפשר לגרוס כסבור שמותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי, וכ"ת איך איפשר שהוא אומר מותר הא בעינן התראה, זה אינו דר' יוסי ב"ר יהודה לטעמי' דס"ל במכות (דף ו) ר' יוסי בר יהודה אומר תבר א"צ התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, וא"כ כיון שסובר דמותר להמיר איתרבי דלקי ע"כ א"צ התראה כלל, וא"כ אעפ"י דאמרינן בסנהדרין (דף ע"א) התיר עצמו למיתה מנא לן אמר רבא ואיתימא חזקי' אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה, וא"כ לפי"ז אפי' במלקות נמי בעינן התראה, אסי' אי אמרינן לרבות שוגג כמזיד, וא"כ כיון דבעינן התראה איך יהי' אומר מוחר, אך לדברי ר' יוסי ב"ר יהודה גופא ניחא דהא הוא ס"ל דהטעם דהתראה הוא להבחין בין שוגג למזיד, וע"כ כיון דאתרבי אומר מותר ממילא א"צ התראה כלל, אך לדעת הרמב"ם (בפ"א מה' תמורה ה' ב') שכתב א' המימר בזדון או שהמיר בשגגה ה"ז עושה תמורה ולוקה, כיצד התחכוין לומר תמורת עולה שיש לי ואמר ה"ז תמורת שלמים שיש לי ה"ז תמורה ולוקה, אבל אם דימה שמותחר להמיר והמיר כו' ה"ז תמורה ואינו לוקה עלי', וא"כ כיון שאומר מותר לא לקי א"כ בעינן התראה]:

ולכאורה יש להביא ראי' דמיירי בתמורה אפי' בלא התראות מחולקות, והוא ממה שביארתי בספרי ע"י (ס' ה) ובספרי נ"י (ס' י"ד) במה שהקשה הש"א על הא דאמרינן בפסחים (דף ס"ג) בהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהשוחט את הפסח על החמץ אי בעינן שיהא עמו בעזרה או לא, ואמרינן התם דפליגי בהתראת ספק דר"י ס"ל התראת ס' שמי' התראה וע"כ לא בעי שיהא עמו בעזרה, ור"ל סובר דלא שמי' התראה, והקשה הש"א דאפי' עמו בעזרה הוי נמי התראת ספק דילמא ביטל את החמץ, והוכיח מזה דחמץ שקבל עלי' אחריות לא מהני ביטול כיון שבעצם אינו שלו, ותירצתי בספרי ע"י (ס' ה) דכיון שקיבל עלי' התראה מוכח דלא ביטל, וכן מצאתי להמק"ח שכתב ג"כ דמדקיבל התראה ודאי עובר על לאו דשוחט את החמץ ולא ביטל, והוכיח מזה דאיך מתרין בו בשבת על זריקה דילמא נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע ועיין בספרי נ"י (ס' י"ד) שדחיתי זה התירוץ, דלא מספיק דהא התם אמרינן דאפי' לא' מבני חבורה עיי"ש:

אבל מ"מ מסתבר דכיון שקבל עלי' התראה בודאי כונתו לעבירה, וא"כ קשה ע"ז דא"כ מאי בעי לה בתמורה (דף כ"ז) אי כוונתו לאחולי ולא לקי או כוונתו לאתפוסי ולקי הא כיון שביארתי דבעי התראה, א"כ מאי בעי לה הא כיון דקיבל התראה ודאי כוונתו לעבירה, אלא ודאי דכל הבעיות מיירי שהתרו בו, ובחדא התראה מתחייב על כל א' ומזה התראה אין ראי' דילמא קיבל ההתראה על התמימה וע"כ מיבעי לי' על בעל מום, ואע"ג דבעי אביי בהי' לפניו שתי בהמות של קודש בעלת מום כו' מי אמר לאתפוסי ולקי, איפשר לומר דס"ל כריב"י וכהגירסא דבתמורה לקי אעפ"י שאומר מותר, והרמב"ם שהביא להלכה (בפ"ב מה' תמורה ה' ג) אע"ג דס"ל דאומר מותר לא לקי וא"כ בעי התראה, אך הרמב"ם לא הביא בכל הבעיות אלא באופן דא' מהם תמימה, וע"כ כיון דא' מהם תמימה, א"כ איפשר דמקבל התראה מחמת התמימה ועל השאר לא שביק התירא ועביד איסורא, אבל אי בעינן התראה לכל א' וא' א"כ מאי בעי לה הא מוכח מחמת התראה דודאי עבר דאלו"ה למאי קיבל התראה, אלא ודאי דסגי בהתראה א' ע"כ ולוקה כמה מלקיות, וע"כ כתב הרמב"ם דעל השאר אינו לוקה משום דלא שביק אינש התירא ועביד איסורא אפי' אתחזק, אבל אם נאמר דבעי' התראה לכל א' וא', א"כ התרו בו התראה לכל בהמה, א"כ מוכח מהתראה דכוונתו לעבירה:

ועוד דכיון דממיר בבת אחת כמו דאמרינן בתמורה בעי אביי הי' לפניו שתי כו' וכן ברמב"ם פ"ב מה' תמורה הי' לפניו ג' בהמות כו' וכן אם אמר י' בהמות אלו תחת י' בהמות אלו וא' מהם בעלת מום אינו לוקה רק תשעה מלקיות משמע דאמר בבת אחת הרי אלו תחת אלו, ובב"א אינו חייב רק אחת אפי' כמה התראות והא דאמרינן במכות (דף כ"א) נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היינו אם שתה בזה אחר זה והי' התראה לכל שתי' וכן פי' הריב"ן במכות (דף כ') והתנן נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה ופי' הריב"ן ומתרין בו לכל שתי' ושתי', וכן משמע מהא דאמרינן התם הני ד' וה' קרחות ה"ד אלימא בזה אחר זה ובחמשה התראות פשיטא, אלא בחדא התראה כו' אלמא דווקא בזה אחר זה ובחמשה התראות ועיי"ש בתוס' בד"ה לא צריכא, וזה לשונם ותימא אכתי מה תירץ כיון דליכא אלא חדא התראה אמאי מיחייב ה' ואי משום דעשה בבת אחת אכתי מה בכך כיון דחד לאו איכא, וכי אדם אוכל ב' זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב שני מלקיות משום דה"ל התראה אכל חדא וחדא, וי"ל דשאני הכא דגלי קרא אכל קרחה וקרחה דקרחות מחולקות כמו גופין מחולקים עכ"פ משמע מרש"י ותוס' דהא דהתראות מחלקות היינו דווקא בזה אחר זה אבל לא בב"א, וא"כ הכא אם המיר בבת אחת ודאי הטעם משום דגופין מחולקים אפי' בבהמות נמי ודו"ק ועיין בחולין (דף פ"ב) נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה אל תשתה והוא שותה חייב על כל א' וא', אלמא דווקא בזה אחר זה, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם שכתב נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת וכתב וכשהתרו לו ג"כ ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך ועל כל שיעור כך ממנו אתה חייב כו' כפי השיעורים וכך פי' בירושלמי עכ"ל, ובודאי הכוונה על הירושלמי (פ"ק דנזיר) וזה לשונו אבל אם הי' צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות בה אמר לו תהא יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זיתים ותתחייב כו' מקבל התרא' בדעת הזאת, אך עיין שם בק"ע שכן נראה דעת הרמב"ם שחזר בו ממה שפירש במשנה, וע"כ לא הביא מזה בחיבורו, אך לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ב מה' מאכלות אסורות ריסק נמלות והביא אחת שלימה וצרפה לאלו שנתרסקה ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה האחת וא' משום כזית נבלת הטמאים וכתב שם הכ"מ לאו משום שמא דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום ברי' עכ"ל פי' שהכ"מ רוצה ליישב הא שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' מאכלות אסורות ה' ב) אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד, ע"כ כתב הכ"מ דהא שכתב ואחת משום כזית מנבילת הטמאים, ומה שתמה הלח"מ, מה לאו דשרץ טמא תו איכא, וע"כ איפשר לומר דלדעת הירושלמי דההתראות מחלקות אם אכל שני שיעורים, וא"כ הי' איפשר לומר דהוי כב' שיעורים הא' משום ברי' והא' משום כזית, והכי איתא בירושלמי (פ"ו דנזיר) אכל מן הריסוסין כזית ונמלה חייב שתים (פי' משום ברי' ומשום כזית), (והא דחייב חמש לא נחית להכי) אין כיני (פי' אם כן הוא) אכל מן הריסוסין פחות מכזית והשלים להם נמלה חייב שתים אין כיני (פי' א"כ הוא) אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים (פי' אף דבנמלה עצמה אם יש בה כזית חייב שתים) ומשמע מהירושלמי דהכל משום שרץ אלא דנחשב כשתים משום ברי' ומשום כזית והראי' דהא אמר שם בירושלמי אף בצירופי נזיר כן אכל מן הצירופין ויש בהם כזית חייב, אכל מן הצירופין כזית וענבה חייב שתים אין כיני (פי' א"כ) אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים (פי' משום ברי' דלדעת הירושלמי הוי הענבה ברי') והא' משום כזית והתם חד איסור היא אלמא דלדעת הירושלמי חייב שתים משום כזית ומשום ברי' כמו אם הי' אוכל שני זיתים, והירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל אם מתרין בו בתחילה על השיעורים חייב על כל שיעור, כמו שהבאתי הירושלמי (פ"ו דנזיר) אמר לו תהא יודע אם תשתה את כולה ויש בה עשרה זיתים ותתחייב י' מלקות מקבל התריי' בדעת הזאת, וע"כ סובר נמי לענין ברי' וכזית ואפי' האי ברי' גופא מצטרף לכזית, וע"כ איפשר דהרמב"ם סמך את עצמו על הירושלמי דאפי' אי הוה איסור א' עכ"ז ההתראות מחלקות, א"כ הי' איפשר לומר דבתמורה נמי מיירי ע"י התראות מחלקות, אך כבר ביארתי דאם הי' התראה מיוחדת לא הי' הש"ס מסתפק דכיון שהתרו בו מוכח דלאיסורא קא מכוון, אלא ודאי דאפי' לא התרו, והטעם משום דהגופין מחולקין וכמו שביארתי:

ואגב ראיתי להביא מה שראיתי להק"ע בירושלמי (פ"ב דנזיר) אילין קדשי מזבח שקדם הקדישן את מומן (כצ"ל) (וכבר הארכתי בפירושו של הירושלמי הזה בספרי נ"י (ס' א) והשגתי שם על הק"ע והפ"מ) ואמר ה"ז תחת זו בא להקריב תמימה אומרים לו לדמים קדשה, בא לוכל בעל מום, אומרים לו לתמורה קדשה וכתב הק"ע וזה לשונו אך הא דמסיק שם הי' לפלוני ב' בהמות חולין תמימות וג' הקדש, וא' מהם בעלת מום ואמר הרי אלו תחת אלו דתמימה תחת בעלת מום לאחולי דלא שביק התירא ועביד איסורא, וכן פסק הרמב"ם, קשה כיון דבהמה דתמימק דחולין נכנסת תחת הקדש לבדק הבית, א"כ אף בחילול עביד איסורא דהא קייל"ן המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה, וכן פסק הרמב"ם פה' מה' ערכין שזהי לאו הבא מכלל עשה, ויש לומר דדווקא המקדיש הוא דחייב אבל המחלל פטור ואין טעם לחלק כו' ולדעת האומרים ל"ת חמורה מן העשה ניחא קצת עכ"ל, פי' וא"כ אעפ"י דהמחלל נמי עובר בעשה, אבל מ"מ לענין תמורה הוא לאו ונראה לי שטעה בזה, דלפי דבריו הא דאיתא ברמב"ם שאם כונתו לאחולי היינו לבדק הבית, וזה אינו דלאחולי היינו שהתמימה נכנס לקרבן תחת הבעל מום, וכמו דאמרינן פ"ק דתמורה (דף ט) בעי ר' אבין לר' יוחנן דאמר אין ממירין וחוזרין וממירין הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחיללו על אחר מהו שיחזור וימיר, אמר אביי הא קא מיבעי לי' כו' אי גוף אחר באותה קדושה כו' אלמא דלאביי גופא אם הומם וחיללו על אחר קדוש השני באותה קדושה, וכן אמרינן התם בעי ר' אבין הפריש אשם להתכפר בו והומם כו' מהו שיוסיף עליו חומש כו' אי שני גופין וקדושה א' קא מיבעי לי' תיבעי לי' בלא נתכפר באחר אלא הומם הראשון וחיללו והוסיף עליו חומש כו' וכי אמר ר' יהושע הקדש שני אינו מוסיף בה חומש כגון מתפיס בעל מום לבדק הבית וחיללה בבעל מום אחר דהאי לא מחדש בה מידי, אבל הכא דמתפיס תם בבעל מום דהא חזי למזבח הקדש שני קרינן בי' דההוא קמא לא חזי אלא לדמי, והאי חזי למזבח, וקדושה חדשה היא, אלמא דאם מחללין תמימה על בעלת מום, התמימה עומדת להקרבה, ובמ"א הארכתי בזה הרבה:

והכי משמע נמי בפ"ק דר"ה (דף ה') אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהומם בתוך הרגל וחיללו ועבר עליו הרגל, אלמא דאם מחלל על בעל מום, הוא עצמו קרב לגבי מזבח, והכי משמע ברמב"ם (פי"ד מה' מעשה הקרבנות ה' י"ד) הקדיש בהמה למזבח ועבר' עלי' שני רגלים ונפל בה מום ופדאה ע"ג בהמה אחרת אינו עובר עלי' בל"ת עד שיעברו על האחרת ב' רגלים, וכן ביומא (דף ס"ג) רבינא אמר כגון שהומם וחיללו על אחר, אלמא דאם מחלל על אחר נעשה אותו אחר מה שהי' ראוי לראשון להיות וכן אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ו) רבא אמר לא נצרכא אלא כגון שהומם בו ביום וחיללו על חבירו עיי"ש בתוס' והא שאומר בירושלמי (שם) אהן תחת משמש לשון חילול ולשון תמורה מי שקדם הקדישן את מומן ה"ז תחת זו בא להקריב תמימה אומרים לו לדמים קדשה פי' התמימה השני', בא לוכל בעל מום אומרים לו לתמורה קדשה, וכמו שביארתי בספרי נ"י (ס' א) פי' שבא לוכל בעל מום דהיינו ההקדש הראשון שנעשה בעל מום אומרים לו לתמורה קדשה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, היינו מקודם דאסיק דלא שביק אינש התירא ועביד איסורא, אבל לבסוף דמסיק אר"י ב"א מכוין שהוא יודע שכל המימר לוקה אף הוא לא עלתה על דעתו להמיר נפשט הספק הראשון ג"כ דודאי כוונתו לקדשי מזבח]:

עכ"פ הרי נתבאר שבתמורה לקי על כל בהמה ובהמה, וא"כ קשה דהא איפשר להמיר בב"ד, ואעפ"כ אמרינן דגופים מחולקים, ע"כ נראה לי לומר כמו שכתב הריא"ז דבבהמות בע"ח נמי אמרינן גופים מחולקים, וע"כ אם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש חלב מה בהמות או ששתה דם הקזה מה' בהמות בהעלם א' חייב על כל א' וא', והא דאמרינן בכריתות (דף ט"ו) דאם שחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת, וכן פסק הרמב"ם, איפשר לומר משום דשחוטי חוץ עיקר הלאו לא נגמר אלא בגמר שחיטה, וכמו דאמרינן בחולין (דף כ"ט) אמר ר"ש ב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף, ואפי' לר' יוחנן דאמר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ה"מ אם נגמר בהכשר בסוף, וכמו שכתבו התוס' במה שהקשו מחולין (דף מא) לשיטתם שכתבו דאפי' בבהמה בסימן א' מתחייב ותירצו דהא דמחייב בסימן א' הכא היינו משום דגמר השני בפנים אבל התם מכיון שנאסרה בסימן ראשון לא חשוב סימן שני אלא כחתך עפר בעלמא כו' עיי"ש, אבל עכ"פ בבעלי חיים אמרינן דגופין מחולקים, ועיין בחולין (דף פ"א) ע"כ שאל ר"ע מר"א אם שבתות כגופין דמי' לענין שכל שבת נחשב בפני עצמו, פי' אם הטעם דאמרינן דגופין מחולקים הוא מפני שגרם להם הרבה חטאות, וע"כ בשבת אפי' אם נאמר דשבתות כגופין דמי' אעפ"כ לא שייך גבי שבתות שהוא גרם להם כמו דאמרינן בכריתות (דף ט"ו) ע"ז הביא ראי' מנדה מה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה כו' אמר לו שמנדות אין ראי' שבנדות הוא גרם להם חטאות הרבה, וע"כ הביא ראי' מקטנות, וע"ז השיב שאעפ"י שאין בהם עכשיו יש בה לאחר זמן, וע"כ הביא ראי' מבהמה שלא שייך בה אזהרה ולא חטאות הרבה ואעפ"כ אמרינן דחייב על כל בהמה ובהמה, וכן בשבת נמי גופין מחולקין, וע"ז אמר לו השבת כבהמה, וכשם שבבהמה גופין מחולקים הכא נמי בשבת, וכמו דאמרינן בגמ' שם אמר רבה מסתברא שגגת שבת וזדון מלאכה פשיטא לי' דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק וזדון שבת ושגגות מלאכות הוא דבעי מיני' אי כגופו דמי' ולא קבל מני' כו':

והנה אפי' אי אמרינן דשבתות כגופין דמי, זהו דווקא בזדון שבת ושגגת מלאכות וע"כ כיון דשבתות כגופין דמי, ה"ל כשני מלאכות שאינן דומות זו לזו כגון זרע וקצר, ואע"ג דעשה מלאכה אחת, אך לענין זה מועיל הא דשבתות כגופין, אבל בשגגת שבת ליכא למימר דשבתות כגופין דמי, דבשגגת שבת אפי' במלאכות שאינם דומות נמי אינו חייב אלא אחת, (ובזה נראה לי ליישב מה דאמרינן בכריתות (דף ט') בעי מיני' ר' חנינא מורנאה מר' יוחנן הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת מהו חייב על כל אחת ואחת, או אינו חייב אלא אחת, א"ל חייב על כל אחת ואחת, ומ"ש מחמש העלמות בשפחה אחת, א"ל אין שפחה אחת גופין מחולקין ה' שפחות גופין מחולקין ומכלן דגבי שפחה גופין מחולקין, א"ל לאי אמרת גבי עריות ואשה לחלק על כל אשה ואשה גבי שפח נמי כתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה, וכתבו התוס' תימא דהכא בעינא לחלק אע"ג דגופין מחולקים, והתם בחולין (דף פ"ב) לא תשחטו ביום א', משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח"כ שחט בכ' משום דגופין מחולקים, אע"ג דליכא קרא, וכן לקטן פ' אמרו לו (דף י"ז) דאמרו שבתות כגופן דעי' עכ"ל, ולי נראה דהא דאמרינן שבתות כגופין דמי היינו דווקא בשגגות מלאכות, וע"כ כיון שבשגגות מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה ה"ל שבתות כגופין, וה"ל כשינוי מלאכות, וכן באותו ואיא בנו אם הי' ע"י התראות מחולקות הי' חייב מחמת התראות וע"כ מהני הא דגופין מחולקים לחייב על כל א' וא', משא"כ הבא על חמש שפחות חרופות איך נאמר דגופין מחולקים והלא בא על שפחה א' בה' העלמות, אין ההעלמות מחולקים, וא"כ איך כאמר דע"י גופים יהי' יותר מחמש העלמות בשפחה א', וע"כ בעינן קרא, אבל היכא שהעלמות מחולקות בגוף א', ע"כ אמרינן דגופין מחולקים אפי' בהעלם א', והכא בעי קרא משום דבגוף א' אין העלמוח מחולקות. [וגם לא שייך משום שהוא גרם להם, דהא גבה ליכא קרבן כמו דאמרינן בכריתות (דף י')]:

ובזה יתבאר הא דאמרינן בשבת (דף ס"ח) וחייב על הדם אחת ועל החלב א' כו' והקשו התוס' על הא דאמר וחייב על הדם א', ואע"ג דמילתא דפשיטא היא דאכל מה שאכל דם אינו חייב אלא א' כיון שאין בדם חילוק איסור כמו שיש בשבת חילוק מלאכות, וכל אדם נמי בלא תינוק שנשבה אינו חייב אלא א', ולפי מה שביארתי איפשר לומר כמו שכתב הריא"ז דבבהמות בע"ח נמי אמרינן גופים מחולקין, ואם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש חלב מה' בהמות, או ששתה דם הקזה מה' בהמות שחייב על כל א' וא', אבל בתינוק שנשבה אינו חייב אלא א', [ומה שכתבו התוס' ק"ק דהא ר"ע איירי בה, ור"ע לא קיבלה בכריתות (דף טו) בהא דתמחויים מחלקים],

אך אעפ"כ קשה לי על מה שכתב הרמב"ם שהשוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' חייב על כל אחת וא דמ"ש מהא דחולין (ד' פ"ב) שחט פרה ואח"כ שחט שני בני' סופג שמונים, אלמא דלא אמרינן החילוק שבשחיטה הוי כמי דלא הוי בע"ח, דאי אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף, א"כ עיקר החיוב אינו אלא בגמר שחיטה, ואי אמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, אעפ"כ כיון דאמרינן בחולין (ד' פ"ט) דאם נתקלקלה שחיטה לא הוי שחיטה מעיקרא וע"כ הוי כשחוטין ואינם גופים מחולקים דא"כ אמאי פסק הרמב"ם (פ"ב מה שחיטה ה' י"ב) דהשוחט פרה ואח"כ שחט שני בני' לוקה שתי מלקיות, אלמא דאפי' בשחיטה הוי כמו בע"ח ואמרינן דהוי גופים מחולקים, וא"כ אמאי פסק (בפ"ו מה' שגגות ה' ב') שהשוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א', ומה שכתב המ"ל שם כתב ריא"ז דגם בבהמה אמרינן גופין מחולקים בבע"ח, ואם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש חלב כו' חייב על כל א' וא', וכתב המ"ל וקשי' לי משוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' שאינו חייב אלא א' עכ"ל, וזה לא קשה מידי דאיפשר לומר דאזלינן בתר גמר השחיטה והוי כשחוטין ולא אמרינן גופין מחולקים אלא בבע"ח, אך קשה מהא שהקשתי מהך דהשוחט פרה ואח"כ שחט שני בני' סופג שמונים, ודוחק לחלק דהתם בחולין לענין מלקות הוי התראה מחיים, וע"כ אמרינן דגופין מחולקים, משא"כ בהא דשחוטי חוץ דהוי לענין חטאת ואזלינן בתר ידיעה וידיעה הי' לאחר שחיטה ע"כ לא אמרינן דהוי כגופין מחולקים, ועוד דהא אמרינן בכתובות (דף מה) דת"ק סובר דאזלינן בתר חטא ולא בתר ידיעה, וכן פסק הרמב"ם, וע"כ נראה לי, ליישב דעת הרמב"ם והוא שהרמב"ם סובר להלכה דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וכמו שכתב הפמ"ג בספ' ר"י בחולין (דף כ"ט) והביא ראי' מפ"ד ה' שחיטה (ה' י"ג) שכתב ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכן בפ"א מה' פהמ"ק שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף עיי"ש מה שתמה על היש"ש, וע"כ נראה לי דמה שפסק דבאותו ואת בנו מתחייב שתים הוא משום תחילת השחיטה, ובתחילת השחיטה הוי כשאר בע"ח דאמרינן דגופין מחולקים, אבל לענין חטאת בשחוטי חוץ כיון דשוחט הכל בהעלם א', ועל סוף השחיטה אינו מחוייב על ה' זבחים רק חטאת א', ע"כ ממילא גורר לתחילת השחיטה נמי, וכמו דאמרינן בשבת (דף ע') אמר רבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגות מלאכות ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגות מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה אבל נודע לו כו' אביי אמר טחינה נמי גוררת טחינה שם טחינה א' הוא וכן פסק הרמב"ם (פ"ז מה' שגגות) וע"ש בלח"מ עכ"פ הכא כיון שנודע לו כא', ועל סוף השחיטה נפטר על כולם בחטאת א' והסוף השחיטה עם תחילת השחיטה הי' בהעלם א', ואינם חלוקים לחטאות ממילא נגרר תחילת השחיטה עם סוף להיות נפטר על כולם בחטאת א' ואזלינן בתר סוף, ולא הוי כבע"ח דגופין מחולקים, ועיין תוס' שם מה שכתבו בשם הרשב"ם ודו"ק:

והנה בזה שביארתי דשבתות כגופין דמי בזה כראה לי ליישב מה שהקשה השעה"מ על הראב"ד פי"א מה' איסורי ביאה, וזה לשונו וכתב הריטב"א דהראב"ד פי' דלעולם קדם איסור נבילה ליוה"כ, דאין דנין בענין זו בחתיכה עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה, והאי משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבילה, ואע"ג דעדיין לא מתה זו האיכא כמה נבילות בעלמא דמיחסר בהו, ולא חל עלי' איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא הי' שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו, וק"ל מסוגי' דשמעתין דקידושין (דף ע"ז) דאמריכן דאלמנה ונעשית גרושה ה"ל איסור מוסיף, דאלמנה מותרת לכהן הדיוט, נתגרשה מיגו דאיתוסף כו', ואם איתא הרי איסור גרושה קדים, דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושה דעלמא מדין כהן הדיוט, ואיסור דאלמנה לא חייל אלא משעה שנעשה כה"ג, וכיון שכן ה"ל לומר דאינו חייב משום אלמנה, וליכא למימר דאיירי בשמינוהו לכה"ג משעה שהביא ב' שערות דכגון דא ה"ל לפרש, ובר מן דין קשה דהיכי קתני בברייתא דאם זינתה ונתחללה אינו חייב אלא אחת הא ה"ל לחייבו משום גרושה וחללה ג"כ, דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות וחללות דעלמא וצ"ע:

ותו קשה על הראב"ד שהא דגרסינן פ' ג"ה (דף קא) דשוגג ועשה מלאכה בשבת ויוה"כ חשוב איסור בת א' וחייב ב', ולדעת הראב"ד הא איסור שבת קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בשבת קודם שיבוא שם יוה"כ עלי' וכההיא דנבילה ממש וליכא למימר דהתם ודאי מיירי כשהביא ב' שערות בשבת והוא יוה"כ כו' עיי"ש, וע"כ נראה דלא למשוי להראב"ד כטועה בכמה מקומות בסוגי' הש"ס דהראב"ד לא אמר אלא בנבילה דלא הוי גופים מחולקים, וע"כ כל הנבילות הוי כחדא ולא משגיחין שיחול דווקא בחתיכה זו, אבל בבע"ח דגופין מחולקין, וכן בשבת דהוי גופין מחולקים, לא אמרינן כיון שנעשה גדול בשבת זו חל עלי' איסור שבתות של כל השנה, כיון דשבתות כגופין דעי, ואין שבת זה שייך לשבת השני, וכל שבת חלוק בפני עצמו וכמו שאבאר לקמן לא אמרינן דכיון שחל עלי' שבת זה חיילי כולם עלי' וכן לענין אלמנה וגרושה, [דאלו"ה תקשה להראב"ד מסוגי' דיבמות (דף ל"ג) מהא דאשת איש דקאמר דשוינהו שליח כו' ע"ש ודו"ק, אך אעפ"כ תקשה עלי' מכמה סוגי' בש"ס מהא דחולין (דף פט) דאמרינן התם אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקא סבר נוהג בשלי' וקא סבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדי הדדי קא אתו, אבל אי לאו"ה לא חייל איסור מוקדשים על גיד, ואמאי לא ניחא דאתי בב"א משעה שנעשה גדול, אך איפשר לומר דלענין מעילה פסק הרמב"ם דאפי' תמחויים מחולקים ומכש"כ בזבחים רבים דגופין מחולקים עיי"ש, וא"כ כיון דהוי גופים מחולקים ע"כ לא אמרינן דחל בב"א, אך מסוף הסוגי' שם יש קצת סתירה]:

גם לכאורה תקשה מהא דכריתות (דף כ"ג) דר"ש סבר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין, ולדעת הראב"ד הוי בת אחת משעה שנעשה גדול, ואיפשר ג"כ לומר דר"ש לטעמי' בכריתות (דף ט"ו) א"ר שמעון לא כך שאלו ר' עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם א' מהו חייב אחת על כולן, או חייב על כל א' וא', וכתבו התוס' רי"ד בקידושין (דף ע"ז) וכתב שם, וזה לשונו ולא מצאתי חילוק חטאות בשחוטין אלא באוכל נותר מה' זבחים בהעלם א' דהוא פלוגתא דתנאי פ' אמרו לו (דף טו), ונראה לי מאן דמחייב על כל א' וא' דווקא בזבחים קא מיחייב משום דחשיבי, וחשיבי לי' גופין מחולקים, אבל אכל חלב מחמשה בהמות מודה דאינו חייב אלא אחת. עיי"ש עכ"ל, וע"כ כיון דס"ל לר"ש דבזבחים לענין נותר הוי כגופין מחולקים משום דקדשים חשיבי, ע"כ אומר ר"ש דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין משום דלא אמרינן דחיילי בב"א, (או איפשר לומר דלא הי' בשעה שנעשה גדול פיגול ונותר), וכן הא דאמר התם בכריתות (דף כג) דבקדשים שמעינן לרבי דאמר דאיסור חל על איסור דהא איסור מעילה קל הוא מיתה ואיסור קדשים איסור חמור כרת ואתי איסור מיתה חייל על איסור כרת, ולא אמרינן דהוי בת אחת משנעשה גדול וחל עלי' מעילה מיד, ואיפשר לומר כמו שביארתי תחילה דלענין מעילה אפי' שחוטין הוי נמי גופין מחולקים וכמו שפסק הרמב"ם דתמחויים מחולקים לענין מעילה, וה' זבחים עדיף מה' תמחויים, וכמו דאמרינן שם בכריתות (דף טו) א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויים בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' משום מעילה, ורואה אני שהדברים ק"ו, וכיון שפסק הרמב"ם דבמעילה משום שעשה המאכיל כאוכל כו' ע"כ תמחויים מחלקים, א"כ בזבחים שחוטים נמי גופים מחולקים, וכל היכא דגופים מחולקים לא אמרינן דלא משגחינן בחתיכה זו, וכמו שביארתי, וכמו דאמרינן להדי' בסנהדרין (דף פא) אמר ר"א ב"א לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו לידון נמי אאיסור א"א, דהא א"ר אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף, א"כ משמע דאשת איש הוי מוסיף על חמותו, ולדעת הראב"ד חל עליו איסור א"א משעה שנעשה גדול, וחמותו כיון שלא נשא עדיין בתה לא הי' עלי' שם חמותו. א"כ הוא בהיפוך דא"א קדים, אלא ודאי דכל היכא דהוי גופין מחולקים רואים דווקא על חלות האיסור באשה עצמה וכמו שביארתי, אלא דעדיין תקשה עלי' מהא דחולין (דף קא) מהא דהאוכל ג"ה של נבילה דחכמים אומרים דאינו חייב אלא אחת משים דלא חל נבילה על איסור גיד דקדים, ולדעת הראב"ד הוי ב"א משעה שנעשה גדול נאסר בכל הנבילות, וכן מהא דחולין (דף ק"ג) בענין אכל חלב מן החי מן הטריפה, וכן מהא דחולין (דף קיג):

וע"כ נראה לי דבזה עודה הראב"ד דהיכא. דבשעה שנעשה גדול חלו עלי' האיסורים, ע"כ אזלינן בתר האיסור שקל תחילה על החפץ, וכיון שחל תחילה איסור א' על החפץ ע"כ אינו חל אח"כ האיסור השני, רק דבהא סובר הראב"ד דאם בשעה שנעשה גדול לא הי' איסור השני בעולם כגון נבילה ויוה"כ דלא הי' עדיין יוה"כ בעולם, ע"כ אפמרינן דאיסור נבילה חל תחילה ושוב לא חל עלה איסור יוה"כ, דכיון דבשעה שנעשה גדול חל עלי' איסור נבילה, ע"כ אפי' לא נתנבלה אז הנבילה ההיא אעפ"כ חל עליו איסור נבילות מקודם ושוב לא חל עלה יוה"כ, אבל אם בשעה שנעשה גדול חל עלי' שני איסורין בב"א, בודאי אזלינן בתר האיסור שחל על החפץ גופה תחילה דאל"כ לשיטת הראב"ד הוי כל האיסורים בב"א, ובזה יתיישב כל הקושיות שהקשיתי על הראב"ד]:

ומעתה צריך לבאר דמ"ט שבתות כגופין דמי, ואיזה התחלקות ביניהם דלכאורה יום השבת הוא רק שלילת המלאכה, וא"כ כל השבתות שוין בשלמא לדברי ר"ש בכריתות (דף ט"ו) שאמר ששאלו ר' עקיבא לר' אליעזר באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם א' מהו, והשיב ר' יהושע דאמרינן דהוי גופין מחולקים וכבר הבאתי לעיל מה שכתבו התוס' דזבחים משום דהוי קודש וחשיבי ע"כ הוי גופין מחולקים אפי' בשחוטים נמי, וא"כ איפשר לומר דשבת נמי הוי קודש, וע"כ חשוב וצריך שמירה לכל שבת ושבת דהוי כמו גופין מחולקים וע"כ חייב חטאת על כל שבת ושבת, וכמו דאמרינן בשבת (דף סט) אדרבא איפכא מסתברא ושמרו ב"י את השבת שמירה א' לכל שבת ושבת, ואת שבתותי תשמורו שמירה א' לשבתות הרבה, ובזה יתבאר הכתובים (תשא לא) ואתה דבר. אל ב"י לאמור אך את שבתותי תשמורו שזהו שמירה א' לשבתות הרבה, ואח"כ אומר ושמרתם את השבת פי' שמירה לכל שבת ושבת כי קודש היא מחללי' מות יומת. פי' כיון שהוי קודש ע"ה הוי גופין מחולקים, ואיפשר לבאר בדרך דרוש מחללי' מות יומת. ואטו בתרי קטלי קטלת לי', ועיין בשבת (דף ע') אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג, והתם קאמרינן דחייב על כל מלאכה ומלאכה, וכיון שהפי' הוא לענין קרבן איפשר לומר דקאמר ושמרתם את השבת כי קודש היא וע"כ כל שבת נבדל מחבירו, וע"ז אומר מחללי' מות יומת היינו לענין קרבן שמחויב על כל א' וא':

ואיפשר לפרש המדרש של קהלת שהתחלנו בשבת מאי אית לך מחללי' מות יומת הדא אמרה במזיד, אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר, פי' לענין שחייב על כל שבת ושבת, והטעם משום דהוי קודש, ע"כ אומר א"ר ברכי' כיון שראה אדה"ר שבתו של שבת שהחוטא בו מביא קרבן ומתכפר פי' איך שמוכח מהא דמחללי' מות יומת שצריך קרבן וכפרה על שבת ושבת, והטעם הוא מפני דהוי קודש, א"כ אמר מזמור שיר ליום השבת, פי' דכל יום שבת חשוב לשבת בפני עצמו וימים של שבת כגופין דמי מחמת החשיבות:

אך זהו דווקא אליבא דר"ש, אבל לדעת הרמב"ם שפוסק דאפי' גבי נותר לא אמרינן גופין מחולקים, דלא אמרינן גופים מחולקים רק בבע"ח, וא"כ מ"ט אמרינן גבי שבתות דהוי גופים מחולקים, ע"כ נראה לי דהטעם דבע"ח הוי גופים מחולקים משום דכל שיש בו צורה וחיות נבדל א' מחבירו, וע"כ באדם ודאי דאמרינן גופים מחולקים כמו דאמרינן בקידושין (דף עג) וכמו דאיתא ברמב"ם דבאדם מפני שיש לכל א' צורה ודעת מיוחדת ע"כ המה מובדלים, רק שהוכחתי דאפי' בבהמה נמי אמרינן גופים מחולקים כמו שביארתי, [ותמיהני על השעה"מ ה' איסורי ביאה שכתב שם על התוס' דסנהדרין שמחולקים על התוס' רי"ד דאמרינן גופים מחולקים אפי' בבע"ח, דאדרבא מהתוס' דכריתות (דף מ') משמע שסוברים כהתוס' רי"ד דאפי' בבע"ח גופים מחולקים וכמו שכתבו בד"ה והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה תימא דהכא בעינא לחלק אע"ג דגופים מחולקים, והתם בחולין לדף מב) לא תשחטו משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח"כ שחט בני' משום דגופים מחולקים אע"ג דליכא קרא, וכן לקמן פ' אמרו לו (דף יז) דאמרינן שבתות כגופים דמי עכ"ל משמע דסבירא להו דאפי' בבע"ח גופים מחולקים וכבר ביארתי לעיל בארוכה ותירצתי קושי' התוס'] וע"כ בבע"ח הוי גופים מחולקים משום שבדבר שיש בו חיות נבדל כל א' מחבירו, משא"כ בענינים דוממים משום דההבדל הוא ע"י הצורה וע"כ בשבת שצריך לענגו ולהרגיש בו התענוג והנשמה יתיר', ע"כ הוי גופין מחולקים, וכל שבת הוא בפני עצמו, שיום השבת הוא ענין נפשי ורוחני וכמו שהביא הרא"ש המדרש פ"ק דכתובות דשבת חשיבא כפנים חדשות דאמר במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן, וכמו דאמרינן בשבת (דף קיט) ר"נ ב"י מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו ואיכא דאמרי ר' אמי ור' אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי אמרי אילו איקלע לן ר' יוחנן מי לא מכתיפנא קמי', ופירש"י כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו וע"כ כתיב ושמרו ב"י את השבת, היינו שמירה לכל שבת ושבת,

וע"כ איתא במדרש ששבת שאל לכולם נתת בן זוג ליום ראשון יום ב' ולשלישי יום ד' כו' אבל לי לא נתת בן זןג וע"כ השיב הקב"ה כנ"י יהי' בן זוגך, והענין שכל הימים יש להם בן זוג מפני שהם משתוים יום א' לחבירו וכמו דאיתא פ"ק דנזיר (דף ז') רבה אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזי, גבי יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום א' התם לא דמפסקי מהדדי הוא מאי קאמר יממא ולילי' חד יומא הוא ולעולם לא מפסקי מהדדי, ופי' התוס' דכל הימים נוגעים זה בזה, והא דקאמר ויהי ערב ויהי בוקר, היינו לענין שבת ויו"ט דהערב שייך להבוקר, וא"כ הזמן א' הוא, אבל שבת מובדל, ואע"ג דאמרינן שם דהזמן א' הוא היינו לענין הזמן גופא, אבל לענין שמירת יום השבת הוא נבדל משאר ימים, וכמו דכתיב (תהלים קל"ט) ימים יוצרו ולו א' בהם ופירש"י שברא הזמן ובירר לחלקו את יום השבת וזהו שהוא מיוחד משאר הימים, וע"כ שאל שבת מפני מה אין לי בן זוג וכמו שביארתי שאפי' השבתות עצמם הם כגופים מחולקים מפני שהוא דבר שיש בו חיות ונשמה יתירה, ע"ז השיב לו שכנ"י יהי' בן זוגך שאם הי' השבת רק שלילת המעשה בלבד, ע"כ הי' כל השבתות ענין א', אבל מחמת שניתנה בו נשמה יתיר' ע"כ הוי כמו שיש בו חיות ונפש, ע"כ הוא נפרד משאר הימים. (ובזה יתבאר מה ששאל טרונסרופס לר"ע בסנהדרין (דף ס"ה) שאמר לו מה יום מיומים, וכמו שביארתי בע"א דאמרינן בביצה (דף ט"ז) דנשמה יתיר' לא אודעינוהו, וע"כ שאל לו מה יום מיומים (פי' שאתם אומרים שהוא מובדל משאר הימים' והוא ענין מיוחד ואינו מחובר לשאר הימים) וע"ז השיב לו מה גבר מגוברין פי' למה הוא נבחר להיות שר מכל האנשים, והטעם משום שיש לו ענין נבדל ודעת וצורה מיוחדת, משא"כ בשאר האנשים, וע"כ נבחר להיות שר, וע"ז אפר לו שאינו חלוק משאר הבריות אלא דמרי צבי וע"ז השיב לו נמי דמרי צבי] וע"כ אמרינן בשבת (דף קיח) א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, דהיינו שתי שבתות שכל שבת הוא שמירה בפני עצמו מיד נגאלים:

וע"כ אחיי ורעיי כיון שביארנו שצריך שמירה לכל שבת ושבת, ושבתות כגופין דמי וע"כ מתחייב חטאת על כל שבת ואפי' בשגגת שבת וזדון מלאכות אמרינן בכריתות (דף ט"ז) דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק וכמו שכתבו התוס' בשבת (דף ס"ז) דאפי' לא נודע לו בנתיים אעפ"כ הימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק דגזירת הכתוב הוא שתהא שמירה לכל שבת, מעתה נחפשה דרכינו ונחקורה משבתות של כל השנה, כמה חילולים יש בכל שבת ושבת, וכמה שבותין וכמה ענינים שאינם ידועים להעולם, עד שקרוב לידי מלאכה דאורייתא וחוששני להם מחטאת. וכמו דאיתא במדרש מגילת אסתר בימים ההם זה א' מן המקומות שהי' מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה שהי' אומרים לפניו רבש"ע ביהמ"ק חרב כו' זה יושב ועושה מרזיחין, אמר להם תנו ימים כנגד ימים, הדא הוא דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת, פי' שאמרו שהגיע הזמן של שבעים שנה שצריך שיהי' ביהמ"ק על מכונו, ע"ז אמר תנו ימים כנגד ימים, פי' שאתם חושבים שמאחר שהם שוגגים הוי חילול שבת של כל הימים נחשב ליום א', ע"ז אמר חנו ימים כנגד ימים שכל ימי שבת הוא חטא מיוחד ושבתות כגופין דמי, וע"ז אומר בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערימות ועומסים על החמורים כו' וא"כ כל יום נחשב בפני עצמו, וכמה חילולי שבת יש שכל שבת נחשב בפני עצמו, וע"ז אמר ר"ב אמר רב אלא וי הי' אותם הימים כו' ההם הה לאותם הימים המד"א הילילו הה ליום, אמר ר' יצחק נהי' לאותם הימים המד"א ונהה נהי פי' שדורשים תיבות ההם, והענין על שהימים מחולקים שבכל מקום הזמן הוא א' וכמו שהבאתי מהא דפ"ק דנזיר (דף ז) דלא מפסקי מהדדי, וע"כ הי' יכול לומר בעת ההיא ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת, אך הי' משמע שהזמן א' הוא, אבל באמת שבתות כגופים דמי וכל יום שבת הוא שמירה בפני עצמו, וע"ז אומר בימים ההמה להורות שהמה מפורדים וכל יום שבת הוא בפני עצמו, ע"ז אמר ווי לאותם הימים הה לאותם הימים נהי לאותם הימים:

ע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך לעשות תשובה בשבת זו על כל החטאים ובפרט על חילול שבת, וכמו דאיתא במדרש (פ' ויקרא) ד"א נפש כי תחטא גם בלא דעת נפש לא טוב רבינא בר אבינא אמר משל לאורח שהי' רגיל לבוא עם הנץ החמה ושכח ושימש מטתי קודם נץ החמה בלא ידע בלא טוב, ואלו ידע ושימיש עאכ"ו, ולא עוד אלא ואץ ברגלים חוטא, ר' יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב משל לא' שהי' לפניו שתי חנויות א' מוכרת בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה ושכח ולקט מזו שמוכרת בשר נבילה בלא ידע בלא טוב ואלו ידע ולקח עאכו"כ, ולא עוד אלא ואץ ברגלים חוטא, ר' יוחנן פתר קרי' לענין שבת הי' לפניו שני שבילין א' שפוי וא' מלא קוצים וצרורות ושכח והלך בזה שהי' מלא קוצים וצרורות בלא ידע בלא טוב, ועל אחת כמה וכמה אם ידע והלך ואץ ברגלים חוטא, ובפשיטות יש לבאר הא שהוסיף לענין שבת אם הי' לפניו שני שבילים וא' מלא קוצים, והיינו משום שלענין עריות ומאכלות אסורות הוא פשוט יותר שגם בלא דעת נפש לא טוב, שאעפ"י שעשאו בלא דעת אעפ"כ פוגם הנפש, וכש"כ אם עובר עבירה במזיד, אלא אפי' לענין שבת ג"כ אמרינן גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, וכמו דאמרינן בעירובין (דף ק') אסור לאדם שילך ע"ג עשבים בשבת משום שנאמר ואץ ברגלים חוטא עיי"ש, ואפי' לענין שבת גם בלא דעת נפש צא טוב כגון אם רוצה לילך לשביל שפוי והלך בשביל מלא קוצים גם בלא דעת נפש לא טוב, והוא עפ"י מאי דאמרינן בכריתות (דף יט) דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ואפי' חטאת נמי חייב, משא"כ בשבת דפטור מתעסק משום דליכא הנאה בזה, ע"ז אומר גם בלא דעת נפש לא טוב, וכמו שביארתי בספרי ע"י (ס' ב) דאפי' מתעסק בשבת נמי יש איסורא דאורייתא עיי"ש, וע"ז אומר דאפי' בשבת דפטור מתעסק מחטאת, אעפ"כ גם בלא דעת נפש לא טוב:

והנה בתשובות הגאון רע"א (ס' קעד) מפלפל בזה בחל בשבת שלא בזמנו אם נימר דכיון דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, וע"כ צריך לחזור ולהטיף ד"ב, [ובמ"א הארכתי בזה במה שכתב הרמב"ם (פ"ו מה' בכורות) ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, לפיכך אינו לוקה כמוכר קרמי כהנים שלא קנה לוקח כו' כמו שיתבאר במקומו עכ"ל אלמא דפסק כאביי וקשה לי מהרמב"ם (פ"ב מה' יבום וחליצה) היבמה קודם שיבוא עלי' יבמה או קודם שיחלוץ לה הרי היא אסורה להנשא לזר שנאמר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר, ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא ומוציאה בגט עכ"ל, והנה מה שכתב ומוציאה בגט הוא רק מחמת ספק וכן כתב (פ"ד מה' אישות ה' יד) המקדש אחת כו' חוץ מיבמה שנתקדשה לאחר שהיא מקודשת מספק נסתפק לחכמים אי קדושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או שאין קידושין תופסין בה כו' עכ"ל, וא"כ קשה דלמה הוא לוקה הא הוי ספק דילמא אין קידושין תופסין בה, וכיון דלא מהני א"כ אמאי לקי, וזה ודאי שאינו לוקה על ביאה לחודא אלא דווקא ע"י קידושין דהא לדעת הרמב"ם כל חייבי לאוין אינן לוקין רק ע"י קידושין, וכמו שכתב הרמב"ם נשאת לאחר ובעל, וכמו דכתיב לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר, גם קשה לי לכאורה על הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' נזירות (ה' כ"א) נזיר טהור שטימא א"ע כו' וכן אם נדר בביה"ק לוקה אף משום לא תאחר והוא מהגמ' דנזיר (דף ד') ואמאי נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והכא יתוקן העבירה ג"כ כיון שלא יהי' נזיר, ולפי מה שכתב הט"א בר"ה (דף כ"ח) בהא דשופר של עולה כו' דאם נאמר דלא מעל, א"כ לא עשה עבירה כלל כ"ע מודו דלא מהני, והכא אמאי יהי' נזיר, אך איפשר כיון שאין הלאו כתיב בעצם הדבר דהא התורה לא אמרה בפירוש שלא יזיר בביה"ק אלא שהנזיר לא יטמא, אלא שהעבירה הוא מחמת שלאחר שיהי' נזיר יעבור ע"כ לא אמרינן בזה כל מילתא דאמר רחמנא כו', והט"א לא כתב אלא לענין תקיעה בשופר של עולה דלא יבא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ועיין בנזיר (דף י"ט) נזיר והוא בביה"ק, ובפ"ק דנדרים (דף ד') כגון דנדר והוא בביה"ק עיי"ש ועדיין צ"ע גם קשה על הרמב"ם שכתב בס"א מה' חמורה הציבור והשותפין שהמירו לוקה אעפ"י שלא עשו מעשה מוכח מזה דאע"ג דלא מהני אפ"ה לקי, ובמ"א יתבאר ואין כאן מקום להאריך בזה]:

ולכאורה קשה טובא על תשובות רע"א דהא היא גמ' מפורשת בשבת (דף קלז) אמר רשב"א לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהי' לו ב' תינוקות א' למול בשבת וא' למול אחר שבת כו' על מה נחלקו על מי שהי' לו ב' תינוקות א' למול בע"ש וא' למול בשבת כו' שר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ושניהם לא למדוהו כו' ר"א סבר מה כו' אמר רחמנא לא תעביד, וכי עביד מיחייב ה"נ ל"ש, ור' יהושע כו' דלאו מצוה הכא מצוה, ומשמע שם הגמ' בהדי' דלאחר השבת בשבת הוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, אבל אם מל של ע"ש בשבת הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה. וא"כ מוכח דלא אמרינן דאי עביד לא מהני, אך מ"מ נראה לי דלא קשה מידי והוא עפ"י מה דאמרינן בכריתות (דף יט) א"ל רבא לר"נ והא תינוקות דכי מתעסק דמי ותנן מי שהי' לו ב' תינוקות א' למול בשבת וא' למול אחר שבת ושכח ומל שלאחר השבת בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר, עד כאן לא פטר ר' יהושע אלא משום דקא סבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור, אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפי' ר' יהושע מחייב, א"ל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה נמי חייב, וע"כ ניחא דכל הסוגי' בשבת (דף קלז) הוא אליבא דר"א ור"י דסברי דמקלקל בחבורה חייב, וע"כ סברי דמתעסק נמי חייב וא"כ אין פעולה ותיקון להעבירה דאפי' אם נימר דאי עביד לא מהני והוי כמו שלא עשה מצוה, אפ"ה חייב כיון דסברי דמקלקל בחבורה חייב מדסברי דמתעסק חייב, וכבר האריכו האחרונים בזה דהא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני היינו אם יהי' תיקון להעבירה, אבל אם לא יהי' תיקון להעבירה כ"ע מודו דלא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ לדידן דקייל"ן מקלקל בחבורה פטור וכן פסק הרמב"ם א"כ איפשר לומר דלא מהני ולא עביד מצוה כלל, וא"כ הוי מקלקל בחבורה ויפטור מחטאת וע"כ לא קשה מידי מסוגי' הגמ' דשבת (דף קל"ז).

אך אעפ"כ מה שהאריך שם בתשובה דאם נימא דצא עשה מצוה הוי מקלקל בחבורה ויפטר מחטאת כבר האריך בזה הש"א (ס' נ"ב) דאפי' אי אמרינן דמקלקל בחבורה פטור אפ"ה תיקן במילה מה שא"צ למולו אח"כ כמו דמוכח משבת (דף קלג), וכן מוכח מהרמב"ם שפסק דמקלקל בחבורה פטור ואפ"ה כתב דחייב ואפי' במל שלאחר השבת בשבת, והתיקון הוא מה שא"צ למולו אח"כ וכבר הארכתי בזה בספרי ע"י וספרי נ"י (ס' כה):

אך שקשה לי טובא על הרמב"ם שכתב (פ"ב מה' שגגות) כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשי' נעשית עבירה שחייבין עלי' כרת בשגגה ה"ז פטור מחטאת כו' וכן מי שהי' לו ב' תינוקות א' למול בשבת וא' למול בע"ש או בא' בשבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול א' מהם בשבת, משמע מהרמב"ם דהטעם משום דהוי טועה בדבר מצוה וזמנו בהול, וא"כ קשה דהא הרמב"ם פסק דמקלקל בחבורה פטור, וא"כ כיון דמקלקל בחבורה פטור, א"כ מתעסק נמי פטור, וא"כ למה לי משום טועה בדבר מצוה ועשה מצוה תיפוק לי' דמתעסק פטור מחטאת ובמ"א הארכתי בזה:.

ובזה יתבאר המדרש שאומר גם בלא דעת נפש לא טוב בהי' לפניו שני שבילין א' מלא קוצים וצרורות ושכח והלך בזה שהוא מלא קוצים וצרורות בלא ידע בלא טוב על אחת כמה וכמה אם ידע והלך ואץ ברגלים חוטא וריבותא קאמר דאפי' נתכוין לשביל אחר ואותו השביל הי' שפוי וא"כ הוי מתעסק אעפ"כ אינו פטור רק מחטאת, ואעפ"כ גם בלא דעת נפש לא טוב:

ומעתה כיון שבארתי שמה שאמרו שבתות כגופין דמי היינו משום שכל שיש לו צורה מיוחדת הוי כגוף אחר, וע"ז אומר כיון שראה אדה"ר כחו של תשובה, אמר מזמור שיר ליום השבת, שתשובה הוא ג"כ אעפ"י שהוא אדם א', אעפ"כ כיון שעושה תשובה ולובש צורה אחרת הוי כמו אדם אחר, וכמו שהאריך בזה הרמב"ם, וכמו דאיתא במדרש כאילו היום נולדתם כאלו היום נעשיתם ברי' חדשה, כן הוא בשבת שאעפ"י שכל הימים שוים, אעפ"כ כיון ששבת הוא ענין תענוג ורוחני, ע"כ כל יום שבת הוא חשוב בפני עצמו וצריך שמירה לכל שבת, ואמר מזמור שיר ליום השבת, וע"כ צריך כל א' להתעורר לתשובה.

וע"כ אחיי ורעיי כיון שביארתי שהשבתות כגופין דמי וכל שבת צריך שמירה בפני עצמו וחלוק בפני עצמו, וא"כ בחטאות כמה חטאות חייבים, וע"כ בעו"ה שאין לנו ביהמ"ק אז הוידוי והעבודה מכפרת במקום הקרבנות וכמו דאמרינן במנחות (דף ק"י) אמר ר"ל מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כו' כל העוסק בתורה כאלו הקריב חטאת כו' אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה כו' ועיין מהרש"א בח"א שהקשה דבמאי פליגי, אך הענין יובן עפ"י מאי דאמרינן ספ"ק דכריתות (דף ח) ר' יוחנן ב"נ מדמי לחטאת דמאן דמחייב ה' חטאת לא מכפר עד דמייתי לכולי' ור"ע מדמי להון לטבילות דמאן דמחייב ה' טבילות כיון דטביל חדא זימנא ואיטהר ה"נ ל"ש, וא"כ אי אמרינן שתורת חטאת במקום חטאת קאי א"כ פ' הקרבנות של חטאת במקום חדא חטאת קאי, אבל באמת התורה נמשלה לנחלים נטיו, כמו דאמרינן בברכות (דף ע"ו) מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה פי' בבחי' מקוה, ומאן דמחייב ה' טבילות כיון דטביל חדא זימנא מטהר לכולא, ע"ז אומר כל העוסק בתורה א"צ לא עולה ולא חטאת פי' שעל כמה חטאות אם קורא פ' חטאת מכפר על כולם, אעפ"י שיש בו כמה חטאות, וע"ז אומר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון פי' כל עונות תשא משא"כ בחטאת שצריך כמה חטאות, ובזה יובן המדרש (ש"ה) ד"א כחוט השני שפתותיך זהו לשון של זהורית ומדברך נאוה זה שעיר המשתלח, וצריך להבין מהו הדמיון שאומר ומדברך נאוה זה שעיר המשתלת, אך הענין הוא כמו שביארתי דשעיר המשתלח מכפר אפי' על כמה עונות, כמו דאיתא בשבועות (דף כ) על כל עבירות שבתורה קלות וחמורות כו' שעיר המשתלח מכפר, וע"ז אומר כחוט השני שפתותיך זה לשון של זהורית ומדברך נאוה זה שעיר המשתלח בבחי' שעיר המשתלח שמכפר על כמה עבירות ביחד, וע"ז איתא במדרש שם אמרו לפניו רבש"ע אין לנו לשון של זהורית ושעיר המשתלח אמר להם כחוט השני שפתותיך פי' באופן שעיר המשתלח דמכפר אפי' על כמה עונות כן פ' החטאת מכפרת אפי' על כמה חטאות, וע"ז אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה' פי' בבחי' מקוה שמטהר על כמה טומאות כאחת, וכמו שביארתי מהא דכריתות (דף ח') דר"ע מדמי להון לטבילות, דמאן דמחייב ה' טבילות כיון דטביל חדא זימנא ואיטהר ה"נ לא שנא, ועיין ביומא (דף פו) דריב"ב ס"ל דצריך לפרוט את החטא ור"ע ס"ל דא"צ לפרט את החטא ועיין ברמב"ם פ"ב מה' תשובה שפסק שצריך לפרט את החטא, ועיין בכ"מ שם מה שפסק הרמב"ם דלא כר"ע ובספרי ע"י (דרוש ג') הארכתי בזה ועיין ביומא (דף פ"ז) וכי מטא שליחא דציבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם אמר ש"מ עיקר וידוי האי הוא, ועיין בקידושין (דף מ"ט) שמא הירהר תשובה כו' ודו"ק:

ע"כ אחיי ורעי מה מאוד צריך לזהר בשמירת שבת גם צריך לקבל שבת מבעוד יום. וכמו דאיתא במדרש קהלת טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח אמר ר"ח ב"א טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח זה ששת ימי המעשה ועיי' בספרי נ"י (דרוש ב) שביארתי שם שהכף נחת יהי' מלא שיקבלו שבת מבעוד יום וכמו שהארכתי שם, [ואגב נבאר הא דאמרינן במוע"ק (דף ד) ור' יוחנן אמר ר"ג ובית דינו מדאורייתא בטיל להו מ"ט גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפני' ואחרי' מותרין, וכתבו התוס' ואי קשי' הא מפקינן מקרא במס' יומא (דף פ"א) דצריך לעשות תוספות גבי שבת בין בכניסתה בין ביציאתה להוסיף מחול על הקודש איכא למימר ההוא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הויא אלא כל שהוא וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ל, ולכאורה בלאו"ה נמי צריך להוסיף משום יו"ט של ר"ה, וא"כ אסור בכל מלאכה משום תוספות יו"ט כמו דאמרינן בר"ה (דף פ"ז) י"ט מניין ת"ל שבתכם הא כיצד כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקודש, אך אעפ"כ איפשר לומר דצריך להוסיף משום שביעית נמי, ואפי' למאי דמסיק רב אשי דר"ג סבר כר' ושמעאל דאמר הלכתא גמירא לה וכי גמירי הלכתא בזמן שביהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים לא, וא"כ בזמן שאין ביהמ"ק קיים א"צ להוסיף על שביעית, אעפ"כ ההוא מורתא שמוסיפין בשבת ויו"ט איפשר שצריך להוסיף בשביעית נמי:

ויש להביא ראי' לזה מהא דתנן במכות (דף כ"ח) יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין חורש בשור וחמור והם מוקדשים וכלאים בכרם ובשביעית ויו"ט כו' והנה מסקינן שם (דף כ"נ) דהאי תנא איסור כולל לית לי' וא"כ הא שחייב על יו"ט ושביעית מוכרחין אנו לומר משום דחל איסור יו"ט ושביעית בב"א, וא"כ אי אמרינן דתוס' בשביעית ליתא כלל בזמן שאין ביהמ"ק קיים, א"כ איך חל שביעית על יו"ט, דהא יו"ט חל תחילה משום תוספת יו"ט, דכה"ג הקשה השעה"מ (ה' מאכלות אסורות פ"ו) דהיכי מיחייב אחרישה משום יו"ט הא אין אחע"א ומכיון שנכנס שביעית הרי אסור לחרוש מהלמ"ס כדאיתא פ"ק דמוע"ק והיכי אתי איסור חרישה דיו"ט וחייל אאיסור שביעית עיי"ש, והנה המעה"מ תירץ דמיירי בזמן שאין ביהמ"ק קיים ואין צריך להוסיף [אף שיש להקשות דאי מיירי בזמן שאין ביהמ"ק קיים א"כ איך אמרינן דלוקה משום שביעית הא אנן קיימ"לן כרבי דאמר בגיטין (דף ל"ו) וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטות כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופי' התוס' דהשמטת קרקע דהיינו יובל וא"כ בזמן שאין ביהמ"ק קיים דאין היובל נוהג הוי שביעית ג"כ דרבנן וא"כ איך אמרינן דיש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין דהיינו דלוקה משום שביעית הא שביעית בזמן הזה דרבנן, אך לדעת הרמב"ם לא קשי' דהא כתב הכ"מ ברמב"ם (פ"י מ"ה שמיטה ה"ב) דאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע כו' דזהו דווקא לענין שמיטת כספים כשביעית אבל לא לענין קרקע א"כ החורש בשביעית בזמן שאין ביהמ"ק קיים נמי לוקה וכן כתב הכ"מ ברמב"ם (פ"י מה' שמיטה) שהי' עונין יובל כדי לקדש שמיטות עיי"ש אך שקשה לי מהא דפ"ק דמוע"ק (דף ב) אלא שביעית בין למ"ד משום זורע בין למ"ד משום חורש זריעה וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתני' רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר כו' אלמא דרבי גמר לשביעית מהא דיובל לענין עבודת קרקע נמי והכי משמע בתוס' ערכין (דף ל"ב) שהקשו אהא דאמריכן בשילהי ערכין (דף ל"ב) אהא דאמר תני יובלות לקדש שמיטין מהא דאמרינן (דף ל"ו) דר' אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע וא' שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים כו' והשתא אי אמרינן דזהו רק לענין השמטת כספים ולא לענין קרקע א"כ לא קשה מידי דילמא מני יובלות לקדש שמיטין היינו לענין עבודת קרקע, ועוד מוכח מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ו) משרבו האנסין מתי נינהו ארנונא כדמכריז ר' ינאי פוקו תרעו בשביעית משום ארנונא והקשו התוס' דמשום ארנונא יתירו לחרוש ולזרוע דהוי איסורא דאורייתא ותירצו דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אלמא דלענין קרקע נמי אמרינן דהוי דרבנן אך יש לומר דהא שכתבו דשביעית בזמן הזה דרבנן לא משום הא דרבי דאמר וזה דבר השמיטה שמוט כו' רק משום דאמרינן דקדושה שני' קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, וא"כ כיון דעבודת קרקע הוי דבר התלוי בארץ ואינו נוהג בח"ל א"כ כיון דלא קידשה לע"ל א"כ הוי בח"ל וע"כ איסור דעבודת קרקע אינו נוהג בזה"ז וכמו שכתב המ"ל (ברמב"ם פ"י שה' י"א) דאי אמרינן דעזרא לא קידש לע"ל א"כ כלאי הכרם בזה"ז דרבנן כמו תרומה ולא מהא דרבי דזה דבר השמיטה שמוט וע"כ הרמב"ם לטעמי' דס"ל דקדושת עזרא קידש לע"ל, והא דתרומה בזמן הזה דרבנן הוא מטעם דבבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, ותרומה גמר מחלה אבל לענין עבודת קרקע דשביעית הוי מן התורה, אך עכ"ז תקשה מהא דריש מוע"ק דף ג) כמו שהקשיתי מתחילה:

וא"כ כיון דמיירי בזמן שאין ביהמ"ק קיים ואינו אסור בתוס' שביעית וע"כ חל יו"ט עם שביעית בב"א והשתא אי אמרינן דיו"ט אסור בתוספות ושביעית אינו אסור כלל בתוס' וא"כ חל יו"ט מתחילה באיסור עשה וא"כ איך חל שביעית על יו"ט דהא כה"ג הקשה השעב"ט דאיך חל יו"ט על תוס' שביעית דאינו רק בעשה ג"כ אלא וודאי דשביעית נמי אסור בההוא מורתא דתוס' כמו בשבת ויו"ט ועיין בשבועות (דף כ"ג) בתוס' שם]:

ומעתה נבאר המדרש על הא דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי כו' רבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת מה הי' חסירה חותם כך מה הי' העולם חסר שבת והענין הוא דכמו שעיקר גמר הטבעת הוא אם עושין החותם על הטבעת וכמו שהארכתי במ"א כמו דאמרינן בשבת (דף נ"ט) דר' נחמי' אומר בטבעת הלך אחר חותמה כו' וכן אמרינן בשבת (דף ס"ב) קאי דטבעת לאיש לא הוי תכשיט רק אם יש עליו חותם א"כ גמר המלאכה של הטבעת הוא חותם וכן גמר המלאכה של ששת ימי המעשה הוא ע"י השבת דהשבת הוי החותם של ששת ומי המעשה דהשבת עדות הוא שהקב"ה ברא העולם וכמו שכתבו התוס' בריש חגיגה (דף ב) בד"ה מי כעמך ישראל כו' דאמרינן במדרש דג' מעידין זע"ז ישראל ושבת והקב"ה כו' וע"כ כיון דהשבת הוי החותם של ששת ימי המעשה וע"כ אף ששבת בשבת אעפ"כ שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה פי' דנגמר החותם של ששת ימי המעשה ע"י השבת וע"כ שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכמו שעיקר הטבעת נגמר ע"י החותם וה' יקבל תשובתינו וכמו דאמרינן מי מטהר אתכם אביכם שבשמים ויחתמנו לחיים:

תוכן העניינים

אבי הנחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה