אבי הנחל· רבי יהושע איזיק שפירא
דרוש א לשבת תשובה - דרוש י
בספרי ע"י (דרוש א) הבאתי הירושלמי (פ"ב דמכות) שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרה חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מהו עונשו, אמרה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו אמר יעשה תשובה הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך עכ"ל הירושלמי וכתבתי שם שצריך להבין מה מעלה יש בתשובה יותר מכל אינך תקנות, אם מפני שהוא קל יותר מאינך אי שיש עוד מעלה בתשובה יותר מכל התקנות, והענין יובן בהקדם הא דתנן בסיף מכות (דף כ"ג) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כו' וא"ר יוחנן חלוקים עליו חביריו על ר"ח ב"ג כו' והקשה הבעה"מ דהא מוכח להדי' דרבנן פליגי אר' חנני' בן גמליאל, דהא אמרינן במכות (דף י"ג) אחד חייבי כריתות וא' חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין לו, חייבי מיתות ב"ד אין בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו, ואם איתא דלא פליגי רבנן אר' חנני' ב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, א"כ למה צריך לומר הטעם משום דאם עשה תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין לו תיפוק לי' דלא הוי ב' רשעיות מלקות וכרת דהא כיון שלקו נפטרו מידי כריתתן, וא"כ ליכא אלא מלקות בלחוד, וכן קשה דמאי פריך הש"ס ולר' עקיבא אי הכי חייבי כריתות נמי מאי אמרת שאם עשו תשובה השתא מיהא לא עבדי, ואם איתא דכ"ע מודו דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, א"כ מאי קשי' דהא ודאי דכרת ומלקות לא הוי ב' רשעיות כיון דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן:
ועיין שם שביארתי שיש ב' מחילות הא' מחילה דמעיקרא והב' מחילה שלאח"כ והחילוק שביניהם שהמחילה דמעיקרא לא נחשב לתשלומין כלל, אלא כמו דליתא לחיוב כלל, משא"כ מחילה שאח"כ דהוי כמו שהי' החיוב ואח"כ נמחל ודמי לתשלומין כו', ולפי"ז איפשר לומר דהא דאמרינן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן היינו שהפטור מכאן ולהבא והוי כמו מחילה שמכאן ולהבא, וכמי שאבאר לקמן דכל מחילה שע"י יסורין אינו אלא מכאן ולהבא, וע"כ הוי כמו ב' רשעיות, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דכיון שבא במחתרת והי' עליו חיוב מיתה, וע"כ בדמים קנינהו אפילו לאח"כ שנפטר ממיתה, והבאתי שם ראי' מהירושלמי (דפ"ט דסנהדרין) אם כשאמדוהו למיתה בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא, ר' הילא בשם ר"ש ב"ל חידוש מקרא הוא שיתן, ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ר חנינא אומד של טעות פי' דמקשה הירושלמי דמכיון שאמדוהו למיתה תחילה א"כ הי' עליו עונש מיתה ואעפ"י שהיקל אח"כ אעפ"כ צריך לומר קים לי' בדרבה מיני' וע"כ משני דחידוש הוא שחידשה התורה, ור' אבהו משני דאומד של טעות הי' פי' דאגלאי מילתא למפרע שבטעות הי' ולא הי' עליו חיוב מיתה כלל:
והנה שם קצרתי בפירוש הירושלמי, וכעת נבאר כל הסוגי' של הירושלמי שם, ומתוך זה יתבאר הסוגי' דסנהדרין (דף ע"ח) מה שנדחקו שם רש"י ותוס', וגם הירושלמי יתבאר יפה דלא כהק"ע והפ"מ שנדחקו שם בפירושיהם כמו שיראה המעיין:
והוא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ח) בשלמא לר' נחמי' היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחי' וחד אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי', אלא לרבנן תרי אומדנא למה לי חד אמדוהו למיתה וחי', וחד אמדוהו לחיים ומת, ור' נחמי' אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מב"ד זכאי, ופירש שם רש"י חד אמדוהו למיתה וחי' דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטלי' דהא דהדר חי' חס רחמנא עליו כו', והתוס' כתבו בשלמא לר' נחמי' היינו דכתיב תרי אומדני כו' ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתי קרא לאשמועינן דמשלם רפוי ושבת, ואע"ג דד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה כמו דאמרינן סנהדרין (דף ל"ב) דס"ד כיון דאמדוהו למיתה פטור, דהא משמי' הוא דרחימו עלי' עוד כתבו התוס' על הא דאמרינן וחד אמדוהו לחיים ומת, פי' בקונטרס, דבשניהם משלמין ממון, וקצת קשה דאמדוהו לחיים ומת ליהווי כחייבי מיתות שוגגין דפטורים, דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מב"ד זכאי:
ולי נראה דהירושלמי סובר (כמו שאבאר) וכן הש"ס דילן דאמדוהו למיתה וחי הוי כחייבי מיתות שוגגין, ולא כמו שכתבו התוס' דס"ד כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמי' הא דרחימו עלי' אלא משום דהוי כחייבי מיתות שוגגין, ואפילו לפי מה שכתבו התוס' אפשר נמי לומר דס"ד כיון דאמדוהו למיתה אע"ג דחי ולא עבדינן בי' מיתה היינו משום דמשמיא הוא דרחימו עלי', אבל מ"מ הוי כחייבי מיתות שוגגין, והא שכתבו התוס' דמשמיא הוא דרחימו עלי' היינו שלא נאמר כסברת הירושלמי דאמר ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ח דאומד של טעות הי' פי' דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' עליו חיוב מיתה כלל, ע"ז כתבו התוס' דס"ד ד כיון דאמדוהו למיתה פטור דמשמיא הוא דרחימו עלי', אבל עד עתה הי' בחיוב מיתה, וא"כ הוי כחייבי מיתות שוגגין וליפטר, וכמו שהקשו התוס' דאמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין:
ועפי"ז יתבאר הירושלמי אם כשאמדוהו למיתה בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא (פי' דליהוי כחייבי מיתות שוגגין ויפטר), ע"ז משני ר הילא בשם ר"ש ב"ל חידוש, מקרא הוא שיתן (פי' דחידוש הוא שחידשה התורה דאין חייבי מיתות שוגגין פטורין בזה), ור' אבהו בשם ריב"ח משני דאומד של טעות הי' פי' דכיון שאמדוהו למיתה וחי' אח"כ, א"כ אגלאי מילתא למפרע דאומד של טעות הי' ולא הי' עליו חיוב מיתה כלל:
וע"ז אומר הירושלמי מה מפקא מביניהון (פי' מה הנ"מ שביניהון) היקל ממה שהי' ולאח"כ הכביד ומת חייב, ר' נחמי' פוטר שרגלים לדבר, (פי' אם אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' ולאח"כ הכביד ומת שחייב לרבנן), מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן נתן נתן, לא נתן מהו שיתן מאן דאמר אומד של טעות הי' לא נתן אין אומרים לו שיתן, נתן מהו שיטול פי' שזהו הנ"מ שביניהן דלמ"ד חידוש מקרא היא שיתן, א"כ גלי רחמנא דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטרת מתשלומין של הנחבל בעצמו (ועיין תוס' סנהדרין דף ע"ט) וא"כ אם היקל ממה שהי' בנתיים ה"ל בנתיים בשעה שהיקל כחייבי מיתות שוגגין, וא"כ לר"ל שאומר שחידוש מקרא הוא שיתן, א"כ אין חייבי מיתות שוגגין פוטרת, ומה שהקיל בנתים חשיב כמו חייבי מיתות שוגגין, ע"כ אם נתן נתן דכיון שנתן בנתים בשעה שהיקל ובשעה שהיקל היו לו הדין כמו חייבי מיתות שוגגין, וע"כ אם נתן נתן, ואינו יכול ליטול דכיון דחידוש מקרא הוא דאין חייבי מיתות שוגגין פוטרת מדמי הנחבל, צא נתן מהו שיתן, ועוד יש ספק דאפי' לא נתן בנתים מהו שיתן, דכיון דחידוש מקרא הוא שיתן ואין חייבי מיתות שוגגין פוטרין מדמי הנחבל בעצמו (ולא לדבר אחר ועיין תוס' סנהדרין (דף ע"ט), ע"כ איפשר שאפי' לא נתן שיתן או איפשר לומר דמ"מ כיון שלא נתן עד לאח"כ שהכביד ומת, א"כ ה"ל כחייבי מיתות ודאין דהא לאח"כ חייב מיתה לרבנן, ע"כ איפשר שאם לא נתן שאין מחייבין אותו עוד ליתן, אבל אם נתן בשעה שהיקל מה שנתן נתן דאז הי' לו הדין של חייבי מיתות שוגגין וזהו דווקא אליבא דר"ל דאמר חידוש מקרא הוא שיתן, אבל לר' אבהו דאמר אומד של טעות הי' דס"ל דבאמת חייבי מיתות שוגגין נמי פטור אפי' מדמי הנחבל בעצמו אלא דהטעם דאמדוהו לחיים ומת שחייב לשלם, הוא משום דאומד של טעות הי' ואגלאי מילתא למפרע דלא הי' עליו חיוב מיתה כלל, וא"כ אם אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת, א"כ ליכא אומד של טעות, דהא לבסוף אגלאי מילתא דאומד יפה הי' וע"כ לא נתן אין אומרים לו שיתן דכיון דאגלאי מילתא למפרע שאומד מכוון הי', וא"כ לא נתן אין אומרים לו שיתן, דהא אפילו חייבי מיתות שוגגין נמי פטורין, וע"כ אפי' אם תאמר שבשעה שהיקל הי' כמו חייבי מיתות שוגגין מ"מ חייבי מיתות שוגגין נמי פטור, ע"כ אם לא נתן אין מחייבין אותו בודאי שיתן, נתן מהו שיטול, דנהי דבנתים נתן משום דכיון דהיקל סברו שאומד של טעות הי' עכ"ז כיון דאח"כ אגלאי מילתא למפרע שאומד אמיתי' הי', וא"כ אפי' נתן בנתיים נמי יש סברא שיטול (או איפשר דכיון שבנתיים נתן אין אומרים שיטול אח"כ), ועיין ביבמות (דף ל"ז) פלוגתא דאמוראי אי קם דינא או הדר דינא, ודו"ק:
וע"ז אמר הירושלמי מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין וכו' [הנה הירושלמי שאעתיק הוא משובש ויש בו טעות הדפוס טעות דמוכח, וע"כ צריך להגיה אותי ולפרשו באר היטיב] מתניתא מסייעא לר' יוסי בר' חנינא אמדוהו לחיים ומת מאימתי מונין לו משיכביד (הוא ט"ס וצ"ל עד שיכביד) הדא אמרה אומד של טעות הי' ואין תימר חידוש מקרא הוא שיתן, יתן משעה הראשונה (הוא ט"ס וצ"ל יתן עד שעה שימות) פי' שאומר דההיא מתניתא מסייע לר"י ב"ח שאומר דאומד של טעות הי' אבל בלא"ה אפילו חייבי מיתות שוגגין נמי פטור, וע"כ ניחא דאמדוהו לחיים ומת דנותן עד שיכביד, דכיון דאמדוהו לחיים ומת, ע"כ צריך ליתן עד שיכביד, דעד שיכביד ליכא עליו חיוב מיתה כלל, דאמדוהו לחיים. אבל לאחר שהכביד אעפ"י שאמדוהו לחיים, אעפ"כ הוי כחייבי מיתות שוגגין, וע"כ פטור, וא"כ מוכח דהטעם כריב"ח דאומד של טעות הי', אבל באמת חייבי מיתות שוגגין נמי פטור, וע"כ אין צריך ליתן רק עד שיכביד, דלר"ל שאמר דחידוש הוא שחידשה תורה דחייבי מיתות שוגגין חייבין, א"כ צריך ליתן אפילו משהכביד נמי, דהא לא הוי רק כחייבי מיתות שוגגין כיון דאמדוהו לחיים, וא"כ פטור דהא יצא מב"ד זכאי. מתניתא מסייעא לר"ש ב"ל אמדוהו למיתה וחי' מאימתי מונין לו משיכביד (וט"ס וצ"ל משיקל) א"ר יוסי לית כאן משיכביד (ט"ס וצ"ל משיקל) אלא משעה ראשונה, נ"ל דהוא טעות הדפוס, וגרסינן לי' אח"כ, וכן צ"ל מתניתא מסייעא לרשב"ל אמדוהו למיתה וחי' מאימתי מונין לו משיקל, הדא אמרה חידוש מקרא הוא שיתן, אין תאמר אומד של טעות הי', יתן עד שעה שימות, והוא ט"ס וצ"ל יתן משעה הראשונה, פי' שאומר דמתניתא מסייע לרשב"ל שאומר דחידוש הוא שחידשה תורה בחובל בחבירו דאין חייבי מיתות שוגגין פוטרתו, דהא אמרינן דאמדוהו למיתה וחי' מאימתי מונין לו משיקל, פי' שמשהיקל צריך לשלם, משום דאע"ג דאמדוהו למיתה, אעפ"כ משעה שהיקל נמצא דאינו חייב מיתה, ואע"ג דהוי כחייבי מיתות שוגגין וכמו שכתבו התוס', אפ"ה חייב לשלם, וא"כ לרשב"ל שאומר דחידוש הוא שחידשה תורה, וע"כ חייב לשלם משיקל, אבל תחילה קודם שהכביד פטור מלשלם, דאז כיון דאמדוהו למיתה ה"ל כחייבי מיתות ממש, וע"כ פטור, רק אח"כ לאחר שהיקל ה"ל כחייבי מיתות שוגגין ע"כ צריך לשלם משעה שיקל, אבל תחילה כשאמדוהו למיתה והיקל כיון שהי' רשות ביד ב"ד להורגו הוה כמו דאתעביד בי' מיתה ממש, וע"כ פטור, אבל לאחר שיקל נמצא דאינו מחוייב מיתה ולא הוי רק כחייבי מיתות שוגגין, וחייבי מיתות שוגגין חייבין משום דחידוש הוא שחידשה תורה, אבל לריב"ח שאומר אומד של טעות הי' א"כ אמדוהו למיתה וחי' אגלאי מילתא למפרע דאומד של טעות הי', א"כ אמאי אינו נותן לו רק משעה שיקל, ואמאי אינו נותן לו משעה ראשונה כיון דאגלאי מילתא דאומד של טעות הי' ולא הי' עליו חיוב מיתה כלל, א"כ יתן משעה ראשונה:
ובכאן צריך לגרוס א"ר יוסי לית כאן משיכביד אלא משעה ראשונה, וכבר בארתי שהוא ט"ס וצ"ל לית כאן משיקל, אלא משעה ראשונה פי' שר' יוסי אומר לית כאן משיקל אלא משעה ראשונה פי' אפילו לר"ל שאומר חידוש מקרא הוא שיתן, אעפ"כ צריך ליתן משעה ראשונה, דכיון דחי' אח"כ, א"כ לא הוי רק כחייבי מיתות שוגגין, וחייבי מיתות שוגגין חייב לר"ל דאמר חידוש הוא שחידשה תורה, דלא ס"ל כמו שביארתי מתחילה דכיון דאמדוהו למיתה, א"כ בשעה שאמדוהו והי' רשות ביד ב"ד להורגו א"כ הוי כמו דעבדו בי' החומר של מיתה ממש, ע"כ חומר יותר מחייבי מיתות שוגגין (וכה"ג כתב הקצה"ח גבי רודף בסנהדרין (דף ע"ב) דהוי כמו שעבדו בו החומר של מיתה ממש, עיי"ש לענין מה שכתב דאם עבדו בי' החומר של מיתה ממש פטור אפילו לצאת יי"ש נמי, ותירץ בזה הקושי' של התוס' גבי הכהו דיכרי' עיי"ש ודו"ק] ור' יוסי סובר דלא הוי רק כחייבי מיתות שוגגין, וע"כ אפילו לר"ל שאומר דחידוש הוא שחידשה תורה בחובל בחבירו דאפילו חייבי מיתות שוגגין נמי פטור, ע"כ צריך שיתן משעה ראשונה, וכמו לריב"ח שאומר דאומד של טעות הי' ואין בזה נ"מ ביניהן ודו"ק
ובזה יתבאר הגמ' דסנהדרין (דף ע"ח) דאמרינן התם תני' אידך אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים כו' אמדוהו למיתה והקל ממה שהי' אומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר מכן הכביד ומת משלם נזק וצער ליורשים, מאימתי משלם משעה שהכהו וסתמא כרבי נחמי', ופירש"י משעה שהכהו אומדין כמה הי' יפה קודם הכאה, וכמה הי' יפה אחר ההכאה, ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדוני' והשתא הוא דאמדינן לי' לממון נאמדי' כדקאי השתא, והרי היקל ומפסדינן לי' לניזק עכ"ל, והנה בגמ' הנוסחה מאימתי משלם, ורש"י כתב אימתי משלם ופירש"י כלומר מאיזה שעה אומדין אותו כשהיקל, ולפי מה שהבאתי הירושלמי הוא דקאמר מאימתי משלם, פי' אם צריך לשלם משעה שאמדוהו למיתה, וכמו דשקיל וטרי' בירושלמי אם אינו משלם רק מעת שהיקל, אבל לא מעת שאמדוהו למיתה, דהא הי' חייב אז מיתה, ואיפשר דהוי כמו שעבדו בי' החומר של מיתה, וע"כ פטור אפילו למ"ד חידוש מקרא הוא שיתן. וע"כ אומר מאימתי משלם משעה שהכהו בבבא דאמדוהו למיתה והוקל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת ואליבא דר' נחמי' דבבבא הראשונה דאמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים מילתא דפשיטא היא דצריך לשלם אפילו משעה ראשונה אליבא דריב"ח שאומר דאומד של טעות הי', דא"כ לא הי' עליו חיוב מיתה, אבל אם הקיל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת, דנמצא דלא נוכל לומר כל כך אומד של טעות הי' אלא דמ"מ פטרינן לי' משום דהיקל בנתיים, אפ"ה צריך לשלם אפי' משעה ראשונה, או משום דאעפ"כ אומד של טעות הי' אפי' בכה"ג, או משום דס"ל כר' יוסי בירושלמי דלא הוי כמו שעבדו בי' החומר של מיתה ממש, וא"כ לא הוי רק כחייבי מיתות שוגגין דחייבים למ"ד חידוש מקרא הוא שיתן, ודוק היטיב, [ודע דמהירושלמי דקאמר נתן מהו שיטול מוכח דבמקום דאמרינן דקים לי' בדרבה מיני' לא מהני אפי' תפס, דאלת"ה אפילו תאמר דפטור מ"מ הא תפס ודו"ק]:
וא"כ נתבאר מהירושלמי דכיון דאמדוהו למיתה ה"ל כחייבי מיתות שוגגין ופטור מלשלם, ולפ"ז ניחא מה שהקשה הבעה"מ דאמאי לא מוכיח דפליגי תנאי אר' חנני' בן גמליאל דאמר דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, דאל"כ א"כ אמאי צריך ר' עקיבא לומר דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין לו וחייבי מיתות ב"ד אם עשה תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו תיפוק לי' דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, וא"כ ליכא ב' רשעיות, משא"כ חייבי מיתות ב"ד ומחייבין לי' בתרי מלקות ומיתה, אלא ודאי דפליגי אר' חנני' ב"ג דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו מידי כריתתן, דלפי מה שביארתי לא מוכח מידי דכיון דאמדוהו למיתה וחי' ה"ל כחייבי מיתות שוגגין, א"כ הכא נמי אם נתחייב כרת ואח"כ נפטר ע"י מלקות, ה"ל כחייבי כריתות שוגגין, דהא תחילה אמדוהו לכרת דהא נתחייב כרת בב"ד שלמעלה, וע"כ אעפ"י דכיון שלקו נפטרו מידי כריתתן, ה"ל כאמדוהו למיתה וחי', וא"כ ה"ל כחייבי כריתות שוגגין, וא"כ איכא ב' רשעיות, ע"ז אומר ר' עקיבא הטעם שחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין לו, וכמו שביארתי שע"י תשובה עוקר החטא מעיקרא, וע"כ ה"ל כמו דמשני דאגלאי מילתא למפרע דאומד של טעות הי', וא"כ אגלאי מילתא למפרע דלא אמדוהו למיתה כיון שעוקר החטא של כרת למפרע, משא"כ אם הכפרה ע"י מלקות דאז לא הוי כמו שעוקר החטא למפרע, אלא כמו שאמדוהו למיתה וחי':
ובזה יתבאר כמו שביארתי הא דאיתא ביומא (דף פ"ו) דכתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא, וכתיב ארפא משובותיכם. ומשני לא קשי' כאן מאהבה כאן מיראה, דביראה זדונות נעשה לו כשגגות משא"כ בתשובה מאהבה כתב שובו בנים שובבים דמעיקרא, והוא כמו שביארתי דבתשובה מיראה ה"ל כאמדוהו למיתה וחי', וכמו שביארתי לעיל מן הירושלמי דאמדוהו למיתה וחי' ה"ל כחייבי מיתות שוגגין, משא"כ בתשובה מאהבה ה"ל כמו דמשני ריב"ח דאגלאי מילתא למפרע דאומד של טעות הי' אף דבמה שביארתי שם בספרי ע"י ח"א (ס' ה) לחלק בין מחילה דמעיקרא למחילה שמכאן ולהבא, לפי מה שבארתי שם דהלאו דלא תגזול נאמר על פחות משו"פ ג"כ ואין הטעם משום חצי שיעור כמו שכתב המ"מ דדין פחות משו"פ כחצי שיעור באסורין עיי"ש, והכי משמע נמי מדפריך בסנהדרין (דף נ"ז) ליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ופריך והרי פחות משו"פ כו' ואם הטעם דפחות משו"פ הוי ח"ש א"כ מאי פריך הא איתא ברמב"ם (ה"מ פ"ח ה"ט) וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ואם איתא דפחות משו"פ הוא משום ח"ש א"כ מאי פריך בפחות משו"פ, ומשני משום דלאו ב"מ נינהו הא באבר מן החי ובשר מן החי ליתא לשינוי', ואעפ"כ ב"נ מוזהר אפילו על פחות מכשיעור, אלא ודאי משום דעיקר הלאו נאמר אפי' על פחות משו"פ, וא"כ לפי"ז דעיקר הלאו נאמר אפילו על פחות משו"פ ג"כ, א"כ מ"ט אינו לוקה וכמו דאמרינן שם בכתובות (דף ל"ב) בחובל בחבירו פחות משו"פ, ושם ביארתי דהטעם משום דפחות משו"פ הוי מחילה והוי כמו תשלומין, ע"כ אינו לוקה ומשלם משא"כ בחובל בחבירו דלא קפיד מתחילה על חיוב ממון של פחות משו"פ, רק על צער החבלה וע"כ כיון דלא קפיד מתחילה ע"כ הוי כמו מחילה דמעיקרא, וע"כ לא הוי במקום תשלומין, משא"כ בגוזל מחבירו פחות משו"פ. דגזילה הוי כמו ויגזול את החנית מיד המצרי, וע"כ כיון דקפיד מתחילה ומחל לו אח"כ הוי המחילה כמו תשלומין, וע"כ אינו לוקה ומשלם.
וכעת נראה לי דאיפשר לחלק באופן אחר, והוא דהטעם דבגזל אינו לוקה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה, וכמו דאמרינן במכות (דף ט"ז) והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה פי' והוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס' במכות (דף י"ד) דאמרינן התם אמר רבב"ח אר"י כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו והקשו התוס' תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה אשר גזל ואפ"ה אין לוקין עליו וכן בדוכתי טובי מביא התוס' דגזל הוי לאו הניתק לעשה וכן בחולין (דף קמא) ת"ר גנב וגזלן ישנו בכלל מלקות מ' דברי ר' יהודא, והא הכא הלאו שניתק לעשה הוא דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה ש"מ טעמא דר' יהודא משום דקא סבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו, אלמא דגזל אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה, והא דחובל בחבירו לא הוי טעמא משום לאו הניתק לעשה, אלא משום דלא עבדינן ב' רשעיות, וע"כ אינו לוקה ומשלם,
ובהכי ניחא לי הא דלכאורה קשה הא דאמרינן בחולין (דף קמ"א) דגנב וגזלן יש בכלל מלקות מ' דברי ר' יהודא והא הכא דלאו שניתק לעשה הוא דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה ש"מ טעמא דר' יהודא משום דקא סבר לאו הניתק לעשה לוקין עליו, ולכאורה קשה דאפי' אם תאמר דסבר ר' יהודא דלאו הניתק לעשה לוקין עליו, הא מ"מ אין אדם לוקה ומשלם, ולכאורה לא מצינו בש"ס שיאמר שאדם לוקה ומשלם רק ר' מאיר כמו דאמרינן בכתובות (דף ל"ג) ר"מ היא דאמר אדם לוקה ומשלם:
ע"כ נ"ל דמיירי אם הגזילה בעין וכל שהגזילה בעין לא שייך לומר אין אדם לוקה ומשלם דכיון דהגזילה בעין דידי' הוא דקא מחזיר לי', וכמו שכתב בעל המאור על הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) הבא במחתרת ונטל כלים כו' ואמרינן שם דווקא כששיבר קנינהו במחתרת, אבל איתנהו בעין לא, וכתב הבעה"מ דכיון דאיתנהו בעין לא שייך לומר בדמים קנינהו, וכמו דאמרינן אין אדם מת ומשלם, דכיון דאיתנהו בעין לא הוי בתורת תשלומין אלא שמחזיר לו את שלו, וה"נ אם מחזיר לו הגזילה כמו שהוא בעין לא שייך לומר דאינו לוקה ומשלם, אלא דהטעם משום דהוי לאו הניתק לעשה, אבל בחובל בחבירו הטעם הוא משום שאין אדם לוקה ומשלם ולא משום דהוי לאו הניתק לעשה, וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ל"ב) על הלאו דעדים זוממין דלא הוי לאו הניתק לעשה, ולא דמי ללאו דגזילה דאע"ג דעשה דוהשיב את הגזילה לא כתב אצל לאו דלא תגזול, דהתם ודאי ע"כ הוא ניתק לעשה שהרי עוקר הגזילה מתחת ידו, אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה, דע"י שאנו עושין לו כאשר זמם, אינו נעקר עדותו אלא ע"י שהוזם, הילכך לא חשבינן לי' לאו הניתק לעשה כיון שלא נכתב אחרי' סמוך לו, והכא כמו בחובל בחברו וכי בשביל שמשלם לו נעקר הלאו דלא יוסיף והא אפי' בעצמו אסור לחבול כמו דאמרינן בב"ק (דף צ"א) ואפילו אם אמר לו הכיני פצעני ע"מ לפטור כמו דאמרינן בב"ק (דף צ"ג), וכמי דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ד) רב לא שביק לברי' כו' ופריך אי הכי אפילו אחר נמי ופירש"י לא יפתח לי שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתיב לא יוסיף ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק, משמע דאלו"ה אפי' ברשות נמי אסור:
וכיון שבאנו לכלל זה מעתה איפשר לישב מה שהקשתי דמ"ט אינו לוקה בגזל פחות משו"פ ובחובל בחבירו לוקה בפחות משו"פ, והטעם הוא דגזל הוא משום לאו הניתק לעשה, וע"כ בגוזל מחבירו פחות משו"פ כיון דהוי מחילה ע"כ הוי, כמו שמקיים העשה, וזהו דווקא בלאו הניתק לעשה אבל בחובל בחבירו דאין הטעם משום דהוי לאו הניתק לעשה. אלא משום דלא עבדינין ב' חומרות, וע"כ כיון שחבלה פחות משו"פ הוי מחילה וע"כ כיון דלא עבדינן בי' זה החומר אלא שמוחלו מעצמו, ע"כ לא הוי ב' רשעיות וכמו שכתבו התוס' במכות (דף י"ז) דאי הוי הטעם משום שאינו לוקה, ומשלם מאי פריך והרי משכונו של כו' ומשנ' התם גברא בר תשלומין הוא ושיעבודא דגר כו', ומ' שיהא כיון דלא משלם כו' וליכא נמי משום ב' רשעיות משמע דאי הוי הטעם משום לאו הניתק לעשה הוי ניחא משום דלא הוי ביטלו בידים, והכי משמע בירושלמי דלענין מה דלא עבדינן ב' רשעיות לא הוי מחילה במקום תשלומין כמו דאיתא בירושלמי (רפ"ג דכתובות) דמקשה על הא דאלו נערות יש להם קנס מהא דאלו הם הלוקין ואין אדם לוקה ומשלם, רבנן דקסרין אמרין תיפתר שפיתתה או מחלה לו, ובשלמא הא דפיתתה הוי מחילה דמעיקרא אבל מחלה לו הוי מחילה שאח"כ, אלמא דאפי' מחילה שאח"כ נמי לא הוי ב' רשעיות וכמו שביארתי:
ועוד אי אמרינן דהטעם דפחות משו"פ א"צ לשלם היינו משום דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ, והכי משמע בב"ק (דף ק"ה) כמו דאמרינן התם אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת כו', וכן מהא דבעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהם, ומסקינן דה"ק אעפ"י שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן, וכמו שכתב הרא"ש אעפ"י שגזילה אין כאן ואין ב"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שו"פ, כיון דהחזיר אחת מדעתו מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב לשלם, וא"כ בגזל דהטעם משום לאו הניתק לעשה, וע"כ אעפ"י דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ, אפ"ה יוכל מעצמו לקיים העשה, וע"כ אינו לוקה כיון דיוכל להחזיר, ואפי' לדעת הרמב"ם דפסק דקיימו ולא קיימו, אעפ"כ היינו דווקא אם הוא באופן שאינו יכול לקיים עוד, וע"כ אינו לוקה, משא"כ בחובל בחבירו שאין הטעם משום דהוי לאו הניתק לעשה אלא משום דלא עבדינן בי' ב' רשעיות, וע"כ אינו לוקה ומשלם, וה"מ דווקא אם ב"ד מחייבין אותו שתים, אבל אם אין ב"ד מחייבין אותו לית לן בה, וכמו דאמרינן במכות (דף י"ג) ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר וע"כ בפחות משו"פ כיון שאין ב"ד נזקקין בתחילה לפחות משו"פ א"כ אפי' אם יחזיר מעצמו, עכ"ז אין ב"ד יכולין אותו לחייבו, וכל שאין ב"ד יכולים לחייבו, לא הוי ב' רשעיות, וע"כ אם חבל בחבירו פחות משו"פ לוקה, משא"כ בגוזל מחבירו פחות משו"פ, אע"פ דאין ב"ד מחייבין אותו, מ"מ כיון דהוי לאו הניתק לעשה והוא יכול לשלם, ע"כ אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה ודו"ק:
וא"כ לפי מה שביארתי לא מוכח החילוק בין מחילה דמעיקרא למחילה שאח"כ, אפ"ה מוכח מהירושלמי שהבאתי דאם אמדוהו למיתה וחי' א"צ לשלם, משום דהוי ב' רשעיות, אלא דחידוש הוא שחידשה התורה בחובל בחבירו, אבל בלאו"ה כיון שהי' עליו החיוב מיתה, אעפ"י שלאח"כ חי', אעפ"כ הוי ב' חומרות, משא"כ אי אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דאומד של טעות הי', ע"כ לא הי' עלי' החומרה של מיתה, וה"נ אי אמרינן דנפטר מהכרת מחמת המלקות דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, אעפ"כ הי' עלי' חומר של הכרת וא"כ עבדינן בי' ב' החומרות, משא"כ לטעמו של ר' עקיבא שאומר הטעם שהחילוק היא בין חייבי מיתות ב"ד לחייבי כריתות, הוא משום שחייבי כריתות אם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין לו, א"כ המחילה הוא מחילה דמעיקרא, ואגלאי מילתא למפרע ע"י התשובה שלא הי' עליו חיוב כרת כלל, ע"כ אין עליו ב' החומרות אלא מלקות בלחוד:
ועוד לפי מה שביארתי תחילה בהירושלמי שאומר דאמדוהו למיתה וחי' מאימתי מונין לו משיקל (כפי שהגהתי שם), א"כ סובר הירושלמי דהא דאמדוהו למיתה הוי בשעה שאמדוהו למיתה כאילו נעשה בו החומר של מיתה. וא"כ אף דאמרינן דלאחר שלקה נפטרו מידי כריתתן, אעפ"כ בשעה שנתחייב כרת הוי כמו שנעשה בו החומר של הכרת, וכמו דאיתא בנדרים (דף מ"א) כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלין בו שנאמר והי' כל מוצאי יהרגני, רב אמר מן הדין קרא למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, וכמו דאיתא התם רבה בר שילא אמרו לי' שכיב גברא גבוה הוה רכיב גירדונא זוטרא מטא תיתורא איסטויט שדי' וקא שכיב קרי על נפשי' למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, וע"כ כיון שנידון בכרת א"כ הוי כמו רודף שכתב הקצה"ח דכיון שנתן רשות לכל אדם להמיתו ע"כ הוי כמו שנעשה בו החומר של מיתה, וכן הכא נמי בכרת כיון שנידון בכרת א"כ הגיע קיצו של אדם והכל מושלין בו, וע"כ נעשה בו החומר של מיתה, וע"כ אעפ"י שלקה אח"כ ונפטר מכרת, אפ"ה הוי כמו דעבדו בו שתי רשעיות,
ויש להביא ראי' לזה מהא שכתבו התוס' בכתובות (דף ל') בד"ה זר שאכל תרומה לאביי פטור וכתבו התוס' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה דחייב גזירת הכתוב הוא, וא"ת לאביי דפטר חייבי מיתות בי"ש אי ר' נחוני' ס"ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תני' בפ' כל שעה (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קלב"מ דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש א"כ בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב ולא הוי לן לממר דקלב"מ כו', וא"כ משמע דס"ל להתוס' דרבי ס"ל כר' נחוני' בן הקנה דאמרינן בכתובות (דף ל) דר' נחוני' בן הקנה הי' עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יוה"כ מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, וא"כ קשה דאמאי פטור מן התשלומין הא יוה"כ מכפר, וא"כ לאחר שכיפר יוה"כ א"כ נפטר מן הכרת וא"כ אמאי פטור מהתשלומין דבשלמא הא שאמר דחייבי כריתות פוטר מהתשלומין אע"ג דאיפשר שיעשה תשובה, אעפ"כ לא פסיקא מילתא, אבל יוה"כ בודאי מכפר, וא"כ יפטר מהכרת ואמאי פטור מהתשלומין, וכ"ת דיוה"כ מכפר עם התשובה א"כ דלמא לא יעשה תשובה, זה אינו דהא רבי ס"ל בספ"ק דשבועות (דף י"ג) דבין עשה תשובה ובין לא עשה יוה"כ מכפר, בשלמא לרבא דס"ל בספ"ק דשבועות (דף י"ג) דמודה רבי בכרת דיומא כו' דלא מכפר בלא תשובה ניחא דלא פסיקא דילמא לא עשה תשובה, אבל לאביי דס"ל דאפי' כרת דיומא נמי מכפר בלא תשובה, וכרת דיומא לא משכחת לה אלא כגון דאכלי אומצא וחנקי' ומית, אבל בלאו"ה פטור מכרת וא"כ אמאי פטור מהתשלומין אלא ודאי דכיון דהי' עלי' חיוב כרת אע"ג דנפטר אח"כ אפ"ה פטור מלשלם:
והנה התוס' בכתובות (דף ל') כתבו דזר שאכל תרומה לאביי פטור, וכתבו ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה דחייב גזירת הכתוב הוא משמע דס"ל להתוס' דאיפשר לומר דרבי אית לי' הא דר' נחוני' בן הקנה דחייבי כריתות פטור מן התשלומין אלא דבמעילה גזירת הכתוב הוא, וקשה לי מהא דאמריכן בכריתות (דף כד) ר' אומר כל חלב לה' לרבות קדשים קלים למעילה, ואמאי הא כיון דמחוייב כרת מחמת איסור חלב א"כ איך יתחייב במעילה, דכל היכא דליכא קרן וחומש אשם נמי לא מחייב כפו שכתבו התוס' בפסחים (דף פ"ט), והתוס' כתבו דבמעילה לא אמריכן כיון דגלי גלי:
אך לכאורה יש לדקדק קצת מה שהקשו התוס' דלדברי רבי דאמר הזיד במעילה במיתה, א"כ איך יתחייב במעילה, דלכאורה איפשר לומר דלא קשה מידי דהא מיתה אינו אלא בכזית כמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ג) מה תרומה במיתה אף מעילה במיתה ושינה מה חרומה בכזית אף מעילה בכזית, וא"כ איפשר שימעול בשוה פרוטה וליכא כזית דלית בי' חיוב מיתה, והא ודאי דאעפ"כ מעל, וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ל"ג) ואין לומר דאוקי באתרא מה מעילה דממון שוה פרוטה, אף מעילה דאכילה כן דהא אכילה דהקדש מאכילה דתרומה יליף והאיך יהי' בו מיתה אם לא כשיעור אכילת תרומה, דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אאכילה אמי' לרבי דומי' דתרומה, וא"כ לכאורה לא גרע אכילה בשוה פרוטה משאר נהנה בשוה פרוטה דליכא מיתה, ואעפ"כ איכא מעילה, וא"כ הכא נמי באכילה ואם כונת התוס' דבאכילה בעינן דווקא כזית צ"ע דאמאי יהי' גרוע משאר נהנה, ועיין בתוס' דמעילה (דף ט"ו) קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, אם אכל בשר עולה זוחצי זית ומבשר עולה אחרת חצי זית חייב קרבן מעילה, וכן למ"ד לקמן (דף יח) דמעילה בשוה פרוטה אם אכל מצי שוה פרוטה מזו וחצי שו"פ מזו חייב עכ"ל ואיפשר לומר משום דקרא סתמא כתיב דחייב קרבן מעילה ומשמע אפי' אכל כזית וכן יש לדקדק בספ"ה דכריתות (דף כ"ד) דתני' רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימור' קדשים קלים למעילה ומעילה איסור מיתה וקא אחי וקא חייל על איסור חלב דאיסור כרת הוא ומביא ראי' מזה דר' ס"ל דבקדשים גלי קרא ואמאי דילמא מיירי דליכא כזית חלב ואיכא שוה פרוטה ומדויק לשון כל נמי כמו דאמריכן ביומא (דף ע"ב) כל לרבות חצי שיעור, וכ"ת דכיון דבשעת זריקה לא חל מחמת שהי' כזית ע"כ לא חל נמי אח"כ אעפ"י שנטל חצי שיעור וכמו דאמריכן במנחות (דף ק"ב) דבמעילה כין דפקעה קדושתו במאי הדרא רבבא עלי' והכא נמי כיון שהזריקה מביאה לידי מעילה בקדשים קלים א"כ כיון דבשעת זריקה לא חל א"כ איך חל אח"כ, זה אינו דהא דלא חל היינו משום דאין איסור חל על איסור וח"כ איסור מעילה מתלה תלי וכי פקע איסור חלב חל איסור מעילה כמו דאמרינן ביבמות (דף ל"ב) אך לפי מה שביארתי בספרי נ"י (ס' י') דבכל האיסורים כיון דלא חל מתחילה אינו חומר וקל ע"י שנעשה ח"ש הוי א"ש עיי"ש ועוד איפשר דאי מיירי בחצי כזית חלב א"כ מאי קמ"ל קרא דכל חלב לה' אלא ודאי דמיירי דחל מעילה אפי' אם יש כזית מן הנבילה ועיין במ"ל ברמב"ם בריש הלכות מעילה וכן יש לדקדק לעיל בפסחים (דף כ"ט) דקאמר האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, ואמרינן התם דס"ל כר' נחוני' בן הקנה דאמר דח"כ פוטר ג"כ מהתשלומין ואמאי הא איפשר שיהי' פרוטה ופחות מכזית, וליכא כרת משום חמץ, ואיפשר לומר זה אוכל חמץ משמע דאכל כשיעור דהיינו כזית וכן יש לדקדק לכאורה מהא שכתבו התוס' בזבחים (דף מ"ה) דתנן דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ור' שמעון מחייב בדבר שדרכו לאכול, אבל העצים והלבונה והקטורת אין חייבים עליו משום טומאה, והקשו התוס' דמאי אירי' משום דאין נאכלים תיפוק לי' דאין איסור טומאה חל עליהם דהא יש בהם מעילה ור"ש הוא דאמר דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין לפי שאין איסור חל על איסור, וא"כ לכאורה נמי איפשר לומר דמיירי דלית בה שוה פרוטה, וא"כ לית בה מחמת מעילה רק חצי שיעור, וכה"ג אמרינן בכריתות (דף כ"ג) חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר, א"ל רבא לר"כ וליתני נמי אשם ודאי דנותר דקודש הוא, א"ל דלית בה שוה פרוטה, והא מעיקרא דאית בה שוה פרוטה עסיקינן דקתני אשם ודאי כו' והא יש אוכל אכילה אחת דקתני בי' נותר וקתני מביא ארבע חטאות ואשם א' א"ל ההיא בגסה וההיא בדקה ופירש"י אכילה גסה שאכל הרבה כו', אי נמי הכא בימות החמה איפשר לומר דהאי לישנא אינו רוצה לתרץ דהתם מיירי בגסה שאכל הרבה וע"כ איכא מעילה דהא אמרינן התם אלא בכזית א' קמיירי בשני זיתים לא קא מיירי ועיי"ש] עכ"פ אמאי לא משני דלית בה שו"פ, אך הא לא קשה מוידי דזה קאי אליבא דר"ש, ור"ש אית לי' דלמכוח בכל שהוא לא אמרו כזית אלא לענין קרבן, וא"כ לענין מעילה נמי אע"ג דלא כתיב לשון אכילה, אעפ"כ לר"ש בכל שהוא ובדרוש (א) הארכתי בזה אם לענין מעילה קאמר נמי ר"ש דכל שהוא למכות [ועיין בספרי נ"י (ס' י) מה שהארכתי בזה:
אך מה שהקשתי לעיל דאיך ס"ד דהתוס' דרבי ס"ל כר' נבה"ק דחייבי כריתות פוטר וא"כ איך אמר רבי בכריתות (דף כ"ח) כל חלב לה' לרבות קדשים קלים למעילה הא כיון דחייבי כריתות פוטר, וכתבו התוס' התם דאפילו חייבי כריתות שוגג נמי פוטר וא"כ איך יתחייב מעילה הא חייב כרת, וא"כ פטור ממעילה, וכ"ת כיון דרבי סובר דהזיד במעילה במיתה, וא"כ גלי קרא דלא אמריכן דמיתה פוטר וה"ה כרת נמי, הא כתבו התוס' התם דלא אמרינן כיון דגלי גלי וכמו שהוכיחו מהא דפסחים (דף כט) לענין האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, [ואיפשר לומר דהתוס' כתבו דר' נבה"ק יסבור כרבי דהזיד במעילה במיתה, ולא דרבי סובר כר' נחוני'], ובמ"א ביארתי לפי מה שכתב הקצה"ח (ס' כ"ח) מה שכתב הרש"ל שיש חילוק בין היכא דנעשה בו החומר כגון חייבי מיתות במזיד להיכא דלא נעשה בו החומר, דהיכא נעשה בו החופר בפועל ממש א"כ פטור אף לצאת י"ש, משא"כ היכא דלא נעשה בו החומר, וע"כ אמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דאהדרינהו רבא להנהו דיכרי דהתם כיון שיש לו דין רודף הוי כפו שנעשה בו החומרא דהא הי' רשות לכל א' להציל את הנרדף, ובמעילה מה שמביא קרבן מעילה הוי כמו לצאת י"ש, וע"כ היכא שהוא שוגג ע"כ חייב קרבן מעילה דהוי לצאת י"ש, משא"כ אם יש עליו כרת במזיד ולפי מה שכתב הקצה"ח איפשר לומר דלא כמו שנדחקו התוס' לחלק בין מעילה לתרומה דתשלומי תרומה הוא בתורת כפרה, וע"כ אפילו יש כרת אחר נמי אינו פוטר דכיון דזהו משום כפרה ובכפרה לא אמריכן קלב"מ, משא"כ במעילה אע"ג דגלי קרא אליבא דרבי דאמר הזיד במעילה במיתה, אפ"ה אם יש כרת א' דהיינו האוכל חמץ של הקדש אמרינן דלרנבה"ק פטור, דלא אמרינן כיון דגלי גלי. ולפי מה שכתב הקצה"ח א"צ לכל זה, אלא דבתרומה אמרינן כיון דגלי קרא דאין המיתה פוטר, א"כ הוא הדין כרת נמי אינו פוטר דכיון דחידש לן רחמנא שאין המיתה פוטר א"כ הוא הדין שאין הכרת פוטר נמי, משא"כ במעילה דחייב בשוגג אפי' לרבי דאמר הזיד במעילה במיתה, אעפ"כ אין זה חידוש, כיון דמעילה הוא ענין כמו לצאת י"ש, וא"כ הוא הדין בכל הדברים שחייב לצאת י"ש, וע"כ האוכל חמץ של הקדש, שהוא מזיד בחמץ פטור, דלא שייך לומר כיון דגלי גלי דזה אינו רק בשוגג דלא נעשה בו החומר של כרת, ע"כ חייב לצאת י"ש, משא"כ אם הוא מזיד בחמץ דנעשה בו החומר של כרת, וכיון שנעשה בו החומר של הכרת ממש, א"כ פטור מלצאת י"ש נמי, משא"כ בתרומה שהתשלומין הוא לכהן, ע"כ לא הוי לצאת י"ש, ע"כ אמרינן כיון דגלי גלי ופטור אף בהצטרף לזה כרת אחר:
ולפי"ז הי' מיושב מה דאמרינן בכריתות (דף כ"ד) דרבי סובר דכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה דאיפשר לומר דמיירי אם אכל חלב בשוגג ששגג בחלב ג"כ, וע"כ כיון שלא הוי רק שוגג ע"כ חייב לצאת י"ש משא"כ בהזיד בחמץ שהזיד בכרת, וא"כ הוי כמו שנעשה בו החומר של כרת, ע"כ פטור אף לצאת י"ש לפי דעת מהרש"ל, וע"כ פטור ממעילה נמי, וכמו שכתבו התוס' כיון דליכא קרן וחומש פטור מאשם נמי]:
ומעתה נחזור למה שביארתי תחילה בהירושלמי החילוק שבין אמדוהו למיתה וחי' דר"ל סובר דתחילה הי' לו הדין של חייבי מיתות שוגגין, אלא שחידוש הוא שחידשה התורה בחובל בחבירו, וריב"ח סבר דאומדנא של טעות הוי, וביארתי שע"כ בתשובה יש ג"כ ב' מיני תשובות, הא' תשובה שע"י יסורין או מלקות או תשובה שע"י יראה שאין המחילה אלא מכאן ולהבא, ע"כ הוי הזדונות נהפכים לשגגות דהוי המחילה כמו שגגה שהי' חטא אלא שלא בא לידי חיוב מיתה, ומשמי' הוא דרחמו עלי', משא"כ בתשובה מאהבה הוי שובו בנים שובבים שובבים דמעיקרא, וא"כ הוי כמו שלא הי' עליו חטא מעולם, וכמו שלא הי' עלי' חיוב כרת מעולם וכמו ריב"ל שאומר דאומדנא של טעות הוי כלומר כמו שלא הי' עלי' שום חיוב כרת מעולם:
בזה יתבאר הכתובים (מלכים ב' כ) שוב ואמרת אל חזקי' נגיד עמו כה אמר ה' אלקי דוד אביך שמעתי את תפלתך כו' והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה כו' ויאמר חזקי' אל ישעי' מה אות כי ירפא ה' לי כו' ויאמר ישעי' זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' הדבר אשר דבר הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות, ויאמר יחזקי' נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחרנית עשר מעלות כו' ויקרא ישעי' הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחרנית עשר מעלות:
ולכאורה צריך להבין מאי נ"מ אם האות שתעמוד השמש או שתשוב השמש, וכי מה נ"מ בנס, כיון שבין כך ובין כך הוא למעלה מדרך הטבע א"כ הוא אות, אך הענין יובן עפ"י מה שביארתי תחילה וכמו דכתיב בתחילת הפרשה בימים ההם חלה חזקי' למות ויבא אליו ישעי' בן אמוץ כו' צו לביתך כי מת אתה ולא תחי' וכמו דאמרינן בפ"ק דברכות (דף ד') מאי כי מת אתה ולא תחי' כו' א"ל השתא הב לי ברתך איפשר דגרמא זכותא דידי ודידך כו' א"ל כבר נגזרה גזירה, א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא וכו'. [ובמ"א ביארתי שע"כ אמר לו כלה נבואתך וצא, והוא כמו דאיתא בנדרים (דף מ') כל המבקר את החולה גורם לו שיחי' וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות כו' אלא כל שאין מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים לא שיחי' ולא שימות, וכתב הר"ן וזה לשונו נראה בעיני דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי איפשר לו שיחי' כדאמרינן פרק הנושא (דף ק"ד) כיון דחזאי אמתא דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ומנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דימות רבי כו' עיי"ש וע"כ כיון שאצל ישעי' הוחלט שימות עפ"י נבואתו ע"כ אמר לו כלה נבואתך וצא פי' שאין בביקור חולים שלך פעולה לפני בענין התפילה על החיות, כיון שהוחלט אצלו שימות כמו שאמר כבר נגזרה גזירה]:
ולאח"כ שהי' דבר ה' אליו שוב ואמרת אל חזקי' נגיד עמו, כה אמר ה' אלקי דוד אביך שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הני רופא לך ביום השלישי, תעלה בית ה' והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, ע"כ לא ידע חזקי' באיזה אופן נתקבלה תשובתו, אם תשובתו אינו רק בבחי' רפואה כמו שאמר לו הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה', וע"כ הוי כמו שאמדוהו למיתה וחי' וא"כ אינו אלא בבחי' רפואה שמכאן ולהבא, וזה בבחי' תשובה מיראה וכמו דאיתא במדרש פי אמור תפילה לעני כי יעטוף כו' כמה דאת אמר והי' העטופים ללבן מהו העטופים ר"י ב"ח אמר לקושיא כי' תכתב זאת לדור אחרון זה דורו של חזקי' שהי' נטוים למיתה, ועם נברא יהלל יה, שבראו הקב"ה ברי' חדשה, וזהו ענין תפילה מאוחרת תפילה לעני כי יעטף שתחילה גוזרין עליו מיתה, ואח"כ כיון שגוזרין עליו מיתה הוי כמו שנעשה בו החומר של מיתה, וכמו שביארתי לעיל בענין הירושלמי שבשעה שגוזרין עליו מיתה הרי הוא כמו שנעשה בו החומר של מיתה, והראי' שאין צריך לשלם עד שעה שיקל, והטעם מפני שרשות ביד סנהדרין להמיתו וא"כ בדינו של הקב"ה כיון שגוזרין עלי' מיתה בודאי הוה כמו שנעשה בו החומר של מיתה, וכמו דכתיב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך וכמו דאיתא בנדרים (דף מ"א) כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלין בו שנאמר והי' כל מוצאי יהרגני, רב אמר מן הדין קרא למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, רבה בר שילא אמרו לי' שכיב כו', אך משמי' היא דרחימו עליו, וחותמין אותו לחיים, ע"כ הוי כמו ברי' חדשה וע"כ הוי בבחי' תפילה לעני שאינו עולה רק לבסוף לאחר שמרחמים עליו וחותמים אותו לחיים. וזהו בבחי' תשובה מיראה שע"ז כתיב ארפא משובותיכם אבל בתשובה מאהבה עוקר החטא מעיקרא ונמצא שלא הי' עליו החומר של מיתה כלל כמו שהארכתי בזה בספרי ע"י (ס' א) וע"כ אמר חזקי' נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות וכמו שפירש"י עשר מעלות אינו דבר הניכר כל כך לא כי אלא ישוב הצל ויהי' דבר תימא שראה שפנה היום לערוב וחזר להיות בוקר, ולפי מה שביארתי הוא שאם יעמוד השמש ולא ילך לא יהי' בזה אור רק מכאן ולהבא שהי' לו לילך ומעכשיו אינו הולך וא"כ אין זה תיקון רק בזמן דלהבא וא"כ אין זה מחילה על העונות רק מכאן ולהבא כמו דכתיב ארפא משובותיכם וכמו שביארתי בספרי ע"י שהרפואה הוא מכאן ולהבא אבל אם ישוב הצל אחורנית עשר מעלות זהו האות ותיקון בזמן דלעבר וכמו דכתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא וכמו שביארתי בספרי ע"י שזהו בבחי' החכם שעוקר הנדר מעיקרא, והוי תיקון בזמן דלעבר, וזהו בבחי' תשובה מאהבה, וע"כ נתן לו הקב"ה אות שנתקבלה תשובתו בבחי' תשובה מאהבה שזדונות נעשה לו כזכיות ודו"ק, ועיין בספרי ע"י (דרוש א):
ובמ"א ביארתי הא דאמרינן בברכות (דף י"ח) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים כו' וגם הא דכתיב ויאמר יחזקי' נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל עשר מעלות אחורנית והענין יובן עפ"י מאי דאמרינן התם דחזקי' אמר ליתי ישעי' גבאי דהכי אשכחן באלי' דאזיל לגבי אחאב דכתיב וילך אלי' להראות אל אחאב וישעי' אמר ליתי' חזקי' גבאי דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזיל לגבי אלישע מה עשה הקב"ה הביא יסורים על חזקי' ואמר לו לישעי' לך ובקר את החולה כו', ובזה יובן הא שאמר הנה לשלום מר לי מר, ואמרינן שם אעפ"י ששיגר לו הקב"ה שלום מר לי מר שתלה בזכות דוד אביו, ואיפשר לפרש ג"כ דאעפ"י שהוא לשלום שישעי' אתי לגבאי אעפ"כ, מר לי מר שבא אל חזקי' באופן ביקור חולים, אבל לא באופן לכבדו והנה ישעי' אמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחי', וא"ל כבר נגזרה עליך גזירה, א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים:
ולכאורה צריך להבין דלמ"ד בר"ה (דף ט"ז) דצעקו קודם גז"ד נענים לאחר גז"ד אין נענים, א"כ כיון שאמר לו ישעי' כבר נגזרה עליך גזירה א"כ איך נתקבלה תפילתו, ע"כ נראה לי דאיפשר לומר כמו דאמרינן בירושלמי דמלך וציבור נידונים בכל יום שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, וע"כ כיון שנידון בכל יום כמו הציבור וע"כ כיון דגז"ד דציבור נקרע, וכמו דאמרינן בר"ה (דף י"ז) אר"י גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם ואמרינן שם מיתבי השב בנתיים מוחלין לו לא שב בנתיים אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו, ומשני לא קשי' הא ביחיד הא בציבור, וע"כ גז"ד דמלך נמי נקרע. וכמו שביארתי בספרי נ"י (בא"כ) שמלך הוא כולל כללות הציבור וע"כ נקרע הגז"ד כמו בציבור, ואיפשר לומר שע"ז אמר כך מקובלני מבית אבי אבא שאפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ופירש רש"י כך מקובלני מבית אבי אבא דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו כו' ולא מנע עצמו מן הרחמים ולפי מה שביארתי איפשר לומר דזהו שלמה שאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו שמלך יש לו הדין כמו הציבור:
אך לפי"ז צריך להבין דא"כ איך אמר ישעי' כבר נגזרה עליך גזירה הא המלך הוי כמו ציבור, וגז"ד דציבור מיקרע, אך זה יובן עפ"י מאי דכתיב (מלכים ב א') ויפול אחזי' כו' ויחל וישלח מלכים כו' אם אחי' מחלי זה, ומלאך ה' דבר אל אלי' התשבי קום עלה לקראת מלאכי מלך שומרון ודבר אליהם המבלי אין אלקים בישראל אתם הולכים לדרוש כו' ויאמרו איש עלה לקראתינו ויאמר אלינו לכו שובו אל המלך אשר שלח אתכם ודברתם אליו כה אמר ה' המבלי אין אלקים בישראל כו' לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, וידבר אליהם מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם וידבר אליכם את הדברים האלה ויאמרו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו ויאמר אלי' התשבי הוא וישלח אליו שר חמשים וחמשיו ויעל אליו והנה יושב על ראש ההר ויאמר אליו איש האלקים המלך דבר רדה, ויענה אלי' וידבר אל שר החמישים ואם איש אלקים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת תמשיך כו' ולכאורה יש לדקדק דלמאי חקר אחזיה תחילה מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם, אך הנה המלך בקש שיבוא אליו, וע"כ שאל מי הוא איש האלקים, אולי לא ירצה איש האלקים לבוא אליו וע"כ שאל מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו, וע"ז אומר ויאמר אלי' התשבי הוא, וע"כ כתיב וישלח אליו שר חמשים וחמשיו כו' וידבר אליו איש האלקים המלך דבר רדה פי' כיון שהבין שהוא אלי', ובאלי' מצינו שהלך לגבי אחאב כמו דאמרינן פ"ק דברכות (דף י) וכן אמרינן במנחות (דף צ"ח) א"ר ינאי לעולם תהא אימות מלכות עליך שנאמר וירדו כל עבדיך אלה והשתחוו כו' ר' יוחנן אמר מהכא שנאמר ויד ה' הי' אל אלי' וישנס מתניו וירץ לפני אחאב כו' וע"כ כיון שאלי' כבד המלכות, ע"כ שלח שלוחיו לאמר איש האלקים המלך דבר רדה, וא"כ צריך להבין דמפני מה אמר לו אם איש אלקים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת תמשיך, אך יובן עפ"י מה שביארתי בספרי (נ"י בא"כ) שאין שלטון ביום המות, וכמו דאיתא במדרש (פ' ויחי) חצוצרות שעשה משה במדבר בשעה שנטה למות גנזם הקב"ה שלא יהא אחר תוקע בהם כו' לקיים מה שנאמר ואין שלטון ביום המות ובמדרש פ' וילך אין שלטון כו' תדע לך שכל ימיו של דוד נק' מלך שנאמר והמלך דוד זקן כיון שהגיע למיתתו אין כתוב בו מלכות מנין שנאמר ויקרבו ימי דוד למות כו' עיי"ש וביארתי שם שע"כ כתיב הקהל אלי את כל העם ולא תקע בחצוצרות משום דכתיב אין שלטון ביום המות משום דחצוצרות הוא כנופי' דכל ישראל כמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ו וכמו שהבאתי שם בשם הרמב"ן, וענין מלך ונשיא היינו שהוא כולל כל הציבור וע"כ הוא מקהיל ע"י החצוצרות, אבל כיון שאין שלטון ביום המות א"כ ביום הזה אינו כולל כל הציבור, וע"כ ליכא חצוצרות עיי"ש שהארכתי בזה והנה הטעם שאלי' בא אל אחאב הוא מפני שהמלך הוא כולל לכל הציבור, ע"כ צריך לנהוג בו כבוד, אבל כיון שאין שלטון ביום המות ואינו כולל לכל הציבור וע"כ אינו מוטל עליו לכבדו וע"כ אמר אלי' אם איש אלקים אני תרד אש מן השמים ולא רצה לילך אצלו פי' שאמר לו אם איש אלקים אני והוא אמר לו המיטה אשר עלית שם לא תרד וא"כ נגזר עליו שימות, ואיפשר שהוא באותו יום ע"כ אין שלטון ביום המות ולא רצה לילך אצלו:
וע"כ הי' סבור ישעי' שאעפ"י שהמלך הוא כמו ציבור שנידון בכל יום וגז"ד דציבור מיקרע אפי' לאחר גז"ד, אבל כיון שבא אל חזקי' ואמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחי', ומשמע שהגזירה הי' באותו יום כמו שאמר חזקי' (ישעי' ל"ח) דורי נסע ונגלה ממני כאוהל רועי קפדתי כאורג חיי מדלה יבצעני, מיום עד לילה תשלימני וא"כ כיון שאמר מיום ועד לילה תשלימני פי' שישלים זמן ימי חייו מיום עד לילה וא"כ אין שלטון ביום המות, וא"כ אין לו ענין מלך שכולל כללות הציבור, ע"כ אין לו הדין של מלך שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, וכמו גז"ד של ציבור שנקרע כן גז"ד של מלך, מפני שביום הזה לא הוי הוא הכולל לכל בני דורו, ובזה יתבאר הכתוב דורי נסע ונגלה ממני כאוהל רועי, ולכאורה אין לו מובן מהו דורי נסע ונגלה מני, גם צריך להבין מהו מדלה יבצעני והנה מדלה הוא לשון חולי כמו דאיתא בנדרים (דף מ') אין דל אלא חולי שנאמר מדלה יבצעני, אך רש"י פי' מדלה יבצעני ת"י מיקר מלכותי אנא גלי סבור הייתי שעתה יבצעני מכל כבודו דלה לשון גובה וכן ודלת ראשך (שיר ז) עכ"ל וא"כ צריך להבין מה שאמר ומדלה יבצעני, אך הענין שאמר שענין המלך מחמת שהוא כולל לכל בני דורו, וגופא בתר רישי' אזיל, ע"כ יש לו ענין של ציבור שגז"ד שלו נקרע, וע"כ אמר חזקי' שהוא הי' סבור שענין מה שהוא כולל לכל הדור אבד ממנו שכיון שנגזר עליו שימות ביום הזה, א"כ אין שלטון ביום המות, ע"ז אומר דורי נסע ונגלה מני כאוהל רועי פי' שענין מה שהוא כולל לכל הדור נסע ונגלה ממנו שאין לו בחינה זו, שאינו הכולל והמצרף לכל הדור והציבור וע"ז אמר הלשון כאוהל רועי, (וכמו דאמרינן בעירובין (דף נ"ה) יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם וכן אמרינן שם יושבי צריפין והולכי מדבריות כו' ופירש רש"י ויושבי צריפין אנשי מקנה הם וחונים בו חודש או חדשים עד שכלה המרעה לבהמות ונוסעים משם ונקבעים במקום אחר כו' וע"כ אין להם הצירוף של הבתים להיות מודדים מסוף העיר, אלא כל בית ובית נחשב בפני עצמו לפרטים, ואין להם הצטרפות מחמת שאין חניותם במקום קבוע) וע"כ סבר חזקי' כיון שאין שלטון ביום המות והוא ימות באותו יום, א"כ אין לו קביעות ואבד בחי' המלך שהוא הכולל והמצרף לכל דורו, (ועיין בספרי נ"י (בא"כ) כל תעניתא דאנן עבדין לית אילין תעניתא דלית עמן נשי' פי' שע"כ אמרינן בפסחים (דף נ"ד) דאין ת"צ בבבל משום דאין נשיא, וע"כ אין להם הצטרפות להיות תענית ציבור, וע"ז אמר דורי נסע ונגלה מני בני דורו, וע"ז אמר קפדתי כאורג חיי פי' מחמת שצריך למות באותו היום, וכל שעה אינו בקביעות שכל רגע ורגע הוא מתקרב ליסע מזה העולם, וע"ז אמר מדלה יבצעני פי' מענין הנשיאות והגבהה שיכלול כל הציבור יבצעני פי' שאין לו עוד הבחינה זו והוא מיום עד לילה תשלימני פי' ואין שלטון ביום המות:
אך הטעם שנתקבלה תפילתו. הוא מפני שהקב"ה הקדים סוף מעשה במחשבה תחילה והיינו משום שאם מקובל תפילתו ויחי' עוד א"כ יש לו דין מלך ממילא נתקבלה תפילתו ויש לו דין מלך, והמלך יש לו הדין של ציבור שנקרע הגז"ד, [וכבר הארכתי בזה כמה פעמים ועיין בדרוש (י"ז) בענין הגנב והגזלן כו' הקדישן הקדש שע"כ חל ההקדש הוא משום שאם תאמר שחל ההקדש יהי' שינוי השם, וע"כ חל ההקדש והוי שינוי השם, וכן ביארתי בכמה מקומות בענינים אלו דתפשינן הסוף מתחילה] וע"כ הכא נמי תפש הסוף תחילה דכיון דאם יקובל תפילתו ויאריך עוד ימיו, א"כ יש לו בחי' מלך, וע"כ נקר' גז"ד וע"כ כתיב (מלכים ב' כ) ויהי ישעי' לא יצא העיר התיכונה ודבר ה' הי' אליו לאמר שוב ואמרת אל חזקי' נגיד עמו, כה אמר ה' אלקי דוד אביך שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתיך כו' מהו אל חזקי' נגיד עמו, אך שאמר לו מפני מה שמע תפילתו הלא הי' לאחר גז"ד ע"ז אמר לו שוב ואמרת אל חזקי' נגיד עמו, כה אמר ה' אלקי דוד אביך פי' מפני שהוא נגיד עמו, ע"כ הוא כולל כללות הציבור, ע"כ כיון שהוא מלך יש לו דין של ציבור, וכמו דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, וגז"ד שלו מיקרע כמו הציבור:
וע"כ כתיב ויאמר חזקי' אל ישעי' מה אות כו' ויאמר לו הלך הצל עשר מעלות כו' ויאמר חזקי' נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל עשר מעלות אחורנית הענין הוא שישעי' אמר לו שהאות יהי' שיעמוד השמש, וא"כ הוא אות על שתחילה הי' הגזירה שימות וכמו דכתיב כי בא השמש בצהרים זה יומו של יאשיהו, וע"כ יהי' האות שיעמוד השמש ולא ישקע, וזהו אות שהוסיפו לו ימים על ימיו ואעפ"י שהי' לאחר גז"ד, איפשר לומר כמו דס"ל לר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד, דאלו"ה אי איפשר לחלק מטעם מלך דהא כיון שאמר לו שימות, א"כ אין לו דין מלך שאין שלטון ביום המות כמו שביארתי, וע"ז אמר חזקי' שאין זה אות דבאמת אפי' אי אמרינן דצעקה ותפילה אינו רק קודם גז"ד אבל לאחר גז"ד אין נענים זהו דווקא בסתם אדם, אבל הוא שיש לו דין מלך, ע"כ נקרע גז"ד שלו, וכ"ת הא כיון שאמר לו שימות, א"כ אין שלטון ביום המות, אך כיון שאם יקובל תפילתו ויחי' עוד יש לו דין מלך, ע"כ תפש הקב"ה הסוף תחילה שיש לו דין מלך, וע"כ נתקבלה תפילתו, ולכאורה כיון שעתה אין לו דין מלך, א"כ איך יקובל תפילתו כיון שהוא לאחר גז"ד, אך הקב"ה ברחמיו תופש סוף מעשה במחשבה תחילה, וע"ז אומר שאות יהי' שישוב הצל עשר מעלות אחורנית וזה יהי' הסימן שההליכה יהי' אחורנית מהסוף אל התחלה, והכא נמי יהי' מהמאוחר אל המוקדם דהיינו כיון שלאחר שנקרע גז"ד ויהי' לו דין מלך, א"כ הכא נמי יש לו דין מלך:
וע"ז אמר הנה לשלום מר לי מר, פי' שאעפ"י שלשלום שבא אליו ישעי' והוא כמו שאמר חזקי' ליתי ישעי' גבאי דכן מצינו באלי' שהלך אצל אחאב, אעפ"כ מר לי מר שבא אליו ואמר לו כי ימות, וא"כ אין לו דין מלך שאין שלטון ביום המות, ע"כ לא בא אליו בבחי' כבוד המלך, אלא מחמת שנצטוה להגיד לו הנבואה והראי' שאין לו דין מלך, אבל לאח"כ שהתפלל חזקי' ונתקבלה תפילתו, וכמו שביארתי שהטעם מפני שיש לו למפרע דין מלך, א"כ נתקיים רצונו שהלך אליו ישעי' כמו שהנביא צריך לילך אל המלך וע"ז אומר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר שהקב"ה עשה פשרה בין שני צדיקים שלפי דעתו של ישעי' לא הלך אליו בבחי' מלך ואעפ"י שנתקבלה תפילתו אינו אלא מכאן ולהבא, (וע"כ אמר שיהי' האות שיעמוד השמש וכמו שביארתי) ולפי מה שאמר חזקי' שישוב אחרונית א"כ אגלאי מילתא למפרע שהי' לו דין מלך, וא"כ הלך ישעי' אצל חזקי' בבחי' מלך, וע"ז אומר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר שעשה פשרה בין שני צדיקים ישעי' וחזקי' שלכל א' עשה כפי דעתו ודו"ק:
וחנה בספרי ע"י (דרוש ג) ביארתי בענין אם צריך לפרט את החטא, וביארתי שם הגמ' דסוף כריתות ובפסחים (דף נ"ז) יששכר איש כפר ברקאי לא תנא מתניתין דתנן ר"ש אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום יכול מפני שמובררין במינן ת"ל אם כבש יביא קרבנו מלמד ששניהם שקולין כא', רבינא אמר אפי' מקרא נמי לא קרא דכתיב אם כבש אם עז אי בעי כבש לייתי אי בעי עז לייתי, וביארתי שם דלכאורה צריך להבין דאמאי קאמר יששכר איש כפר ברקאי לא תנא מתניתין ורבינא אמר אפי' מקרא נמי לא קרא, דהא הראי' ממתניתין היא מפורשת יותר מהא דאמר אפי' מקרא נמי לא קרא דהא הראי' ממתניתין מחטאת מוכח דמדחזינן דבחטאת הקדים שעירה תחילה אלמא דכבשה לא עדיפא משעירה, דהא גבי חטאת הקדים שעירה תחילה, וא"כ מוכח יותר מהראי' דמתניתין מהא דחטאת, מהא דאמר דאפי' מקרא נמי לא קרא דהא בשלמים הקדים כבשה תחילה אלא דהראי' הוא מהא דקאמר אם כבש אם עז דאי בעי כבש לייתי אי בעי עז לייתי, אבל מ"מ כבש מוקדם, וא"כ אמאי קאמר דאפי' מקרא נמי לא קרא דמשמע דמזה מוכח יותר, וביארתי שם דממתניתין לא מוכח כל כך דאיכא למימר דלהכי הקדים בחטאת שעירה תחילה הוא כמו דאמרינן בסוטה (דף ל"ב) אר"י משום ר' שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו תפילה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה כו' והא איכא חטאת נקיבה עולה זכר התם מכסי באלי' תינח כבשה שעיר מאי איכא למימר התם איהו דקא מכסיף נפשי דאיבעי לאתוי' כבשה וקא מייתי שעירה, חטאת דעכומ"ז דלא סגי דמייתי שעירה מאי איכא למימר, התם ניכסוף וניזל כי היכי דניכפר לי', וביארתי שם דלכאורה קשה דהא אמרינן בחולין (דף מ"א) אר"י ל"ש אלא שאינו מחוייב חטאת, אבל מחוייב חטאת אימר לשם חטאתו הוא עושה ופירש"י לא שנו אלא שאינו מחוייב חטאת כו' והא לא חשו רבנן דילמא מאן דחזי סבור מחוייב חטאת הוא דההוא קלא אית לי' דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ומתכפר לו, והקשה המ"א דהא אדרבא אמרינן בסוטה (דף ל"ב) אר"י משום רשב"י מפני מה תקינו תפילה בלחש כו' שהרי לא חלק הכתוב המקום בין חטאת לעולה כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, וא"כ איך פירש רש"י שמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ויתכפר לו, והא אמרינן בסוטה שאין לפרסם אפי' בשוגג וביארתי שם דאע"ג דלא רמי עליו התורה לפרסם חטאו שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה, אעפ"כ אם מעצמו מפרסם חטאו בשוגג עדיפא טפי והראי' דהא יכול להביא שעירה, אעפ"י דמינכר בין זכר לנקיבה, אלמא דאם מעצמו מפרסם חטאו עדיפא טפי, וע"כ ניחא שפיר דמהא דמתניתין שהקדים הכתוב בחטאת שעירה לכבשה אין ראי' דאיפשר לומר הא דהקדים הכתוב שעירה תחילה, הוא משום דאם מביא שעירה הוא מתבייש דהא בשעירה דלא מכסי' באלי' מינכרא בין זכר לנקיבה וא"כ מתבייש. וע"כ אם רוצה להביא שעירה ע"כ הוא משובח יותר משום דקא מכסיף נפשי' וע"כ הקדים הכתוב גבי חטאת שעירה תחילה, אבל לעולם אימא לך דכבשים מובחרים במינם דהא כבשים קודמים לעזים בכל מקום, וא"כ מקרא ליכא ראי' רק ממתניתין מוכח דאמרינן כבשים קודמים לעזים בכל מקום יכול מפני שמובחרין במינן ת"ל אם כבש יביא קרבנו מלמד ששניהם שקולים, אלמא דמתניתין סברה דכבשים אינם מובחרין במינם, אבל מקרא לא מוכח מידי, וע"כ אמר רבינא דאפי' מקרא נמי לא קרא דכתיב אם כבש אם עז, אי בעי כבש לייתי אי בעי עז לייתי ופירש"י בפסחים בשלמים כתיב ובשלמים אין נפקותא לומר דשעירה משובח יותר דהא שלמים לא בא על חטא כלל, ע"כ הראי' מוכרח יותר ועיין בשילהי כריתות (דף כ"ח):
והנה הרמב"ם פסק (בפ"ט מה' תמידין ומוספין ה' א) ששעירת יחיד קודמת לכבשה אעפ"י ששניהם חטאת שהשעירה ראוי לבוא על הכריתות שמביאין עליו חטאת והכבשה אינו באה על שגגת ע"ז עכ"ל והוא מדאמרינן סוף הוריות (דף י"ג) שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד והא תני' כבשת יחיד קודמת לשעירת יחיד אמר אביי תנאי היא מ"ס שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל עכו"ם ביחיד ומ"ס כבשה עדיפא שכן נתרבתה באלי' [ועפי"ז ביארתי במ"א הא דאמריכן בשבת (דף עז) ר' זירא אשכחי' לרב יהודא כו' אמר לי' מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי' א"ל כבריתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא ומ"ט הכי מכסיין והני מגליין הכי דמכסיכן מינייהו מכסיין והני ללא מכסינן מינייהו מגליין ופירש"י מכסיכן בזנב והכי מגליין העזים אין להם אלי' וביארתי דהני ב' השאלות שייכן אהדדי דבלאו"ה איפשר לומר דהא דעיזי מסגן ברישא היינו משום מעליותא דאית בהו שהם באין נמי על חטא דעכומ"ז משא"כ בכבשה שאינה באה רק על שאר חייבי כריתות וע"כ אמרינן בהוריות (דף כג) דשעירה קודמח לכבשה וכן פסק הרמב"ם ולפי"ז הי' מיושב נמי השאלה השני' דמפני מה הני מכסיין והני מגליין דהטעם הוא דע"כ באה שעירה על חטא דעכומ"ז משום דאין להם אלי' ומינכרא בין זכר לנקבה וכמו דאמרינן בסוטה (דף ל"ב) חטאת דעכומ"ז משום דאין להם אלי' דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם נכסף וניזל כי היכי דנכפר עליו וכמו שהארכתי בספרי ע"י (שם) דעל עכומ"ז צריך דווקא שיהא מתבייש וע"כ הוה א"ש דה"ט דעיזי מסגי ברישא דמפני המעלה שיש בהם שהמה באים לכפר על חטא דעכומ"ז ג"כ ע"כ נתן הקב"ה בהם הטבע שיהא הולכים בראשונה וע"כ אין להם אלי' משום דהם באים על עכומ"ז וצריך שיהא ניכר בין זכר לנקבה כדי שידעו שהוא מביא חטאת כי היכי דניכסוף ויתכפר. וע"כ כשאמר לו שהטעם דהא דמסגי ברישא הוא משום דברישא חשוכא והדר נהורא וע"כ שאל לו מפני מה הני מכסיין והני מגלייו]:
עכ"פ נתבאר שאע"פ שלא הטילה התורה עליו לפרסם את חטאו בשוגג דהא לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה אעפ"כ אם מעצמו מפרסם חטאו בשוגג כדי שיתבייש הוא משובח טפי, וכמו שביארתי לעיל שלא תקשה קושיא המ"א מהא דסוטה (דף ל"ב) על הא דספ"ב דחולין (דף מ"א) שפירש רש"י שמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליו כדי שיתבייש ויתכפר לו:
ועוד יש ליישב דלכאורה איפשר לומר דלא תקשה על רש"י שכתב בחולין (דף מ"א) דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ויתכפר לו מהא דסוטה (דף ל"ב) דאר"י משום רשב"י מפני מה תקינו תפילה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה, דאיפשר לומר דרשב"י אזיל לטעמי' דדריש טעמא דקרא אבל לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא לית להו דלהכי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה כדי שלא לבייש את עוברי עבירה:
ועוד איפשר לבאר יותר דלכאורה צריך להבין בהא דאמר רשב"י תדע שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה דלכאורה מנין לנו לומר שהי' צריך לחלק מקום בין חטאת לעולה שנוכיח מזה שלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שהוא כדי שלא לבייש את עוברי עבירה וע"כ איפשר לומר דרשב"י אזיל לטעמי' דאמרינן בפ"ק דמנחות (ד' ב) דתני' ר' שמעון אומר כל המנחות שקמצן שלא לשמן כשירין ועלו לבעלים לשם חובה דאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשי' מוכיחין עלי' לשום מחבת, חריבה לשם בלולה מעשי' מוכיחין עלי' לשום חריבה, אבל בזבחים אינו כן שחיטה אחת לכולן וזריקה אחת לכולן וקבלה אחת לכולן ועיין בספרי נ"י (דף יא) מה שביארתי על המדרש (ס' לך לך) קחה לי עגלה משולשת הראה לו ג' מיני פרים וג' מיני שעירים וג' מיני אלים כו' ויקח לו את כל אלה רשב"י ורבנן, רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרי אף עשירית האיפה הראה לו, שאיפשר לומר שרשב"י לטעמי' דס"ל דבמנחות אין פוסלות שלא לשמה וכמו דאמרינן במנחות (דף ב') ר' שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשי' מוכיחין עלי' לשם מחבת כו' אבל בזבחים אינו כן שחיטה א' לכולן וזריקה א' לכולן וקבלה א' לכולן, אלמא דבמנחות ס"ל לר"ש דמחשבה לא פסלה, וכן אמרינן התם מעשי' מוכיחין עלי' דקאמר ר"ש סברא הוא מחשבה דלא מינכרא פסל בה רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל בה רחמנא, והנה כל עיקר שהרחה הקרבנות לאברהם הוא שאברהם יחשב בהם המחשבה טובה וינחילם לבניו וכמו שבארתי בספרי ע"י (דרוש ד) על הא דאמרינן בזבחים (דף ב) סתם זבחים לשמה קאי משא"כ במנחות שאינם פסולות שלא לשמה, וע"ז אמר שכל הכפרות הראה לו חוץ מעשירית האיפה לא הראה לו אעפ"י שחטאת הוא אעפ"כ מעשי' מוכיחין עלי' וע"כ לא הראה לו עשירית האיפה ורבנן לא ס"ל כר"ש דמעשי' מוכיחין עלי', וע"כ ס"ל דמנחות נמי פסולות שלא לשמה, וע"כ ס"ל דהראה לאברהם אף עשירית האיפה:
ועפי"ז יש לבאר ג"כ המדרש (שם) ואת הציפור לא בתר הראה לי הקב"ה שמבדילים בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף וצריך להבין דלמאי הראה לו שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף ואיפשר לומר דזהו לדברי ר שמעון שאומר דאם מעשי' מוכיחין עלי' לא פסיל שלא לשמה (ואיפשר לומר ד דאפי' לרבנן דאמרי דאם חשב בפירוש שלא לשמה לא מהני מה שמעשי' מוכיחין עלי' אעפ"כ בסתמא אמרינן דמעשי' מוכיחין עלי' וסתמא לשמה קאי), וע"כ הראה לו שיש חילוק בין מליקת חטאת העוף למליקת עולת העוף דמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף וכמו דאמרינן במנחות (דף ב) אלא מעתה עולת העוף שמלקה למעלה משום חטאת העוף תרצה מעשי' מוכיחין עלי' דעולת העוף היא דאי חטאת העוף למטה הוי עביד לי' כו' אלא לפי שאין המנחות דומות לזבחים קאמר לזבחים ולא לעופות ופירש"י ולא לעופות דודאי לעופות דומין דעופות עלו לשם חובה כגון חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף, ולכאורה יש להקשות דאמאי לא מקשה הש"ס דחטאת העוף שמלקה לשם עולת העוף לא תפסול שלא לשמה דהא מעשי' מוכיחין עלי' דבחטאת אין מבדילין וניתרת בסימן א' משא"כ בעולת העוף דצריך להבדיל ובעי שני סימנים לרבנן או רוב שנים לרשב"א כמו דאמרינן בחולין (דף כא), ולכאורה איפשר ליישב כמו שהקשו התוס' מנחות (דף ב) בד"ה זריקה א' לכולן וכתבו ואע"ג דיש במתנה א' ויש במתן ד' פי' בקונ' דתנן אם נתנו כולן במתנה א' כיפר ומיהו קשה דהנתנים במתן ד' שנתנם לשם ניתנים במתנה א' לירצו דמעשיהם מוכיחין כשיתן השני' וי"ל דבשעה שנתן הראשונה שלא לשמו עדיין אין מעשיהם מוכיחים עד שיתן האחרון ובשני' אין מחשבה פוסלת כו', וא"כ איפשר לומר דבחטאת אם חישב לשם עולה לא מינכר עדיין במליקת סימן א' דילמא רוצה למלוק עוד סימן א', אך איפשר לומר דלא דמי דכיון דמולק סימן א' בחטאת העוף ואח"כ רוב בשר עמו א"כ לא יוכל למלוק עוד סימן כמו דאמרינן בזבחים (דף ס"ה) רבא אמר שהי' בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא בנייהו, ת"ק סבר שהי' בסימן שני בעולת העוף לא מעכב ואע"ג דשהי' קא עביד מעשה עולה בחטאת, וראב"ש סבר מעכב וכיון דשהי' מחתך בשר בעלמא הוא אביי אמר רוב בשר מעכב א"ב, וע"כ איכא לומר דמעשי' מוכיחין עלי' דמדמליק בסימן א' ואח"כ חותך רוב בשר א"כ ודאי חטאת העוף היא דהא אי איפשר למלוק עוד סימן דהא שהי' והא דלא מקשה הש"ס כן לר"ש איפשר לומר משום דאיפשר דר"ש סובר דלא פסלה שהי' א"כ לא מינכר המעשה דהא יכול למלוק עוד סימן שני א"כ בשעת מליקת סימן ראשון לא מוכח מצד המעשה דהוי חטאת העוף, ועוד איפשר לומר דהוי מצי מקשה הש"ס ליפרך לר"ש דהוי מעשה מצד דאין מבדילין בחטאת העוף והא דלא מקשה הוא כמו שכתבו התוס' מנחות (דף ג') בד"ה חטאת העוף שהזה דמה וכתבו לפי שהתחיל להקשות ממצוי והזאה מקשה כמו כן עתה, אבל כמו כן עתה הי' יכול להקשות ממליקת חטאת שמלקה למטה לשם עולה דמליקת עולת העוף למעלה כמו דאמרינן בזבחים (דף ס"ה) מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה עכ"ל וע"כ לא מקשה נמי מהא דהבדלה, ובזה יתבאר המדרש שהרא' לאברהם כל הקרבנות ואת הציפור לא בתר שהראהו שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף וע"כ לא פסיל בה מחשבת שלא לשמה ואתי' כר"ש שמביא אח"כ שר"ש ס"ל שכל הקרבנות הראה לו חוץ מעשירית האיפה ובארתי הטעם משום דמעשי' מוכיחין עלי' וא"כ ממילא הוי לשמה כן הראהו בענין חטאת העוף ג"כ וכמו דאמרי' במנחות לפי שאין המנחות דומות לזבחים לזבחים קאמר ולא לעופות, וכמו שביארתי:
ולפי זה איפשר לומר דהא דקאמר ר"ש מפני מה תקינו תפילה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקים בין חטאת לעולה דר"ש לטעמי' דהי' צריך לחלוק מקום בין חטאת לעולה דהא כה"ג חלק בעופות דמליקת חטאת העוף למטה ומליקת עולת העוף למעלה בכדי שיהי' מעשי' מוכיחין עלי' שהיא לשם חטאת ולא מיפסל בה מחשבת שלא לשמה ואף דבזריקה יש חילוק דדם חטאת למעלה ודם חטאת למטה כבר הקשו התוספת במנחות (דף ב) בד"ה זריקה א' לכולן שהי' יכול להקשות מהא דחטאת לשם עילה דחטאת למעלה בקרנות ובאצבע ולא תירצו ע"ז כלום ואיפשר לומר דלא מינכרא כולי האי ובמ"א יתבאר עכ"פ אם הי' חילוק במקום השחיטה בין חטאת לעולה לא הוי פסול שלא לשמה משום דמעשי' מוכיחין עלי' וע"ז מוכיח ר"ש דהטעם הוא כדי שלא לבייש את עוברי עבירה וזהו דווקא לדברי ר"ש דס"ל דכיון דמעשי' מוכיחין עלי' ע"כ אינו פסול שלא לשמה וע"כ אומר דהטעם הא שלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה הוא כדי שלא לבייש את עוברי עבירה אבל לרבנן דלית להו דמעשי' מוכיחין עלי' א"כ לא קשה לדידהו דמ"ט לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה וע"כ איפשר לומר דלרבנן בחייבי חטאות שוגגין אינו צריך לכסות החטא וכמו שכתב רש"י בחולין (דף מ"א) דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליו כדי שיתבייש ויתכפר:
וע"כ אחי ורעיי נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' וכמו דכתיב שיבה ישראל עד ה' אלקיך כו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכמי שביארתי שע"י תשובה נעקר החטא מעיקרי וה' יחתמנו לחיים אמן: