אור ברסלב

אבות ישראל - על פרקי אבות

פרק ד · משנה כב

משנה כא

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָּנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

הילודים למות והמתים לחיות

רַבּוֹתֵינוּ מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ, הוּא בְּעֶצֶם אֵינוֹ מֵת אֶלָּא אַדְּרַבָּה, כָּעֵת מַתְחִילִים הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי מִי שֶׁנּוֹלַד הוּא עָתִיד לָמוּת, וְכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר, אוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת. אֲבָל לְאַחַר מוֹתוֹ, הוּא מַגִּיעַ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וּמִשָּׁם מַתְחִילִים חַיָּיו.

וְאָמַר עַל כָּךְ הָרַב פּיִנְקוּס זַצַ"ל מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה: יֶשְׁנוֹ עֻבָּר, שֶּׁהָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁכִּלְיוֹתָיו אֵינָן פּוֹעֲלוֹת, וְצָרִיךְ לְנַתֵּחַ אֶת אִמּוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ בִּדְחִיפוּת. אוֹתוֹ עֻבָּר נִמְצָא כָּעֵת בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ ז''ל בְּמַסֶּכֶת נִדָּה (דַּף ל:), שֶּׁאֵין זְמַן יָפֶה לָאָדָם יוֹתֵר מֵהַזְּמַן שֶׁהוּא בִּמְעִי אִמּוֹ, שֶׁשָּׂם הוּא יוֹשֵׁב וְנֵר דָּלוּק מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמַלְאַךְ מְלַמְּדוֹ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

וְהִנֵּה לְפֶתַע, מַגִּיעַ אִישׁ גְּבַרְתָּן [הַמְנַתֵּחַ], חוֹתֵך בְּאַכְזָרִיּוּת נוֹרָאָה אֶת הָרֶחֶם שֶׁל הָאִשָּׁה, וּמוֹצִיא אֶת הָעֻבָּר מִשָּׁם. "מַה אַתָּה עוֹשֶׂה לִי", זוֹעֵק הָעֻבָּר, "אֲנִי יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְאַתָּה מוֹצִיאֵנִי בְּכֹחַ מִמָּקוֹם נִפְלָא זֶה"?!

אוֹמֵר לוֹ הָאִישׁ בְּנַחַת: אַל לְךָ לְהִתְרַגֵּז יֶלֶד חָמוּד, יֵשׁ עוֹלָם מַלֵּא לְפָנֶיךָ, אַתָּה הוֹלֵךְ לִחְיוֹת מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה עַכְשָׁו, וּלְקַיֵּם תּוֹרָה מִצְווֹת! אֲבָל הָעֻבָּר אֵינוֹ מַכִּיר יוֹתֵר מֵהָעוֹלָם בּוֹ הוּא הָיָה.

אָדָם צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁהוּא כְּמוֹ עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ. יֶשְׁנוֹ עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁהוּא עֲדַיִן אֵינוֹ מַכִּיר, וַאֲפִילּוּ אֵינוֹ מְסֻגָּל לְדַמְיֵן כֵּיצַד הוּא נִרְאָה. יֶשְׁנָהּ גַּדְלוּת שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ.

בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּל אָדָם הוּא כִּבְיָכוֹל כְּמוֹ עֻבָּר, וְאַחַר כָּךְ בְּסוֹף יָמָיו עֲלֵי אֲדָמוֹת, הוּא יִוָּלֵד לְתוֹךְ עוֹלָמוֹ שֶׁל ה' יִתְבָּרַךְ, וְיִפְגֹּשׁ שָׁם אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶת רַשִׁ"י וְהָרַמְבַּ"ם, וְאֶת כָּל שְׁאָר גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת, וְאָז יָבִין מַה הֵם חַיִּים אֲמִתִּיִּים, חַיֵּי הַנֵּצַח.

בִּזְמַנֵּינוּ הָרוֹפְאִים מְסַפְּרִים לַחוֹלִים בְּלִי כָּל שֵּׁמֶץ שֶׁל הַסְתָּרָה, כַּמָּה זְמַן נוֹתַר לָהֶם לִחְיוֹת. אַךְ בִּזְמַנּוֹ שֶׁל הַסַּבָּא מִקֶּלֶם, הָרוֹפְאִים לֹא הָיוּ מְסַפְּרִים זֹאת לַחוֹלִים, וְאַף עַל פִּי כֵּן, רוֹפְאוֹ שֶׁל הַסַּבָּא מִקֶּלֶם, הוֹדִיעוּ שֶׁהוּא עוֹמֵד לָמוּת.

שָׁאָלוּ מְקֹרָבָיו שֶׁל הַסַּבָּא אֶת הָרוֹפֵא: אֵיךְ אַתָּה אוֹמֵר לוֹ דָּבָר כָּזֶה? עָנָה לָהֶם הָרוֹפֵא: אֲנִי מַכִּיר אֶת הַיְּהוּדִי הַזֶּה, עֲבוּרוֹ מִּיתָה הִיא כְּמַעֲבָר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, לֹא הוֹסַפְתִּי לוֹ בְּמַה שֶׁסִּפַּרְתִּי לוֹ שׁוּם דָּבָר, הוּא רַק רוֹצֶה לָדַעַת מָתַי הַדָּבָר יִקְרֶה...

על כרחך אתה נולד

מִדִּבְרֵי הַתַּנָּא מִתְבָּאֵר, שֶׁיְּצִירָתוֹ וְלֵידָתוֹ וְחַיָּיו שֶׁל הָאָדָם, הֵם עַל כָּרְחוֹ וְנֶגֶד רְצוֹנוֹ, וְאִם כֵּן, מִתְעוֹרֶרֶת תְּמִיהָה גְּדוֹלָה, מַהוּ הַהִגָּיוֹן שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל חַיִּים שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בָּהֶם, מַדּוּעַ עָלָיו לְשַׁלֵּם עַל דָּבָר שֶׁלֹּא רָצָה בּוֹ.

עוֹנֶה עַל כָּךְ הַמַּגִּיד מִדּוּבְנָא עַל פִּי מָשָׁל: בְּעִיר אַחַת חָיוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אֲשֶׁר אִישׁ לֹא רָצָה לָשֵׂאת אוֹתָן לְאִשָּׁה, מִפְּנֵי שֶׁכָּל אַחַת מֵהֵן סָבְלָה מִמִּגְרַעַת אַחַת חֲמוּרָה. הָאַחַת הָיְתָה מְכֹעֶרֶת בִּמְיֻחָד עַד שֶׁלֹּא נִמְצָא מְכֹעֶרֶת כָּמוֹהָ בְּכָל הָאָרֶץ. וְאִלּוּ הָאַחֶרֶת הָיְתָה צַעְקָנִית וְכַעֲסָנִית עִם פֶּה גָּדוֹל, וְכָל מִי שֶׁנִּפְגַּשׁ עִמָּהּ "זָכָה" לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת שֶׁל קְלַלוֹת מִכָּל הַסּוּגִים.

אֲבִיהֶן שֶׁל הַבַּחוּרוֹת, הָיָה בְּצַעַר גָּדוֹל עַל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ מַצְלִיחַ לְחַתֵּן אֶת בְּנוֹתָיו, אֶת טוֹבֵי הַשַּׁדְכָנִים הִזְמִין אֲבִיהֶן וּבִקֵּשׁ מֵהֶם לִמְצוֹא אֶת בְּנֵי זוּגָן, וְלֹא עָלָה בְּיָדָם.

רַק שַׁדְכָן אֶחָד, חֵפֶשׂ וּמָצָא שִׁדּוּכִים מַתְאִימִים לִשְׁתֵּיהֶן, חָתָן אֶחָד עִוֵּר בִּשְׁתֵּי עֵינָיו בִּשְׁבִיל הַבַּת הַמְכֹעֶרֶת. וְחָתָן אֶחָד חֵרֵשׁ בִּשְׁתֵּי אָזְנָיו בִּשְׁבִיל הֲבַת הַצַּעְקָנִית וְהַמְּקַלֶּלֶת.

הַהַצָּעָה מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵי אֲבִי הַבָּנוֹת. שְׁתֵי הַזּוּגוֹת בָּאוּ בִּבְרִית הַנִּשּׂוּאִין, וְחָיוּ בְּשָׁלוֹם וּבְעֹשֶׁר. הַחֵרֵשׁ לֹא שָׁמַע אֶת קְלַלוֹת אִשְׁתּוֹ, וְהָעִוֵּר לֹא רָאָה שֶׁאִשְׁתּוֹ מְכֹעֶרֶת. עָבְרוּ יָמִים וְשָׁנִים וְהַהַצְלָחָה הֵאִירָה לָהֶם פָּנִים, הֵם הִתְעַשְּׁרוּ וּרְכוּשָׁם גָּדַל.

וְהִנֵּה נִזְדַּמֵּן לְעִירָם רוֹפֵא מֻמְחֶה לְמַחֲלוֹת הָעַיִן וְהָאֹזֶן, וּלְאַחַר שֶׁבָּדַק אֶת הָעִוֵּר וְהַחֵרֵשׁ, קִבֵּל עַל עַצְמוֹ לְרַפֵּא אֶת שְׁנֵיהֶם בְּשָׂכָר רַב. שְׁנֵיהֶם הִסְכִּימוּ לְשַׁלֵּם לוֹ אֶת הַסְּכוּם הַדָּרוּשׁ, אַחֲרֵי שֶׁיַּעֲלֶה לָהֶם אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא.

נִגַּשׁ הָרוֹפֵא לַעֲבוֹדַת הָרִפּוּי, וּלְאַחַר כַּמָּה חֳדָשִׁים נִפְקְחוּ עֵינֵי הָעִוֵּר וְהֵחֵל לִרְאוֹת, וְאָזְנֵי הַחֵרֵשׁ הֵחֵלּוּ לִשְׁמוֹעַ. אֲבָל כַּמָּה גָּדוֹל הָיָה כְּאֵבוֹ שֶׁל הָעִוֵּר שֶׁנִּתְפַּקֵּחַ, בִּרְאוֹתוֹ בְּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת בַּת זוּגוֹ, שֶׁהִיא מְכֹעֶרֶת מְאֹד. וְכַמָּה הִתְּחַלְחֵל הַחֵרֵשׁ שֶׁנִּתְרַפֵּא, בְּשָׁמְעוֹ אֶת קְלַלוֹת אִשְׁתּוֹ, חֵרוּפֶיהָ וְגִדּוּפֶיהָ. הַשָּׁלוֹם בְּבֵיתָם הֻשְׁבַּת, וְהַמְרִיבוֹת לֹא פָּסְקוּ מִבָּתֵּי שְׁנֵיהֶם.

כַּאֲשֶׁר בָּא הָרוֹפֵא לִתְבֹּעַ אֶת שְׂכָרוֹ, הִתְנַפְּלוּ עָלָיו שְׁנֵי הַבְּעָלִים בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, וְלֹא רָצוּ לְשַׁלֵּם לוֹ אֶת דְּמֵי הָרִפּוּי כְּפִי שֶׁהֻתְּנָה מֵרֹאשׁ, בְּאָמְרָם: קִלְקַלְתָּ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁתִּקַּנְתָּ, וְהֵבֵאתָ רָעָה אֶל בֵּיתֵנוּ.

תָּבַע הָרוֹפֵא אוֹתָם לְמִשְׁפָּט, וְהַשּׁוֹפֵט אַחַר שֶׁשָּׁמַע טְעָנוֹת הַצְּדָדִים, פָּנָה אֶל הָרוֹפֵא וְאָמַר לוֹ: הֲלֹא תּוֹדֶה אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא, שֶׁבִּרְפוּאָתְךָ הֵבֵאתָ עֲלֵיהֶם רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְלָכֵן מְחֻיָּב אַתָּה לְהָסִיר אֶת הָרָעָה מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם וְאָזְנֵיהֶם וּלְהַחְזִירָם לְמַצָּבָם הָרִאשׁוֹן.

קִבֵּל עָלָיו הָרוֹפֵא אֶת פְּסַק הַדִּין. אוּלָם הַנִּתְבָּעִים מָחוּ בְּכָל תּוֹקֵף נֶגֶד פְּסַק דִּין זֶה, הָעִוֵּר צוֹוֵחַ שֶׁלֹּא יַרְשֶׁה לְמִישֶׁהוּ לַחְזֹר וּלְעַוֵּר אֶת עֵינָיו. וְהַשֵּׁנִי אַף הוּא צוֹוֵחַ כִּי בְּשׁוּם אוֹפַן לֹא יָנִיחַ לָרוֹפֵא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ חֵרֵשׁ.

אָז הוֹצִיא הַשּׁוֹפֵט אֶת פְּסַק דִּינוֹ וְאָמַר: עֲלֵיכֶם לְשַׁלֵּם לָרוֹפֵא דְּמֵי הָרִפּוּי כְּפִי מַה שֶּׁהִבְטַחְתֶּם, הוֹאִיל וְגִלִּיתֶם דַּעְתְּכֶם כִּי טוֹב לָכֶם עַתָּה יוֹתֵר מֵאָז, וְאֵין אַתֶּם רוֹצִים לַחְזֹר לְמַצַּבְכֶם הַקּוֹדֵם, וְלָכֵן מִי שֶׁנֶּהֱנָה צָרִיךְ לְשַׁלֵּם.

מְסַיֵּם הַ''מַגִּיד מִדּוּבְנָא" וְאוֹמֵר: כָּךְ הַדִּין גַּם בְּיַחַס לְכָל בֶּן תְמוּתָה עִם בּוֹרְאוֹ. אָכֵן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הוֹרִיד אֶת נִשְׁמָתוֹ לְעוֹלָם הַזֶּה נֶגֶד רְצוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם. אוּלָם אֵיזֶה בַּר דַּעַת מוּכָן לַעֲזֹב אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה מִרְצוֹנוֹ, מִי מֵאִתָּנוּ רוֹצֶה לְהָשִׁיב אֶת פִּקְדוֹנוֹ לְבוֹרֵא עוֹלָם בְּטֶרֶם בּוֹא עִתּוֹ. גַּם אָדָם חוֹלֶה וּמְלֻמָּד בְּיִסּוּרִים, פּוֹנֶה לַמֻּמְחִים הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, וְנֶאֱבַק עַל כָּל יוֹם שֶׁל חַיִּים. רְצוֹנֵנוּ לִחְיוֹת כָּאן בָּעוֹלָם הַזֶּה, מוֹכִיחַ כִּי אָמְנָם עַל כָּרְחֵנוּ יָרַדְנוּ לָעוֹלָם, אַךְ בְּדִיעֲבַד אָנוּ מְרוּצִים מְ"הַסְּחוֹרָה", וְאֵינֶנּוּ מוּכָנִים לְוַתֵּר עָלֶיהָ, אִם כָּךְ, בָּרוּר מַדּוּעַ עָלֵינוּ לָתֶת בָּעַל כּוֹרְחֵנוּ "דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" עַל חַיֵּינוּ.

תוכן העניינים

אבות ישראל - על פרקי אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה