אבודרהם· רבנו דוד אבודרהם
סדר תפילות השבת
ערב שבת
סדר תפלות השבת
ערב שבת נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפלת המנחה כשאר ימות החול אלא שאין נופלין על פניהם. ודע כי בערבי ימים טובים וביום מוצאיהם נוהגין שלא ליפול על פניהם לא בשחרית ולא במנחה וגם לאחר תפלת שחרית אין אומרים יענך ה' ביום צרה ובמקום תפלה לדוד אומרים למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג על אפיקי מים. ואם חלו ערביהם או מוצאיהם בשני ובחמישי אין אומרים תחנונים של שני וחמישי וכשמוציאין ספר תורה אומר אתה הראית לדעת במקום אל ארך אפים. ובערבי שבתות וראש השנה ויום הכפורים נוהגין שלא ליפול על פניהם במנחה בלבד אבל בשחרית וביום מוצאיהם נופלין על פניהם. ובערב ראש השנה עושין מעט שינוי בשחרית שבמקום תפלה לדוד אומר למנצח מזמור לדוד הרנינו לאלהים עוזנו כדי להכיר שהוא ערב יום טוב. ובערבי ראשי חדשים וחנוכה נוהגין ליפול על פניהם בערביהם וביום מוצאיהם בין בשחרית בין במנחה והוא הדין בערב פורים אלא שביום מוצאו אין נופלין על פניהן בין בשחרית בין במנחה מפני שהוא פורים שושן. והטעם שנוהגין שלא ליפול בתחנה בימים אלו מפני שהם ימי שמחה ומועדי קדש וגם השבתות נקראו ימי שמחה כדאיתא בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות ובערביהם כבר הובדלו העם ממלאכה וקדש היום והם אסורין בהספד ותענית ומלאכה. מה שאין כן בערבי ראשי חדשים וחנוכה ופורים שמותרין בהספד ותענית וגם בהם עצמם מותרין במלאכה ומן הדין היה ליפול גם בהם בתחנה אלא שמנעו זה מפני שקורין בהם את ההלל שגם בפורים היה ראוי לקרות את ההלל אי לאו דאמרי' התם דקריאת המגילה זו היא הלילא. ועוד מפני שראשי חדשים הוקשו למועדים שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. וכתיב עשה ירח למועדים וימי חנוכה גם כן נקראו בדברי רבותינו ימים טובים ופורים גם כן כתוב בו שמחה ומשתה ויום טוב. והטעם שעושין יתרון לימים טובים על השבתות מפני שערבי ימים טובים וימי מוצאיהם הם ימים מעטים בשנה ולכן אין נופלין בהם בתחינה לא בשחרית ולא במנחה ואם היינו עושין כן לשבתות הרי חצי השנה לא היינו מתחננים ולא יתכן. ועוד כי ימים טובים יש להם יתרון בזה הענין מפני שקורין בהם את ההלל. תדע שהרי בשבת אומרים צדקתך ואם חל בו יום טוב או אפי' ראש חדש אין אומרים אותו מפני שקורין בו את ההלל. והטעם שנופלין על פניהם בערבי ראש השנה ויום הכפורים שחרית וביום מוצאיהם שחרית וערבית מפני שהם ימי תחנה ובקשה וגם אין קורין בהם את ההלל אבל בערביהם אין ראוי ליפול בהם בתחנה מפני שכבר קדש היום כמו שאמרנו.
העושה מלאכה בערב שבת מן המנח' ולמעלה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכתב אבי העזרי דוקא העושה מלאכה להשתכר אבל אם מתקן בגדיו וכליו לצורך שבת ויום טוב מותר. ומשמע מסוף דבריו שאפי' אם אינה מלאכה להשתכר אם אינו עושה לצורך שבת אסור. וכת' הרא"ש וכן מי שכות' ספרים לעצמו דרך למודו מותר כל היום.
ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן עיולי יומא מקדימינן ליה דאמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב. וכת' בה"ג שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר שכיון שהדליק חל עליו שבת ואסור במלאכה. והתוספות כתבו שאינה תלויה בהדלקת הנר שאפי' לאחר שהדליק של שבת לא חל עליו שבת אלא תלויה בתפלת ערבית שמשהתפלל ערבית חלה עליו שבת. וכתבו התוספות שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפלת ערבית רק שימתין לקרות ק"ש עד עונתה שהוא צאת הככבים ואין בזה ובלבד שלא יקדים שאין זו הקדמה כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה, כי יכול אדם לקבל עליו שבת מבעוד יום ובלבד מפלג המנחה ולמעלה ומשהתפלל אסור במלאכה שהרי קבל עליו השבת.
ואם הוא יום המעונן וכסבור הוא ששקעה חמה ועדיין לא שקעה וקבל עליו השבת יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנרות מפני שקבלה זו היתה בטעות. ואומר במדרש זכור ושמור זכור בים ושמור ביבשה. פירוש בים שאין שם צל בתים ואילנות ונראה שהוא יום גדול אף כשהוא סמוך לחשכה זכור השבת בכניסתו וקבל אותו מבעוד יום. ושמור ביבשה כלומר בעיר ביבשה לאחר עד שתחשך לפי שאף כשהוא יום גדול דומה שהוא סמוך לחשכה. שמור לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר. וכן שומרת יבם וכן כתו' במכלתי' זכור מלפניו ושמור מאחריו. ומצאתי כתוב מנין שמוסיפין מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' שבתון שבת קדש. וכתיב קרא אחרינא שבת שבתון היא לכם.
ערבית
נוהגין ברוב המקומות בספרד לומר והוא רחום כשאר הימים. וכבר כתבנו למעלה בשם אבן הירחי שני טעמים על שנהגו לאומרו ולפי הטעם הראשון אין ראוי לאומרו בשבת ולפי הטעם השני ראוי לאומרו. וגם רב נחמן כתבו.
וקורין ק"ש בברכותיה כשאר ימות החול בלא גירוע ובלא תוספת עד והושיענו בקרוב למען שמך. וחותמין ופרוש עלינו סוכת שלום בא"י הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ואין חותמין שומר את עמו ישראל לעד מפני שאומ' במדרש שבשבת אין צריכין שמיר' שהשבת שומר. ועוד דאמרינן בירושלמי הא דתימ' בחול אבל בשבת אומר ופרוש עלינו סוכת שלום. וכן כתבו הגאונים. וכן נוהגין במקצת מקומות לאפוקי ממנהג אישביליא וטליטלה שנוהגין לחתום בשבת כמו בחול ולא יתכן. ואיני יודע למה חותמין בימים טובים ופרוס עלינו ובשבתות כשאר ימות החול.
ונוהגין לומ' פסוק ושמרו בני ישראל וגו' בין גאולה לתפלה לומ' שאם ישמרו ישראל את השבת כראוי מיד נגאלין. וכת' אבן הירחי ואומרי' בצרפת בשבתות ושמרו בני ישראל וגו' ובשאר מועדים אלה מועדי ה' וגו' וידבר משה את מועדי ה' וגו' תכף לחתימת הפורש סוכת שלום עלינו כלומר שיפרוש סוכת שלומו עלינו אם נשמרהו כראוי. וכן ייסד החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פיוט לשבת כי אשמר' שבת אל ישמרני אות היא לעולמי עד בינו וביני ע"כ.
וברוב המקומות בספרד נוהגין לומר אחר פסוק ושמרו בני ישראל ברכת יראו עינינו וישמח לבנו אלא שמשנים בפתיחתה במקום יראו עיניו אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ. ובימים טובים אינם אומרים אותה ואיני יודע למה נשתנו שבתת מימים טובים לומר בהם ברכה זו. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש כת' שאין ראוי לאומרה אף בשבתות שלא תקנו ברכה זו בחול אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם שמונה עשרה הזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שאין אומ' פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם ואדני אבי הרא"ש לא היה עונה אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה ע"כ. וכן כתב אבן הירחי, וכן כתב רב נטרונאי והאריך הרבה וסיים בדבריו אתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר את עמו ישראל לעד למימר פסוקי דאית בהן שבתות וזמירות וכיון דאמרינן פסוקי תקינו בתרויהו ברכה ודבר זה בחול אבל בשבת כיון דשכיחי מזיקין וצריכי ישראל למיעל לבתיהון מקמי דליחשך אי נמי מקמי אעקורי שרגא סלקוה לתוספת שהוסיפו ואוקמוה אדתנן ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה וכן המנהג בישיבה שלנו ובבית רבי' שבבבל שאין לומר שומר את עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורש סוכת שלום וקדיש לאלתר.
ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ואומרים אתה קדשת את יום השביעי לשמך על שם ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וזהו לשמך. תכלית שמים וארץ על שם ויכלו השמים והארץ. וצריך להפסיק מעט בין לשמך לתכלית כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. וברכתו מכל הימים על שם ויברך אלקים את יום השביעי. וקדשתו מכל הזמנים על שם ויקדש אותו. וכתב רבינו סעדיה כי ברכת השבת וקדושו הוא על שומרי השבת שיהיו מבורכים ומקודשים והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פי' כי הברכה תוספת טובה שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל וקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. והרמב"ן פירש בדרך הפשט כי יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה. וכן כתוב בתורתך ויכלו השמים והארץ וגומר ויש אנשים שאין אומרין ויכלו אלא מתחילין ויברך אלקים את יום השביעי. ויותר נכון לאומרו דגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמ' רב ואיתימ' ר' יהושע בן לוי אפי יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ואמר רב המנונא כל המתפלל ואמר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכלו אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. פי' הב"ה והוא אמ' שהעיקר לאמרו לפי שמורה כאלו נעשה שותף. ויש לדחות שאין להוכיח מכאן שצריך לאמרו שזה שאומר אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ר"ל אחר תפלתו כמו שאנו עושין בצבור ומיהו אפילו הכי טוב הוא לאמרו בתפלה.
ישמחו במלכותך על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרינן בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות. ואמר במלכותך על שם בני ציון יגילו במלכם. שומרי שבת על שם ושמרו בני ישראל את השבת. קוראי עונג על שם וקראת לשבת עונג. עם מקדשי שביעי כלומר עם משמרי שבת בקדושה והוא על שם וקדש את יום השבת. כלם יתענגו וישבעו מטובך על שם ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. והשביעי רצית בו וקדשתו על שם ויקדש אותו. חמדת ימים אותו קראת שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי ומתרגמינן בירושלמי וחמיד ה' ודומה לו נכספה וגם כלתה וכן ותכל נפש דוד. פ"א והשביעי רצית בו וקדשתו מפני שהוא יום חמדת ימים אותו קראת זמנת וקדשת ודומה לו וישראל מקוראי וכן ראו קרא ה' בשם בצלאל. כך נראה לי מפני שלא מצינו בתורה מפורש שהשם קראו חמדת ימים.
אלקינו אלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו על שם תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ששבת וכנסת ישראל נקראו כלה והב"ה נקרא חתן אנו אומרים לו תתרצה שנהיה ככלתך ותנוח כלתך בך כדאיתא במדרש רות בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך מכאן שאין לאשה מנוח אלא באישה. וקדשנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך ע"ש חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך ועוד על שם שכתוב בקהלת כי היא חלקך בחיים גבי אשה כלומר התורה אצלך כמו אשה ארוסה ואומר במדרש תלים כי חלק ה' עמו כאיניש דאמר נפלה פלניה לפלן. ושבענו מטובך על שם וישבעו ויתענגו בטובך. ושמח לבנו בישועתך על שם נגילה ונשמחה בישועתו. וטהר לבנו לעבדך באמת על שם לב טהור ברא לי אלקים. ואמ' באמת על שם וה' אלקים אמת. והטעם שאנו חפצים לעבדך באמת ואתה תסייענו והוא על דרך בא ליטהר מסייעין אותו. והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו'. וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמ' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו' וברצון בשביל שרצית שידחו הקרבנות את השבת. ויש מפרשים וברצון לפי שאין בשבת שעיר לחטאת אלא שני כבשים בלבד. וביום טוב אומר במקם באהבה וברצון בשמחה ובששון כמו שאפרש בוהשיאנו. וגם בשבת עם יום טוב אומר בשמחה ובששון על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרי' בספרי שמחתכם אלו השבתות. הרי שגם בשבת נופל לשון שמחה. ואמר שבת קדש על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. וינוחו בו ישראל מקדישי שמך על שם וינח ביום השביעי וכתי' למען ינוח. ובי"ט אומר וישמחו בך על שם ושמחת בחגך וגם בשבת עם יום טוב אומר וישמחו כמו שאמרנו שגם בשבת נופל לשון שמחה. ברוך אתה ה' מקדש השבת שנאמר ויקדש אותו כי השם מקדשו ולא ישראל. ומפרש במסכת סופרים כי הטעם שבחתימת שבת אין מזכירין ישראל כמו בימים טובים אלא בשבת בלבד מפני ששבת קדמה לישר' שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש וכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת שהיה כבר. ואומר שלש אחרונות.
ואחר כך אומר שליח צבור ויכולו ואע"פ שאמרו אותו בתפלה תקנו לאמרו פעם אחרת בקול רם ומעומד לפי שהוא עדות להב"ה שברא שמים וארץ בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו. ועדות מעומד שנאמר ועמדו שני האנשים ודרשינן אלו העדים שצריך שיעידו ביחד ומעומד ולכך צריך שיאמרו אותו ביחד ומעומד. וכתב אבן הירחי שמעתי כי הר"מ במז"ל הצריך לאמרו מעומד כשאדם מקדש בביתו מטעם זה שאמרנו עד כאן. ולפי דעתי כי אין צורך כי על פי שנים עדים יקום דבר. ואמרינן בפרק כל כתבי אמר רב חסדא אמר מר עקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכים המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרין לו וסר עונך וחטאתך תכופר. והטעם שאומ' פסוק זה מפני שכתוב בענין עדות אם לא יגיר ונשא עונו וזה שאמ' ויכלו לא עכב העדות כמו שאמרנו לפיכך יוסר אותו עון מעליו. ובמדרש אמר טעם אחר בגזרה שוה שבויכולו כתיב שלשה פעמים אשר ובפסוק ויקחו אליך פרה אדומה כתו' שלשה פעמים אשר כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו שלשה פעמים מתכפר. ועוד טעם אחר לויכלו שאומר אחר התפלה לפי שכשחל יום טוב בשבת אין אומ' ויכלו בתפלה מפני שמתפללין אתה בחרתנו ולכן צריך לאמרו אחר שהתפלל ועל אותה שבת שצריך לאמרו אחר תפלה תקנוהו כמו כן בכל השבתות. ועוד טעם אחר כמו שאמרנו למעלה כל האומר ויכלו בערב שבת כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית וגם כן אנו צריכין לשתף כל ישראל גדולים וקטנים טף ונשים ולכך אומרו בתפלה ואומרו אחר התפלה כמו ברכה מעין ז' בשביל עם שבשדות ואומרו בביתו בשביל בני ביתו כדאמרינן נמי בפרק ערבי פסחים למה ליה לקדושי בביתא לאפוקי בניו ובני ביתו דלא אתו לבי כנשתא נמצא שכל ישראל שמעו ויכלו.
יש שואלין מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה. ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והב"ה נקרא חתן תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה. ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה. ואחר כך מוסף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה. ואחר כך אתה אחד על שם שמתיחד החתן עם הכלה. והר' קלונימוס כתב טעם אחר ששלש תפלות אלו הן כנגד שלש שבתות שבת בראשית ושבת של מתן תורה דכולי עלמא מודו דבשבת נתנה תורה ושבת שלעתיד. וכן הוא הפירוש אתה קדשת מיירי בשבת בראשית, וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה, ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואם תאמר הא קיימ' לן כי פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי ואם כן יום מתן תורה יבא ביום ששי והיכי אמרינן דביום שבת נתנה תורה. ויש לומר דקיימ' לן נמי אייר דההיא שתא עבורי עברוה כלומר הוסיפו יום אחד.
ואומר שליח צבור ברכה זו שהיא מעין שבע ברוך אתה ה' אלקינו ואלקי אבותינו וכו' אל עליון קונה שמים וארץ פסוק הוא ואומר אותו על שם שביום שביעי השלים מלאכתו וקנה שמים וארץ. מגן אבות בדברו על שם אל תירא אברם אנכי מגן לך. מחייה מתים במאמרו על שם כה אמר ה' הנני פותח את קברותיכם וגו'. האל הקדוש שאין כמוהו על שם כי קדוש אני ה' ועל שם ומי כמוני יקרא וכתי' אין כמוך באלים ה'. המניח לעמו בשבת קדשו ע"ש תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ואת שבת קדשך. כי בם רצה להניח על שם ורציתי אתכם. לפניו נעבוד ביראה ופחד ע"ש עבדו את ה' ביראה. ונודה לשמו בכל יום תמיד על שם יודו לשמך. מעין הברכות וההודאות לשון חכמים הוא. אדון השלום על שם עושה שלום. מקדש השבת על שם ויקדש אותו. ומברך השביעי על שם ויברך אלקים את יום השביעי. ומניח בקדושה לעם מדשני עונג כמו והיה דשן ושמן ור"ל מקבלי הנאה דרך תענוג כמו שנאמר וקראת לשבת עונג וזהו באכילה ושתיה וכסות נקיה והוא על שם ותתענג בדשן נפשכם. זכר למעשה בראשית צוה לנו את השבת שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת ונותן טעם למה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ואינו אומר זכר ליציאת מצרים ואע"פ שכתוב גבי שבת וזכרת כי עבד היית במצרים מפני שעיקר מצות שבת אינה אלא על שם ששבת כי השבת היה קודם יציאת מצרים. אבל בקדוש של שבת הוא מזכיר שניהם. ובקדוש יום טוב אינו אומר כי אם זכר ליציאת מצרים בלבד כי המועדים לא נצטוו בהם אלא זכר ליציאת מצרים לא זכר למעשה בראשית.
וכיצד היא ברכה זו מעין שבע מגן אבות בדברו כנגד מגן אברהם. מחייה מתים במאמרו כנגד מחייה המתים. האל הקדוש שאין כמוהו כנגד האל הקדוש. המניח לעמו ביום שבת קדשו וגו' כנגד רצה נא במנוחתינו. לפניו נעבוד ביראה ופחד כנגד רצה שהוא עבודה. ונודה לשמו כנגד מודים. לאדון השלום כנגד שים שלום. ואומר רצה נא במנוחתנו וכו' וחותם בא"י מקדש השבת. ואומר קדיש תתקבל.
וכתב אבי העזרי שאין ליחיד לומר ברכה זו שלא נתקנה אלא משום סכנת מיזקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבא שיסיימו תפלתם בעוד ששליח צבור מאריך כדאיתא בפרק במה מדליקין יום טוב שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אינו מזכיר של ים טוב בברכה מעין שבע. ומסיק טעמא משום בדין הוא דאפילו בשבת לא בעי למימרה ורבנן הוא דתקינו משום סכנה מאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון אלמא שאין להוסיף על מה שתקנו ולא נתקנה אלא בצבור כדמשמע לישנא דשליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אלמא שלא נתקנה אלא לשליח צבור. ותו אנן דלית לן סכנה לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. והרי"ף כתב שאם רוצה היחיד לאמרה אומרה שגם כן יש לחוש משום סכנת מזיקין. ויש לומר כי בשאר לילי החול היו עסוקין כל איש במלאכתו וכשגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים לבית הכנסת ולפיכך אין שם חשש אבל בלילי שבתות היו באין לבית הכנסת וחששו חכמים משם סכנת מזיקין כי בלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין לבא בישוב. וגם בלילי יום טוב לא הוצרכו לתקן ברכה זו שהרי אין שם סכנה אלא בשני לילות אלו שאמרנו. והטעם מפני שכל שאר הלילות בני הכפרים משכימין ומעריבין בלילה משם ספר תורה שבליל שני משכימין ליום הכניסה לשמוע קריאת התורה, ליל שלישי חוזרין לבתיהם, ליל רביעי נשארין בבתיהם, ליל חמשי משכימין ליום הכניסה, ליל ששי חוזרין לבתיהם, ליל שבת כל אדם בביתו, ובשבת לאחר אכילה באין בני הכפרים שבתוך התחום לשמוע הדרשא במוצאי שבת חוזרין לבתיהם. והיינו דאמרינן בתעניות ונתתי גשמיכם בעתם אלו לילי רביעיות ולילי שבתות שאין בני אדם מצויין בדרכים. וכתב בעל משמרת המועדות שאף בשבת אחר יום טוב אומר ברכה מעין שבע שהרי יש שומרי גנות ופרדסי' שמאחרין לבא בשאר ימות השנה.
מי שטעה בליל שבת ופתח באתה חונן ולא הזכיר של שבת אם נזכר בתוך תפלתו גומר אותה ברכה שנזכר בה וחוזר ואומר של שבת ואם לא נזכר עד שעקר את רגליו חוזר ומתפלל שבת. וכן כתב רב עמרם רב משה גאון כתב שאם טעה ולא הזכיר אתה קדשת אם שמע משליח צבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף יצא ידי חובתו, ורב נטרונאי כתב שאפי' לא התפלל כלל אתה קדשת ושמע מש"צ מגן אבות בדברו מראש ועד סוף יצא ידי חובתו. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש כיון שמחזירין אותו אם לא הזכיר של שבת היאך יוצא בברכה אחת מעין שבע ולא דמי למה שכתב בהלכות גדולות יחיד שלא הזכיר של ראש חדש ושמע משליח צבור התפלה מראש ועד סוף שיצא דשאני התם ששומע כל התפלה אבל הכא היאך יצא בברכה מעין שבע במקם שבע ויותר קשה לרב נטרונאי שאמ' שיוצא בה ואפילו לא התפלל כלל דלא קיימ' לן כרבן גמליאל דאמר שליח צבור פוטר היחיד אלא בראש השנה ויום הכפורים אבל בשאר ימות השנה לא עכ"ד. ועוד נראה לי שאינו יוצא ידי חובתו בברכה מעין שבע מטעם אחר שכיון שאפילו בשבת לא בעי למימרה שלא תקנוה אלא משום מזיקין ואם חל יום טוב בשבת אינו אומ' בה בשל יום טוב כמו שאמרנו למעלה אינו יוצא בה ידי חובתו וחוזר ומתפלל שבע ברכות. וכן מצאתי בתשובת הגאונים שאם שכח אתה קדשת שמחזירין אותו.
ומקדש ש"צ בבית הכנסת על כוס של יין כדי להוציא אורחים ידי חובתן שאוכלין ושותין בבית הכנסת כמו שנפרש לקמן. ומברך על היין תחלה כבית הלל שאמרו מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדוש שיאמר. דבר אחר ברכת היין היא תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואומר עליו קדוש היום כדאמרינן בפרק ערבי פסחים זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין שמצינו זכירה על היין שנא' זכרו כיין לבנון, נזכירה דודיך מיין. אין לי אלא ביום בלילה מנין תלמוד לומר את יום את לרבות הלילה. ביום מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב בורא פרי הגפן. וקורהו שם קדושא רבה מפני שהיא לעולם ראשון לכל הברכות שהוא ברכ' הנהנין וכמו תרומה גדולה שהיא ראשונה לכל התרומות כי תרומת מעשר גדולה ממנה שהיא א' מעשרה וזו היא תרי ממאה. ויש אומרים מפני שהוא קטן קורא לו קדושא רבא כמוח שקורין לסומא סגיא נהור. ולפי שכל המועדים נקראו שבתות תניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושא על הכוס. פי' שמזכיר קדושת שבת ויום טוב מה שאין כן ביום שבת וביום טוב שאין בהם קדושה על הכוס שאין אומרין אלא בורא פרי הגפן בלבד כמו שאמרנו.
ומתחיל ואומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'. ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה והרי קדושא פירו' שהיא סמוכה לבפ"ה ולמה פותח בה בברוך ומתרץ שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומ' בורא פרי הגפן. פירוש ולפיכך פותחת בברוך מידי דהוה אהבדלה דלא מקריא סמוכו' משום דלפעמים מפזרין כמו שנפרש שם. ומקשי והרי סופה א"ר מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטובע קצר פותח ברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. פי' והרי סופה דברכה זו שהיא כמו ברכת המצות שאינה חותמת בברוך ומתרץ טופס ברכות כך הוא פירוש בעבור שיש בה אריכות דברים חותמת בברוך.
והטעם שאין אומרים בשבת אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון כמו בימים טובים לפי שבמרה נצטוו על השבת שנאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו ואמרו ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד ועדין לא בחר בהם הב"ה עד שנתן להם התורה אבל כשנצטוו על ימים טובים כבר נתן להם התורה ובחר בהם ולכך אין אומרים בשבת אשר בחר בנו. וגם רוממנו מכל לשון לפי שהוא על שם ארוממך ה' כי דיליתני כלומר נסים גדולים עשית לי שדילתני על אויבי ולכן ארוממך. וימים טובים נצטוו בהם על ידי נסים ונפלאות שעשה עמהם הב"ה אבל שבת לא נצטוו בו על ידי נסים ונפלאות אלא על שם ששבת בו ממלאכה ולכך אין אומרים בשבת ורוממנו מכל לשון. ומזה הטעם אומרים גם כן בתפלות ימים טובים אתה בחרתנו וכו' ורוממתנו. ורצה בנו על שם ורציתי אתכם. ושבת קדשו על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם וגו'. הנחילנו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם הרי שהשבת נחלה לנו. זכרון למעשה בראשית פירשנוהו למעלה ברכה מעין שבע. תחלה למקראי קדש פי' שהשבת מוזכר בפרשת המועדים קודם לכולם. זכר ליציאת מצרים שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. והרמב"ן פירש שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול על כן כתב בדברות שניות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שאם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהוא לך לראיה ולזכות והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. עד כאן דבריו. כי בנו בחרת שנאמר ויבחר בכם. ואותנו קדשת מכל העמים שנאמ' ולהיותך עם קדוש. ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש השבת פירשנוהו ברצה נא במנוחתינו.
ענין סברי מרבן רבו בו הטעמים יש אומרים שהטעם על שם דאמרינן בסנהדרי' בפ' נגמר הדין היו מוציאין אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורטי לבונה כדי שתטרף דעת עליו. פי' ולא ירגיש בענין הסקילה ויש רמז לזה היין מן הפסוק שנאמר ויין ענושים ישתו פירו' יין של אותם שעונשין אותם בדין ישתו. על כן אומר סברי מרנן כלומ' היש בדעת מורי ורבותי שזה הכוס לחיים ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמר דינו והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. עוד שמעתי טעם אחר ואתיא כמ"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה ולפיכך נקנסה עליו מיתה ולכן הוא אומר סברי מרנן היש בדעתכם שזה הכוס הוא לחיים ולא למות כאותו של אדם הראשון והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. ויש אומרי' טעם אחר ע"ש דאמרינן בפרק כיצד מברכין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשיו שבית הבליעה פנוי הוא אומר היש בדעתכם רבותי לשמוע הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה ידי חובה והן עונין לחיי בלשון תלמוד רוצה לומ' הן. וזהו הנכון שבכולם. גם יתכן לומר שהוא נוטל רשות מן היושבים אם ישתה תחלה וכן הוא הפירוש סברי מרנן כלומר ברשותכם ובדעתכם רבותי שאברך בורא פרי הגפן ואשתה תחלה והם עונין לחיי כלומר הן שתה תחלה.
וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל ונוהגין בכל המקומו' שש"צ מקדש בבית הכנסת ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קימ' לן כשמואל שאין קדוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבית הכנסת אלא דאפוקי אורחי' דאכלי ושתו בבי כנסתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכיון דהשתא ליכא אורחים דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה, והמקדש בבית הכנסת אין לו לשתות מיין של קדוש כיון שאינו יוצא שאינו לו במקום סעודה אסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו אלא יתן לתינוק ושפיר דמי דהא דאמרינן המברך צריך שיטעון לאו דוקא הוא אלא הוא הדין נמי אם טעים אחר שפיר דאמי, ורב נטרונאי כת' מקדשין בבית הכנסת אע"פ שאין אוכלין שם ואע"פ שאין קדוש אלא במקום סעודה אפי' הכי מקדשין בה מפני שהטעמת יין של קדוש של שבת רפואה היא ומה שטועמים כל הצבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קדוש בלבד וכיון ששמעו הצבור הקדוש יצאו ידי חובתן ואין צריך לטעום וזה שמקדש ונותן לצבור משום רפואה ליתן על עיניהם דאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי מהדר ליה בקדושא דבי שמשא הילכך כיון דאיכא מן הצבור דלית להו יין תקינו לקידוש בבית הכנסת על היין משום רפואה, וכל דבריו תמוהין מה שכתב שיוצאין בשמיעה בלא טעימה תמה על עצמך היאך יוצאין אפי' בטעימה כיון שאינו מקום סעודה ולא עוד אלא שאסור לטעום כדפרישית לעיל. וגם מה שכתב שתקנו לקדש משום רפואה זה לא מצינו שלא תקנו אותו אלא משו' אורחים וכיון דליכא אורחים ראוי היה שלא לקדש ואי איישר חילי אבטליניה, וכן כתב רבי' האיי שאם אין אורחים אין מקדשין בבית הכנסת עד כאן דברי הרב רבינו יעקב. והרב רבינו יונה כתב דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה היינו דרבנן ואסמכוה אקרא וקראת לשבת עונג ועיקר הקידוש מן התורה הוא מתחלתו כדאמרינן זכרהו על היין בכניסתו הילכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעין לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה שהוא עיקר ואע"פ שלא יצאו ידי קידוש דרבנן. ועוד מצאתי כתוב לאחד מן החכמים סייע למנהגנו וזה לשונו כיון דקיימ"ל כשמואל והוקבע הקדוש בבית הכנסת לצאת אורחים ידי חובתן אנן נמי השתא אפי' במקומות דליכא אורחי' יש לנו לקדש שם ממנהג חכמים הראשונים, וכן בשאר ענינים השאירו הגאונים מנהג הקדמונים במקומו אע"פ שבטלה הטבה שעליה היתה התקנה כגון בברוך ה' ויראו עינינו אע"פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה כיון שתקנוהו הראשונים על דבר אע"פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה וכן בענין הקידוש בבית הכנסת. וגם יש בזה פרסום גדול וקדוש השם והודאה לשמו לברכו במקהלות שנאמ' במקהלות ברכו אלהים ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם הברכות בפני כל העם בקיאין ושאינן בקיאין ודומה לזה גם כן מה שנהגו הראשונים להדליק נרות של חנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואים שאין להם בית לברך שם. וגם זה הענין תמצאנו מבואר היטב בתשובת שאלה להרמב"ם ז"ל שכתבנוה בתפלת החול.
וכתב הרא"ש הא דאמרינן לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנשתא לאו דוק' בבי כנשתא ממש דהא אמרינן במגלה בפרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלין ושותין בהם ואין נאותין בהן ואין נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסיקינן דקתני התם דעל תנאי הם עשוים דהני מילי בחרבנן אבל בישובן לא דקאמ' התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו דשמעתא בעיא צילותא, אלא הכא מיירי בחדרים שאצל בית הכנסת ואידי דשיכי לבי כנסתא קרי להו בי כנסתא כדאמרינן בפרקא קמא דיומא בית הכנסת שיש בה דירה לחזן ושם היו אוכלין האורחים ושומעין הקדוש בבית הכנסת עד כאן דבריו.
במה מדליקין
ולאחר הקדוש נהגו לומר משנת פרק במה מדליקין מפני שיש בה דיני הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה. ומה שלא נהגו לומר דיני הטמנה במה טומנין וכירה שהסיקוה משום טורח ציבור אינמי מפני שנר שבת הוא משום שלום הבית הוצרך להזהיר עליו יותר. ושמעתי שיש מקומות שאומרים פרק זה בין המנחה לערבית וישר בעיני כי קריאתו אחר ערבית מה תועיל. ילך אדם ויתקן את פתילותיו ואת נרותיו ויעשה מלאכה. מה שהיה היה. אבל כשקורא אותו בין המנחה לערבית אם שכח מלתקן ילך ויתקן. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש ובאשכנז נוהגין שלא לאמרו ביום טוב שחל להיות בערב שבת מפני שאינו יכול לומר עשרתן.
במה מדליקין ובמה אין מדליקין משום דקיימא לן דהדלקת נר בשבת מצוה כמו שנפר' לקמן וקיימ"ל דהבערה וכבוי ודבר הגורם כבוי אסורין לפי' כתבו הפתילות שאין דרכן למשוך השמנים והפתילות שדרכם למשוך. וגם כתבו השמנים שהם יפים להמשיך אחר הפתילה ויש לה אור צח והשמנים שהם עבים ושאין אורם יפה. ואמרו במה מדליקין ובמה אין מדליקין כלומ' באי זו פתילה יפה להדליק ואי זו אינה יפה.
אין מדליקין לא בלכש הוא כמין צמר הגדל בין קליפת האורז לעץ. ולא בחוסן מפרש בגמר' כדתניא דדייק ולא נפיץ פירוש פשתן שאינו מתוקן ולכך נקרא חוסן מפני שהוא קשה הרבה מלשון והיה החסון לנעורת. ולא בכלך חתיכות של משי. ולא בפתילת האידן כמין צמר גדל בין קליפת הערבה לעץ. ולא בפתילת המדבר מין עשב שעליו רחבים ונפתלים ונדלקים. ולא בירוקא שעל פני המים הוא ירק הגדל בדפני הספינות המתעכבות הרבה במים במקם אחד וכשקולף אדם אותו יכול לעשות ממנו פתילה. ואמרינן בתוספתא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער. ואמרינן עוד בתוספתא ע"כ פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים.
ולא בזפת ולא בשעוה ידועים הם ולא בשמן קיק שואל בגמ' מאי שמן קיק אמר שמואל עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. פירוש ומחלבו נותן בשמן ודולק. ואמרינן בירושלמי תאני ר' ישמעאל ואת הקאת זה קיק. רב יצחק בר' יהודה אמר משחא דקזא. פירו' שמן העשוי מגרעיני צמר גפן. רש לקיש אמר קיקיון דיונה. פירוש יש לו פרי שעושין ממנו שמן. ולא בשמן שריפה הוא שמן תרומה שנטמאת ועומדת לשריפה וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסיקינן כמו שנפרש לקמן. ולא באליה כלומר שמן האליה. ולא בחלב ונחום המדי היה מתיר בחלב מבושל והוא חלב מהותך ואע"פ שהוא קרוש כי במעט חמימות יהיה נמס. וחכמים אסרו בכל ענין בין מבושל בין שאינו מבושל. ומקשי בגמרא חכמים היינו ת"ק ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא דאמר דאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו מוסיף עליהם שמן כל דהוא ומדליק ולא מסיימי. כלומר לא פשיט' ליה לתלמודא אם חכמים שאמרו אחד מבושל וא' שאינו מבושל אין מדליקין בו דוקא בעיניה דגזרו מהותך משום שאינו מהותך וכשגזרו לא גזרו אלא בעיניה אבל על ידי תערובת לא או דילמא תנא קמא הוא דסבירא ליה הכי וחכמים בכל ענין אוסרין. ואע"ג דלא מסיימי נפקא לן מינה דחלב מבושל אינו מכלל שמנים שאמרו אין מדליקין בהם דבגמ' בעי אביי כל אלו השמנים שאין מדליקין בהם אי מהני בהו תערובת או לא ומסיק דלהדליק אסור אבל אם ברך על דבר שאין מדליקין בו כדי להקפות את הפתילה מותר ומקשי ליה מההיא דרב ברונא ומתרץ הני ממשכי בעיניהו והני לא ממשכי בעיניהו, אלמא דחלב מהותך אינו משמנים שאין נמשכין וגזרו חכמים חלב מהותך משום שאינו מהותך ומשום קרבי דגים, ומקשה אי הכי הכי נמי נגזור, כלומר נגזור על ידי תערובת משום שאינם מעורבים, ומתרץ היא גופה גזרה ואנן מקו' ונגזור גזרה לגזרה. משמ' דמה שאמרו אין מדליקין בהם אינה גזרה כי בודאי יטה אם ידליק בהן וחלב מהותך וקרבי דגים הוא משום גזרה אבל על ידי תערובת לא גזרינן דהויא גזרה לגזרה וגזרה לגזרה לא גזרינן. ואמרינן בתוספתא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה לא אסרו אלא לעשותה פתילה לנר.
ב אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב משנה זו באה לפרש שמן שריפה שחשבנו למעלה עם שאר שמנים הפסולים והכי קאמר מה שפסלנו למעלה שמן שריפה לא מפני שאינו נמשך אחר הפתילה אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב כי שריפתו היא מלאכה ואינו מותר ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד. ונקרא שמן שריפה משום דלשריפה הוא עומד ולא לדבר אחר. ואמ' הכתו' בקדשי' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו לומר שאין שורפין אותו ביום טוב כלומר שאם חל יום טוב ערב שבת אינו יכול להדליק בו בערב מפני שצריך להדליק מבעוד יום ועדין הוא יום טוב ואסור כמו שאמרנו. אבל בשאר ערבי שבתות מותר ולא גזרינן כל ערבי שבתות אטו ערב שבת שחל בו יום טוב אבל בכל ערבי ימים טובים גזרינן שאם תתיר לו להדליק בו בערב יום טוב לצורך יום טוב יש לחוש שמא יוסיף עליו שמן עוד ועובר משום דאין שורפין קדשים ביום טוב מה שאין לגזור כן בכל ערבי שבתות שהרי בדל הוא מנר שבת ואינו נוגע בו כלל.
ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. עטרן פסולת היוצא מן הזפת וריחו רע ולפיכך אסור. ואם תאמר למה אמר מפני כבוד השבת תפוק לי שהרי אינו נמשך אחר הפתילה אפילו בעוד שהזפת בתוכו כמו שאמרנו למעלה ולא בזפת כל שכן בעטרן שהוא פסול. ויש לומר שאע"ף שאין הזפת נמשך אחר הפתילה אבל העטרן נמשך לפי שהזפת הוא עב הרבה אבל העטרן היוצא אחר הזפת הוא רר כמו המים ועל כן הוא נמשך אחר הפתילה.
וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין ג֗לג֗אלן בערבי. בשמן אגוזים ידוע. בשמן צנונות פיגלא. בשמן דגים הם קרבי דגים שנימוחו. ומפשטא דמתניתין נראה דשמן דגים מותר אפי' בלא תערובת שמן אלא דתלמודא אייתי הא מתנית מדליקין בשמן דגים ובעטרן, ר' שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקעות ונפט, סמכוס אומר כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו אלא קרבי דגים בלבד, ומקשי היינו תנא קמא ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא ולא מסיימין, ופירש רש"י דלא ידעינן אי תנא קמא סבירא ליה דמדליקין בשמן דגים בלא תערובת וחלב מהותך על ידי תערובת ואתא סמכוס למימר דשמן דגים על ידי תערובת אבל חלב מהותך כלל כלל לא, אי נמי איפכא. וכיון דלא מסיימי עבדינן כרב ברונא לחומרא דשמן דגים דוקא על ידי תערובת וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן נראה משטת הריא"ף והרא"ש שכתבו ההיא דרב ברונא כפשטה ולא פירשו מידי. בשמן פקועות עלקם בערבי. בעטרן ובנפט ידוע.
ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד ואין הלכה כמותו רק הלכה כחכמים בכלן חוץ מיהא דתנינן במתניתא.
אין מדליקי בצרי והוא שמן אפרסמון גזרה שמא יסתפק ממנו לסיכת גופו וחייב משום מכבה. ונפט גם כן אסור והוא מין שמן שריחו רע. ויש בו שני מינין האחד שאינו לבן והשני לבן. והלבן יש בו סכנה מפני שהוא עף כלומ' שהשלהבת היוצאה מחמת שמנה מתפרדת מן הפתילה כשעולה למעלה ונאחזת בכותלי הבית אם נדבק בהן שמן או חלב או נאחזת בפני האדם ובראשו אם נמשח בשמן וזהו אפי' בחול אסור. וטבל טמא וכל שכן טהור אין מדליקין בו בחול ואין צריך לומר בשבת. והטעם מפרש בגמ' דאמ' קרא ואני נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, מה תרומ' טהורה שהיא לאכילה אין לך בה אלא מהרמה ואילך שקודם לכן היא טבל וחייב עליה מותה אף תרומה טמאה אע"ף שאינך אוכלה אלא מסיקה אין לך בה אלא מהרמה ואילך ואסור להסיקו בטבלו. וטעם איסור כל אלו הפתילות הוא מפני שאין השלהבת עולה יפה והאור מסכסכת בהם ואין אורם צח ויבא לתקן הנר בשבת. ושמנים גם כן מזה הטעם אסורין שמחמת עביין אינם נמשכין אחר הפתילה ואין להם אור צח וצריך לתקן הנר תמיד.
וכתבו רוב המפרשים שאלו הפתילות והשמנים שאסרו חכמים דוקא כשהפתילה והשמן פרודין זה מזה כדרך שעושין לשמן זית בין שהיה השמן כשר והפתילה פסולה בין שהיתה הפתילה כשרה והשמן פסול אבל אם היו דבוקין זה עם זה מותר ונפקא מינה אבוקה של שעוה. ונדחוק לפרש כך משום דאמרינן בתוספתא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים ומפרשי לה עד כאן פסול פתילות שהם נפרדים מהשמן ואפי' בתוך שמן כשר מכאן ואילך פסול שמנים ואפי' הפתילה כשרה אבל אם היו דבוקין זה עם זה כשרים כמו שאמרנו. ואמרינן עלה בגמרא פשיטא ומתרץ שעוה איצטריכא ליה מהו דתימ' על ידי פתילה נמי לא קמ"ל. ופירש רש"י על ידי פתילה שכרך עליה שעוה ועשה ממנה אבוקה ומדליק שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר. והריא"ף הכי סבירא ליה וגורס מהו דתימ' נגזור פסול פתילות אטו פסול שמנים קמ"ל. ופירוש גרסתו כן הוא מהו דתימא נגזור אם עשה אבוקה משעוה ופתילה אסורה משום פסול שמנים כגון שנתנם פרודין זה מזה קמ"ל דלא. וכן פסק הרא"ש שאבוקה של שעוה מותרת. וכתב שכך נוהגין בצרפת ובאשכנז. אבל רבינו תם וחכמי נרבונה כתבו שמה שאסור חכמי' בכל ענין הוא בלא חלוק ומפרשים התוספתא כשמשמעה וזה שאומ' בגמרא פשיטא וכו' מפרשין אותו כן מהו דתימא על ידי פתילה נמי לא שאם כרך סביב פתילה אסור השעוה ונתנה בתוך שמן כשר שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר כיון שיש עמה שמן כשר. אבל אם הם לבדם אפי' כרוכין ביחד אסורין. וכן כתוב בתשובת הגאונים ואבוקה של שעוה ששאלת לא ראינו מעולם מי שמדליק בה בערב שבת וכלהו רבוואתא שראינו היו אוסרין. והרא"ש דחה להאי פיסקא חדא דכיון שאינו עושה הפתילה של שעוה אלא להדליק בה בתוך שמן כשר למה תירץ לו שעוה איצטריכא ליה הוא הדין נמי שהיה יכול לומ' זיפתא איצטריכא ליה. ועוד מאחר שהפתילה אסורה שמן כשר מאי מהני ליה דהא אמרינן בגמר' כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו והיינו פתילת שעוה בתוך שמן כשר. ולפי מה שפירש רש"י שמותר אפי' בפני עצמה לא קשי מידי. וגם לא קשי אמאי לא קאמא זיפתא איצטריכא ליה לפי שאין דרך לכרוך הזפת סביב לפתילה לעשות ממנו אבוקה וכבר פשט המנהג להדליק באבוקה של שעוה.
ג כל היוצא מן העץ את מדליקין בו אלא פשתן שמצאנו שהכתוב קראו עץ שנא' ותטמנם בפשתי העץ הערוכים לה על הגג. וקנבוס וצמר גפן מותר להדליק בהם מפני שאינם יוצאין מן העץ דאמרינן בפ' כיצד מברכין היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא כגון חטה ושאר מיני זרעים מברכין בורא פרי האדמה. וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא ליתיה לאילנא. ואע"ף שהפשתן הוא כן מ"מ הכתוב קראו עץ. ודלא כרש"י שפירש כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן. ועוד אמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. אלמא זרע הוא ואינו עץ.
וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן שאם מת אדם באהל של אבנים או רעפים או תקרת עץ אין האהל מקבל טומאה אבל אם מת באהל של פשתן או עור או נוצה של עזים האהל והכלים טמאים שנאמר והזה על האהל ועל כל הכלים. ואנו לומדים אהל אהל ממשכן שנאמ' ויפרוש את האהל על המשכן. ומצאנו כי אהל המשכן היה שש ועזים ועורות תחשים. וכבר פירשנו כי פשתן נקרא עץ.
פתילת הבגד שקפלה ר"ל כרכה כמין פתילה. ולא הבהבה ר"ל שחרך אותה על השלהבת כדי שיאחוז בה האור היטב. ר' אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה, ר' עקיבא אומר טהורה היא ומדליקין בה. בגמר' מוקים לפלוגתיהו בבגד שהוא שלש על שלש מצומצמות והוא מקבל טומאה שראוי הוא לעשות ממנו טלאי ובי"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן. וסובר ר' אלעזר שאע"פ שקפלה עדיין בשיעורה היא קיימת כבתחלה הואיל ולא הבהבה ומקבלת טומאה, וכיון שמקבלת טומאה הויא כלי ואין מדליקין בה דלכולי עלמ' אין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת מפני שאינה דולקת יפה, וגזרה שמא יטה, וכיון דהויא כלי אינו יכול להבהבה מפני שמיד נעשית שברי כלים, ואמרינן במסכת ביצה אמ' רב יהודה מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ביום טוב מפני שהם מוקצה ומשום יום טוב שחל להיות ערב שבת גזרו בכל שבתות השנה. ור' עקיבא סובר שכיון שקפלה כבר נתמעט שיעורה ואע"ף שלא הבהבה אינה מקבלת טומאה, וכיון שאינה מקבלת טומאה לא הויא כלי ומדליקין בה שאע"פ שהבהבה אינה נקראת שברי כלים אלא עץ בעלמא ומותר להדליק בה אפי' ביום טוב שחל להיות ערב שבת. וקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו.
ד לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טפה על הפתילה כדי שיתקיים הנר זמן רב. גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר ויקח אותה ויסתפק ממנה והשמן כבר הקצהו להדלקה ואם יסתפק ממנו הוי גורם כבוי ואסור. ואפי' של חרס שהיא כבדה ומאוסה ולא נחוש שיקחנה שמא ינענע הנר אפי' הכי אסור ואין צריך לומר אפי' היתה מכסף או מזהב. ור' יהודה מתיר שאינו גוזר שמא יסתפק ממנו שהרי הוא רואה שהוא עשוי בענין שמטפטף השמן על הפתילה שהיא תחתיו. ואין הלכה כמותו. ואם חברה היוצר מתחלה כלומ' כנר והשפופרת מותר מפני שהוא כלי אחד ואין שום אדם בישראל שינענע הנר בשבת. ולא דוקא יוצר אלא אפי' אם חברה בעל הבית בסיד או בחרסית ונעשית חזקה כשל יוצר מותרת.
לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר כלומר סמוך לנר ויתן ראש הפתילה שהיא דולקת בנר בתוכה כדי שתשאוב השמן ולא תכבה מהרה. והטעם גזרה שמא יסתפק. ור' יהודה מתיר ואין הלכה כמותו.
והוצרכו ליכתב אלו השלש מחלוקות דהיינו שפופרת ושל חרס וקערה. דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בלבד הוה אמינא הוא שאוסרין חכמים שמשום קלותה יבא ליקחנה אבל בשם חרס שהיא כבדה ומאוסה היו מודים לר' יהודה צריכא. ואי אשמעין שפופרת ושל חרס הוה אמינא באלו הוא שמתיר ר' יהודה מפני שאין שום דבר שמשתף אותם עם הנר אבל קערה שיש שם פתילה שמשתפת אותה עם הנר היה מודה לחכמים צריכא. ואי אשמעינן קערה בלבד הוה אמינא בזה הוא שאוסרים חכמים מהטעם שאמרנן אבל בשפופרת ושל חרס היו מודים לר' יהודה צריכא. והלכה כחכמים.
ה המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים כגון פרסיים שיש להם יום איד שאין מניחין נר אלא בבית עבודה זרה שלהם. מפני לסטים שלא יראו שיש שם אדם ויהרגוהו. מפני רוח רעה שיש בני אדם שדרכם אם הנר דלוק בעת שינתם ידמו דמיונות בענין שיבאו לידי רוח רעה ויצאו מדעתם ואם יכבו הנר נוח להם. פטור אבל אסור. ואם בשביל החולה שיישן מותר. ואפי' לר' יהודה דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה היכא דאיכא סכנה מותר והוא שלא יהיה שם שום דבר שמונע ממנו האור ואי איפשר שיוליכוהו למקום אחר. אבל אם אין בו סכנה לא יכבה ואם כבה פטור לר' שמעון דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ולר' יהודה חייב. והאי דקתני במתני פטור משום דקא בעי למתנא סיפא חייב תאנא רישא פטור שודאי מותר הוא לגמרי אם הוא מסוכן כמו שאמרנו. ושיעור משנה זו כך הוא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר.
כחס על הנר שלא ישרף בלהב. כחס על השמן כדי שיעשה ממנו צרכו ליום אחר. כחס על הפתילה כדי שתשאר לו שימצא אותה לליל אחר שיוכל להדליקה. חייב והוא אליבא דר' יהודה. ר' יוסי פוטר בכלן מסיק בגמרא דסבירא ליה כר' שמעון. חוץ מן הפתילה מפני שהיא עושה פחם ר"ל עושה מעשה פחם שהכבוי הוי מלאכה הצריכה לגופה. והאי פתילה שצריכה להבהבה הוא שעל ידי הכבוי מתקנא ובהא אפי' ר' שמעון מודה. ואין הלכה כר' יוסי.
ו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. פי' אם אינן נזהרות בשלש מצות אלו. וטעם בשעת לדתן מפני שהיא עת פקודתן. ואמרי' עלה בגמר' אמ' רבא נפל תורא חדדו סכינא. ומפרש בגמ' הטעם שמתות על אלו השלשה דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמ' הב"ה רביעית דם נתתי בכם. פירוש הוא הדם הצלול שבלב שממנו משתית הלב וחיי האדם תלויין בו. על עסקי הדם הזהרתי אתכם שלא תשמשו עד שתטהרו במעין ובור מקוה מים, ראשית קראתי אתכם שנא' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה על עסקי ראשית הזהרתי אתכם זו חלה שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, נשמה נתתי בכם הקרויה נר שנאמ' נר אלקים נשמת אדם על עסקי נר הזהרתי אתכם זו הדלקת נר ערב שבת אם אתם מקיימין אותם מוטב ואם לאו אני נוטל נשמתכם מכם. ובירוש' מפרש אדם הראשון חלה טהורה היה לעולם שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'. ואתיא כההוא דאמ' ר' אסי בר קצרתה משהאשה הזאת משקשקת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. אדם הראשון דמו של עולם היה שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמ' נר אלהים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. ותמצא כי חוה נוטריקון חלה וסת הדלקה שאלו השלשה הם מוטלות על הנשים מפני שהם מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית.
וכת' ה"ר גרשו' בר' שלמה הדלקת נר בשבת היא חובה מפני שהיא מכלל עונג שבת, ועוד אמרי' נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, וכיון דחזינן דעדיף וקודם מקדוש היום שהוא דבר תורה ומנר חנוכה שהוא פרסומי ניסא ש"מ ממצוה גדולה היא וחובה לעשותה, ומברכין על הדלקתה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אבל בהדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך שאינה מצוה וחובה כמו בשבת שהיא מכלל עונג שבת אבל ביום טוב שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו ע"כ. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימי הטובים. וכתב הרא"ש כי בלילי יום הכפורים צריך לברך על הנר כמו בשבת משום שלום הבית.
נר שהיתה דולקת מערב שבת והגיע עת לדלוק נר שבת, יש אומרים שאין חייב לכבותה ולחזור להדליק וגם לא להדליק נר אחרת. ורבינו תם כתב שמכבה אותה וחוזר ומדליקה לשם שבת כדאמ' לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.
ז שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו משום שלום הבית צריך לאמרם, לפי שאם לא עשר, כיון שאין לו דבר מותר לאכול, אין שלום מצוי בבית, וגם אם לא ערב כיון שאין מותר לו לטלטל אין שלום מצוי בבית, ואם לא הדליקו הנר כיון שאינו יכול לאכול אין שום מצוי בבית. וצריך לאמרם בנחת כדי שלא יטיל אימה יתרה שאם ימהר הרבה להזכירם יפשעו ויאמרו עדין יש שהות ביום. ערב שבת עם חשכ' סמוך לחשכה. עשרתן פירות האילן לסעודת שבת ואע"ף שמותר לאכול מהן בחול אכילת עראי אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד השבת אפילו תמרה אחת או ענבה אחת אכילת קבע נקראת מפני שמקיים בה וקראת לשבת עונג. ערבתן ואפי' עירובי תתחומין שהרי קודם בין השמשות הוא. הדליקו את הנר בלשון צווי שהרי הוא רואה אם יש שם נר או לא אבל בעשור ובערוב שאינו ידוע אמרם בלשון שאלה. אי נמי מפני שלא הגיע זמן הדלקת הנר שהרי קודם בין השמשות הוא ואמרינן ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר' ופשיטא הוא שלא הדליקו ולפיכ' הוא מזכיר אותם שידליקו' אבל אם הקדימו השנים הראשונים הרי הם זריזים ונכשרים לפיכך שואל אותם אם עשו כמנהג זריזים שמקדימין למצות.
ח ספק חשכה ספק אינה חשכה והוא הנקרא ובין השמשות ובגמ' פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי, ר' יהודה או' משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, ור' יוסי אומ' כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ויא אפשר לעמר עליו. פירוש נקודה אחרונה שביום שבה הלילה מתחיל והיום כלה. ובדברי ר' יהודה פליגי רבה ורב יוסף רב אמ' כל מילתיה דר' יהודה בין השמשות הוא ור' יוסף אומר משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. ושניהם מודים שאם הכסיף העליון והשוה לתחתון שהוא לילה. ופסק תלמודא דהלכה כר' יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה שלא יאכלו כהנים שנטמאו התרומה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניות שהוא ודאי תחלת לילה. והאי פסקא לא ידעינן אי אליבא דרבה או אליבא דרב יוסף. ומילתא דאיסורא היא ואזלינן בה לחומרא. ומיד שתשקע החמה בין השמשות הוא ואין מעשרין את הודאי מפני שהוא כמתקן. וזהו הטעם שאין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות דשמא הוא לילה והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. אבל מעשרין את הדמאי מפני שאינו כמתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ומערבין ודוקא עירובי חצרות אבל ערובי תחומין דחמירי אין עושין בין השמשות שהוא ספק כדמוכח בעירובין. וטומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף משום דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן ולא נחוש שמא ירתיח אבל אם ודאי חשכה אסור להטמין גזרה שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה.
ואומר אמר ר' אלעזר אמ' ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' ואחר כך אומר שליח צבור קדיש שלם וכל העם נפטרין לבתיהן לשלום. וכתב אבן הירחי מנהג צרפת כשחל יום טוב בערב שבת שאין אומ' במה מדליקין מפני שאין יכול לומ' עשרתם ערבתם שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ע"כ. ובספרד אומרים אותו וכן נראה בעיני שאין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להגביה תרומות ומעשרות כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה.
קידוש
כשיבא אדם לביתו צריך שימצא נרות דולקות ושלחן ערוך כדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומ' שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו א' טוב וא' רע כשבא לביתו מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומ' יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. לא מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך רע אומר יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. ופירש ה"ר מאיר כוכב כי זה הוא לפי סדר המזלות שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת ומלאך שלו צדקיאל שמו וזהו מזל טוב. ומאדים משמש בשעה ראשונה של ליל שבת ומלאך שלו סמאל שמו וזהו מלאך רע, ונמצא ששניהם פוגעין זה בזה זה נכנס בהכנסת שבת וזה יוצא ושניהם מלוין לו לאדם עד ביתו.
ואמרינן בפ' כל כתבי הקדש א"ר אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. והטעם מפני כבוד השבת.
ומקדש בביתו כדי להוציא בניו ובני ביתו מתחיל ויכולו ומברך בורא פרי הגפן ואח"כ מברך על היום ושותה ממנו מלא לוגמיו ואם שתה פחות לא יצא. וכתבו התוספות לאו מלא לוגמיו ממש אלא כדמפרש במסכת יומא וכמה כמלא לוגמיו כל שאלו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמו והוא רוב רביעית.
ואם היו המסובין שנים או רבים ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמיו כתבו הגאונים שלא יצא אלא א"כ טעם המקדש וכן כתב בעל הלכות גדולות. וכתב עוד אי אישתלי ולא טעים ושתו אחריני מייתי ליה כסא אחרינא ובריך בורא פרי הגפן ולא צריך לאהדורי ולקדושי. והא דמשמע בעירובין דסגי בטעימת אחר פירשו הגאונים היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס אבל קדוש לא יצא אלא אם כן טעם המקדש. והרא"ש כתב שגם בקדוש יוצאין בטעימת אחר ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו ואין שתיית שנים מצטרפות למלא לוגמיו דלא מקרי שתייה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו ואנן בעינן שיהנה אחד מהם מכוס של ברכה, ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כלם. וכן היא דעת רש"י.
כתב בעל הלכות גדולות מאן דמקדיש ומקמי דליטעום משתעי הדר מברך בורא פרי הגפן ואין צריך לחזור ולקדש. ובהבדלת מוצאי שבת אפרש דין טעמו פגמו בע"ה.
גרסינן בבבא בתרא בפ' המוכר את הפירות אמר רב זוטרא בר טוביא אמ' רב אין אומרים קדוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח. ואסיקנא למעוטי שריחו רע ומגולה ואע"ג דעבריה במסננת. וכתב ה"ר יצחק בן גיאת אפי' האידנא דלא קפדינן אגלוי אין מקדשי' עליו אבל מברכין עליה בורא פרי הגפן. אבל יין מגתו מקדשין עליו דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום. וכן יין שבפי החבית (ויין שבשולי) אעפ"י שיש בו קמחים ויין שבשולי החבית אע"ף שיש בו שמרים. ויין כושי פי' שחור. ויין בודק פי' לבן ביותר והוא גריעותא. ויין הליסטון פי' מתוק. ויין סתם של מרתף שאינו בדוק אם הוא טוב אם לאו כלם מקדש עליהם. ומכל מקום מצוה מן המובחר לברור היין הטוב לקדש עליו.
כתב בעל הלכות גדולות שיין חי אפילו הוא חזק דדארי על חד תלתא מייא מקדשין עליו. ומכל מקום יותר טוב למזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי אבל מזוג יותר מדאי מברכין עליו שהכל. ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה.
ויין צמוקים בין שנכמשו בגפן בין שנצטמקו על ידי החמה או על ידי האור כגון שהכניסן בחמין למהר צמוקם בין שתלאן לעשן מקדשין עליו. ודוקא שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהם משקה אבל אם הם יבשים ואינו יוצא מהם משקה אלא אם שורה אותם במים אין מקדשין עליו ומברכין עליו שהכל.
וחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, אבל ריחיה חמרא וטעמיה חלא חלא דבתר טעמא אזלינן.
שמרי יין שנתן עליהם מים או חרצנים שנתן עליהם מים ויש בהם טעם יין אין מקדשין עליהם ומברכין עליהם שהכל ודוקא אם נתן עליהם שלש מדות מים והוציא פחות מארבעה אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג ומברכין עליו בורא פרי הגפן.
ויין מבושל יש בו מחלוקת בין המפרשים רש"י כתב בתשובה שמברכין עליו שהכל. וכן כתב ה"ר יצחק בן גיאת יין שנתבשל אפי' מעט וכן אם נתן לתוכו מעט דבש מברכין עליו שהכל. וכן כתב רבינו האיי כיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ואין אומרין עליו קדוש היום. אבל בעל העטור כתב שמברכין עליו בורא פרי הגפן וגם מקדשין עליו דלא גרע מיין קונדייטון פי' יין מבושם דאמרי' בירוש' שיוצאין בו בפסח ידי ד' כוסות. וכן כתב ר"ת ור"י שמקדשין על המבושל ולזה הסכים הרא"ש. ובהדיא אמרי' בירוש' דפסחים ושקלים יוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל אלמ' יין הוי. והרמב"ם ז"ל כתב אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח לפי' אם נתערב בו דבש או שאור אפי' כטפת חרדל בחבית גדול' אין מקדשין עליו כך אנו מורים בכל המערב ויש מי שמתיר לקדש עליו שלא אמרו יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא מגולה או ריחו רע או מבושל שאין מקדשין על אחד מאלו.
במקום שאין היין מצוי מקדשין על השכר ושאר משקין כיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר מדינה. ופרשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל העיר. וי"מ שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם אין יין גדל מהלך יום סביב לעיר. ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה שאין מקדשין עליו שכתב מדינה שרוב יינה שכר אע"פ שאין מקדשין עליו מבדילין עליו הואיל והוא חמר מדינה. ועל הפת כת' ר"ת שאין מקדשין עליו ורשב"ם כתב שמקדשין עליו. וכן כת' רב עמרם ואומ' ויכולו ומברך המוציא ואינו פורס וגומר הקדוש ופורס וכן כתב רבינו האיי. וכתב הרא"ש שמקדשין על השכר אם הוא חמר מדינה ומכל מקום יותר טוב ולקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל בסעודת הבקר יותר טוב לקדש על השכר פי' שיברך עליו שהכל נהיה בדברו קודם לברכת המוציא שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי.
ואסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש ואם שכח וטעם מקדש דאמ' רבה הלכתא טעם מקדש. והרמב"ם ז"ל התיר לשתות מים קודם הקדוש. והתוספות אוסרים לשתות.
ואם לא קדש בלילה מקדש בבקר ואפי' כל היום כלו. וכת' הרמב"ם ז"ל שאפי' לא קדש בלילה במזיד יקדש למחר.
ומי שקדש בביתו ולא היו שם כל אנשי ביתו יכול לקדש פעם אחרת ואפי' כמה פעמים. והוא הדין בהבדלה דכל המצות אע"פ שיצא מוציא.
וצריך שיאכל אחר קדוש ואפי' כזית ואם לאו לא יצא ידי קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה כמו שאמרנו למעל'. ומפרש הטעם בירוש' מדכתי' וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה. וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמר רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפי' מאגרא לארעא הוה מקדש לן והוא הדין מפנה לפני באותו הבית. ואמרו רבוואתא הני מלי דחזי לדוכתא דקדיש בה אבל לא חזי לא יצא ומדמו לה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אם רואות אלו את אלו מצטרפין. וכת' רבי' נסים דהא דאמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה הינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקדוש ושוב נמלך לאכול במקם אחר אבל אם מתחלה קדש אדעתא דלאכול במקום אחר יצא ידי קדוש. והביא ראיה מהא דאמרינן בירושלמי בסוף פרק כיצד מברכין מי שסוכתו עריבה עליו לילי יום טוב האחרון מקדש בביתו ואוכל בסוכתו.
אם נטל ידיו ואחר כך קדש אינו צריך לחזור ליטול ידיו דלא הוי קדוש הסח הדעת ולא הפסק בין נטילה לסעודה מאחר שאין קדוש אלא במקום סעודה כמו שאמרנו למעלה כך פרשב"ם. ומיהו טוב הוא לקדש קודם כדחזינן דסברי ב"ש שמוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים שלא להפסיק במזיגה בין ברכה לנטילה. ור"ת כתב דהתם איירי בחול שאם יטול ידיו תתחלה שמא יתעסק בשאר צרכיו ולא יאכל לאלתר ואתי לאסוחיה דעתיה אבל בשבת השלחן ערוך ליכא למיחש ואפי' לכתחל' יכול ליטול קודם הקדוש וכן כתב ר"י.
וחייב לבצוע על שתי ככרות ומברך המוציא דאמרי' בפרק כל כתבי הקדש א"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת שנא' לקטו לחם משנה, אמ' רב אשי חזינא לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פי' מן העליונה דנקיט תרתי משום דכתי' לקטו לחם משנה ובצע חדא דאי אמרת ליבצע תרתי מתחזי כרעבנותא ואוכל ומברך ברכת המזון.
שחרית
שחרית של שבת נכנסין לבית הכנסת ומתחילין מאשר יצר את האדם עד אשה ריח ניחוח לה'. ואחר כך אומ' וביום השבת שני כבשים וגו'. והטעם שאומר אלו שני הפסוקים שהם של קרבן מוסף שבת בתפל' שחרית. וביום טוב ובראש חדש אין אומ' הפסוקים של קרבן מוסף י"ט וראש חדש לפי שבשבת אין מוציאין ס"ת שני למוסף וביום טוב ובראש חדש מוציאין. ורבי' סעדיה כת' שאין לאמרם לפי שאין לומר של מוסף בתפלת שחרית. וכן כת' אבן הירחי ובעל המנהגות. ובספרד נהגו לאמרם וכן כתב רב עמרם. ואומ' איזהו מקומן.
ואחר כך מוסיפין י"ב מזמורים על שאר ימי השבוע ואלו הן הודו לה' קראו בשמו והוא כתו' בדברי הימים עד והלל לה' ומוסיפי' בסופו פסוקים מפוזרים מהתלים, השמים מספרים כבוד אל, רננו צדיקים, לדוד בשנותו, תפלה למשה, יושב בסתר עליון, הללו יה שעומדים בבית ה', מזמור שירו לה', שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד לולי ה', הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, מזמור שיר ליום השבת. והטעם שמוסיפין מזמורים אלו בשבת כדי להכיר בין שבת לחול ויתקיים הפסוק שאומר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגם בימים טובים נהגנו לאומרם שגם הם נקראו שבתון ומקראי קדש ומקדשים אותם על הכוס כמו בשבת. וכתב רבינו סעדיה כי בימים טובים אין אומרים מזמור שיר ליום השבת אלא מתחיל מן טוב להודות לה' חוץ מיום הכפורים שאומרים אותו ואע"פ שאינו שבת ע"כ. ומי' נהגו לאומרו אף בימי' טובים מהטעם שאמרנו.
ויש רמז באלו המזמורים לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הודו לה' קראו בשמו הוא כלל לעשרה מאמרות. השמים מספרים כבוד אל כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. רננו צדיקים בה' כנגד מאמר שני שהוא יהי אור שנברא בתחלה לצדיקים ואחר כך גנזו להם לעתידי. לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך כנגד מאמ' שלישי שהוא יהי רקיע שחלקו המים העליונים מהתחתונים וגרשם אלו למעלה ואלו למטה. תפלה למשה כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וכתי' יראה אל עבדיך פעלך דהיינו בלוי היבשה. יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כנגד מאמר חמישי שהוא תדשא הארץ שברא לבריות דשא כדי לחיות בו ולהתלונן בצלו. הללויה שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקינו כנגד מאמר ששי שהוא יהי מאורות שבראם כדי לשמש אותו בחצרותיו. שעומדים לשון שמוש כדמתרגמי' והוא עומד עליהם והוא משמש עילויהון. מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד מאמר שביעי שהוא ישרצו המים וכתיב ירעם הים ומלואו וזהו כי נפלאות עשה. שיר למעלות אשא עיני אל ההרים כנגד מאמר שמיני שהוא תוצא הארץ נפש חיה וכתיב אל יתן למוט רגלך שאע"פ שיאכל האדם דשאים ויוכל לחיות בהם איפשר שימוטו רגליו ולא יהיה לו כח ללכת בהם אם לא יאכל בשר. שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו כנגד מאמר תשיעי שהוא נעשה אדם וזהו לולי ה' שהיה לנו שעשה את האדם בצלמו היינו כבהמות. הודו לה' כי טוב כנגד מאמר עשירי שהוא פרו ורבו כדי שיולידו הטובים והצדיקים להודות לו. וכתי' כי לעולם חסדו וזהו עולם חסד יבנה דהיינו פריה ורביה. מזמור שיר ליום השבת רמז ליום השביעי שבו שבת ממלאכה.
הודו לה' קראו בשמו כבר אמרנו שהוא כתוב בספר דברי הימים ובתלים הוא ג"כ כתוב במזמור אחד מהודו לה' עד ולנביאי אל תרעו ובמזמור שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ הוא כתוב עד תכלית המזמור. ויש ביניהם שינוי במקצת מלות. ומשפטי פיהו בו"ו בתחלה. לך אתן ארץ כנען ואין שם את ובתלים כתוב את. לא הניח לאיש בלמ"ד. ובנביאי אל תרעו בבי"ת ובתלים בלמ"ד. ומהולל מאד בו"ו בתחל'. כי כל אלהי הכ"ף של כל בדגש וצריך להפסיק מעט בין כי כל אלהי העמים אלילים ובין וה' שמים עשה שלא יהא כחוזר למעלה ח"ו. השתחוו לה' בלא ו"ו בתחלה. חילו מלפניו בלמ"ד ובתלים מפניו בלא למ"ד. יעלוץ השדה בצדי ובתלים בזי"ן. ואמרו הושיענו ובפסוק האחר שאנו אומרי' אחר כן שהוא דומה לזה והוא כתוב בתלים אין בו ואמרו. בזה כתוב אלקי ישענו ובאחר כתוב ה' אלקינו. בזה כתוב וקבצנו והצילנו ובאחר אינו כתוב אלא וקבצנו בלבד. בזה כתוב ויאמרו כל העם הו"ו בפתח והיו"ד בדגש ובאחר כתוב ואמר כל העם. בזה כתוב והלל לה' ובאחר כתוב הללו יה. וישעך תתן לנו היו"ד בסגול. וכופלין ה' מלך ה' מלך כדי להודיע ייחוד מלכותו בשבת ליום שכלו שבת וכן מזמור שיר לים השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
במזמור השמים מספרים, ללילה יחוה דעת הלמ"ד הראשונה בדגש. ובקצה תבל בו"ו בתחלה. לשמש שם אהל בלא ו"ו בתחלה. והוא כחתן הכ"ף בדגש. על קצותם בלמד. במזמור רננו צדיקים, ייראו מה' בשני יודין בתחלה. אל כל יושבי הארץ בלמ"ד. אל כל מעשיהם בלמ"ד. ומגננו הוא בו"ו בתחלה. במזמור לדוד בשנותו את טעמו, ומכל מגורותיו בו"ו בתחלה. כל טוב בחולם בין הטית והו"ו. יצילנו ה' בדגש הנו"ן. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא וחסר ממנו הו"ו. השלימה בסוף המזמור שכת' פודה ה' נפש עבדיו. ופ"א היא ו"ו בחלוף אותיות את בש וף. והטעם שלא כתבה במקומה לפי שהיה בדעתו להזכיר פדותו מיד אביש ואנשיו כי גדול הפדות שאירע לו שהיה ביד גואלי דם גלית ופדאהו השם מידם ולא היה נכון להזכיר הו"ו בחלופה בתוך האלפא ביתא לפיכך קבעה בסוף המזמור. במזמור תפלה למשה, ומעולם בו"ו בתחלה. עד עולם בלא ו"ו בתחלה. לערב ימולל בלא ו"ו בתחלה. ונרננה בו"ו בתחלה. במזמור יושב בסתר עליון שמת מעונך המ"ם בלא דגש. במזמור הללויה שעומדים בבית ה', מקצה הארץ במם בתחלה. מאדם עד בהמה בלא ו"ו. ארצם נחלה בלא למ"ד. ובמזמור הודו לה' כי טוב הוא כתוב בלמד. לישראל עמו ובמזמור הודו לה' כי טוב כתוב עבדו וסימניך כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. כל אשר בוטח בהם בלא ו"ו בתחלה. במזמור שירו לה', הושיעה לו בדגש הלמ"ד. פצחו ורננו בו"ו. בשיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יש שלשה פעמים אז. ומצאתי כתוב בשם הרא"ש למה נכת' אזי בתוספת יו"ד לרמוז לנו כי בזכות שמתפללין בני הגלות בכל יום ערב ובקר וצהרים שמונה עשרה ברכות בכל תפלה כמנין אז"י שעולים כלם למנין דן שהב"ה יגאל אותנו ודן את האומות שנשתבדו בנו. והכי אמרינן בבראשית רבה אמ' ר' חלבו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגם את הגוי הוא מצרים וארבע מלכיות אשר יעבודו דן אנכי, ר' אליעזר אומר בשתי אותיות הללות הבטיח הב"ה לאברהם אבינו שיגאל את בניו מבין האומות. במזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יש ששה ועשרים פסוקים של הודאה לשם יתברך כנגד מנין השם המיוחד יוד הא ו"ו הא שעולה לששה ועשרים ואיפשר כי מזה הטעם נקרא בדברי רבותינו ז"ל הלל הגדול על שם כי גדול ה' ומהולל מאד. ורבותינו ז"ל נתנו בו טעם אחר דגרסי' בפרק ערבי פסחים למה נקרא שמו הלל הגדול אמ' ר' יוחנן מפני שהב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, אמ' ר' יהושע בן לוי הני כ"ו חסדו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הב"ה בעולמו לא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו. והטעם כי לא היתה בבני אדם תורה שיזון אותם כדתנן אם אין תורה אין קמח ואע"ף כן זן אותם בחסדו ואע"ף שהתורה ישראל לבדם קבלוה כל העולם הוא עומד בשביל ישראל שקבלו התורה כמו שדרשו רז"ל ביום הששי הוסיף ה"א בששי לרמוז לנו שאמר הב"ה למעשה בראשית כלכם תלויין עד יום הששי הוא ששה בסיון המוכן למתן תורה אם ישראל מקבלין אותה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. וכ"ו דורות הם שמאדם ועד משה רבינו ע"ה ואלו הן עשרה מאדם ועד נח ועשרה מנח ועד אברהם וששה מאברהם ועד משה ואלו הן אברהם יצחק יעקב לוי קהת משה.
ואחר כך אומ' ברוך שאמר. וכתב אבן הירחי ראיתי מנהג ספרד לומר ברוך שאמר בחול ובשבת וביום טוב לפני כל המזמורים וכן בדין שהוא ברכה דלפני פסוקי הזמירות ועוד שהוא אומר ובשירי דוד עבדך נהללך וכו' נמצא שעדין לא הללונו בשירי' ומנהג ספרד ופרובינסיא להתחיל בשבת ויום טוב אחרי הברכות והקרבנות לפני ברוך שאמ' הזמירות של שבת ויראה הטעם למנהגם לפי שאין לברך עד שיתאספו כל הקהל הגדול ויצאו ידי חובתם בשמיעת הברכה ובעניית אמן ולפי שאין הכל בקיאין בברכה אומרה ש"צ לבדו בקול רם ע"כ. ועוד נראה לי טעם אחר לפי שתקנת חכמים היא לקרות זמירות שבסוף תלים ולברך לפניהם ברוך שאמר ולאחריהם ברכת ישתבח ואין להוסיף בנתים מזמורים אחרים ועתה שנהגו להוסיף מזמורים בשבת קבעו אותם קודם ברוך שאמר כדי להניח תקנת הראשונים כמו שהיתה.
ואומר מזמור לתודה. וכת' אבן הירחי בצרפת נהגו שלא לומר בשבתות וימים טובים מזמור לתודה לפי שאין מביאין קרבן תודה בשבת ואמרינן בשבועות כי על קרבן תודה היו אומרים אותו אבל בפרובינציא וספרד אומרי' אותו ולא יתכן ע"כ. ואני אומ' כי יתכן לאומרו ואין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להקריב תודה כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה. ואומ' מזמור שיר ליום השבת וגומ'. לא יבין את זאת בלא ו"ו בתחלה. נאוה קדש האל"ף נקראת והיא נקודה בשבא ופתח. ואומ' יהי כבוד ה' לעולם וגומ'. ואומ' אחר כך אשרי יושבי ביתך וגומ' ושאר המזמורים ושירת הים עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כמו שאומרים בחול.
ואחר כך עומד ש"צ ואומר בקול רם נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו על שם כל הנשמה תהלל יה. כל חי על שם לא המתים יהללו יה. תברך את שמך על שם ברכי נפשי את ה'. ורוח כל בשר על שם ורוח כל בשר איש. תפאר על שם אשר בך אתפאר. ותרומם על שם ויתרומם ויתגדל על כל אל. זכרך מלכנו על שם זכרתי בלילה שמך ה'. תמיד על שם ואברכה שמך לעולם ועד. ואומר בתחלה תברך. מן העולם ועד העולם אתה אל על שם ומעולם עד עולם אתה אל ואומ' במדרש תלים מן עלמא דלא הוינא ביה עד עלמא דאנן ביה. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע ע"ש ואין עוד אלקי' מבלעדי ועל שם ומושיע אין בלתי וכתי' ה' מלכנו הוא יושיענו. פודה על שם פדית אותי ה'. ומציל על שם ויצילם ה'. ועונה על שם ענני ה' ענני. ומרחם על שם ובחסד עולם רחמתיך בכל עת צרה וצוקה על שם ותצילם ברחמיך רבות עתים. אין לנו עוזר על שם ויעזרם ה'. וסומך אלא אתה על שם סמכני כחסדך ואחיה. ולך אנחנו מודים שנא' הודו לה'.
ואלו פינו מלא שירה כים על שם ויתן בפי שיר חדש. מלא שירה כים על שם והים איננו מלא. ולשוננו רנה על שם ותרון לשון אלם. כהמון גליו על שם משביח שאון ימי' שאון גליהם. ושפתותינו שבח על שם שפתי ישבחונך. כמרחבי הרקיע מלשון ויוציאני למרחב ובדברי רז"ל הרקיע היה מרחיב עצמו והולך. ועינינו מאירו' על שם האירה עיני. כשמש וכירח על שם שמש ירח עמד זבולה שהם מתפשטים על כל העולם. וידינו פרושות כנשרי שמים על שם וכפיו פרושות השמים וגם הנשרים הולכים בכל העולם. ורגלינו קלות כאילות על שם ועשהאל קל ברגליו שהאילות הן קלות לרוץ. אין אנו מספיקין על שם אם יספיק עפר שומרון ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. להודות לך ה' אלקינו ולברך את שמך מלכנו על שם הודו לו ברכו שמו. על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים על שם שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ורוב הוא מלשון ורצוי לרוב אחיו. ריבי כמו רבבי ודגשות הבית לחסרון בית הכפל והמון העם קורין רובי בשורק וטעות הוא. הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו כדאמרינן במכלתין אלקי אבי וארוממנהו אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה רבונו של עולם לא על הנסים שעשית עמי אומר לפניך שבח וזמרה אלא אף על הנסים שעשית עם אבותי'.
והולך ומפרש מה הם הטובות שעשה עמנו. מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלקינו על שם ויגאלם מיד צד. מבית עבדים פדיתנו על שם ויפדך מבית עבדים. ברעב זנתנו על שם ולחם משמים נתת לרעבים וכתיב ונפש רעבה מלא טוב. ובשבע כלכלתנו שנתת לנו ריוח בשנת השבע כדאמר ר' יוחנן נהירנא כדהוו ארבע סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלת איסרי. והמון העם קורין ובשובע כלכלתנו. והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כתב כי האומר ובשובע טועה הוא כי שובע הוא שם הפועל אבל שבע הוא שם כמו רעב. מחרב הצלתנו על שם ויצילני מחרב פרעה. מדבר מלטתנו על שם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. מחלאים רעים ורבים שאמרת בתורה להביא בתוכחותיך והוא על שם וחלאים רעים ונאמנים. דליתנו על שם ארוממך ה' כי דליתני. עד הנה עזרונו רחמיך על שם עד הנה עזרנו ה'. ולא עזבונו חסדיך על שם וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם. על כן איברים שפלגת בנו מלשון כי בימיו נפלגה הארץ כלומ' שחלקת בנו אבר אבר לכל צד. ורוח ונשמה שנפחת באפנו שנאמ' ויפח באפיו נשמת חיים וכתי' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ולשון אשר שמת בפינו שלא יוכל הפה לדבר בלא הלשון שהפה מדבר והלשון מחתך הדבור.
הן הם יודו ויברכו וכו'. ותמצא כי הן הם עולה למנין מאה לרמוז שמברכין אותו במאה ברכות בכל יום. כי כל פה לך יודה על שם ופי יגיד תהלתך. וכל לשון לך תשבח על שם ולשוני תהגה צדקך. וכל עין לך תצפה על שם עינו בגוים תצפנה וכתיב בקר אערוך לך ואצפה. וכל ברך לך תכרע על שם כי לי תכרע כל ברך. וכל קומה לפניך תשתחוה השתחויה היא מלא קומתו בפשוט ידים ורגלים. והלבבות ייראוך על שם לבי יחיל בקרבי. והקרבים על שם וכל קרבי את שם קדשו. וכליות על שם יסרוני כליותי. יזמרו לשמך על שם זמרו לשמו. כדבר שנאמ' כל עצמותי וגומ' ועני ואביון בו"ו בתחלה. שועת עניים אתה תשמע על שם וישמע אלהים את נאקתם וכתיב ושועתי האזינה. צעקת הדל תקשיב ותושיע ע"ש ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יושיעם וכתיב ויקשב ה' וישמע.
וכתוב רננו צדיקים בה' וגו'. בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. תמצא בראשי תיבות יצחק רבקה. י'שרים צ'דיקים ח'סידים ק'דושים יצחק. תתר'ומם תתב'רך תתק'דש תתה'לל רבקה. ויש אומרים כי החכם שחבר זה היה שמו יצחק ושם אשתו רבקה ועשאו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמנו כדי להזכיר לנו זכותם. במקהלו' על שם במקהלות ברכו אלקים. רבבות עמך בית ישראל על שם שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלקינו לשון חכמים הוא בכל מקום חובה עלינו כלומ' שחובה על כל הנבראים. להודות ולהלל ולשבח על כל דברי שירות ותושבחו' דוד המלך. ואמר היצורים על שם עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כלומר כיון שיצרתים חובה עליהם שיהללוני. ומזכיר כאן שבע עניני שבח כנגד ז' רקיעים. והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. על כל דברי שירות ותושבחות דוד בן ישי על שם כלו תפלות דוד בן ישי. עבדך משיחך על שם בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך וכתיב וירם קרן משיחו
ובכן ישתבח שמך לעד מלכנו האל המלך וגומ' כבר פירשנוהו. ואומר שליח צבור קדיש וברכו כמו שכתבנום בתפלת החול.
יוצר
ברוך אתה ה' אמ"ה יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל פירשנוהו ביוצר של חול. הכל יודוך על שם יודוך ה' כל מעשיך. והכל ישבחונך רוצה לומר כל הדורות על שם דור לדור ישבח מעשיך ועל שם שפתי ישבחונך. והכל יאמרו אין קדוש כה' על שם אין קדוש כה'. הכל ירוממוך סלה ע"ש ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד דהיינו כמו סלה. יוצר הכל על שם אני ה' עושה כל אלה. האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח על שם ודלתי שמים מי פתח כלומר פותח שערי מזרח ויוצא השמש. ומאיר לעולם כלו על שם ועל מי לא יקום אורהו. וליושביו על שם יושבי תבל. שברא במדת רחמים שאמר הב"ה אם אברא עולמי במדת הדין לא יוכל להתקיים שתף מדת רחמים על מדת הדין וזהו שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ודכותה אמרינן בבראשי' רבה למה התחילה התורה בבית לפי שהוא לשון ברכה ולא באלף שהוא לשון ארירה כלומר האל"ף והבי"ת הם הראשונות והם סמוכות זו לזו ומה שלא התחיל בא' שהיא ראשונה מן הב' לפי שארור וברוך הוא דבר וחלופו ולכך התחיל ב' שהוא לשון ברכה והוא חלוף הארור. ויש מקשים על זה ואומרים הרי מצאנו בוקק הארץ ובולקה בזיון וקצף והרבה דברים רעים שמתחילות גם כן בב' ולמה לא התחילה התורה בא'. ויש לומר שלא יתכן לומר זה שהרי הפך בוקק הוא מלא והפך בזיון הוא כבוד ואין אחד מהם מתחיל באל"ף ולא תמצא בא' ובב' דבר שיהיה האחד הפך חבירו ומתחי' באלו השתי אותיות כי אם ארור וברוך. המאיר לארץ ולדרים עליה וכו' עד משגב בעדנו פירשנוהו ביוצר של חול.