אור ברסלב
אבודרהם סדר תפילות החול

אבודרהם· רבנו דוד אבודרהם

סדר תפילות החול

השער שלישי; ברכת המצות

קריאת שמע על המיטה

ועתה אחל לפרש על הסדר הברכות והתפלות בעזרת אלוה יושב תהלות המלמד אדם דעת.

הנכנס לישן על מטתו בלילה מברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי. על שם אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך. ואמר המפיל חבלי על שם חבלים נפלו לי בנעימים וגו' וכתי' בתריה אברך את ה' אשר יעצנו אף לילות יסרוני כליותי. ופי' חבלי שינה חלקים מחלקי השינה, וי"מ חבלי שינה כמו חבלי יולדה שכשהאדם עומד זמן רב ואינו ישן חבלי שינה וצירים אוחזין אותו והיינו דאמרי' בנדרים הנשבע שלא יישן שלשה ימים מכין אותו ויישן לאלתר. ואנו מברכין על השינה מפני שהיא מצרכי בני אדם כדאמרינן בב"ר א"ר שמעון בן אלעזר והנה טוב מאד זו שינה, וכי יש שינה טובה מאד לא כן תנינן יין ושינה לרשעי' הנאה להם והנאה לעולם אלא מתוך שאדם ישן קימעא עומד ויגיע בתורה והמאיר לאישון בת עין ע"ש יצרנהו כאישון עינו ורצה לומר שכשהאדם חפץ מאד לישן מחשיך אישון בת עינו וכשיישן הרבה ומקיץ מאיר אישון בת עינו.

יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשכיבני לשלום על שם בשלום יחדיו אשכבה ואישן. ותעמידני לחיים ולשלום בשתי לשונות אלו כלל שמירת הנשמה והגוף. אמר לחיים על הנשמה שכשאדם הולך לישן הרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד קב"ה ומחזיר' לו בבקר והרי כאלו החיהו. ואמר לשלום על הגוף שבלילה ימצאו נזקים ופגעים רעים יותר מביום והוא מתפלל שיעמידנו שלם בגופו. ואל יהבלוני חלומות רעים ולא הרהורים רעים כלומר שלא אבא לידי הרהור עבירה אפי' בחלום ותהיה מטתי שלימה לפניך. פי' אם אשמש מטתי יהיה הוולד ההווה שלם בעבודתך ולא יצא ממני שום זרע פסול. כמו שאמרו רבותי' ז"ל ביעקב שהיתה מטתו שלימה שלא נמצא פסול בזרעו. אבל אברהם ויצחק נמצא פסול בזרעם. והאירה עיני פן אישן המות. כלומר שתחזיר בי נשמתי ולא תהא שינתי שינת עולם. בא"י המאיר לעולם כולו בכבודו. שמעמידם ממטתם לאור היום ללכת אל עסקיהם.

וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע. דגרסינן בפרק הרואה הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ור"ח כתב שצריך לקראת גם והיה אם שמוע לפי שיש בה ובשכבך ובקומך, וכתב הרא"ש איפש' שגורס ר"ח שמע והיה אם שמוע, ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי'. לפי שיש עד מחסי ששים תיבות כנגד ששים אותיות שיש בברכת כהנים ועליהם נאמר הנה מטתו של שלמה ששים גבורים סביב לה וגו' זה היה בית המקדש. והגבורים הם אותיות שבברכת כהנים כלם אחוזי חרב וגו' אמרו ז"ל כל הפסוקים נאמר בהם הזכרת השם יברכך ה', יאר ה', ישא ה'. ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה' מה רבו צרי וגו', עד לה' הישועה, ואומר השכיבנו עד ושמור באתנו ובואנו מעתה ועד עולם ואינו חותם, ואומר ברוך ה' ביום ברוך ה' בלילה ברוך ה' בשכבנו ברוך ה' בקומנו בירך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת ואומר ויאמר ה' אל השטן וגו' ואומר' אם תשכב לא תפחד וגו' ה' ישמור צאתך ובואך ואומר הנה מטתו של שלמה וגו' כלם אחוזי חרב וגו' ואומ' יברכך ה' וישמרך וגו' עד וישם לך שלום וישן לאלתר.

וכתב רבי' האיי שראוי להקדים הברכה לק"ש ולמזמורים ולכל הפסוקים האלו כדי שיישן מתוך הקריאה. ומביא ראיה מהירושלמי דאמר דר' זעירא הוה קרי את שמע וחוזר וקורא עד דהוה שקע מיניה גו שינתיה ואמרי' בפ"ק דברכות א"ר אלעזר כל הקור' ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיפיות בידו שנאמ' יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, פי' ירננו על משכבותם, כשירננו בדבר שנא' בו לשון שכיבה דהיינו ק"ש שנא' בה ובשכבך, אמ' ר' יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו שנאמ' ובני רשף יגביהו עוף, ואין רשף אלא מזיקין שנאמ' מזי רעב ולחומי רשף. ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. וכתו' בחדושי דב"ש ואית דלא גרסי ואין עוף אלא תורה שנאמ' התעיף עיניך בו ואיננו. אלא ואין עוף אלא ק"ש שאמ' כופלין אותה שני פעמים ביום שחרית וערבית ועוף הוא לשון כפל כדמתר' וכפלת ותעוף. וא"ת א"כ לימ' תפלה שאנו כופלין אותה, וי"ל משום דאין מנין התפלות אלא מדרבנן. ועוד דתפלה לא מקריא כפל דהא שלשה פעמים אנו קורין אותה ע"כ. ויש אנשים כשקורין ק"ש שלפני מטתם שמברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקבל עלינו עול מלכות שמים ולהמליכו בלבב שלם. וטעות הוא בידם מפני שקריאת שמע שאומ' בבית הכנסת עיקר לפי שאומ' אותה בברכותיה וזו אינה אלא רשות כמו שהתבאר למעלה.

ברכות השחר

כתוב במחזור ויטרי העומד חצות לילה לעסוק בתורה נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ואם נפנה מברך אשר יצר וכל הברכות של אחריו ומברך על התורה ואומ' איזהו מקומן ור' ישמעאל וכשהוא הולך לבית הכנסת להתפלל מתחיל ממקום שפסק. וכתב אבן הירחי אם השכים לקראת בתורה קודם עמוד השחר יברך הברכות אבל הקרבנות לא יאמ' שלא היו מקריבין הקרבנות אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. ואין לומר הקרבנות אלא בזמן עשייתן ע"כ. וכן ברכת לשכוי בינה לא יברך אלא ביום, וכן כתב הרא"ש. ואם השכים קודם התפלה לכתו' בדברי תורה חייב לברך ברכת התורה כמו ללמוד רק שלא יהא כותב בדברי הרשות. וגרסינן בפ"ק דברכות אמר רב הונא אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא קרית שמע צריך לברך משקרא קרית שמע אין צריך לברך מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה. ואמרינן עלה בירושלמי א"ר אבא והוא ששנה על אתר. וכתב הרא"ש נראה דהיינו דוקא בברכת אהבה רבה לפי שאינה נראית לשם ברכת התורה אלא כששנה לאלתר. ואם שנה לאלתר אז היא נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם קרית שמע ואז לא יצטרך לברך על אותו היום אפי' יפסוק ויעמוד ויחזור וילמוד. וכן המברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע לכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה. ולא על המברך ברכת התורה, שאם לא תאמ' כן היה לו להשמיענו בעלמ' דהפסק שבאמצע העסק הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכל שכן הנפטר באהבה רבה. ואף אם תמצא לומר דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה אפילו כשיוצאים לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על למודם לא חשיב הפסק לענין ברכה. ואף אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. וכן מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ע"כ.

ואסור לאכול ולשתות בבקר קודם שיתפלל, כדאמ' בפ"ק דברכות א"ר יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב מאי דכתי' לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גוך אלא גאך פי' שאותיות אהו"י מתחלפות, אמר הקב"ה אחר שאכל ושתה ונתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים. מכאן פסק אבי העזרי שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה דלא שייך במים גאוה. והרי"ף כת' דאפילו מים אסור כיון שממלא נפשו ורצונו ממה שהוא צרי' אחר שהתגא' קרינן ביה וכת' ר"י שאם התחיל לאכול קודם שיעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר פוסק אע"ג דאמרינן בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם.

וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש וצריך אדם לקום בשחר לעבודת בוראו ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמד ממטתך והקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ועדין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום כדי שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך כמו שאמר דוד ע"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ויחשוב בלבו אלו היה בעבודת מלך בשר ודם וצוהו להשכים באור הבקר לעבודתו היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו אשר צוהו כ"ש וק"ו לפני מלך מלכי המלכים הב"ה ע"כ.

ובעת קומו אם הוא צריך לנקביו אומר קודם שיכנס לבית הכסא ברחוק ד' אמות התכבדו מכובדים קדושים למלאכים המלווים אותו הוא אומר דגרסינן בב"ר ר' שילא אומר שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הם מעידים בו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך לצדדים קתני אם אדם טוב הוא שומרין אותו ממש ואם לא חזרה השמירה ראיה ועדות לשמור ולראות מעשיו של אדם ויגידו לב"ד הגדול והוא אומר למלאכים אלו שאו כבוד לעצמכם כי אינני כדאי לישא לכם כבוד. משרתי עליון כלומר בשביל שירות השם אתם עמי, שצוה אתכם ללוות אותי תנו כבוד לאלוהי ישראל ומהו הכבוד שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי כן דרכם של בני אדם. וכתוב בחדושי דב"ש שברכה זו אין לברכה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שרויה עליו אבל איניש אחרינא לא משום דמיחזי ביוהרא. וכשנפנה אינו מקנח אלא בשמאל דגרסי' בשלהי ברכות א"ר עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים. למדתי שאין נפרעין אלא מיושב. ולמדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל הילכך בתי כסאו שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד בזה ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר לו בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך אמר לו תורה היא ללמוד אני צריך. ומפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל מפני תורה שנתנה בה שנאמר מימינו אש דת למו רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מפני שקרובה לפה. ריש לקיש אמר מפני שקושר בה קשר תפילין, רב נחמן אמ' מפני שמראה בה טעמי תורה כגון זרקא ופזר גדול ושלשלת שמראין אותן ביד לתינוקו' בקריאתם מעלין ומורידין להם בידיהם להבין להם קריאתם, וצריך לנקות גופו בצרור או בבגד כדי שלא ישאר בו טינוף.

וכשיצא נוטל ידיו ומברך ברוך אתה ה' על שם ברוך אתה ה' למדני חוקיך. וברוך אינו לשון פעול אלא כמו רחום וחנון שהוא עצמו הוא מקור הברכות ואינו מקבלם מאחרים. אלהינו על שם אנכי ה' אלהיך שאמ' הב"ה ועל שם שמע ישראל ה' אלקינו שאומרים ישראל. מלך העולם על שם ומלך עולם. אשר קדשנו במצותיו על שם והתקדשתם והייתם קדושים, ועל שם להיות לו עם קדוש ולשמור מצותיו, ויש מפרשים שהוא לשון אירוסין וקדושין שקדשן הב"ה לישראל במצות שנאמר ואירסתיך לי באמונה, והמצות נקראו אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה. וצונו על שם תורה צוה לנו. וכתב אבן הירחי נשאלתי על ענין הברכות שבתחלתן מדבר כלפי השם כאלו הוא כנגדו ובסופן כאלו אינו כנגדו. מצאתי במדרש טעם לכולם ממה שנאמ' שויתי ה' לנגדי תמיד כי כשמזכיר את השם ואומר ברוך אתה ה' הוא עומד לנגדו וכיון שאומר אח"כ מלך העולם נמצא שאינו עומד לנגדו שר"ל אותו אלהינו שהוא מלך העולם הוא קדשנו במצותיו וצונו לעשותם והריב"ח נר"ו כתב שהטעם שתקנו הברכו' בלשון נוכח ונסתר מפני שהב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלהותו, וגם הנשמה נראית ונעלמת לכן הנפש מברכת בנכח ונסתר. כמו שנאמ' ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד וגו' עוטה אור כשלמה וגו' כסיתי מן גערתך ינוסון והברכה היא בדבור הפה ומחשבת הלב. הלב נעלם והקול נשמע. והאדם מורכב גוף ונשמה וראוי היה לו לידבק בקונו ולעמוד נכחו תמיד מצד נשמתו אלא שאינו יכול מצד גופו לכך ברכותיו נכח ונסתר, וזה הטעם נכון הוא יותר מן הראשון.

ואם תאמר מה יועילו להב"ה ברכותינו, וי"ל אין ברכותינו אלא כדי לזכות ברכותיו כאמרם ז"ל כל המברך מתברך. וכן כתיב שאו ידיכם קדש וברכו את ה' יברכך ה' מציון, והטעם בכל הברכות שנצטוינו לברך את השם על כל המצות לפי שבחר בנו וקדשנו במצותיו וגם על המזון ושאר ההנאות להודות לו על הספקו לנו את צרכינו להיות גופותינו בריאים שישארו נפשותינו נחים להתבונן חסדי השם ונודה לשמו.

ואומר על נטילת ידים, לשון נטילה הוא. לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון תלמוד. וי"מ שהוא לשון הגבהה כדמתרגמינן ותשאני רוח ונטלתני רוחא. וכתיב וינטלם וינשאם כל ימי עולם והיינו דאמרי' בפ"ק דסוטה הנוטל ידיו צריך להגביהם למעלה שלא יבאו המים שחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ויש סמך לנטילת ידים מן התורה שנאמ' וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים טמא הוא הא אם שטף טהור. ואמרו ז"ל כל המזלזל בנטילת ידים סוף בא לידי עניות. וסימן לזה על נטילת ידים, ר"ת עני.

ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר יצר את האדם ברכה זו אין בה דין ברכה הסמוכה לחברתה שלא לפתוח בה בברוך שהרי על נטילת ידים אומר כמה פעמים בלא אשר יצר. ואין דין ברכות הסמוכות שלא לפתוח בברוך כי אם הראשונה אלא כשהם סמוכות לעולם שאין אומר זו בלא זו לעולם. אשר יצר את האדם על שם וייצר ה' אלקים. בחכמה על שם ה' בחכמה יסד ארץ וזש"ה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני כי ברא את האדם מטפה סרוחה ויכוננהו בחכמה. וברא בו נקבים כדי להחיותו, עשה לו העינים להביט ולראות בהם, עשה לו העפעפים לעצום עינו ולישן ושלא להביט ברע כמו שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע, עשה לו נקבי האזנים לשמוע בהם, עשה לו נקבי הנחירים להריח בהם ולהתנשם בהם ולהוריד בהם העדפת לחות הראש, עשה לו הפה למאכל ודבור, עשה לו שינים ומתלעות לטחון בהם המאכל, עשה לו הלשון ללוש בו המאכל בתוך הפה ולחתך בו הדבור, עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה, עשה לו הגרגרת להעלות ולהוריד רוח נשמת חיים מן הלב מתך הריאה אל הנחירים ואל הפה ולהוציא קול הברת הדבור היוצא מתוך סמפוני קריאה הבא מרוח נשמת חיים, עשה לו הלב להיות בית מכון לרוח החיים ולחשוב כל מחשבות, עשה לו הקרב העליון היא האצטומכא לקבל המאכל והמשקה ולהתבשל בתוכו ולכלכל מטעם המאכל והמשקה כל הגוף להחיותו, עשה לו הכבד בצד הימין עם המרה האדומה והדם במקורות הכבד לחמם את הקרב העליון ומחום הכבד והמרה מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון, עשה לו המעים לקבל פסולת המאכל והמשקה ומגלגל בתוכם בעקמומיות עד מקום הוצאת גדולים וקטנים, עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם את הבטן התחתון בחמם להחיותו ולחזקו ולהוציא גדולים וקטנים חוץ לגוף ועוד אחז"ל הלב מבין והכליות יועצות, עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקרתם הקרבים והמעים והבטן שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום רתוח הקרבים המתחממים ונרתחים מחום הדם והכבד והמרה האדומה ועוד ארז"ל הטחול שוחק, עשה לזכר ולנקבה איברי המשגל כדי להזריע בהם ולהוליד, עשה לנקב' שדים להיות בהם החלב להניק את הילד, עשה לו עצמות להיות בנין הגוף חזק, שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות, עשה לו גידי הדם והם הורידין להשקות כל הגוף בהם והולכות מצד אל צד, עשה לו עצבים לחזק את דבק העצמות והאברים, עשה לו אברים וקשרים נדבקים וחליות של שדרה וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועות וירכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחליות הצואר ושכמי הכתפים כדי שיוכל להתפשט ולהכפל להכפה ולהזקף לעמוד ולישב לכרוע ולהשתחוות ולסוב ראשו הנה והנה, קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולעצבים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרר ולהגן על לחות הגוף ואיברים הפנימיים, עשה לו גלגל הראש להיות מלך על כל האיברים ומוח הראש ששם ישכן יישוב הדעת והנשמה החכמה, עשה לו לחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבש המוח והעינים מחום הקרבים העולה מלמטה למעלה אל הראש, עשה לו שערות הראש לחמם את הראש שלא יתקרר על אשר אין לו בשר בין העור ובין עצם הגלגלת, עשה לו שערות הזקן מפני תאר הדרת פניו ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים, עשה לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעודם במעי אמם עד באתם לאויר הועלם כי לא יוכל הילד לקבל מזון ומחיה מן הפה מפני שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם, עשה לו ידים למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות מלאכה כדי להחיותו, עשה לו צפרנים כדי להיות נבדל מכל בריה ולהתגרד בהם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם הגוף ולהוליכו ולהביאו בכל מקום. והנה כל מה שברא הב"ה באדם לא בראו אלא לצורך האדם ולהחיותו וזו היא חכמה גדולה אין כמוה. ואמרינן בסיפרי הצור תמים פעלו, פעולתו שלימה עם כל באי עולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילא של כלום, שמא תאמר אלו היו לי שלשה רגלים שלשה עינים, אלו הייתי מהלך על ראשי, או היו פני הפוכים לאחור היה יותר נאה לי ת"ל תמים פעלו.

ועתה אבאר מאמר רבותי' ז"ל שאמר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. פי' שנמשל הדבר היוצא ראשון כמו הארץ והדבר השני הוא הזרע ומה שמזריע הוא יוצא. ועל כן כשהאיש מזריע תחלה הוא הארץ וכשבא זרע האשה אחר כן הוא הזרע ולכן יולדת נקבה. וכמו כן כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר מזה הטעם. ואמרינן בירושלמי ובויקרא רבה משל לשני ציירים שיושבים וצרים זה את זה. זה צר צורתו של זה וזה צר צורתו של זה. א"ר אבין לית ספר דמספר לגרמיה. כלומ' האדם המספר זקנו אינו כלום עד שבא אחר ומספרו לו. וכמו כן ידוע כי מזרע האשה באה אשה ומזרע האיש בא איש אלא שהמזריע בראשונה אינו כלום מפני שהזרע האחרון מבטל את הראשון. וכת' הרמב"ן ז"ל אין כוונת רז"ל שיעשה הולד מזרע האשה כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי הזכר או שלא יעשה בהם זרע כלל או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר אבל אמרם מזרעת על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר כי לדעתם העובר נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקראו זרע. וכן אמרו שלשה שותפין יש בו באדם איש מזריע לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער ושחור שבעין וגם דעת הרופאים ביצירה כך הוא. ועל דעת פילוסופי היונים כל גוף העובר מדם האשה אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר ליולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש וזו תגדל אפרוחים וזו לא תזרע ולא תצמיח בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי ע"כ.

גרסינן בנדה בפרק המפלת דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל ומונח שתי ידיו על ב' צדעיו ב' אציליו על שתי ארכובותיו. שני עקביו על שני עגבותיו, וראשו מונח לו בין ירכיו, פיו סתום, טיבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, פי' דרך הטיבור הפתוח, ואינו מוציא רעי שלא יהרוג את אמו פי' ולכך נקב הרעי סתום ועוד כי מאכלו אינו עושה פסולת אבל הוא משתין כשיצטרך. וכן כת' רבינו שמואל בן חפני, וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות שעה אחת. וגרסינן התם תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים ולד דר במדור התחתון אמצעיים במדור האמצעי אחרוני' במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויורד וזהו חבלה של אשה. תאנא חבלי נקבה מרובין מחבלי זכר מאי טעמא זה דרך תשמישו בא וזו דרך תשמישה באה האי מיהפיך והאי לא מיהפיך פי' בן זכר נולד פניו למטה כדרך תשמיש הזכר. ונקבה פניה למעלה כדרך תשמיש הנקבה ולפיכך נקבה צריכה להתהפך קדקדה כי כשהיא במעי אמה פניה למטה. ת"ר שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וקשה לולד. פי' מפני שדר במדור התחתון. אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד כת' רש"י לא ידענא במאי אחרוני' יפה לאשה ויפה לולד. שמתוך כך יבא ולד מלובן ומזורז. מלובן פי' שהזרע מלבן הולד מגיעולין. ומזורז פי' חזק ובריא וכת' רבי סעדיה בשם חכמי הנסיון כי מקום דירת הולד בחדש השביעי הוא רחב ובחדש השמיני הוא צר ובחדש התשיעי הוא יותר רחב מכלן לפיכך הוא חי בן שבעה ותשעה ולא בן שמנה ואינו רחוק שיהיה מקום הכנסתו ויציאתו רחבים והאמצעי ביניהם צר ולפיכך אינו נמול בן שמנה בשבת ע"כ.

ת"ר בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמי' את הדבר עד שבא ר' צדוק ופירשו שנאמר אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הכתוב את הזכרים בנקבות ואת הנקבות בזכרים. ואומר ויהיו בני אולם אנשי' גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים. וכי בידו של אדם להרבות' בנים ובני בנים אלא מתוך שמשהין עצמן על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה יהיו בניהם זכרים ומעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים. פי' שישהא עצמו מלהזריע אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה. פירוש שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת תחלה. ונמצא כתוב בספר התולדת שיש באשה שבעה נקבים שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע. אם נכנס הזרע באותם של ימין תלד זכר ואם בשל שמאל תלד נקבה ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותם של ימין ותלד זכר וממהר' הטומאה לצאת ולפיכך אינה טמאה אלא שבעת ימים וטהרתה שלשים ושלשת יום. וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקבה ואין הטומאה ממהרת לצאת ולכך טמאה שבועים וטהרתה ששים וששה ימים ע"כ. ופירש הרמב"ן כי בעבור שטבע הנקבה קר ולח והלחה ברחם האם רבה מאד וקרה ועל כן ילדה נקבה. ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהם ומפני קרירותם בידוע כי החלאים צריכין בנקיונן אריכות זמן יותר מן החמין.

וגרסינן בנדה בפרק המפלת תנו רבנן שלשה שותפין יש בו באדם הב"ה אביו ואמו. אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרע' אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. והב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים פי' זיו הפנים וראיית העין פי' שנברא העין מאב ואם אבל אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו אזנים ויש לו שפתים ואינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר. ושמיעת האוזן ודבור שפתים והלוך הרגלים ודעה ובינה השכ' נותן לו השם. וכיון שמגיע זמנו ליפטר מן העולם הב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם לארץ. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי פוץ מילחא שדי לכלבא. פי' קפץ המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים. ואמרינן באבות דר' נתן כל באי עולם באים בבכיה ויוצאים בבכיה באין בידים קמוצות והולכין בידים פשוטות למה בידים קמוצות כלומר כל העולם שלי הוא, בידים פשוטות כלומ' הא לכם כל מה שקניתי.

וברא בו נקבים נקבים על שם מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו. חלים חלים על שם ובמחלות עפר. ויש קורין חלולים חלולים וטעות הוא כי חלולים הוא שם הפועל וחלים הוא שם דבר בשקל מלים ונבלעה הלמד השניה בדגשות הלמד הראשונה, ודע כי נקבים הם צרים ואינם רחבים וחלים הם רחבים. וגרסינן בפרק שני דאהלות מאתים וארבעים ושמנה אברי' באדם ל' בפסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקרסול, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך שלשה בקטלית ואחת עשר צלעות, שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, שנים במפרק אחד בזרוע, ארבעה בכתף, מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, שמנה עשרה חוליות בשדרה תשעה בראש, שמנה בצואר, ששה במפתח של לב, וחמשה בנקוביו. פי' פסת הרגל כף רגל ככף איש עולה מים תרגומו כפסת ידא. קרסול הפרק הראשון הסמוך לעקב. קטלית כף הירך בוקא דאטמא מקום חבור הירך והגוף. בקנה עצם הסמוך ליד. מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו. מפתח של לב החזה לפי שבנענוע החזה מתרפאת הריאה מעל הלב ונמצא שהחזה כמו מפתח ללב שפותח לו דרך להכניס לו האויר ולהוציא ההבל. בנקוביו כלי הזרע והזכרות.

גלוי וידוע לפני כסא כבודך כך הוא לשון רז"ל בהרבה מקומות והוא על שם גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכה. ואמר לפני כסא כבודך, ולא אמר לפניך כמו שרגיל לומר בשאר מקומות לפי שהוא רומז כי מקום הנפשות הוא לפני כסא כבודו שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם כלומ' אם יסתם אבר ממה שדרכו להיות פתוח כגון בית הבליעה ונקבי השתן והרעי או אם יפתח אבר ממה שדרכו להיות סתום כגון הטיבור ובני מעים אינו יכול להתקיים אפי' שעה אחת. וה"ר מאיר מרוטנבורק כת' שאין לומ' אפי' שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות. בא"י רופא כל בשר על שם מחצתי ואני ארפא, ומפליא לעשות פסוק הוא. כי כמה נסים גדולים עושה עמו הב"ה בבטן אמו כי כשהאדם יושב יום אחד במקום צר וחשך נפשו קצה עליו והתינוק נתון במעי אמו תשעה חדשים ואין נפשו קצה עליו נמצא שהוא מפליא לעשות לו ברפואתו שלא נתרסק בית הרחם. וי"מ רופא כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו היא רפואה וזהו רופא כל בשר ואמ' ומפליא לעשות על שם שבורר הב"ה בו טוב המאכל ודוחה הפסולת אי נמי ומפליא לעשות ע"ש דגרסינן בנדה בפ' המפלת דרש ר' חנינא בר פפא מאי דכתי' עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו נותן חפציו בחמת צרורה ופיה למעלה ספק משתמר ספק אין משתמר ואלו הב"ה צר את העובר במעי אשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר. ד"א אדם נותן חפציו לכף מאזנים כל זמן שמכביד יורד למטה ואלו הב"ה צר את העובר במעי אשה כל זמן שמכביד עולה למעלה פי' שבשלשה חדשים אחרונים ולד דר במדור העליון כמו שאמרנו למעלה. ואמרי' בב"ר ר' תנחומה פתח כי גדול אתה ועושה נפלאות א"ר תנחומא בשם ר' חייא הנוד הזה אם יש בו נקב כחודה של מחט כל רוחו יוצא ממנו והאד' הזה עשוי מחילין מחילין נקבים נקבים ואין רוחו יוצא ממנו. מי עושה כן אלא אתה אלהים לבדך.

והכי אית' בתנחומא וכל היום כשעושה צרכיו יש אומרים שלקטנים מברך אשר יצר לבד ולגדולים על נטילת ידים. ויש אומרים שבין לגדולים בין לקטנים מברך על נטילת ידים ואשר יצר שכיון שצריך לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך על נטילת ידים. והרא"ש כת' בתשובת שאלה וזה לשונו, אם עשה אדם צרכיו בבקר וקנח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך אבל כל היום כשעושה צרכיו או יטיל מים אף אם רוצה ללמוד אין לו לברך על נטילת ידים כי אם אשר יצר, עד כאן. ועתה נהגו בשחר על נטילת ידים ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות הן ואי איפשר שלא יגע בדבר מטונף בלילה ועוד דומיא דכהן גדול שמקדש ידיו קודם העבודה. וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבד את הבורא יתברך כדי שיעבדנו בידים נקיות וגם כן נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה.

וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש שצריך לערות המים על ידיו ג' פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה שלשה פעמים. ועל כן צריך למנוע מהגיע בידיו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ע"כ. וארבעה דברים הם הטעונין נטילת ידים סימן להם ושבולת שטפתנ"י, פירוש, שמע, טבולו במשקין, פת, תפלה, צריכין נטילת ידים. ואמרינן בשבת בפרק ר' אליעזר דמילה אמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא מנגב נקטא ליה חספנית' מאי תקנתיה למשי במיא דסילקא פרש"י חספניתה פניו מתבקעות, ואני אומר שהוא מין שחין והוא ובחרס שהכתוב מדבר, חספניתא תרגום של חרס ע"כ. ואין לו ליטול ידיו ממי שלא נטל כדאיתא בברכות בפרק שלשה שאכלו אל תטול ידיך שחרית ממי שלא נטל ידיו דקשה לרוח רעה. וצריך שיהיו המים באים מכח אדם, ואם אין לו מים והיה מתירא שמא יעבר זמן תפלה יכול לנקות ידיו בצרור או בעפר ומברך על נקיות ידים על שם ארחץ בנקיון כפי וגומ' וכן כתב הרא"ש.

ואחר כך אומר אלהי נשמה ברכה זו אינה פותחת בברוך ולא מפני שהיא סמוכה לברכת אשר יצר דקא אמרינן בפרק הרואה כי מיתער לימא הכי אלקי נשמה וכו' וברכת אשר יצר אומרה לבדה בכל עת שעושה צרכיו. אלא פירש הראב"ד מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה על עינים ושינה אינה הפסקה מפני שאינה מעשה וקשיא לי לדבריו שהרי אי איפשר שלא יקיים מצות עונה וצריך שיסוח קודם שישמש מטתו כדאיתא בפרק הרואה. והנכון כמו שפירש רבינו תם שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה שמודה לשם שהחזיר לו נשמתו להתנועע בה ולקום בבקר ולעשות צרכיו שאם אינו מקדים תחלה הודאה על מה שתחול הברכה הויא לה ברכה לבטלה. וכן ברכת הגשמים דאמרינן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו' אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה על התועלת העתידה לבא מהגשמים.

וצריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. שנתתה בי טהורה, כי ממקום טהור נגזרה, ואמרינן בפרקא קמא דברכות גבי מרזט"י סימן. מה הב"ה טהור אף נשמה טהורה. אתה בראתה על שם ובורא רוח ועל שם ויברא אלקים את האדם. אתה יצרתה על שם יוצר רוח האדם בקרבו, ועל שם וייצר ה' אלקים את האדם. אתה נפחתה בי שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ואתה משמרה בקרבי על שם שומר נפשות חסידיו, וכתיב ישמור את נפשך כלומר משמרה שלא תצא עד עת בא דברו. וזהו שאמר ואתה עתיד ליטלה ממני, פירוש ליום המיתה שנא' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולהחזירה בי לעתיד לבא. פי' לתחיית המתים שנאמ' ונתתי רוחי בכם וחייתם. וחמשה שמות נקראו לה, רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה, סימן להם רנן חי. ומפרש בב"ר רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר ומי יודע רוח בני האדם העולה היא וגומ'. נפש זה הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש. נשמה זו האופה הוא דברייתא אמרינן האופי יתיה טבא. ומפרש בערוך האופי שר"ל דעת. חיה שכל האיברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה שכל האיברים משנים שנים והיא יחידה בגוף הה"ד אם ישים אין לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וחוזר ואומר מענין ראש הברכה על הודאת הקיצה. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי על דרך לא המתים יהללו יה וגומ', ואנחנו נברך יה וגו'. רבון כל המעשים על שם אני ה' עושה כל אלה ועל שם ראיתי את כל המעשים. אדון כל הנשמות על שם נותן נשמה לעם עליה. והמון העם אינם אומרים אדון כל הנשמות והם טועים כי צריך לאומרו כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו. בא"י המחזיר נשמות כי בבקר מחזיר לנו נשמתינו כמו שאמרנו למעלה. לפגרים מתים על שם פגרים מתים. כי השינה דומה למות וכן כנה הכתוב המות בשינה שנא' כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי וגו' וכן אמרו רבותי' שינה אחת מששים במות.

כששומע קול תרנגול מברך בא"י אמ"ה הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה. ברכות אלו אע"פ שהם סמוכות הן פותחות בברוך מפני שהן מטבע קצר. וגם אי איפשר לכלול הכל בברכה אחת כי כל אחד מהם הוא ענין בפני עצמו וצריך לברך על כל אחד ואחד. הנותן לשכוי בינה פסוק הוא. או מי נתן לשכוי בינה, ושכוי הוא התרנגול כדאמרינן בראש השנה בפרק ראוהו בית דין אמר ריש לקיש כשהלכתי לגבול קנשריא היו קורין לתרנגול שכוי. ונקרא כן בעבור שהוא צופה ומביט למרחוק כדמתרגמינן ויבט ואיסתכי וכן מצפה סכותא. ויש מפרשים שנקרא כן מפני מראות כנפיו מלשון במשכיות כסף ואנו מברכין על בינת התרנגול מפני שהוא מצרכי בני אדם שהם עומדין ממטתן לקולו וזהו שאומר להבחין כלומר שיבחינו הבריות וידעו שמתחיל היום וזהו דבר פלא שאין בעולם מי שיודע להבחין בין יום ללילה ואפי' האדם שהוא בעל דע' והשכל אלא התרנגול וגם בחצות הלילה הוא מרגשי וקורא.

כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים פסוק הוא ואע"פ שאין האדם עור ממש אלא סתום העין נופל בו לשון פקיחה וכן ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו עורים אלא היו סתומים מן הדעת.

כשישב על מטתו ומתח עצמותיו מברך מתיר אסורים פסוק הוא וגם זה כמו כן אע"פ שאינו אסור ממש אלא מפני שמניע איבריו שהיו כפותים כל הלילה. וברכה זו אינה נזכרת בגמרא אבל הרמב"ם כתב אותה בחבורו ונהגו לאומרה.

כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים על שם ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וכמו שאמרו רז"ל מה הב"ה מלביש ערומים אף אתה עשה כן.

כשעומד ממטתו מברך זוקף כפופים פסוק הוא ואע"פ שאינו כפוף ממש אלא לפי שזוקף קומתו שהיתה כפופה כל הלילה.

כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על הארץ מברך רוקע הארץ על המים, פסוק הוא. ואנו מברכין על רקיעת הארץ מפני שהיא מצרכי בני אדם שהבורא יתברך נתן כח שטח הארץ על המים ואע"פ שהמים גבוהים מן הארץ הקוה אותם אל מקום אחד ונראית היבשה להיות החיים והצמחים עליה שאם לא כן לא היה להם מקום להתגדל בו.

כשלובש מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי לשון חכמים הוא על שם ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך, ועל שם עשה לי את החיל הזה. והטעם לברכה זו שכל זמן שהוא יחף אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו. וכיון שלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו.

אומ' בגמר' כי אסר המייניה מברך אוזר ישראל בגבורה. פי' הראב"ד המייניה על לבישת המכנסים שישראל חייבין בו משום ולא יראה בך ערות דבר. והרמב"ם ז"ל פירש המייניה חגורתו והוא על שם נאזר בגבורה ועל שם אזור נא כגבר חלציך והוא רומז למה שנא' כי כאשר ידבק האזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו'. ואמ' בגבורה כי באזור תלויה גבורת הגבור כי בו תלה כלי זין שלו. ומלשון שנסדרו בגמר' אלו הברכות נראה כפי הרמב"ם ז"ל שמזכיר שם כי אסר המייניה אחר כי משי ידיה ואין אדם לובש מכנסים שלו אחר שיטול ידיו.

כשיצא לדרך מברך המכין מצעדי גבר על שם מה' מצעדי גבר כונהו שהכין הב"ה פסיעות רגליו ללכת בכל עסקיו.

ועוד מוסיף בגמרא כשמניח סדינו על ראשו מברך עוטר ישראל בתפארה על שם המעטרכי חסד ורחמים ועל שם ישראל אשר בך אתפאר. והטעם לברכה זו לפי שהיו עוטרים מצנפת כדי שלא ילכו בגלוי הראש, ואמ' כאן ישראל לפי שהשכינה שורה עליהם. ובכל ארץ ישמעאל נוהגין לאמרה מפני שהם מניחים מצנפת על ראשם. אבל באלו הארצות אין נוהגין לאמרה כי אינם מניחים מצנפת אבל נוהגין לומר ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמ' והיא בא"י אמ"ה מגביה שפלים. והטעם כמו שפירשנו בברכת זוקף כפופים, ויש מקומות שמברכין נותן ליעף כח. והטעם אפרשנו בוגמלהו חסדים טובים.

ומברך אדם בכל יום שלש ברכות אלו הראשונה שלא עשני גוי מפני שאין הגוים כלום לפניו שנא' כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו והשנית שלא עשני עבד מפני שאין העבד מצווה במצות עשה שהזמן גרמה, ועוד שאין לו זכות אבות שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ועוד שאין מאמינין בו דמרבה עבדים מרבה גזל. ועוד שאסור לישא בת ישראל וקרוב לגוי. נשאל הרמ"ה אם יכול לברך גר שלא עשני גוי ושבוי שלא עשני עבד. והשיב כך ראינו שאין הברכה אלא על תחלת ברייתו של אדם לפי אין הגר מברך שלא עשני גוי אלא כל זמן שהורתו ולידתו בקדושה. אבל השבוי מברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים. והשלישית שלא עשני אשה מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמה כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות, והאשה דומה לנכנס שלא ברשות, ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפי' מה שנצטוית. והנשים נוהגות לברך במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו, כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו.

כשרוחץ פניו מברך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי לפי שכשהעביר ידיו על עיניו ובירך פוקח עורים העביר קצת עוצם מעיניו וקצת מעפעפיו ועדיין עוצם עיניו לא העבירו כלו עד שירחצם במים. יהי רצון מלפניך ה' אלקי על שם ויפק רצון מה'. ואלקי אבותי ברוב התפלות מזכירין זכות אבות. ואם תאמ' ברכה זו למה אינה פותחת בברוך והלא אין ברכה סמוכה לה שאלו הברכות הקטנות אינם סמוכות לה שכל אחת מהן צריך לאומרה בשעתה כמו שאמרנו. ואע"פ שיש שסודרין אותם ביחד אעפ"כ אינן סמוכו' לה כמו ברכת הבדלה שהיא סמוכה לברכות שלפניה ואפילו הכי פותחת בברוך מפני שיש שמפזרין אותם ואף משכנסן פותח בהן בברוך ויש לומר שהיא סיומה של ברכת המעביר שינה. וכן היא כתובה בגמ' בנוסחאות מדוייקות סמוכה לה בלא פירוד וכן מצאתיה בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה וכן היא דעת הרא"ש וכתב עוד שצריך לומ' ויהי רצון בוו ולאפוקי מן המקומות שנוהגין לפתוח בבית הכנסת מיהי רצון ולא יתכן. שתרגילני בתורתך על שם ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד ואע"פ שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מתפלל לשם לסייעו לעשות טוב ולהתרחק מן הרע. ותדביקנו במצותיך על שם דבקה נפשי אחריך וכתיב הדריכני בנתיב מצותיך. ואל תביאני לידי חטא וכו' על שם ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי וכל זה נאמ' ע"ש מכל אורח רע כליתי רגלי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ולא לידי נסיון כי שמא לא אוכל לעמוד בנסיון. ולא לידי בזיון ידוע הוא. והרחיקני מיצר הרע על שם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ותמצא כי יצר רע הגימ' רשע לומ' לך שכל ההולך אחרי יצרו נעשה רשע וכשם שצריך ליזהר מזה כן צריך ליזהר מזה, ואמרינן בירושלמי דשבת בפרק שמונה שרצים והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע שתחלתו מתוק וסופו מר, והדביקני ביצר הטוב על שם סור מרע ועשה טוב, ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי על שם ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כלומר שאהיה אהוב לשמים ולבריות. וגמלני חסדים טובים על שם גמול על עבדך אחיה כי בערב אדם עיף ויגע והולך לישן והרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה וגומל עמו חסד ומחזירה לו בבקר כשהיא רגועה וזהו שנאמ' חדשים לבקרים רבה אמונתך. בא"י גומל חסדים טובים שנאמ' אשר גמלה כרחמיו וכרוב חסדיו.

כתב הרמב"ם ז"ל נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. וכתב רב נטרונאי בתשובת שאלה וברכות אלו לברך כל אחת ואחת בשעתה אי איפשר מפני טנופת הידים העסקניות אלא כשניעור אדם משינתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן ומתחיל ומסדרן וכל יחיד ויחיד חייב בהן. וכת' הרשב"א הא דאמרינן בפר' הרואה כי מיתער לימ' הכי אלהי נשמה וכו' דמשמע שאינו צריך ליטול ידיו דהא אחר כלן אמר כי משא ידיה וכו' מכל מקום צריך לנקות ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר המנקה. וה"ר יהודה בר ברזילי ברצלוני כתב דלאו למימרא שצריך לברך כל שיעשה כך אלא בעת שיזדמן לו לברכן ביחד. וכן כתב ר"י שאם לא שמע קול תרנגול כגון שהיה בדרך מברך שאין הברכה על התרנגול אלא על האורה שמבחין התרנגול ונהנה מן האורה והוא הדין בכלם. והרא"ש כתב וכל אותן ברכות שהן להנאתו כמו מלביש עומרים ושעשה לי כל צרכי אם אינו נהנה מהם כגון ששוכב על מטתו ערום או שהולך יחף אינו מברך אותם. והאידנא נהיגי לברך אלו הברכות אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אינו יכול לברכם על הסדר. והא דאמרינן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה שהיא של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן, ומיהו מלשון שסדרן בגמרא משמ' שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו לברך על נטילת ידים אלא לקריא' שמע ולתפלה עכ"ד.

יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתצילני היום ובכל יום ויום מעזי פנים פי' מאנשים עזי פנים שלא יתריסו כנגדי ויוציאו עלי לעז של פסול. ומעזות פנים שלא אעיז גם אני פנים כנגד אחרים כי עז פנים לגהינם. מיצר רע פירשנוהו. ומשכן רע כדי שלא נלקה עמו, ואמרו רבותינו הרחק משכן רע ומצאנו כתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ובמה זכו לתורה בשכונת משה רבינו ע"ה. ובני ראובן דתן ואבירם לקו בשכונת קרח ותבלעם הארץ מכאן אמרו רבותינו אוי לרשע ואוי לשכנו. וכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. ומחבר רע כדי שלא אלמוד מעשיו הרעים ואמרו רבותינו ואל תתחבר לרשע. וכתיב אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבא פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך. ומפגע רע הם קורות הזמן ותחבולותיו והפסוק קרא אותם ילד יום. מדין קשה ומבעל דין קשה לשון חכמים הוא. בין בן ברית ובין שאינו בן ברית פירוש בין שיהיה יהודי שהוא מהול בברית אברהם בין גוי שאינו בעל ברית.

ברכות התורה

בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה כך אומרים בספרד, ויש מקומות שאומרי' לעסוק בדברי תורה, ומנהג ספרד יותר נכון שכולל עסק הלמוד ועשיית המצות. וכן כת' אב"ן הירחי, ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנתנה התורה נרתעו כלם שנאמר וירא העם וינועו, וכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך להודיע כי הוא וכל עצמותיו עסוקין יחד להלל ולשבח לשם.

הערב נא ה' אלקינו כתב רבינו תם שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה וצריך לומר והערב נא בוו וראייתו לפי שכל מקום שהברכות קצרות ואפי' ברכה הסמוכה לחבירתה פותחת בברוך כגון המבדיל בין קדש לחול שפותחת בברוך. ולא מקריא סמוכה לברכת הבשמים והאש שהזכיר תחלה. וגם בשבע ברכות של חופה שפותחת בברוך ברכת אשר יצר ולא מקריא סמוכה לברכת שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם שהזכיר תחלה משום דמטבע קצר הן ומטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא סמוכה לחבירתה אלא ארוך עם ארוך שהם מטבע אחד. ואם כן היה צריך שברכה זו תהא פותחת בברוך שאותה שלפניה היא קצרה. ולכך אינה כי אם סיום ברכה ראשונה אבל הרמב"ם ז"ל מנאה ברכה בפני עצמה. וכן עיקר כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא וכך נוהגין לאומרה בלא וו. ומה שאמר ר"ת דמטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא ברכה הסמוכה לחבירתה כתוב בחדושי דב"ש דהא ליתא ומוכח לה מהירוש' דקתני כל הברכות פותחין בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה ומקשי והרי הבדלה כלומ' שיש בה כמה ברכות תחלה ואפי' הכי פותח בה בברוך. ומתרץ שניא היא דר' מפזרן כלומר שאינו אומרן על הכוס אלא כל אחת לבדה שמ' דאי לאו דר מפזרן לא היה פותח בה בברוך משום דברה סמוכה לחבירתה מקריא ואע"ג דהויא עם מטבע קצר והכא נמי בהערב נא משום הכי אינו פותח בה בברך דהויא סמוכה עם מה שלפניה, ואם תאמר בשבע ברכות של חופה למה פותח באשר יצר בברוך והלא סמוכה היא למה שלפניה. ויש לומ' שם טעם אחר כמו שנפרש במקומה.

וכת' ה"ר זרחיה הלוי ותקנו חכמים שלש ברכות אלו כנגד מקרא שהיא פרשת צו ומשנת אי זהו מקומן ותלמוד ר' ישמעאל שהם שלשה ענינים של תורה. והשיג עליו הראב"ד וכי היכן מצינו שיברך תחלה על מצות הרבה ביחד ואחכ"ך יעשה אותם אדרבה היה לו לומר שיקרא כסדר ברכותיו יברך ויקרא יברך ויקרא. וכתוב בחדושי דב"ש הא לאו קושיא היא דמכל מקום אע"פ שהם שלשה ענינים כלהו תורה מיקרו ואכל חד וחד שייכי כל הברכות ומשום הכי אין אנו קפדים לברך ולקרות על סדר ברכותיו.

ועתה אחזור לפרש הברכה הערב נא ה' אלהינו על שם וערבה לה'. ועל שם ערוב עבדך לטוב. את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל וכו' על שם לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך כלומר שיערבו עלינו דברי תורה לעסוק בהן מאהבה. בצאצאנו ע"ש וצאצאי מעיך. בספרד גורסין בצאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל. ואבן הירחי גורס בצאצאינו ובצאצאי צאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל כדאמרינן בב"מ בפ' השוכר את הפועלים אמר ר' פרנך אמ' ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה' אמ' רב יהודה אמ' רב אמ' הב"ה אני ערב בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם אמר ר' ירמיה מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה וגם מצאתי כתוב בשם הרא"ש אסמכתא לזה מפסוק אחר שנא' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וסמיך ליה בהנחל עליון גוים וגומ' כלומר כשאביך וזקניך הם תלמידי חכמים ואתה עמהם אז תהיה התורה נחלה לך ולזרעך עד עולם וזהו שאמ' הכתו' והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והני מילי בהיותם כאחד בחיים כאשר משמע הכתוב. ונהיה כלנו יודעי שמך כדי שתמשוך חסדך עלינו כמו שנאמ' משוך חסדך ליודעיך. ולומדי תורתך לשמה ולא לקרותו רב כדאמרינן בספרי שמא תאמ' הרני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקרא דיין ת"ל לאהבה את ה' אלהיך אלא עשה דברי' לשמן וסוף הכבוד לבא. בא"י המלמד תורה לעמו ישראל שנאמ' ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וכתי' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטי'. ואין לחתום בא"י למדני חוקיך משום דבירושלמ' סותר חתימה זו מפני שאין עושין פסוק ברכה. ורש"י פירש טעם אחר למה אין חותמין כך מפני שכל חתימה היא לשון הודאה שמודה לשם שיש לו כח למלאת בקשתו, אבל למדני חקיך הוא לשון בקשה ואין זה מטבע ברכה וכן כתב אבן הירחי.

בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים וכו' לקמן אפרשנה בענין קריאת ספר תורה בצבור, ואם תאמר ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכת הערב נא, וי"ל כיון שלפעמים אומרה בפני עצמה כשקורא בספר תורה בצבור ואינה סמוכה לאחרת כלל לפיכך פותח בה בברוך.

עטיפת הציצית

כשמתעטף בציצית מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. ופירוש להתעטף מלשון מתרגו' מעיל צדקה יעטני, עטפני. וכל זמן שמתכסה בו ביום צריך לברך עליו ואפי' כמה פעמים. אבל בלילה אינו מברך עליו מפני שאין מצות ציצית נוהגת אלא ביום כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הם שברכתן מעומד, סימן להם על"ץ של"ם, עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה כי באלו הששה כתוב לכם, בעומר וספרתם לכם. וכן בלבנה החדש הזה לכם, וכן בציצית והיה לכם לציצית. וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם. וכן בלולב ולקחתם לכם. וכן במילה המול לכם כל זכר. ואנו למדין חמשתן בגזירה שוה מלכם הכתו' גבי עומר. וספירת העומר מעומד שנאמ' מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. קרי ביה בקימה. ויש מצות אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה. וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכין עליה מעומד. גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות שנאמ' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' בגימטריא תרי"ב ומצות ציצית אחת הרי תרי"ג. ועוד תמצא כי ציצית עולה למנין ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג, ואע"פ שהוא כתוב חסר יו"ד מפרש בתנחומא ג' פעמים כתו' בפרש' ואחד מהם לציצית, חלק הלמד לשלשתן והיא משלמת המנין. ועוד יש בארבע הכנפים ל"ב חוטין שזורין שהם ס"ד כנגד ס"ד פנים שיש בכסא הכבוד וכן תרגם יונתן וארבעה פנים לאחד מנין אפיא דארבע בריין שתין וארבע אפין וכן תמצא ס"ד תיבות מן דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית עד אני ה' אלהיכם לרמוז כאלו השכינה כנגדו. והכי אמרינן בספרי ובירושלמי שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקביל פני שכינה. כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד.

הנחת תפילין

כשמניח תפילין מניח תחלה של יד ואחר כך של ראש שנאמר והיו לטוטפות בין עיניך כשתשים אותם של בין עיניך יהיו שנים. וכשחולצן חולץ תחלה של ראש ויצניעם ואחר כך של יד לפי שכשירצה ליקחם ימצא תחלה לפניו של יד ולא יעבור על המצות. אמ' רבה בר שילא אמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. סח אין לא סח לא. והא רב הונא בר חייא אמ' ר' יוחנן על תפילין של יד הוא אומר אקב"ו להניח תפילין ועל תפילין של ראש הוא אומר אקב"ו על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת, סח מברך שתים. פי' רש"י לא סח מברך אחת על של יד ועל של ראש. סח מברך שתים להניח שכבר בירך על של יד וחוזר ומברך על מצות על של ראש והרי בירך שתים. וכן כתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ור"ת פירש לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין. סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח וכן כתב רב עמרם ובה"ג תאנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפילין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד ואף לענות אמן יהא שמיה רבה ולקדושה אין להפסיק. וכתב הרא"ש שמצא בהלכות תפילין עתיקתא שח בין תפלה של יד לתפלה של ראש אם שח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה. אם בקדושה ויהא שמיה רבה שח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה, אבל עבירה היא.

ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן, פי' משהתחיל להניחם עד שיהדקם בזרועו ובראשו כדי שתהיה הברכה עובר לעשיית'. היה רוצה לצאת לדרך מניחם וכשיגיע זמן הנחתן ממשמש בהן ומברך. ולמה מניחן בשמאל ולא בימין שהוא חשוב יותר מהשמאל לכל דבר. משום דת"ר והיו לאות על ידכה זה שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת"ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואומר ידה ליתר תשלחנה וימינה להלמות עמלים. ואומר למה תשיב ידך וימינך. ר' יוסי אומר' מצינו יד שנקראת ימין שנאמ' וישלח ישראל יד ימינו. ורבנן יד ימינו איקרי יד סתמא לא איקרי, ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומ' וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשיר' בימין. וכיון דקשירה בימין הנחת בשמאל ור' יוסי הנחה בשמאל מנא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן. רב אשי אמ' ידכה זו יד כהה וזהו יד שמאל שאין משתמש בה. עוד טעם אחר משל לאדם הבא להחזיק ביד חבירו באי זו יד הוא מחזיק באותה שנכונה לו שימין שלו כנגד שמאל חבירו כך הב"ה הוציאנו בחוזק יד ממצרים וכאלו החזיק ביד שמאלית של ישראל והוציאם וזהו שכתוב והיה לאות על ידכה וגומר השמאלית כי בחוזק יד הימנית הוציאנו ה' ממצרים והנה תפילין של יד זכר לחוזק יד, ושל ראש זכר ליציאת מצרים אשר ראו בעיניהם כמו שכתו' ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ת"ר אטר מניח תפילין בשמאלו שהוא ימין כל אדם והא תניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם, כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו. ואדם הכותב בשמאל ושאר רוב מעשיו עושה בשמאל כתב בעל התרומות זה הכלל יניח תפילין ביד תשת כח כרב אשי דדריש ידכה זו יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה.

תאנא דבי מנשה על ידכה זו קיבורת והוא לשון קבוץ בשר כמו קיבורה דאהיני והוא בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף ויטה אותה מעט לצד ימין בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו. ולא יהיה דבר חוצץ ביניהם לבשרו, וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הכתף, והרצועה יכרוך אותה סביב זרועו עד שיגיע לאצבע האמצעי וכורכה סביביו ג"פ, והרא"ש כשהיה קושר תפילין של יד על הזרוע היה מניח מיד של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו שהיה אומ' כיון שאין להפסיק ביניהן יש למעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה. הילכך טוב לאחר אותה עד אחר שיניח של ראש וכן נוהגין העולם. בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי ר' ינאי במקום שמוחו של תינוק רופס והוא כל גובה הראש וצריך שיהיה הקשר מאחרי הראש למעלה מהעורף ולא למטה בצואר ושיהיה מול העורף ממש מכוון באמצע הראש ולא שיטה לצד הפני' לכאן או לכאן כדאמרינן במנחות אמ' רב יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהיה למעלה כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה וצריך שיהיה כלפי פנים כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור. וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הראש וגם הרצועות שסובבות סביב ראשו צריך להזהר בהן שלא יתהפכו כדי שיהיה נוייהן דהיינו כלפי השער שהוא חלק יותר וצבוע שחור ניכר מבחוץ. וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו ויגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. וי"א של צד ימין על המילה ושל שמאל עד הטבור ושיעור רחבן כאורך שעורה. ואם פחת או הוסיף לא עכב.

קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, והוא שיקשור ברצועות של ראש כעין דל"ת ובזה יראה עליהם שדי שין שעל בית החיצון ודלת שנראית בקשר, ויו"ד נראית בקשר רצועה של יד שהוא כמו רצועה קטנה וראשה כפוף כעין יו"ד, ועל זה ארז"ל וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש לפי שכתוב עליהם רוב השם שי"ן דלת ובשל יד אין בהם אלא יוד, וגם תמצא שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שהיא בל ראש ותמצא כי בשלש מצות נאמר אות במילה ובשבת ובתפילין. במילה והיה לאות ברית ביני וביניכם, בשבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, בתפילין. והיה לאות על ידכם. והן שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להב"ה ועל פי שנים עדים יקום דבר כי כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שנים עדים שהוא יהודי, הילכך בשבת וי"ט שנקרא גם כן אות שבת פטור אדם מלהניח תפילין כי יש לו שנים עדים כי הוא יהודי שבת ומילה. אבל בחול חייב כל אחד להניח תפילין כדי שיהיו לו שנים עדים תפילין עם המילה, וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי ולכך חושבו כמנודה לשמים בפר' ערבי פסחים. כתב גאון שמנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.

משנת איזהו מקומן

ואומר ברכת כהנים לפני פרש' צו כדי להזכיר ברכתן של ישראל לפני התמידין ואומר פרשת צו ואחר כך אומר משנת איזהו מקומן שהיא שנויה בזבחים ומה שתקנו לקרות בענין הקרבנות יותר מדברים אחרים לפי שכל האומרם בכוונת הלב כאלו מקריבן. ועוד לפי שהתפלה נתקנה כנגדן כמו שאמרנו ותקנו לומר משנת פרק זה יותר מהמשניות אחרות לפי שהיא כלה בלא מחלוקת התנאים. ועוד שהיא סדר הקרבנות ומה שקבעו אחריה בריתא דר' ישמעאל של י"ג מדות משום הא דאמרינן בפ"ק דקדושי' אמ' רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב ושננתם אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. ומקשי ומי ידע כמה חיי ומתרץ לא בריכא אלא ליומי כלומר שצריך בכל יום ללמוד משלשתן וכך אנו נוהגין בתחלה מקרא דהיינו פרשת צו ואחר כך משנה דהיינו איזהו מקומן ואחר כך מדרש של ברית דר' ישמעאל והוי במקום תלמוד שהמדרש כתלמוד ועוד לפי שהיא תחלת תורת כהנים שהיא ראש לכל הקרבנות קבעוה אצל הקרבנות. וא"ת היאך קורין פרשת צו ופסוקי הזמירות וק"ש על פה והא קיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ויש מתרצים שכל דבר שרגילין בו ושגור בפי הכל אין בו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. והר"ף כת' דלא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פי אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו מותר. וכן כת' הרא"ש ובירוש' אומ' דהא דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה שהוא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלות אין לחוש.

ואומר איזהו מקומן של זבחים, כלומ' באי זה מקום מותר לשחוט הזבחים הקרבים. קדשי הקדשים הם נקראים חטאות ואשמות ועולה ושלמי צבור דבחטאת כתיב קדש קדשים היא ובאשם כתי' קדש קדשים הוא והוקשה עולה לחטאת ואשם וגם שלמי צבור הוקשו לאשם כמו שנפרש לקמן. שחיטתן בצפון שנאמ' בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וכתי' בחטאת במקום אשר ישחט העולה תשחט החטאת. וכתי' באשם במקו' אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם והאי דלא קתני בריש' וקבול דמן בכלי שרת בצפון כדקתני' בסיפא משום דמעיקרא סבר שאשם מצורע אינו טעון כלי אלא בידים שנא' באשם מצורע ונתן ודרש"י מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן ולהכי לא פסיק ליה למתניה קבול דמן ובסוף חזא דלא סגי ליה בלאו כלי שנא' בו כי כחטאת כאשם הוא ודרשי' מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעונה כלי פסיקא ליה ותנייה בסוף. אשכחן קבול דמים בצפון מקבל עצמו מנין ת"ל ולקח מדם הפר ומדם השעיר ודרשינן מאי ולקח לו קח כלומר שיקרב הוא אצל הפר לצפון ויקבל. אשכחן למצוה לעכב מנין ת"ל בשעיר נשיא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא היכן עולה נשחטת בצפון אף זה בצפון. וכי מכאן אני למד והלא כבר נאמ' במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת הא למה זה יצא לקבעו שאם לא שחטו בצפון פסל אשכחן בשעיר נשיא שאר חטאות לעכב מנין מדכתיב בשעירה וכבשה האמורות גבי פרש' ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגומ' שאמר בשעירה ושחט את החטאת במקום העולה ושנה בכבשה ואמר ושחט אותה לחטאת במקום אשר ישחט את העולה ואם אינו ענין לזה שהרי כבר נאמר בשעירה תנהו ענין לשאר חטאות שמעכב בהון צפון אבל שוחט לא בעי צפון מדתני ר' חייא ושחט אותו על ירך המזבח מה ת"ל לפי שמצאנו שכהן עומד בצפון ומקבל בצפון יכול אף שוחט כן תלמוד לומר אותו. אותו בעי צפון ואין שוחט בעי צפון.

פר ושעיר של יום הכפורים. פר הוא פרו של אהרן שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת. ושעיר של יום הכפורים שנאמר והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, והם חטאות פנימיות. ומפרש בגמרא דאיירי דאתיא ליה חטאת מדרשא חביבא ליה ואקדמא. ומקשי לתני חטאת חיצונה ברישא. ומתרץ משום דהני דמן נכנס לפני לפנים חביבא ליה ואקדמה. שחיטתן בצפון מפני שהן חטאות, וקבול דמן בכלי שרת שנא' בעולת סיני וישם באגנות וממנו למדו כל הזבחים. ודמן טעון הזאה על בין הבדים שנא' ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וגו' וכתיב בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת כי היה עומד בין בדי הארון ומזה אחת למעלה ושבע למטה ובבית שני שלא היה שם ארון עומד בבין הבדים ואלו ההזאו' היו כנגד עביה של כפרת ולא היה נוגע בה שנאמ' ולפני הכפרת ועל הפרכת חוץ מבית קדשי הקדשים שנא' וכן יעשה לאהל מועד כלו' כשם שהזה משניה' בפנים אחת למעלה ושבע למטה כך היה מזה על הפרכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה. ועל מזבח הזהב שנא' ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב וזה המזבח הוא מזבח הזהב שהוא לפני ה' בהיכל שנאמ' וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הכפורת. והיה מזה עליו שבע הזאות שנאמר והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, מתנה א' מהן מעכבת, פי' אם חסר מתנה אחת ממנין ההזאות הפנימיות מעכב הואיל ומנאן הכתו' בפירוש בכל מקום כמו שאמרנו. שיירי הדם, פי' של פר ושעיר של יום הכפורים היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון, ולמדנו זה משיירי דם פר כהן משיח שדמו גם כן נכנס לפנים ונאמ' בו ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ופתח אהל מועד הוא למערבו של מזבח כי ההיכל במערב והמזבח כנגדו. והטעם לשפכו ביסוד מערבי כי הוא הקרוב אליו בצאתו מן ההיכל. אם לא נתן לא עכב פי' אם לא נתן השירים הללו אל יסוד המזבח אלא שפכן לא עכב הכפרה שנא' וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר, את הקדש אלו דמים של בית קדשי הקדשים, ואת אהל מועד אלו דמים של ההיכל ואת המזבח זה מזבח הזהב ואמ' וכלה אמ' דבהכי נשלמו כל הכפרות המעכבות.

ב'. פרים הנשרפים, הם שלשה פר יום הכפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם דבר של צבור. פר יום הכפורים הוא שנכנס בו כהן גדול לפני לפנים שנאמ' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ונאמ' בו ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ופר הבא על כל המצות הוא אם שגג כהן משיח באחד מחייבי כריתות המנויין בתחלת כריתות מביא פר בן בקר לחטאת ונשרף שנאמר והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש. ופר העלם דבר של צבור הוא אם שגגו והורו שלא כהלכה באחת ממצות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת והם ל"א מצות לא תעשה המנויות בתחלת כריתות ועשו הקהל או רובו על פיהם מביאין פר בן בקר לחטאת ונקרא פר העלם דבר מפני שנאמ' בתחלת הפרש' ונעלם דבר מעיני הקהל. ונשרף שנאמ' והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו. והאי מחוץ למחנה ילפינן ביומא שהוא חוץ לשלש מחנות והוא חוץ לירושלים. שעירים הנשרפים הם שנים שעיר יום הכפורים ושעירי עבודה זרה. שעיר של יום הכפורים הוא בן זוגו של שעיר המשתלח ונשרף שנאמר ואת שעיר החטאת וגומ' ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ושעירי ע"ז הם אם הורו בית דין בע"ז חייבין כל שבט ושבט להביא שעיר ונשרפין לפי שהם חטאות הצבור. ולמדנו שריפתם מפר העלם שנשרף ונא' בו חטאת הקהל הוא. ותניא בת"כ בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון שהן חטאות וטעונות שחיטה וקבול בצפון כמו שאמרנו למעלה. ודמן טעון הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. אבל בין הבדים אין כתו' בהן כמו שכתו' גבי פר ושעיר של יום הכפורים. ולמדנו מתן דמים על הכפורת ועל מזבח הזהב ומתנה אחת ושיירי הדם על יסוד מערבי מפר כהן משיח שנאמ' בו והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד וכענין זה כתו' בפר העלם. ולמדנו גם כן שעירי ע"ז מפר כהן משיח שנא' בו ואת כל חלב החטאת ירים ממנו. ואמרינן בספרי החטאת לרבות שעירי ע"ז לכל האמור בענין ר"ל הזאה וזריקה והקטרת אימורין ושריפת הנשאר אל מחוץ למחנה. אלו ואלו נשרפין בבית הדשן ר"ל למקום שמוציאין שם דשן המזבח שנא' והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה וכתי' בפר כהן משיח על שפך הדשן ישרף. ופר יום הכפורים הוקש לפר העלם שנא' בו ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת ואמרי לפר זה יום הכפורים.

ג'. חטאות הצבור והיחיד אלו הן חטאות הצבור החיצונות שאנו צרכין להזכיר דאלו הפנימיות כבר נשנו. שעירי ראשי חדשים ושל מועדות האמורים בפרשה וחטאות היחידי' הם הבאים על שגגת חייבי כרתות שבתורה שכל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת קבועה ובתחלה כריתות מנה אותם ולכך לא מנה אותם כאן. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון כבר אמרנו למעלה בנין אב לכל דבר ששמו חטאת שטעון צפון בשחיטה וקבול ומקבל. ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות שנא' קרנות מלא משמע תרי וכתיב קרנת קרנת תרי הרי ארבע. כיצד עלה בכבש ופנה לסובב כלומ' היאך היה נותן המתנות היה עולה בכבש שהיה בדרומו של מזבח ופנה לסובב כדאמרי' בגמ' עלה אמה וכנס אמה זהו היסוד. עלה חמש וכנס אמה זהו הסובב, עלה שלש וכנס אמה זהו מקום הקרנות ומקום הקרנות אמה הרי עשר אמות. וילפינן לה מג"ש דרבוע רבוע ממזבח הזהב. כתיב הכא במזבח החיצון חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע וכו' וכתיב במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו. מה להלן גבהו פי שנים ברחבו. אף כאן גבהו פי שנים ברחבו ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. והנה אצייר לך צורת המזבח והכבש ומקום היסוד והסובב והקרנות, כדי שתבין היטב כל הענין שאמרנו ומפני שמתן דמן נותן על הקרנות ובאצבע צריך לעמוד על גבי סובב. אבל כל שאר הדמים שהן תחתוניות מן החוט ולמטה עומד על הרצפה אצל זוית המזבח וזורק מן הכלי למזבח וכל מקום שיגיע למזבח כשר. ובא לו לקרן דרומית מזרחית שבו הוא פוגע תחלה דקיימ' לן כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח והכבש היה בדרום וכשעולה בו ופניו לצפון נמצא ימינו למזרח ופונה לימינו ולקרן דרומי' מזרחית ומקיף כדרכו עד שמגיע למזרחי' צפונית ואחריה צפונית מערבית ואחריה מערבית דרומית ובא לו לכבש וירד על יסוד דרומי. דתניא בבריתא ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה זה יסוד דרומי או אינו אלא יסוד מערבי אמרת ילמד ירידתו מן הכבש מיציאתו מן ההיכל מה יציאתו מן ההיכל אינו נותן אלא בסמוך אף ירידתו מן הכבש אינו נותן אלא בסמוך והטעם משום דאין מעבירין על המצות. ונאכלין לפנים מן הקלעים שנאמר בחטאת במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד יאכלוה. והמשכן היו קלעים סביבות החצר ובית עולמים היו חומות העזרה. לזכרי כהונה שנא' הכהן המחטא אותה יאכלנה, לאפוקי נשים שאינם ראויות לחטוי, וכתי' כל זכר בכהנים יאכל אותה. בכל מאכל משום דקתני גבי פסח אינו נאכל אלא צלי תנא בכלהו בכל מאכל הן מבושל הן צלי הן מה שירצה, ואע"ג דאמרי' מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי שנא' למשחה בהם לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין אינה אלא מעלה בעלמ' שיברור להם אכילה יפה אבל אם רצה לאכול אותם מבושל יותר מצלי הרשות בידו. ליום ולילה דילפינן בפ"ק דזבחים ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה אחד חטאת ואשם מנין ת"ל זבח. ובקדשים לילה הולך אחר היום שנא' לא יניח ממנו עד בקר. עד חצות. סייג עשו כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתנן בפ"ק דברכות כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

תוכן העניינים

אבודרהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה