אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'
פסק א · ענף ג
ובהא דיבמות (ק"א:) וקראו הן ולא שלוחן וכ"ה בספרי וכפי פשטיות הדברים הכוונה דקאי על הבי"ד שהבי"ד בעצמם יקראו לו ולא ע"י שליח בי"ד עיי' בס' התוהמ"צ דדייק זה דהיה מהנכון לכתוב וקראו זקני עירו לו שזקני עירו מוסב על וקראו ולמה הספיק באמצע בתיבת ו להכי פירשו דהקריאה יהיה לו בעצמם, וע"ז הוסיף מר דאפשר לפרש דהא דאמרו בגמ' ובספרי ולא ע"י שלוחם קאי על שני דברים דהבי"ד לא ישלחו שלוחם כנ"ל וגם היבם לא ישלח שליח וזהו ולא שלוחם רק הוא בעצמו יבוא לבי"ד, וזהו מקור גדול להגמ' דכתובות דחליצה אי אפשר ע"י שליח עכ"ד מר באות ז', והנה באמת יפלא דהרמב"ם לא הביא דין זה כלל שהבי"ד בעצמם יקראו לו ולא שלוחן רק כתב סתמא שהבי"ד קוראים לו ונותנין לו עצה, וביותר יש לתמוה על השו"ע אה"ע סי' קס"ו שהשמיט דין זה לגמרי שהבי"ד קוראין לו, ולא הביא רק שהבי"ד נותנין לו עצה, גם בסדר חליצה לא הוזכר מזה שהבי"ד בעצמם צריכים לילך אל היבם ולקרוא אותו והעיר בזה בערל"נ שם ביבמות, ותירץ כיון דתנן ביבמות (ק"ו:) מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבי"ד עיי"ש משמע מזה דהם באים בלי קריאה כלל מזה הוכיחו הפוסקים דמה דאמרינן הכא וקראו לו ולא שלוחן לאו קריאה לבי"ד קאמר אלא היינו הדיבור של ודברו אליו דזהו לדרשא דעצה זו ההגונה הם בעצמם יתנו לו ולא ע"י שלוחם וכיון שהפוסקים הביאו הך דבי"ד נותנים לו עצה הוי ממילא הך דרשא דוקראו לו ולא שלוחם ג"כ בכלל עכ"ד, והנה זה יספיק ליישב אם נימא דדרשא דוקראו לו הן ולא שלוחן קאי רק על הבי"ד, אבל אם נימא דקאי גם על היבם והיבמה, א"כ יקשה טובא למה השמיט הרמב"ם והשו"ע הך דרשא דאיכא בזה האי חידוש דין דמוכרחים הם בעצמם לבוא לבי"ד.
ברם אם נימא דטעמא דחליצה א"א ע"י שליח הוא כדברי הגאון רצה"ח בס' עטרת צבי דהקריאה אי אפשר ע"י שליח משום דהוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח ואפילו מבעלים לשליח והוי אינו ראוי לבילה ומעכבת, אפשר לומר בזה דהגאון רצה"ח חשב קריאה דידיה דיבם דאומר לא חפצתי לקחתה ודידה דקוראת מאן יבמי וקוראת ככה יעשה הנה שניהם דיבם ודיבמה חשב הגאון רצה"ח כחדא דהוי מילי ואולם כיון דנחליט דמהרי"ט מודה דהיכא דאיכא גם מעשה בהדי מילי והשליח הוא שליח לשניהם יחד לא הוי תו דין מילי לא ממסרן לשליח גם למהרי"ט א"כ בדידה דאיכא גם מעשה חליצת המנעל לא הוי הקריאה דילה דמוסרת לשלוח כדין מילי ויתבסם בזה הא דדרשו וקראו לו הן ולא שלוחן דהיינו לעולם קוראין לו ולא לה ולא מטעם דהיא כבר באה ועומדת בבי"ד דהיא עשתה הקובלנא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל ורק הוא לא היה בבי"ד להכי קוראין לו ולא לה, אלא דגם אם היבמה הלכה לה אח"כ מהבי"ד הנה לעולם קוראין לו ולא לה לאשר אצלו, היינו קריאת היבם, הוי מילי דבו ליכא מעשה כלל דחליצת הנעל מעל רגלו הנה לגביה הוי מידי דממילא דכבר המנעל מונח על רגלו והוא אינו עושה שום מעשה בשעת החליצה להכי הוי קריאתו רק מילי ואינו יכול לעשות שליח למילי לחוד אבל קריאת היבמה דאיכא בשלוחה גם מעשה א"כ גם הקריאה דילה אינה בכלל מילי לא ממסרן לשליח ואין צריך לקרותה שתבא היא בעצמה, דהא אפשר לה לעשות שליח.
ומעתה י"ל טעם נכון להשמטת הרמב"ם דרשא דוקראו לו ולא שלוחן דהרמב"ם אזיל בזה לטעמו דהשמיט ג"כ בדין עיר הנדחת, דאמרו בסנהדרין (קי"א:) ויצאו הן ולא שלוחן ובנו"ב קמא חאה"ע (סי' פ"ב אות י"ט) הקשה דהרמב"ם בפי"ד מע"ז העתיק כל האמור בברייתא שיהא מדיחין שנים ושיהיו אנשים ולא נשים ולא קטנים ושיהיו מדיחיה מתוכה ולא מעיר אחרת הכל העתיק ודבר זה שדוקא הן ולא שלוחן לא העתיק, והגאון ר' צבי הירש אב"ד דבראד וגלוגא רבתי אשר אליו כתב הנו"ב התשובה הנ"ל השיב לו בספר תפארת צבי ח"ב (סימן מ"ז אות ט"ז) דהש"ס דנקט הך דרשא י"ל דאתיא כמד"א מילי ממסרן ושפיר עשה הרמב"ם דהשמיט כיון דפסק דמילי לא ממסרן לשליח הרי אין צורך להשמיענו דין זה עכ"ד וזהו ג"כ כפי שיטת מהרי"ט הנ"ל דמילי לא ממסרן לשליח הוא אפילו מבעלים לשליח וא"כ מעתה י"ל דהרמב"ם סובר דהך דרשא בחליצה הוצרך נמי רק למד"א מילי ממסרן דהוצרך למעט דהיבם יבא בעצמו לבי"ד ולא ע"י שלוחו אבל לדידן הא קיימ"ל בכל מקום דמילי לא ממסרו לשליח וא"ש, וזהו הכל בדידיה ביבם ולא בדידה דאיכא בשלוחה גם מעשה החליצה תו לא הוי הקריאה דשלוחה בכלל מילי ואפשר בשלוחה, וכת"ר הרגיש דהח"ס חא"ח (סי' קפ"ב) כתב ג"כ מפורש שהוא מגזירת הכתוב וקראו לו הרי דהוא ג"כ הסכים דפי' הגמרא וקראו לו הן ולא שלוחן קאי גם על היבם והיבמה שלא יעשו שלוחים ולפי"ז יש לדון על הח"ס דלמה הוצרך שם הח"ס לחדש עוד דחליצה דומיא דיבום דביאה א"א בשליח, ולדברינו א"ש משום דאי מקרא וקראו לו לחוד הרי אפשר לומר דזהו לו ולא לה להכי הוסיף הח"ס דחליצה הוא דומיא דיבום ללמדינו דגם בדידה ליכא שליח בחליצה ואולם על היקש זה כבר טען המהרש"ם שם וגם מר טען הרבה.
והתוס' כתבו בערכין (ב'.) בהא דדרשו קרבנו ולא קרבן חבירו וא"ת נילוף מהכא בכל התורה דאין שלוחו ש"א כמותו וכו' וי"ל משום דסמיכה ויבמה ועגל"ע שלשה כתובין הבאין כאחד דכתיב ביבמה וקראו לו הן ולא שלוחן וכן בעגל"ע ומדדו וכו' ומדלא הזכירו התוס' בי"ד משמע דס"ל דדרשא דוקראו לו הן ולא שלוחן לא קאי כלל על דרשא דודברו אליו דמהתם ידעינן דהעצה להיבם צריכים הבי"ד בעצמם להגיד להיבם והדרשא דוקראו לו הן ולא שלוחן קאי על היבם והיבמה שצריכין הן בעצמם להיות בבי"ד ולא שלוחם, ובהגהות רצה"ח שם בערכין כתב דברי התוס' תמוהין מש"כ דביבמה דרשינן וקראו הן ולא שלוחן לא נמצא בשום מקום וכו' והנה מצאנו עוד בסנהדרין (קי"א.) בעיר הנדחת דרשו ויצאו הן ולא שלוחן והקרוב בעיני כי לדרשא זו כוונו התס' ומ"ש יבמה ט"ס וצ"ל עיר הנדחת וכו' והנה כבר צווחו עליה בבי מדרשא דשכח דברי הגמרא דיבמות (ק"א:) ולדברינו סרה תמיהת העולם על הגאון רצה"ח דאיהו פי' דברי התוס' ג"כ כמו שכתבנו דמיירי מיבם ויבמה בעצמם ותמיהת הגרצה"ח מש"כ דביבמה דרשינן וקראי לו הן ולא שלוחן דגם אם נפרש הגמ' דיבמות דקאי למעט היבם אכתי מנ"ל להתוס' עוד דגם ביבמה הדין כן דלא נמצא בשום מקום, ומצד הסברא הא איכא לחלק בין דידיה לדידה והקרא דייק וקראו לו ולא לה כנ"ל ומדוייק מאד לשון הגרצה"ח שכתב דברי התוספות תמוהים מש"כ ביבמה דרשינן וקראו לו הן וכו' משמע דרק משכ' התוס' דזהו ביבמה ע"ז תמה דלא נמצא כן בשום מקום ביבמה וזהו כדברינו ואולם מודינא דאינו מוכרח כן בכוונת הגרצה"ח דאפשר דהבין דברי התוס' כדברינו ביבם ויבמה ומקשה דלא נמצא כן בשום מקום דהגמ' יבמות א רק על בי"ד גין העצה שלא ישלחו שלוחם אליו ולא נכלל בזה כלל ענין היבם והיבמה שלא יעשו שלוחם במקומם וכמו שהבינו כל המפרשים פשטיות דברי הגמ' דיבמות והספרי ואיך שיהיה מוצל הוא איתו צדיק הגהרצה"ח ז"ל ממאי דצווחו עליה בבי מדרשא דשכח דברי הגמ' דיבמות דהא ליתא דשפיר תמה.
וברוך פוקח עיני עורים כי פקח ד' את עיני וראיתי בשאילתות פ' תצא כתוב וז"ל כך תנו חכימיא במתניתא דילנא, מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבי"ד שנאמר וקראו לו, ת"ר וקראו לו הם ולא שלוחם, ודברו אליו דברים שמהוגנים לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו כלך אצל שכמותן ואל תכניס קטטה לתוך ביתך עכ"ל, ולפי הנראה מדברי השאילתות דעל הא דתנן במתני' מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבי"ד הביא קרא שנאמר וקראו לו משמע להדיא דזה שיבא היבם והיבמה בעצמם ולא שישלחו היבם והיבמה שליח לבי"ד במקומם זה ידעינן מקרא דוקראו לו הם ולא שלוחם ואח"כ אמר הכתוב ודברו אליו דברים שמהוגנים לו שאם היה הוא ילד וכו' דזהו העצה שנותנים לו בי"ד זה ידעינן מודברו אליו דברים המכוונים והגונים אליו ובמשנה שלפנינו ביבמות ספמ"ח הגירסא מצות חליצה בא הוא ויבמתו לפני בי"ד והם משיאים לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. הנה גירסא זו אינה נגד דברי השאילתות אלא דהפסוק וקראו לו וגם ודברו אליו קאי על שני הדינים האמורים במשנה מקודם דבא הוא ויבמתו בעצמם לבי"ד זה ידעינן מקרא דוקראו לו והא דמשיאים לו עצה ההוגנת לו זה ידעינן מודברו אליו והגאון הנצי"ב לא הרגיש בזה כלל.
ומעתה בהגלות לנו דברי השאילתות מובן הדבר דהתוס' ריש ערכין הנ"ל שכתבו להדיא דכתיב ביבמה וקראו לו הן ולא שלוחן דמשמע להדיא דס"ל דהדין כן גם ביבמה דהא לא הזכירו ולא דברו מבי"ד כלל הנה מי ישמע להגאון רצה"ח זצ"ל דהוא ט"ס בתוספות דודאי ס"ל כדברי השאילתות המפורשים הנ"ל ואפשר דס"ל דהא דכתיב לו אינו לומר לו ולא לה כנ"ל אלא משום דהיא כבר היתה לפני בי"ד דהגישה הקובלנא שלה מאן יבומי להקים וגו' ואח"כ כתיב בתורה וקראו לו ולהכי כתיב לו משום דהוא לא היה עוד כלל לפני הבי"ד אבל היבם והיבמה שניהם שוים בזה דצריך שיהיו בעצמם בפני הבי"ד.
וראיתי בקונטרסו של הגאון הגדול רא"ד גאלדפיין שליט"א רב דמאסקבה (ששלח לי מר) שהביא בשם ספר ספרי דבי רב פי' על ספרי להגאון בעל חסדי דוד על תוספתא ושושנים לדוד על משניות ושו"ת מכתב לדוד שכתב בפ' תצא על הספרי הן ולא שלוחן זה לשונו, ובפ' מצות חליצה איתא וקראו לו וכו' הם ולא שלוחם כלומר אף דבכל התורה שלוחו ש"א כמותו ואף בקדושין וגירושין יכול לעשות שליח לקדש לגרש מיהו בחליצה צריכים היבם והיבמה בעצמם ואין לעשות שליח לחלוץ לה ולא היבמה לחלוץ לו עכ"ל, הרי דגם היבמה א"י לעשות שליח וילפינן זה מקרא, אף דדבריו צ"ע דשם בפ' מצ"ח ר"ל על בי"ד דהם ולא שלוחם אבל הא כתב בהדיא דהיבם והיבמה א"י לעשות שליח ואפשר דכמו דממעט גבי בי"ד כ"ש גבי יבם ויבמה עכ"ל של הגאון רא"ד הנ"ל, והנה האי כ"ש שכתב הם דברים של תהו דגבי בי"ד הסברא נותנת דהעצה להיבם יתנו הבי"ד בעצמם ולא ע"י שלוחם דודאי יותר יתקבל על לב היבם אם ישמע היבם העצה מפי הבי"ד מאשר ישמע הדברים יוצאים מפי המשרת של הבי"ד ולהכי התורה הקפידה שיאמרו העצה הם, הבי"ד בעצמם, ולא ע"י שלוחם אבל איזה ענין הוא לגוף החליצה דבכל התורה שלוחו ש"א כמותו, וגם בקדושין וגירושין יכול לעשות שליח לקדש ולגרש ומאי שנא חליצה וליתא לדברי הרא"ד הנ"ל ואולם הדבר ברור דרוח השאילתות דובר מתוך גרונו של הגאון מחבר ספר ספרי דבי רב והתוס' ריש ערכין כן הוא כנ"ל.
ולפי"ז ליתא תקנתא דמר שהמציא דהשליח יהיה שכור בתור פועל דגם פועל יהיה נתמעט מפסוק וקראו לו דייקא והגאון הנצי"ב העיר דבהכתב־יד ליתא זה, ואם כן להכתב־יד יתפרש האי וקראו לו דקאי רק על בית דין גין העצה וכמו שהבינו כל המחברים הגמרא דיבמות (ק"א:) וכמש"כ מלבי"ם שם בביאור הספרי והשאילתות שלפנינו והתוס' דריש ערכין קאי רק על יבם ויבמה והעצה הוא מודברו אליו וכיון דספק הוא י"ל דבקדושין שלנו שנהגו כהיום לקדש תחת החופה בטבעת דלהרמב"ם שוה כסף הוא דרבנן א"כ הוי ספיקא בדרבנן וגם י"ל כי השאילתות קאי לזיקה דאורייתא וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה דהגאון הגדול ר' יעקב שאול אלישר בספרו שמתה לאיש סי' כ"ב וכו הובא בספרו עולת איש חאה"ע סי' א' דצירף דעת הרמב"ם הנ"ל להקל אם יש עוד ספק משום דיהיה ספיקא דרבנן ומתיר לאשה להנשא בלא גט וכ"ש בזקוקה ליבם דאינו אלא לאו בעלמא ואינה אשת איש.
ואיברא דיתכן לומר דגם השאילתות והתוס' דרים ערכין מודים דאפשר לעשות גוף החליצה ע"י שליח דידה והוא לפימש"כ לעיל דאיכא לחלק לענין מילי לא ממסרן לשליח דלפום שיטת מהרי"ט הוא אפילו מבעלים לשליח מ"מ זהו דוקא היכא דהיה מילי לחוד אבל אם היה מקודם מעשה ממש אז גם על המילי אין עוד דין מילי ולהכי בבכורים צריך טעמא דבשליח אי אפשר משום דאינו. יכול לומר האדמה אשר נתת לי ולא משום דהוי קריאה דהוא מילי דזהו משום דמקודם היה מעשה ממש ההבאה לירושלים ולהכי אין עוד על המילי שאחרי כן דין מילי ולפום דברי המרדכי והיש"ש תליא הדבר היכא דהדיבור הוא גמר הדבר ואין אחריה עוד שום דבר כמו בהפרה י"ל דמודה מהרי"ט דלא הוי דין מילי בזה ומעתה לדברינו גבי חליצה הנה החולץ דצריך שיאמר רק לא חפצתי לקחתה ואין עושה שום מעשה וגם מאמרו אין עוד גמר הדבר דהא עוד לא חלצה נעלו כלל, הילכך הוי שלוחו שליח רק למילי דלא ממסרן לשליח אפילו מבעלים לשליח. אבל ביבמה הנה קריאת ככה יעשה דהוא אחרי מעשה ממש חליצת הנעל דהיא וכן שלותה עושה עושה בזה מעשה ממש להכי ליכא דין מילי גם על קריאת ככה, וגם הוא גמר הדבר דאין אחריה עוד שום דבר והיכא דהוא גמר דבר ליתא בזה דין מילי כמו בהפרה, אבל קריאות היבמה מאן יבמי להקים וגו' דהוא עוד קודם מעשה החליצה וקריאת מאן יבמי אינו עוד גמר הדבר כלל, א"כ איכא בזה דין מילי דאינו נמסר לשליח אפילו מבעלים למהרי"ט ושפיר י"ל דלהכי תנן במתני' מצות חליצה, בא הוא ויבמתו לבי"ד שנאמר וקראו לו דביבם כל מעשה החליצה שלו אין בו מעשה וקריאה דלא חפצתי הוא מילי, וגם היבמה אם דאפשר לה שתעשה שליח על החליצה ורקיקה וקריאת ככה יעשה, אבל לקריאת מאן יבמי מחוייבת היא בעצמה לבוא לבי"ד ולא שתשלח שליח שיאמר מאן יבמי להקים וגו'.
ואמנם גם לפי"ז אכתי מנ"ל דמחוייבים להיות היבם והיבמה שניהם כאחד לפני בי"ד אחד בזמן שהיא קוראת מאן יבמי והא ליכא הוכחה מקרא דוקראו לו רק שלא יעשה היבם שליח ויבא הוא בעצמו לפני הבי"ד וכן היא צריכה לבוא בעצמה לפני בי"ד לומר מאן יבמי דעל זה נאמר ועלתה השערה שתעשה בעצמה הקובלנא ולא ע"י שלוחה אבל מ"מ יתכן שהיא תהיה לפני בי"ד אחר בעיר אחרת ותאמר בעצמה מאן יבמי פב"פ להקים לאחיו שם בישראל, והבי"ד יכתבו זה לעיר היבם כי היבמה בעצמה קראה מאן יבמי להקים וגו' והבי"ד דעיר היבם יקראו להיבם ויספרו לו שהיבמה שלו פלונית ב"פ שהיתה אשת אחיו פב"פ באה בקובלנא לפני בי"ד דעירה ואמרה מאן יבמי וכו' והוא בעצמו יקרא לא חפצתי לקחתה, ושלוחה של היבמה תחלוץ נעלו וירקה בפניו בשליחות של היבמה ותקרא ככה יעשה דמצד היבמה אפשר בשלוחה, ולית בה דין מילי כנ"ל.