אור ברסלב
אב בחכמה פסק א › ענף א

אב בחכמה· רבי אברהם אהרן יודלוביץ'

פסק א · ענף א

ענפי המשיב:

הנה באות א' כתב כי ראשית דבריו הוא בא להוציא מלבם של טועים שאיסור חליצה ע"י שליח גמרא גמירי לה מש"ס ערוך כתובות (ע"ד.) בנידון אחולי אחליה לתנאיה משום דכללא רבא כיילי לן הרשב"א בחידושיו לנדרים (פ"ח) דהיכא דלאו דוכתא דהאי דינא אין למילף מינה והאריך בהאי כללא, ולע"ד לשונו דקראם טועים הוא הפרזה גדולה דהן אמת דבהא דנדרים דאינן שתי גמרות מבן סורר ומורה, ומנזיר פ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו, מצד הגמ' דנדרים דהוי בדוכתא אבל היכא דליכא גמרא בדוכתא אשר תסתור להג' דלאו בדוכתא, בודאי תהיה הלכתא כהך גמרא שהיא גם לאו בדוכתא, ובפט"ו מאיסורי ביאה הל' ב' דפסק הרמב"ם אחד ממזר שנשא ישראלית, או ישראל שנשא ממזרת, כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין וכו' בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין וכו', והראב"ד בהשגות כתב דאין זה מחוור וקשיא ליה ממזרת דאלו נערות (ל"ה:) דפריך התם אי ר' יצחק קשיא ממזרת והתם באונס ומפתה שלא ע"י קדושין, וכתב הה"מ דזו הקושיא כבר נשאל הרמב"ם מחכמי לוניל והשיב דזאת גמ' ערוכה במס' קדושין (ע"ח.) דאביי אמר קידש לוקה בעל לוקה ורבא אמר בעל לוקה וכו' והיינו בעל אחר הקדושין (וכן פירש"י, ובתו' ר"י הזקן נראה דהגירסא היה קידש ובעל לוקה) וידוע דהילכתא כרבא לגבי אביי ואי דקשיא ממזרת, משקלא וטריא לא ניקום ונסמוך דמצי אתי כאביי, ובאמת לפנינו הגירסא שם בכתובות א"ל רב פפא לאביי לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם מתני' כמאן מוקים לה וכו' אי ר' יצחק קשיא ממזרת ומיושב בזה קושיות התוס' ד"ה מתניתין שכתבו תימא תיקשי ליה לרב פפא גופיה דאיהו סבר כרבה דאמר היתה פרה גנובה לו וכו' ולק"מ דר"פ יסבור כרבא דאמר קידש ובעל לוקה וא"כ הא שפיר מתוקמי מתניתין כר' יצחק ולא קשיא ממזרת מידי ורק לאביי לשיטתו קשיא כמאן מוקים לה, והדברים עתיקים, כי בס' אגרות הנדפס בפאריז בשנת תרל"א להרב רמ"ה הובא דהרב ר' אהרן בר' משולם ז"ל מלוניל תי' כן לשיטת הרמב"ם, והרב ר' מאיר בר' טודרוס הלוי ז"ל דחה תי' זה דבכולהו נוסחי דידן עתיקי וחדתי לא גרסי להא שמעתתא דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס לרבה אלא לרבא גרסינן לה, דהוא בר פלוגתא דאביי גבי שמעתתא דקדושין ומדברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל ראינו דגם לדחות רק שקלא וטריא הוצרך הרמב"ם לגמרא ערוכה ולולא זאת אי אפשר לדחות וכ"ש היכא דהגמרא סוברת לדין פשוט וכגון בחליצה ע"י שליח איך יתכן לומר דמשום שלא בדוכתא לאו דסמכא היא, וכנראה דרצונו לומר דגם שליח דידיה יהיה מהני בחליצה ולזאת הוצרך שיהיה נדחה הגמ' דכתובות לגמרי ואולם לפום דרכנו להלכה כסברת הערל"נ שהסתפק וכדברי הי"ש דהסכים להלכה לחלק בשליחות דחליצה בין דידיה לדידה אין אנו צריכין כלל לדחות הסוגיא דכתובות לגמרי ואין אנו צריכים לומר כלל דטועים העולם שאיסור חליצה בשליח גמרא גמירי לה מש"ס דכתובות אלא דהתם מיירי בשליח דידיה.

ועוד אמינא דהתוס' כתבו בב"מ (צ"ו.) דטעמא דר' יאשיה בנדרים משום דכתיב תרי זימני אישה, אישה יקימנו ואישה יפירנו למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בשאילה בבעלים בעליו תרי זימני ומהרש"ם בתשובה סי' י"ד כתב דה"נ י"ל דכתיב ועלתה יבמתו וגו' ונגשה יבמתו דאתי למעט שלוחה ואולם ר' יונתן אמר מצינו בכל מקום ששלוחו ש"א כמותו ולא דייק תרי זימני בעליו דאע"ג דכתיב תרי זימני בעליו הא בגמ' צ"ה:) שם בב"מ אמרו דזה קאי לדייק דאי"צ להיות שאול עמו גם בשעת שבורה ומתה דלהכי כתיב תרתי בעליו עיי' מלבי"ם שם בביאור המכילתא וא"כ ה"נ תרתי יבמתו לאו מידי הוא דהא ביבמות (כ'.) אמר רב על קרא ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד יבמתו (ופירש"י דברישא דקרא כתיב לקחת את יבמתו) מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ואיזה זו חייבי לאוין והפסוק ונגשה יבמתו אליו י"ל דזהו דאמרו בפ' החולץ (מ"ד.) דפריך ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומסיק אלא יבמתו יבמתו ריבה, ובחידושי הריטב"א הק' הא יבמתו מיבעי ליה לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אע"פ שאין עולין ליבום י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא להאי דרשא כלל, והנכון דתרווייהו יבמתו מייתרי דמסתייע דלכתוב ואם לא יחפוץ ועלתה השערה עכ"ל והנה שני התירוצים דחוקים גדולים אבל להאמור הרי י"ל דאין כוונת הג' כלל ליבמתו המיותר בפסוק ואם לא יחפוץ אלא ליבמתו השלישי והוא בפסוק ונגשה יבמתו אליו וע"ז אמרו יבמתו יבמתו ריבה וא"ש ואולם אפי' אם נימא כהריטב"א דהג' בפ' החולץ יבמתו יבמתו ריבה מיירי רק מפסוק ואם לא יחפוץ אכתי י"ל דהאי יבמתו דפסוק ונגשה יבמתו אליו אינו מיותר כלל וכמ"ש בתשובתי הראשונה בענף א' דגם לגירסתינו במשנה בקטנה דאם לא חלצה גם בדיעבד פסולה, מ"מ י"ל דהאי ונגשה אליו בעי לדייק שתהא יבמתו שוה אליו לענין הכרת בי"ד דלא כמש"כ הב"י בשם הר"א בן אסמעאל וזהו דברי הספרי פ' תצא ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים כמש"כ שם בס"ד, וא"כ גם יבמתו השלישי לא קאי למעט שלוחה כלל ולפי"ז לפום שיטת הרא"ש והרשב"א והר"ן דפסקו בב"מ שם כר' יונתן דאמר סתמא מצינו בכל מקום ששלוחו ש"א כמותו ולא דייק תרי זימני בעליו למעט שלוחו כיון דאיכא למדרש דרשא אחרת הרי ה"נ לא דייק תרי יבמתו למעט שלוחה כיון דאפשר למוקי זה לדרשא אחרת והגמ' דכתובות (ע"ד.) דאמרה דחליצה א"א ע"י שליח זהו כר' יאשיה דדייק אישה אישה וה"נ תרי זימני בעליו וה"נ תרי יבמתו למעט שלוחה אבל לפום שיטת הפוסקים דקיימ"ל כר' יונתן יש לנו לומר דלא קיימ"ל כלל כסוגיא דכתובות ואפילו שלוחו דידיה היה מועיל ורק דהתם איכא גריעותא דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו א"כ חליצת המנעל מצד היבם הוא מילתא דממילא ואי אפשר ע"ז לעשות שליח כמש"כ הקצות לפי שיטת התוס' רי"ד אבל בדידה דאיכא מעשה ממש שעושית שפיר אפשר לה לעשות שליח.

ומה שהאריך כ"ג בפלוגתת האחרונים הקצות ות' בית אפרים בהבנת דברי התוס' רי"ד, ועוד הביא לנו דברי החלקת יואב ובנה דיק ושפך סוללה לרדת לעומק הדברים והנפ"מ בין זה לזה אנכי (מלבד שאין לי הספרים) מנעתי את עצמי מרדת בעומק דברי האחרונים הללו ואחזתי דרך קצרה וישרה כאשר הורו לנו רבותינו נוחי נפש ז"ל וכאשר כתב הגאון מהר"ע ז"ל הראב"ד דק"ק קראשניק הובא בשו"ת פרי תבואה סי' ג' כי מדתו להתרחק מפלפול ושקלא וטריא להרבות המשא ומתן בדרך שכבשוה רבים בני עליה ודשו בה דישא אחר דישא, עד ירכה עד פרחה מעשה מקשה, זה מקשה וזה מפרק זה בונה וזה סותר, זה חולם וזה פותר, זה נוטע וזה עוקר. זה מיישר וזה דוקר, זה מנית וזה מניע, זה מפזר וזה מצניע, ואין קץ למרבה משרה אשר ידיו רב לו בגמרא וסברא לנטות לכל אשר יחפוץ בדמיונו להקים אלומותיו ולסתור את שלעומתו וכמוהו כנגדו יוצא לקראתו וסוף כל לו אחד רואה חובתו וע"כ במקום שאינני אוכל לחרוש ולשדד במקור נפתח לעומת היסוד בעיקרא דדינא אוהב אני את ההסתפקות לצמצם הליכותי בעקבות הראשונים והאחרונים והיה לי למחיה כל היוצא מפיהם ובצל כנפיהם אחסה ע"פ כללי ההוראה המסורים לנו להלכה ולמעשה וכן עשיתי אנכי בזה כי פניתי להלכה בקצרה מצד ס"ס שזכר האגור דס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן סני וכמדומני כי זהו דרך קצרה וישרה להכריע הדבר למעשה בעצם הענין מלבד הרבה שיטות הראשונים אשר זכרנו בזה וכמו שיבואר עוד לפנינו בס"ד.

ומש"כ בסוף אות י"ב דבהיקש לא ילפינן זה מזה רק במידי דשייך ביה אך יש איזה מניעה מצד הדין אבל לא ממידי דלא שייך ביה דאלת"ה תיקשי נילוף בקדושין כסף ושטר דלא חלו ע"י שליח כיון דבביאה אי אפשר ע"י שליח אלא ע"כ דכיון דהא דאי אפשר לביאה ע"י שליח אין זה אלא מפני שאי אפשר במציאות ולא מישך שייכא לכן אין למדין הימנה, וה"נ אין למדין חליצה מיבום, כיון דיבום הוא בלתי שייך ולא שהוא נמנע מצד איזה דין עכ"ד, וכבר כתב כן הרב מסלאנים בעתון שע"ת שנה י"ד חוברת א' סי' ג', ואולם נעלם ממנו וגם מכ"ג דמר דברי הריטב"א בכתובות ע"ד, שהקשה באמת למה לא נילוף כסף ושטר מביאה ותי' דעדיף לומר דביאה דהוא חדא יהיה נמשך אתרי שנים ולא תרתי אחרי חדא, ומוכת דלא ס"ל כללא דמר והרב מסלאנים, ואמנם יש לדון לפי שיטת רבותיו של רש"י בריש כתובות, דקדושי כסף הוא דרבנן ולא נשאר מדאורייתא רק חדא, דהוא שטר, וליתא תי' הריטב"א הנ"ל, ויהיה הקושיא למה לא נילוף שטר מביאה דא"א ע"י שליח, וא"כ לפום שיטת רבותיו של רש"י וכ"ה להרבה גם שיטת הרמב"ם כידוע, מוכרחים אנו לסברתו דמר והגאון מסלאנים שיחיה.

ואמינא עוד דגם דברי הר"ן תנוח בסברא זו, דהר"ן בפ' האיש מקדש חקר אי הרמב"ם ס"ל כרב הונא דחופה קונה והוכיח דאינו סובר כרב הונא דאם לא כן היה לו להרמב"ם לכתוב שאם קדש במלוה ופחות משוה פרוטה וכנס בעדים צריכה גט מספק, וקשה אמאי לא הוכיח מהא דלרב הונא דאמר חופה קונה והוי קדושין ולא נשואין וא"כ מהני תנאי בחופה דבקדושין אמרי' איתקש הויות להדדי ואי אפשר עוד לומר דלהכי לא איתקש כסף ושטר לביאה משום דזה הוי תרתי וביאה חדא דהא לרב הונא איכא ביאה וחופה דגם בחופה אי אפשר על ידי שליח דאין אדם מתיחד בשביל אחר וא"כ הא דגמר רב הונא קו"ח דחופה קונה יהיה סופו להקל לענין תנאי והאיך יליף קו"ח כלל, והעיר בזה הגאון ממאסקבה במכתבו השני אות י"ב ואני מוסיף דאם כן היה להר"ן להוכיח מזה דהרמב"ם אינו סובר כרב הונא דאליביה יהיה גם בכסף ושטר לא מהני שליח ותנאי דהא בהיקש לחומרא מקשינן ואולם אם נימא דהא דלא מקשינן כסף ושטר לביאה זהו מפני דאי אפשר במציאות הנה גם לרב הונא כסף ושטר לא שייך לומר דנקיש זה לחופה וביאה כיון דאצלם אין במציאות ע"י שליח ולא שהוא נמנע מצד איזה דין אלא דאין אדם בועל ומתיחד בשביל זולתו, ולא שייך היקש זה לגבי כסף ושטר וא"ש דברי הר"ן.

ואיברא דאינו מוכרח כלל סברא זו גם לשיטת רבותיו של רש"י והרמב"ם דס"ל קדושי כסף או שוה כסף דרבנן די"ל דבזה פליגי שם בכתובות הני שני סברות בטעמא דחליצה מוטעת כשירה דלסברה האחרונה פריך והא ביאה ומשני דאיתקש הויות להדדי וזהו אי קדושי כסף הוי דאורייתא דנמשך חדא אחרי תרתי אבל אי נימא דהוי דברי סופרים לא מיבעיא אם נימא כהבנת הרמב"ן ברמב"ם דהוי דרבנן לגמרי רק אפילו אם נימא כהבנת הכ"מ ריש הל' אישות דסובר כהה"מ דכל דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה הוא ממש וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך (הובא בש"ך בחו"מ סי' ל"ג) מכל מקום הרי הוא כהלכה למשה מסיני ואין למדין מהלכה ואף על גב דקיי"ל כמ"ד ספר תורה שתפרו בפשתן פסולה אם כן לכאורה קיי"ל דגם להלכותיו איתקש לתפי' אבל הא הרי"ף והרמב"ם סברי כהירושלמי דהלכה זו בס"ת נאמרה, וכבר כתבתי בזה דברים נעימים בספרי שו"ת ב"א חמישאי סי' רפ"ו, וגם הכ"מ סובר הכי להרמב"ם דהכי ציין שם המקור ממגילה ולא ממכות ואם כן לענין ההיקש בזה לא נשאר אלא שטר דהוי דאורייתא ואם כן אית לן למימר דלחומרא מקשינן ולא יהיה מהני תנאי גם בקדושי שטר כמו ביאה וא"כ י"ל דבזה פליגי הני שני סברות בטעמא דחליצה מוטעת כשירה דטעמא קמא ס"ל דקדושי כסף הוי דברי סופרים ומעתה נתחזק דברי הכ"מ בשיטת הרמב"ם דס"ל כטעמא דחליצה מוטעת כשירה משום דאחולי אחליה לתנאה דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל קדושי כסף הוי דברי סופרים ואי אפשר דס"ל כלל כטעמא בתרא דזהו משום דאי אפשר על ידי שליח דיהיה נשאר קושיות הגמרא והרי ביאה ותי' הגמ' דאיתקש הויות להדדי א"א להרמב"ם וכן יהיה לרבותיו של רש"י דיסברו הלכה כטעמא דאחולי אחליה וגם דברי הר"ן הנ"ל א"ש ודו"ק.

תוכן העניינים

אב בחכמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה