שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' קיז
בעזה"י יום ו' עש"ק ה' אדר תרנ"ה לפ"ק סטרי. ברכות שמים מעל יחולו עלי ראש כבוד ש"ב ידידי הרב המאה"ג חו"ב נצר מטעי קודש כש"מ נפתלי הלברשטאם נ"י אבד"ק קרשאנוב יצ"ו.
מכתבו הגיעני וחשתי כיום להשיב לו ע"ד התקנה שנתיסדה בעיר פ' מקדם קדמתה להחכיר הקמחא דפיסחא מדי שנה בשנה לאנשים נאמנים ע"י הפו"מ והכשר הריחיים שנטחן בהם הקמח ואפיית המצות הכל הוא תחת השגחת הרב מרא דאתרא שעל כן ל"ה לשום איש מאנשי העיר זכות למכור קמחא דפסחא בעיר רק להחוכרים בלבד וקמחים אחרים אסורים לאפות מהם עוגות מצות על חה"פ ובעבור זה מחלקים החוכרים קמח ש"פ לעניי העיר כאשר יושת עליהם מהרב והטובים ועתה קמו אנשים מתוך העדה למרות עיני כבוד הרב דמתא וטה"ע ורצונם נטחון קמח ש"פ ולמכור בזול להרוס מוסדות התקנה הזאת: הנה ידוע מ"ש בתשו' הרא"ש הובא ביו"ד סי' א' דיש כח ביד הצבור לאסור את המותר למיגדר מילתא ואף דבמידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי נחלקו הר"ת והראבי"ה במרדכי ריש ב"ב אי מהני תקנת הטובים היכי שיש מיעוט מוחים ומבואר ברמ"א ח"מ סי' ב' דהולכין בזה אחר המנהג ובנובי"ק חח"מ סי' כ' כתב דעל הטובים לה"ר שהמנהג קבוע כן בעירם ע"ש ועתשו' ב"ח סי' ס'.
אמנם אם התקנה היא לסייג וגדר לכ"ע יכול הרוב לכוף את המיעוט אפי' היכי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כמו שהאריך בזה המהרי"ק בשורש ק"פ ובתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' פ"ב. ונלפענ"ד לבאר ענין זה ואמינא טעמו של דבר דהנה באמת הקשו התוס' בב"ק כ"ז: בהא דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב והרי בסנהדרין אזלינן בתר רובא כשהרוב מחייבין ותי' דשא"ה דמיעוט דידהו חשיב כמי שאינו ובתומים בקיצור ת"כ סי' קכ"ד הסביר דבריהם דבדיינים הרוב המחייבין הם אינם מוציאין ממון כיון שברור להם שהאמת כדבריהם וחשיב המיעוט כמי שאינו ע"ש וא"כ התינח בדיינים משא"כ בעניני קהל שפיר קשה האיך נוכל למיזל בתר רובא להפסיד ליחידים הרי א"ה בממון אחה"ר ובזה הא ל"ש תי' התוס' הנ"ל דל"ש למימר הכי רק בחילוקי דיעות של אמת ושקר משא"כ בזה הא ליכא רק חילוק דיעות של שינוי רצון שהרוב חפצים בהתקנה והמיעוט ממאנים בה האיך שייך לומר דהמיעוט הוא כמי שאינו.
אמנם י"ל כיון שהתקנה נעשית עפ"י הטובים והרי מבואר בש"ע ח"מ סי' ב' דטובי העיר יש להם כח כבי"ד הגדול בעירן והפקרן הפקר ומאחר שהרוב מסכימים אמרינן בהו הפקר בי"ד הפקר דבשלמא כשהרוב מוחים בשעת עשיית התקנה אפי' מעיקרא קבלו הטובים יכולים לחזור בהם ולסלקם מהתמנותם כמ"ש בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ה' דלא עדיפי מכ"ג דמתמנה בפה ומסתלק בפה ע"ש אבל כשהרוב מסכימים על התקנה י"ל דיפה כח הטובים לתקן אף בדאיכא פסידא מטעם הפקר בי"ד הפקר והנה בטעמא דהפקר בי"ד הפקר פליג בה בש"ס גיטין ל"ו: רב יצחק יליף מקרא דעזרא דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ור"א יליף לה מקרא דיהושע דכתיב אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות גו' וכי מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים העם כל מה שירצו ולפי"ז י"ל דשי' ר"ת הוא דלכך ל"מ בדאיכא פסידא להאי ואין המיעוט נגרר אחר הרוב בזה משום דא"ה בממון אחה"ר ואי מטעם הפקר בד"ה י"ל דס"ל דהלכתא כר"י דיליף הפקר בי"ד מקרא דעזרא וכדמוכח באמת סתמא דש"ס מ"ק ט"ז.
דמייתי רק קרא דעזרא ולהכי פוסק הרמב"ם בפכ"ד מה' סנהדרין דל"א הפקר בד"ה רק לגדור פירצות הדת ע"ש והיינו דמקרא דעזרא לא נשמע רק היכי דאיכא סייג וגדר. והלכך בדבר שהוא רק תועלת ממון ס"ל לר"ת דבדאיכא פסידא ל"מ רוב משום דא"ה בממון אחה"ר והפקר בי"ד ל"ש כל שאינו למיגדר מילתא והראבי"ה ס"ל דהלכה כר"א דיליף מאלה הנחלות ושם הא ל"ה למיגדר מילתא ואפ"ה אמרינן הפקר בד"ה וזהו שמצינו בב"ב קע"א.
דפריך על הא דתניא מי שפרע מקצת חובו עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון בשלמא בי"ד אלימי לאפקועי ממונא כו' ופרשב"ם הפקר ב"ד הפקר כדנפקא לן מאלה הנחלות ורצונו בזה דכיון דהתם ליכא מיגדר מילתא ע"כ דאזיל אליבא דר"א דיליף הפקר בד"ה מנחלות ולכך ס"ל להראבי"ה דיכולין הטובים לתקן בדאיכא רוב מסכימים מטעם הפקר בד"ה אפי' בדאיכא פסידא וא"כ היכי שהתקנה היא למיגדר מילתא גם הר"ת יודה דמהני תקנתם גם בדאיכא פסידא דעכ"פ במקום גדר וסייג הא ילפי' מקרא דעזרא דהפקר בי"ד הפקר: והנה בתשו' מהרי"ק הנ"ל כ' דל"ה מיגדר מילתא כ"א במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא אמנם בתשו' הרא"ש כלל ז סי' כ"ו כתב דגם בדבר שאינו נוגע במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא אפ"ה מיקרי מיגדר מילתא ע"ש ועתשו' שער אפרים סי' ס"ג שהאריך להוכיח דלענין שלא יהי' היתר להתקנה אפי' בהסכמת כולם המבואר ביו"ד סי' רכ"ח סכ"ח כ"ע מודו דלא מיקרי מיגדר מילתא לענין זה אלא מילי דשמיא ע"ש והנה בר"ש פ"ה דפאה משנה א' מביא ד' ירושלמי דהפקר לעניים הפקר ופטור ממעשרות שהפקר ב"ד הפקר דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ומדמייתי לה מקרא דעזרא ע"כ ס"ל דלטובת עניים הוי מיגדר מילתא וא"כ בנ"ד שהתקנה היא לטובת עניים בפרט לחזק המנהג שהובא בא"ח סי' תכ"ט אשר ממקור קדוש יהלך לחלק קמח פסח לעניים בודאי הוי מיגדר מילתא ויפה הי' כח הטובים לתקן תקנה זאת אפי' אם הי' מיעוט מוחים דאיכא פסידא ליחידים והרי בתשו' רמ"א סי' ע"ג העלה דאף לד' ר"ת דא"י לתקן במידי דאיכא פסידא ליחידים היינו כשמתקנים מה שהוא כנגד ד"ת כגון שיתנו מס מדבר שלא נהגו ליתן מס מזה אבל בדבר שיש להם רשות להשגיח ע"ז כגון בעניני המדות שפיר יכולין לתקן אף בדאיכא פסידא לאחריני ע"ש וא"כ בנ"ד שהוא לחיזוק דבר מצוה וסייג לתורה וחובה קדושה רובצת על עיני העדה לתת עין השגחתם ע"ז בודאי ל"ה ביד המיעוט למחות ביד מתקני התקנה הזאת והרי בתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' ת"ז כ' שם אפי' בתקנה שאינה למיגדר מילתא דמלבד מה שנראה לו להלכה דגם בדאיכא פסידא המיעוט נגרר אחר הרוב חוץ לזה לא יהא אלא ס' חרם הא הו"ל סד"א ולחומרא ע"ש [דלא כתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ג שכ' דהו"ל ס' דד"ק דס' להקל ע' פסחים נ"ד.
ובתוס' שם ד"ה לקביעא דירחי ועפמ"ג א"ח בפתיחה כוללת אות י"ח] ובפרט שבנ"ד הרי בעת שנתיסדה התקנה ל"ה שום מוחה וכיון דשתקו הו"ל כקיבלו התקנה דהרי ר' יונתן דקא' בהוריות ג': עד שיורו כולן איתותב התם וקיי"ל דאפי' משתיק שתיק הו"ל כהסכמה וה"ה לענין קבלת התקנה והכי מפורש במרדכי פ"ק דב"ב עמ"ל פ"ה מה' שלוחין מ"ש בשם הראנ"ח ובתשו' רש"ך ח"ב סי' פ"ו ועתשו' פנ"י מהמג"ש סדר ב' חח"מ סי' ק"א ובנובי"ק חיו"ד סי' ס"ז וכיון שחלה אז התקנה על הצבור ממילא חלה ג"כ על הדורות הבאים אחריהם כמ"ש הפוסקים ביו"ד סי' רי"ד וכדאשכחן בפלגש בגבעה שלפי שנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה היו נאסרין ג"כ הדורות שאח"כ עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדא' בב"ב קכ"א: הן אמת שראיתי בתשו' נובי"ת חיו"ד סי' קמ"ו שהאריך דמתורת שבועה ל"ה חל על הנולדים כדקיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סל"ה אפס שהשבועה דשם הכונה הוא חרם וחרמי צבור חלים גם על הנולדים.
ובנ"ד הלא הי' תקנה בלא חרם אכן הלא מבואר במרדכי רפ"ג דשבועות דתקנה למיגדר מילתא אף שלא נזכר בפירוש חרם הוי מדאוריי' כאלו הוזכר בפירוש בחרם דלכך הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ע"ש ובפרט לפ"מ שהביא כ"ת במכתבו בשם הג' מהר"ם שיק דאסבר לה עפ"ד רמב"ן עה"ת פ' תבא שמביא ד' הירושלמי דמפרש קרא דארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת דקאי על הב"ד שלמטה ועל הנשיאים העומדים בראש קהל ישראל אשר להם כח וממשלה להקים התורה ולחזקה בעד המתפרצים ומהרסים שאם צריך להקמת התורה גדרים וסייגים הם מחויבים לעשות וכיון דהבי"ד מושבעים לתקן ע"כ דהקהל מושבעים לקבל עליהם והעובר בשאט נפש הוא בכלל ארור אשר לא יקים.
וא"כ בכלל ארור הלא ג"כ הוא נידוי וא"כ ממילא לפי"ז הוי' כל תקנה שהיא למיגדר מילתא כחרמי צבור דחלין גם על הדורות שאחריהן וכיון שכן גם אי הי' כעת רוב שממאנים בהתקנה בע"כ חלה עליהן כמבואר בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' רנ"ז דאחר שקימו וקבלו בני העיר עליהן התקנה עפ"י זט"ה שוב לא מצו הדרי בהו ואפי' הרוב מוחים לבטל התקנה מעשה טה"ע קיימין ע"ש ומכ"ש בנ"ד שהרוב מבני העיר חפצים בקיום התקנה לית דין צריך בשש שהתקנה היא בתקפה שרירא וקיימא.
דברי ש"ב ידידו דור"ש באהבה:סי' קיח בעזה"י יום ג' זיין טבת שנת תרמ"ט לפ"ק סטרי ישאו הרים שלום לכבוד ידידי הרב החריף ובקי זך השכל כש"מ מנשה פריש נ"י ראב"ד ומו"ץ דק"ק באלחוב יצ"ו מכתבו הגיעני והנני להשיב לו על אתר כמבוקשו בדבר המשפט שבא לפניו ראובן שכר סעקציע מכמה כפרים חזקת היי"ש משמעון ששכר מקיר"ה כמה סעקציען וראובן השכיר הקרעטשמיס לאחדים וכעת אחרי שעלה המכס מהיי"ש למאד כנודע אמר שוכר א' שהי' לו בשכירות ממנו קרעטשמא א' בכפר שא"א לו להחזיק עוד הקרעטשמא מפאת שמחמת היוקר נתקלקל הפדיון מהיי"ש וירד עשר מעלות אחורנית וכאשר יצא חוק המכס הנ"ל עזב השוכר הזה את הקרעטשמא שלו ועקר משכני' וסיכי' משם ותקע אהלו בהעיר והקרעטשמא נשארה ריקם ולהמשכיר יש עוד קרעטשמיס בכפר ההוא ועכשיו תובע המשכיר מהשוכר דמי שכירותו בעד ארבעה חדשים עד תום זמן השכירות היינו עד יענר הבע"ל והמשכיר יש לו קאפציע ממנו ארבעים ר"כ ונלקח עבור האינווענטאר מהקרעטשמא ותובעו חוץ לזה דמי השכירות מהארבעה חדשים עכת"ש: הנה בהשקפה ראשונה הי' נראה לדמות דין זה להא דתשו' מהרמ"פ שהובא בסמ"ע סי' שכ"א בראובן ששכר משמעון חזקת חנותו על ז' שנים בעד שכר קצוב לשנה ואח"כ נתקלקל ההלואה מפאת גזירת השררה שלא להלוות רק על משכונות ושלא יעשה השופט שום משפט לנגוש העכו"ם שיקבלו בהלואה בריבית באמנה דהוי מכת מדינה דומיא דנקצץ האילן כולו או יבש הנהר כולו ולכל הדיעות שם יוכל עכ"פ השוכר לחזור.
ובמה שמסתפק מעלתו מכח דברי המח"א שהובא בנתה"מ סי' שי"ב שכ' דאם הקדים לו שכרו עפ"י שהתנה עמו כך אפי' במכת מדינה א"צ המשכיר להחזיר דמי השכירות דבכה"ג לכ"ע שכירות ליומא ממכר הוא. הנה לכאורה הי' נראה לבאר בזה דברי התוס' בערכין כ"א.
שכ' בהא דא' התם המשכיר בית לחבירו ונתנגע אעפ"י שחלטו כהן א"ל הש"ל וכ' התוס' וז"ל והא דא' הכא דא"ל הש"ל היינו כגון דא"ל בית זה וכיון דהוא בעין א"ח להעמיד לו בית אחר מיהו הפסיד שכרו והוי כמו מתה או נשברה דא' התם חייב להעמיד לו חמור אחר ופירש''י או יפסיד שכרו ולכאורה צריך להבין לפמ"ש התוס' שם מקודם דבית מוחלט אסור בהנאה הרי א"י ליטול שכר בלא"ה דהא דמי השכירות הו"ל חליפי איסור הנאה ולדברי המח"א יהי' נכון דכיון שהקדים לו שכרו בכה"ג הו"ל כמכר והוי כמכורה לו משעה ראשונה וא"כ נקנה להשוכר קודם שנעשה איסוה"נ וא"כ ל"ה השכר חליפי איסור הנאה ושפיר קמ"ל דבכ"ז הפסיד שכרו דהוי כמתה או נשברה.
והנה אין להקשות מדברי הירושלמי סוטה פ' משוח מלחמה הלכה ד' וכ"פ הרמב"ם פ"ז מה' מלכים הי"ב לענין בנה בית ולא חנכו דחוזר מעורכי המלחמה דאם בנה בית והשכירה לאחרים אם השוכר הקדים לו שכרו לי"ב חודש הו"ל כאלו חנכו ולא דר בה י"ב חודש דאינו זז ממקומו ע"ש ואי איתא דבהקדים לו שכרו הו"ל כאלו מכרה לו א"כ אין הבית עתה שלו ואמאי אינו זז ממקומו.
אמנם באמת לק"מ דהרי עכ"פ אינו מכירה עולמית והו"ל מכירה לזמן דאין לו להשוכר רק ק"פ והקה"ג שלו וא"כ הו"ל הבית שלו וכשהקדים לו שכרו הו"ל כאלו חנכו ולא דר בו עדיין יב"ח דאינו זז ממקומו. אמנם טעמו של דבר זה אינו מובן לפענ"ד דנימא דבכה"ג אפי' במכת מדינה א"צ להחזיר השכירות דהרי דעת הרא"ש בתשו' הובא בטור ח"מ סי' ר"ס דבכ"מ שכירות ליומא ממכר הוא וכ"ה ג"כ דעת הרשב"א כמ"ש בב"י סי' שי"ב ובכ"ז דעת הרשב"א והרא"ש דלעולם צריך המשכיר להחזיר השכירות בנפל או נשרף אפי' היכי דלא הוי מכת מדינה כמו שהובא דעתם בב"י שם ובמחבר סי"ז.
ולכאורה הי' נלפענ"ד עפמ"ש הש"ך בסי' של"ד סק"ב בהא דכ' הרמ"א שם מי ששכר בית לדור בו ומת תוך זמן השכירות דא"צ לשלם לו רק מה שדר בו וכ' בש"ך שם דאף אי שכירות ליומא ממכר הוא מ"מ אין היורשים צריכין לשלם די"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא וא"כ י"ל דבשלמא בלא התנה להקדים לו השכירות הוי כל יומא ויומא ממכר בפ"ע וא"כ אחר שנפל או נשרף שאינו דר בו כלתה המכירה ושפיר צריך להחזיר לו השכירות משא"כ בהתנה להקדים לו השכירות וקיבל השכירות במוקדם הו"ל כאלו מכרה לו מעכשיו על כל זמן השכירות בפעם א' ולכך א"צ להחזיר לו השכירות לכ"ע אפי' היכי דהוי מכת מדינה כמו במוכר שדה לחבירו ואשתדוף ביד הלוקח אפי' בענין דהוי מכת מדינה א"צ המוכר להחזיר הדמים.
אמנם ראיתי להמח"א בעצמו בה' שכירות סי' ה' שחולק על הש"ך בזה שעל כן גוף סברת המח"א אינה מובנת כלל והא דמצינו בתוס' ב"מ ע"ט: גבי ספינה זו ויין זה שכ' שם דכיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו ויד התובע על התחתונה לכך אם נתן לו כל שכרו א"צ להחזיר לו אפי' בעד חצי הדרך שלא הלך דכיון שהמשכיר קיבל שכרו במוקדם אסתלק לי' מהספינה שע"כ כ' התוס' בערכין שם ד"ה הק' למלק דבהקדים לו שכרו א"י המשכיר להקדיש תוך זמן השכירות כיון דחשקיבל השכירות אין לו שום שעבוד על השוכר משא"כ בלא הקדים לו שכרו עדיין לא נסתלק המשכיר משום שיש לו עוד שעבוד על השוכר על דמי השכירות וכמבואר כ"ז בר"ן נדרים מ"ו: ע"ש אבל לא שיהי' ע"י הקדמת השכר מכירה ממש שלא יהי' צריך להחזיר דמי השכירות אפי' במכת מדינה ועמ"ל פכ"ג מה' מכירה ה"ח.
ואדרבא בתוס' ב"מ שם עמוד א' ד"ה אלא משמע איפכא בהא דפריך התם בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לימא לי' הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא וכ' התוס' וז"ל וקשה דאמאי יתן לו כלל מחצי הדרך שלא הלך אפי' כפועל בטל כיון שאירעו אונס כו' וה"נ ע"כ פריך שיתן אפי' שכר חצי הדרך שלא הלך מדניחא לי' הא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל ולכאורה מנ"ל להתוס' הא דילמא הפירכא הוא דאמאי לא יתן עכ"פ שכר חצי הדרך שהלך אבל בעד חצי הדרך שלא הלך א"צ ליתן דא"י לומר לו מזלך גרם דשכירות ליומא לאו ממכר הוא אבל אם נתן לו כל שכרו במוקדם בכה"ג הוי ממכר וא"צ להחזיר לו כלום משום דיכול לו מזלך גרם כמו בלוקח א"ו דל"ה עי"ז ממכר ואפי' אי נימא דבכה"ג שכירות ליומא ממכר הוא בכ"ז ל"ד למוכר ממש דיכול למימר לי' ללוקח נסתחפה שדך משא"כ בשכירות אף אי יהי' דינו כמכר הא א"י לומר לשוכר מזלך גרם כיון דבאמת עיקר ההפסד הוא למשכיר שגוף השדה הוא שלו וכמבואר כ"ז בתשו' מהר"ם פדואה הנ"ל ע"ש שוב עיינתי במח"א ה' שכירות סי' ז' שכ"כ לענין מי ששכר בית לזמן ואח"כ ברחו מחמת המגפה דאף דהוי מכת מדינה א"צ להחזיר לו השכר בהקדים לו שכרו והתם יתכן שפיר לומר דמזלי' דשוכר גרם כמו בלוקח כיון דגוף הבית לא נתקלקל שאין הפסד להמשכיר ועוד יוכל לדור בו אחר יעבור זעם.
וגם התם הלא אין העיכוב מצד המשכיר שיכול לומר הא ביתא קמך דבגוף הבית לא נולד שום קלקול ובפירוש כ' התם דבדין דנשרף כל העיר מודה דאפי' הקדים לו שכרו יחזיר משום דדמי לספינה זו ויין סתם דהשוכר אומר לו אנא הא קאימנא והמשכיר א"י לקיים תנאו ע"ש ומפורש הכי באמת ברמ"א סי' שי"ב.
ומכח זה היינו דנין בעת שהיתה השריפה הגדולה פה עירנו בשנת תרמ"ו שנשרפה כל העיר ותבעו השוכרים דירות מהבעה"ב המשכירים שיחזרו להם מה שנתנו במוקדם שכר דירה מזמן השריפה ואילך ופסקנו שמחויבים המשכירים להחזיר דמי השכירות מהזמן שאחר השריפה. והה"נ בנ"ד אי הי' באמת קלקול בגוף העסק באופן שא"י להשתמש כלום כעובדא דמהר"ם פדואה שנתקלקלה ההלואה באמנה לעכו"ם לגמרי בודאי הי' מחויב המשכיר להחזיר דמי השכירות כיון שהי' מכת מדינה אמנם הלא בנ"ד לא נתקלקל עסק הקרעטשמא לגמרי רק דליכא ריוח כ"כ וצריך לטרוח יותר על הריוח ודמיא זה למקבל שדה מחבירו ויביש נהרא זוטא דא"ל איבעי לך לאתויי בדוולא כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבא דדוקא באכלה חגב או נשדפה שא"י לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו וכן בדף ע"ח.
בהשוכר חמור והבריקה או נשתטה כיון דעדיין ראוי' קצת למלאכה הראשונה אינו מפסיד שכרו ולפענ"ד בנ"ד אין מקום לומר כלל שיהי' ע"י העלאת המכס מכת מדינה דיוכל השוכר לחזור בו ולנכות מהשכירות דאטו אם הי' עולה השער מהיי"ש והי' מתייקר כ"כ כמו עם המכס דהשתא נימא דהוי מכת מדינה ומנכה לו מהשכירות.
כי על כן לפענ"ד מחויב השוכר לשלם להמשכיר בעד הארבעה חדשים אפס שצריך לחשוב לו הנחה לפי ערך שנותנין להאורנדריש אחרים אחר שנתחדש כעת המכס מהיי"ש. הנלפענ"ד כתבתי דברי ידידו דור"ש באהבה: