אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' קטו

סי' קיד

לק"ק ביטשקאף במדינת אונגארן. בעזה"י יום ג' כ"ב סיון תר"נ לפ"ק סטרי.

שפעת שלום וברכה לכבוד תלמידי היקר מ"ח האברך החריף ושנון ירו"ש הנגיד כש"מ משה דוד אשכנזי נ"י מכתבך הגיעני והנני לתשובתך עד"ש באשר נתיסד בק' שפאר קרעדיט פעראיין והבאים בברית החברה הזאת רובם ככולם הם ישראלים ומבקשים למצוא היתר לבל יהיו נכשלים באיסור ריבית ח"ו: הנה בריש כל מראין נחפשה דרכי היתר ונשובה ונחקורה בענין מ"ש הרשב"א בתשו' בעסק הלואות מעות עניים בריבית לישראל שאפשר להתיר כיון דאין הריבית בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים מי נאסר ולא מחמת שהגזבר מלוה אותם נאסר שכל שהממון אינו שלו אלא שנעשה עליו אפטרופס או גזבר מותר ובלבד שלא יהא בעל הממון אסור בריבית וכדתנא בתוספתא דמציעא ישראל שנעשה לעכו"ם אפטרופס או סנטר מותר ללות ממנו בריבית וכ"כ בשו"ת הרמב"ן סי' רכ"ב ובשו"ת הרא"ש המכונה בשמים ראש סי' כ"ז.

והנה לכאורה לפמ"ש הרא"ש ז"ל פ"ק דב"ב סי' כ"ט דהא דא' בערכין ו': האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה דדוקא לדבר הרשות אסור לשנותה. אבל לדבר מצוה רשאי הגבאי לשנותה ובמח"א ה' צדקה סי' י' הובא בשם מהרי"ק דאף דקיי"ל בפ"ב דשקלים מותר עניים לעניים וא"י לשנותן למצוה אחרת זהו דוקא כשגבו לעניים ידועים ומכי מטי הגביי' ליד גבאי זכו עניים בה דשליחותייהו דידהו קעביד אבל אי גבו לעניים סתם שאינם ידועים דעדיין לא זכו בה העניים כיון שלא הובררו יכולים לשנותה למצוה אחריתי ע"ש א"כ לכאורה ליתא להדין הנ"ל לפי המתבאר מדברי הר"ן נדרים ס"ה: גבי ולימא כל דמעני לאו עלי נפול דכיון דאינו נותן לידו אלא ליד גבאי וכיון שאם רצה הגבאי ליתנו לאחר הרשות בידו מסתלק שם המקדיש מהצדקה והוי הגבאי הבעלים ע"ש וא"כ ממ"נ אי במעות עניים ידועיםהא זכו בי' העניים והויין העניים הבעלים ואי במעות שאין ידועים דהו"ל ממון שאין לו תובעים הרי כיון דהגבאי רשות בידו לשנותו למצוה אחריתי הו"ל הגזבר הבעלים של המעות ול"ד לישראל שנעשה אפטרופס או סנטר לעכו"ם שבתוספתא הנ"ל דא"י לשנותו לשום דבר והו"ל רק שליח של העכו"ם ולא קעביד רק מעשה קוף בעלמא משא"כ הגזבר שבידו לשנותו למצוה אחריתי הו"ל איהו הבעלים של המעות: איבר איברא דלכאורה הי' נראה דאפי' במעות עניים ידועים כיון שאין חלקו של כ"א מבורר ל"ה העניים בעלים של המעות (עמל"מ פ"ד מה' מלוה דתרתי בעינן ידועים וגם חלק כ"א מבורר ע"ש שמביא דיעות חלוקות בזה) דכיון דאין בשעת ההלואה מלוה ידוע על מי חל האיסור ולא קרינן בי' את כספך לא תתן לו בנשך ומזה הי' מקום לדון בנידן שלנו בענין השפארקאססען כיון דאין ידוע ומבורר בשעת ההלואה מי ומי הם המלוים לא יהי' בזה איסור ריבית אמנם באמת נראה להוכיח דגם בכה"ג דליכא בעלים מבוררים רק שנתמנו סוכנים ומנהלים שעל פיהם נחתכין מוצאי ומובאי השפארקאססע הויין הן הבעלים וחל עלייהו איסור ריבית מדאורייתא והוא מש"ס מגילה כ"ז: במתני' אין מוכרין ביהכנ"ס אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ כו' ופירש"י אפי' מרבים לרבים אסר ר"מ מכירת חלוטין כו' ושם בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה הא הו"ל ריבית א"ר יוחנן ר"מ בשיטת ר' יהוד' אמרה דאמר צד אחד בריבית מותר וקשה מש"ס יומא י"ב.

ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה עד שיכבשו אותה כו' חלקו לבית אבות ואין כ"א מכיר את שלו מנין ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו והקשו בתוס' ישנים שם מברייתא דמייתי התם לעיל מינה דמחייבא בית השותפין במזוזה ותי' דשא"ה בביהכנ"ס דלא נתבררו הבעלים ע"ש הרי דאפי' ביהכ"נ של כפרים חשיב אין הבעלים מבוררין (והכי מוכח באמת מש"ס חולין קל"ו.

דמרבינן התם מקרא דכי יפול הנופל ממנו דבית שותפים חייב במעקה וקא' אלא גגך למאי אתא למעוטי בכ"נ ובמ"ד ומדקא' סתמא משמע אפי' בהכ"נ של כפרים וע"כ משום דלא אתבררי הבעלים ל"ה דינו כבית השותפים ועפירש"י שם וצ"ע) וא"כ מ"פ הגמ' במגילה שם דיאסר משום ריבית ודחיק לשנויי דר"מ אמרה בשיטת ר"י דאמר צ"א בריבית מותר הרי שפיר הו"מ לאוקמי כרבנן אפס דכיון דאין הבעלים מבוררין לא קרינן בי' את כספך לא תתן לו בנשך וע"כ משום דאף דאין הבעלים מבוררין בכ"ז כיון שמתמנים טובים שעל פיהם יתנהגו עניני הביהכ"נ שייך בזה איסור ריבית ויהי' נשמע מזה דגם ריבית דרבנן אסור בכה"ג דהרי מבואר בפוסקים דאפי' למ"ד צ"א בריבית אסור אינו רק מדרבנן כיון דבשעת נתינת המעות ל"ה ברור שיהי' ריבית אינו רק א"ר ואפ"ה פריך היכי דיירי וע"כ דגם א"ר אסור בכה"ג ומכ"ש בכנ"ד בהשפארקאססע שבני החבורה כולם בספר נכתבים וכ"א יש לו כתב מהפעראיין על חלקו בודאי חשיב בעלים ידועים ומפורש יוצא ד"ז מש"ס ב"ק צ"ג.

ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדא רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה ר"י א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא ואכתי קשה דהרי אין לו בעלים ידועים ולא מיקרי רעהו דיהי' עליו דין שומרים וע"כ דבכזה רעהו מיקרי וחשיב בעלים מבוררין.

ומכ"ש דנראה בהקדש עניים שלא בא עדיין ליד גבאי אף דא"י לחזור בו משום בפיך זו צדקה אבל עכ"פ עדיין לא זכו בי' העניים דאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים וממון דידי' מיקרי והוי איהו הבעלים ואסור להלוותן בריבית וכ"כ במלמ"ל פ"ד מה' מלוה הי"ד ד"ה כ' הרשב"א ובמח"א ה' ריבית סי' ז' הוסיף עוד דאפי' אם מסרם לאחר לחלקם לעניים נהי דלא מצי למיהדר בי' אבל הא ודאי אי אתשיל על נדרו אין כאן זכיי' לעניים וכיון דמצי לאתשולי עלי' ממון דידי' הוא כדא' בפסחים מ"ו: בחלת חמץ דעובר בב"י מטעם אי בעי מיתשל עלי' ממון דידי' הוא ע"ש ויש לחזק ד"ז מהא דא' בנדרים פ"ד: כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכיון דכתיב בי' נתינה התורה אחשבי' בזה לבעלים ער"ן שם: ודרך אגב ראיתי במ"ל שם שמביא דברי המהרי"ט חיו"ד סי' מ"ה שכ' במעות שהוקדשו ע"מ שיהא הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו מהם צדקה אליבא דכ"ע מותר להלוותן בריבית משום דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרי כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא אחר שיבואו לעולם כו' ע"ש והנה בספר אור זרוע סוף ה' צדקה ראיתי שכ' בענין מאי דקיי"ל פ"ד דשקלים ומייתי לה בכתובות ק"ו: דאין משתמשין לא בשל הקדש ולא בשל עניים דהוא דוקא בצדקה העומדת לחלק משום דילמא מצטריך לי' זוזא ולית לי' אבל צדקה שאינה עומדת ליחלק כגון שנתנה שהקרן יהי' קיים לעולם והפירות יתחלקו לצדקה ההוא קרן משתכרין בו ומלוין אותו בריבית קצוצה דהואיל ואינו עומד ליחלק יש לו דין הקדש ואין ריבית להקדש והקשה שם ע"ז מש"ס ערכין כ"ב דאר"י א"ר אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן ופרכינן מהא דתנן שום היתומים ל' יום במאי עסקינן אילימא בבע"ח עכו"ם עכו"ם מי ציית אלא פשיטא בבע"ח ישראל ואי דקאכיל ריבית מי שבקינן לי' ומוקמי' בבע"ח עכו"ם שקיבל עליו לדון בדיני ישראל א"ה ריבית נמי לא לישקול שקיבל עליו לזה ולא קיבל עליו לזה והשתא אמאי מוקמי בשינויא דחיקא לוקמי כגון שאבי היתומים לוה מעות הצדקה שנתנה שיהא הקרן קיים ואשכחן שפיר שתהא ריבית אוכלת בהן בנכסי יתומים בבע"ח ישראל ועשעה"מ פ"ה מה' מלוה מ"ש בזה.

אמנם לפענד"נ לתרץ דהנה בערכין שם קאר"פ טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ופריך מהך דשום היתומים ומשני בבע"ח עכו"ם שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי קביל עליו לינטר להו עד דגדלי ומשני שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו וא"כ לפי"ז אליבא דר"פ בלא"ה אנו מוכרחין לאוקמי בבע"ח עכו"ם דאי בבע"ח ישראל הדר קשיא לינטר להו עד דגדלי אמנם אפי' לר"ה ברי' דר"י דלדידי' הלא שפיר הו"מ לאוקמי בבע"ח ישראל וכשחייב מודה דאז נזקקין לנכסי יתומים לדידי' וא"צ להמתין עד שיגדלו אולם הרי הך דשום היתומים ע"כ בדתבע להו מיירי דאז מנחתי בי"ד לשום וכמ"ש בתוס' שם ד"ה תנן ע"ש וע"כ דמיירי בשהגיע זמן הפירעון דאילו תוך זמנו הרי א"י לתבוע אפי' במת הלוה כמבואר בח"מ סי' ע"ג ס"ב ובש"ך שם סק"ו כ' דאפי' יורשיו אינם אמודים בנכסים כמוהו א"י לתבוע ע"ש וא"כ פסק כח החיוב דריבית אצל היתומים בתשלום הזמן עט"ז יו"ד סי' קע"ז סק"ל ולולא החיוב של אביהם עבור מה שמונח אצלם מעות העניים אין אנו יכולין לחייבם כלום דהוי מבטל כיסו של חבירו והו"ל כהא דקיי"ל בח"מ סי' שמ"א ס"ג הניח להן אביהן פרה שאולה משמשין בה כל ימי שאלתה ואין חייבין באונסי' ופי' בסמ"ע שם שהרי לא קבלו כלום על נפשם אם לא שידוע שנהנים מהמעות ע"י מה שמונח אצלם ומשתכרים בו והוי כהא דקיי"ל שם בהניח להם אביהם פרה שאולה דחייבין בגנו"א כיון שנהנים ממנה הו"ל כש"ש או כשוכר אמנם אי הוי כן הרי אין הבי"ד צריך להזדקק למכור נכסיהם ולבר מן דין הרי החיוב של הריבית אחרי תשלום הזמן שנתחייב אביהם הרי מתחדש חיוב זה אצל היתומים בכל יום דומיא דמצינו בר"ן כתובות פ' מי שהי' נשוי גבי מזונות האשה דבכל יום איכא חיוב חדש וא"כ הרי איכא דיעות בש"ע ח"מ סי' רל"ה סט"ו דקטן שלוה פטור מלשלם אף לכשיגדל ע"ש וא"כ לא יצטרכו היתומים לשלם הריבית כשיגדלו וא"כ תיהדר פירכת הש"ס לדוכתה אי בבע"ח ישראל לינטר להו עד דגדלי וע"כ מוקמי בבע"ח עכו"ם שקיבל עליו לזה ולא קיבל עליו לזה: נחזור לנ"ד בענין השפארקאססע יש עוד מקום לצדד להתיר עפ"מ שמובא בס' לקט הקמח שסביב הש"ע יו"ד סי' קס"ח קס"ט היתר בענין כזה שהמלוה המעות הוא מהממונים מהקהלה שמלוה לצורכי הקהלה שגם עליו הוא מוטל דליכא בזה איסור ריבית כיון דהוי כמלוה לעצמו ואין כאן לוה ומלוה ולא נשוך ונושך דאסר לן קרא ומביא שסתר בתשו' דברי מי שבא לאסור הלואה זו שהמלוים הי' הנושכים והנישוכים מהלוים וסיים והבא לישאל מורין לו להתיר ע"ש (וצל"ע בט"ז סי' ק"ע סק"ג לענין שותף שלקח מעות מעכו"ם בריבית לצורך השותפות דהוי כמניח מכיסו סך זה לצורך שותפות ואסור ליטול ריבית מהשותפות וכ"ה ברדב"ז ח"א סי' רמ"ז ולכאורה הא הוי נשוך ונושך ודוחק לחלק דגם ללקה"ק לית' להיתר זה רק במעות של רבים ולא ביחיד) וא"כ ה"נ י"ל בנידן שלנו כיון דחוק הוקבע להם שאינם מלוים רק כשהלוה הוא מבני חבורתם או שחותם עמו תחת הוועכסעל אחד מאנשי החבורה א"כ הו"ל איהו המלוה והלוה הנשוך והנושך דליכא איסור ריבית בכה"ג כנ"ל.

איברא דיש לעיין בזה מהא דא' בב"מ נ"ב: ריבית דהקדש ה"ד כו' הב"ע כגון שקיבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו מג' כו' וא"כ הרי קיי"ל כל קרבנות הצבור באין מתרומת הלשכה ששקלי כל ישראל מעורבין בה וא"כ הוי המקבל לספק סלתות למנחות צבור נשוך ונושך ובכה"ג הרי להאמור אין איסור ריבית אפי' בשל הדיוט ויש ליישב זה עכ"פ בעל הלקה"ק הוא עמוד גדול לסמוך עליו: גם יש לצרף בזה ד' רש"י ז"ל שבש"ע יו"ד סי' ק"ס דריבית ע"י שליח שרי וי"ל דאף החולקים ואוסרים ריבית ע"י שליח יודו בכנ"ד שהרי בעלי המעות שמניחים איינלאגע בהבאנק יש לכ"א אנטהיילסשיין מהבאנק והעושים ההלואות הם מנהלי הבאנק המה הדירעקציאן והלוה מקבל המעות מהקאסירער.

ואם הלוה אינו משלם אח"כ לא יוכל שום אחד מהיחידים בעלי המעות שיש להם שפאראיינלאגען בהבאנק לתובעו כ"א הבאנק עורכת משפט נגדו הן בד"י והן בדא"ה. וגם ליתא בנ"ד טענת הט"ז נגד ד' רש"י ז"ל מכח דאין בזה דין שליחות משום דאין שלד"ע א"כ השליח נעשה לוה נגד המשלח ונותן לו ריבית ונגד הלוה הוא מלוה ומקבל ממנו ריבית ע"ש בנ"ד ליתא לכ"ז דלא רמיא על הדירעקטאר ולא על הקאסירער מהבאנק שום אחריות הגוף כ"א לחלק המעות הנמצא בהבאנק כפי החשבון עפ"י הפינקסאות לא זולת וכיון דהמלוה לא שיח ולא שיג לו עם הלוה בכה"ג כ"ע יודו דשרי ועיו"ד סי' קס"ט סי"ז ובתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' ס"ו: וליתר שאת יתלו בהקאנצלייא של השפארקאססע לוח שנכתב עליו באותיות גדולות שכל ההלואות שהם עושין עם ישראלים הם ע"צ היתר עיסקא עפ"י תיקון מורם ז"ל שבזה יפול החשש דזקיפת רווחא אקרנא דא' בב"מ ס"ח.

משום דילמא שכיב ונפיל שטרא קמי יתמי כמובן והרי מבואר בש"ך סי' קע"ז ס"ק מ"ט בשם הב"ח דאם התנהבע"פ בפני עדים חשיב כאלו מפורש העיסקא בהשטר ומוציאין ממנו בע"כ ואפי' בלא עדים ליכא איסורא עכ"פ כשנותן לו ע"ש וא"כ הלוח שתולה בהבאנק הי"ל כאלו הותנה כן דאדעתא דהכי נכנס הלוה בהלואה.

והרי גם במקום דאיכא חשש הנ"ל הא אינו רק איסור דרבנן עכ"פ כיון שנעשה בעיסקא אע"פ שהוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד הא אינו רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בודאי יש לסמוך אהנ"ל. ומה טוב הי' שיעשו ביניהם תקנה לחלק לעניים מהרווחים איזה סך בכל שנה כמו שעושים גם פה עירנו שאז יש ג"כ לצרף לסניף דעת כמה מרבוותא ז"ל דס"ל דלצורך מצוה שרי הלואת ריבית אפי' ריבית דאוריי': וראיתי בספר שו"ת בנין ציון סי' ס"ה שמפלפל שם בענין זה ומש"ש לענין אם יש למעט מאת כספך שותפים או עכ"פ שותף נכרי לענין ריבית ע' בכורות ט': לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים כו' ועפירש"י חולין קל"ה ד"ה למעוטי ובחי' הריטב"א סוכה ל"ה ובתשו' הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם ססי' ד' ובאמת לק"מ דהרי כ' במרדכי ספ"ק דע"ז דלא ממעטינן שותפות גוי מדכתיב לשון יחיד כ"א בדאיכא יתורא דקרא וכ"כ ביש"ש פ' ראשית הגז סי' ד' ע"ש ועי' בס' קהלת יעקב אות ח' סי' קל"ט ועב"ח א"ח סי' רמ"ו ומה דאתי עלה מכח ברירה אם יש שותפים נכרים בהבאנק לפענ"ד ל"ש ברירה רק באחין ושותפין לאחר שחלקו אבל לא קודם החלוקה ומאי דמצינו בנדרים מ"ה: בשותפין שנדרו הנאה זמ"ז ענין ברירה קודם חלוקה היינו בחצר שא"ב דין חלוקה שא"א להם להשתמש בב"א כ"א בזא"ז אז אמרינן דהוברר הדבר שבשעה שכ"א משתמש בשלו הוא משתמש אבל לא היכי שמשתמשין השותפין בב"א ועלח"מ פ"ז מנדרים ה"ב שכ' דמה"ט אסורין בבהכ"נ כיון דמשתמשין כולן כאחד ע"ש ובנ"ד הלא השימוש במעות של השותפות הוא לכולם בב"א ול"ש בזה ענין ברירה כלל.

הנלפענ"ד כתבתי וה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו הקדושה נפלאות דברי מורך דור"ש באהבה: ס' קטז בעזה"י יום ד' י"ח תמוז שנת תרמ"ה לפ"ק סטרי. הנני נוטה כנהר שלום לכבוד ש"ב ידידי הרב הגדול החריף המופלג בתורה וביראה שהיו"ח כש"מ מנחם מענדל ראבין נ"י אבד"ק באליגראד יצ"ו: מכתבו הגיעני היום והנני ממהר להשיבו על אתר כמבוקשו בנידן דאתא לקמי' ראובן הי' לו חזקת אורנדי בכפר שנים רבות ופתאום עבר רוח אחרת על האדון ונהפך לבו לשנוא אותו ולדחותו מהעסק ולא רצה מתחלה להשכירו לשום יהודי בעולם והחזיק העסק לעצמו ערך י"ד שנים וראובן הי' דר בכפר הלז בביתו ולא נח ולא שקט מעשות תחבולות ומועצות להשקיט לב האדון מזעפו עד שהטה את לבבו להשכירו שוב ליהודי ולפני איזה זמן בא שמעון לראובן וסיפר לו שהאדון שלח אחריו שישכור העסק ועמו בעצה ישאל כמה יתן בעדו והשיב לו ראובן שהוא שוה לכל היותר שלש מאות ר"כ כאשר יתן לו עוד מרעה לאיזה פרות סמוך להקרעטמא אבל יותר מזה אינו שוה בשום אופן ושמעון הלך לדרכו ושכר את העסק במחיר ד' מאות ר"כ לשנה.

ומלבד שהפסיד ראובן האורנדי עוד נשארה פרנסתו מקופחת בכמה ענינים שהכל מקבל שמעון לעצמו ונגשו לפני כ"ת למשפט וטוען שמעון שבהיתר עשה א'. אחחי שדרש עצתו ממנו כמה יתן בעד העסק והוא לא מיחה בו מלשוכרו מסתמא מחל לו.

ב' כיון שעבר זמן רב שלא החזיק האורנדי אבד חזקתו ג' יען שהאדון שפך חמתו עליו וגירשו מהסתפח בנחלתו אבד זכותו. ונפש כ"ת בשאלתו לחוות דעתו הקלושה איך לידייני' להאי דינא: הנה בדבר מה שטוען שמעון דמדלא מיחה בו לבל ישכור העסק מסתמא מחל לו אין בטענה זו ממש דלא מיבעיא אם נימא דחזקות הללו דינן כקרקע כמבואר במהרי"ק שורש קפ"ו ותשו' מהרמ"פ סי' ל"ט ובמהרי"ט ח"ב סי' ל' ועב"ש סי' צ' ס"ק נ"א ובש"ך ח"מ סי' רל"ה ס"ק נ"ב הרי מבואר בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ג דבקרקע אפי' דר בה לא מיקרי מחילה אלא אפי' להפוסקים דדינן כמטלטלי ערמ"א ח"מ סי' קע"ה סנ"ג ובש"ך ס"ק ס"א ובתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקל"ז ותשו' מ"ב סי' כ"ז ובט"ז אה"ע סי' ק'.

בכ"ז ל"א מדשתק ולא מיחה דמחל לו דהרי משנה שלימה שנינו בב"ק צ"ב. האומר לחבירו קרע כסותי שבר כדי ולא א"ל ע"מ לפטור חייב ואע"ג דמבואר בגמ' שם צ"ג.

דבדלא אתא לידי' בתורת שמירה אפי' כי לא א"ל ע"מ לפטור פטור זהו דוקא כשמצוה לו בפירוש שיקרע את כסותו וכמו שהסביר הדבר בקצוה"ח סי' רמ"ו דהטעם אינו משום דהי' כונתו שיהי' פטור אלא משום דלא חייבתו התורה למזיק כשעושה הנזק ברשות הניזק ובהסכמתו ורק באתא לידי' בתורת שמירה חייב דכיון שכבר נתחייב אין המעשה משתנה בחילוף הדברים ע"ש במה שמוכיח מד' האס"ז שם וע' נתה"מ שם.

אכן כשאינו מצוה לו בפירוש ורק דנימא מדשתק אחולי אחיל כ"ז שלא הסכים לו בפירוש תלינן דלהכי שתק משום שחושב בלבו ל"ל לצווח למחר אתבענו בדינא וישלם לי וחייב אפי' בלא אתא לידי' בתורת שמירה וראי' לזה חייב מדתנן קרע את כסותי שבר את כדי חייב ולכאורה מאי ראי' היא זו הרי התם מיירי באתא לידי' בתורה שמירה ולכך חייב וע"כ דהכי מייתי מדחזינן דבאתא לידי' בתורת שמירה אפי' צוהו בפירוש לקוע חייב א"כ בלא צוהו מיחייב עכ"פ אפי' בלא אתא לידי' בתורת שמירה ובהניח גחלת על בגדו ל"א מדהי"ל לסלקה ולא סילקה מחל לו דסבר אתבעינא לי' בדינא ויפרע לי כפירש"י שם וא"כ ה"ה בנ"ד ל"א מדלא מיחה שמחל לו דסבר אתבעינא לי' בדינא וישיב לי חזקתי.

ואיפשר ג"כ לתלות סיבת השתיקה מפאת רתיחתו עליו שרוצה ליכנס בגבולו כדמצינו בקידושין מ"ה: האי דאשתיק מירתח רתח. ומה שאמר לו כמה העסק שוה הלא איפשר שכונתו הי' כדי להעמידו על דמים הראויין מפני שידע שגם אם יתפייס האדון אליו להשכיר לו את העסק יעלה אותו עליו בדמים ולכך הגיד לו שיווי העסק כדי להעמידו על דמים הראויין דומיא דמצינו בב"מ ק"ח.

בשא"ל הלוקח לבעל המיצר איזיל איזבון וא"ל זיל זבון הלכתא צריך למיקני מיני' ופירש"י דאי לא קנה מיני' מצי א"ל משטה הייתי בך כדי להעמידו על דמים הראויין שאם באתי אצל הבעלים הי' מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד אע"ג דבגוף דין החזקה ל"ד לבעל המיצר דבנ"ד אם באמת הי' נותן לו רשות בפירוש לשכור העסק הי' מהני דשאני בבעל המיצר דצריך למיקני מיני' מטעם שכתב הנימוק"י שם דחשבינן לי' לבעל המיצר כאלו יש לו קצת קנין בגופה של קרקע משא"כ בהני חזקות הרי להפוסקים הנ"ל אין להם רק דין מטלטלי אמנם הלא בנ"ד לא נתן לו רשות בפירוש לשכור העסק ובודאי ל"מ: ובדבר מה שטוען שכיון שלא החזיק ראובן בהעסק כל הני שני אבד חזקתו הן אמת שמבואר בהתקנה שבעבור משך עשר שנים ולא תבע אבד חזקתו אמנם לכאורה יל"ע אם מדין יאוש קאתינן עלה א"כ לפי"ד הפוסקים שהבאנו למעלה דחזקות אלו דין קרקע יש להן הלא קיי"ל בח"מ סי' שע"א דאין יאוש מועיל בקרקע והיל"ל דל"מ מה"ט מה ששתק זמן רב והכי אשכחן בכתובות ק"ד.

בע"ח גובה שלא בהזכרה ופירש"י אם שתק כ"ה שנים ולא מיחה על חובו לא הפסיד בכך וע"כ הטעם הוא ג"כ דמשום דיאוש ל"מ בחוב כמו שהעלו הפוסקים בח"מ סי' קס"ג דלא כמהרי"ק עשו"ת ח"צ סי' קמ"ד וענתה"מ שם לכך ל"א מדשתק הפסיד והה"נ לכאורה היל"ל ג"כ בנ"ד דלא תועיל השתיקה מה שלא תבע חזקתו כיון דאין יאוש מועיל לקרקעות אכן באמת לק"מ דמעיקרא כך תיקנו מתקני התקנה שיועיל יאוש בזה שאם יעברו עשר שנים ולא ישוב לחזקתו יאבד זכותו וי"ל עוד בהבנת הענין עפמ"ש הפוסקים בטעמא דמילתא דבקרקע ל"מ יאוש עפ"ד הרמב"ן במלחמות פ' אלו מציאות שכ' דל"מ יאוש בדבר שהוא ברשותו וכ"כ בנימוק"י שם גבי ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא כו' ע"ש ומש"ה קרקע דיכול להקדישה דקרקע אינה נגזלת וחשיבא ברשותו ל"מ בה יאוש ענתה"מ סי' שס"ג סק"א ולפי"ז י"ל דבחזקות אלו כיון שבאמת מצד הדין אין קנין והקדש נתפס בהם מצד דהוא רבר שאב"מ שאינו רק זכות שאין אחר יכול לשוכרו וכמ"ש בשו"ת רש"ל סי' ל"ו ועט"ז א"ח סי' ת"נ גבי שכירות הריחיים ובמק"ח שם ובס' בית מאיר בקונטרס צה"ב סי' ז' וע"כ דאין מועיל בהו קנין אלא מטעם מנהג המדינה ובתשו' רמ"ע סי' ס"ז ביאר יותר דנהגו לחשבם לענין זה כקרקע ועי' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קי"ג ובמ"ל פכ"ג מה' אישות עכ"פ כיון דל"ש בזה לומר שעומד ברשותו לכך שפיר מהני יאוש ועוד אפשר לומר עפמ"ש בתוס' סוכה ד"ל: בשם הירושלמי דבנשתקע שם הבעלים מועיל יאוש גם בקרקע ואיפשר פשר דמדת חכמים מתקני התקנה כך הי' דבעשר שנים משתקע שם הבעלים לענין זה ומועיל יאוש אף שהוא כקרקע.

אמנם כל זה הוא רק כששתק ולא השתדל א"ע לשוב לחזקתו אבל אי חזינן שהוא מרדף אבתרה לשוב אלי' אף שלמראה עינינו כבד הדבר שיעלה בידו שהאדון יושיבו על כנו כבנ"ד עכ"ז הלא עכ"פ חזינן דאינו מתייאש הימנה ולא עדיף זה מהא דא' בב"מ כ"ב. בשטף נהר קוריו דבשיכולין להציל ע"י הדחק וראינו הבעלים מרדפים אחריהם אמרינן דמסתמא לא אייאש וא"כ בכה"ג בודאי לא איבד את זכותו.

והרי גם לענין חזקת ישוב שבעקירת דירתו ג"ש אבד חזקתו כ' ברמ"א סוס"י קנ"ו דאם גילה שדעתו לחזור לא אבד חזקתו ולהי"א אפי' בסתם לא אבד חזקתו ומכ"ש בחזקת אורנדי ועמג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ט: והנה מה שמבואר בהתקנה בכשגירש אותו האדון וא"א לו לשוב אלי' עוד אבד חזקתו יפה כתב מעלתו שזה אינו רק כשגירשו מפאת שלא שילם לו הראטע כחק המוטל עליו ולא כשהלך מאתו מחמת איזה סיבה אחרת ומבואר הכי בתשו' הב"ח ומהר"ם אלשיך ז"ל וכי"ב מצינו בתוס' גיטין נ"ח גבי הא דא' התם גידל בר רעילאי קביל ארעא בטסקא מבני באגי אקדים ויהיב זוזי דתלת שנין לסוף אתו מרוותא קמאי א"ל שתא קמייתא דיהבת אכלת השתא אנן יהבינן אנן אכלינן כו' והקשו התוס' מב"ב נ"ד.

גבי בני דורא דרעוותא דבני באגי דמטמרי הוו ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא והפסידו הקרקע לגמרי ותי' דהתם הי' נשמטין מלפרוע המס אבל כאן שהבעלים הלכו להם מסיבה אחרתלכך נשארו בחזקתן וכי הדרי אהדר' ארעא למרא ע"ש. וע"כ נלפענ"ד שבנ"ד המחזיק הראשון לא אבד חזקתו.

והן אמת שמבואר בשו"ת מהר"ם סי' ס"ב דאם לפי הראות א"א להמחזיק הראשון לשכור מהאדון האורנדי כבראשנה כל המציל לשוכרה לעצמו הציל והוא שלו אמנם יען שלפי דברי מכתבו חיי ראובן וביתו תלואים למו מנגד הפרנסה הזאת ויש בזה משום עני המהפך בחררה כו' אחרי שראובן השתדל בזה ויגע בעמל רב כל הני שני להפק רצון מהאדון להשכיר האורנדי ליהודי ומבואר בפוסקים דבכה"ג דטרח וסמיך עלי' דמי להך דקא' בגמ' שאני דגים דיהבי סיירא ואפי' בדיעבד מוציאין מידו עתשו' מ"ב סי' כ"ז ותשו' רש"ל סי' ל"ו.

כי על כן מהנכון שיראה כ"ת לפשר ביניהם שישלם שמעון לראובן סך מה עבור חזקתו להפיס דעתו. ולאשר לבי כחלילים יהמה מאין הפוגות ועיני עוללה לנפשי מהאסון הנורא אשר קרני בעוה"ר ביום י"א לחודש זה יום ענן וערפל יום צרה וצוקה.

כי עלה המות בחלונינו ולקח מאתנו מחמד עינינו הוא חתני הגאון המפורסם הזכרן הנפלא מוה' שמעון זצללה"ה. על ההוא שופרא דבלי בעפרא קא בכינא.

יומם גם לילה אשא עליו נהי וקינה. סגר עלי המדבר ולא אוכל לכלכל דברים כמשפט ואת כ"ת הסליחה.

ה' הטוב ינחמני מעצבוני ויגוני ועד מהרה ישלח דברו וירפא שברון לבי ויחזקני ויאמצני לתורתו ועבודתו ית"ש דברי ש"ב ידידו דור"ש באהבה מצפה לישועה ולנחמה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה