אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' פא

סי' פ

לק' בראדי בעזה"י יום ה' דר"ח אייר תרמ"ב לפ"ק סטריא. ברכות שמים מעל יחולו על ראש כבוד מח' האברך החריף ושנון זית רענן.

נבון דבר.

כש"מ אברהם לעווין נ"י נכד הרה"ג מהרי"א נ"י ראבד"ק הנ"ל יצ"ו. מכתבך הגיעני ולרגל הטרדות העמוסות עלי לעיפה לא אוכל לבא בארוכה ואך למען הפק רצונך ולמלאות בקשתך אשיב לך בקיצור נמרץ: ע"ד אשר נשאלת בש"ץ שהי' עובר לפני התיבה ונפסקה אחת מציציות טליתו בין גאולה לתפלה אם צריך להסיר טליתו מעליו או לא: הנה בש"ע א"ח סי' י"ג ס"ג בהג"ה כתב וה"ה אם נפסק א' מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות ודוקא בשבת דאסור לעשות ציצית אבל בחול כה"ג אסור והובא במג"א שם שכתב בב"י בשם המרדכי דאע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ואיסור דאוריית' לא דחינין מפני כבוד הבריות מ"מ שרי בשבת דל"א תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שבשבת א"י להטיל בו ציצית א"ע ופשוט דעכ"פ איסורא דרבנן איכא ולכך לא שרי אלא מפני כבוד הבריות אבל בחול ודאי עובר כל שעה בעשה דהטל בו ציצית כשלובשו ותדע דאטו במזוזה ומעקה אסור ליכנס לבית שא"ב מזוזה אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא עכ"ל א"כ נראה מזה דבחול מחויב לפושטו.

אמנםי"ל דהרי באמת הקשה המג"א שם דאמאי לא יהי' מותר גם בחול הרי אמרינן בברכות כ' ע"א דגם איסור דאורייתא שהוא בשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות וא"כ לפי"ד התוס' ביבמות צ' ע"ב דכשלובש סדין בלא ציצית מיקרי שוא"ת וא"כ שפיר נדחה מפני כבוד הבריות ותי' לפי"ד התוס' שבועות ל' ע"ב דהא דנדחה איסור דאוריית' בשוא"ת מפני כ"ה אינו רק היכי שהוא גנאי גדול א"כ לישב בלא טלית הוי גנאי קטן ע"ש וא"כ בש"ץ שעומד לפני התיבה נראה דהוי גנאי גדול דנהי דמשמע מדברי המג"א שם דרק הפשטת ט"ק ברה"ר הוי גנאי גדול ע"ש מ"מ בכה"ג בש"ץ שהוא עומד ומתפלל לפני התיבה בודאי הוי לגבי' גנאי גדול כשיסיר הטלית מעליו וא"כ א"צ לפושטו.

והנה חזינא לש"ב הגאון בעל ישיע"ק סי' י"ג שם שתמה ע"ד המרדכי הנ"ל שכתב דל"א תורה לא תלבש בגד בלא ציצית כו' מדברי הש"ס מנחות ל"ז ע"ב בהא דפליגי ר' ישמעאל ורבנן אי ד' ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה א' הן אי אינן מעכבין וקא' הש"ס מאי בינייהו ואמרינן לענין בעלת חמש או לענין לצאת בו לרה"ר ואמאי ל"ק בפשיטות אם אין לו רק בגד שא"א להטיל בו יותר מא' אם יש מצוה בלבישתו דאי נימא דכ"א חשובה מצוה א"כ אף שאין לו יותר מצוה להטיל בו א' עכ"פ ואי נימא שמעכבין אין מצוה להטיל בה א' וכתב שהוא תימה גדולה ומכח זה הוכיח כד' מהר"ש טרויש במרדכי שם דס"ל דאסור ללבוש בגד ד"כ בלא ציצית א"כ נהי דר"י ס"ל דד' מצות הן וא"מ זא"ז אבל פשיטא דאסור ללבוש הבגד עד שיטיל בה כל הד' א"כ שפיר קא' מאי בינייהו כיון דב"כ וב"כ אסור בלבישה ואם אינו לובש הטלית אינו מחויב כלל בציצית וא"כ אין נ"מ ע"ש ולפענ"ד אין בזה קושיא על המרדכי שכ' שם כן בשם ר"י והוא מובן עם דברי ר"י שבתוס' יבמות צ' הכ"ל שהקשו שם סדין בציצית היכי הוי שוא"ת דכי מיכסי בטלית דבת חיובא הוא ואין בו ציצית הרי עובר בידים ותי' דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ולאחר שנתעטף דמתחייב שוא"ת הוא.

והנה בשו"ת שאגת ארי' ה' ציצית סי' ל"ב תמה ע"ד התוס' דמה בכך דחיובא דציצית הוי אחר העיטוף הרי כיון דתחלת העיטוף הי' ע"י מעשה אף שהי' המעשה בהיתר גם השהי' חשוב מעשה כדא' בנזיר י"ז בנזיר שנכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עלי' את המעזיבה דאם שהא שם חייב אף שהשהיי' א"ב מעשה מ"מ כיון שתחלת הכניסה הי' ע"י מעשה אף שהי' בהיתר מיחשב גם השהי' כמעשה ע"ש [וע' בתוס' שבועות י"ז ע"א ד"ה א"צ שהי' למלקות וע' מ"ל פ"ג מביאת מקדש שהאריך בענין זה] אמנם באמת הדבר נכון דהרי בריטב"א מכות כ"א ע"ב ובכ"מ פ"י מה' כלאים כ' לענין הא דתנן הי' לבוש כלאים וא"ל אל תלבש אל תלבש חייב עכאו"א ואר"א בגמ' לא פושט ולובש ממש אלא אפי' שהא כדי לפשוט וללבוש נמי חייב והקשו הא א"ב מעשה ואמאי לוקה ותי' דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט חשבינין לי' כעושה מעשה ולובשו עתה מחדש כיון שתחלתו הי' ע"י מעשה ע"ש ולפי"ז זהו שייך דוקא בכלאים שאם הי' לובשו עתה מחדש יעבור על האיסור במעשה חשבינן לי' גם עתה כעושה מעשה ושע"כ ניחא נמי הא דא' רב בברכות שם המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק אף דהוא כבר מלובש בכלאים ואין כאן קום ועשה ושוא"ת הא נדחה מפני כ"ה מ"מ כיון דאם הי' לובש עתה הי' עושה מעשה באיסור חשבינן גם כל משך זמן הלבישה כאלו לובשו מחדש והוי קו"ע אבל גבי ציצית הרי ליכא לאשכוחי כלל שיעבור ע"י מעשה כיון דלעולם בתחלת הלבישה לא רמיא עליו עדיין חובת מצות ציצית רק אחר שנתעטף וא"כ אף שנימא דע"י ששוהא עליו בגד בת ד' כנפות בלא ציצית הוי כלובשו מחדש בכ"ז הרי גם אם יחזור וילבשנו אינו חייב בציצית בשעה שעושה מעשה העיטוף ורק אחר שנתעטף בא החיוב א"כ הא לית בי' מעשה ותדע לך דבכה"ג דלא משכחת לעולם ע"י מעשה ל"ח קו"ע אף שיכול לסלק האיסור דאל"כ איך חשיב נותר ונשבע שאוכל ולא אכל א"ב מעשה הרי בידו להסיר האיסור ע"י שיאכלנו א"ו בכה"ג ל"ח י"ב מעשה כיון דאף אם נחשבנו כעובר מחדש אכתי אין בו מעשה ולזה כיון ג"כ הר"י שבמרדכי הנ"ל דל"א תורה ל"ת בגד ד"כ בלא ציצית ואין החיוב רק אחר העיטוף לזה הוי שוא"ת וא"כ לפי"ז ל"ה מצי הש"ס למימר נ"מ לענין ללבוש בגד בת ד' ע"י שיטיל ציצית בא' דהרי אף דאין מעכבין זא"ז מ"מ אחר העיטוף הא שפיר חל עליו האיסור דלבישת בגד ד"כ בלא ציצית ורמיא עליו להטיל ציצית בכל הד"כ ושפיר אסור לו ללובשו מפני שגורם לעצמו ביטול מצות ציצית אחר העיטוף: ומה שכתב מעלתך דבנ"ד כיון דאסור לו לעשות ציצית בשעה זו משום הפסק בין גאולה לתפלה הוי כהסברא שכתב המרדכי שהובא במג"א הנ"ל גבי שבת כיון דא"י לעשות אז ציצית הוי כאין זמנו אז ופטור מציצית והה"נ כשא"י לעשות משום סמיכות גל"ת הוי כאלו אין זמנו אז.

אין דמיונך עולה יפה דבשבת אסור עשיית ציצית לכל אדם ושפיר שייך לומר דאין זמנו אז משא"כ באדם שעומד בין גאולה לתפלה נהי דלדידי' אסור להפסיק עכ"פ הוי זמן עשיית ציצית לשאר בנ"א דומה לזה מצינו בר"ה כ"ח ע"א הכי השתא התם לילה לאו זמן חיובא הוא כלל הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור ע"ש וע' בתוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה טלית שאולה חילוק כי"ב והנה ראיתי במכתבך שהעירות ע"ד המרדכי הנ"ל דאמאי אמרינן כיון שאין יכול לעשות ציצית בשבת ל"ה זמנו אז הרי באמת אפשר לקשור הציצית בשבת ע"מ להתיר למ"ש דבכה"ג ליכא איסור דאוריית' ואי דאכתי אסור מדרבנן וכמו שתי' באמת הפמ"ג בסי' שי"ז הרי עכ"ז כיון דמדאוריי' יכול לקשור בכה"ג למה נימא דל"ה זמן ציצית אז.

הנה מלבד שמבואר בתוס' שבת ד' ע"א לענין הא דבעי שם הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה או לא והקשו התוס' הא לא ישמע לנו אם נאסור לו כיון שיתחייב סקילה ותי' דכיון שמניח מלרדות ע"י איסור דרבנן לא מיחייב סקילה דאניס היא בתקנ"ח דומיא דא' ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' למיעבד פסח ע"ש והה"נ כיון דרבנן אסרי לי' לקשור בשבת הוי אנוס בתקנ"ח ופטור ממ"ע דציצית מדאוריית' וז"פ וע"ד פלפול קצת י"ל דהנה דברי המרדכי בנויים ע"ד ש"ס מנחות ל"ז ע"ב רבינא הוי קאזיל אבתרי' דמר בר ר"א בשבתא דריגלא איפסק קרא דחוטי' ול"א לי' ולא מידי כו' ולא"ד שם א"ל והשיב לו מאי דעתיך למשדיי' והאמר מר גדול כה"ב שדוחה את ל"ת שבתורה ופריך והא תרגומה רב בר שבא קמי' דר"כ בלאו דלא תסור ומשני ה"נ כרמלית דרבנן היא והקשה המרדכי הא הי"ל להודיעו כדי להצילו מביטול מ"ע דציצית והנה הה"מ בפי"ט מה' שבת הלכה כ' כתב דההוא עובדא מיירי שנפסק חוט א' מן הציצית ע"ש והנה נודע דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ציצית דחוטי ציצית אין להם מנין מה"ת ע"ש וא"כ לפי"ז שפיר כ' המרדכי ע"ד ממ"נ דאי אזלת בתר דאוריית' הא ליכא ביטול מצות ציצית כיון שגם אם נפסק חוט א' כשר מה"ת ואי אזלת בתר דרבנן הרי מדרבנן אסור קושר ע"מ להתיר וא"כ ל"ה זמן ציצית היום ולא הי' צריך להודיעו.

ולענין דינא נראה ברור שאין הש"צ צריך להסיר הטלית מעליו מפני כ"ה שלגבי ש"ץ שעומד לפני התיבה הוי גנאי גדול בפרט די"ל לפ מ"ש המג"א בסי' ס"ו ס"ק י"ג דהנחת הטלית גופה הוי הפסק וה"ה הסרת הטלית וא"כ כשיסירו יהי' ג"כ איסורא דהפסק בין גל"ת ובודאי א"צ להסירו זהו מה שנלפענ"ד בזה: ובדבר אשר הקשית בש"ס ערכין כ"ג ע"א במתניתין המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר א"צ כו' ושם בגמ' מאי קמיפלגי ר"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש כו' א"ד בבריא כ"ע ל"פ דאדם עושה קנוניא על ההקדש כו' אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי והתניא המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה רא"א כשהוא מגרשה ידור הנאה רי"א א"צ ואראב"ש הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שבש"א הקדש טעות הקדש ובה"א הקדש טעות אינו הקדש.

והקשית דאמאי לר"י א"צ משום דס"ל דיש שאלה בהקדש ובודאי א"ע קנוניא דאי משום קנוניא הוי עביד הוי מיתשל על נדרי' ול"ב לגרש הרי לפי שי' רב האי הובא בש"ע ח"מ סי' ק"ד דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר המאוחרת א"כ דילמא איכא על הבעל מלוה ע"פ בעדים שהיא מוקדמת לכתובתה וליכא לאשתלומי מהנכסים כ"א א' מהן וא"כ כ"ז שהוא הקדש הא הבע"ח של המלוה ע"פ לא יוכל לגבות דהא הקדש דינו כמכר ומלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי ולא תגבה רק האשה את כתובתה משא"כ אם ישאל על ההקדש הא יהי' הבע"ח של המלוה ע"פ קודם להכתובה עכ"ק: הנה נלפענ"ד בישוב קושיא זו עד"ז דהנה שם בערכין ע"ב אי' במשנה המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו הקדיש תשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו כו' ושם בגמ' ל"ל למימר הפודה פודה משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובתוס' שם ד"ה מוסיף עוד דינר כו' פירש"י בע"ח יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו משמע לפירושו שהבע"ח עצמו פודה ואין לשון המשנה משמע כן דקתני ע"מ ליתן כו' לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף להלות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן לאשה כתובתה ולבע"ח את חובו.

ונלפענ"ד להחזיק פירוש זה דהבעל הוא הפודה דהנה לכאורה הקשיתי הלא כשתבא האשה לגבות מן ההקדש כתובתה ע"כ אינה גובה אלא בשבועה כדין בא ליפרע מנכסים משועבדים וכדא' בשבועות מ"ב ע"ב מה לי משועבד להדיוט מה לי משועבד לגבוה וא"כ הא באמת פריך הש"ס בב"מ ו' נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני אביי שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא וקא' טעמא דממונא איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה וא"כ התינח בהדיוט משא"כ הכא בהקדש תיהדר קושיא לדוכתה נימא מיגו דחשודה אממונא חשודה אשבועתא ול"ש לשנויי שמא סמ"י יש לה עליו דא"כ גם מס' שבועה לא תפרוש כמו דלא פרשה מס' ממונא ואי דממונא אי' בחזרה ז"א דהא בהקדש איכא איסור מעילה וע' בתוס' גיטין ל"ח ע"ב דגם במחובר לקרקע אע"ג דאין מעילה איסורא איכא וכ"כ בתשו' הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' רכ"א וע' פסחים נ"ו ע"ב לענין גידולי הקדש] וזה ליתא בחזרה אכן באמת לק"מ דהא כיון דע"כ מוסיף עוד דינר ופודה א"כ הא קיי"ל הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל וממילא ליכא איסור מעילה וא"כ לפי"ז הא כ' התוס' במנחות ע"א ע"ב דרק בבעלים מהני חילול שו"מ על שו"פ ולא באחר ע"ש וא"כ ע"כ ה"נ הבעל פודה הנכסים דאז לא יהי' איסור מעילה מטעם הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל משא"כ אי הי' הבע"ח פודה הדרק"ל דהא ל"מ השבועה מטעם מיגו דחשיד כו' וכנ"ל וא"כ כיון דע"כ הבעל בעצמו יפדה הנכסים א"כ אי הי' עליו מלוהע"פ מוקדמת הא חזר השעבוד של הבעל מלוה ע"פ למקומו כיון דאז יהי' בנ"ח ויהי' הוא מוקדם ויגבה שפיר דהא כ' הרמב"ם פ"ז מערכין ה' י"ד המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בע"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבע"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודם עומד על קרקע זו עכ"ל א"כ חזינן מדברי הרמב"ם האלה דהשעבוד מתלי תלוי וקאי שאם ההקדש מוכר השדה לאחר חוזר השעבוד למקומו וא"כ הבע"ח של המלוה ע"פ שפיר יש לו דין מוקדם כשפודה הבעל הנכסים כיון דל"ה דאקני משום שהשעבוד שלו קודם ההקדש חוזר ושפיר יש לו דין קדימה וא"כ אי איתא שיש עליו עוד מלוה ע"כ מוקדמת לא הועיל כלום בהגירושין דבין כך וב"כ יגבה הבע"ח של המלוה ע"כ ואי דהבעל יפדה הנכסים מיד ההקדש ויזכה תיכף עבור האשה בכתובתה ז"א דהא קיי"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ומיושב שפיר קושייתך (אפס הא קשיא לכאורה דא"כ אמאי לר"א כשמגרשה ידור הנאה הרי לר"א הדרא קושייתנו הנ"ל האיך תוכל האשה לגבות כתובתה מן ההקדש בשבועה נימא מיגו דחשיד אממונא כו' ובהקדש ליתא בחזרה משום מעילה כנ"ל ואי משום דמוסיף עוד דינר והוי הקדש שו"מ שחללו על שו"פ כנ"ל הלא לפי"מ שכתב הט"א במגילה הובא בדברינו לעיל סי' פ' דרק היכי דיכול לישאל מהני חילול הקדש שו"מ על שו"פ וא"כ הא ר"א ס"ל הקדש טעות הוי הקדש ול"מ שאלה בהקדש וא"כ ממילא ל"מ ג"כ חילול והדרק"ל נימא מיגו דחשודה אממונא כו' אולם הא כבר הוכחנו שם במישור שלא כד' הט"א הנ"ל מדוכתי סגיאין בש"ס):

עוד אפשר ליישב קושייתך בפשיטות עפי"מ דקא' בגמ' שם ע"ב מתניתין דלא כרשב"ג דתניא רשבג"א אם הי' חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה וכתבו בתוס' ד"ה ואם לאו וז"ל פירש"י ואם לאו דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפי' אלא המנויי' הימני' הלכך לא גבי מהקדש ל"א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר עכ"ל אבל בתוספתא דמכילתין משמע כלישנא בתרא דתני בהדיא ואם לאו אין הקדישו כלום עכ"ל וא"כ לפי"ז שוב א"א למיחש דילמא עושה קנוניא על ההקדש ואי דיכול למיתשל דילמא יש עליו מלוה ע"פ מוקדמת לכתובתה וליכא לאשתלומי שניהם ויגבה הבעל מע"פ שהוא מוקדם כשי' רב האי ז"א דהא במשנתינו קתני נמי ארשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה א"כ ע"כ קאי המשנה אליבא דרשב"ג והא איהו ס"ל דאם חובו יותר מהקדישו אין ההקדש כלום א"כ אי איתא שיש עליו מלוה ע"פ א"כ גם השעבוד של הבעל מלוה ע"פ עומד על הנכסים האלו דהא רב האי ע"כ ס"ל דשעבודא דאוריי' כמ"ש בסמ"ע וש"ך שם וא"כ הוי חובו יותר מהקדש ול"מ כלל ההקדש לרשב"ג (ודוחק לומר דרשב"ג ל"ק הכי רק כשההקדש הי' אחר הגירושין שכבר הי' חל עליו חיוב פרעון הכתובה דמסתימת לשון הש"ס שם לא משמע הכי) וא"כ הויין הנכסים בנ"ח ובכל ענין יגבה הבעל מלוה ע"פ שהוא מוקדם וליכא קנוניא כנ"ל וא"ש:

ומה שהקשית אמאי אר"א כשמגרשה ידור הנאה ממנה כדי שלא יוכל להחזירה הרי באמת הקשה בירושלמי הובא בתוס' גיטין צ' ע"א לב"ש דס"ל דאסור לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ל"ל קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק לי' דאסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור בב' לאוין וא"כ הא בתוס' סוטה ג' ע"א הובא בשם הירושלמי דר"א ס"ל כב"ש דלא יגרש אא"כ מצא ע"ד א"כ בלא"ה יהי' אסור להחזירה משום מחזיר סוטתו ול"ל להדירה הנה דע לך בני ונקוט ההיא כללא בידך דגם לב"ש איכא כמה גווני דמותר לגרש אפי' בלי ערות דבר כגון שמגרשה מרצונה כמ"ש הר"ן פ' המגרש והאגודה הובאו בהגהת רמ"א אה"ע סי' קי"ט ס"ג גם המהרשד"ם בתשו' חאה"ע סי' ס' הובא במ"ל פ"י מגירושין כתב דרק בנשואה ס"ל לב"ש דלא יגרש בלי ערות דבר אבל בארוסה לכ"ע מותר לגרשה אפי' מצא אחרת נאה הימנה וכן איכא לאשכיחי ברואה ג"פ מחמת תשמיש דהדין הוא דתתגרש ואח"כ כשבדקה בשפופרת ולא נמצא על ראש המוך שוב הותרה אף לבעלה הראשון להרבה פוסקים בש"ע יו"ד סי' קפ"ז וכן יוכל לעשות ערמה שיטעון פ"פ מצאתי ור"א ס"ל בכתובות ט' דנאמן לאסורה עליו אבל לא להפסידה כתובתה ע"ש פירש"י ויגרש אותה ותגבה כתובתה מן ההקדש ואח"כ יוציא המפה שיש בה דם ואגמ"ל שהיא מותרת לו ויחזירנה וכן איכא לאשכוחי גווני טובא וקושי' הירושלמי הוא כיון דבההוא קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה כתיב כי מצא בה ערות דבר וא"כ ההוא קרא לא מיירי רק בגירשה ע"י ע"ד וכ"כ בנוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קכ"ט בהג"ה מבנו הגאון ז"ל ויישב בזה קושי' הנוב"י וכן הקשה המהר"ם שי"ף בגיטין שם דאמאי לא פריך לב"ש ל"ל דכ"ר לאסור גרושה לכהן תיפוק לי' משום זונה וע"כ דקרא דגרושה לכהן מיירי באופן שנתגרשה בלי ע"ד וא"כ כיון דאיכא אופנים שגם לב"ש יוכל לגרשה בלי ע"ד נוכל שפיר לאוקמי משנתינו דיעשה קנוניא עמה ויגרשה באופן ההיתר בלי ע"ד ויחזירנה ושפיר קאמר ר"א דידור הנאה ממנה (ודע דמדברי הירושלמי שהובא בתוס' גיטין הנ"ל דמשני דקרא דלא יוכל בעלה הראשון וגו' אצטריך לעבור בב' לאוין מכל להביא סייעתא לד' התוס' יבמות י"א ע"ב ד"ה מאי נסתרה שכ' שאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה ותמהו המפורשים שלא נמצא בשום מקום ומהירושלמי הנ"ל יש ראי' לזה עפי"ד התוס' בב"מ ס"א ע"א דהיכי דליכא מלקות ל"ש לעבור בב' לאוין א"כ ע"כ צ"ל דבבא על סוטתו לוקה דאל"ה לא הוי מוקמינן לעבור בב' לאוין) ובעת כתבי הראוני שבקושייתך הראשונה כבר קדמך בספר ההפלאה בחידושים מבנו הגאון ז"ל:

וע"ד שאלתך ראובן שלוה מעות משמעון ע"י שלוחו שנתן שמעון המעות לשלוחו שיתן לראובן בהלואה והשליח הזה סבור שראובן דיבר כבר עם שמעון שיהי' על צד היתר עיסקא שעל כן לא דיבר הוא עמו שיהי' על צד היתר עיסקא ובמשך זמן ההלואה שלח ראובן לשמעון הרבית ביני וביני ובהגיע תור הפרעון רוצה ראובן לנכות הריבית מהחוב מפאת שהוא ריבית קצוצה איך לידייני' להא דינא כיון שמבואר בש"ע יו"ד סי' ק"ס סט"ז בהג"ה בשם רש"י ז"ל דמותר ללוות בריבית ע"י שליח משום דאין שלד"ע א"ד כיון שהי' השליח שוגג שסובר שהי' בהיתר ל"ש אשלד"ע: הנה בב"י תמה על ההיתר זה של רש"י ז"ל והחליט לומר שתלמיד טועה כתב כן ונתלה באילן גדול ובר"מ מתרץ ולחלק יצא בין אם גוף ההלואה נעשית ע"י שליח אז שייך היתר זה משא"כ כשההלואה נעשית ע"י הלוה בעצמו רק שהריבית שולח ע"י שליח בזה ליכא למאן דשרי והט"ז תמה גם ע"ז דאם אין בנתינת הריבית שנותן לשליח עבירה מה עבירה יש באם הוא לוקח ההלואה בידו מן המלוה דהא בההלואה אין איסור אף אם יאמר הלוה לי בריבית מ"מ אם אינו נותן לו אח"כ ריבית מה חטאו ומה פשעו ואת"ל שיש באמירה זו חטא כיון שמזכיר לו ריבית ממילא אם לא הי' מזכיר לו ריבית רק סתם הלוה לי אין כאן איסור דהא ההלואה בהיתר הוא ונתינת הריבית ליד שליח אינו כלום ותימה ע"ז דמשנה מפורשת היא בס"פ איזהו נשך בריבית מוקדמת ומאוחרת הי' משלח לו בשביל שתלויני מעותיך או בריבית מאוחרת בשביל מעותיך שהי' בטילות אצלי והא התם בשעת ההלואה לא ידעו כלום מן הריבית ואפ"ה אסור ע"י שליח שמביא הריבית ועו"ק מ"ש ממודר הנאה דאמרינן בסי' רכ"א ס"ח דאסור לו ליתן ע"י שלוחו ול"א בזה אשלד"ע ומתוך כך העלה הט"ז דהא דאשלד"ע ל"מ אלא לענין לפוטרו מחיוב כרת בש"ח או ממלקות לענין מקיף ע"י אחר אבל מ"מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע"י שליח אך בש"ך שם ס"ק כ"ב החזיק בהיתר זה.

והנה הקושיא הראשונה של הט"ז מריבית מוקדמת ומאוחרת כבר תי' במשנה למלך פ"ה מה' מלוה ה' י"ד עפימ"ש המהרי"ט דבאיסור דרבנן יש שלד"ע וכיון דריבית מוקדמת ומאוחרת אינו רק איסור דרבנן אף ע"י שליח אסור ולדעתי יתיישב נמי בזה מה שהקשה בגידולי תרומה שער מ"ו ח"ד דין י"ד (הובא גם במ"ל שם) מש"ס ב"מ ס"ט ע"ב מהא דאבא מר ברי' דר"פ הוי שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא"ל לאבוה אוזפינהו זוזי א"ל רבנן לר"פ אכיל ברי' דמר ריביתא א"ל כל כי האי ריביתא ניכול לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה למלוה הכא שכר אמירה קא שקיל ע"כ ולד' רש"י ל"ל למימר משום דאינו אלא שכר אמירה תיפוק לי' דהוי באמצעות שליח ולהאמור לק"מ כיון דאף אם יהי' ריבית הא אינו אלא ריבית מוקדמת ע' בש"ע סי' ק"ס ס"ו א"כ אינו אלא דרבנן ובאיסור דרבנן הא יש שלד"ע אמנם הא שפיר תפס בזה השעה"מ על המ"ל דל"ש לומר דבריבית דרבנן יהי' אסור ע"י שליח אפי' אי נימא דבדרבנן.

שלד"ע דהא כל איסור הריבית שאסרו מדרבנן היא משום גזירה שמא יבא לידי דאוריי' וא"כ י"ל דדוקא בריבית הבא מיד לוה למלוה גזרו שמא יבא לידי דאוריי' אבל בריבית ע"י שליח הא לא יוכל לבא לידי דאוריי' כיון דבריבית דאוריי' הא אשלד"ע וליכא איסור א"כ רבנן לא גזרו בהא ודפח"ח אולם בלא"ה י"ל דל"ק קושי' הטו"ז הנ"ל עפימ"ש בהגהות אשרי במשנה דריבית מוקדמת ומאוחרת הנ"ל וז"ל ודוקא כשלא פירש לו לשם ריבית וא"כ כיון דע"כ מיירי שלא פי' לשם ריבית א"כ הא אין השליח יודע שהוא ריבית ובכה"ג יש שלד"ע כמ"ש בתוס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות בנו כו' לפרש בשי' רש"י שפי' שם דמתחייב האב במשיכת השומר משום דהשומר לא ידע שגנוב הוא אתו ובכה"ג יש שלד"ע ע"ש וא"כ רש"י ז"ל לשיטתו אזיל דבשוגג יש שלד"ע ובהא דאבא מרי ברי' דר"פ הנ"ל אף שהוא הי' יודע שהוא בשביל שילוהו הנה מלבד מ"ש בד"מ דדיני' דרש"י ז"ל הוא רק אם ההלואה נעשה ג"כ ע"י שליח אבל אם ההלואה נעשה בעצמו של לוה ורק הריבית שולח ע"י שליח אסור והא ההלואה עשו הם בעצמם התם וא"כ אי לאו דשכר אמירה קא שקיל הי' אסור אולם מלבד זה הא באמת כ' הריטב"א בחידושיו שם דה"ה דהומ"ל דל"ה ריבית הבאה מיד לוה למלוה אלא דעדיפא מיני' קא' דאפי' ריבית ל"ה כלל אלא שכר אמירה ע"ש וע' באס"ז שם ובדבר הקושיא השני' שהקשה הטו"ז מ"ש ממודר הנאה בסי' רכ"א דאסור ליתן לו ע"י שלוחו ול"א אשלד"ע הנה מלבד די"ל דל"ק עפימ"ש הפוסקים דל"ש אין שלד"ע רק היכי דהוי איסור גופו אבל היכי שהמעשה בעצמה מותרת רק ארי' דרביע עלי' מחמת נדר ל"ש אשלד"ע א"כ לק"מ ואזדי ממילא נמי הקושיא שהקשה במ"ל הנ"ל מר"פ המריר דפריך ופרנס לאו שליחותו קעביד נימא אשלד"ע ולהאמור ל"ק דכיון דאינו אסור רק מחמת נדר ל"ש אשלד"ע וכמדומה שכ"כ בס' מח"א אמנם לבר מן דין י"ל דרש"י ז"ל ס"ל כשי' הר"ן בנדרים ט"ו ע"א ד"ה הלכה דאין המדיר עובר רק המודר דלא כהרמב"ם ע"ש א"כ ל"ש אשלד"ע כיון דהוא אינו עושה איסורכלל ועפי"ז ל"ק נמי קושיית הט"ז הראשונה מריבית מוקדמת ומאוחרת כיון דמבואר ברשב"א בחי' פא"נ ובנ"י הובא ברמ"א סי' ק"ס ס"א דבריבית דרבנן אין עובר רק המלוה ולא הלוה א"כ ל"ש אשלד"ע כיון דלהמשלח ליכא עבירה (ע' קצוה"ח סי' ק"ה סק"ו) ואע"ג דאכתי איכא משום לפני עור ז"א דהא כתבו התוס' בב"מ י' ע"ב דבכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אע"ג דאיכא משום לפני עור כיון דלאו בר חיובא הוא בלאו זה ל"ש אשלד"ע ע"ש:

והנה במה שהקשה הגידולי תרומה הנ"ל מהא דאר"פ שכר אמירה שקיל והרי בלא"ה ע"י שליח מותר י"ל דהנה רש"י ז"ל דכתב דריבית ע"י שליח מותר משום דאשלד"ע ואף דהשליח א"ע איסור ול"ה בר חיובא כמ"ש הריטב"א בחי' בב"מ י' דהיכי דעכשיו אינו עושה איסור ל"ה בר חיובא דלא כמ"ש בתוס' הנ"ל גבי כהן שאמר לכהן קדש לי אשה גרושה דכיון דאילו הי' מקדשה לנפשי' הוי עביד איסורא מיקרי בר חיובא ע"ש וע' במ"ל שם וע"כ דרש"י ז"ל פסק כרב סמא דלא תליא בבר חיובא וכ"פ באמת הש"ך ז"ל בח"מ סי' קפ"ב דהלכה כרב סמא וא"כ נוכל לומר דר"פ ס"ל כרבינא דתליא בבר חיובא וא"כ ל"ש בריבית אשלד"ע ועפי"ז נראה ליישב מה דקשה לכאורה בהא דכתב ברמ"א שם סט"ז אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה בריבית ועשה שטר ע"ש המלוה הוי כאילו הלוה לו המלוה עצמו ואסור כו' משמע דאם לא עשה השטר ע"ש המלוה מותר אם שליח המלוה הלוה לישראל בריבית ודינו כשליח הלוה דמותר משום דאשלד"ע והוי כהלוה השליח עצמו והריבית לא בא לידו רק ליד המלוה וקשה מש"ס ב"מ נ"ז ע"ב ריבית דהקדש ה"ד אילימא דאוזפי' גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר כו' ר"פ אמר באבני גזבר המסורות לבנין עסקינן וכדשמואל דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין ופירש"י באבני בנין עסקינן שהלוה הגזבר מהן להדיוט דא"ב מעילה ואין הגזבר לשלם אלא שלוחא בעלמא הוא כו' או אם התנדב אדם אבנים נותן לבנאי ואינו קורא שם עליהן עד שיתננו בבנין הלכך לא מעל הגזבר ע"כ ולכאורה קשה לד' רש"י ז"ל דריבית ע"י שליח מותר משום דאשלד"ע ולדברי הרמ"א הנ"ל אפי' בשליח המלוה אמרינן כן וא"כ ה"נ אפי' בהדיוט לא הי' איסור ריבית דאשלד"ע ומאי אשמעינן בזה דאין ריבית להקדש ולהנ"ל א"ש דר"פ לשיטת' דס"ל דתליא בבר חיובא וא"כ ל"ש בריבית אשלד"ע לדידי'.

ובדרך זה ניחא לי ליישב קושי' התוס' בערכין כ"ב ע"א ד"ה תנן שהקשו בהא דפריך בגמ' שם על הא דאר"י א"ר אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן תנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום במאי עסקינן אילימא בבע"ח עכו"ם מי ציית אלא פשיטא בבע"ח ישראל אי דקאכיל ריביתא מי שבקינן לי' ואלא דלא קאכיל ריביתא וקתני נזקקין והקשו התוס' ל"ל לאותובי לר' אסי ממתניתין ממילתי' דרב אסי גופי' הו"מ למיפרך דאמר דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן במאי עסקינן האי דאין נזקקין אילימא בבע"ח עכו"ם מי ציית להמתין עד שיגדלו ואי בבע"ח ישראל מי שבקינין לי' דקאכיל ריבית ולהאמור יתיישב שפיר דעל ר' אסי גופי' א"א לאקשויי דנוכל לומר דאיהו סובר כרב סמא דאפי' אין השליח בר חיובא ג"כ אשלד"ע וא"כ אפשר לאוקמי הא דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן בבע"ח ישראל ואי דהאיך שבקינן לי' דקאכיל ריבית ז"א דמיירי ע"י שליח ואשלד"ע ורב אסי יסבור כרב סמא דאפי' היכי דאין השליח בר חיובא ג"כ שייך אשלד"ע משא"כ ממתניתין פריך שפיר דלא נוכל לאוקמי בבע"ח ישראל וע"י שליח משום דאכתי תקשי לרבינא דס"ל היכי דאין השליח בר חיובא יש שלד"ע איך נפרנס משנה זו אליבי' ולהכי מוכרח הש"ס לשנויי בבע"ח עכו"ם שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו.

ומתוך דברינו אלה תתיישב נמי קושי' התוס' בכתובות פ"ז ע"א ד"ה מנכסי יתומים שהקשו שם בהא דתנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דהא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ ריבית אוכלת בהן וליכא לאוקמי בבע"ח נכרי דא"כ מאי שבועה איכא הא אסור לקבל שבועה מן הנכרי והיכי תנן לא תפרע אלא בשבועה וע' בתוס' גיטין נ' ע"ב ד"ה יתומים שהאריכו ביתר ביאור ולהנ"ל י"ל דהא עיקר הקושיא היא רק לשיטת ר"ש דאסור לקבל שבועה מן הנכרי וסברתו הוא משום שהוא ק"ו משותפות דס"ל לאבוה דשמואל בסנהדרין ס"ג ע"ב דאסור לעשות שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה כו' וא"כ הא בתוס' בכורות ב' ע"ב מביא התוס' כמה מימרות דפליגי אאבוה דשמואל וא"כ י"ל דאבוה דשמואל ס"ל כרב סמא וא"כ לא תקשי לדידי' ממתניתין דיש לאוקמי שפיר בריבית אוכלת בהן ורק ע"י שליח דאשלד"ע ולשאר מ"ד שפיר מיתוקמא בעכו"ם והם יסברו דרשאי לקבל שבועה מעכו"ם והוא פשוט: אך הא קשיא לכאורה מש"ס ב"מ י"ד ע"ב אתמר אר"נ א"ש מעות יש לו שבח אין לו אעפ"י שפירש לו את השבח מ"ט כיון דקרקע אין לו שכר מעותיו עומד ונוטל איתיבי' רבא לר"נ אין מוציאין לאכילת פירות כו' הא מבנ"ח מפקינין וקתני מיהא לשבח קרקעות מאי לאו בלקח מגזלן וקשה מ"פ רבא דהרי טעמא דשמואל הוא משום דסבר מעותיו עומד ונוטל דמיחזי כריבית ודילמא מיירי התם ע"י שליח דליכא איסור ריבית לר' רש"י שפוסק כרב סמא ואי דהפירכא הוא אליבא דרבינא ז"א דהרי בנוב"י מהדו"ק חאעה"ז סי' ע"ה הוכיח דרבא גופי' ס"ל כרב סמא ע"ש ועפי"ד המהרי"ט הנ"ל דבדרבנן יש שלד"ע ניחא דהא התם לא הוי רק ריבית דרבנן ולא שייך אין שליח לדבר עבירה: והנה לדינא באמת תמה הרב בעל שערי משפט בס' שערי דעה ה' ריבית סי' שם במה דמשמע מדברי הרמ"א והט"ז דגם בשליח המלוה אמרינן אין שלד"ע והקשה מהא דכתב הריב"ש בתשו' סס"י ש"ה דהיכי שמעותיו של ישראל מופקדים ביד עכו"ם אסור להלוותם לישראל בריבית אע"ג דישראל הלוה מקבלם מיד העכו"ם הוי ריבית קצוצה דאע"ב דאין שליחות לעכו"ם מ"מ אינו זוכה במעותיו ש"י המופקדים אצלו ומעותיו של ישראל הוא וכ"ה בסי' קס"ט סכ"ד ישראל שעשה לעכו"ם אפטרופס על נכסיו אסור ללוות ממנו בריבית וכתב הש"ך שם ס"ק ע"ג בשם הריב"ש דר"ק היא וכ"כ הט"ז בשמו בס"ק ל"ב אלמא דאף דמה"ת אין שליחות לעכו"ם מ"מ הוי ר"ק דכיון שאין העכו"ם זוכה במעות של ישראל הוי כאלו הלוה אותם הישראל בעצמו וא"כ ה"נ אם המלוה הלוה לישראל ע"י שליח נהי דאשלד"ע מ"מ לא זכה במעות של המשלח והוי כאלו הלוה אותם המשלח והריבית בא לידו בשלמא כשהלוה לוה ע"י שליח שייך שפיר למימר כיון דאשלד"ע הוי כאלו הלוה אותם השליח לעצמו וחוזר ומלוה אותם והריבית לא בא מיד לוה למלוה אבל כשהמלוה הלוה ע"י שליח איך שייך אשלד"ע הרי מ"מ לא זכה השליח במעות ומעותיו של משלח הוא והריבית בא מן הלוה למלוה עכ"ד ודברים ברורים הם.

וכ"כ א"ז הגאון בחוו"ד להלכה וכ' שם בשי' רש"י ז"ל דריבית ע"י שליח מותר הוא דוקא באופן שמזכיר שם המשלח על הקרן לא על הריבית והריבית הוא מקבל על עצמו ומיירי בא' שאמר לחבירו לוה לי מעות בריבית והשליח אמר למלוה הלוה לפ' ואני אתן הריבית המלוה ודאי ל"ע איסורא דהוי כאומר הילך זוז והלוה לפ' דמותר רק שיש לאסור מצד הלוה דאף דלא הזכיר שם המשלח מ"מ כיון דשלוחו כמותו הא הלוה עביד איסורא כמו בשליח שלא הודיע שם המשלח בח"מ סי' קפ"ב דהמעשה קיים נגד המשלח ע"ש לז"א דאשלד"ע ולא נתחייב הלוה בקציצת השליח הריבית רק בהקרן נתחייב הלוה דהא הודיע שם הלוה על הקרן ובגוף הקרן ליכא איסור ומ"מ כ' שם דאף כשמזכיר השליח שם הלוה על הקרן והריבית ג"כ ל"ה ר"ק כיון דקיי"ל דבעי' קציצה בשעת מתן מעות כמבואר סי' קס"ו ס"ב להכא תיכף בבוא ההלואה ליד השליח נתחייב המשלח אפי' נאנסו ביד השליח ובקציצת הרבית לא נתחייב המשלח כיון דאשלד"ע וא"כ אף דאח"כ כשמסר השליח המעות ליד הלוה וחייב עצמו הלוה ברבית מ"מ ל"ה קציצה בשעת מתן מעות דמ"מ חיוב הקרן הי' בשעה שבא ליד השליח והרבית כשבא לידו והלכך ליכא רק איסור דרבנן וזהו דוקא כשהלוה עשה שליח אבל כשהמלוה עשה בודאי ר"ק הוא דהא אפי' אם המלוה הניח מעות וקצץ דמים כל מי שילוה לזמן פ' בסך פ' הוי כדבר דקייצי דמיו המבואר בח"מ סי' ר' סי"א דקנה כשנטלן וא"כ ה"נ תיכף כשנטלו הלוה נתחייב בריבית כנוטל דבר העומד להשכיר והוי קציצה בשעת מתן מעות ע"ש וכן ראיתי בפתחי תשובה שהביא בשם תשו' חינוך ב"י סי' ס"ד דאף שהעלה כהט"ז ולבוש ודחה היתר זה דריבית ע"י שליח מ"מ אפשר לומר שאינו ר"ק להיות יוצא בדיינין ע"ש וא"כ לפי"ז בנידן שאלתנו כיון שכבר נתן הלוה הריבית א"י לנכות לו אח"כ כיון דקיי"ל דכל ניכוי מהחוב אפוקי ממונא הוא אולם כיון דהי' השליח שוגג נהי דאיכא פלוגתא בין הפוסקים בשהי' השליח שוגג אי יש שלד"ע מ"מ כיון דאי נימא בשוגג יש שלד"ע הוי ר"ק ומבואר בש"ך סי' קס"א סק"ד דהא דא"ר א"י בדיינין ה"ד מה שהוא א"ר לכ"ע אבל היכא דיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א"ר או ר"ק אין מוציאין מהלוה אי תפס וא"כ הה"נ י"ל דיוכל הלוה לנכות לו מן החוב:

והנה א"ז החוו"ד הנ"ל העיר לפמ"ש בתוס' ב"מ י' ע"ב ד"ה דאמר לישראל כו' בתי' הא' דאף דאשלד"ע מ"מ לא נתבטל גוף השליחות א"כ הי"ל לאסור אף בגוונא שכתב הוא בכוונת הרמ"א ונלפענ"ד לתרץ ע"ד הפלפול דהנה כבר העירותי בחידושי אהאי תירוצא שכ' התוס' דלא נתבטל גוף השליחות מהא דא' בש"ס ב"מ ק"ב ע"א דפריך התם על הא דקתני יוני שובך ויוני עליי' חייבות בשילוח האריב"ח חצרו ש"א קונה לו שלא מדעתו א"כ קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ומשני השתא דאר"י א"ר אסור לזכות בביצים כ"ז שהאם רובצת עליהם שנא' שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך כו' כל היכא דאיהו מצי זכי לי' חצרו זכי' לי' וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכי' לי' ולפי שי' הרי"ף והרמב"ם שתופסין להלכה דחצר דגברי הוא מתורת שליחות ע"כ הוא מטעם דקיי"ל בכ"ד כל היכי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וה"ה דחצרו נמי לא זכי' לי' הרי דאפי' היכי דלא מצי עביד מכח איסורא דרביע עלי' ג"כ א"י לעשות שליח וא"כ בשלד"ע היל"ל דנתבטל גוף השליחות כיון דאיהו לא מצי עביד וע"כ צריך לומר דשא"ה כיון דאפי' עבר וזכה בבצים חייב להחזיר ע' במח"א ה' קנין חצר סי' ד' וכיון דאפי' בדיעבד ל"מ זכייתו לכך מיקרי לא מצי עביד משא"כ בשלד"ע כיון דאיכא פלוגתא בין הקדמונים אי קיי"ל כאביי דס"ל אי עביד מהני או כרבא דס"ל א"ע לא מהני ולפי"ז י"ל דהתוס' בתי' הא' ס"ל דהלכה כאביי דא"ע מהני ולכך ס"ל דלא נתבטל גוף השליחות דכיון דבדיעבד מהני מיקרי מצי עביד ולפי"ז מיושב קושי' החוו"ד הנ"ל דבנידן דרש"י ז"ל י"ל כיון דאיהו גופי' לא מצי עביד שאם הי' הלוה בעצמו לוה מהמלוה ברבית הא הי' ריבית קצוצה דיוצאה בדיינין ולא הי' מועילבדיעבד ע' תמורה ו' ע"ב לכך אינו מועיל ג"כ השליחות.

והנני בזה מח' הדור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה