שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' נא
לק' גלינא בעזהש"י יום ד' וא"ו מנחם תר"מ לפ"ק סטריא.
בין המצרים יתרומם קרן ישרים ויזכו לשמוע קול מבשר בראש הרים ובתוכם כבוד תלמידי יקירי האברך החריף המופלג בתורה. וביראת ד' טהורה כש"מ יונה גאלדבערג נ"י מכתבך הגיעני וששתי מאד לשמוע כי הביאך ד' אל המנוחה ואל הנחלה לשקוד על דלתי התורה והתושי' באין מפר ומפריע כן ייטיב ד' חסדו עמדך ותהי זאת מנוחתך עדי עד ויופיע עליך אור חסדו ואמתו כל הימים.
וע"ד שהצעת לפני מה שנסתפק הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ד נידן היכי שהתירו הפוסקים לצורך שבת אם ניתותר מתבשיל זה לחול אי מותר לאכול ממנו. הנה בכיוצא בזה נסתפק בס' ברכי יוסף א"ח סי' תקנ"א בענין מה שנוהגין שלא לאכול בשר מר"ח אב ואילך עד אחר ט"ב רק בשבת מותר לאכול בשר אם נשתייר מבשר מבושל מסעודת שבת לאחר שבת אם רשאי לאכול ממנו ומביא בשם יש מי שה"ר להתיר מחולין י"ז ע"א דמיבעיא לן באבר בשר נחירה שהכניסו עמהן ישראל לארץ אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכ' הרא"ש שם דנ"מ בזה"ז לאדם שאסר עצמו בא' מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שניתותר בידו ע"ש וכיון דנשאר שם בתיקו כ' הפוסקים דבדרבנן נקטינן להקל ולכך רוצים להקל שם אולם לפענ"ד אין הנידון דומה לראי' דבשלמא התם בבשר נחירה מעיקרא לאהי' חלות איסור נחירה כלל ונחירתן הי' שחיטתן וא"כ כיון שניחרו הבהמה וזאת היתה השחיטה אז א"כ לא הי' אסור בעולם עדיין ושפיר שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי וכן מי שאסר עצמו בא' מן המינין מזמן ידוע ואילך כיון דבשעה שמתחיל לאכול אין חלות איסור הנדר עדיין בעולם לכך שפיר שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי משא"כ בנידון הברכ"י הא מעיקרא כשהתחיל האיסור הי' רק על ימות החול ובשבת לא יהי' איסור א"כ כשעבר שבת חוזר האיסור למקומו והראי' דבש"ס חולין שם לא קמיבעי' רק בנחורות ובאות מן המדבר לא"י אליבא דכ"ע מאי ואמאי לא קמיבעיא גם אליבא דר' ישמעאל הרי מודה דבשבע שכבשו אפי' קדלי דחזירי אשתרי א"כ ליבעי אם נטל בשר נחורה של עכו"ם בז' שכבשו ונשתייר אח"כ אי שרי או לא וא"כ כיון דאז כבר נצטוו על השחיטה ורק בשבע שכבשו שריא רחמנא בודאי אמרינן דלא התירה התורה רק על משך הזמן ההוא ומה שנשאר אח"כ אסור ושעפי"ז נלפענ"ד ליישב מה דקשה לכאורה אמאי צותה תורה על גיעולי כלים במלחמות מדין ולא צותה על גיעולי הכלים בשעת מ"ת דהא כליהם היו בלועות מאיסור ואמאי לא צותה רחמנא להגעיל הכלים אחר שניתנה התורה ונאסרו מאכלות אסורות ולהאמור מיושב שפיר דכיון דקודם מ"ת לא הי' חלות איסור בעולם שפיר אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי.
עוד ראי' לזה נלפענ"ד מפ"ח דתרומות משנה ב' בהא דקתני שם האשה שהיתה אוכלת בתרומה באו וא"ל מת בעליך או גרשך וכן העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו וא"ל מת רבך כו' וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם ר"א אומר יבלעו ור"י אומר יפלוטו וקיי"ל כר"י כמבואר ברמב"ם פ"י מתרומות וא"כ אמאי לא פשיט הש"ס בחולין שם מכאן דל"א הואיל ואשתרי אשתרי וכן שם במשנה ג' הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר רא"א יגמור ורי"א לא יגמור וכן פליגי התם בחשכה לילי שבת אלמא דאפי' באמצע אכילה ל"א הואיל ואשתרי אשתרי א"ו כיון דמעיקרא הי' ידוע שבבוא זמן הכנסת התבואה לחצר או כשיכנס שבת יחול האיסור וכן באשה ועבד כשימות בעלה או אדונו בכה"ג ל"א הואיל ואשתרי אשתרי.
ובזה יבוארו דברי הירושלמי ספ"ק דעירובין בהא דתנן ד' דברים פטרו במחנה כו' ומדמאי נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו כו' וכתב בקה"ע שם דלהירושלמי פשיטא לי' דלא כר' ירמי' בפ"ק דחולין ע"ש ולדברינו א"ש דבכה"ג לא קאי בעיית ר' ירמי' כלל כיון דדמאי הא גם מעיקרא הי' אסור אלא דאשתרי במלחמה ובכה"ג ל"א הואיל ואשתרי אשתרי [וע' בתוס' ע"ז ל"ה ע"א ד"ה חדא קתני שכ' דומה לסברא זו לענין דבר שנאסר במנין כו' ע"ש וה"ה הכא להיפוך] וע' בפ"ק דערלה משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור והקשה הגרע"א ז"ל הא בשבע שכבשו אפי' כתלי דחזירי אשתרי ותי' דנ"מ אם נשארו הפירות לאחר הכיבוש וקשה נימא הואיל ואשתרי אשתרי א"ו כנ"ל.
אולם י"ל דבלא"ה ל"ק דהא מבואר שם במשנה ז' דסמדר מותר בערלה והיינו כ"ז שלא הגיע לכפול הלבן וא"כ נ"מ אם מצאו נטוע והפירות הי' עדיין סמדר וא"כ נעשה האיסור כשהי' כבר ביד ישראל והוי שלל דידן ושלל דידן לא אשתרי וע' בתוס' ר"ה י"ג ע"א ד"ה ולא קציר נכרי שהקשו דהא א"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ותי' דמ"מ יש להם במה שזרע וע' בטורי אבן שכ' דהוי כשדה שישראל ונכרי שותפין בה א"כ בלא"ה ל"ק ודו"ק.
וכן יש לה"ר מחגיגה כ"ו ע"א במשנה הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל ר"י אומר יגמור וחכ"א לא יגמור וקיי"ל כחכמים א"כ חזינן דאף דמגע ע"ה ברגל טהור מ"מ כשעבר הרגל חוזר לטומאתו ואפילו ר"י דאמר יגמור אמרינן בביצה י"א ע"ב דהטעם הוא דהתירו סופן משום תחילתן אבל בלא"ה לא הי' מותר מטעם הואיל ואשתרי אשתרי א"ו כיון דמעיקרא הוי ידעינן דכשיעבור הרגל הדר יחול טומאת מגע ע"ה ורק ברגל גלי קרא כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים לכן כשיעבור הרגל הדר האיסור למקומו וע' במ"ל פט"ז ממ"א שכ' דעיקר טעמא דחכמים שאמרו לא יגמור הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרין עליהם טומאה הוי אתו לאנצויי והי' כאו"א עושה במה לעצמו ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם חזר הדבר למקומו ע"ש וע' בש"ע א"ח סי' שכ"ח סי"ט חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו"ם וכ' בטו"ז ס"ק י"ד ואם נשאר למ"ש אסור לבריא ואפי' לדידי' אם הבריא ע"ש ול"א הואיל ואשתרי אשתרי.
וע' ביבמות נ"ו ע"א בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת בתרומה נולד לה בן אוכלת מת הבן ר"נ אומר אוכלת וחכ"א אינה אוכלת מ"ט דר"נ אמר רבה הואיל שכבר אכלה א"ל אביי אלא מעתה כו' אלא כיון דמית לי' פקע קדושתי' מיני' ה"נ כיון דמית לי' פקע קדושתי' מינה וקשה אמאי ל"א הואיל ואשתרי אשתרי ותהי' מותרת לאכול בתרומה אפי' אחר מיתת הבן א"ו כיון שהי' ידוע מעיקרא שלאחר מיתת הבן תחזור לאיסורה וכסברתינו הנ"ל וע' ביבמות נ"ז ע"א דפליגי שם אביי ורבא דרבא ס"ל דאמרינן הואיל וכבר אכלה ואביי סבר שכבר אכלה ל"א דאלת"ה בת ישראל שניסת לכהן ומית תיכול שכבר אכלה ורבא התם פקע קניני' כו' ע"ש וע' בתוס' שם ד"ה אביי אמר כו' ומכ"ש בנ"ד דע"כ יעבור שבת ויודע שבחול הדר חל עליו האיסור וע' כעין זה בתוס' עירובין ס"ה ע"ב ד"ה דאתא נכרי בשבתא כו' אע"ג דבספינות א' במס' שבת ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להיתרן הראשון שא"ה דמתחלה כשעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד הנכרי לבא אבל התם אין הספינות עומדות להפסק ע"ש אמנם נראה דבנידן הפמ"ג פשוט הדבר להיתר דכיון דנתהוה האיסור בשעה שהי' צורך שבת א"כ גם כשהי' עדיין חול לא התחיל האיסור כלל ואמרינן שפיר דהוא מותר לעולם ואפי' מה שנשתייר אחר שבת מותר וגדולה מזו מצינו בש"ע א"ת סי' קס"ח ס"ה דאם בעה"ב נזהר מפת של עכו"ם וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב יבצע מן היפה של עכו"ם וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה ע"ש וכ"ה ביו"ד סי' קי"ב והוא כ"ש לנידן הפמ"ג וע' בתוס' עירובין כ"א ע"א ד"ה מידי שכ' לענין פסי ביראות דלא הותר אלא לבהמה בלבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ומ"מ מידי דחזי לאדם בעינין והקשו התוס' כיון דלא שרי אלא לצורך בהמה אמאי בעינן מידי דחזי לאדם ותי' שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם ע"ש יותר לא ירשני הזמן להאריך וה' שנותיך יאריך בטוב ובנעימים כנפשך ונפש רבך הדור"ש באהבה: