מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל
פסחים · דף לא.
לשיטת הרמב"ם מקשין בממ"נ לאביי היאך מוקמת הך ברייתא דישראל שהלוה להנכרי פלוגתא דר"מ ורבנן אי בזמן הפרעון לאחה"פ כיון דלא קנה קנין גמור שמא יפדה הגוי א"כ מ"ט דר' מאיר דאמר עובר ואת"ל דלחומרא אמרינן הך סברא ולא לקולא מ"מ מאי פריך ותסברא סיפא דקתני עובר. משו"ה עובר דנכרי מישראל לא קנה קנין גמור דהא יכול לפדותו וע"כ צ"ל דהברייתא איירי שכלה הזמן לפני הפסח מדקתני אחר הפסח ולא קתני הגיע הזמן כשדייק הרב המגיד. א"כ קשה קושיית התוס' לאביי האיך יתרץ דע"כ בדברי יצחק קמפלגי ואמאי קתני ברישא אינו עובר ובנכרי שהלוה לישראל עובר ול"ל דאיירי כשפדאן דהא כלה זמן הפרעון קודם הפסח ולא פדאו דאי פדאו מ"ט דר"מ ומאי קמ"ל נכרי שהלוה לישראל עובר פשיטא דהא פדאו ישראל ולזה העריני בני הבח' ידידי' שיחי' ותרצינן ע"פ מה שהקשה הרב לח"מ למה צריך לאוקמי הבריית' דלימא כתנאי בהרהינו דבתר הכי מקשי לרבא ממתני' לאוקמי בשלא הרהינו והגיע זמן קודם פסח וכי אמרינן דקנה ישראל מישראל אבל מגוי אע"ג דהגיע זמן קודם הפסח ישראל מגוי לא קנה ומ"ם דקני אבל בהרהינו אפילו בגוי קונה בישראל וקו' זו מעיקרא ליתא דא"כ תקשי לך הך ברייתא נכרי שהכין פת פורני אצל ישראל אינו עובר. והא אמרת כשהרהין אפי' גוי מישראל קונה כ"ש ישראל מגוי הנה כל זה לרבא אבל לאביי ע"כ ס"ל דהך ברייתא משבשתא כמ"ש בעל המאור לדידי' ודאי נוכל לאוקמי הברייתא בלא מעכשיו ובלא הרהינו וכלה הזמן קודם פסח ופליגי אי ישראל מנכרי קונה ואיכא למימר וזה דחקו להרמב"ם אביי היאך יתרץ הברייתא ואי כתי' ריב"א דמוקי כשפדיון א"כ לרבא נמי ה"ל לאוקמי כשפדאו. וא"כ הברייתא נמי איירי כשאומר מעכשיו אלא שפדאן אבל לשיטת הרמב"ם ניחא לאביי נמי איירי שלא פדאו וכדאמרן:
ועפ"ז מיושב מה שמקשין העולם לפי מה שתירצו תוס' אליבא דאביי דמפרש הברייתא כשפדאו אמאי לא מוקמי הכי לרבא. ומה שתירץ הבעה"מ דלרבא הטעם דר"י שסופו לגבות ממנו תי' זה לא ניחא לתוס' דהא תוס' כתבו דטעם משום אלים שיעבודי גם מה שתירץ הרמ"ך דר"י באמת אמר בין בשעת הלואה בין בשלא בשעת הלואה אלא דדב"מ פריך בדרך אימא זה לא ס"ל ג"כ לתוס' אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהש"ך ריצה להכריע כדעת רש"י דר"י אמר אפי' לענין אונסין דקנה לגמרי משו"ה שייך לומר בשעת הלואה אלים שיעבודי אבל אם נאמר דשלא בשעת הלואה לא קני אלא לענין גניבה ואבידה ולא חשוב כשלו א"כ אמאי נימא דבשעת הלואה אלים שיעבודי והנה התוס' לא ס"ל כפי' רש"י ומ"מ מחלק בהך סברא כיון דשלא בשעת הלואה כו' אלא דלאביי מפו' התוס' הכי דהא לדידי' נמי צ"ל דכשפדאו פליגי בדר"י וא"כ ר"י אמר אפי' בשעת הלואה כיון דבשלא בשעת הלואה קני לגמרי לדידי' אפי' לענין אונסין א"כ בשעת הלואה אלימי' רבנן שיעבודי אבל לרבא באמת לא צרכינן להך תירוצא אלא כתי' בה"מ דלרבא מוקמינן שלא פדאו ועתיד לגבות משו"ה מהני תפיסתו אפילו בשעת הלואה ומש"ה לרבא אי אפשר לשנויי כשפדאו דא"כ קשה קושיית התוס' הא ר"י לא אחר אלא שלא בשעת הלואה ואלים שיעבודי אא"ל דהא לרבא ע"כ ס"ל דר"י לא אמר לענין אונסין משו"ה צריך לאוקמי אליבי' דרבא בשלא פדאו. ומעתה ארבעה דברי תוס' נאמרו בדיבור אחד דהתוס' מפורש בשם ריב"א דלאביי פליגי כשפדאו ובדר"י א"כ מעתה נולד קושי' זו בדיבור שני הא ר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה לאביי וכדאמרן. אבל בלא פי' ריב"א הי' לנו ע"כ לומר ולפי הסוגי' ע"פ שיטת הרמב"ם א"כ לאביי נמי ל"ק קושיא זו. דלאביי לא פליגי כלל בדר"י אלא שהיא מפורש הברייתא בלא הרהינו וכקושיית לח"מ וכמו שכתבתי לעיל. וע"ז משני תוס' אלים שיעבודי וקשה לפ"ז לרבא נמי לאוקמי הכי שפדאו ופליגי בדר"י כמו לאביי וע"ז בא דיבור השלישי דלרבא עכצ"ל דר"י לא לענין אינסין קאמר כמו שהוכיחו מסוגי' דב"מ וא"כ לרבא א"א לתרץ אלים שיעבודי כסברת הש"ך ועכצ"ל בשלא פדאו וכתירץ בעל המאור סופו לגבות ודו"ק:
וזה שסיימו תוס' וכולהו שמעתתא איירי שלא קיבל עליו ישראל אחריות ר"ל לרבא אבל לאביי דמפרש לה להא דר"י אפי' לענין אונסין לדידי' איכא למימר דקיבל עליו ישראל אחריות גניבה ואבידה אלא אונסין לחוד לא. וזה לא חשיב לאביי אחריות אבל השתא מוכח מסוגי דהאומנין דלרבא ר"י מפורש לה לענין גניבה ואבידה. א"כ לדידי' אפי' אחריות גניבה ואבידה. מקרי חמץ שלו וה"ה באונסין ע"כ צ"ל דלא קיבל עליו אחריות. אך דע"ז קשה מנ"ל לריב"א לפרש כן כל הסוגי' דילמא איתא כשיטת הרמב"ם א"כ קושיא תוס' מעיקרא ליתא ונוכל לתרץ גם לאביי כמו לרבא כיון שסופו לגבות ע"ז בא תוס' בדיבור הרביעי לאביי רישא כשפדאו וסיפא כשאינו רוצה לפדותו א"כ ליכא לפרש כשיטת הרמב"ם דא"כ תקשי ממ"נ כדאמרן דמנ"ל דאביי מפורש הפלוגתא כקושית הלח"מ א"כ גם לרבא נימא כן וצ"ל דברייתא דפת פירני קושיתי' א"כ גם לאביי נימא כן. בשלמא להרמב"ם לק"מ דסבר שאביי מפורש דהברייתא משובשת ודוק. ומעתה אברר דעת הרמב"ם כשמלה. ראשון מה שהשיג הרא"ש על הרמב"ם וז"ל לא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אא"ב למפרע היא גובה מש"ה מותר בהנאה דברשותו דנכרי קאי אלמא אע"ג דבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על ישראל אמרינן כיון היא דלמפרע גובה חזינן כאלו כבר קודם פסח הי' ברשות נכרי וכ"ש לרבא דאמר לי' בהדי' קני לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע הוא קונה ר"ל וא"כ כשכלה הזמן קידם פסח למה צריך הרהינו דהא מעכשיו מבטל האסמכתא. ולק"מ דהרמב"ם ס"ל אפי' שכלה זמן הלואה קודם פסח כיון שלא לקח הנכרי עדיין ישראל חייב באונסין וא"כ ברשות ישראל היא ומקרי חמצו משו"ה צריך הרהינו דלהוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית נכרי. משא"כ לאביי איכא למימר דלא מקרי חמצו משום חיוב ש"ש מכ"ש חיוב אונסין אלא כשקיבל עליו כל אחריות כמו שכתבו תוס' לדעת רש"י דר"י קאי אפי' לענין אונסין משא"כ לרבא דלא ס"ל דר"י אלא למהוי ש"ש וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' מכירה. תו קשה על הרמב"ם לפי מה שמפורש הרב המגיד דצריך מעכשיו אפי' כלה הזמן קודם פסח לבטל אסמכתא אף דהרמב"ם פי"א מה מכירה פסק דבמשכון לא שייך אסמכת' כיון דבגוי קליש קנינו מישראל ומש"ה צריך מעכשיו אפי' כנגד המשכון וסברא זו תמה דהא הטעם בפי"א משום דערבון שהיא בידו מהני תנאי שהיא מתנה שמוחל עליו מה שבידו. וא"כ מנ"ל לומר דלא שייך הך סברא אפי' נכרי מישראל וזה אין ענין להא דר"י ואמרתי לתרץ עפ"י מה שהקשה תוס' בבא מציעא (דף פ"ב) ד"ה אימא ישראל מנכרי לרבנן דר"מ אינו עובר דישראל מנכרי לא קני והא קיי"ל כשמואל והוי ש"ש אפי' בדלא פריש דהא משום דר"י לא הוי אלא ש"ש ומ"מ מקרי חמצו וי"ל משום חיוב ש"ש לא מקרי חמצו אי לאו משום דר"י דקני לי' והוה שלו ע"כ. ויש לי מקום עיון לפי מה שכתבו תוס' בשם ה"ג בפ' שבועות הדינים וכ"פ הרא"ש והרמב"ם דאפילו ש"ח אם קיבל פקדון מקרי חמצו. א"כ קושיית תוס' במק"ע ואם תרצה דהם ס"ל כגרסת ר"ח ור"ח דשמואל איירי בדפריק מ"מ קשה מה שהקשו תוס' שם ד"ה לא דכ"ע ס"ל כשמואל אלא דהמתני' איירי בדלא פריש ופליגי דר' יצחק וצ"ל כתירוצם דסבר גמרא דאי בדפריש מפסיד כל החוב בדלא פריש נמי מפסיד כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי וא"כ עדיין הקושיא במ"ע מ"ט דרבנן דסברי אינו עוב' הא מקרי חמצו כנגד המשכון אלא עכצ"ל דלגבי נכרי מישראל הוי אסמכתא אפי' כנגד המשכון לא קני ולא מקרי חמצו ודו"ק. במ"א סי' תמ"א מקשה נכרי שהלוה לישראל ואמר לי' מעכשיו והניחו ביד עכו"ם מותר מ"מ אלו נאנס המשכון הי' הישראל חייב לשלם כדאיתא בח"מ סי' ע"ב וא"כ ה"ל ברשות ישראל וי"ל דה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי ע"כ וקשה א"כ למאי דס"ד דפריך ממתני' וקאמר בשלמא למפרע היא גובה אמטו להכי מותר בהנאה ואיירי בלא הרהינו. א"כ עדיין ברשות ישראל הוי כיון דאלו נאנס המשכון הי' הישראל חייב לשלם בשלמ' אחריות גניבה ואבידה אין מקבל עליו דמסתמא אין מקבל אחריות עליו אף שחמץ שלו דלא כהב"ח כמו שהארכתי והוכחתי בפי' הרא"ש. אלא שהרא"ש מצריך הרהינו דלא הוי קני דאסמכתא היא אף דאמר מעכשיו ס"ל להרא"ש דעכשיו אין מבטל אסמכתא משא"כ לאביי כיון דלמפרע היא גובה לגבי שיעבוד אינו שייך אסמכתא אבל קבלת אונסין הדין כך אפי' ישראל מישראל. וע"ק דקאמר ותסברא אימא סיפא נכרי שהלוה ישראל על חמצו ד"ה עובר למאן דאמר התם עובר דלמפרע גובה הכא אינו עובר. אימא משו"ה עובר כיון דאלו נאנס המשכון הי' ישראל חייב לשלם וה"ל ברשות ישראל. ונראה דאביי מפורש לה להא דר"י אפי' לענין אונסין. ומעתה איכא למימר דלא מחשב ברשותו של ישראל כי אם שיהי' באחריות של ישראל בכולה לענין גניבה ואבידה ואונסין אבל אחריות של גניבה ואבידה לחוד או אונסין לחוד לא מקרי ברשות ישראל וא"כ לאביי ניחא אבל לרבא א"א לומר דלענין אונסין אמר ר"י כמו שכתבו תוס' בב"מ. וקושיא שני' נמי מתורצת ע"פ הנחה זו. דבלא"ה מקשין מה פריך ותסברא דילמא ר"מ מסופק אי מכאן ולהבא גובה או למפרע גובה ואזיל לחומרא משום איסור חמץ הכא והכא אצ"ל דפריך לאביי דא"כ אמאן תרמיי' דת"ק ע"כ ס"ל מכאן ולהבא ור"מ ע"כ צ"ל דמסופק אי למפרע או מכאן ולהבא ולאביי כבר הנחנו דלדידי' ע"כ מפ' לה להא דר"י אפי' לענין אונסין דהא הוא לא מוקמי' מתני' בהרהינו וא"כ קשה ק' מ"א כדאמרן ודו"ק: