מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל
עירובין
דף כב.
בתוס' ד"ה שהי' מונח בחותמו של כה"ג ואם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים צ"ל שהי' מונחים בחותם בקרקע שלא יסיטו הכלי. ובפיוט בשבת ב' דחנוכה פי' דהי' פך של שיש דאין מקבל טומאה ונכון הוא:
הרמב"ם פי' כ"ד מה' שבת אין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אין דוחה שבת כיצד מי שנתחייב מיתה או מלקות אין מלקין שנ' לא תבערו אש וה"ה לשאר עונשין עיין במ"א סי' של"ט ס"ק ג' וקשה לי' ע"ז דפריך ביבמות פ"ק ותהוי נמי דר' יוסי וגם בתחילה דפריך וטעמא דכתבה תורה הא לא"ה הוי אמינא אע"ג שיש בו כרת ולדברי הרמב"ם מה פריך הא צריך למלקות ולשאר עונשין וצ"ע:
דף לח:
בגמ' מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים כ' והאמר רב שבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה. והקשה המהרש"א לפי מה דלא ס"ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי לי' טפי למרמי דרב אדרב בדין עירוב גופא כו' ע"ש. ותפסו עליו לפי מ"ש תוס' ביצה ד' (ד') ד"ה מ"ט דיש לחלק בין הכנה דבידים ובין הכנה דבידי שמים שנעשי' מאלי'. א"כ הכא נמי נימא דר' חסדא נמי ס"ל הכנה דבידים אלא דלא ס"ד אכתי למימר הכנה דבידי שמים. ועוד הקשה בספר תורת חיים לאביי דלא ניחא לי' בטעמא דהכנה. א"כ מה יענה בהך פרכא דאיתיבי רבנן לר"א דאין מערבין בתחלה מיו"ט לשבת. ומה שתירצו דאביי ס"ל דאסור למקני שביתה ביו"ט ומשו"ה אין מערבין. וזה דוחק דא"כ ה"ל לאביי להקשות על רב דס"ל בביצה דמותר להקנות שביתה ביו"ט. ותי' הקשה מהרש"א בתוס' ד"ה הא קא מכין כו' ברייתא דלעיל קתני לה דפליגי בה ר"י ורשב"ג א"כ ה"ל למפרך מדר"י אדנפשי'. ומהשתו דממילתא דברייתא טפי ניחא לי' לאוריי אדרבה מלהקשות ממילתא דר"י אנפשי' זה דוחק גדול כמ"ש מהרש"א בעצמו בפ' במה אשה (דף נז) עיי"ש. וליישב כל זה אמרתי להוסיף עוד תימא. מה האי דפריך כמאן כר' יוחנן בן נורי ומה המעשה הגדול הזה אם סבר לה כר"י בן נורי הא לקמן (דף מ"ת) פסק ריב"ל כר' יוחנן בן נורי והכי קיי"ל בלי שום חולק. וצ"ל דהכי פריך כמאן כר"י בן נורי. דהא מילתא דר"י היא בבריתא דלעיל דאמר רבי עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני ואליבא דר"א תנא לי' ולו' לא ס"ל ור' אליעזר לקמן (ד' מ"ז) פליג אר' יוחנן בן נורי במתני' וזהו כוונת התוס' דלא פריך מר' יהודא אדנפשי' דידע לתרץ דאזיל ושתיק וכר"י בן נורי ועפ"ז מדוקדק היטב לישנא דר' חסדא מי אמר רב הלכה כארבע זקנים ואליבא דר"א דאמר שתי קדושות הן והא איתמר וכו' ה"ל למפרך בקצרה מי אמרי רב שתי קדושות הן והא אתמר ולפי דרכנו ניחא דבלאו הכי הוי משני דאזיל ושתיק ויתיב והא דאמר רבי עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני לאו אליבא דר"א קאמר וס"ל כר' יוחנן בן נורי ומשו"ה מאריך בלישנא דאמר הלכה כארבע זקנים ואליבא דר"א וקשה ולחשוב נמי רבי וצ"ל דרבי תני לי' ולא ס"ל ואליבא דר"א אמר וא"כ פריך שפיר והא קא מכין מיו"ט לשבת ודו"ק:
ועפ"ז מתורץ קושיית תורת חיים דודאי אביי אית לי' נמי טעמא דהכנה אלא דהך הכנה לומר דסוף היום קונה עירוב וא"כ בהך דיו"ט קונה העירוב לשבת דהוי יו"ט מכין לשבת אע"ג דהוי ממילא דהא באותו פת שעירב אתמול מערב היום ואינו אומר כלום. וזה לא ס"ל לאביי דלהוי הכנה. ומשו"ה מותיב לי' לרבה דאמר גבי ביצה שנולדה ביו"ט דהוי הכנה דבידי שמים דלדידי' הוי הכנה א"כ קנין עירוב מיו"ט לשבת לא גרע מהכנה בידי שמים. רק ע"ז יש להשיב דאי ס"ל לאביי טעמא דהכנה א"כ הא דפריך מרב יהודא עירב ברגליו וכו' הא קא מכין הא ס"ד דאזיל ואמר א"כ הוי הכנה גמורה א"כ תקשי לי' לנפשי' דהא ע"כ אביי גופי' ס"ל לאסור הכנה מעלי' אבל לפי שהנחתי מיושב היטב דמדר"י ליכא למיפרך לאביי דהוי מקמונין כר"י בן נורי ואזיל ושתק ויתיב. אבל לרבה דמתרץ אליבי' דרב דע"כ ס"ל דברייתא דר"י אליבא דר"א אמר ור"א ס"ל לקמן כרבנן דפליגי אר' יוחנן בן נורי וק"ל, אמנם מעתה נולד לנו ק' עצומה הא דפריך ורבנן ופירשי אביי ורבה בר חנן אימא אביי נמי טעמא דהכנה ס"ל אלא דבהכנה דבידי שמים לא ס"ל וקנין דמכין מיו"ט לשבת הוי כהכנה דבידי שמים. ומדרב יהודא נמי לא קשה כלום לדידהו דבלא רב איכא לאוקמי כר' יוחנן בן נורי כדאמרן ואין לומר דאינהו מפרשי כפשוטו דפריך רבנן אדרבנן דר"א דאמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיו"ט לשבת ולא ס"ל טעמא דהכנה דא"כ מאי משני דלמא עצה טובה קמ"ל מכ"ש קשה טפי לר' אסי מנ"ל לדייקי ממתני' דבאותו פת עצמו ומשום הכנה דהא ע"כ רבנן ס"ל מטעם עצה טובה:
בתוס' ד"ה ר"א כו' דמשרי עירובי חצירות משמע דלית לי' הכנה וא"כ למה אין מערבין עירובי תחומין כו' עכ"ל ומקשין העולם ומהרש"א אימא טעמא דאין מערבין עירובי תחומין משום דיו"ט ושבת חדא קדושה היא וכ"ת דקושייתם אזלו אהא דלקמן לפי מה דפריך ולחשוב נמי רבי דהא ס"ד דרבי ס"ל שתי קדושות הם. זה אינו דמצינו למימר דהך דפריך הכי תני לי' לרבי לחומרא ע"ח וע"ת שניהם לאסור. ותירץ לי בני המופלא מהו' טיאה שיחי' דבלא"ה יש לדקדק מה פריך ולחשוב נמי רבי דאימא דרב ס"ל דרבי ספיקא מספקא לי' אי הוי חדא קדושא או תרתי קדושות וכן דייק לישני' דלא תני בשני כבני עירו וכ"ת מאי איכא בין ר' לר"י דהא לרבי נמי חמר גמל היא אימא דבהך מילתא פליגי דלרבי עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני דלא הוי הכנה דס"ל כר"י בן נורי דשתיק ואזיל ויתיב או אפי' לרבנן דבניעור מודי. אבל ר' יהודא לקמן במתניתין (דף מ"ד) ס"ל כרבנן ולא ס"ל הך סברא דאפילו בניעור ה"ז חמור גמל. וע"ק דאכתי לא ס"ד רב גמרא גמירא לה אמאי לא פריך טפי מנ"ל לרב דהנך ד' זקנים ס"ל דשתי קדושות הן לפי מה דאפכי להו אימא דספוקי מספקא להו וצ"ל דהך דפריך ולחשוב נמי רבי אזיל בס"ד דהתם דתני רבי לקולא מערבין עירובי חצירות וא"כ ליכא למימר ספיקא מספקא לי' אי חדא קדושת או שתי קדושות דא"כ למה מערבין עירובי חצירות מדרבי נשמע לארבע זקנים דשתי קדושות הן דהא תנא וכן הי' רשב"ג אומר ומשני רבי תני לי' ולו' לס"ל וגמרא גמירי לי' לכולהו דאפילו רבי ולא ס"ל וה"ה דהמ"ל דרבי סבר אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות אלא דהש"ס דהכא אכתי לא אסיק אדעתי' הא וגירסא דאיפוך רבי לרבנן ולפי הנחה זו הקשה התוס' שפיר דמדשרי עירובי חצרות משמע דכבר לית לי' הכנה וא"כ למה אין מערבין עירובי תחומין וליכא למימר מטעם דחדא קדושא דקושייתם לפי מה דפריך ולחשוב נמי רבי דהוי ס"ל לרבי דשתי קדושת הם וכ"ת דהך מקשין ס"ל לרבי תרתי לאיסור דהא כבר הוכחנו דהך מקשין ע"כ ס"ל דרבי אוסר עירובי תחומין ומתיר עירובי חצרות ודו"ק:
ועכשיו נחזור לראשונות לישב הא דפריך ורבנן לשיטת תוס' דהא בלא"ה צריכין לדקדק למה פירש"י ורבנן היינו אביי ור' חנן ושבקי' לר' חסדא ופשוט דכונת רש"י דלר' חסדא איכא למימר דאית לי' הכנה דבידי אדם אלא הכנה דבידי שמים לית לי' אבל אביי דפריך מדרב יהודא ע"כ אפי' הכנה בידי אדם נמי לית לי' וכמו כן ר' חנן ע"כ לית לי' הכנה כלל דאי יש איסור הכנה א"כ אפי' הילוך לחוד נמי הוי הכנה. וכל זה לפירש"י. אבל לתוס' דהכא ע"כ צ"ל דלא ס"ל לחלק בין הכנה להכנה דאם מחלקינן בין הכנות א"כ לא פריך מידי לאביי דאביי נמי אית לן למימר דס"ל טעמא דהכנה בידי אדם ולא תקשי לי' מהך ברייתא דר"י דאיכא לשנוי כר"י בן נורי א"כ ליכא למיפרך נמי לרב וכ"ת דרב מוקי הך דרבי תני לי' ולא ס"ל וא"כ אליבא דר"א פריך שפיר דהוא לא ס"ל כר"א דהא לפי מה שכתבתי אית לן למימר רבי תני לי' וסבירא לי' דספיקו מספקא לי' ומה פריך אביי לרבה אימא רבה ס"ל ג"כ כר"ח דרבי ס"ל דאין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות וא"כ לרבי איכא למימר ספיקו מספקי לי' אלא ע"כ צ"ל דהך סוגיא דידן לא ס"ל לחלק בין הכנות וא"כ פריך שפיר לרבנן אאביי ור' חנן ואדרב חסדא אלא דרש"י ס"ל לחלק בין הכנות ומשו"ה פי' דלא פריך אדרב חסדא ולפי הצעה זו קושית מהרש"א שפיר לשיטת תוס' דלא מחלק בין הכנה להכנה ודו"ק:
בגמרא דרב אדרב מי וכו' והא איתמר יש לדקדק אמאי לא תקשי לי' טפי מדרב אדרב מתרתי פיסקא בדין עירוב גופא כו' עיין במהרש"א ונעלם ממנו סוגיא בפ' שני דביצה דף (י"ז) דאמר ר' חסדא הלכה כרבי ולאסור ש"מ דת"ק לר' חסדא לקולא דמערבין עירובי חצרות ורב אמר הלכה כת"ק וא"כ ליכא למרמי תרתי פסקי דעירובין וק"ל:
בתוס' ד"ה ר"א אומר כו' ומיהו התם דקאמר רבי מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מ"ט כו'. וקשה לי דעדיפי ה"ל לאקשוי דהא שמואל בשמעתין ס"ל איסור הכנה כדקאמר ובאותו הפת ואי בעירובי חצירות שייך הכנה והא שמואל פסק שם כרבי דמערבת עירובי חצירות מ"ט וניחא לי ע"פ מה שאמר שם בביצה דף (ט"ז ע"ב) כיון דמקלקי בה רבים היינו קלקולא וה"א מטעם זה מערבין עירובי חצירות כדי שלא יתקלקו בה רבים דהך איסור הכנה אינה אלא מדרבנן דהא מדאורייתא לא בעינן עירובי חצירות הם אמרו והם אמרו אבל התוס' כוונו לרב דאמר תחילת הוראה לקלקולא שפסק כרבי דמערבין עירובי חצירות ולא ס"ל הך סברא כיון דמקלקלי בי' רבים לכן קשה שפיר אמאי ס"ל לרבי דמערבין ערובי חצירות הא אית בי' הכנה וק"ל:
דף מא.
בגמרא ומי עבדינן כר"י כו' והקשו העולם לפי' מהרש"א דלר"י אין צריך להשלים אם ירצה א"כ מאי פריך דלמא הא דאמר ר"ג אין משלימין ר"ל אין צריך להשלים והיינו כר"י וחכמים דאמרי מתענין ומשלימין ר"ל דצריך להשלים ואין כאן ג' מחלוקת בדבר דהא ת"ק דר"י הייני כחכמים דר"ג דסברי דצריך להפסיק ור"י כר"ג. ונראה לי לתרץ ע"פ מ"ש הרא"ש בשלהי פ"ב דתענית סי' ק"ו וז"ל וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קיבל עליו התענית סתם וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית וצריך עד צ"ה אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד תשלום תפלתו עם הציבור עכ"ל ואמרתי אל לבי לפי מה שאיתא במ"א סי' רמ"ט ס"ק י' דבתענית ציבור לא מהני תנאי דלאו בדידי' תליא מילתא נמצא אם הדין בתענית רשות דאם ירצה להשלים שיכול להשלים צריך הוא בכל תענית ציבור להשלים דלא מהני בי' תנאה ומעתה ניחא קושית העולם דע"כ צריך לומר דאין משלימין היינו דאין רשאי להשלים דאלת"ה קשה א"כ היכי קתני דאין משלימין וכן תשעה באב שחל להיות בערב שכת' דאין משלימין הא כיון דרשאי להשלים צריך להשלים אלא ש"מ דפי' אין משלימין ר"ל דאין רשאי להשלים ודו"ק:
בגמרא והא תני' אר"א אני היתי כו' וקשה לי דמוכח במס' כלאים פרק שביעי דר"א ב"צ הי' בזמן ר' יוסי ור"מ דאיתא התם במשנה שני' ר' אליעזר בר צדוק אומר משמו דר"מ אף על גבי הגפן אסור עכ"ל ור"מ ור' יוסי בחד דרא הוי ואיתא בהרא"ש בערבי פסחים בס' זה בני סניף הי' נוהגין לעשות יו"ט שלהם אפילו אחר החרבן ע"ש א"כ מאי פריך הש"ס ובדורו של ר"ג כי דילמא זה המעשה דחל תשטה באב בשבת ונדחה. אירע בימי ר' יוסי ואז עבדינן כר' יוסי ולעולם בדורו של ר"ג עביד כר"ג וצ"ע:
תוס' בד"ה אי אתם וכו' ואין לפרש דה"ק דהיכי דהפסק סעודתו כו' הנה לפום ריהטא הי' נראה לפר דה"פ הש"ס אי אתם מודים כו' שאם הפסיק סעודתו מפסיק מבע"י דהוי כמו קבלת תענית בשבת ולאחר העיון אין מקום לפי' זה דא"כ קשה האיך דחה תוס' מהא דר"י בן בתירה הא לעולם איכא לקיים דאין לפרש היכי שקיבל עליו התענית בפירוש ולכך נ"ל דה"ק ודוק: הרמב"ם פי"ג דשבת דין ב' כיצד פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה והיא מתמאלת והולכות כל השבת ומניחין מגמור תחת הכלים והם מתגמרין והולכין כל השבת כולה ונותן קילור ע"ז העין וכו' כל זה ברייתא בפ"ק דשבת דף (י"ח.) אלא שקשה טובא שלא הוזכר רבינו ליתן חיטין לתוך הרחיים שלמים סמוך לשבת לא לאיסור ולא להתיר והנה הריב"ש בתשובה ובב"י סי' רנ"ב מטין דברי רבינו שפסק כר' יוסף דשרי והטעם שלא הזכירו בהדיא הוא לפי שלא הוזכר בתלמוד בהדיא דלר' יוסף שרי דאין דרכו לכתוב אלא מה שהוזכר בתלמוד בהדיא דלר"י שרי וזה דוחק גדול ונראה בזה כמו שתירצו הם שרבינו פוסק כר"י דשרי דב"ה לית להו שביתת כלים ואין מן הצורך להזכיר דין זה בפי' שסמך עצמו אמאי שכתב בפ' י' שאין אנו מצווים על שביתת כלים והא דחשיב ואזיל כל הנך דינים דמוגמר ופותקין וקילור ולא סמך אמאי שכתב בפ' ו' וי"ל דצריכא דהוי אמינא אע"ג דאין מציוום על שביתת כלים מ"מ אסור משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת ואתי לידי חיוב חטאת. ונסייעה מן הדא למ"ש המג"א בסי' הנ"ל דרחיים של מים ליכא חיוב חטאת ומשו"ה אין מן הצורך לרבינו להביא שירותא ליתן חיטים לתוך הרחיים של מים סמוך לשבת דליכא למיגזר דלמא עביד בשבת דלית בי' חיוב חטאת ולא גזרינן ודוק: