אור ברסלב

מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל

שבת

דף ב:

הקדמה:

ישמחו החריפים ויגילו הלומדים השמים מעינם בחקר הלכה ולמוד תוה"ק בהגלות נגלות עליהם אור נוגה בהיר היא בשחקים ומבהיק חידושי תורתו של הגאון בצד קרבן נתנאל החכם מכל אדם אמר לכל עת וזמן לכל חפץ הכתבים האלה הי' טמונים זה מאה ושבעים שנה ולא ראו אור ועתה נתגלגל הזכות ע"י כי הקרה ד' לפני מקרה טהור בהיותי בק"ק מארינבאד בשנה העברה אשר אני נוסע שם מידי שנה בשנה לשתות ממעיני הישועה אשר שם למחלתי אשר אני חולה מחלת הלב ל"ע. השם ישלח לי מהרה רפו"ש בתוך שח"י ופגשתי שם את הרב המאוה"ג גברא רבא ויקירא הגאב"ד דקרלסרוא ואמר לי שנמצא אצלם בהביבלוטפק כתבים על הש"ס מהגאון בעל קרבן נתנאל אבד"ק דקהלתם ואם הי' מי שירצה להדפיסם נכונים המה לתתנם לו במתנה ע"מ להחזיר להדפיסם וגם שו"ת הרבה מבנו ר' ידידי' טיאה זלה"ה כרך גדול ובתוכם ג"כ כמה תשובת מהגאון בעל קרבן נתנאל שלא נדפסו עוד וגם הרבה תשובת הגאוני עולם כמו ר' מאיר ר' פישלס בומסלא זלה"ה ראב"ד דק"ק פראג בימי הגאון הנוב"י ומחותנו של הנוב"י וכתב עליו בהספידו אשר דפסתי בספר מדרש יהונתן כי נתגלה לו מן השמים שבמות ר' מאיר הנ"ל נאמר לו ושלחתי רעב בארץ וכו' כ"א לשמוע דבר ד' ומהגאון ר' יצחק שפירא אבד"ק פראג ומהגאון ר' ארי' לייב קאסעוויטץ ושלחו לי גבאי הקהלה הכת"י הקדושים וגם סייעו לי בתמיכה שיש בה ממש ע"כ תגל לבי ותעלוזנה כליותי אשר זכיתי לזה: והנה העבודה הקשה אשר הי' לי היא מהעבודת קשות במקדש כי הכת"י ישן נושן וכמה אותיות אשר לא ניתנו לקרות וכמה פעמים אשר הייתי יושב שעות רצופות עד אשר יכולתי לבוא על הכוונה וגם היא נכתב בקיצור נמרץ כי לרוב גאונו וחריפתו סמך על המעיין ודבריו המה עמקות גדול וכאשר בעצמו כתב לבנו בהתשובות אשר תח"י כי הוא אוהב את הקיצור וכותב בקיצור והרבה שגיאות המה בהכת"י ולא רציתי לתקן כ"א היכא דהיא טעות דמוכח כי יראתי לשלוח ידי בו כי כפי הנראה היא כת"י הגאון ר' טיאה זלה"ה ואם אינו כת"י ממש עכ"פ זאת ברור כי ראה והגי' את הכת"י כאשר נראה מהגהות אשר בתוך הכת"י חתם עצמו טיאה ווייל לכך לא רציתי לשנות ע"כ אבקש מאת הקוראים שידוני לכף זכות כי הרבה פעמים המה דבריו קשי ההבנה וזכות הגאון הקדוש יגן עלי שאזכה בזכותו לזכות בכתרה של תורה ושלא ימוש התורה והיראה מפי זרעי ואזכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה לשמה ושאשיב בתשובה שלימה לפני השי"ת ובטח כד שכיבנא יצא הגאון הקדוש לקראתי כי שמעתתא יהי' מדבבן בבתי מדרשות כבקשת דוד המלך ע"ה אגורה באהליך עולמים ואתם אחינו בני ישראל חו'שו' גו'שו עו'שו וקחו ברכה דתוך בתיכם למען אוכל להוציא לאור גם החלק השני על נזיקין קדשים ועל ש"ע יו"ד וחו"מ וגם התשובת מהגאון ר' טיאה זלה"ה וגם החדושים נפלאים מהגאון ר' זרח איידליטץ זלה"ה אשר תח"י כרך גדול מחדושיו ועוד ועוד אם יזכה השי"ת אותי בחיים: הכותב לכבוד התורה למען יגדיל תורה ולמען כבוד המחבר הגאון הקדוש זלה"ה:

הק' שלמה עהרליך דומ"ץ:

ואפריון נמטי להבחור המופלג בתורה יניק וחכים כמו משולם קלויבענפעלד שיחי' אשר טרח הרבה וסייע אותי בהעתקות הכת"י תהי' משכורתו שלימה יעלה בתורה מאד נעלה:

מנחת נתנאל על שבת דף ב/ב:

בתוס' ד"ה והא יציאות קתני ולא פריך אלא אמתניתין דשבועות וכו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא פריך בלא מתניתין דהכא אמתניתין דשבועות והא יציאות קתני וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור והא דומיא דמראות נגעים קתני. וי"ל דודאי לא מכח סברא פריך והא דומיא דמראות נגעים קתני. אלא דמוכח הכי מדתני מראות נגעים שתים שהן ארבע אבות ותולדות. וא"ת כיון דיכול למצוא על צד שתים שהן ארבע אפי' עם תולדות א"כ גבי שבת ליתני עוד שתים שהן ארבע עם הכנסות א"ו ש"מ דבמתכוון תני מראות נגעים להורות דכולה מתני' איירי כולהו לחיובא דומיא דמראות נגעים וא"כ בלא מתניתין דהכא לא הוה ידענא דחייב אהכנסות. וא"כ לא הוי מצי למיפרך והא דומיא דמראות נגעים דהא אין להוכיח דדומי' דמראות נגעים קתני ודוק:

בא"ד אבל במתניתין דהכא משכחת להו כולהו ביציאות וכו' עכ"ל. לפי מה שמפורש המהרש"א קושיית תוס' לקמן ד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת. ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ועשיר באחת ר"ל דאינו רק אחת כיון דתרווייהו הכנסות נינהו בעני וכן תרתי הוצאות לפטור בעשיר דאינו רק אחת כיון דתרווייהו הוצאת נינהו בעשיר. א"כ לפ"ז קשה מה שפירשו לפי' ריב"א ניחא דמשכחת להו כולהו ביציאות א"כ קשה עדיין לפי' למה למחשבינהו בשמונה הוצאות הלא לא הוי אלא אחת גבי עני ועשיר. ונראה דר"י בעל התוס' לא חש להאי קושיא והא דהסכים לפי' ריב"א דפרש"י דחוק דלא חשיב תרתי לפטור בעני בבא אחת וכן בעשיר לא חשיב תרתי לפטור דידי' בבא אחת. וליכא לתרץ דניחא לי' למיתני בקצרה ולא להאריך הרבה ולא ס"ל לר"י הך סברא דלא רצה להאריך אמנם הריב"א שהוא הפי' בעצמו בשבועות שתים דהוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהן ד' הכנסה דחיוב והכנסה דפטור לבעל הבית העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ. והקשו שם בתוס' למה לא מפורש מתניתין הוצאה והוצאה הכנסה והכנסה וצריך לומר דניחא לי' למנקט הכי כדי לקצר. והוצאה והוצאה הי' צריך להאריך וא"כ ע"כ צ"ל דניידי הריב"א מפ' הקונטרס כפי' המהרש"א ע"ז קשה כקושיית הבעל המאור. ועפ"ז אבין לך מה שכתבו התוס' בשבועות ריב"א לא גרים לאלתר דבלאו לאלתר מוכח שפיר דלא מצינו לאשכוחי שנים שהן ארבע בפנים וכן בחוץ בלא הכנסות. ומיהו לפי מה שפ' לעיל אתיא שפיר כ"ל שם ר"ל כמו שכתבו תוס' דמשכחת להו כולהו ביציאות לפי' ריב"א והנה ע"ד שכתבתי מיושב היטב דריב"א בעצמו לא ניחא לי' לפרש כולהו ביציאות מכח קושיית בעל המאור שמכח זה נאיד מפי' הקונטרס. אמנם ר"י בעל התוס' לא חש לקושיית בעל המאור ונאיד מפי' רש"י ז"ל ליתני בתרתי דעני או דב"ה בחד בבא אף דצריך להאריך. משא"כ ריב"א לא ס"ל הכי אלא דניחא למינקט בקצרה וכדאמרן ודוק:

דף ג:

בגמרא ואיב"ע אידי ואידי בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי וכו' מקשין העולם, א"כ תפשוט דרב ביבי דמדקנסו בשוגג ש"מ דלא התירו קודם שיבא לידי חיוב חטאת וא"ת הא מדאידך ברייתא דלא קניס שוגג אטו מזיד ש"מ דהתירו קודם שיבא לידי חיוב חטאת מ"מ קשה תפשוט ממ"נ בעי' דרב ביבי כמו שפשוט בהך שמעתתא בעי' דאביי דקאמר מאי לאו בהא קמפלגי מ"ם ככרמלית דמיא ומ"ס לאו ככרמלית דמיא. ונראה בזה דל"ק דודאי בעי' דאביי נפשוט לחומרא כיון דבהך ברייתא קתני מותר להחזירו ובהך ברייתא קתני אסור להחזירו דהוי ככרמלית פשטינין לחומר' כהבריית' דהוי ככרמלית וכן משמע בהמהרש"א ובמהר"ם אבל בעי' דרב ביבי אם התירו לו איסור שבות קודם שיבא לידי חיוב חטאת יש פנים לכאן ולכאן אם מחמרינן שלא להתיר שבות, או מחמת חומרת שבת נתיר לו שבית כדי שלא יבא לידי איסור חטאת וא"כ בחד ברייתא קתני דקנסינן שוגג אטו מזיד ולא נתיר לו קודם שיבא לידי איסור חטאת ובחד ברייתא קתני דלא קנסינן ונתיר לו כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת וא"כ בכל צד יש קולא וחומרא וא"כ האבעי' במקומה עומדת ווה פשוט:

ואם זה ישבתי מה שהקשה אחד מן המשכילים. לפי מה שכתב הרא"ש אם הטעינו חבירו על ידו ולא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ פטור דלא חשוב עקירת היד כעקירת חפץ וא"כ לפי נדון זה ה"ה אם נטל הוא בעצמו החפץ מבעוד יום והוציא ידו משחשיכה לא אתי לידי חיוב חטאת דעקירת היד לא הוי כעקירת חפץ אף שהחפץ בידו וא"כ מאי פריך אדרבא איפכא מסתברא וכו' משחשיכה דאי שדי לי' לא אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה. אימא משום הכי לא משני הכי דניחא לי' לאוקמי' השני ברייתות בחד גוונא דנטל החפץ מבע"י אלא דהך ברייתא איירי שהוציאו ג"כ מבע"י ואידך ברייתא איירי שהוציאו משחשיכה ולא אתי לידי חיוב חטאת כיון דנטל החפץ בידו מבע"י ולפי מה שכתבתי מיושב שפיר דהכי פריך אדרבא איפכא מסתברא וכו' והוי לי' לאוקמי' תרווייהו ברייתות שנטל החפץ בידו משחשיכה והוציא ג"כ משחשיכה ומחולקים אי נתיר לו חזרת היד קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא נתיר לו איסור דרבנן ומ"מ לא איפשוט איבעי' דרב ביבי כמו שכתבתי כיון דאיכא בכל צד קולא וחומרא וא"כ אין בידינו הכרע כאיזה ברייתא ודוק:

ובזה מיושב מה שלכאורה תמי' קיימת מה שהביא הרי"ף והרא"ש לפי המסקנא דבמעוד יום קנסינן ומשחשיכה לא קנסינן א"כ קושיית המקשן במ"ע איפכא מסתברא וה"ל עכ"פ לאוקמי חדא מבע"י קנסינן אבל במשחשיכה לא קנסינן אבל לפי מה שכתבתי מיושב דודאי וה לא ניחא לאוקמי הברייתא בכה"ג דניחא לי' לאוקמי בחד גוונא דכלהו איירי שנטל החפץ בידו מבע"י וא"כ לשיטת הרא"ש לא אתי לידי חיוב חטאת והאי דפריך אדרבא איפכא מסתברא אינו אלא דפריך דה"ל לאוקמי תרווייהו שנטל החפץ בידו משחשיכה וגם הוציא משחשיכה וכדאמרן ודו"ק:

דף ד.

בתוס' ד"ה אבל למעלה מעשרה ד"ה פטור יש להוכיח קצת דמושיט חייב נמי למטה מעשרה עכ"ל עיין במהרש"א שהקשה אכתי יש הוכחה דע"כ למטה מי' חייב כמושיט וכו' ויש לומר דלא ניחא לי' למבעי' אי ד"ה קלוטה לאו כמו שהונחה דמיא דא"כ מתניתין דהכא דאית לי' קלוטה כמו שהונחה דמי לדעת רבה דלא כמאן עיין במהרש"א. ואני אומר דקושיית מהרש"א במק"ע דהא דאמרי רב ושמואל לא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה אומר הרשב"א דמשמע להו מדלא נקט מהר"י לרשות היחיד ורה"ר באמצע כמו בפלוגתא דר"ע ורבנן עכ"ל ונראה בהבנת דבריו דליכא למימר דאי תני הכי ה"א דפליגי אי ילפינן מושיט מזורק דא"כ הוי רבי דלא כר"ע ודלא כרבנן דהדר איפשטא דר"ע ורבנן פליגי למטה מעשרה בקלוטה כמי שהונחה דמי מההיא בריתא דפשוט ר' המנונא לקמן בפי' הזורק אבל למעלה מי' ד"ה לא ילפינן מושיט מזורק כמו שהקשה מהרש"א בסוגין זה בד"ה אבל למטה מי' תקשי לי' הכי רבנן מני ע"ש וזה פשוט:

ולפי הנחה זו קושית מהרש"א במק"ע וליכא למימר דא"כ מתניתין דהכא דאית להו קליטה כמי שהונחה לדעת רבה דלא כמאן דהא נוכל לומר דהמתניתין הא מני רבי היא דסבר קלוטה כמי שהונחה דמי דהא מסתמא ידע רבה מההיא ברייתא דאיירי רב ושמואל ורב יהודא וכמו שהקשה מהרש"א בעצמו דתקשו להו הכי רבנן מני וליכא למימר כדדחי דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה מדלא נקיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורה"ר באמצע יש לומר דאי הוי תני הכי הו"א דפליגי למעלה מעשרה אי ילפינן מושיט מזורק דהא בהך גופי' דמבעי' לו לרבה דר"ע ורבנן פליגי דלמעלה מעשר' אי ילפינן מושיט מזורק א"כ עדיין קשה לימא אבל למטה מיו"ד ד"ה פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי אלא ש"מ מושיט למטה מיו"ד נמי חייב וצ"ע:

בתוס' ד"ה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא וקשה לר"י דמאי פריך למימרא דפשיטא וכו' דרע"ק מח"נ אית לי' קלוטה כמי שהונחה דמיא עכ"ל ולבי אומר לי ליישב קושית התוס' דלפי מ"ש התוס' סברא זו דאי יליף זורק ממושיט לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לא דמי זורק למושיט הך סברא אינו אלא לפי סברתם דכשהחפץ ביד עני או ביד בעה"ב לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל אי אמרינן דאף כשהחפץ ביד שייך נמי קלוטה מצינו למימר שפיר דיליף זורק ממושיט וקלוטה כמי שהונחה וליכא למימר דלא דמי דהוי כזורק מרה"י למקום פטור וממקום פטור לרה"י דהא במושיט שייך נמי הך סברא וכיון שכן היתה עבודת הלווים שפיר ילפינן זורק ממושיט ומעתה מצינו דהצעת המקשן כך היא ואמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' וליכא ובודאי ידע מהך מתניתין דר"ע ורבנן אלא דסבר דר"ע ורבנן פליגי למעלה מעשרה מדקתני כיצד שתי גזוזטראות כמו שכתבו לקמן בהזורק וא"כ בלמטה מיו"ד לא פליגי ר"ע ורבנן וא"כ ממ"נ אי למטה מיו"ד ד"ה פטור דקלוטה לאו כמו שהונחה דמיא א"כ שפיר פריך והא עקירה והנחה ע"ג מקום ד' ואי למטה מיו"ד ד"ה חייב דקלוטה כמי שהונחה א"כ קשה האיך ילפינן זורק ממושיט ועכצ"ל דלגבי מושיט אף שהחפץ ביד שייך נמי קלוטה וא"כ פשיטא קשה הא בעינן וכו' דהא כשנותן בה תוך ידו להוציא לא מחייב בסיפא וליכא למימר דר"ע ס"ל לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן ס"ל דאמרינן קלוטה כמו שהונחה וא"כ מתניתין אתי' כרבנן דהם לא ילפי זורק ממושיט דא"כ פליגי בתרתי בלמעלה מעשרה אי ילפינן זורק ממושיט ובלמטה אי אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמושיט למטה מי' לא חייב כיון שלא מצינו כן במשכן וע"ז משני אמר רבה הא מני ר"ע דר"ע סבר אמרינן קלוטה כמו שהונחה ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה ופשיטא לי' בלמטה מעשרה פליגי מהאי ברייתא דפשוט לקמן בהזורק ולמעלה מעשרה לא ילפינן זורק ממושיט וא"כ לא קשיא מידי מסיפא דמתניתין דס"ל כסברת התוס' כיין דהחפץ ביד עני או בע"ה לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ולקמן בהזורק לא גרסינן במתניתין כיצד כמו שכתבו התוס' וע"ו פריך למימרא דפשיטא והא מבעי' לי לרבה וא"כ איכא למימר דפליגי בלמעלה מעשרה אבל בלמטה מי' ד"ה קלוטה כמי שהונחה דמיא א"כ ע"כ צריכין לומר דבמושיט אף שהחפץ ביד אחד שייך קלוטה א"כ קשה מסיפא כשנותן בה לתוך ידו של עני אמאי לא מחייב ומשני בתר דאבעי' הדר אפשטי. ונראה לתרץ דלא ניחא לתוס' לפרש הכי דא"כ קשה קושיית התוס' האיך ס"ד לומר דבלמטה מי' כ"ע לא פליגי דקלוטה כמי שהונחה דמיא א"כ הך ברייתא דס"ל דבעינין הנחה ע"ג מקום ד' הך ברייתא מני ואין לתרץ כתירוצם שיעמוד רבי עקיבא ורבנן כמתניתין ולא כהך ברייתא דניחא לי' להעמיד מתניתין ככולא עלמא דהא אכתי מתניתין לא אתי' כוותי דא"כ קשיא מסיפא. ועפ"ז אמרתי דזה כוונת התוס' ושני דיבורים בדיבור אחד נאמרו דתוס' ד"ה אבל למטה מי' החליטו מסברה דכשהחפץ ביד אחד לא שייך קלוטה רק ע"ז יש להקשות דילמא לגבי מושיט שייך ג"כ קלוטה ושפיר יליף ממושיט ולא תקשי א"כ סיפא דמתניתין כשנותן ב"ה ביד העני אמאי לא מחייב דלפי הך גירסא לא אתי' מתניתין כר"ע וע"ז סמכו דבריהם תימא לר"י אם ברייתא וכו' א"כ האי ברייתא מני וצריך לומר דניחא לי' להעמיד המתניתין ככ"ע וא"כ ע"כ צריכין לומר דזה סברא מחליטס דכשהחפץ ביד א' לא שייך קלוטה וע"ז אמרי וקשה לר"י דאמאי פריך למימרא דפשיטא לי' בל"ז ה"א כדאמרן אבל השתא הקשה שפיר וק"ל וכ"ז לפי מה שאמרינן דקושיית מהרש"א במ"ע דבלא"ה ע"כ צריך לומר דסיגנון תוס' לא כן היא דא"כ. הי' להתוס' להוכיח דניחא לי' להעמיד המתני' ככ"ע מכח קושיית מהרש"א מדלא קאמר אבל למטה מיו"ד ד"ה פטור דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא אבל השתא לפי מה שכתבתי בהתחלה דקושיית מהרש"א במ"ע א"כ צדקי דברי התוס' כפי הסגנון שכתבתי ודו"ק. אמנם עדיין חל עלינו לבאר קושיית מהרש"א אמאי לא הקשו בפשיטות טפי דקאמר הא מני רבי ורבנן פליגי עליו בהדיא בברייתא וכו' א"כ תקשה לי' הכי רבנן מני וע"כ צריכין לומר דפסיקי להו לתוס' דרבה ידע נמי מהאי ברייתא דאחרים אבל האי ברייתא דרבי ורבנן יש לנו לומר דלא ידע וא"כ קושיא ראשונה שהקשתי על המהרש"א ל"ק ולא מידי דרבה לא ידע מהאי ברייתא דרבי ורבנן. אמנם יש לאלקי מילין לתרץ קושיית מהרש"א דלא הקשו התוס' בהשיטי מהך ברייתא דרבי הא רבנן מני דיש לומר דהא דקתני וחכמים פוטרין היינו מתרתי דמחייב רבי על עקירה והנחה אבל חדא מחייבי רבנן על הנחה ולא על עקירה וא"כ לא פליגי רבנן על ר"ע ורבנן דר"ע ורבנן לא סברי דלא בעינן מקום ארבע אלא לענין הנחה אבל לא לענין עקירה וכן מצינו בפ' הזורק (דף צ"ז) דקתני ר"י מחייב וחכמים פוטרין דלא פטרי רבנן לגמרי והכא נמי מוכח דלא פטרי לגמרי דא"כ הא רבנן מני ומעתה כל דברי שרירין וקיימין ודו"ק:

דף יח.

בתוס' ד"ה לימא מר וא"ת לרבה וכו' וי"ל דרבה סבר ברייתא דשביתת כלים אתי' כב"ש ע"כ כוונת התוס' לאפוקי בית הלל דאודאי לית להו שביתת כלים מכל הני מתניתין דשרי ב"ה אבל ב"ש נוכל לומר דאית לי' שביתת כלים היכא דעביד מעשה ורבה דאוקי טעמ' דמצודות משום גזירה ולא משום שביתת כלים דמתניתין בלחי וקוקרי אבל באמת יוכל להיות שהך ברייתא אתי' כשאר תנאי אלא שלא מצינו לאסור כ"א ב"ש וק"ל:

דף כט.

תוס' ד"ה והא דרב וכו' דרב אסור נולד כר' יהודא מכרכי דזוזי עכ"ל וקצת קשה דטפי ה"ל לאותי' משמן של בדדין דאסור רב לעיל בסוף פ"ק משום נולד כמ"ש התוס' שם אבל כרכי דזוזי לאו משום איסור נולד נגעי בה אלא משום איסור מוקצה וע"ש בתוס' עכ"ל המהרש"א ולי לק"מ דודאי אסקי תוס' אדעתייהו דנולד דהתם עדיפא דמעיקרא זיתים והשתא שמן אבל תמרים דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין. אלא שקשיא להו דהתם גבי כרכי דזוזי אסור רב אפילו מוקצה. ונולד דהכא עכ"פ לא גרע ממוקצה דהתם ותירצו דמייתי ראי' אגרעינין דס"ד דנולד גרוע כי האי גריעה ממוקצה דהתם ודוק גם בחדושי מהר"ם יש גמגם עפ"ז ע"ש:

דף לו:

בתוס' ד"ה חמין ותבשיל נראה לר"י דסתם חמין ותבשיל כו' עד דמודה רבי דמשהין ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה עכ"ל התוס' וקשה אמאי לא ניחא להו להוכיח דע"כ תבשיל אפילו בלא בישול כל צרכו דאל"כ מתניתין דלא כחנניא דמתיר נמי לא בשול כל צרכו ומה שתירץ מהרש"א דאיכא למימר דתנא במתניתין תני בתבשיל כל צרכו לרבות דלא יחזור באינו גרוף אבל שהי' באמת מותר לתנא דמתניתין כחנני' בבישל כמאכל בן דרוסתאי אף בשאינו גרוף לא נראה לי דהך רבותא נשמעין מרישא דמתני' כירה שהסיקו בקש ובגבבא נותנין עליו תבשיל היינו בבישול כל צרכו בקש ובגבבא כשאינו גרוף היא דמתניתין עליו היינו חזרה דייקינן מנה הא בגפת ועצים כשאינו גרוף אין מחזירין ואם כן הקושיא במקומה עומדת לחנניא הל"ל דמותר לשהות כשאינו גרוף וקטום אפילו בלא בישול כל צרכו ונראה ליישב קושיית מהרש"א באופן אחר מ"ה תני בתבשיל כל צרכו משום סיפא דקתני ב"ה אומר מחזירין ובתבשיל שלא בישול כל צרכו מודה ב"ה דאין מחזירין אפילו בגרוף וקטום וק"ל ומעתה לפי הנחה זו מיושב אידך קושיית מהרש"א ומהר"ם שהקשו על מה שכתבו תוס' דמודה רבנן שמשהין ע"ג כירה שאינו גרופה בבישול כל צרכו הא ר"מ ור"י אסרו אפילו בבישול כל צרכו שאינהו רבנן דחנניא וכמו כאן דילמא לשהות תנן ותבשיל דמתניתין איירי נמי בתבשיל כל צרכו ודוקא גרוף וקטום הא אינו גרוף וקטום אסיר לרבנן ע"ש. איכא למימר דכוונת תוס' דע"כ ר מי' מודים לחנני' בתבשיל כל צרכו דהא לשיטת תוס' ד"ה ז"ב דלחנני' מותר להשהות אפילו תוכו וק' אמאי לא תני רבותא דמותר להשהות כשאינו גרוף אפי' תוכו וצ"ל דתנא דברייתא נקט על גבי לאשמיעינן לחנני' היא דשרי הא ת"ק פליג עליו אפילו בעל גבו וקשה א"כ לאשמועינן דת"ק פליג עליו אפילו בבישול כל צרכו ואמאי תני בברייתא דחנני' בבישול כמאכל בן דרוסתאי אע"כ צ"ל דרבנן לא פליגי על חנני' בבישול כל צרכו אלא שעל הוכחה זו יש לבטל הדין לחלוק אימא דלא תני בברייתא לאשמועינן דרבנן פליגי עליו דחנני' אלא משום הכי תני תוכו דהא בכה"ג מתיר חנני' לשהות כשאינו גרוף וקטום ואוסר בחזרה הא על גבו מתיר חנני' אפילו חזרה מ"ה תני על גבו בשהי' לדייק מיני' הא חזרה אוסר חנני' אפילו עליו כשאינו גרוף וקטום. אלא דאם נפשך לומר כך מעתה נולד הוכחה אחרת דע"כ תבשיל איירי אפילו בלא בישול כל צרכו דאל"כ מתניתין דלא כחנני' כמו שהקשה מהרש"א. ומה שתרצו מ"ה תני נתבשל כל צרכו משום סיפא דקתני ב"ה אומרים מחזירין ובתבשיל שלא נתבשל כל צרכו מודה ב"ה דאין מחזירין אפי' בגרוף וקטום א"כ תו לא מצי למימר דהתנא דברייתא דחנני' תני על גבו משום חזרה דאסור על גבו כשאינו גרוף וקטום משמע הא בגרוף וקטום מותר להחזיר הא לתנא דמתניתן איסור חזרה אפי' בגרוף אלא ע"כ צ"ל דתני ע"ג ולא תוכו לאשמועינן דרבנן פליגי אפילו בלשהות על גבו א"כ תו קשה ה"ל למתני אפילו בתבשיל כל צרכו לאשמועינן דרבנן פליגי עליו דחנני' אפילו בנתבשל כל צרכו אלא ש"מ דרבנן מודי דמשהין ע"ג כירה שאינו גרופה וקטומה א"כ ממ"נ מוכח תוס' דסתם תבשיל אפילו בתבשיל כל צרכו כהוכחתם או כהוכחת קושיית מהרש"א ודו"ק כי דרך חריף היא:

בגמרא וב"ה אמרין אף מחזירין הא תו ל"ל הקשו בתוס' ישינים אימא מש"ה תני הך בבא יתירא להורות דב"ה סבר דמחזירן אפי' בשבת כדייקי התוס' מדקתני נוטלין דבחול לא הוי צריך למתני נוטלין ונראה ליישב ע"פ מה שמדקדק עוד מהרש"א על מה שכתבו התוס' דבחול לא הוי איצטרך למתני נוטלין דהא לקמן בשמעתין אמרינן דקתני נוטלין משום מחזירין וישבי' בדוחק ע"ש ופשוט בעיני דכוונת תוס' לפרש לפי מה דמשני להחזיר תנן וחסורא מחסרא כו' עד והך חזרה דאמרינן לאו ד"ה היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה א"כ דהתנא כל כוונתו אתי אלא לפ' דהך חזרה דתני ברישא בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף ב"ה היא ולא ב"ש מה האי דקתני נוטלין. לא הוי למתני כי אם לא מחזירין דברי ב"ש אלא ע"כ להורות לנו דבשבת איירי וק"ל ומעתה מיישב היטב קושית התוס' ישינים דהא לפי ס"ד דהמקשין אין לנו הוכחה דהך בבא נוטלין אבל לא מחזירין דבשבת מיירי והא דקתני נוטלין משום מחזירין כמו שהקשה מהרש"א ודו"ק:

אלא דעדיין יש לבעל דין לחלוק א"כ לפי הצעה זו אין לנו הוכחה דבשבת מחזירין כ"א למ"ד להחזיר תנן והאר' אושעיא ור' חייא קאמר לקמן בשמעתין שהמה ג"כ סוברין מחזירין אפילו בשבת והמה סוברים לשהות תנן וא"כ מנ"ל דמתניתין מחזירין אפילו בשבת אמנם כי דייקת שפיר לק"מ דודאי מן הסתם אית לן למימר דמחזירין אפילו בשבת מדלא הבדיל בין שבת לחול וקתני סתמא אלא למ"ד להחזיר ודאי איכא למימר דהתנא ל"צ למתני דבחול איירי דהא מדקתני רישא עד שיגרוף או שיתן את האפר ואי לא יתן לא יחזור בשבת הוא איך יגרוף ויקטום בשבת כמו שהוכיחו התוס' דה"ל למתני אא"כ גרף וקטם ע"כ צריכא תוס' לפ' דלמ"ד להחזיר דייקינן מדקתני נוטלין וכדאמרן אבל למ"ד לשהות תנן ל"ק האיך יגרוף דהא להשהות אי אפשר להשהות כ"א בערב שבת כמ"ש מהרש"א למ"ד לשהות תנן לק"מ וא"כ לדידי' כפשוטו הא דמחזירין אפי' בשבת מדקתני מחזירין סתמא ודו"ק:

בתוס' ד"ה חמין כו' מדקאמר ור' אושעיא סבר עיין מהרש"א שמקשה דאכתי מנ"ל מד"ר אושעיא דמחזירין אפילו בשבת דאימא שהוחם בכירה שהוסק בקש וגבבא ופי' בדוחק והלשון משובש ונראה דרב ששת דייק מחזירין אפי' בשבת כמ"ש התו' מדקתני נוטלין ואהא קמייתי התלמוד סייעתא מדר' אושעיא דדייק נמי לשון נוטלין דהא עכ"פ ר' אושעיא העיד דמחזירין בקש ובגבבא אפילו בשבת ומנ"ל אלא דס"ל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות דב"ש דאמר נוטלין אבל לא מחזירין פליג נמי אקש וגבבא ומדקתני נוטלין משמע אפילו בשבת ואהא קאמר ב"ה מחזירין אפי' בשבת והתנא כלל בגפת ובעצים שמחזירין ג"כ בשבת וק"ל. תו מקשה מהרש"א דאימא דהך דר' אושעיא איירי בחזרה בהוחם ע"י סמיכה ע"ש ולפי מ"ש הרמב"ם דלמ"ד לשהות האב"ע מה לסמוך קאי בע"ש אבל בשבת אפילו סמיכה אסור לק"מ דר' אושעיא ור"ח סברי כמ"ד לשהות תנן וק"ל:

דף לח.

בגמ' אלא לאו לסמוך וקתני הרי היא כתנור ואסור משמע הא בכירה מותר לסמוך. ויש לדקדק ה"ל למפשט בעיא דלעיל מה לסמוך בכירה ולפשוט מהכא עכ"ל מהרש"א ונ"ל דה"א הא דקתני הכא הרי היא כתנור ואסור לסמוך היינו כגון שני כירות המתאימו' שמותר לסמוך על הכירה שגרופה וקטומה כיון דמדלי שליט בה אוירא כדדחי לעיל אבל לסמוך בכירה שאינו גרוף אסור ובתנור מתאימות אסור לסמוך אפילו בתנור שאצלו גרוף וקטום ושליט בי' אוירא ומ"ה כופח הרי היא כתנור וק"ל:

דף לט.

בתוס' ד"ה שמא יטמין ברמץ ואטו סודרין שנתחממו באור לא בעי ר"י למגזר דאין דרך לחממין עכ"ל ויש לדקדק דהא מדקתני אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא תני דחייב חטאת אלא ש"מ דהתנא אשמועינן אפי' לר"י ולר' יוסי אינו חייב חטאת בתולדות האור ומתניתין שהדהחתן גמר מלאכתן אתי' לרבנן. ומ"ה אומר בתולדות האור כ"ע ל"פ דאסור ולא אמר דחייב חטאת. וא"כ זה טעם פלוגתתן דרבנן גזרינין תולדות חמה אטו תולדות האור דחייב חטאת ור"י סבר לא גזרינן דהוי גזירה לגזירה וא"כ אין מקום לק' התוס' וצ"ע ועפ"ז אמרתי ליישב הא דפריך מתחילה מדרשב"ג ושבק תיובת' ממתני' ממעשה דאנשי טבריא משום דמתחילה ידע לתרץ דארישא קאי ור"י סבר דחמי טברי' תולדות האור היא אבל השתא בתר דמשני סתם גג לית בי' עפר אדמפלג בין תולדות חמה לתולדות האור בתולדות חמה גופי' ה"ל לפלוג בין גג דאית בי' עפר ובין גג דלית בי' עפר כקושית התוס' וצ"ל דאתי לאשמועינן דתולדות חמה אסור לגלגל א"כ ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו חייב חטאות וצ"ל דלרשב"ג באמת אינו חייב חטאות וס"ל כר"י דלא גזר תולדות חמה אטו תולדות האור א"כ פריך שפיר ממעשה דאנשי טברי' ואי משום דס"ל דתולדות האור מ"מ לא הוי לאסור בשתי' אלא ש"מ דר"י ס"ל דתולדות האור חייב חטאת ומעשה שבת דאורייתא מ"ה אסור בשתי' א"כ ק' מדרשב"ג במ"ע ומשני דר"י סבר תולדות האור היא ומ"מ ס"ל דאסור בשתי' דהחמירו בזה ודו"ק:

דף מב.

בגמ' א"ל אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי וא"ת א"כ לא הוי לי' למנקט בברייתא כוס אלא ספל שהיא לרחיצה דומיא דאמבטי וי"ל דאתי לארוי דאמבטי כלי שני היא ומ"מ אסור כמ"ש תוס' מדנקט אמבטי ולא קתני מיחם שהוא לשתי' דומא דכוס אבל אי הוי תני בריש' ספל ה"א דאמבטי כלי ראשון איירי והאי דלא קתני מיחס ה"ט כיון דרישא בספל הוא שהיא כלי רחיצה תני נמי בסיפא אמבטי וק"ל. ועפ"ז אמרתי שזהו שסבר ר' יוסף למימר ספל הרי היא כאמבטי דר"י סבר אמבטי דתני בברייתא כלי ראשון היא כההוא דאמבטי דלעיל והי' קשה לי' אמאי לא נקט בברייתא מיחם שהיא לשתי' דומיא דכוס אלא ש"מ דספל הרי היא כאמבטי וזה הודיע לנו התנא בברייתא מדתני שריותא בכוס ולאפוקי ספל ואי הוי תני מיחם ה"א ספל הרי היא ככוס והא דלא תני התירא בספל דכולה בכלי שתי אפליג מ"ה תני אמבטי ואי ספל ככוס טפי ה"ל לאפלוגי כולה בכלי רחיצה ועפ"ז אמרתי שזהו כוונת התוס' ד"ה אבל כאמבטי שהוכיחו דאמבטי כלי שני הוא מדתני ר' חייא ספל אינה כאמבטי ואח"כ הוכיחו דא"כ ה"ל למתני מיחם להוכחה זו מברייתא גופא הוא עצם וראשונה אמנם עם דברינו ניחא דמברייתא גופי לא הוי מצי למידק מדלא תני מיחם ה"א איפכא דאמבטי כלי ראשין ואתי' לאורי דספל הרי היא כאמבטי איברא בברייתא דר"ת דספל אינו כאמבטי לדידי' נולד לנו ג"כ הוכחה שני' דאמבטי כלי שני היא מדלא תני מיחם ודו"ק. ועם זה ישבתי היטב קושיית מהרש"א שהקשה בד"ה מי סברת מה פריך אביי מדתני ר"ח ספל אינו כאמבטי לר"ש בן מנסיא אלא צונן לתוך חמין היא דאסיר וחמין לתוך צונן שרי בספל ע"ש דהכי פריך אדתני ר"ח ספל אינו כאמבטי א"כ ס"ל דאמבטי כלי שני כמו שהוכיחו תוס' וא"כ מהיכי תיתי לומר אליבא דב"ה ספל כאמבטי דהא אמבטי קתני ולא ספל אלא שהוכחת ר' יוסף הוא דהוי סבר דאמבטי כלי ראשון הוא וכדאמרן ופריך לי' אביי הא תני ר"ח ספל אינו כאמבטי אפילו את"ל דאליבא דר"ש בן מנסיא תנא לי' עכ"פ נשמע מן הדא דתניא דאמבטי כלי שני ודו"ק: ע"ב בגמ' דתניא לכל אילפיסין הוא נותן לכל הקדרות רותחין וכו' מקשין על רש"י בפסחים (דף ע"ב) ברש"י ד"ה לכל היא נותן לכל מיני מאכל היא נותן תבלין בכלי שני וכו' והא נגד מסקנא דהכא ולי לק"מ דעכצ"ל דר' חסדא הי' מפרש הברייתא דמוללין בכלי שני דאי קדירה כלי ראשון מדקאמר מאן י"א הוא ר' יהודא משמע דרבנן פליגי הא בכהנ"ל אם יש חומץ בתבשיל הת"ק דר"י נמי ס"ל דמבשל ועדיף מיני' קאמר אפילו בלא חומץ מבשל. לכך פירש"י דר"ח לא ידע מהך ברייתא דהכא והי' סבר ר"ח דר"י אסיפא קאי ולחומרא ש"מ דשמע לת"ק דבכלי שני אפי' יש בו חומץ וציר אינו מבשל ודו"ק:

דף מג.

ועוד בגמרא איתיבי' אביי חבית של טבל והא דלא פריך אביי אגופי דמתני' דאין נותנין כלי תחת הנר תירץ מהרש"א דהוי מפרש למתני' בטעמא דר' יצחק דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והוי משני כל הני תיובתא בצריך למוקמו ולכך לא פריך אלא לטעם דידהו עכ"ל והנה יש כאן מקום לתמוה אכתי תקשי לי' לאביי קושיית תוס' מאי צריך כל הני משניות להשמועינן דצריך למקומו שרי ומה שתרצו התוס' בד"ה בסמוך עדיין אינו מספיק תרוצו בהך מתני' דכופין את הסל כיון דכבר תנן בנצוצות דשרי בצריך למקומו אע"ג דאיכא למיחש דאתי לכבויי מכ"ש בכפיית הסל דליכא למיחש להכי. וע"כ צ"ל לאביי דהך מתני' כופין את הסל מוקי לה כר"ש דלית לי מוקצה כלל אפילו מוקצה דבע"ח ולא ס"ל לדוחק כל זה לאוקמי מתני' דלא כר"י ולומר אליבא דר"ש דלית לי' אפילו מוקצה ב"ח א"כ עדיין מה מותיב לי' אביי לר' יוסף מהך דכופין הסל אליבא דר' יוסף נמי אית לן לאוקמי המתני' כר"ש דלית לי' מוקצה דבע"ח וא"כ אין כאן ביטל כלי מהיכנו כלל וכלל וליכא למימר דר"ש ס"ל מוקצה בע"ח ומ"מ כופין הסל אע"ג דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל היינו אליבא דר"י דמחמיר במקצה אבל לר"ש דמקיל במוקצה מקיל נמי לטלטל כלי אף לדבר שאינו ניטל כמו שהסכים בעה"מ לסברא זו. דהא תוס' מפ' דלכולהו מ"ד אוקי מתני כר"ש וא"כ אש לך לר' יצחק דמפורש טעמא דמתני' משום דאין כלי ניטל לא אתי' מתני' כר"ש לסברא זו והא שכתבו התוס' אם נאמר דל"ל לרבה דלסברת ר' יוסף אתי' מתני' כר"ש אפרש בסמך. אלא ע"כ צ"ל דלתירץ מהרש"א ס"ל לר"ש דאין מוקצה אפילו בבע"ח כמו שכתבו תוס' לקמן דף (מ"ה) בד"ה הכי במאי עסקינן:

ואמרתי ליישב דברי החכם וזהו די"ל דלאביי אגופי' דמתני' ליכא למפרך מהך מתני' דכופין את הסל דהכא בסל הפסד מרובה היא כן כתב הרשב"א סברא זו שאם לא יעלו לקינהם מתפזרו אילך ואילך ויאבדו אלא בהך מתני' דנצוצות ואינך משניות ליכא הפסד מרובה וצריך מהרש"א לאוקמי הני מתני' בצריך למקומו וא"כ לר' יוסף מותיב אביי שפיר מהך דכופין הסל דס"ל לדוחק לאוקמי מתני' דלא כר"י ומה גם לר"ש מודה ג"כ במוקצה בע"ח ושפיר הוי ביטל כלי מהיכנו דבביטל כלי מהיכנו לא שרי הפסד מרובה כמ"ש בעל המאור ושאר גדולי המחברים וא"ת א"כ בסמוך לר"י מי הוכיח להחכם הנ"ל ליישב בדוחק דס"ל לר"ש לית לי' מוקצה אפילו בבע"ח ה"ל ג"כ לתרץ דמשום הפסד מרובה כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל כמ"ש ר"י בסמוך וי"ל דלר"י ליכא לתרץ הכי דהוא ס"ל אפילו בהפסד מרובה אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כדמוכח בפ' משילין ומכסין את הפירות אמר ר"י דווקא פירות הראויין אבל טבלא לא ומוכח התם דפירות הוי הפסד מרובה אפ"ה אין כלי ניטל אלא בראויין אמנם יש לאלקי מילין א"כ קשה מה שמקשין העולם לתי' מהרש"א מה פריך אביי לרבה לשיטת רש"י דהצלה שאינה מצויי לא התירו דוקא בדבר שאינו ניטל רבה נמי מוקי כל הנך משניות בצריך למקומו:

ותירצתי בזה דהוכחת אביי דע"כ לרבה אליבא דר' חסדא ס"ל לדוחק לאוקמי כל הני משניות בצריך למקומו דאל"כ מנ"ל לחלק דבהצלה מצויי' התירו אפילו בדבר שאינו ניטל וע"כ צ"ל דהוכחת ר"ח מהך מתני' דכופין דהצלה מצויי' היא מש"ה שרי לכפות את הסל ומנ"ל הא אימא הך מתניתין איירי בצריך למקומו אבל השתא עדיין הקשי' במ"ע והא דלא ניחא לי' לאוקמי הך מתני' דכופין בצריך למקומו דא"כ משנה שאיני צריכה היא דכ"ש היא מהך מתני' דנצוצות ור"ח ורבה ס"ל אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אפילו בהפסד מרובה וס"ל לר"ש דאית לי' מוקצה בע"ח א"כ מתניתין דכופין אמאן תרמיי' ומש"ה מחלק בהצלה מצויי' והך דס"ל הצלה מצויי היא אבל אינך משניות דמותיב אביי מהם שפיר לרבה אוקי לאוקמי בצריך למקומו וצריך להשמועינן כל הני משניות כמו שכתבו התוס' בסמוך ד"ה שנה לה וע"ש וצ"ע. ולבי אומר לי ליישב קושיית מהרש"א בדרך אחר לשיטת רש"י וזה תחילה נבין מה שכתבו התוס' בד"ה ושנה לה בצריך למקומו וכו' ואם נאמר דלר"י לא אתי' מתניתין כר"ש כו' האיך ס"ד דלר"י אתי' מתני' כר"י הא מדקתני אין נאותין הימנו משמע דאיסור טלטול אין בו ולר"י דאית לי' מוקצה מחמת איסור אפילו טלטול אסור. ומה שתרצו העולם בזה איידי דתנא רישא אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן דהיינו שהיא חס על השמן להנות תני נמי בסיפא ההיתר נמי לענין איסור הנאה זה דוחק דבשלמא אם אתי' מתני' כר"ש א"א למתני' אין נותנין כלי תחת הנר להציל שלא ינטוף על השלחן ומה שעליו ואינו חס על השמן דא"כ אינו מבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה דהא שרי לטלטל דאין בו משום הוקצה למצותו דבידו לנער השמן מיד כמו תרנגולין מש"ה תני לקבל בו אח השמן וחם עליו לכך הוי ביטול כלי כלי מהיכנו לפי שעה דאם ינער לתוך כלי אחר הוי ביטול אותו כלי מהיכנו כמו שכתב מהרש"א אבל אי אתי' מתני' כר"י באמת ברישא הוי לי' למתני' אין נותנין כלי תחת נר כדי שלא יטפטף ואם נתנהו מבעוד יום מותר ואסור לטלטל אלא נראה דודאי לר"י אתי' מתני' כר"ש דהוי ביטול כלי מהיכנו לפי שעה כפי' התוס' לעיל ולא כתבו דלא אתי' כר"ש אלא לרבה דאם נאמר דל"ל לרבה דלסברת ר"י אתי' מתני' כר"ש דלית לי' ביטול כלי מהיכנו לפי שעה איכא למימר נמי דרבה סבר מבטל כלי מהיכנו ובעי לפרש טעמא דמתניתין בהצלה שאינה מצויי' כדי לאוקמי כר"ש וא"ש דלא פריך אביי אגופי דמתני' דס"ל ג"כ טעם ביטול כלי מהיכנו והיינו דוקא בביטול כל היום ומוקי מתני' כר"י ואליבי' אפשר לטלטל כל היום אפילו לצורך מקומו דהוי בסים לדבר היתר דעל השמן אין תורת כלי כלל ובהכי ניחא דלא פריך אביי אגופי דמתניתין דאין נותנין כלי תחת הנר דאביי ס"ל ג"כ טעם ביטול כלי מהיכנו דווקא בביטול כלי מהיכנו כל היום ומוקי לה מתני' כר"י ולדידיהו אף לאחר שכבה אסור וכל הני משניות איירי בביטול כלי מהיכנו לפי שעה שדעתו לנער משם לאחר שעה וכמו שכתב הר"ן פ' מי שהחשך על בעה"מ וא"ת חבית של טבל מא"ל אם ינער לתוך כלי אחר א"כ מבטל אותו כלי מהיכנו י"ל דידע אביי דטבל מוכן היא מה"ט שאם עבר ותיקנו מתוקן אבל לר"י פריך שפיר דמפורש טעמא דר"ח משים ביטול כלי מהיכנו ע"כ ס"ל אפילו לפי שעה אין רשאי לבטל כלי מהיכנו דאי ר"י אמר מלתי' דווקא כשדעתו להניח שם ביצה בכלי בכל היום ור"ח דהיא אמורא ה"ל לפרש דבריו ולומר אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצה להניח שם כל היום דוקא וכן כתבו ספרי סיגות דמוכח בכמה מקומות דאמורא צריך לפרש אי נמי אמאי תני כופין עליו את הכלי ה"ל לאפלוגי מני' ובי' בין דעתו להניח שם כל היום הביצה או לפי שעה ומדלא מפליג בהכי ש"מ דס"ל לר"ח אפילו ביטול כלי מהיכנו אפילו לפי שעה פריך שפיר מכל הני משניות ומהך ברייתא דחביות של טבל ואף אם ת"ל טבל מוכן אם עבר ותקנו מ"מ ביטול כלי מהיכנו לפי שעה היא דהא עדיין אינו מתוקן לר"י מ"מ משני לי' בדוחק ואפי' ביטול כלי לפי שעה לא דהא אם בא אדם תיכף ומיד ותיקנו מתוקן ודו"ק:

ועפ"י דרך זה שזכרתי לתרץ לפירש רש"י אמרתי ליישב עוד בקושיית תוס' ק' ראשונה שהקשה לפירוש רש"י דס"ל דהצלה שאינו מצויי לא התירו היינו לדבר שאינו ניטל וגרס בהאי ברייתא דפריך אביי מנה נשברה החבית של טבל דטבל אינו ניטל א"כ אמאי פריך אביי לר"י מברייתא אחרת מהך דהכא ה"ל לאקשוי' עכ"ל ולק"מ דלקמן בפ' כל כתבי כתבו תוס' בשם ר"ת דהך דנשברה בראש גנו ממש אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא כלים לקלוט ולצרף דאינו בהול כל כך להביא כלים דרך ר"ה כמו בנשברה ולפי זה אביי לא מצי פריך לר"י מהך ברייתא דהוי הפסד מרובה ואיסור בישול כלי מהיכנו שרי היכא דאיכא הפסד מרובה ולהכי פריך אביי לר"י מברייתא אחרת דלא תני בסיפא שאסור לקלוט ולצרף וכן משמע לשון הברייתא דתני' מביא כלי אחר משמע אפילו לקלוט ולצרף דע"כ איירי בנסדקה ועושה טיף טיף והוי הפסד מיעוט וא"ת לענין איסור ביטול כלי מהיכנו לא שרינן אפילו בהפסד מרובה דאל"כ אמאי מוקי לה בפ' מי שהחשיך הך דרב הונא בשליפי זוטרי דהא התם בכלי זכוכית איירי והוי הפ"מ וי"ל היינו באיסור ביטול כלי מהיכנו כל היום דחמיר והא ראי' שכל האמוראים אית להו בכה"ג דאסיר לבטל כלי מהיכנו אבל ר"י לפי מה שאמרנו ועניני ס"ל אפי' איסור ביטל כלי מהיכנו לפי שעה ובזה איסור קל ודאי שפיר יש לחלוק בין הפסד מרובה למיעוט כמו שחילק ר"י בסמוך לענין איסור אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והקשי' שני' שהקשו דמשמע בהדיא דלא בשל טבל איירי דקתני סיפא נזדמן לו וכו' והשתא א"ל שפיר דלא גזרו באם נזדמנו לו אורחים דטבל מוכן הוא אם עבר ותקני מתוקן וחזי להם ואין לומר שקושתם אזלי אליבא דאביי דלא אסיק אכתי דטבל מוכן היא אמנם ע"פ מה שפירשתי לעיל דגם אביי פי' טעמא דמתניתין משום שמבטל כלי מהיכנו לכל היום שפיר ידע דטבל מוכן היא וכ"ז היא יישב נכון ליישב שיטות רש"י ודוק:

אבל הריב"א דלא גרם בברייתא דכל כתבי טבל מדפריך לר"י מברייתא אחרת ולא פריך מהך ברייתא גופי' דפריך לרבה ולא ניחא לי' למימר דהוי מחלק בין הפסד מרובה למיעוט דס"ל לסברא פשוטה דהך דכופין את הסל הוי הפסד מרובה שאם לא יעלו לקניהם מתפזרין אילך ואילך לקניהם וא"כ עדיין קשה לסברא זו מה פריך אביי לר"י מהך דכופין את הסל התם שאני דמקרי הפסד מרובה ושרינין איסור ביטול כלי מהיכנו לפי שעה אבל רש"י לא חשיב הך דכופין הסל להפסד מרובה וכאידך שיני' דהרשב"א לקמן בפ' מי שהחשך וכ"ת דע"כ מוכח דחשיב הינו כמו שפרשתי בתחילה עפ"י תירץ מהרש"א הא דלא פריך אביי אגופי דמתני' לק"מ דהא אמרנו ועניני תירץ אחר בשיטת רש"י הא דלא פריך אביי גופי ממתני' ובהא פליגי רש"י והריב"א ודוק היטב כי קצרתי:

בתוס' ד"ה ושני לי' בצריך למקומו וכו' עד וא"ת מאי צריך בכל הני משניות לאשמיעינן דבצריך למקומו שרי עכ"ל וקשה הלא כבר תירצו התוס' לעיל דר"י נמי אית לי' דאסור לבטל כלי מהיכנו ואיצטריך כולה לאשמועינן דלאו מבטלו כלי מהיכנו הם כמו שצ"ל לר"י ומה שתירץ מהרש"א דקושיא זו קאי לתרוצא קמא ואין זה מספיק לכל מבין שאין זה מסדר לשון התוס' שלדבריו מה להסמיך הך וא"ת ותירוצו אחר תירץ קמא ואח"כ לקבוע ולתרץ אי נמי דר"י אית לי' נמי דאסור לבטל כלי מהיכנו ויש להבין שקאי ואזיל הך אי נמי לתרץ קושיית קמאי ובתראי. איברא לפי מה שפרשתי לעיל עולה דבריהם יפה שהקשה כל הני משניות ל"ל אף לתירץ בתרא דר"י נמי אית לי' דאסור לבטל כלי מהיכנו דהא ר"י ע"כ לא ס"ל כל הני שני' דר"י מדקאמר איתיבי' כל הני תיובתא ושני לי' בצריך למקומו הה"ל נמי וכדשני לי' ר' יוסף אלא שמה שכתבו דר"י נמי אית לי' דאסו' לבטל כלי מהיכנו היינו ביטול כלי מהיכנו כל היום אבל ביטול כלי מהיכנו לפי שעה לית לי' לר' יצחק ומעתה לר"י לא קשה כל הנהו משניות דאיכא לאוקמי שאיירי בביטל כלי מהיכנו לפי שעה שדעתו לנער משם לאחר שעה כדתרצנו להו לעיל לאביי ולפ"ז הקשו תוס' שפיר מה צריך להשמועינן בכל הני משניות דצריך למקומו שרי וכ"ת דאיצטרך כלהו לאשמועינן דלאו מבטל כלי מהיכנו הם כמו שצריך לומר לר"י הא ליתא דלר' יצחק צריך לאוקמי כל הני משניות בביטל כלי מהיכנו לפי שעה א"כ אבל קשה שמשנה שאינה צריכה דכל הני משניות למה לי' לאשמועינן דביטל כלי מהיכנו לפי שעה מותר וקשיא זו לק"מ לשיטת רש"י דאליבא דרש"י ע"כ צריך לתרץ הא דלא פריך אביי אגופא דמתני' דהוי מוקמי כל הני משניות בביטל כלי מהיכנו לפי שעה א"כ קשה אליבא דאביי נמי כל הני משניות למה לי וע"כ צ"ל איזה סברא דצריך מ"מ כל הני משניות דה"א דזה יותר ביטל לפי שעה מאידך וא"כ לא קשה מידי כמו כן לר' יצחק אמנם קושיתם אזיל במה שכתבו התוס' ואם נאמר דלר"י לא אתי מתני' כר"ש א"כ מעתה לפ"ז ה"ל לתוס' לקיים פרש"י דהצלה שאינה מצויי' לא התירו כ"א בדבר שאינו הניטל וכדאמרן ומה שכתבתי להליץ בעדם דס"ל דכופין הסל הוי הפ"מ מי הכריחו לסברא זו אלא ע"כ צ"ל דהוי קשה להו אמאי לא פריך אביי אגופי דמתני' וע"כ צ"ל כמו שתירץ המהרש"א דליכא לקיים תירץ זה כ"א שנאמר דכופין הסל הוי הפ"מ כמו שכתבתי אמנם עדיין קשה דה"ל לתרץ הא דלא פריך אגופי דמתניתין דהוי מוקמינן המתניתין כר"י והוי ביטל כלי מהיכנו כל היום וכל הני משניות בביטל כלי לפי שעה וכמו שכתבתי לפי' רש"י אלא ע"כ לא ניחא להו בהכי דא"כ כל הני משניות למה לי לאשמועינן דביטל כלי מהיכנו לפי שעה מותר על זה סמכו קושייתם א"כ לר' יצחק קשה מה צריך כל הני משניות לאשמועינן דבצריך למקומו שרי ומה צריך לאשמועינן דביטל כלי מהיכנו לפי שעה מותר ודו"ק:

בגמ' איתבי אביי והצלה וכו' והא תני' נשברה לו חבית וכו' איתבי' נותנין כלי וכו' וצריך ביאור אמאי לא פריך תיכף ממתניתין דהכא קודם שהקשה מברייתא אחרת:

דף מד:

ברש"י ד"ה מותר לטלטלה ואע"ג דהניח עליו מעות בחול והקשה המרש"א דרבותא טפי ה"ל לפרש אפי' הניח עליו מעות בשבת אך שלא הי' עליו בין השמשות ע"ש ונראה לישב דבריו דלא ניחא לרש"י לפרש הכי דא"כ מוכח מדברי רב דאין מוקצה לחצי שבת וה"ל למפשט מהכא בפ' אין צדין לכך פירש"י דמדרב לא מוכח מידי דאיכא למימר דאתי לאשמועינן אפילו הניח עליו מבעו"י. אבל הניח עליו בשבת יש לומר דס"ל דאסור דיש מוקצה לחצי שבת ומה שכתבו תוס' דיש לאוקמי כגון שהניחם לדעת ישראל להסירם אחר שעה והוי כגמרו בידי אדם לא ס"ל לרש"י הך סברא דכל שאין ביד אדם עצמו לא מקרי גמרו בידי אדם וא"ת אמאי תני יש עליו מעות אסור לטלטלו אפילו אין עליו מעות אסור לטלטלו אם הי עליו בשבת אם יש מוקצה לחצי שבת וי"ל דרש"י מפרש לדרב בשכח. ולנער באמת מותר והא דאמר אסור לטלטלו היינו טלטול גמור וקמ"ל דאפילו ע"י ככר או תינוק אסור לטלטל כדאמר ר' אשי לקמן (דף קמ"ב) דלא התירו ככר או תינק אלא למת בלבד. אלא שהתוס' מפרשים מימרא דרב במניח דאי בשכח ובטלטול גמור מאי קמ"ל וכי תימא דלא מהני ככר או תינוק איך נשמע זה איכא לפרש מימרא דרב במניח הנכרי התינוק לדעת כדי להסירם אחר שעה והוי כגמרו בידי אדם אבל רש"י לא חשיב ע"י גוי ותינוק כגמרו בידי אדם א"כ אי אפשר לפרש מימרא דרב במניח כי היכי דלא נפשוט בעי' ל מוקצה לחצי שבת וע"כ איירי רב בשכח וטלטול גמור ומאי קמ"ל אלא ע"כ אפילו ע"י ככר ותינוק אסור לטלטלו כ"ז לפי' רש"י אבל על הרב המחבר בסי' ש"ו סעיף ד' קשה דה"ל למנקט רבות' טפי אפילו שהי' עליו מעות בשבת דהא השתא קיי"ל אין מקצה לחצי שבת וצ"ל דזה הוי רבותא יותר אפילו יחדו והניח עליו כמה פעמים בחול משהניח עליו בשבת דרך אקראי ע"י תינוק וגוי לדעת ישראל וק"ל. בגמרא הנ"ל מסתברא דרב כר"י ס"ל ויש לדקדק מאי אולמא הך דרב מהך דהכא שאמר והוא שלא הי' עליו בין השמשות הא אם יש עליו אסור לטלטלו ש"מ דכר"י ס"ל ויש ליישב דהא דמוקי הא דמוכני כר"ש הא מודה ר"ש בכוס וקערה ועשישת ותי' הרשב"א דה"נ דעתו עליו ומצפה מתי יפול או ינטלו המעות מעליו וזה דוחק וא"כ מצינו לאוקמי דרב כר"ש ס"ל ואם יש עליו בין השמשות אפילו ר"ש מודה דהוי ככוס וקערה ומתני' דמוכני בשלא הי' עליו כל בין השמשות כדמשני בדף מ"ו שלא לשכוח דבריו של ר' יוחנן ומ"ה הכי נמי מסתברא בלאו האי מימרא מוכח דרב כר"י ס"ל לכך עדיף לן לאוקמי רב כר"י ומוכני אפילו הי' עליו בהש"מ וכר"ש דדמי לכוס קטן דמצפה ודו"ק:

דף מז:

בגמ' לימא תנן סתמא כר"י דאמר גורם לכיבוי אסור ובמרדכי פ' כל כתבי בשם ר' יואל אינו מתיר גרם כיבוי אפי' ביו"ט אלא במקום פסידא וכן פסק בש"ע סימן של"ד וקשה לדידי' מסוגי' דהכא דא"כ כרבנן נמי אתי דהא הכא ליכא פסידא ותרצתי בזה דאיכא למימר דהא דאוסר ר' יואל במקום דליכא פסידא מטעם דאסיק היכא דמקום כיבוי אסור אע"פ דאינו אלא גרם כיבוי לפר"ת וגזרינן הא אטו הא אבל המקשה דאכתי לא ס"ד הך סברא אפילו בלא פסידא ס"ל דרבנן שרי גרם כיבוי ודו"ק. בתוס' ד"ה מפני שמקרב את כיבוי' וכו' ור"ת גרס כפי' ר"ח מפני שמקרב כיבוי כן היא הגרסא ממשמעות חדושי מהרש"א ונכון:

דף נא.

ונ"ב בגמ' פ' במה בהמה כ' לא למעוטי נאקה באפסר וקשה הא לא צריכא לתנא למעוטי כי קאמר נאקה באפסר לא תבעי' לך כיון דלא מינטרא בי' משאוי הוא ובחדושי הרשב"א ישבו בדוחק ולי נראה דבתחילה לא ידע מהך ברייתא וודאי נאקה באפסר לא מבעי' להו כיון דלא מינטרא בי' הוי משאוי אבל השתא דתני בברייתא דר' יוסי דסוס וחמור יוצאין באפסר ומתניתין דתני חמור לובא יוצא בפרומבי' וסוס בשיר הוי אמינא דשמירה מעליא שלהן בפרומבי' ושיר מ"מ יוצאין באפסר כמו כן דשמירה פחותה היא וס"ד אמינא דנאקה באפסר נמי יוצאת דשמירה פחותה היא מ"מ מש"ה תני ארבע בהמות למעוטי נאקה באפסר ועכצ"ל דסוס וחמור אורחי' בפרומבי' בשיר ואפסר ולא הוי משאו כמו שכתבו תוס' ודוק:

תוס' ד"ה קשרה בעלה במוסרה הוי מצי לשנויי הא מני חנני' היא ע"כ לפי מה שכתב הרמב"ן בספר המלחמות אין מקים לקי' זו שכתב לפי המסקנא דס"ל לשמואל להדיא לנוי אסור לשמר מותר ע"כ והחליפו לפני רבי של זו בזו מה שאלתם הי' על נאקה באפסר דא"ל דלא הו' משאוי דעכ"פ שמירה פחותה היא ועל זה השיב ר' ישמעאל בר"י כך אמר אבא ד' בהמות יוצאת באפסר לאו למעוטי נאקה באפסר והביאו לזה כדי שלא תקשי שמואל אדשמואל ע"ש באריכות. ומעתה איכא לאוקמי פלוגתא דחנני' ורבנן בחי' גדולה ופליגי אי שמירה פחותה משאוי היא או לא והא דקאמ' לעיל אילמא בחי' גדול' מי סגי לה סוגר הייני בה"ד דשאלה דמחליפין ותשובות ר' ישמעאל הי' הכל בגמל בחטם אבל נאקה באפסר פשיטא לא תבעי' להו כאן דלא מינטרה בי' משאוי היא פריך שפיר מי סגי לי' סוגר דהא לא מבעי' להו לבני הישיבה דס"ל לסברא פשוטה דשמירה פחותה הוי משאוי וא"כ א"א לומר דלחלקו תנאי בהא אבל למסקנא דצריכין לומר דשאלתן הי' לענין נאקה באפסר ודאי מצינן לאוקמי פלוגתא חנני' ורבנן בחי' גדולה וא"כ פריך שפיר ממתני' דפרה קשרה בעלה במוסרה דליכא לשנויי דמתני' חנני' היא ורב ס"ל כת"ק אימא דת"ק נמי מודה דנטירתא יתירתא לא הוי משאוי אלא דת"ק פליג אחנני' בחי' גדולה לענין שמירה פחותה. ובזה ניחא דלא פריך תיכף אמימרא ר' ירמי' בר אבא דה"א הא מני מתניתין דפרה וחנני' היא אבל השתא דמאן דאמר לשמור מותר היא ניהו שמואל א"כ קשיא דשמואל אדשמואל וע"כ ל"ל דמחליפין לפני רבי ותשובת ר' ישמעאל בר יוסי הי' לענין נאקה באפסר וכדאמרן א"כ א"ל דפלוגתא חנני' ות"ק איירי בחי' גדול' ונטורית' יתיר' ת"ק נמי מודה בי' דשרי פריך שפיר ודוק. שם בתוס' ד"ה קשרו בעלו במוסרה הוי מצי לשינוי' הא מני חנני' וחי' אימא דהכי קא פריך לרב ע"כ מתני' דפרה קשרה בעלה אתי' כחנני' א"כ מסתמא הא דקתני ולא ברצועה שבקרני' היינו לנוי אבל לשמור מותר כחנני' דלא תקשי סתמי אהדרי:

דף נג.

בתוס' ד"ה והיא שקשורה לו מע"ש רש"י פי' וכו' אבל באינה קשורה הוי משאוי ועוד וכו' מחזי כמתכוין להוצאת המרדעת עכ"ל עיין מהרש"א ומהר"ם שדחקו בפי' תוס' ול"נ באינו קשירה הוי משאוי משום רצועות התלוים במרדעת כיון דלא קשרו בהם מבע"י אינו צריכה להם והוי משאוי וק"ל:

בתוס' ד"ה מה ליתן מרדעת וכו' עד לגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג מטיילת עמו בחצר עכ"ל וקשה אימא מש"ה לא גזרו דבר"ה גופי לא הוי אלא מדרבנן כמאן דאזיל לחינגא כמו שכתבו התוס' לקמן (דף נ"ד ע"ב) דהזוג בטיל אצל ספסר לארוג דלא הוי כמשאוי ולא אתי לאתוי ד' אמות ברה"ר משא"כ מרדעת כשאינה קשורה יש לגזור בחצר אטו רה"ר דילמא אתי לאתוי ד' אמות ברה"ר ויש ליישב דסתמא קתני בזוג מטיילת עמו בחצר אפילו לא ארוג דמכ"מ לא גזרינן אטו רה"ר וצריכא טעמא דחיננא דאסו' לצאת לרה"ר אפילו כשהזוג אריג וק"ל:

דף ע.

בתוס' ד"ה יכול תימא א"כ וכו' מיהו קשה לר"י וכו' לא הוי פריך מידי עכ"ל ולי נראה לישב דשמואל דיליף חילוק מלאכות ממחלי' אימא כי רבתה תורה מיתות הרבה על מלאכות הרבה על מלאכה חשובה מנ"ל מלאכה גרועה וצריך לומר דסמיך נמי אמנינא דקרא דברים הדברים אלא אי לא כתיבא מחללי' הוי אמינא דקרא אתי לאשמועינן דלא חייב עד שיעבור כל ל"ט כל כמה דלא נפקא לן חילוק מלאכות בשום מקום ואכתי תקשי אימא צריך המנינא דכלהו הוי מלאכות להתחייב עליהן כל אחד בפני עצמו אפילו מלאכה גרועה אבל בהעלם אם עשה ב' מלאכות גרועות אינו חייב אלא אחת וקרא דמחללי' אתי למלאכות חשובות וצ"ל דשמואל לא ניחא לי' לאוקמי הקרא להכי דבזה סמכינן אסמיכת למלאכת המשכן שהי' שם כל הל"ט מלאכות אלא צריך המנינא או לחייב בו על כל ל"ט מלאכות ביחד חטאת אחד או לחייבו ל"ט חטאות וכיון דנשמט מקרא מחללי' חילוק מלאכות חשיבות ע"כ צ"ל דמנינא אתי לחייבי ל"ט חטאות וא"כ לפ"ז לקמן בפ' הזורק פריך שפיר דהא שמואל הוא דאמר דמחייב רבי שתים וע"ז פריך והתניא רבי אומר וכו' וליכא למימר דאתי מנינא דכלהו סברי מלאכות הא שמואל ס"ל דע"ז לא צריך המנין וכ"ת רבי לא ס"ל כשמואל וצריך המנין דכלהו חשיבי מלאכות וחילק מלאכות נפקא מלא תבערו זה איני דהא רבי ס"ל מלאכה שאיני צריכה לגופה פטור עלי' כדתנן לקמן (ק"ד) מחט של יד ליטול בו את הקוץ אפי' עשה חבורה דמלאכה שאצל"ג היא ובמקום צער שרי וא"כ צריך לא תבערו להורות דמקלקל בהבערה חייב כדדריש ר"ש דף (ק"י) ומנ"ל חילוק מלאכות ע"כ ממחללי' כמו שכתבו תוס' שם וא"כ מנינא ע"כ להורות דאין חייב בתולדה במקום אב וכדאמרן לשמואל ודוק:

בגמרא ותיפוק לי' חילוק מלאכות מהיכא דנפקא לי' לר' נתן כו' סוגיא דהכא משמע דצריך קרא לחלק על שוגג אם עשה כולם בהעלם אחת אבל על המזיד שלא לחייב סקילה כי אם בעשותה כולם זה לא ס"ד ולא צריך קרא עליו וכפי' רש"י בסנהדרין (פ"ז) וביבמות (דף ו' ע"ב) פי' רש"י לחלק שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצאתה הבערה וכו' שחייב כרת וסקילה בפני עצמו ע"ש מהרש"ל שנתקשה בזה וגם שמעתי שהמזרחי הקדימו בזה ונראה שהוכרח שם ברש"י לפרש דלחלק קאי אפי' אמזיד מדפריך שם מאי לאו ר' נתן הוא דאמר לחלק יצאת ולמה ס"ד שאתי' דוקא כר"נ אלא משום דהוי קשה לי' לר"נ מנ"ל לומר דלא תבערו לחלק יצא אימא לא יצאת אלא ללאו אלא ש"מ דר"נ ס"ל כדרשת ר' ישמעאל והוי קשה לי' באמת למה איני דוחה מיתת ב"ד לשבת הא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת אלא ע"כ צ"ל דלא תבערו לחלק יצאתה דלחייב סקילה על כל מלאכה ומלאכה ומ"ה לא דחי' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ועל זה פשוט וטעמי' דכתבי' קרא כו' וכ"ז אם ר' נתן צריך קרא לחלק על מזיד אבל אם נאמר דלמזיד אין קרא ופשיטא דחייב סקילה על מלאכה אחת ולא צריך קרא אלא לחילוק חטאות א"כ מנ"ל למפשט דר"נ ס"ל כר' ישמעאל ודו"ק:

דף קא.

בתוס' ד"ה וזרק ונח ע"ג חייב למאי דס"ד השתא דאין חילוק כו' עכ"ל והנראה בזה כוונת התוס' דס"ל כשיטות רבותיו של רש"י ומשו"ה לפי המסקנא לק"מ אלא דלפי שיטות רבותיו קשה קושית רש"י מאי דוחקי' דר"י לשנוי' הכי נימא לי' הא מני ר' יוסא בר יהודא היא וצ"ל כמו שתירץ מהרש"ל דטרסקל גרע טפי מעמוד שאין לו מחיצות ראוית כל עיקר מש"ה פליגי רבנן עליו דריב"י משא"כ גבי עמוד יש לו מחיצות ראוית ואפי' במקום שהגדיים בוקעים עובי' ג' טפחים ומשו"ה חלקו תוס' בדיבור שאחר זה על רש"י וכתבו דהאי בקצר שלו היינו שיש בעובי הקצר ג' טפחים כו', אלא דעדיין לא פלטינין מחדא במ"ש התוס' וז"ל וס"ד נמי דלא פליגי רבנן עליו דר"י בר יהודא וקשה אף לפי המסקנא דאמר ר' יוסף דתני עלה וחכמים פוטרין מ"מ גבי עמוד לא פליגי רבנן עלה דריב"י ואמרי גיד אחית מחיצתא ואמאי הא תנן בפי' כיצד משתתפין גזוטרא וכו'. בשלמא לשיטת מהרש"א דס"ל סברת מהרש"ל לדוחק ומשו"ה אליבי' פליגי רבנן עליו דריב"י גבי עמוד כמו בטרסקל משו"ה כתב שפיר דאם ס"ל לתוס' כשיטות רבותיו א"כ שני קושית תוס' ל"ק לפי המסקנא אמנם לפי דרכי ע"פ שיטות מהרש"ל עדיין קשה כמ"ש תוס' בקושי' שני' וס"ד נמי דלא פליגי וכו'. ולבי אומר לי ליישב דברי התוס' על אופנו כי מ"ש מהרש"ל לתרץ קושיא שני' של רש"י ועוד מאי דוחקי' דר' יוסף לשנויי' הכי נימא לי' הא מני ר' יוסי בר יהודא. אבל לקושי' שלישי של רש"י על אביי גופי מאי מותיב לי' ואת לא תסברא הא ודאי ר' יוסי בר יהודא היא דהא חזינין וחכמים פוטרין גבי טרסקל עכ"ל לא צריך לדברי מהרש"ל דודאי בשיטת רבותיו של רש"י נוכל לומר דהא אביי שהקשה מהך דעמוד ידע ג"כ לחלק בין מחיצה שהגדיים בוקעין בו ובין מחיצה שאין הגדיים בוקעין בו כמו שפי' רש"י כמו שאמרן בכולי' תלמודא דאם אין הגדיים בוקעין בו אמרינן גיד אחית ואם הגדיים בוקעין בו לא אמרינן גיד אחית וגבי עמוד אין דרך להתחכך בו ולעבור תחת השיפוע שאינו אלא מעט כמו בספינה וכמו שפרש"י. ומשו"ה פריך אביי מהך דעמוד אלמא אמרינן גיד אחית מחיצות משום דהוי מחיצה שאין הגדיים בוקעין ומ"ה לא פליגי רבנן עלי' דר"י ב"י הי' גבי עמוד וא"כ ה"נ גבי ספינה נימא גיד אחית מחיצה וע"ז משני ר' יוסף ומחלק בין מחיצה שהגדיים בוקעים בו כשיטות רבותיו של רש"י וצריכין לחלק בין טרסקל לעמוד כמ"ש מהרש"ל וצריך לחלק בין מחיצה תלוי' דאמרינן בעירובין דאמרינן דבקיעת גדיים לעכובי גיד אחית כמו שכתב מהרש"ל לתרץ קושית רש"י ומשו"ה כתבי תוס' וס"ד נמי דלא פליגי רבנן עלי' דר' יוסי בר יהודא ר"ל דלפי מאי דס"ד דאביי דלא פליגי רבנן עלי' דר' יוסי בר יהודא גבי עמוד כמ"ש קשה מהך דגזוטרא אמנם לפי מה דס"ל לר' יוסף ומחלק בין טרסקל לעמוד וכשיטות מהרש"ל בשיטות רבותיו לק"מ מהך דגזוטרא ודוק ובדברי תוס' זה נתחבטו כל בעלי תריסין וילאו למצוא פתח הנכונה:

דף קכ.

מיתבי' טלית שאחז בהן האור מצד אחד פושטה ומתכסה. פי' פושטה ומתכסה בה שלא במקום האש. כפי' הט"ז בסי' של"ד והכי פריך כיון דשלא במקום האש ה"ל למתני' רבותא טפי גבי טלית שמותר ליתן מיד שלא במקום האש וע"ש:

ע"ב בתוס' ד"ה מנער כו'. או כשיש אפר וגחלת אלא שכבה השלהבת. כלומר מעתה נוכל להשוות תלמודא דידן והירושלמי דתרווייהו בגוונא דא איירי שיש בו שמן אלא שכבה השלהבת ואם כבתה כבתה על הגחלת ולפי' הירושלמי נמי גרסי' לפי תי' זה כבתה וכן משמע בהרא"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה פותח ונועל כדרכה כו' אבל אין לפרש משום כיבוי דרוח דאחורי הדלת כו' ול"נ דאין כוונת רש"י על הרוח בידי שמים אלא קאי על אותו רוח שעושה האדם בפתיחת או נעילת הדלת ועפ"ז מתורץ כל הקושית וכ"מ בהרא"ש ע"ש וק"ל:

בגמרא אי הכי ק' דרבנן אדרבנן קשה לי טובא דבשלמא גבי גרם מחיקה איכא למימר דרבנן גזרו אטו מחיקה עצמה. אבל גבי גרם כיבוי ליכא למגזר אטו כיבוי דהא כיבוי בעצמו מלאכה שאצ"ל היא ואינו חייב מה"ת לכך לא גזרינן גרם כיבוי אטו כיבוי וצ"ע דף קכ"ו ע"א:

בפירוש רש"י בד"ה אמר לי' ר' ירמי' אמאי פשוט לי' מר לקולא ע"כ דאי מדר' יוחנן פריך לי' ר' ירמי' א"כ מאי משני אנא דאמרי כהאי תנא אלא דר' כהנא הוי מצי לשנויי דמפ' המתניתין לענין איסור טלטול דלא שייך איסור בנין בפקק משו"ה מפ' לקולא המתני' משו"ה פריך לי' ר' ירמי' דהא ר' יוחנן כמחלוקת כאן כו' וע"ז משני כי האי תנא דאי כר' יוחנן ה"ל לתנא דמתניתין לאתויי' במשנה דעת שלישית של רשב"ג. אלא ע"כ צ"ל דהך דחכמים במתני' בין כך ובין כך פוקקין בו היינו רשב"ג ובין קשור ובין אינו קשור ודו"ק:

דקל"א ע"א:

בתוס' ד"ה לא לכל כו' ותימא וכו' אבל ציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת עכ"ל וקשה בציצית נמי במצותן דחיית שבת כגון שהי' כלאים בציצית דמותר מדאורייתא ואם יצא כך בר"ה אי לאו בגד מצוה הוי חייב משום משא ד' אמות בר"ה דהא אסור ללבוש כלאים ופושטו אפי' בשוק וכ"ת כיון דרחמנא שרי כלאים בציצת אין בלבישת ציצית דחיית שבת דמצותן כך היא והוי' לגבי כשאר בגדים ליתא דהא בידו להפקירין ולא אתי לידי דחיית שבת דהא אין חיוב ציצית עליו הואיל ובידו להפקירן ותדע דהא רב ור"ה בשמעתין דנתנו טעם לציצית הואיל ובידו להפקירן קשה א"כ דאמרינן בעלמא כלאים בציצית שרי אמאי לא לידחי הואיל בידו להפקירן וצ"ל דודאי התם שרי מחמת סמיכין וליכא למילף מהתם ה"ה לענין שבת לא נאמר הואיל בידו להפקירן כמו שאמרינן בעלמא התם לאו גרידא אבל שבת לאו שיש בו כרת וא"כ ה"ה בנידן דידן אף דשרינן כלאים בציצית בחול ולא אמרינן הך סברא הואיל בידו להפקירן אבל לגבי' חומרא דשבת קאי הך סברא הואיל בידו להפקירן ולא שרינן לצאת בכלאים ציצית בשבת וא"כ ודאי יש במצות לבישת ציצית גופא דחיית שבת לכך ה"א נילף ציצית ממילה לכך אמר ר"י לא לכך מדאצטריך ג"ש גבי שתי לחם. ונראה בדבריהם דקשייתו א"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דר"י סבר נמי הך סברא הואיל בידו להפקירן א"כ פשיטא קשה ל"ל לר"י למילף מג"ש דשתי הלחם הא בלא"ה לא מצי למילף ציצית ומזוזה מחילה דהואיל בידו להפקירן. וע"כ צ"ל דלא ס"ל הך סברא הואיל ובידו והפקירן. וא"כ מעתה נולד התימה הא אין במצותן דחיית שבת דוק ותשכח. והשתא אתי שפיר מה דלא ניחא להתוס' להקשות בקיצור האיך שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה הואיל ובידן להפקירן די"ל האי סברא דחוקה היא הואיל כמו שאמרינן אלא מעתה כלאים בציצית לא לשתרי. ולא ניחא לר' יוחנן לחלק כמו שאמרנו ע"כ הקדימו התוס' באמרם תימא וכו' אבל ציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת וע"כ צ"ל כמו שפרשתי וא"כ ע"כ ס"ל לר"י הך סברא הואיל ובידו להפקירן וא"כ פשיטא קשה האיך שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה הואיל ובידו להפקירן ול"ל למילף מדאצטריך ג"ש גבי שתי לחם ומה שכתב מהרש"א היא דוחק גדול כאשר תראה ואפשר לומר דכונת ר"נ דאמר הואיל כו' נמי כוונתם הי' בממ"נ לא אפשר למילף ציצית ומזוזה ממילה או משום הואיל ובידו להפקירן או משום אין במצותן דחיית שבת כנעל"ד ודו"ק:

שם ע"ב:

בתוס' ד"ה תאמר בשתי לחם תימא מאי קפריך היא גופא נילף מיני' כו' ולי נראה דלק"מ דאדרב' דזה בעצמו כוונת המקשן מופנה איכא למפרך מה לעומר כ' וע"כ צריך לומר דזה גופא יליף מעומר ומעתה קשה אמאי אמר ר' יוחנן לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה שבת מדאיצטרך ג"ש גבי שתי לחם הא מצרכינן הג"ש למילף מעומר שאעפ"י שמצא קציר קיצר והא דיליף ר"א מכשירי שתי לחם מעומר ולא נילף ממילה ה"ה דהוי מצי יליף במה מצינו ממילה אלא דהשתא דגמרינן ג"ש לקצירה לשמה א"כ עדיף למיגמר נמי בג"ש דהא אין ג"ש למחצה ודאי אי לא אתי' הג"ש רק למכשירין ודאי קשה למה לא גמר במה מצינו ממילה ול"ל ג"ש אבל הקושיית הש"ס השתא ותסברא איכא למפרך מה לעומר וע"כ צ"ל דב' לחם נמי יליף מעומר דאע"ג דאם מצא קציר קוצר וא"כ מנ"ל להוכיח מב' לחם. ולכאורה יש ראי' לדברי שפריך מופנה איכא למיפרך וכו' משמע שהקשה על דברי ר' יוחנן. ובאמת בלאו ר' יוחנן קשה על ר' אליעזר גופא דיליף שתי לחם מעומר אלא ע"כ כמו שכתבתי דעל ר"א גופא ליכא למיפרך די"ל דהיא גופי' נילף נמי מעומר דאע"פ שאם מצא קציר קוצר אבל על ר' יוחנן פריך שפיר דא"כ מנ"ל למעט ציצית ומזוזה נילף ממילה והאי דמצריך ג"ש גבי שתי לתם מצרכינן למילף קצירה לשמה. ונ"ל עפי"מ שכתב המהרש"א למה לר"י דלא נילף ממילה מדאצטריך ג"ש גבי שתי לחם הל"ל בקיצור דמה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה בריתות כדמסיק משום דאי לאו ג"ש לשתי לחם והוי גמר לה ממילה ע"כ דלא פריך פירכא די"ג בריתות והוי גמרינן נמי ציצית ומזוזה ממילה. ומעתה הכי קאמר ר"י לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחה שבת דלא נילף ממילה דמה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה בריתות כדמסיק. וא"ת שתי לחם מנ"ל דשתי לחם דוחה שבת דתני' נאמר הבאה הבאה וכו' וא"כ אף אם נאמר דקצירה נמי נילף מעומר לק"מ לר"י דלא נקיט הך ג"ש דר"א הבאה הבאה רק כדי שלא תימא דיליף שתי לחם ממילה וע"כ י"ג בריתות לא הוי פירכא. וא"כ לפ"ז הק' תוס' שפיר היא גופי נילף מעומר דאם מצא קציר קוצר ודו"ק. ואני אומר דלק"מ דלפי האמת דבריהם אלו דוחק גדול דמשמעות דברי ר' יוחנן שאמר לא לכל אמר ר' אליעזר משמע דילפותא היא מדאיצטריך שתי לחם כאמרו שהרי שתי לחם חובת היום היא וכו' אלא משתי לחם הלכך אני אומר דמש"ה לא אמר ר' יוחנן בפשיטות דלא נילף ממילה דנוכרתו עליו ג' בריתות דאכתי איכא למילף ציצית ומזוזה במה הצד ממילה ומעומר ולמה אני אומר דוקא ממילה ועומר ולא משאר דברים כגון מלולב שופר וסוכה משום דהא דר"י לא ידע מזה שר' אליעזר לומד לולב שופר וסוכה מקרא דאל"כ למה לי' להוכיח משתי לחם הוי לי' להוכיח לא לכל אר"א מדאצטריך לולב ושופר וסוכה ריבויים וע"ז הביא ר"י ראי' לדבריו דע"כ איכא שום פירכא כל דהו דלא מצינו למילף ממה צד כמו שכתבו התוס' לקמן ד"ה אי מעומר וכו' ותירץ ראשון שהרי שתי הלחם חובת היום ולא למדן ר"א דמכשירין דוחה אלא בג"ש למה לי ג"ש נילף במה הצד מעומר ומילה ואהא קמקשי הש"ס איכא למיפרך מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר וע"כ צ"ל דהיא גופי נילף מעומר וא"כ ליכא להוכיח מג"ש דשתי לחם דלא נילף במה הצד דהא בלא מכשירין צריכין ג"ש לקצירה לשמן ומנ"ל לר"י דלא לכל אמר ר"א וא"כ אין מקום לתמיהת של תוס' ודוק. מהדורא תנינא אלא שיש לנו לישב דבריהם שקושיית תוס' אזלי לתי' שני בתוס' ד"ה אי מעומר דמילתא דאתי' במה הצד טרח וכתב לה קרא וא"כ לפי תירץ זה ליכא למימר דהא דלא קאמר ר"י בפשיטות דלא נילף ממילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות דאכתי איכא למילף ציצית ומזוזה במה הצד ממילה ועומר דא"כ לא מייתי ראי' משתי לחם דאיכא למימר אף דנוכל ללמוד במה הצד טרח וכתב לה קרא וע"כ צ"ל הא דלא קאמר דלא גמר ממילה משום דנכרתו עלי' י"ג בריתות כמו שתי' מהרש"א וא"כ מקשין תוס' שפיר וכמו שפרשתי ובאמת לשיטת הרב פורת שם בתוס' באמת יש לתרץ קושיית תוס' אלא שקושיתם אזלו לתי' ב' בתוס' אבל קשה לי לפ"ז שתוס' מפרשי השמעתא כפי' מהרש"א שהכי קאמר ר' יוחנן לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחה שבת דלא ילפינן ממילה משום פרכא די"ג בריתות וא"ת מנ"ל שתי לחם שדחי שבת היינו מנ"ש הבאה הבאה א"כ אין מקום לקושיית תוס' בד"ה לא לכל כי מה שהרב מהרש"א סובב והולך בדיבור זה על קוטב ששתי לחם עצמו דוחה שבת לפענ"ד סכין מהירות פולטתו כי מה דחיית שבת שייך בהבאת שתי לחם ולא הי' בהם כ"א תנופת חיים ושחוטים ואח"כ חלקו הכהנים כמבואר באריכות ברמב"ם ז"ל בפ"ו מתמידין ומוספין גם ש"ס ערוכה היא במנחות שלא יוכל למצוא דחיית שבת כ"א באפיי' לרבי דס"ל דתנור מקדש וא"כ אין מקום לקושיית תוס' תימא מה שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה וכו' באמת הכי קאמר ר"י לא לכל אמרר"א מכשירי מצוה דוחה שבת דציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת אלא דאי לאו ג"ש והוי יליף שתי לחם במה מצינו ממילה ע"כ דלא פריך פרכא זו והוי גמרינן ציצית ומזוזה ג"כ ממילה ע"ז אמר ר"י דלא למדם שתי לחם אלא בג"ש ועוד קשה לפי שיטתו דשתי לחם עצמן אין בהם דחיית שבת ה"ל לתוס' להקשות על מה דפריך מה לעומר שכן אם מצא קציר קוצר ה"ל למפריך מה לעומר שיש בו דחיית שבת בהקטרת הקומץ משא"כ שתי לחם אין בו דחיית שבת עצמן ועוד לפי שיטתו קושיית מהרש"א במק"ע על התלמוד לקמן דלא פריך הך פרכא אלא פריך מה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה בריתות ומה שתירץ היינו משום דלא לייתי מיני עומר ושתי לחם דהן עצמן נמי דוחין שבת הא לפי מה שכתבתי אין בשתי לחם דחיית שבת וכ"ת משום דלא ליתי מיני' עומר ושתי לחם דיש בו דחיית שבת כיון דשתי לחם אין בו דחיית שבת לא מצי למילף ממילה צריך למכתב עומר כדי לגמור מיני' בג"ש שתי לחם אלא ששתי קושיות אלו יש לדחות דבאמת הוי מצי תוס' להקשות ב' קושיית אלו אלא שהעמידו דבריהם בתחילת הסוגי' ובכח קי' זו יש ג"כ שתי קושיית הללו וק"ל: אמנם יש לאלקי מילין לישב שיטות המהרש"א דכוונת על הכבשים ולא ס"ל כר"ע אלא כר"ש בן ננס (דף מ"ה) במנחות דהכבשין מעכבין את הלחם דהכבשים וודאי יש בהם דחיית שבת אבל שם במנחות קתני שתי הלחם והקרב עמהם משמע שבשתי הלחם עצמן יש בהן דחיית שבת מש"ה צריך לאוקמי דרבי ס"ל דתנור מקדש ומ"מ קשה דלא לייתי כלל שתי לחם בשבת דהא ר"ש ס"ל שתי לחם אינם מעכבין הכבשים אלא ע"כ צ"ל דס"ל כר"ע דשתי הלחם מעכבין הכבשים א"כ אין הכבשים מעכבין את הלחם וזה אי אפשר לומר דס"ל לר"א דיעה שלישית דהן מעכבין זה את זה חדא שהיא דלא כמאן ועוד לפ"ז הקושיית תוס' במ"ע ד"ה שכן טעונין ארבע מינים. שתי לחם ג"כ יש בהם ד' מינים וצ"ל דהכבשים אינם מעכבין הלחם או איפכא אבל אם מעכבין זא"ז קשה לא לכתוב ג"ש ויליף ב' לחם מסוכה וק"ל. ועוד דאי אפשר לפרש דכוונת תוס' שר"א ס"ל כר"ש בן ננס א"כ אין מקו' לתמיה' מהרש"א. ומיהו הך פרכא דקאמר לקמן תלמודא גבי ציצית ומזוזה הועיל בידו להפקירן. ה"מ התוס' נמי למנקט הכי וכו' ע"ש אי לאו ג"ש לשתי הלחם הוי גמר לה ממילה ע"כ לא פריך פרכא בידו להפקירן הא שתי לחם ג"כ יש בידו לסלק מעליו חייב שתי לחם דאין מעכבין הכבשים. אלא ע"כ כיון דלכתחילה רמי רחמנא עליו חיוב ומצות עשה היא הדין גבי מזוזה ג"כ חייב עליו מצות מזוזה וציצית כל יום ויום מעשיים התמידים לכך אמר ר"י דשתי לחם לא ילפינן ממילה כ"א מג"ש וא"כ ודאי איכא למימר דציצית ומזוזה לא ילפינן ממילה מהך פרכא דיש בידו להפקירן ודו"ק:

והנה כל זה אי אפשר לפרש שזה כוונת מהרש"א על הכבשים דס"ל כר"ש בן ננס כדאמרן איברא לדידן יש לנו לקיים שיטות המהרש"א דיש בשתי הלחם דחיית שבת דס"ל כר"ש בן ננס דהכבשים מעכבין את הלחם ולפ"ז מעתה דברי התוס' מיסודין על הך ותימא היכא שייך למילף ציצת ומזוזה ממילה דאין במצותן דחיית שבת ואף גם שהוי יליף שתי לחם מחילה ולא מג"ש מ"מ לא הוי מצות למילף ציצת ומזוזה ממילה שגבי שתי לחם יש במצותן דחיית שבת דהכבשים מעכבין הלחם וא"ת דר"א ס"ל כר"ע דהכבשים אינם מעכבין את הלחם א"כ אינך ב' קושיית נולדו ע"י זה מהא דפריך אם מצא קציר קוצר ה"ל למפרך מופנה דשתי לחם אין במצותן דחיית שבת והתלמודא לקמן דקאמר מה למילה שכן נכרתו עלי) שלש עשרה בריתות הל"ל דמילה לא מצית למילף אפילו שתי לחם דאין במצותן דחיית שבת וא"כ קושיית תוס' ממ"נ ודו"ק: ברמב"ם פ' כ"א מהלכות שבת ופי' י' מה' טומאת אוכלין. דין ט"ו פירות שזבו מהם משקין בשבת אם זתים וענבים הם אסור לשתות אותן משקין גזירה שמא יתכוון ויסחוט אותן בשבת ואם תותים ורמונים אם הכניסן לאכילה משקין שזבו מהם מותרין וכו' ובה' טומאת אוכלין פי' דין ד' וז"ל אבל חלב האשה ובין שיצא לרצון ובין שיצא שלא לרצון סתמא משקה ומיתטמא או מכשיר מפני שהיא ראוי לתינוק והיינו כסוגי דכריתות דף י"ג דמסיק שם דהיינו טעמא שלא לרצון בסתמא דדעתו דתינוק קרובה אצל חלב אבל שלא לרצון לא ניחא לי' אפילו חלב אשה אינו מטמא דמקום חלב לאו מעיין היא דאי מעיין היא ליטמא חלב דזב טומאה חמורה בכ"ש ומה חלבו אינו מטמא אלא ברביעית כמשקין כמו שפסק רבינו בסמך בדין ה' אבל קשה בסוגי' דפ' חבית (דף קמ"ג וקמ"ד) דמסיק שם שלא לרצון דלא ניחא לי' דאי סתמא שלא לרצון ועלה קאמר סלי זיתים וענבים תוכיח שמטמא לרצון אבל שלא לרצון טהורין. הא קתני בברייתא דאפי' תותים ורמונים סתמא למשקה קאי בשלמא הסוגי' דחבית וכריתות ל"ק אהדדי וכמו שתמה בזה התוס' שם בריש פ' חבית דאיכא למימר דסוגי' דחבית ס"ל לאו כמעיין דמי אלא דכמשקין חשוב וגם בפי התינוק נמי חשוב משקה אע"פ שזה מאכלו של תינוק ס"ל סוגי' זו כמאן דאמר לקמן קמ"ה משקה הבא לאוכל לאו כאוכל היא וא"כ איכא למימר שלא לרצון דלא ניחא לי' מ"מ מטמא דמשקה חשוב ולא צריך הכשר ולק"מ מהך ברייתא ד"ט די"ל משקין בזוב חלב האשת מטמא ברביעית דחלב האשה כמשקין חשוב ולאו מעין היא מש"ה מטמא ברביעית ולא בכ"ש אמנם בכריתות ס"ל לרבא מקום חלב מעיין ממש היא דאי כמשקין דמי מ"מ בפי התינוק חשוב אוכל ורבא ס"ל משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ול"ל דס"ל כמ"ד לאו כאוכל דמי דא"כ מדקתני לרצון מטמא ה"ל למפרך א"ו מעין ממש חשיב לי' לרבא מקום חלב ומ"ה פריך שפיר התם ארבא מברייתא ד"ט משקין וק"ל. וסוגי דהתם בכריתות דמסיק שלא לרצון מטמא בסתמא. אבל לא ניחא לי' טהור. א"כ קשיא ברייתא דתני בסתם תותים ורמונים היוצא מהם אסור. ובמתניתן דמכשירין קתני גבי זיתים וענבים סתמא שלא לרצון לא הוי משקה. יש לישב ע"פ מה שכתבו תוס' דברייתא איירי במשך דוקא ומתני' איירי בלא משך. אבל סוגי דחבית אזלי אליבא דר"נ דאמר מילתא אליבא דשמואל דס"ל משך לאו דוקא והא דקתני משך לרבותא משא"כ סוגי דכריתות אזלי במאי דקיי"ל כר"י ואליבי' ע"כ צ"ל משך דוקא ודו"ק כל זה ניחא לתרוצי סיגות אבל על רבינו קשה טובא שפסק חלב אשה מטמא שלא לרצון אפילו בסתמא וחלב בהמה איני מטמא אכתי תיקשי לי' כמו שפריך ר"ע לרבנן וע"כ צ"ל סלי זתים וענבים יוכיחו דשלא לרצון סתמא מטמא. והא רבינו פסק דבזתים וענבים אפי' עומדים לאכילה משקי' הם והיוצא מהם אסורים בשלמא על סוגי דכריתות לק"מ דה"א מתני' דמכשירן אתי' כר"י דפליג אפילו בזתים וענבים בלא משך ואינו מודה בזתים וענבים אלא במשך. אבל רבינו שפסק בזתים וענבים אף בלא משך ועומדים לאכילה משקין היוצא מהם אסור דמשקין הם קשה דדבריו סתרי אהדדי. וע"ק הל"ל לרבינו לבאר דין זה דתותים ורמונים מותר כשעומדין לאכילה אפי' במשך דהא ברייתא ע"כ מוקי לה כשמשך דוקא ע"כ לבי אומר לי לישב דברי רבינו ע"פ דרך אחר והיא ע"פ מה ששמעתי בשם אדמו"ר מרן הגאון הגדול המפורסים מו"ה אברהם ברודא נ"ע לתרץ קושיית תוס' ד"ה שמשך לפרש"י א"כ הך ברייתא הוי תיובתא דרב ור"י דאמרי חלוק הי' ר' יהודא בזתים וענבים והכא משמע דבזתים וענבים מודה ע"כ והנה לרב לאו קושי' אלימתא היא דאיכא למימר רב תנא ופליג אלא שעיקר קושייתם אינו אלא לר' יוחנן ולר"י ג"כ לק"מ דרש"י אזיל לשיטתו שפירש בריש ביצה האי דאין סוחטין מהפכין וצ"ל דתרי רבנן ואיכא רבנן דמתירן דהיינו רבנן דחבית דס"ל אוכלת דאפרת הוא ואיכא רבנן דאסרו בזתים וענבים אפילו כשעומדין לאכילה. והיינו הנך רבנן דעירובין ולהכי ל"ק הברייתא דהברייתא ע"כ מהופכת דר"י אוסר ורבנן מתירן וא"כ איכא למימר רבנן דברייתא דמודים בזתי' וענבים היינו רבנן דעירובין דאסרו ביצה אפי' ביו"ט שני דדמי לזתים וענבים. אבל רבנן דמתני' חולקים אפי' בזתים וענבים ע"כ שמעתי: אמנם לפי"ז קשה לי טובא מאי פריך מהך מתני' דמכשירין אימא הך מתני אתי' כרבנן דמתני' דשרי אפי' בזתים וענבים כשעומדין לאכילה ומשו"ה מקילין כמו כן בסתמא וברייתא דאסרו בסתם היינו רבנן דעירובין דמחמירין בזתים וענבים מחמירין גם כן בסתם וצ"ל דסוגי דהכא אזלי לשמואל דאומר מודים חכמים לר"י בזתים וענבים א"כ הך מתני' דמכשירין דזתים וענבים לאו משקה היא אמאן תרמיי'. ועפ"ז ניחא סוגי דכריתות דהתם אזלי בשיטת ר' יוחנן וא"כ הך ברייתא דמודה ר' יהודא בזתים וענבים הוי תיובת' וע"כ צ"ל מחולפת השיטה והך ברייתא אתי' כרבנן דעירובין. וא"כ אליבא דר"י שפיר אית לן למימר שלא לרצון בסתמא והך מתני' אתי' כרבנן דמתניתין דפליגי אפי' בזתים וענבים ודו"ק. וא"כ איכא למימר דרבינו מפרש הסוגי כפירש"י ומשך לאו דוקא ומשו"ה לא ביאר רבינו דין זה דבתותים ורמונים מותר כשעומדים לאכילה אף במשך דבמשך ס"ל לרבינו באמת אסורים וברייתא איירי בלא משך וכדאמרן ובזה נמי יפה פסק רבינו דחלב אשה מטמא שלא לרצון דהיינו בסתמא וחלב בהמה אינו מטמא שלא לרצון וליכא למפריך כדאקשי לי' ר"ע לחכמים דאיכא למימר תותים ורמונים יוכיחו דמטמאין לרצון ובסתמא שלא לרצון אינו מטמא. ודאי מתני' דמכשירין אתי' כרבנן דמתני' דחבית דפליגי ומכשירי אפילו בזתים וענבים כשעומדין לאכילה ומשו"ה דחי לה לר"ע לרבותא אפי' בזתים וענבים אבל רבינו שפסק בזתים וענבים לאיסור א"כ אף דלא מצינן למדחי פרכת ר"ע לרבנן מזתים וענבים מ"מ פש לן למדחי פרכתו מתותים ורמונים. ומשו"ה דייק רבינו בלישנא בתותים ורמונים אם הכניסן לאכלן משקין שזבו מהם מותרין ואם הכניסן לדרכן משקין שזבו מהם אסורין וכעורה לו לשון המשנה אם למשקין היוצא מהן אסורין אלא להכי דייק בלישנא כל שלא הכניס לדרכן סתמא לאכילה קיימי ומותרים הם ודו"ק:

אלא שלפ"ז ע"כ צ"ל דרבינו ס"ל טעמא דביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו ומחלפת השיטה וכדאמרן וקשה הא רבינו בעצמו בהלכותיו בפ' ראשון מה' יו"ט פסק דטעמא דבביצה משום הכנה דרבה ע"כ המחוור שבכולן זה שהקשתי לשאול לפי מה שכתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף י"ד) דלרבנן דר"י איכא למימר בזתים וענבים דאסרו אפי' הכניסן לאכילה דגזרינן לאוכלין אטו כשמכניסן למשקין וא"כ מאי פריך דר"י אדר"י אימא מתני' דמכשירן אתי' כחכמים ואליבייהו איכא למימר דזתים וענבים שלא לרצון לאו משקה הוא והא דאסרו בזתים וענבים אפי' כשעומדין לאכילה מטעם גזירה. אלא דאיכא למימר דשפיר פריך לשמואל דאמר מודה ר"י לחכמים בזתים וענבים. הך ברייתא הוי תיובתא דתני משך בזתים וענבים דוקא בכה"ג ר"י מודה אבל בלא משך לא. וכ"ת דס"ל לשמואל משך דתני לרבותא דסיפא הכל מנ"ל לשמואל אימא משך דוקא וצ"ל דזה ס"ל לשמואל מצד השכל והסברא כיון דלסחיטה קיימא יהיב דעתי'. והוי לגבי דידי' משקין ואין סברא ששום אדם יחלוק בזה והך ברייתא דתני משך י"ל לרבותא דסיפא נקיט וע"ז תקע יתדו א"כ קשיא דר"י אדר"י וע"כ צ"ל דמתני' דמכשירין אתי' כחכמים דר"י ומטעם גזירה עכ"פ נשמע מזה דלחכמים לאו משקה הוא א"כ מנ"ל לשמואל דר"י מודה לחכמים בזתים וענבים אימא ר"י לא ס"ל כלל דגזרי עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין. אבל הסוגי' דכריתות אתי אליבא דר"י ואליבא דר"י שפיר מצי לשנוי' דאתי מתני' דמכשירין כחכמים דר"י ומטעם גזירה. ואף לרבינו שכתב בזתים וענבים דאסורין בשבת מטעם שמא יסחוט ולא מטעם גזירה היינו דלידי' מ"מ יש לנו לומר תותים ורמונים יוכיחו אלא מתני דתני זתים וענבים יוכיחו אתי' כרבנן דר"י ומטעם גזירה וכדאמרן ודו"ק:

דף קלו.

בתוס' ד"ה מימהל היכי וכו' עיין מהרש"א שכתב ז"ל ואביי דבעי למימר כתנאי כו' ומ"ד דשחיטתו מטהרתו בודאי בן ח' סבר דחי היא אין רצונו דתי היא ולא הוי בכלל נפל אלא דחי היא להך מלתא דאינו כמחתך בבשר והוי חבורה כסברת המקשה כו' ע"ש ונתקשו בזה רבים דא"כ מאי פריך לי' רבא אי הכי אדמיפלגי לענין טומאה וטהרה ליפלגי לענין אכילה וחזרנו על כל צידי צדדים וצריך לומר דרבא פליג בהך סברא אדאביי וס"ל כיון דהוי חי' לענין חבורה בשבת וחייב עליו א"כ מהני בי' שחיטה נמי להתירו באכילה ואהכי פריך לי' א"ה אדמיפלגי לענין טומאה וטהרה ליפלגי לענין אכילה וק"ל אבל לדידי לא צריכין לדחוקי מהרש"א דתוס' פירשו הך כתנאי דאביי קאי אדרשב"ג ודלא כפירש"י. אלא שבחידושי רשב"א הקשה על פי' זה דא"כ ר"י בר"י וראב"ש לכל הפחות דלא סברי להו מתה טפי מטריפה א"כ הק"ל דלדידהו היכי מהלינן ע"ש ולק"מ:

תוכן העניינים

מנחת נתנאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה