תורה
הילד שלפתע נהיה ''אילם''
מספרת רחל, אחותו של הרב מרדכי אליהו זצ''ל: כשאחי היה ילד קטן הוא היה אוהב לשחק ב''בית משפט''. הוא היה רואה ילדים רבים, מושיב אותם מולו ועושה להם משפט. לבסוף, הוא היה אומר מי אשם, ועושה שלום ביניהם.
היה לנו שכן שאימא שלו היתה ''עם הארץ'' לגמרי. כשמרדכי הצעיר היה ילד, הוא החליט לקחת את הבן שלה לבית הכנסת כדי ללמד אותו איך להתפלל ואיך ללמוד. יום אחד אימא שלו נכנסה אלינו הביתה והתחילה לצעוק שקרה לה אסון, והילד שלה הפסיק לדבר. היא ביקשה שאימא שלי תרד אליה הביתה לראות למה הילד לא מדבר. אימא שלי ירדה, התבוננה בנעשה, והרגיעה אותה. פשוט, הילד שלה היה באמצע תפילת שמונה-עשרה.
אימא שלי ע''ה הכירה בכישרונותיו של הבן שלה, מרדכי, והיתה אומרת לכולם שהוא עוד יהיה רב ראשי לישראל. זה לא היה פשוט, כיוון שחיינו בתקופה של מחסור. הרבה בחורים עזבו בימים ההם את הישיבה, גם בחורים מבתים טובים. פשוט לא היו תנאים ללמוד. בקושי היה שם אוכל ראוי לשמו.
אימא ע''ה עשתה את כל מה שביכולתה כדי שמרדכי הצעיר יוכל להישאר ללמוד בישיבה. אחיה, הרב יהודה צדקה זצ''ל, עזר לאימא להחזיק אותו בישיבה. היא לא זכתה לראות אותו מכהן כרב ראשי לישראל, אבל כן זכתה לראותו כדיין גדול בבית הדין בבאר-שבע.
(רחל בן חיים, אחותו של הרב)
למה חכם מרדכי לא אכל ארוחת בוקר?
אימא שלי היתה מכינה למרדכי ולנעים ארוחת בוקר כדי שיאכלו אחרי התפילה, והיתה יוצאת לעבודה. כשהיתה חוזרת מהעבודה היא היתה רואה את האוכל מונח על השולחן. היא לא היתה מבינה מדוע הם לא אכלו.
היא היתה הולכת לנעים ושואלת אותו: למה לא אכלת? והוא היה עונה לה שבגלל שהוא חשב שאחיו מרדכי לא אכל, לכן הוא השאיר לו את האוכל. כשהיתה הולכת לשאול את חכם מרדכי למה הוא לא אכל, הוא היה עונה לה כי חשב שהרב נעים לא אכל. כך הם היו משאירים את האוכל זה לזה.
אך אימא ע''ה לא נתנה שיסדרו אותה. היא הושיבה את שניהם ועשתה הסדר ביניהם שיסמנו אחד לשני מי אכל ומי לא אכל ארוחת בוקר, וכך הם לא יוכלו לתרץ לה עוד תירוצים.
(רחל בן חיים, אחותו של הרב)
מלאך
את הרב אליהו זצ''ל אני מכיר כשהיה עוד צעיר. אני הייתי הממונה מטעם משרד הדתות על ציון רבי שמעון בר-יוחאי זיע''א, והרב היה מגיע בכל שנה להתפלל בציון ולרקוד שם כמו עוד אלפים אחרים. כולם זוכרים שהוא היה מגיע כשהוא היה רב ראשי ואחר כך. אבל אני זוכר את הרב כשהיה בחור צעיר היה מגיע לציון של הרשב''י והיה יושב ולומד שבוע או חודש ימים, לומד לבד או בחברותא, יום ולילה בלי הפסקה.
יש לדעת כי היו אלה ימים שבהם לא היו מגיעים רבים כל כך לציון, אלא רק בל''ג בעומר או בזמנים מיוחדים אחרים, וגם אז לא היו באים רבים כל כך. אבל הרב הכיר את מעלותיו של הציון הזה כבר בהיותו נער צעיר.
זכיתי גם לשבת עם הרב בכלא חודש ימים. במקומות הללו מכירים את האדם טוב יותר מכל מקום אחר. בתי הכלא של היום הם בית הבראה לעומת מה שהיה לנו שם. מכות ולחצים וניסיונות להוציא מאתנו הודאה על מה שלא עשינו. אני יכול לספר עליו הרבה סיפורים. אבל העיקר הוא שהרב הזה היה מלאך. כל מילה מיותרת. פשוט מלאך.
(ר' מנשה אייכלר, ממונה על קבר הרשב''י)
קבר רשב''י
מקובל אצל המקובלים
הרב זצ''ל היה ממשיך מסורת התורה שבעל-פה של חכמי בגדד, ובראשם גאון עוזנו ותפארתנו, ה''בן איש חי'' זיע''א. יצק מים על ידי גדולי ישראל בירושלים מתלמידי ה''בן איש חי'': הרב יעקב מוצפי, הרב צדקה חוצין, כף החיים והמקובל הרב סלמן מוצפי זצוק''ל. כמו-כן, היה הרב מקורב לרב עזרא עטיה, ראש ישיבת ''פורת יוסף'' שהיה מתייחס אליו כמו אל בן.
הרב זצ''ל שימש בדיינות אצל הרב סלמן חוגי עבודי, חבר בית הדין הגדול, ממנו הוא למד את השילוב המופלא של בקיאות ועמקות עם ענוה, מידות ופקחות. הוא למד גם אצל הרה''ג עובדיה הדאיה, ראש ישיבת המקובלים ''בית א-ל''. אצלו הוא למד פרקים גם בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר, ובמיוחד הוא למד את החכמה איך לשלב בין שניהם. הוא שימש גם את גדולי חכמי האשכנזים ולמד מהם את דרכי לימודם, בינהם למד אצל ראב''ד העדה החרדית בירושלים הרב יונגרייז זצוק''ל וגם אצל גדול חכמי הליטאים ה''חזון איש'' זצוק''ל.
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
ספרי התורה של הרב המליצו טוב
מספר שרון נחשוני: יש לי סיפור ארוך עם הרב אליהו ז''ל, ולסיפור הזה יש המשך. אחרי שהבראתי והתרפאתי מהתאונה הקשה שהיתה לי בצבא, חזרתי לחיים והכול היה כתיקונו. יום אחד הרגשתי כאבים חזקים מאוד בגלל סיבוך כלשהו שהתפתח מהניתוח שעשו לי אחרי התאונה.
הגעתי לביתו של הרב זצ''ל עם מקל הליכה, לא הייתי יכול ללכת בלעדיו. הרבנית שליט''א נתנה לי להיכנס לחדרו של הרב, וראיתי אותו עוסק בעניין הלכתי. חיכיתי עשר דקות והרב לא שם לב לנוכחותי. המשכתי לחכות וקראתי לו בלחש: ''הרב, הרב'', אבל הוא לא שם לב. כל כך הוא היה שקוע בלימודו. לבסוף הוא שם לב אלי ואמר לי: ''שלום''.
סיפרתי לו את מה שקורה איתי ושהכאבים שאני עובר הם בלתי נסבלים, וביקשתי ברכה. הרב שאל אותי לאן אני צריך ללכת, והשבתי שאני הולך לתחנה המרכזית. הוא הסתכל על ערימת הספרים שעמדה על השולחן, אותה ערימה של ספרים שהוא למד בה באותה שעה, ואמר לי: ''הספרים הללו ימליצו עליך טוב, עד שתגיע לתחנה המרכזית ייעלמו לך הכאבים''.
יצאתי מבית הרב והתחלתי ללכת לכיוון התחנה המרכזית. אבל באמצע הדרך, ליד ''בית חינוך עיוורים'', התחלתי להרגיש שהכאבים כל כך מתגברים עד שאין לי יכולת לשאת אותם. ישבתי על הספסל ובכיתי. מישהו שראה אותי, אסף אותי אל תוך רכבו ולקח אותי חזרה לבית הרב. נכנסתי אל הרב בשנית והרב שאל אותי האם הגעתי לתחנה המרכזית. אמרתי לו שלא הצלחתי להגיע, כי הכאבים התגברו ולא יכולתי להמשיך ללכת. הרב הסתכל שוב על ערימת הספרים ואמר לי: ''הספרים הללו ימליצו עליך טוב וכבר כשתצא מהבית ייעלמו לך הכאבים''.
וכך היה. יצאתי מהבית, ונעלמו לי הכאבים למשך שלוש-עשרה שנה. לאחר פטירת הרב הם חזרו, וכנראה שצריך כעת עוד ספרים של תורה שימליצו עלי טוב.
(שרון נחשוני, רב אוגדת עזה)
סיפור זה הוא המשכו של ''הסיפור של שרון נחשוני'' מ''אביהם של ישראל'' חלק שני, עמוד 234.
סיפורים מבית הדין
אשת חיל מי ימצא?
הרב זצ''ל סיפר פעם שכאשר הוא שימש כדיין בבאר-שבע, הגיע אליו זוג שהיה ביניהם סכסוך, ובאו כמה עורכי-דין מצד האיש וגם מצד האישה. וכך סיפר הרב:
כשהתחיל הדיון ביקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה. אמרו לי עורכי הדין שהם חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. הם אמרו לי שהם ייגשו לבג''ץ. אמרתי להם: ''אם כן תלכו כעת לבג''ץ''.
לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל מה אירע, והוא אמר לי שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האישה מה אירע, והיא אמרה שבעלה זרק עליה סיר מרק. שאלתי אותם: ''מדוע זה קרה?'', אמרה האישה: ''בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר 'שלום עליכם' אבל הוא לא אומר 'אשת חיל', חרף בקשתי''. הבעל אמר לה: ''הרי את לא אשת חיל'', ומכאן התחיל כל הריב.
כשהסתיים הדיון ביקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחר להמשך הדיון. כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב''אשת חיל'' שחיברו שלמה המלך ע''ה, ותהיתי איך יתכן שממצוה כל כך חשובה תצא כזאת מריבה. למדתי את הפרק שנית עם כל מפרשיו ותוך כדי לימוד שמתי לב ששלמה המלך אמר את המזמור הזה על אמא שלו, ועלה בליבי רעיון לפתור את הבעיה.
למחרת חזרו בני הזוג, וביקשתי שרק הבעל ייכנס, ואז שאלתי אותו: ''מי לדעתך נקראת אשת חיל?'' והוא ענה: ''אימא שלי, כי היא מכבדת אותי''. אמרתי לו: ''תמשיך לומר 'אשת חיל' כל ערב שבת ותכוון על אימא שלך''. הוא הסכים. קראתי לאישה ואמרתי לה שדיברתי עם בעלה והוא מוכן לשיר כל ליל שבת ''אשת חיל'' כמו שצריך. היא הסכימה וחזר השלום לביתם.
לאחר שבועיים, שוב אני רואה את הבעל בבית הדין. אמרתי בלבי, שמא ההצעה שלי לא הועילה. שאלתי את הבעל: ''מה קרה?'' והוא אמר לי: ''תראה, מאז שאני שר 'אשת חיל' בליל שבת אשתי התחילה להאיר לי פנים. היא מבשלת את מה שאני אוהב, היא מדברת אלי יותר יפה ואני רואה שגם היא לפעמים אשת חיל. האם אני יכול לכוון ב'אשת חיל' גם על אשתי?''.
אמרתי לו: ''תאמר 'אשת חיל' ותכוון גם על אשתך וגם על אימא שלך''.
(מתוך הספר ''בשער המלך'')
אשת חיל
שלום-בית בזכות הרשב''י
פעם הגיע אל הרב זצ''ל זוג שביקש להתגרש. הבעל היה קצין בכיר במשטרה וכולו אומר שררה. לעומתו עמדה אשתו ופניה כבושות בקרקע לנוכח ההאשמות החמורות שהטיח בה בעלה. הוא טען כי היא בוגדת בו ובשל כך הוא רוצה גירושין. הוא טען כי החזות החיצונית הדתית שלה, כיסוי הראש והבגדים הצנועים, אינם אלא כסות לכל תועבותיה.
האישה טענה שהם חיו חיים של אהבה ושלום עד שבעלה קיבל העלאה בדרגה. ''הוא החל לנסוע ברכב מכובד, לעבוד בשבתות וימים טובים, להתרועע תמיד בחברתן של שוטרות ופקידות ולשאת את עיניו למקומות שאינם שלו. פתאום נכנס לו חשד שאני בוגדת בו ושהילדים שלי הם לא הילדים שלו, דבר שלא היה מעולם'', אמרה בדיון.
אמר לו הרב: ''אם היא תשים יד על ספר תהילים ותגיד שהיא לא בגדה אתה תאמין לה?''
''בשום אופן לא''.
''ואם היא תשים יד על מזוזה?''
''לא מאמין לה''.
''ואם תשים יד על ספר תורה ותגיד שלא בגדה?''
''לא מאמין אפילו עם ספר תורה''.
''ואם היא תשים יד על קבר רשב''י האם תאמין לה?''
פה הבעל עצר ואמר: ''אם רשב''י, אני מאמין''.
אמר לה הרב: ''ניתן לרבי שמעון בר-יוחאי להחליט. את מסכימה?''
''כן'', אמרה האישה בחשש, ''אבל איך הוא יחליט?''
''אתה מסכים?'' שאל הרב את הבעל.
''אני לא מאמין בשטויות האלו של קברי צדיקים'', אמר הבעל בגבהות לבבו.
הרב התעלם מהערתו של הבעל ופנה למזכיר בית הדין: ''לך איתם למירון לקבר הרשב''י, ושם האישה תשים את ידה על קבר הרשב''י ותגיד את הנוסח שכתוב כאן בפתק: 'מעולם לא בגדתי בבעלי, וכל הילדים שלנו הם שלו'''.
''אני לא מאמין בשטויות האלו'', מחה הבעל, אבל הרב התעלם מהבעל וחזר ואמר למזכיר שיצאו כעת לקבר הרשב''י במירון.
מכאן ואילך סיפר מזכיר בית הדין את מה שהתרחש:
כל הדרך למירון הבעל צחק על הרבנים ועל הדתיים, על קברי הצדיקים ובכלל מי זה רשב''י, ואולי הוא בכלל לא קבור שם. אולי זה רק איזה קבר של שייח' ערבי שהרבנים עושים ממנו כסף. כך היה כל הדרך, הבעל מדבר סרה ברבנים וברשב''י ובכל מה שקדוש.
כשהגענו למירון עשיתי בדיוק את מה שהרב אמר לי. האישה שמה את ידה על הציון של הרשב''י והתחילה לבכות. כך היא עמדה כרבע שעה, ולבסוף היא נרגעה קצת ואמרה את המילים שהרב הכתיב לי בפתק. כל הזמן הזה הבעל שמע את אשתו אומרת את הדברים ולא אמר מילה.
יצאנו ממירון, וכל הדרך חזרה הבעל היה שקט לגמרי. הוא לא דיבר מילה אחת, מטוב ועד רע. כל הזמן הוא היה מכונס בעצמו. החזרתי את שניהם הביתה, כי בית הדין כבר היה סגור, ומאז לא ראינו אותם בבית הדין. הבעל ביטל את תביעתו להכריז על הילדים כממזרים ועל אשתו כבוגדת. ואולי הם עברו עוד כמה שינויים בחיים.
הרב מקבץ את ילדיה של הקבצנית
סיפור זה התרחש בעת שהרב זצ''ל שימש כדיין בבית הדין בבאר-שבע. זהו ספק סיפור על פיקחות ספק סיפור על רוח הקודש, אך בוודאי שזהו סיפור על רגישות. ומעשה שהיה כך היה:
קבצנית אחת היתה מסתובבת ברחובות תל-אביב והיתה מספרת לכל מי שהיה מוכן להאזין לה כי גנבו ממנה ילד ומכרו אותו לאחרים. כיוון שהיא נראתה מוזנחת מאוד, אף אחד לא היה שם לב לדבריה, והיא היתה הולכת עם כאבה וצערה ואין שומע לה.
לאותה אישה היתה בת שהתרחקה מהדרך של אמה, לא עסקה בקבצנות, אלא למדה וניסתה לבנות בית מסודר עם חיים נורמאלים. יום אחד ביקשה הבת להתחתן ודרשו ממנה הוכחה על יהדותה ועל רווקותה. היא הביאה את אמה לבית הדין בבאר-שבע.
הרב קיבל את האם ואת הבת ושמע את דבריהן. הוא זכר כי בעבר הוא פגש את האימא הזאת בתל-אביב מקוננת על הילד שגנבו לה ושאל אותה: ''האם את זוכרת את הבן שלך?'' האימא התחילה לבכות ואמרה: ''בוודאי שאני זוכרת, כמו היום. היתה לו שומה על כתפו הימנית'', וסימנה בידיה על המקום בו היתה לבנה שומה. היא גם סיפרה שיש לשומה הזאת צורה מיוחדת שאין לאף שומה אחרת.
חבריו הדיינים של הרב תמהו ושאלו אותו: ''האם אתה מאמין לשוטה הזאת?'', הרב השיב להם: שכתוב בגמרא (גיטין סח) ש''שׁוֹטֶה – בַּחֲדָא מִלְתָא לָא סָרִיךְ''. זאת אומרת: שׁוֹטֶה לא נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים. אם היא אומרת כל הזמן את אותו הדבר, כנראה שיש בזה גרעין של אמת. בכל מקרה, ביקש הרב לבדוק את החתן האם יש לו סימן של שומה על כתפו.
איך עושים דבר כזה?
ביקש הרב מאחד מחבריו של החתן שילך איתו למקווה לפני האירוסין והחתונה, שם הוא יסתכל אם יש לו שומה בכתפו במקום שאותה אישה תיארה. החבר עשה כן ואמר לרב שאכן, יש לו שומה על כתפו הימנית. ולא עוד, אלא שצורתה מיוחדת בדיוק כפי שתיארה האישה.
קרא הרב לחתן ושאל אותו מי ההורים שלו. הוא אמר מייד את שמות ההורים שהוא גדל אצלם. שאל אותו הרב: ''האם אתה בן מאומץ?'' השיב החתן: ''לא''. שאל הרב: ''האם אתה דומה להורים שלך?'' אמר החתן: ''ממש ממש לא''. קרא הרב להורים שגידלו אותו ואמר להם שכעת הבן שלהם הולך להתחתן ושיגידו לו את האמת האם הוא הבן שלהם. להפתעתו, הם השיבו: ''לא. הוא בן מאומץ שלנו, שאינו רשום בשום מקום''.
קרא הרב לחתן ולכלה ואמר להם: ''אתה לא הבן של האנשים שגדלת אצלם, אתה בן של אישה אחרת''. הבן החתן התרעם ולא קיבל את הדברים. ביקש ממנו הרב: ''תמתין פה ותראה בעיניך''. קרא הרב להורים שגידלו אותו ושאל אותם בפניו: ''האם אתם ילדתם אותו?'' ואמרו: ''לא''. הבן החתן נדהם אבל זו היתה רק ההתחלה. קרא הרב לקבצנית וביקש ממנה לפני כולם: ''ספרי לנו על הבן האובד שלך''. והיא סיפרה שהיה לה בן כזה וכזה ולקחו אותו ממנה ומאז אין לה מנוחת הנפש.
שאל אותה הרב: ''אילו סימנים היו בבן שלך?'' והיא אמרה את סימן השומה שהיתה לו בכתף ימין. הבן-החתן התחיל להחוויר. עוד שאל אותה הרב: ''מה היתה צורת השומה?'' והיא תיארה את צורתה במדויק. ואז התחוללה מהומה בבית הדין, הבן-החתן התעלף. האימא נבהלה ועוררו את הבן, שישב חיוור על כסאו.
הרב ביקש מהאימא עוד סימנים בגופו של הבן האובד והיא אמרה עוד ועוד סימנים שהיו ידועים רק לה. שאל הרב את הבן: ''האם זה כך?'' והוא הנהן בראשו. אמר לה הרב: ''זה הבן שלך! הוא כמעט התחתן עם הבת שלך, ורק בגלל שאת לא ויתרת על האימהות שלך הוא לא התחתן עם אחותו וחזר אלייך''.
פיס כפול
יהודי אחד שזכה בפיס, הסתבך. נפקחו לו העיניים והוא החל להתלבש ולבלות ברמה גבוהה משהיה רגיל בה. הוא החל לאכול במסעדות יוקרה ולנסוע במכוניות פאר ואימץ לעצמו סגנון חיים לא לו. לפתע גם אשתו לא נראתה לו יוקרתית דיה והוא הגיע לבית הדין במטרה לגרשה.
כשהם הגיעו לבית הדין, שאל הרב זצ''ל את האישה מה דעתה על הגירושין. האישה השיבה שעד הזכייה בפיס לא היו ביניהם שום סכסוכים, אלא הכול היה באהבה, אחווה, שלום ורעות. אבל מאז שנחת עליהם האסון של הזכייה בפיס, החיים שלה בבית הפכו לגיהינום והוא רוצה גירושין.
הרב פנה אל מי שפנה ושאל אותו האם הוא רוצה לזכות בעולם הבא. השיב לו הלה: ''בוודאי''. אמר לו הרב: ''גם אם אצטרך לגעור בך ברבים ולבזות אותך?'' אמר לו הלה: ''כן''. הדריך אותו הרב מה לעשות והסכים.
לאחר כמה ימים, בעת שהרב ישב בדיון עם בני הזוג, נכנס אותו אדם ולחש על אוזנו של הרב: ''אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה''. הרב אמר לו בקול תקיף: ''לא''. האיש מתקרב לאוזנו של הרב וממשיך לומר לו בלחש: ''קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא''. אף אחד לא שמע את הדברים מלבד הרב, אבל הרב עושה עצמו ככועס קצת ואומר לו בקול רם: ''תתבייש לך, זה אסור מה שאתה רוצה''.
אותו אדם ממשיך ללחוש על אוזנו של הרב בשקט מול עיני בני הזוג, הם רואים את האיש לוחש אבל לא יודעים מה לוחש: ''נא גיבור דורשי ייחודך כבבת שמרם''. הרב הופך אדום כולו מכעס, כביכול, ואומר לו בקול שבני הזוג ישמעו: ''היא עדיין אשת-איש. איך אתה נותן עיניך באשת-איש? תתבייש לך''.
והאדם מתכופף שוב ולוחש על אוזנו של הרב את המשך ''אנא בכוח'', והרב ממשיך לגעור בו: ''זו פריצות. זה אסור מה שאתה רוצה''. וכך הוא עולה ברמת ה''כעס'' עד שהבעל שרצה לגרש את אשתו ניסה להרגיע את הרב ולגעור באדם הזה שמכעיס כל כך את הרב. ללא הצלחה.
כשיצא אותו אדם מחדר הדיון, שאל האדם שזכה בפיס: ''למה הרב כועס כל כך בגלל האיש הזה?'' והרב אמר: ''איזו חוצפה ירדה לעולם, אני לא מאמין''. והוא ממשיך ושואל: ''מה הוא רצה?''
''זה לא יפה אפילו לומר'', משיב הרב.
''מה?'' שואל הזוכה העומד בדין בסקרנות גוברת.
''זה קשור לגירושין שלכם. הוא נתן את עיניו באשתך. היא נאה בעיניו והוא ביקש ממני לזרז את הגירושין. הוא רוצה להתחתן איתה. אמרתי לו שהיא עדיין אשת-איש ואסור לו להסתכל על אשת-איש. ובכלל, אולי יהיה שלום ביניכם. אבל הוא התעקש, כפי שראית''.
הרב היה נראה כעוס מאוד וביקש מהמזכיר שיביאו לו כוס מים להירגע. הוא ביקש מבני הזוג שלפניו שיסלחו לו, אבל הוא כעת מאוד כועס ולא יכול לדון בעניין שלהם אז שיבואו בפעם אחרת. סיים הרב וסיפר שהם לעולם לא חזרו לבית הדין. הבעל הבין כנראה, שה''פיס'' האמיתי הוא דווקא אשתו.
(משה כהן, בית-אל)
תפילה מטהרת ממזרים
הרב זצ''ל היה רגיל להתפלל לפני כל דיון בבית הדין, שהקב''ה ינחה אותו בדרך אמת. פעם אחת שאלו אותו חבריו מה טיבה של תפילה זו? והרב אמר להם: ''אלוקים ניצב בעדת אל''. אלוקים נוכח כאן איתנו, בבית הדין, לכן אינני יכול שלא להתייחס לכך ולבקש ממנו שיעזור לי בדיון.
הדיון שעמד בפניהם באותו היום היה קשה במיוחד. בתי הדין האזוריים לא יכלו להכריע בו ושלחו אותו אליהם, לבית הדין העליון. היה מדובר במקרה קשה: עמדו לפניהם בעל ואישה, הבעל טען שהוא אינו מסוגל להביא ילדים לעולם, ואף הביא לכך הוכחות רפואיות, ולכן לטענתו אשתו בגדה בו וכל הילדים שלהם ממזרים.
הדיינים בבית הדין המחוזי פחדו לקבל החלטה כל כך קשה שבעקבותיה יתווספו שישה ממזרים לעם ישראל, ולכן העבירו את ההחלטה לבית הדין הגדול. שם הורכב הרכב מיוחד של דיינים שחיפש דרך כיצד לא להכריז על הילדים הללו כעל ממזרים, אך גם הם לא מצאו.
הבעל, שהופיע לפני בית הדין, הביא שני פרופסורים מבית החולים ''הדסה'' בירושלים שתמכו בדבריו כי הוא אינו מסוגל להוליד ולא היה מסוגל אף פעם להוליד. הוא חיזק את טענתו במסמכים של רופאים ומכוני מחקר שונים, שכולם לימדו כי הוא לא מסוגל כלל להביא ילדים לעולם. התיק הזה נראה סגור מכל צדדיו. לא היתה ברירה אלא להכריז על הילדים כעל ממזרים. אך הרב לא הסכים לחתום על כך וביקש מחבריו להמתין עם הדיון. ''למה להמתין?'' הם שאלו. ''לסיעתא דשמיא'', השיב הרב.
בינתיים עברו הדיינים לדון בנושא אחר, והרב ביקש ממזכיר בית הדין להביא ספר מהספרייה של בית הדין. המזכיר ירד לספרייה וביקש מהספרן את הספר. טעה הספרן והביא לו ספר אחר לגמרי. הרב קיבל את הספר שלא ביקש וחשב לעצמו: ''הספר הזה נשלח אלי מסיבה מסוימת, נראה מה כתוב בו''. הוא פתח את הספר במקום שפתח וראה שכתוב בו כי יש אנשים שיש להם מחלה מסוימת ששמה הרפואי הוא כך וכך. הרופאים טוענים שהאנשים הללו לא מסוגלים להוליד כלל, ואולם אם יפעלו בדרך זו וזו הם כן יהיו מסוגלים להוליד.
ביקש הרב להזמין את הבעל לחדר הדיונים, קם מולו מלוא קומתו ואמר לו: ''אתה משקר. הילדים הללו הם ילדים שלך. יש לך מחלה כזאת וכזאת ואם תעשה כך וכך תוכל להביא ילדים לעולם''. הבעל התעלף במקום. עוררו אותו וכשראה את הרב – שוב התעלף. כך קרה כמה פעמים עד שעוררו אותו לגמרי.
''הרב הזה מכשף. הוא הצליח לגלות מה שאף אחד לא גילה. הצלחתי להערים על כל הרבנים, על כל הרופאים, על כל המכונים והפרופסורים. איך הוא הצליח לגלות את הסוד שלי? הרב הזה הוא מכשף'', אמר.
''תוציאו אותו מהחדר ותכריזו על הילדים כילדים כשרים'', פסק הרב, ושני חבריו לדין חתמו על פסק הדין הזה יחד איתו, לאחר ההודאה המפורשת של הבעל: ''הבעל מודה שהוא שיקר לרופאים ולבתי הדין השונים, והוא מודה שהילדים הם שלו, ולפיכך אנו פוסקים שהם כשרים לבוא בקהל''.
''איך מצאת את הספר הזה?'' שאלו חבריו הדיינים. ''איך גילית את השקר שלו?''
''זה לא אני'', אמר הרב, ''זו טעות של הספרן, וזו העזרה של הקב''ה שדיברנו עליה בבוקר''.
(הרב יוסף אלנקווה, רב נווה-דקלים לשעבר)
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה
פעם היה לי דין תורה עם מישהי וביקשתי מהרב אליהו זצ''ל שיהיה בורר בינינו. הרב פסק לטובתי, אבל הצד השני כנראה לא היה שלם עם הפסיקה. לפני ראש-השנה הגעתי לבית הרב לקבל ברכה, ושאלתי את הרב כמה שאלות הלכתיות. אז פנה אליי הרב ואמר: ''לפני חודש פסקתי את הדין בנושא שביקשת, נראה לי שאת לא שמחה מהפסק''.
אמרתי לו: ''אני שמחה מאוד מפסיקתו של כבוד הרב, אבל נראה לי שהצד השני עדיין לא מקבל אותו בשלמות''.
חזר הרב ואמר לי: ''בגלל זה את לא שמחה?'', ואז קולו הפך לקול נחרץ והוא ביקש ממני להביא מהמדף את מגילת רות ולקרוא מפרק ג' פסוק י''א בקול. בקושי התגברתי על המבוכה שלי וקראתי בקול חלוש: ''וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ''. הרב ביקש ממני לקרוא שוב בקול את הפסוק, ואמר: ''תשמעי מה שאת קוראת! אני אומר את הפסוק הזה עלייך, ותזכרי אותו תמיד. איך לא תהיי שמחה בערב ראש-השנה?''.
''אבל מה עם הצד השני?'' – שאלתי.
''אל תדאגי, גם לה אמרתי את זה'' – השיב הרב.
''אבל הרי הרב פסק שהיא יצאה חייבת'', תמהתי.
הרב חייך חיוך גדול ושתק. באותו הרגע הבנתי שהרב מבקש ממני להתעלות מהמצב הזה. לאחר שפסק הדין ניתן, הרב חייב לכבד את שני הצדדים למען דרכי שלום.
המשכתי ושאלתי את הרב: ''מפני דרכי שלום?''
ענה הרב: ''אמת''.
רק אחרי שהבנתי והשמחה החלה לעלות בי, הרב החל לברך אותי בשפע ברכות לשנה החדשה, וכמו תמיד, בסוף הברכה הוא נתן מכה על השולחן ודרש שאענה ''אמן''. מאז ועד היום הפסוק הזה מלווה אותי תמיד ומחזק אותי ברגעים קשים.
מחלוקת היא איסור דאורייתא
בזמן ששימשתי את הרב זצ''ל כהכנה לתפקיד רב בפועל ראיתי מקרה שלימד אותי הרבה. גבאים מבני תימן רבו בענייני בית הכנסת ורצו כי הרב יהיה הבורר ביניהם. הם שטחו טענותיהם בפניו. הרב שמע והאזין בקשב רב, וכל אחד מהצדדים הבליט את צדקותו ואת האמת שבטענותיו. לאחר שנשתתקו שאל אותם הרב בקולו הפסקני: ''האם אתם יכולים לסכם בכמה מילים על מה אתם רבים?'', והם השיבו כי הם רבים על שינוי התקנון והמנהגים.
הרב, טרם חרץ פסקו, אמר: ''אם אתם באמת מתכוונים לשמוע ככל אשר אני אכריע ותעשו – מה טוב. ואם לאו – עדיף שתסגרו את בית הכנסת, כי תימנים פוסקים לפי הרמב''ם, והוא פוסק שמחלוקת היא איסור תורה, ותפילה במנין היא מדרבנן''.
הגבאים נבוכו, אבל הרב חזר ושאלם בפסקנות: ''מה החלטתם?'' השיבוהו: ''מה שהרב יכריע, לא ניטה ממנו ימין ושמאל''. אמר להם: ''בענייני מנהגי תימן יש הרבה מנהגים. יש מנהג קדום, וישנם מנהגים מאוחרים. בכדי לקבוע במנהגי תימן אני אשאל אחד שהוא בקי, וכפי שאברר עמו כך תעשו''. ואכן, בירר הרב את הנ''ל עם מארי יוסף קאפח זצ''ל, ועל-פי הוראותיו עשו, והאמת והשלום אהבו.
(הרב צפניה ערוסי)
והאמת והשלום אהבו
לאחר פטירת מו''ר סבי, הרב יוסף קאפח זצ''ל, היה בא בנו, רבי דוד קאפח, לדבר עם הרב אליהו זצ''ל. הרב אליהו שמח בפגישות הללו, ובדרך כלל היתה הפגישה מתארכת מעבר לזמן שנקבע.
פעם אחת שמתי לבי שמו''ר אבי, רבי דוד קאפח, מרגיש קצת לא נעים בגלל לחץ המזכירים של הרב. הרגיעו הרב: ''אנשים באים אלי לספר לי את צרותיהם, אך כאשר אתם באים אני נזכר בתקופה שהיתה לי עם הרב קאפח בבית הדין ויש לי מזה קורת רוח ורגעים של שלווה''. זהו 'והאמת והשלום אהבו', שעל אף היות הרב אליהו ראש המקובלים, והרב קאפח היה הולך בדרכו של הרמב''ם, הם ידעו להעריך ולהוקיר זה תורתו של זה.
(עופר קאפח)
רב הנסתר
מתי הרב כתב קמע?
אחי, הרב שלמה רוזנפלד, הוא רב בבקעת-הירדן וראש ישיבת הסדר בבקעת-הירדן, יש לו הרבה תלמידים ב''ה. והוא היה מאוד מקורב אל הרב אליהו זצ''ל. יום אחד מו''ר אבי, יבדל''א, ביקש מאחי, הרב שלמה, שיביא לו קמע מרב מסוים כי הוא מרגיש בלבול מכל מיני חזיונות שמבלבלים את דעתו.
הלך אחי לבקש מאותו רב שיכתוב לו קמע, ואנשיו של אותו רב ביקשו מאחי אלף שקלים שכר טרחה על כתיבת הקמע. אחי לא ידע איך לומר למו''ר אבי שהוא צריך לשלם אלף שקלים, הוא חשש לחילול השם שיגידו לאבינו כי צריך כל כך הרבה כסף בשביל לכתוב קמע פשוט. לא ידע מה לעשות, למזלו הוא היה באותו היום אצל הרב אליהו ז''ל.
הרב אליהו הרגיש במצוקתו של אחי ושאל אותו מה קרה. לאחר שאחי סיפר לו, אמר לו הרב: ''תחסוך לעצמך ביטול תורה. אני אכתוב לך קמע''. זה היה חידוש, כי הרב אליהו ז''ל לא היה עוסק בכתיבת קמעות, רק במקרים נדירים, וזה היה אחד מהם. כנראה כל זה היה לכבודה של תורה, שאחי לא יצטרך לטרוח בחיפוש קמע ולבטל זמן של לימוד תורה לתלמידים.
הרב כתב לאחי את הקמע, אחי נתן אותו למו''ר אבי, והחזיונות נפסקו.
אנחנו במשפחה שומרים על הקמע הזה כעל בבת עינינו. אם יש מישהו במשפחה שיש לו בעיה רפואית כלשהי, אנחנו מעבירים לו את הקמע לזמן מה והבעיות נפתרות. אנחנו לא מוכרים אותו לא באלף שקלים ולא בעד שום סכום שבעולם.
(רוזנפלד, סוחר עתיקות)
מה שיגידו לי משמים
לבן שלנו לא התאימה הישיבה שבה למד. הוא היה ילד מיוחד, ושם למדו תורה ברמה מוגברת. מאוד רצינו שימשיך בישיבה הזו, שנחשבת לישיבה יוקרתית, אבל היה לו קשה מדי וסיכמנו איתו שילך לרב זצ''ל, ומה שהרב יגיד – מקובל גם עלינו וגם עליו.
שמחנו מאוד על כך, ולפני שהבן שלנו הגיע אל הרב לשאול מה עליו לעשות, הקדמנו אותו והתקשרנו לרב וביקשנו ממנו שיגיד לילד להמשיך בישיבה שהוא לומד בה. היינו בטוחים שהרב ישמח בזה, כי זה מגדיל תורה, אבל הרב לא הסכים איתנו. הוא אמר לנו שאם הבן שלנו בא להתייעץ איתו, הוא צריך לתת לו את העצה הטובה ביותר. הוא חייב לשמוע אותו גם כן ואז לדעת מה נכון.
כשקצת לחצנו יותר, הוא אמר לנו: ''מה שיגידו לי משמים – אני אומר לו''. כאן נסתתמו טענותינו. פתאום הבנו שאנחנו מדברים עם אדם שיש לו מציאות חיים אחרת לגמרי.
מחביא ספרי כוונות
הרב זצ''ל היה משתדל שלא יראו שהוא מתעסק עם ספרי קבלה. לפעמים הוא היה מביא איתו סידור של הרש''ש לתפילה והיה מחביא אותו בתוך שקית הטלית. רק באמצע התפילה הוא היה מוציא אותו מתחת לסידור הרגיל, במקומות שהיה חשוב לו, ולא היה יודע מזה שום אדם, רק אנחנו, שהיינו מביאים לרב את השקית של הטלית, העזנו פעם ופתחנו אותה וראינו את הספרים הללו בפנים.
(אילן אהרוני, עוזר הרב)
תיקון ל''תיקון רחל''
הרב זצ''ל לא היה נוהג לעשות תיקון חצות ברבים. תמיד היה זה בסתר. הוא גם לא היה משאיר סימנים בצורה של כרית או שמיכה ליד פתח הבית, עדות לתיקון שערך או שעומד לערוך. הכול היה בסתר.
סיפר הרב עזרא שיינברג, מישיבת אורות האר''י בצפת:
פעם אחת הגענו אל הרב בבוקר לאחר התפילה והוא הכניס אותנו דרך הלשכה. כשנכנסנו ראינו שליד דלת הבית מונחת כרית. כשהרב ראה שהסתכלנו עליה הוא אמר לנו כי הוא הניח אותה אתמול לצורך תיקון חצות, ''תיקון רחל'', שבו ראוי לשבת ליד פתח הבית על הרצפה.
לא הבנו מדוע הרב השאיר אותה שם והוא המשיך להסביר לנו ואמר: ''אתמול בלילה בחצות הנחתי את הכרית על הרצפה על-מנת לומר 'תיקון רחל'. וכשבאתי לשבת נתפס לי הגב ולא יכולתי להתכופף. התיישרתי וחשבתי שלא ישבתי נכון, ניסיתי שנית להתיישב בנחת ושוב נתפס לי הגב ולא יכולתי לשבת על הרצפה. ישבתי בכיסאי וחשבתי בלבי מדוע זה קורה לי. אולי עשיתי משהו לא בסדר? (שכן, כך אומרת הגמרא, אם קורה לאדם משהו לא תקין שיפשפש במעשיו וימשמש במעשיו). נזכרתי שלפי דעת ה'בן איש חי' לא אומרים 'תיקון רחל', שהוא תיקון של צער, בראש חודש. גם לא אומרים אותו אחרי המולד
אפילו שעדיין לא ראש חודש. הסתכלתי בלוח וראיתי שאתמול בחצות כבר היינו אחרי המולד, לכן לא נתנו לי מן השמים לומר 'תיקון רחל' שלא בזמנו''.
(הרב עזרא שיינברג, ראש ישיבת אורות האר''י)
איך זוכים לבן?
הרב זצ''ל הוקיר ביותר את התורה ואת לומדיה. כל היום היתה התורה שיחתו, דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום. על חשיבות הפצת התורה אצל הרב, ניתן ללמוד מעט מהסיפור הבא:
מספר אל''מ במילואים ישראל טויטו:
אנחנו מחלקים את הדפים של ''קול צופיך'', הדפים המודפסים של השיעור שהרב זצ''ל היה מעביר מדי יום שני בערב. יום אחד הגיע אלי יהודי מאפרת וביקש שאסדר לו ברכה מהרב. באתי עם היהודי אל הרב והוא ביקש ברכה לבן זכר. הוא הסביר לרב שהוא בן יחיד במשפחה שיש בה שש בנות והוא רוצה בן שישא את שם המשפחה שלו. הרב שאל אותו:
''כמה בנות יש לך?''
''ארבע''.
''בריאות?''
''כן!''
''שלמות?''
''כן!''
''אז מה אתה רוצה?''
''בן ממשיך''.
אני זוכר את הרב צוחק על הבקשה. הוא אמר לו: ''עזור לישראל טויטו לחלק את הדפים של 'קול צופיך', ואחרי כמה זמן הבקשה שלך תתמלא''. היה זה רעיון טוב, כיוון שלאותו אדם היתה משאית והוא התגייס לחלק עימי את הדפים. כמובן שהוא גם קרא אותם והתחבר לעניין הזה של הפצת התורה בעם ישראל בשמחה.
יום אחד, בדרכנו לחלק את הדפים בקרית-ארבע, עברנו בחברון. באותה שעה היו שם יריות, והחיילים השיבו אש. היריות היו מימין ומשמאל, ואנחנו בתווך. אני רגיל מהצבא להיות בתוך אש ולא נבהלתי כל כך, אבל האיש בעל המשאית ישב מאובן בתוכה ולא יצא ממנה. מבוהל כולו הוא תפס בחוזקה בהגה כאילו הוא המשענת שלו ולא זז. צעקתי לו שיצא מהמכונית וישכב על הרצפה, אבל הוא לא שמע אותי, או שלא היה מסוגל לזוז.
יצאנו משם בריאים ושלמים בגוף אבל לא בנפש. האיש הזה התחיל לצעוק עלי: ''השתגעת? לאן אתה לוקח אותי? בסוף לא יהיו לי לא בנים ולא בנות. יותר לא אסע אתך. תעשה מה שאתה רוצה, אני לא נוסע יותר!''.
ואכן, מאותו שבוע הוא הפסיק לבוא, ואנחנו היינו צריכים לחפש מחלקים אחרים. לא עבר זמן רב מאותו אירוע ואשתו שהיתה בהיריון ילדה תאומות בנות.
האיש הזה כמעט השתגע. הוא כל כך רצה בן וקיבל שתי בנות. הוא בא אלי כועס ושאל: ''מה זה? לא ראיתי דבר כזה. איפה הברכה של הרב?'' אמרתי לו: ''הפסקת לחלק דפים! זה מה שקורה''. הוא אמר לי: ''אני לא נוסע יותר מטר אחד. לא מסתכן''. אמרתי לו: ''לך תגיד את זה לרב''.
הוא הסכים והלכנו לרב. הרב אמר לו: ''אתה יודע איזו מצווה גדולה זו להפיץ תורה? אנשים לוקחים את הדפים הללו ולומדים בהם. יש שמספרים מתוכם דברי תורה לאנשים אחרים, וכל הזכות הזו נזקפת לזכותך. שליחי מצווה אינם ניזוקים. למה אתה מפחד? אל תפחד''.
לבסוף הרב שכנע אותו והוא אמר לרב: ''מעכשיו אני נוסע לאן שישראל יגיד לי. לא מפחד יותר''. לא עבר זמן רב והוא גילה לי בסוד כי אשתו שוב בהיריון והוא מבקש לדבר עם הרב ביחידות. הבאתי אותו אל הרב, ואחרי שיצא משם הוא סיפר לי בשמחה כי זה עובד. האולטרה-סאונד הראה שיש לו בן.