פרישות
בעל ''אהלי יעקב'' זוכה לגן-עדן בזכות הרב
הִנֵּה, תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ
חסידא קדישא
זהירותו של הרב זצ''ל וקדושתו במאכל, היתה מופלגת ביותר. העיד הרב יהודה צדקה ע''ה, שהרב עזרא עטיה ע''ה, ראש ישיבת ''פורת יוסף'', קרא על אבא הרב זצ''ל, הכ''מ, עוד כאשר היה בגיל שלושים לערך, את התואר ''חסידא קדישא''! והרב עטיה לא היה מוציא תארים מפיו כך סתם, כמו שמקובל היום.
אבא לא היה אוכל בחוץ שום דבר. היה נזהר בכך זהירות רבה. בשר לא היה נכנס כלל אל פיו, או בגלל דברי האר''י ז''ל או בגלל שהיה מחמיר על עצמו בשחיטה או בבדיקות הריאה. רק עופות היה מכניס, וגם אז היה מקפיד לבדוק את הסכין לפני השחיטה.
רק אחרי שבדק את הסכין, שחטו לו עוף בשביל שבת. אחרי השחיטה היו מביאים לפניו את הסכין לבדיקה פעם שנייה. רק אם הסכין עבר את שתי הבדיקות האלה, היה הרב מכניס את העוף אל הבית.
(הרב יוסף אליהו, בן הרב)
מדוע צעק הרב?
כפי שכולם יודעים, הרב זצ''ל היה נוהג בסבר פנים יפות, בנחת ובענווה עם כל אדם. אך כאשר היה צורך, ידע הרב לנהוג בתקיפות רבה וללא חת, על-מנת לעמוד על משמרת ההלכה.
פעם הגיעו אל הרב שני אנשים. באותה הפגישה לא נכחתי בחדר, אלא שהיתי בסמוך. והנה, לפתע אני שומע את הרב צועק בקול גדול על האנשים שבאו לפניו. היו אלו צעקות שכלל לא הכרנו ממנו. עשר שנים הייתי איתו לפני כן, ומעולם לא שמעתי אותו צועק. תמיד היה מדבר ברכות עם האנשים.
לאחר שהלכו אותם אנשים נכנסתי אליו, והבנתי את הסיבה לצעקות. אותם אנשים ניסו לכפות את דעתם על הרב, שייתן את ''הסכמתו'', בתור רב ראשי, לעניינים מסוימים בנושא כשרות, שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה. וכשראה הרב שיש צורך מיוחד לעמוד על הדברים בתוקף רב – הוא ידע לנהוג אתם בדרך הראויה להם.
(הרב בניהו דיין, ר''מ ב''דרכי הוראה'' לרבנים)
אל תעיר ואל תעורר
הייתי עם הרב זצ''ל ביום עמוס במיוחד. כל היום נסענו בדרכים וביקרנו בקיבוצים. כיוון שהיה מדובר בקיבוצים שבהם האוכל לא כשר, לא יכולנו לאכול כלום, כך שבסוף היום כבר היינו מאוד רעבים.
הגענו למלון ''כינר'' אחרי חצות, על-מנת ללון שם את הלילה. מייד כשהגענו אמר הרב כי הוא עולה לישון, והזהיר אותי שלא להעיר אף אחד בשביל להביא אוכל. לאחר זמן קצר דפקתי על דלת חדרו והבאתי לו תרמוס עם מים חמים.
אמר לי הרב: אמרתי לך לא להעיר אף אחד. הרגעתי אותו: אל תדאג הרב, המים החמים היו ליד בית הכנסת, לטובת אורחי המלון.
רק אז לקח הרב את המים ושתה, אחרי יום שלם שבו לא אכל כלום.
(הרב יהודה מוצפי, עוזר הרב)
ארבע-עשרה שעות ללא אוכל
כשבע שנים לפני פטירתו, נסע הרב זצ''ל לחנוכת בית-ספר יהודי בבודפשט. שעות ספורות לפני הנסיעה נודע לי שבהמשך יגיע הרב גם לעיר פרשבורג, בה ישבו החת''ם סופר, ר' עקיבא איגר ועוד גדולי ישראל, וממנה גורש אבי שיחי' לאושוויץ. שאלתי מהרב רשות להצטרף אליו לנסיעה וזכיתי לחיוך גדול ולתשובה: ''מה השאלה?!''
הרב נסע קודם לבודפשט ומשם המשיך לפרשבורג (כיום ברטיסלבה), לקברו של החת''ם סופר. אנו, בתי נעמה (שזכתה להתלוות לרבנית שתחי') ואני, התארגנו במהירות הבזק, סידרנו כרטיסי טיסה והזמנו רכב עם נהג שיסיענו לפרשבורג, נהיגה של חמש שעות בדרך מושלגת.
כשפגשנו את הרב זכינו להתפלל עמו ועם החבורה במקום הקבורה במערה מופלאה שניצלה מהנאצים. נודע לי שהרב היה לאחר לפחות שמונה שעות בדרך, ללא אכילה. מכיוון שהחבורה כולה נסעה ברכב מסחרי גדול, ואילו אנו הגענו עם רכב פרטי נוח ונהג, הצענו לרב שיחזור ברכב שלנו ואנו ניסע באוטובוס הקטן. ציינו בפניו גם שיש לנו אוכל כשר למהדרין מהארץ ואולי ירצה רבנו לטעום משהו, מזונות או פירות שהיו שם. הרב בצדקותו ובענוותנותו סירב לאכול, ''כי כולם עוד לא אכלו'', והתעקש לנסוע ברכב הנוח-פחות, שבו נוסעים כולם.
כל הפצרותינו שיעבור לרכב כראוי לו, בו יוכל לנוח ולטעום משהו ביחידות, וכן סיפורינו שאנחנו רוצים להיות עם החבורה, לא הועילו. הרב נסע עם כולם ולא אכל דבר עד שהגיע לפראג, שם הזדרז להכין לו במסירות משמשו, הרב חיים סויסה, כמה ירקות ופירות, שאותם טעם הרב אחרי ארבע-עשרה שעות בדרך...
(רמי סדן, דובר הרבנות הראשית לישראל לשעבר ותלמיד הרב)
רק מים של ארץ-ישראל
באחת הפעמים שהרב זצ''ל העביר שיעור, הביאו לרב בקבוק מים וכוס פלסטיק לידו. ארבעים-וחמש דקות הרב דיבר ולא שתה כלום. לאחר כעשרים דקות מישהו בא ומזג מים לרב – אך הרב עדיין לא שתה. בסוף הכנס ראיתי את הרב הולך לעוזר שלו ומבקש ממנו כוס מים. ניגשתי לאדם מקורב לרב שהיה שם ושאלתי אותו מדוע כך הרב עושה, והוא השיב לי: מה, אתה לא יודע? הרב לא שותה מים של חוץ-לארץ. אחר כך הלכתי לרב ושאלתי אותו מדוע, והוא אמר: ''מים זה חיים, וחיים לא מקבלים מחו''ל''.
בעוד חודש
באחד ממפגשיי עם הרב זצ''ל, הוא שאל אותי איזה בשר אנחנו אוכלים בבית. השבתי לרב כי אנחנו אוכלים בבית בשר גלאט למהדרין, ונקבתי בשם הכשרות, אך הרב אמר מייד: לא, אל תאכלו את הבשר הזה, הוא לא מספיק טוב.
אמרתי לו שחצי מעם ישראל אוכלים כשרות זו, אך הרב ענה לי בנחרצות כי מדובר בבשר לא טוב. ''אל תאכלי בשר זה'', אמר לי, ''ותגידי גם לאמך שלא תקנה אותו. ואל תדאגי, היא לא תכעס. תגידי לה שחכם אליהו אמר לא לקנות את זה ומעתה תקנו רק עוף מסוים (הרב נקב בשם הכשרות). אני מבטיח לאמא שלך שבעוד חודש כל המשפחה תאכל רק את מה שאמרתי''.
אמא שתחיה קיבלה את הדברים ללא שום הסתייגות והחליפה את כשרות הבשר שהיינו קונים עד אז. כבר באותו החודש אחותי הכירה בחור, וכעבור זמן קצר התארסה והתחתנה עמו. ומאחר שהבחור היה חב''דניק, שידוע שהם מקפידים מאוד בענייני כשרות, הרי שכל הכשרות בבית הוחלפה לכשרות שהרב אמר כבר חודש קודם לכן...
תהילה
מידת הכשרות – לפי צניעות האישה
כרווקה הוזמנתי לעתים קרובות לסעודות שבת אצל אנשים שונים. שאלתי את הרב זצ''ל, האם ישנם סימנים שעל פיהם אוכל להחליט על מידת הכשרות בבית, והרב ענה: ''לפי צניעות האישה ולבושה עלייך להחליט מתי את צמחונית, טבעונית, או מתי את נתקפת בדיוק בקלקול קיבה. אך בעזרת ה' בקרוב, את תהיי בבית שלך ותחליטי על סידורי הכשרות לפי רצונך''.
יום אחד ביקשה הרבנית לברר עמי את התפריט בחתונה של רב חשוב שאליה הוזמן הרב לערוך חופה וקידושין. בחתונה הבחנתי שבשקט בשקט, מבלי שאיש ישים לב, הרבנית שמה אוכל שהביאה עמה מהבית על צלחת הרב. אז הבנתי שהרב לא אוכל בשום מקום מלבד אוכל שהרבנית בישלה. בדרך זו הוא לא נאלץ בכל מקום להעליב את בעלת הבית ולהיכנס למטבחה כדי לבדוק איך היא מבשלת ואז להחליט האם הוא באותו יום צמחוני, טבעוני או עם כאבי בטן...
אין אפשרות לדבר על הרב, ללא ציון הנשמה המחיה את כל הבית, הרבנית צביה אליהו שתחיה. ממש כפי שאומרים: ''מאחורי כל אדם גדול יש אישה גדולה''. למדתי מהרבנית כיצד לתמוך בבעל, בעל גדול, ענק, מבלי להיות באור הזרקורים, אלא תמיד מאחורי הקלעים, נוכחת בשקט, והרב, גם בלי לראות אותה ידע תמיד שהיא נמצאת לצדו.
ללא שיעורים, על-ידי התבוננות בלבד, למדתי כיצד לנהוג ליד בעל גדול ולתת לו תמיד את התמיכה ולכבדו. כשהרבנית ישבה ''שבעה'' על אביה, הרב היה שם בכל יום כמה פעמים, כאילו שהוא זקוק לתמיכה הזאת ומחכה שהיא תחזור הביתה.
הרבנית היא זאת שאפשרה לי להיות לצדו של בעלי, שגם הוא היה איש גדול וחשוב, בעולם קצת אחר.
(דורית לנג)