אור ברסלב

אביהם של ישראל

יראת חטא

ענווה

לילות כימים

הרמח''ל בספרו מסילת ישרים מסביר כי ''יראה'' היא ההכרה התמידית כי האדם נמצא מול ה', כמו שכתוב בספר דברים (פרק י''ד כ''ג) כי אדם עולה לירושלים לקנות את מידת היראה: ''לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים''. כמו שהיה לאברהם אבינו שהיה בהר המוריה לאחר העקידה: ''עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה'' ולכן אברהם קובע את שם המקום כן: ''וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה''.

ה' איתו

אני מורה בבית ספר חילוני ועד שהכרתי את הרב זצ''ל לא כל כך האמנתי שיש אלוקים או השגחה פרטית. הפגישה שלי עם הרב לימדה אותי שיש בעולם איש אלוקים. הגעתי אליו בעקבות בעיה שהייתה לי. הייתי בת שלושים וארבע ולא זכיתי להיכנס להריון. הרבה טיפולים עברתי והרבה רופאים עברתי ושום פתרון לא נראה באופק.

יום אחד הציעו לי ללכת לקבל ברכה מהרב, ולמרות שלא הייתי במקום הזה של ללכת ולשאול רבנים הלכתי אל הרב, אמרתי לעצמי שאולי משם תצמח לי ישועה.

חיכיתי בתור עם עוד הרבה אנשים וכשהגיע תורי נכנסתי אל הרב וראיתי איש אלוקים. הוא שמע על הבעיה שלי, הסתובב לרגע אל הספרים שלו, חזר אלי ואמר לי: בעזרת ה' בקרוב יהיו לך בשורות טובות. בדקות המעטות שהייתי שם הרגשתי שזה המקום, שאלוקים איתו. יצאתי משם עם הרגשה מאוד טובה וממש מיד אחר כך ראיתי את הישועה. זכיתי להיכנס להריון בערך חודש או חודשיים אחרי הברכה.

המפגש שלי איתו הפגיש אותי עם האלוקים. התחלתי להסתכל על העולם בעיניים אחרות. ספר התהילים כבר לא היה זר לי. הסידור של אבא שלי התחיל ללוות אותי. התחלתי להרגיש את אלוקים בכל מקום.

אחרי הסיפור הזה באתי אל הרב אולי שמונה פעמים. בכל פעם הרגשתי שהוא איש קדוש, איש שאלוקים איתו, שה' שומע אל בקשותיו. בכל פעם יצאתי משם עם הברכה שלו. ברכה שנשמעה בשמיים.

סיפרתי לחברותיי על הפלא הזה, על איש האלוקים הזה. סיפרתי להן שהמפגש איתו שינה לי את החיים והצעתי להן לגשת אליו עם הבעיות שלהן. כולן חזרו באותה תחושה כמו שלי - איש האלוקים.

אורית

הרב זצ''ל כיהן כדיין שנים רבות, מגיל עשרים ושבע ועד גיל שבעים. בתחילה הוא היה דיין בבית הדין הרבני בבאר שבע. אחר כך הוא היה דיין בבית הדין הרבני בירושלים ואחר כך בבית הדין הגדול, בית הדין הממונה על שאר בתי הדינים שבארץ. גם אחרי שהרב פרש מכס הרבנות הראשית לישראל הוא היה משמש כדיין בבית דין זה.

בכל אותן שנים לא סמך הרב על פיקחותו וידיעותיו הרבות. תמיד היה רואה את השכינה כנגדו. תמיד תמיד הוא היה מתפלל לפני הדיון על כך שלא תצא תקלה מתחת ידו.

שתהא אהבתנו חקוקה בליבם

תפילה זו נמצאה על ידי הבנים שלו בארנקו, מיד לאחר פטירתו. את התפילה כתב הרב זצ''ל כשהיה עוד דיין צעיר והיא הייתה בכיסו עד ליום פטירתו.

''ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך, לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי - מך שבערכין. לא ביקשתי נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותיי וכך גלגלת כל הגלגולים, וסיבבת כל הסיבות. הקימות מעפר דל ותעש לי שם כשם הגדולים. גזרה חוכמתו, יתברך ויתעלה שמו, לשרת עם קודש, להורות ולדון, ועל הכל יתברך שמו ויתעלה.

אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עליי, ופי תהום הפעור לנגדי וברעות נפשי לקטלא נפיק. כי בער אני ולא אדע על כן זחלתי ואירא. אנא אפנה לעזרה ואנא אברח. אבל בטחתי ברוב חסדך ומפיל תחנתי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא השם, אלוהי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כיסאות למשפט, ובפרט עלי, אני עבדך בן אמתך, מרדכי בן מזל. רחם עליי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך.

חוננו חוכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור - טמא, ועל טמא - טהור, על מותר - אסור, ועל אסור - מותר. על זכאי - חייב, ועל חייב - זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק ואיתן להוכיח כל עושי עוול ולהציל עשוק מיד עושקו. ואל ישיאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה, ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, ושיהא שם שמיים מתקדש על ידינו. ותהא אימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לסבול את עמך. גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתיך''.

בתפילה של הרב כתוב: ''ותהא אימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בליבם''. ובכמה מקומות נכתב בטעות: ''ותהא אימתנו מוטלת על הבריות ותורתנו חקוקה בליבם''. למרות שגם זה נכון, אבל הרב ראה לנכון להרבות אהבה, יחד עם האימה שחייבת להיות לכל דיין על הנדונים בפניו.

אלוקים ניצב בעדת א-ל

כאמור, הרב זצ''ל היה מקפיד להתפלל תמיד לפני כל דיון כי הוא חש בפועל ממש כי שכינה כנגדו, ש''אלוקים נצב בעדת א-ל'' זה לא רק מילים אלא מציאות. הרב סיפר שפעם אחת שאלו אותו דיינים שהיו בבית הדין מהי התפילה שהוא נושא לפני כל דיון. הסביר להם הרב את מחשבתו על ''אלוקים ניצב בעדת א-ל''. שמעו את דבריו ומשכו בכתפיהם.

אחר כך היה דיון ארוך, הרב אמר דעה אחת והדיינים האחרים חלקו עליו ואמרו דעה שניה. כך נשאר הרב בדעת יחיד, ועל פי ההלכה הלכה נקבעת בדעת הרוב. אמר להם הרב: בוקרא (''מחר'' - בערבית), ''דינו לבוקר משפט'' – בואו נתיישב בדין ונפסוק את הדין למחר. ''למה?'' תמהו הדיינים. ''כי צריך פה עוד עיון'' השיב.

למחרת, חזרו שני הדיינים לבית הדין ואמרו שהרהרו בדין והם חוזרים בהם מדעתם ומצטרפים לדעת הרב. הם הסבירו כי הם עיינו שוב בהלכה וראו שפשוט טעו אתמול בדבר כל כך פשוט ולכן הם חוזרים בהם. ''מודים דרבנן - היינו שבחייהו''.

אחר כך הם שאלו את הרב: איך שמת לב לטעות הזו כבר אתמול, הרי הטעות שלנו הייתה טעות דקה מן הדקה, ואנחנו שנינו לא שמנו לב ואתה שמת לב אתמול?

אמר להם הרב: זה לא ששמתי לב יותר מכם, זה פשוט הכוח של התפילה.

מה הכתם אומר על הנפש?

מו''ר הרב מרדכי אליהו זצ''ל היה מעמיד תלמידים בוגרים הרבה ומלמד אותם לפסוק הלכות. במיוחד היה מפורסם הרב במומחיות שלו בהלכות כתמים. סיפר פעם הרב בני אלון, שהיה רב באחד הקיבוצים בבקעת הירדן ואחר כך חבר כנסת ושר:

יש הרבה סיפורי פלאים על הרב אליהו. אבל לי יש סיפור פלא פלאים. בהיותי רב בקיבוץ היו מביאים לי פעמים רבות כתמים לבדוק. הייתי הולך אל הרב להתייעץ בכל פעם שהיה לי כתם קשה, שלא ידעתי פתרונו.

פעם באתי אל הרב והראיתי לו כתם של אשה. הוא אמר לי: ''האישה הזאת היא בבעיה נפשית קשה. תגיד לבעלה בעדינות שהוא צריך לטפל בה בזהירות ואולי כדאי שתלך לטיפול מקצועי''. נבהלתי מהאבחנה הזאת ושאלתי אותו: איך הרב קובע על סמך הכתם כי האשה צריכה טיפול נפשי? הוא הסביר לי בזהירות על פי מה הוא קובע. יצאתי משם נפעם.

כמובן שעשיתי כדבריו ודיברתי עם הבעל. הוא אכן אישר לי כי אשתו נמצאת בטיפול נפשי שלא ידעתי עליו. הוא גם אמר לי שהוא שוקל לאשפז אותה בבית חולים בגין מצבה הבריאותי, אבל הוא חשש מכך. כשסיפרתי לו מה שאמר הרב זה היה לו לפלא.

מאיפה הדם הזה?

סיפר פעם הרב שמואל אליהו שליט''א, בנו של מו''ר הרב: פעם אחת שאלו תלמידים את מו''ר אביו על מראות דמים, והוא היה פוסק להם ומראה להם את ההלכה. באחת הפעמים הביאו לו דם של פצע מהרגל ורצו לראות מה הרב יפסוק להם. הרב אליהו הסתכל על הכתם, ואמר להם: מישהו מכם פצע את הרגל שלו וזה הדם של הכתם הזה.

כולם התפלאו על הקביעה שזהו לא דם נידה, ועוד יותר על הקביעה שזה דווקא פצע מהרגל, אולי הוא ממקום אחר? אותו התלמיד שפצע את הרגל שלו מיד הרים את המכנס כדי להראות לרב את הפצע. אחרי שהתלמידים הלכו שאלתי אותו: מי אמר לך שזה פצע מהרגל?

אמר לי כי בכל פעם ששואלים אותו שאלה הלכתית אמיתית, מיד יש סייעתא דשמייא לפסוק את ההלכה על אמת. אך כשהשאלה לא אמיתית אין סייעתא דשמיא. כשהם הביאו את הכתם הזה הרגשתי שאין פה שום סייעתא דשמיא. הבנתי שהם הביאו לי דם שאינו דם נדה.

אמרתי לעצמי, הדם הזה הוא דם טרי, זה בוודאי מאחד התלמידים שנמצאים פה. הסתכלתי על הידים שלהם ולא ראיתי שום פצע, אם כן, זה בוודאי מהרגל. לכן אמרתי להם שזהו דם מהרגל.

חמץ בפסח

סיפרה הרבנית תליט''א: כמה חודשים לפני פסח הייתי מנקה היטב את הבית כדי שלא יהיה בו שום פירור של חמץ. הרב זצ''ל עצמו היה בודק בדיקת חמץ במשך כמה שעות את כל הפינות של הבית כדי שלא יהיה בו שמץ של חמץ.

פעם אחת בליל הסדר הוא לא היה יכול לישון. הוא אמר לי: חלמתי שיש בבית חמץ. אמרתי לו: אם כן, אני לא ישנה בבית אפילו לא רגע אחד. אך זה לא יכול להיות כי ניקיתי את כל הבית ולא היתה פינה שלא בדקת אותה. ביקשתי ממנו שיגיד לי איפה בדיוק זה נמצא, והוא אמר לי: צריך לבדוק!

שוב בדקתי את כל הבית ולא מצאתי כלום. חזרתי אליו וביקשתי שיעשה שאלת חלום. אמר לי: פתחי את הספר. הוא נתן בידי ספר תנ''ך ואמר לי לספור כמה דפים. ספרתי ודפדפתי ואחר כך אמר לי לספור כמה שורות, וספרתי. ואחר כך אמר לי לספור כמה מילים, וספרתי. שאל אותי: איזו מילה יש שם?. ואמרתי לו: רפואות.

''לכי לארון התרופות'' אמר לי.

הלכתי לארון ומצאתי שם שמן חיטה שרופא הביא לי ביום ערב פסח לתרופה שביקשתי ממנו לטיפול באחד הילדים. הוא הביא את התרופה אחרי בדיקת החמץ ולא חשב שיש בזה בעיה של חמץ, ושמתי את התרופה בארון התרופות. ואילולי החלום של הרב, לא הייתי יודעת שיש לי חמץ בבית.

(הרבנית צביה חנה אליהו תליט''א, אשת הרב)

הראנו נפלאות!

סיפר בנו הרב יוסף אליהו שליט''א: מו''ר אבי זצ''ל הכ''מ נכנס לראשונה לבית החולים בליל שביעי של פסח. באותו יום הרב התפלל בבית הכנסת 'היכל יעקב' שבו הוא מתפלל תמיד, ובדרשתו הוא דיבר הרבה על דברי חז''ל שאמרו כי הגאולה העתידה תהיה כימי צאתנו מארץ מצרים ויותר מזה, כמו שכתוב בספר מיכה (פרק ז' ט''ו): ''כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת''. ודרשו חז''ל: ''עשה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים, שנאמר: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. אראנו מה שלא הראיתי לאבות. שהרי נסים ונפלאות שאני עתיד לעשות עם הבנים יותר מהפלא ונפלאות מה שעשיתי עם אבות''. הדברים נאמרו בהתרגשות גדולה ובלתי מצויה, והוא סיים את דרשתו בשאגת ארי – 'הראנו נפלאות! הראנו נפלאות!'. כמו ביקש להפוך את דברי התורה לתפילה ולזעקה גדולה.

נצרתי את הדברים בלבי, שהרי מו''ר אבא אינו נוהג להתבטא על הגאולה בגלוי גדול כל כך. בסעודת החג הוא שוחח הרבה עם הנכדים על הניסים של קריעת ים סוף ועל מדרשי חז''ל. הלימוד בבית הכנסת נקבע לשלוש לפנות בוקר, ואבא נשאר ער. בשעה שתיים לפנות בוקר אמר לאמא שאינו חש בטוב ויש להזעיק עזרה. הוזעק אמבולנס ואחי שלמה שגר בסמיכות הצטרף אליהם לבית החולים. צוות האמבולנס שטיפל בו נחרד מהמצב הרפואי שהוא גילה. הם אמרו לנו: ''ל'הדסה עין כרם' הוא לא יגיע חי, ניסע ל'שערי צדק'''.

הרב הוכנס לצינתור ואח''כ לניתוח מעקפים מורכב. בצהריים, כשהתעורר מהתרדמה של הניתוח, רמז בידיו לימין ולשמאל. אני מתקרב למיטתו, אבל האחות אומרת לי: 'אתם זקוקים להרבה הרבה ניסים. אל תתרשם מהתנועות, זה רפלקסים'. אך אני ראיתי שוב שמו''ר אבא מסמן לי בתנועות שבידיו. התקרבתי שנית ושוב האחות אומרת לי: 'אל תדבר איתו, הוא לא יכול כעת להבין כלום'.

התעלמתי ושאלתי: 'אבא, להביא לך נטילת ידיים?' אבי הנהן בראשו בחוזקה. האחות סירבה להאמין ולאשר. חכינו לאחות הראשית לקבל אישור, ואז נטלנו את ידיו הקדושות. התנועות של ה'רפלקסים' פסקו...

(הרב יוסף אליהו, בן הרב)

סלסלה ותרוממך

שורה של חיילים חמורי סבר קדמה את פני המשלחת הישראלית. כליהם של חברי המשלחת נבדקו בקפידה והמתח חתך את האויר. לא בכל יום נכנסים אנשים כאלה לארמונו של הנשיא באותה מדינה דרום-אמריקאית שעליה אנו מספרים. הנשיא היה ידוע בעריצותו הרבה כלפי כל אזרחיו, והתבלט גם ביחסו העוין ליהודים. לא עבר יום שבו לא נזרקו אנשים לכלא על לא-עוול בכפם, לא היה שבוע שלא נעלמו בו אזרחים תמימים לבלי שוב. אם היה מעז אדם להראות סימן קטן, שאפשר לפרשו כזלזול כלשהו בנשיא ובמשטרו, וכל שכן אם היה מהין לחשוב על פגיעה בו - אחת דתו להמית. פחד ואימה שלטו במדינה, והארמון הזה שידר יותר מכל את העוצמה השלטונית.

במהלך הביקור הופיע הרב עם הנשיא לפני נכבדי הקהילה ואליהם נילוו שגריר ישראל והמתורגמן של הנשיא. לאחר דברי הרב, הושיט הרב אליהו את מתנתו לכבוד הנשיא - ספר פרקי אבות מתורגם לספרדית. הנשיא עלעל קלות בספר, הודה בנימוס והניח את הספר על השולחן.

תוך כדי השיחה שלף הנשיא סיגר והחל לעשן. את המאפרה הניח על הספר. הרב אליהו ראה את המאפרה המונחת על ספר הקודש, ובאופן טבעי הושיט את ידו, הזיז את המאפרה מהספר והניחה על השולחן.

כל היושבים בחדר נאלמו דום לשניה ונדהמו מ''חוצפתו'' של הרב. השגריר נעשה לבן כסיד, חברי המשלחת פכרו אצבעותיהם, ושומרי הנשיא כבר התכוננו בלבם לביצוע פקודת הגרוש. הנשיא עצמו לא אמר דבר, אך השיב את המאפרה למקומה הקודם על הספר.

''אמור לנשיא שיזיז בבקשה את המאפרה. לא מניחים מאפרה על ספר קודש!'' לחש הרב לשגריר היושב לצדו. ''זה... זה... אי אפשר. זה לא בדיוק שייך לומר לו הערות כאלו... הוא ממש לא 'אוהב' שמעירים לו הערות כלשהן...'' גמגם השגריר. ''ובכל זאת - אמור לו שלא יניח את המאפרה. זה ספר קודש!'' התעקש הרב אליהו.

הנשיא קלט את ההתלחשות ודרש מהשגריר לדעת מה אמר הרב. השגריר גמגם משהו, ולא ענה תשובה ברורה. הנשיא דרש מהמתורגמן שיסביר לו את הנאמר. המתורגמן נאלץ לחזור על דברי הרב, וגם הרב הסביר למתורגמן שלא מניחים מאפרה על ספר קודש, ותוך כדי ההסבר הוא הוריד שוב את המאפרה מעל הספר והניחה על השולחן.

אחרי ההסבר הזה הנשיא כבר לא העיז להחזיר את המאפרה על ספר הקודש, אך בזאת לא תם הספור. עם סיום הפגישה קם הנשיא ממקומו, תפס את הרב בידו והחל מלווהו החוצה. איש לא הבין את פשר הדבר, ומה טומן בחובו הצעד הזה. האם מתכוון הוא לגררו אישית אל הכלא? או שמא למוסרו לידי הקלגסים הממתינים דרך קבע מחוץ לארמון?

אך - מה זה? מהו השטיח האדום הזה שנפרש לרגליהם? ומה פשר משמר הכבוד? עבור מי זה? האם באמת רק לכבוד הרב נעשה כל הכבוד הזה? עד מהרה התברר שהיתה זו פקודתו המפורשת של הנשיא - לארגן את המשמר במהירות, לפרוש את השטיח האדום השמור לראשי מדינות ואנשים נכבדים במיוחד, ולהפרד מהרב בצורה המכובדת ביותר.

הנשיא בכבודו ובעצמו ליווה את הרב עד לרכבו, הוא פתח את דלת המכונית של הרב ונפרד ממנו בקידה קלה. לפני שנפרדו בקש ממנו לבוא אליו לפגישה נוספת בטרם ישוב ארצה.

כעבור ימים אחדים התקיימה הפגישה השניה. הפעם דרש הנשיא שתהיה זו פגישה בארבע עינים בלבד. לפגישה לא נכנסו לא אנשיו של הנשיא, וגם לא הנציגים הישראלים - רק הנשיא והרב מרדכי אליהו. אפילו המתורגמן נשאר בחוץ, והשנים נאלצו להסתדר איכשהו בכחות עצמם. זמן מה הסתגרו השנים בחדר, ויצאו משם בפנים חתומות. לא הנשיא ולא הרב הסכימו לגלות דבר מה מהנאמר שם, והם נפרדו בלבביות והלכו איש לדרכו.

רק לאחר שנים הסכים הרב אליהו לספר לבני ביתו מה היה באותה פגישה סודית. האמת היא שזה לא היה בגללי. אני לא הייתי מעז לשאול. אבל הילדים שלי, הנכדים של הרב, שאלו אותו: סבא מה היה שם? והוא סיפר להם בחיוכו הרחב את הסיפור.

''ברגע שנסגרה הדלת מאחורינו, בעודי תוהה מה מטרת הפגישה, ומדוע נותרנו לבדנו, הפתיע אותי הנשיא. הנשיא המכובד, שכל הארץ רעדה רק לשמע שמו, ירד על ארבע, כרע ברך לפני ונשק את ברכי! הוא לא הסתפק בזאת, אלא כפף את ראשו ובקש שאברך אותו. לפני שברכתי, שאלתי אותו במה יוכל לעזור לעם ישראל. הוא חשב מעט ואמר שיוכל למכור נפט בזול למדינת ישראל. בקשתי עזרה נוספת, והוא הבטיח שבכלל ינהג בהגינות כלפי נתיניו היהודים, ויכבד אותם, את דתם ואת אורחות חייהם. מששמעתי זאת, הנחתי ידי על ראשו וברכתי אותו שיזכה להיות טוב ולהועיל לעם ישראל. הנשיא נרגש מהברכה ונפרדנו לשלום''.

כששאל השגריר את הרב במה זכה לכבוד גדול שכזה מהנשיא, הידוע כקמצן גדול בעניני מחוות וכבוד לאחרים - לא התרגש הרב אליהו. הוא ענה בפשטות: ''הרי כתוב הדבר בפסוק: 'סלסלה ותרוממך' - כלומר: אם תכבד את התורה יכבדו גם אותך. אני לא זכיתי לכבוד כאדם פרטי. אני דאגתי לכבודה של תורה, והאדם העומד מולי ידע להעריך זאת וכבד אף הוא את התורה ואת נושאיה...''.

(הרב שמואל אליהו, בן הרב)

למדתי מהבבא סאלי רק לברך ולא לקלל

סיפר מו''ר הרב זצ''ל בעצמו:

פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היו כמה אדמו''רים ורבנים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו. חיטה אחת נפלה לתוך הקפלים שבכובע שעל ראשי. מיד הוצאתי אותה, שכן כך כתוב בהלכה, ששלושים יום לפני הפסח שואלים ודורשים בהלכות הפסח. ובימים אלו צריך לא להניח חמץ במקום שעלול לשכוח אותו, לכן צריך כבר עכשיו להוציא את החיטים הללו מהמקום שאליו הם נפלו.

אמרתי לאדמו''רים שנכחו שם שבערב פסח יבדקו את השטריימל שלהם מחמץ, שמא נפלו בתוכו חיטים. אדמו''ר אחד לא שמע לדבריי וחשב שהם חומרה מיותרת. בליל פסח בעודו יושב ליד השולחן, מתנענע ואומר: ''מה נשתנה הלילה הזה'', נפלה חיטה אחת מהשטריימל שעל ראשו על השולחן, הישר אל תוך צלחת המרק שאכל ממנה.

הזדעזע האדמו''ר מהחמץ שעל שולחנו, ואמר: ''זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי''. באו אלי חסידי אותו אדמו''ר וסיפרו לי מה אירע, כביכול, מהקללה שלי. אמרתי להם: אני למדתי מהבבא סאלי זיע''א רק לברך ולא לקלל. התקלה הזאת צריכה ללמד את כולנו לקיים את ההלכה שכתובה בשולחן ערוך, בלי הנחות.

תוכן העניינים

אביהם של ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה