אור ברסלב

אביהם של ישראל

הספדים

תחיית המתים

קשה סילוקם של צדיקים כשריפת בית המקדש

הרב חיים כהן שליט''א - החלבן

מי אני הקטן שאני יכול להספיד רב גדול כזה בישראל, אבל המומים ומזועזעים אנחנו בהסתלקותו של מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הגאון הצדיק והקדוש המקובל האלקי הרב מרדכי אליהו זצוק''ל זכותו יגן עלינו אמן!

צדיקים בחינת בית המקדש

סילוק צדיקים כמו חורבן בית המקדש. הלב פצוע והכאב עמוק מאד. ''כי גדול כים שברך'' (איכה ב', י''ג). חז''ל מלמדים אותנו ש''קשה מיתתם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מחורבן בית המקדש''. וכן אומר השל''ה הקדוש: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' (שמות כ''ה, ח') הצדיקים הם הבתי מקדשות על כן לא אמר בתוכו, רק בתוכם. אמרו רז''ל מסכת ראש השנה: ''כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי'' זה צום גדליה, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו.

סילוק צדיקים יותר מחורבן בית המקדש. ובאיכה רבתי מצינו ''שסילוקם של צדיקים קשה לפני הקב''ה יותר ממאה תוכחות חסר שתיים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש. בתוכחות כתיב: 'והפלא ה' את מכותיך' ובחורבן בית המקדש כתיב: 'ותרד פלאים' אבל בסילוקם של צדיקים כתיב ביחזקאל (ב', ח'): 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא' וכל כך למה? 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר' עכ''ל.

הנה בתוכחות לא כתיב רק פלא אחד, ובחורבן בית המקדש שתיים כי פלאים - תרתי, משמע, ובסילוקן של צדיקים כתיב שלוש פלאות, ואין זה סותר למה שאמרנו לעיל ''ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו'', ובמדרש זה משמע שהוא ביותר. כי הנה הצדיק הוא גם כן בית המקדש ממש, כמו שנאמר בשמות: ''ושכנתי בתוכם''. כי הנה היו שני מקדשות שחרבו וכל אחד הוסיף יגון ואנחה, כי לאחר חורבן בית שני נסתלקה שכינה ביותר למעלה, ואין לנו אלא התורה הזאת. וסילוק הצדיק הוא חורבן שלישי. וזהו עניין שתי פלאות במקדשות כי היו שתים, ובצדיק שלוש, כי הוא חורבן השלישי.

צדיקים – נוכחות השכינה בתוכנו. צריכים אנו להבין עד כמה השבר הוא גדול. הצדיקים, הם הם בית המקדש של הדור, הצדיקים הם הנוכחות של השכינה הקדושה בקרבנו. הצדיקים, זככו את עצמם בטהרה ובקדושה, מסרו נפשם על התורה ועל התפילה ועל עם ישראל. וזכו ששכינה תהיה שוכנת בתוך לבבם, ומתוך לבבם תאיר היא את אורה הגדול על כלל עם ישראל. ביתה ומקומה של השכינה הקדושה הוא בלב הצדיקים, אוהבי עם ישראל המוסרים עצמם למען עם ישראל, למען תורת ישראל, למען ארץ ישראל.

אין השכינה העליונה שורה אלא במקום הראוי לה. ומקום זה הוא בקרב ליבם של קדושי ישראל, שרידי קודש אשר התקדשו לעילא לעילא בתורה, בטהרה עד שכל חדרי לבבם נעשה בית קיבול אל ההארה האלקית העליונה. אותה שכינה קדושה, נשמת החיים של עם ישראל, נשמת האומה. השכינה אשר שרתה בבית קודש הקדשים באהבה ובחיבור, היא היא השוכנת בתוך ראשי העם, גדולי הדור אנשי קודש, אנשי אצילות עליונה, ודרכם היא מפַכָּה לכל העולם כולו, ומברכת לכולם בשפע גדול.

צדיקים – צנורות השפע. כלל גדול הוא: אין האור האלקי מתגלה בעולם, אלא אם יש לו בית קיבול לשרות בו. אכן השכינה שורה על כלל עם ישראל בכללותו ובית הקיבול אל השכינה הוא כלל עם ישראל, לכן אפילו הצדיק הגדול ביותר איננו יכול להגיד קדיש וקדושה אלא בעשרה בישראל שדווקא אז שכינה שרייא. אלא שהצדיקים הם הם מרכזי החיים של עם ישראל. הצדיקים דומים לצינורות הראשיים דרכם זורמת שפעת הקודש אל כל פלגות האומה. הצדיקים מגלים את השכינה השורה בציבור, את הקדושה העליונה שהיא שורש החיים של עם ישראל.

כך כותב רבינו ניסים מגרונדי בספרו: ''אין ספק שראוי, ושנאמין, שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחוּל שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעותו, המקום ההוא היה שופע על כל ישראל, כן ראוי שיהיו הנביאים והחסידים מוכנים לקבל שפע החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על כל המוכנים לכל בני דורם, גם אם לא ישתתפו עמהם, אבל מצד הימצאם בדורם שהם עצמם כמו המקדש המקודש''.

צדיקים – מעון לשכינה. והרמב''ן ז''ל כתב: ''ויתכן באנשי זאת המעלה שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמזו בעל ספר הכוזרי ואפשר שנתכוון גם לזה. לפיכך בהימצא הנביאים החסידים בדורות, יהיה השפע השופע עליהם ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים בבני דורם. לכן כ''ש לאותם המתקרבים עמהם ולאותם המשתתפים עימהם.

ולא מחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהם ראויים להימצא השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחוּל עליהם השפע האלקי עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רבותינו שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להימצא שם גופות אשר חל עליהם כבר שפע האלקי.''

בדומה לזה מתאר בלשונו: ''הם ישרי לב וצדיקים עליונים, שהם הם הינם צינורות שפע החיים ליקום כולו. מרגישים הם את גלי ההשפעה של הטוב שיורד עליהם ועל ידם בעולם והרגשתם זאת מלבשתם ענווה ויראה ומביאתם להיתלות תמיד בזוהר השכל, ביקר התכונות''.

בכל דור יש צדיקים שהם בחינת ראש ומוח. וכן הוסיף בעל התניא (ספר של בינוניים פרק ב'), וזה לשונו: ''ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות, גבוה מעל גבוה לאין קץ, כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו עליו השלום על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא, שהם בחינת עקבים ממש לגבי המוח והראש. וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל, שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ... כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם.

ובזה יובן מאמר רז''ל על פסוק (דברים י''א, כ''ב): 'ולדבקה בו', שכל הדבק בתלמיד חכם, מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש. כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים, קשורות נפש רוח הנשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושורשם שבחכמה עילאה'' עכ''ל.

רואים אנו שהשכינה שורה על ראשי אלפי ישראל אנשי קודש היושבים בסתר עליון, המה צינורות השפע לעם כולו, המה המכוונים ומחברים את נשמות ישראל למקורם העליון, הם, הם בית המקדש של הדור. על צדיקים כאלה נאמר: ''כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני''. הם השביל והשפע לכל העולם כולו, לכל המציאות כולה.

הכיסופים של השכינה לשכון בתוך בני ישראל

צער השכינה. צריכים אנו לדעת, עיקר תאוותה וחשקהּ של השכינה הוא להתגלות בעולם הזה, בשביל זה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו - ''נתאווה הקדוש ברוך הוא לעשות לו דירה בתחתונים''. השכינה מלאה בכיסופים עמוקים ובתשוקה עזה לשרות ולשכון בקרב ישראל בניה אהוביה - ''והיו עיני וליבי שם כל הימים'' (מ''א ט', ג'), כל זאת לגודל אהבת ה' יתברך אותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, אנחנו בנו יחידו, אהובים עליו מאד מאד, ''הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה''' (ירמיה ל''א, י''ט).

אי אפשר לתאר את גודל המאוויים של הקב''ה ושכינת עוזו להיות שוכנים באהבה בקרב ישראל, הגעגועים הנוראיים של השכינה אל עמה ונחלתה הם אדירים מאד מאד, כ''כ גדולים הם עד שבזמן החורבן מבקש מאיתנו ירמיהו הנביא לעודד ולנחם את השכינה, את ירושלים, על שברה הגדול של הסתלקותה מנחלת ה' על שברון בניה וגלותם - ''דברו על לב ירושלים וקראו אליה''. לדבר על ליבה של השכינה, להשתתף בצערה על כאב הפרידה מבניה בזמן החורבן. אכן עזים הם כיסופי השכינה אל בניה, אדירים הם געגועיה.

הצדיקים שמוסרים נפשם למען השכינה. הנה באים הם הבנים האהובים, הבנים הנבחרים, שרי הקודש טהורי הלב, ובכל עוז ובכל כח מוסרים נפשם למען השראת השכינה, יודעים הם כי השכינה צריכה היא בית קיבול, השכינה צריכה היא מדור ראוי וכשר, כלי שרת, טהור ומקודש שיכול להיות המכון להשראת השכינה והתגלותה. ועולים הם בקדושה, מטהרים עצמם בתורה ובתפילה, מייחדים הם את ליבם אך ורק למען השכינה, מתוך אהבה עזה ואדירה לעם ישראל. מתוך שהם בכל ימיהם מחמדים ומתאווים ומייחלים מתי יעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, ומתי ישכון האור בקרב ישראל.

הצדיקים הנבחרים הללו, שמזניחים לגמרי את חייהם הפרטיים, ואין להם בליבם אלא בקשת השכינה, ובקשת הטובה לכלל עם ישראל. הם שליבם טהור ככסף צרוף, שנפשם זכה כספירים, ''בני ציון היקרים המסולאים בפז'' (איכה ד', ב') הם אשר סילקו מלבבם כל נדנוד של מחשבה אישית וטובה פרטית, הם הבנים הנבחרים אשר האם רובצת עליהם, שוכנת בתוך פנימיות לבבם, ודרכם שוכנת בקרב ישראל.

דרך הצדיקים שוכנת השכינה בישראל. השכינה עומדת היא במרומים, מחפשת היא: היכן ישנו לב טהור? היכן ישנו צדיק וחסיד, ישר ונאמן, אהוב ואוהב? מבקשת היא למצוא אותו כי מבקשת היא מנוח לכף רגלה, מבקשת היא מקום לשכון בו, לירד באמצעותו, לדוּר קרוב קרוב לישראל בניה בני בְּחוּניה. והנה, רואה היא צדיק, איש קדוש, איש תורה וטהרה, ומתמלאת היא שמחה וגיל כרביבים, כטל יחיה, יורדת היא ושוכנת בו בבחיר ה', דרה היא בתוך לבבו שהוא קודש קדשים. מה קודש הקדשים אינו מלא אלא באהבת הכרובים, בייחוד קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, אף צדיק זה אין בליבו אלא שני הכרובים, ייחוד הדוד והרעיה, חיבור השכינה הקדושה עם אבינו מלכנו.

צדיקים – שושבינין דמטרוניתא. הצדיקים הקדושים בחירי ה' הם הם העושים נחת ליוצרם, הם הגורמים לרוח האלקית לנוח ולשרות בעולם, הם עושים נחת לרוח, מניחים ומשַכּנים אותה כאן, עלי אדמות. עד כמה משמחים הם את השכינה, עד כמה אהובים הם לבוראם, דומים הם לשושבינים, שושבינין דמטרוניתא, המקרבים בינה ובין בניה, בינה ובין דודהּ - קודשא בריך הוא. הם המרווים את הצימאון הנורא, הם הנותנים מענה לגעגועים העזים של השכינה אל עם ישראל, שכן הם המשרים אור השכינה בעולם ומחברים בסוד בין האב האוהב ובין הבן היקיר - ''הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים'' (ירמיה ל''א, י''ט).

כך יורדת היא השכינה ושוכנת בלבבות הצדיקים, בדרכה מברכת היא את כל בית ישראל. הלא כל מקור ההצלחה ברוחניות ובגשמיות הוא מכוח הארת השכינה אור האלוקות המחיה את הכל. ומירידת השכינה לארץ הכל מתברך, כשפע טל מתברכים הם הנפשות בשמחה ובאורה מתמלאים נחמה ומרגוע.

הברכה הרוחנית שורה על לומדי התורה והברכה הגשמית בעסקים וביתר תחומי החיים, חולים מתחזקים, קשיי יום מוצאים נחמה, וישראל עושה חיל. כל זאת מפני שהשכינה שורה במקומה, מקור הברכה משפיע הוא את שפעו, והכל מכח הצדיקים מדורי השכינה. ''כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני''. והם חסידי ה' בחינת ''חנינא בני, די לו בקב חרובים''. אין להם שום מחשבות על עצמם אלא אך ורק מחשבות על הדור, על העם, על הגאולה והישועה השלימה. כדברים המרטיטים של רבינו הרמח''ל על מידת החסידות.

הצדיקים שמקבלים יסורים למען הכלל. דברים אלו נותנים לנו צוהר וחלון קטן להציץ דרכו על מה שמתרחש בפנימיות הלב של החסידים הקדושים ראשי אלפי ישראל ובכללם להציץ מעט על מה שהתרחש בלבבו הטהור והקדוש, הלב שהיה משכן אדיר לשכינה, הלב שנשא על גביו את סבלות צאנו של הקב''ה, הלב שבכל עת לחם, איש מלחמות, על גאולת ישראל וישועת עולמים, הלב שקיבל על עצמו ייסורים גדולים ונוראים למען עם ישראל! כמשה רבינו שאמר לה': ''אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת''. הוא הוא אותו הלב שנדם אתמול, ליבו של רבינו הצדיק המנוח הרב מרדכי אליהו זצ''ל.

שער החסידות - הרב אליהו זצ''ל

צדיקים שלא מחכים לגמול. וזה לשון הרמח''ל: ''הנה ביארנו עד הנה החסידות, מה שתלוי במעשה ובאופן העשייה, נבאר עתה התלויה בכוונה, וכבר דברנו גם כן למעלה מעניין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה''ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו.

אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב''ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו, יהיה כבודו יתברך מתגדל. ויתאווה, שכל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כעניין הכתוב (קהלת ז'): 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'.

ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו: 'כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב''ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו. ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות - מיד שורה רוח הקודש בקרבו'.

נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר כי תצא): איזהו חסיד? המתחסד עם קונו.

צדיקים – להקים שכינתא מעפרא. והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאווה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב''א שהבאנו למעלה, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי.

ואם יאמר אדם: מי אני, ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים, המפני תפילתי יכונסו הגלויות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל''ז): לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב''ה שמח בזה.

חסרון הגאולה – מפני שלא מתפללים מספיק על הגאולה. ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ''ט): 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע', ואמר (שם ס''ג): 'ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך', ואמר (ירמיה ל'): 'ציון היא דורש אין לה', ופי' ז''ל (סוכה מ''א): מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ''ב): לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.

ואמר עוד הנביא (ישעיה נ''א): 'אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה'. ואמר (שם מ'): 'כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה', ופי' ז''ל (תיקונים): שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלימה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתנא דבי אליהו שהזכרתי: ומתאנח על כבודו של הקב''ה ועל כבודן של ישראל. נמצאת למד שב' דברים יש בעניין זה, אחד, הכוונה בכל מצווה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד, הצער והבקשה על עילוי הכבוד הזה, שיעשה בשלמות בעילוי כבודן של ישראל ושלוותן.

צדיק - עושה מעשיו לטובת הדור. ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז''ל (ב''ב ט''ו): 'היש בה עץ' - אם יש מי שמגן על דורו כעץ.

ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם, והוא מה שאמרו ז''ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה ל'): יבואו אלה ויכפרו על אלה, שאין הקב''ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.

צדיק – מלמד סנגוריה על הדור. וכבר אמרו ז''ל (יומא ע''ז): על הפסוק: 'ואני באתי בדבריך' שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סניגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): 'לך בכחך זה', לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב''ה אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל! וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב''ה מגדיל עליו.

ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב''ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו.

צדיק – מתפלל על הדור. והוא עניין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י''א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי מיניה דריב''ל ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי. הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם. והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים ופרטיהם מסורים לכל בר שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השורשים האלה כל דבר בעתו.

הרב אליהו זצ''ל – צדיק וחסיד

ייחד עצמו בחד קיטרא עם קודשא בריך הוא. הרב המנוח, כל חייו היו התגלמות של דברים האלה. כל חייו היו משובצים ביהלומי חן של חסידות ואהבת ישראל. זיו השכינה שהיה שפוך עליו נבע מכח לבבו הטהור שייחד עצמו בחד קיטרא עם קודשא בריך הוא, ומאווי ליבו היו תשועתם של ישראל, של שלימות ארץ חיינו הקדושה, ביד משיח צדקנו במהרה.

היסורין נוראין – כמו קרבן ציבור מכפר על הדור. וכך בשנותיו האחרונות כהמשך של כל מסכת חייו האדירה הרצופה מסירות נפש למען עם ישראל, מסר עצמו לייסורים גדולים ונוראים למען עם ישראל. כמו קורבן ציבור, הקריב את כל גופו, הקריב את כל אבריו וגידיו לסבול ייסורים נוראים כדי לבטל גזירות קשות מעל ישראל כדי להביא גאולה שלימה. לא היה אבר ואבר וגיד וגיד בגופו שלא עברה עליו מסכת הייסורים. בחייו היה ממליך את הקב''ה על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ''ח אבריו ושס''ה גידיו, ובאחרית ימיו הקדיש את האברים האלו שהיו ספוגים מלכות ה' קדושה ושכינה, ומסרם כקורבן לייסורים נוראים למען עם ישראל.

זה הוא, והתקיימו בו כל דברי הרמח''ל בעניין זה (דרך ה' ב', ג') וז''ל: ''ואמנם על פי שורש זה נסדר, שיגיעו צרות וייסורין לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיק הוא, לקבל באהבה הייסורין שיזדמנו לו לתועלת דורו, כמו שהיה מקבל באהבה הייסורין שהיו ראויים לו מצד עצמו. ובמעשה הזה מטיב לדורו, שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול, שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העולם הבא וכמו שביארתי.

ואולם מזה הסוג עצמו ימצא עוד מין אחר יותר גבוה במעלתו מאותו שזכרנו. וזה כי מה שזכרנו, הוא שילקה הצדיק על בני דורו שהיו ראויים לעונש גדול מאוד וקרובים לכליה או לאבדון, והוא בייסוריו מכפר עליהם ומצילם בעולם הזה ומועיל להם גם לעולם הבא.

יסורין – להביא גאולה. אמנם יש עוד ייסורין שנותנים לחסידים היותר גדולים המושלמים כבר בעצמם, והם לעזור למה שצריך לכלל גלגולי ההנהגה שיגיעו אל הסוף שהוא השלמות. ופירוש העניין, כי הנה מצד הסדר הראשון שהוסדר להנהגת העולם וגלגוליו, כבר היה צריך לאדם שיסבול קצת צער, לשיגיע הוא וכל העולם עמו אל השלמות.

והוא מה שהיה מתיילד ונמשך מהעלם אורו יתברך והסתר פניו, שהושם לאחד מיסודות ענייני מצבו של אדם כמו שכתבתי למעלה. וכל שכן אחרי שרבו הקלקולים בעולם, מצד חטאים, על חטאים גדולים ועצומים שנעשו בו, הנה נתרבה יותר ההסתר ונעלם הטוב, ונמצא העולם ובריותיו במצב שפל ורע. וצריך על כל פנים, שעל ידי גלגולים שתגלגל חכמתו הנפלאה בעולם, יגיעו הדברים אל תיקון.

ומעיקרם של גלגולים הוא, שיקבלו בני האדם עונשים כדי רשעתם, עד שתמצא מדת הדין מפויסת. ואולם סידר האדון, ברוך הוא, שהשלמים והחשובים יוכלו לתקן בעד אחרים וכמו שביארתי, ותיפגע בהם מדת הדין, תחת פוגעה בכלל העולם.

יסורין שלהם – מכפרים על צרות גדולות. ואמנם כיוון שהם בעצמם שלמים וראויים לטוב, ושהם מתייסרים רק בעבור האחרים, ודאי שתתפייס מדת הדין במועט בהם, כבמרובה בחוטאים עצמם. ולא עוד, אלא שעל ידי זה זכותם נוסף וכוחם מתחזק, וכל שכן שיכולים לתקן את אשר עיוותו האחרים. והיינו, כי לא די שיתקנו למה שבבני דורם, אלא גם לעניין כל מה שנתקלקל העולם מאז נהיו בו חטאים ועד עתה. ובודאי שאלה יהיו אחר כך בקיבוץ השלמים, ראשי הראשנים והיותר קרובים אליו יתברך שמו'' (דרך ה' פ''ג).

אלו הם החסידים, שבזכותם השכינה שורה על ישראל ומוצאת היא נחת רוח ושעשועים עם בניה אוהביה. הנה בא סער נורא, קרע איום ופוצע, הוא הוא סילוקו של צדיק, קשה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו.

קשה סילוק צדיקים – כי הם מחברים את העולם הזה לעולם הבא. צדיק בעודו חי בעוה''ז, בשעה ששכנה נשמתו האצילית בתוך גופו הקדוש ככלי שרת היה, הוא מַשְרה את השכינה בעולם ככלי קדוש, כמלאך משרת היה עומד בעולם הזה ומחברו לעילא לעילא אל העולמות העליונים. דווקא בזכותו, בהיותו מלובש בגוף בעולם הזה יכלה השכינה להתלבש בו ובאמצעותו לשרות בתוך העולם הזה ממש. וכך כמו שריפת בית המקדש - שנשרף ביתו של הקב''ה קשה הוא הסתלקותו של הצדיק, קשה וכואבת מאד!

השכינה איננה מוצאת שום מנוחה כפי שהייתה לה בחיים חיותו, כְּיוֹנה שעפה וחגה סביב בניה, ואינה מוצאת מנוח לכף רגלה. הסתלקות הצדיק היא התנתקות השכינה מבניה אהוביה, והכאב נורא ועמוק מאד.

צדיקים במיתתם קרויים חיים. אמנם הצדיקים במיתתם קרויים חיים, ובוודאי שהארת הנשמה מתפשטת הרבה מאד אחר הפטירה. בעוד הצדיק בחיים הייתה הנשמה מצמצמת עצמה אל הגוף, אל העולם הזה. אבל אחר הפטירה מתפשטת הארתה בכל העולמות כולם. מאירה היא בתועפות עוזה מכוח כל המצוות והמעשים הטובים שעשתה בחיים חיותה.

ובוודאי עומד הרב כמלאך במרומים וממשיך להתפלל ולדבר טוב על ישראל, אלא שסילוקו קשה עבורנו, אנחנו המצויים בעולם הזה. דומה הדבר אל האור האלקי, אכן האור האלקי ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ומתפשט בכל ההויה כולה. אמנם אנו בעולם הזה רוצים לראות את מלכנו, אנו מייחלים לא רק להתפשטות אור אין סוף, אלא דווקא להצטמצמות, אותה ההצטמצמות שיהא מצמצם עצמו אל בין שני הבדים, אל בין שני הכרובים, חשקה היא בכם.

ואף שאורו ממלא את כל העולם ''השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך'', הנה האהבה דוחקת ומצמצמת את האור אל בין הבדים. וכך הגוף שמצמצם את הנשמה, אמנם גורם לה דחיקה וצמצום, אך צמצום זה מאפשר לה להיות שוכנת בעולם הזה, מאפשרת לבני העולם להיפגש עם הצדיק, להיות מושפעים מאוד מאורו ומטהרתו.

וכעת, הדבר איננו, כלי שרת, כלי קודש נשבר, והאורות המרובים הסתלקו והתפשטו להם לרום שמיא. קשה סילוקם של צדיקים כשריפת בית המקדש.

להמשיך את דרכיו הקדושות

החיים בעולם הזה – חייבים להמשיך במידותיו. כעת לאחר סילוקו יכולים ומחויבים אנו להמשיך! אנו נותרנו בעולם הזה, אנו בעלי גוף, ביכולתנו להמשיך השכינה ארצה, צריכים אנחנו להתחזק! ללכת בדרכיו הקדושות, לייחד את עצמנו למען השראת השכינה בעם ישראל, וזאת ע''י התורה והמצוות. להרבות אהבה ומסירות נפש לעם ישראל, לדקדק בקיום המצוות, לקבוע עיתים לתורה, להרבות אהבה ושלום בינינו.

כל אלה המעשים הטובים הם הם ממשיכים את השראת השכינה ארצה. חלל גדול נותר, בור עמוק נפער ואנו הקטנים כולנו צריכים להתאזר עוז ולהשלים ולמלא את החלל. ובוודאי שהיה הרב המנוח מצווה אותנו להתחזק ולשמוח, לחזק עצמנו בתורה המנחמת את הלב השבור, לאמן את עצמנו בדביקות ובשמחה אל המצוות, להתפלל בכל לבבנו לישועתם של ישראל שתבוא במהרה!

צריכים אנו לדעת, לא אלמן ישראל! כמו שאומרים אנו ב'אנשי אמונה אבדו' אם תרופה לא מצאנו, הרי ''ששבנו אליך בבושת פנינו לשחרך אל בעת צרותינו''. אבינו שבשמיים דיבר טוב על ישראל הוא חושב מחשבות ''כי בלתי ידח ממנו נידח''. צריכים אנו לחזק ביטחוננו בקב''ה ובישועתו להתחזק בתשובה שלימה מעומקא דליבא, ובע''ה נראה ישועות ונחמות בבניין בית חיינו בעגלא ובזמן קריב!

רב ומנהיג בקודש הקודשים

הרב יונה מצגר שליט''א - הרב הראשי לישראל

חז''ל מספרים כי ''צנצנת המן... ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז שהשיבו פלשתים כבוד לאלקי ישראל היו כולם בבית קדש הקדשים'' (יומא, י''ג ע''ב. וכן במסכת כריתות, ה' ע''ב). הנה כי כן, שלושה דברים עמדו בקודש הקודשים: ארון הברית, מטה אהרון וצנצנת המן. למה דווקא שלושת הדברים הללו נבחרו לעמוד במקום הכי קדוש לעם ישראל?

יש המסבירים, שיש לכך מסר לתכונתו של רב ומנהיג. קודש הקודשים - הוא סמל לתכונת הקודש, לדמותו של רב, כמו הגאון הרב מרדכי אליהו זצ''ל. שלושת הדברים שעמדו בקודש הקודשים הם הדברים שעומדים בתכליתו של האדם, והם שלושת הדברים שצריכים להנחות את חייו:

ארון הברית - זהו סמל לקיום תורה ומצוות. אך לא רק קיום התורה באופן אישי, אלא כמורה הוראה לרבים, בבחינת ''אדם לעמל יולד'' – 'לעמ''ל' – ראשי תיבות: ללמוד על מנת ללמד. את הוראת ולימוד התורה לרבים, קיים הגר''מ אליהו בהידור רב, בהרבצת תורה בכל רחבי הארץ, אם באופן אישי, ואם באופן תקשורתי - בשיעוריו אשר שודרו באמצעות הלוויין והביאו את דבריו לרבבות בתים בישראל, ומאות אלפי יהודים היו משומעי לקחו ולמדו ממנו תורה וקיום מצוות.

מטה אהרון - מסמל את מידתו של אהרון הכהן, ''אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה''. הרב אליהו הצטיין באהבת הבריות שלו באופן ייחודי, היה לו חן לכל אדם, כפי שנאמר: ''ומרדכי רצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו, ודובר שלום לכל זרעו''. הוא אחז בעבותות של אהבה במטהו של אהרון והצליח במטה המיוחד שלו להקסים את כל סובביו – בחן, בבהירות שלו. אנשים, מכל שכבות העם, שבאו מדוכאים ללשכתו - יצאו מבורכים, מעודדים, מאמינים ומחויכים.

צנצנת המן - מסמלת את הדאגה לפרנסתם של האנשים ועידודם של אנשים קשיי יום. כמה קרנות צדקה וגמילות חסדים היו בנשיאותו, בעידודו ובדרבונו, גם בארץ וגם בתפוצות. מאתיים אברכים למדו בבית המדרש להוראה של הרב אליהו, וכל אחד מהם קיבל 'מלבושי כבוד' - מכובע ועד נעליים, מכף רגל ועד ראש. ולא רק לבני התורה דאג, אלא גם להמון העם.

סופר עליו שכאשר הגיע לוונצואלה, נועד עם הנשיא והעניק לו שי: ספר 'פרקי אבות'. תוך כדי המפגש, הנשיא הצית סיגר ואת המאפרה הניח על הספר הקדוש. הרב אליהו הוריד בעדינות את המאפרה מעל הספר. אך בהמשך השיחה, שב נשיא ונצואלה והניח את המאפרה על הספר. הרב אליהו ביקש מהשגריר הישראלי, שנלווה לביקור, להעיר את תשומת לבו של הנשיא לכך שמדובר בספר קדוש שאסור להניח עליו חפצים, אך השגריר חשש מתקיפותו של הנשיא ומתגובתו, ולא אמר דבר. עוד הם מתלחשים, והנשיא חש שמשהו מפריע לרב, ושאל את המתורגמן מהו הדבר, והוא ענה לו שהרב ביקש שלא לשים שום דבר על הספר, כי הוא קדוש. הנשיא התרשם מהדברים והסיר מיד את המאפרה מעל ה'פרקי אבות'. בתום הפגישה ביקש הנשיא להישאר לבד עם הרב, הגיף את הדלתות ונעל אותן. הנשיא התיישב על הרצפה, כרע ברך, נישק את נעליו של הרב אליהו, וביקש ממנו ברכה. הרב ענה לו, כי יברך אותו - אם יעזור למדינת ישראל. נשיא ונצואלה ענה לרב אליהו כי ברשותו שפע של דלק וכי הוא יכול למכור למדינת ישראל כמויות גדולות של דלק במחירים זולים ביותר. ענה לו הרב: אם כך תעשה תהיה מבורך, ובירך את הנשיא. ללמדך שהרב היה צנצנת המן גם לפרט וגם למדינה כולה.

בית של קדושה - הרב מרדכי אליהו גדל בבית של קדושה. הוא התייתם בגיל צעיר מאביו שהיה מקובל, וכאשר היה לדיין צעיר בבאר-שבע נקשרה נפשו בעבותות של אהבה לבבא סאלי, וספג ממנו הרבה מתורת הנסתר, שליוותה אותו עד סוף חייו. רבים הם הסיפורים שסופרו ושיסופרו על הניסים והנפלאות שאפפו את חייו. המכנה המשותף בין כולם – הענווה שלו, הפשטות שלו, הצניעות שלו, וקדושת החיים שהוא חי בה. כשהוא הלך לבית הכנסת - לעולם לא הלך לבד, תמיד קהל ליווה אותו. מאוד התחשב בכל אחד. כשהתמניתי לתפקידי, סמוך לחג הפסח, ההזמנה הראשונה בה הוזמנתי כרב ראשי לישראל, לקהילה ספרדית, היתה לקהילה של הרב אליהו, על פי בקשתו האישית, לדרוש לקראת הפסח. הגר''מ אליהו התייחס בחשיבות יתר לכבוד הרבנות הראשית לישראל שהוא היה מעמודי התווך של כל דורותיה.

גאון בתורה - הוא היה גאון בתורה, גאון בחסד, גאון במידות. אהבת הארץ שלו היתה מן המפורסמות והכאב שלו בתקופת ה'התנתקות' היה בולט מאוד מכולם. ביתו היה שוקק חיים לכל דכפין, כל בוקר עמדו בתור עשרות יהודים לקבל עצה וברכה - והוא נענה ברצון לכל פנייה, והיה לעזר ולתושייה לכל פונה ומבקש.

קדושה - פעם באתי עליו בהיותי רב צעיר וראיתי בבית שני חסידים. שאלתי אותם: מה לחסידים, שיש להם אדמו''ר חי, בבית הראשון לציון? ענו לי השניים: 'אם היית יודע באיזה קדושה וטהרה גדל הרב'..! אחד מהם שאל אותי: 'כמה זמן כבודו אומר קידוש בליל שבת? הרב מרדכי אליהו שמע בבית אביו בכל שבת קידוש חצי שעה''!

תורת הסוד - המשפחה כולה גדלה על תורת הסוד, והרב זצ''ל גדל והתעלה והפך להיות הדיין הצעיר במדינת ישראל. הוא ישב ולמד, לבד, בחדר סגור שבוע שלם בבאר שבע, ומאחר ולא רק בתורת הנגלה חשקה נפשו, היה גם מסתופף בחדרו של הבבא סאלי ועל כן קיבל ממנו הרבה מתורת הנסתר. עד שהפך לגאון בישראל.

הארת פנים - הגמרא מספרת על רבי אלעזר שאמר לרבי יוחנן: על היופי הזה שיתבלה באדמה אני בוכה. שואל המהרש''א: מדוע לבכות על יופי שיתבלה בדרך הטבע? אלא לא על היופי החיצוני הוא מתכוון. רבי יוחנן העיד על עצמו שהוא משיירי יפי ירושלים, משיירי המשובחים שבירושלים.

קשור כל הציבור - הגאון הרב מרדכי אליהו משיירי יפי ירושלים. אנו קוראים על מטה אהרון: ''ויפרח פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים''. שואל הרב אליהו בספריו: בדרך הטבע קודם יוצאים הפרחים, לאחר מכן הציצים ולאחר מכן הפרחים. מדוע כאן היו כולם בבת אחת? אלא שאהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, והיה מקובל על כל שכבות הציבור, מקטנם ועד גדולם. ''פרח'' זה הילדים, פעמים רבות באו ילדים לשמוע את דרשותיו של הרב אליהו לפני החגים, והוא ידע לדבר אל כל ילד.

''שקד'' - אותיות קדש, רבנים חשובים. מי לא זוכר את השיחה הארוכה שלו עם הרבי מליובאוויטש? מי לא יודע שהוא דאג לכל יהודי, אם זה אסיר בכלא הישראלי ואם זה יהונתן פולארד שאסור בכלא באמריקה. הרב זצ''ל היה הרב הראשי הראשון שבא לכלא לבקר אותו, עודד אותו, וכתב לו מכתבים. כשאני בתור רב ראשי באתי לבקר את יהונתן פולארד, השאלה הראשונה שנשאלתי היא: מה שלום הרב מרדכי אליהו?

אהבתו לארץ ישראל – איזו אהבה! האהבה לקדושת ארץ ישראל, לשלמות ארץ ישראל.

הרב זצ''ל המשיך לחיות כל כך הרבה זמן. מעשה אלוקים! ומי שעזר לנס הזה לקרות זה הרבנית. עם התפילות שלה, העידוד שלה, העזרה שלה. חלל גדול נוצר בהעדרו. חכמתו בתורה ובחיי היום-יום יחסרו לכולנו. הוא הרב של כולם.

יהי רצון שיהיה מליץ יושר על כל בית ישראל, על כל בני התורה, מכל המגזרים, חסידים, ליטאים, מתנחלים. שנזכה לשמור על ארצנו ועל עיר אלוקינו בחוסן, בתבונה ובסיעתא דשמיא.

אהוב למעלה ונחמד למטה

הרב מאיר מאזוז שליט''א - ראש ישיבת כסא רחמים

הגיעתנו השמועה הרעה - מחלה ונועה,

ואני בתוך הגולה - מסתובב מקהילה לקהילה,

על פטירת צדיק חי,

עמוד צלותהון דישראל - אלוף מגדיאל

- רב פעלים מקבציאל,

הגאון הגדול - מעוז ומגדול,

הראשון לציון - מקדש ואפריון,

אהוב למעלה ונחמד למטה

- הרעשת ארץ פצמתה - רְפָא שבריה כי מָטָה,

הלא הוא ידיד נפש חמדת כל ישראל,

מרן הגאון רבי מרדכי צמח אליהו בן מזל,

אשר כיהן עשר שנים כראשון לציון והרב הראשי לישראל,

מיום ר''ח ניסן שנת ראשו''ן לציו''ן (תשמ''ג לפ''ק), עד ניסן התשנ''ג,

והיה אהוב על כל העדות והחוגים - זהב מזוקק בלי סיגים,

עד אשר מצ''א טוב - בעולם שכלו טוב,

ותנח נפשו בצל שדי - הוא יאמר לצרות עמו ישראל די.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים וזכותו תגן עלינו, אמן.

אין בפינו מלים לנחם - ובפרט בעת יַחֵם

- רק המרחם הוא ירחם,

על עמו הגולה והנרדף - וּמֵהַר לגבעה נהדף - כקול עלה נדף,

וזכות הגאון המנוח תעמוד למשפחתו ולבניו היקרים

- מאירים כספירים,

ולכל עם ישראל שהעתירו לרפואתו במשך שנים

- שיהיו דשנים ורעננים,

והקב''ה ינחמנו בכפליים - בבנין ציון וירושלים

- ואור החמה שבעתיים,

במהרה בימינו, אמן.

גאון, פוסק, חכם אמיתי

הרב חיים דרוקמן שליט''א - ראש ישיבת 'אור עציון' וראש ישיבות 'בני עקיבא'

ענק בתורה - רבי מאיר אומר במסכת אבות, ריש פרק שישי: ''כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה'' – ומכאן הייתה גדלותו של מרן הרב אליהו זצ''ל. הוא היה שר-התורה ששלט בכל תחומיה. בראש ובראשונה הוא היה ענק בתורה בכל מקצועותיה – בנגלה ובנסתר. לפני כל התארים והסיפורים – הכול מגיע מהעובדה הזאת!

פוסק - הרב אליהו היה ''פוסק'' במובן הגדול והמשמעותי ביותר של המושג הזה. הוא היה פוסק מהשורה הראשונה – לא רק בדור שלנו, אלא פוסק שמזכיר פוסקים גדולים מהדורות הקודמים. הוא היה יכול לפסוק הן בהלכות יחיד והן בהלכות ציבור. על כל שאלה, גם בתחומי הפרט וגם בתחומי הכלל, הוא ענה במקום.

גדלותו לא החלה בזמן שנבחר, אלא עוד הרבה קודם. הוא היה ראשון-לציון עוד לפני שנבחר להיות ראשון לציון, והיה רב ראשי עוד לפני שהוא נבחר להיות הרב הראשי לישראל. לא התפקיד עשה את גדלותו. הוא היה גדול אמיתי, ומתוך גדלותו הוא קבל את התפקידים.

שקידה בתורה - והגדלות הזאת, באה מתוך שקידה מרובה בתורה. הוא סיפר לי, שכאשר הוא נסע ממקום למקום, הוא פשוט לקח אתו דפי גמרא. פעם לא היו מהדורות הכיס למיניהן, אז כדי ללמוד בדרכים, הרב אליהו פשוט לקח אתו דפים מתוך גמרות ישנות. זו שקידה בתורה. כך הוא נהיה ענק בתורה.

חכם אמיתי - לרב אליהו הייתה מתנת שמים אדירה, שהוא היה חכם אמיתי. הוא היה כזה לא רק בתואר, לא רק בגלל שהספרדים קוראים לרב בשם 'חכם', אלא הוא היה חכם ופיקח בצורה בלתי רגילה, עם חכמת חיים אדירה. הפקחות הזו אפשרה לו לפשט את העניינים והסוגיות הכי סבוכות, שעליהם אנשים היו באים להתייעץ אתו, באופן כזה שהאנשים שנכנסו אליו יצאו ממנו תמיד במאור פנים. היכולת הזאת לפשט מצבים סבוכים, היא פקחות יוצאת דופן, והיא היתה לרב אליהו.

רב של כולם - ראית את כל האנשים שבאו לשמוע לעצתו, בין אם זה בעניינים פרטיים ובין אם זה בעניינים כלליים. אנשים באו לשמוע את הדרכתו לא רק בענייני הלכה, אלא בשל חכמתו ועצותיו הטובות. הוא ידע לדבר עם כל אחד בשפתו. ראית איך הוא מקבל כל אדם, ומדבר איתו בשפתו, מהתלמידי החכמים הגדולים ועד לאנשים הפשוטים. אני זוכר שאחרי שהוא נבחר להיות רב ראשי, הוא המשיך וקיבל יומיים בשבוע אנשים שבאו לביתו לשאלות אישיות. זה היה מחזה מדהים, משהו בלתי רגיל. אלפים שחרו לפתחו, היו מוכנים לעמוד שעות עד שיגיע תורם להיכנס. הרב לא עזב עד שקיבל את כולם. וכל אחד קיבל יחס אישי, גם בבעיות הכי פשוטות וקטנות. לכולם הוא השיב, וכולם יצאו ממנו במאור פנים ובשביעות רצון.

מאחד ספרדים ואשכנזים - אנו מנסים להבין, איך הוא הצליח בכך. הרי ברור שהדבר קשור בקשר הדוק עם המבט הכלל-ישראלי שהיה לו, ולא עזב אותו בשום מצב. גם בפסיקה שלו ראינו את זה, כאשר את כל פסיקותיו בכל סוגיה הוא נתן לכל העדות, גם לספרדים וגם לאשכנזים. רואים את זה בספר 'הלכות-חגים', שבו הרב חיבר פסקי הלכה המותאמים לכל העדות. הוא זה שהוציא את ה'קיצור שולחן ערוך' של הרב גאנצפריד עם הערות למנהגי הספרדים. הוא תמיד השתדל לעשות אחדות. הכול היה אצלו מתוך אותו מבט כלל-ישראלי.

כלל – הוא שלימות. ושלימות היתה נר לרגליו בכל התחומים. הוא פעל למען השלימות הזאת כל חייו: שלימות עם ישראל כולו, שלימות תורת ישראל על כל חלקיה ורבדיה, וכמובן שלימות ארץ ישראל. אלו הם שלושת היסודות המהווים את אותה קדושה משולשת.

איך הוא הצליח לאחד? כולם מנסים להבין: כיצד הצליח הרב אליהו לאחד תחתיו כל כך הרבה גוונים וזרמים? כיצד בעידן שבו כולנו מנסים, בלי הצלחה, לאחד ולהתאחד – אצלו זה פשוט קרה? הדבר קשור לדעתי בשלושה דברים: ראשית – הגודל התורני שלו, רק ענק אמיתי יכול להכיל תחתיו כל כך הרבה. שנית – היותו איש אמת. שלישית – הוא עצמו היה מכיל את כולם, ולכן כולם הרגישו אצלו שייכים, ולא באופן חיצוני, אלא מתוך נקודת האמת שלו.

אוהב ומנהיג - כאשר אליהו הנביא עלה השמיימה, זעק הנביא אלישע ואמר: ''אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו''. מצד אחד, ''רכב ישראל ופרשיו'' - המנהיג של כלל ישראל. ומצד שני, ''אבי, אבי'' – ההתייחסות האישית לכל פרט ופרט. כזה בדיוק היה הרב אליהו זכר צדיק לברכה.

הרב אליהו היה האיש המתאים ביותר להיות מנהיגם של ישראל. הוא היה גדול וענק, והבחירה בו הייתה כל כך טבעית. לא היה מתאים ממנו לתפקיד העמידה בראש הרבנות הראשית. דווקא הוא היה זה שצריך לעמוד בראש הרבנות הראשית הממלכתית, כי היה לו מבט כלל ישראלי ולא מבט מצומצם.

הלכות ארץ ישראל היו בשביל הרב אליהו מעבר לפוליטיקה. כי ארץ ישראל הייתה בשבילו הלכה, אמונה, קדושה ותורה. לא עניין של ימין או שמאל אלא תורה.

מי לא ראה בו את רבו? הוא היה הרב של כולם! הוא הכיל את כולם, אהב את כולם, וכולם אהבו אותו. כולם חשו אהבה מיוחדת והרגשה מיוחדת לאישיותו.

דמותו של הרב אליהו חינכה לשלימות. הוא עצמו היה יהודי שלם. והוא תבע את השלימות: שלימות עם ישראל כולו, שלא מוותרים לעולם על אף יהודי. שלימות התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. ושלימות הארץ על כל חלקיה.

הרבה עלינו ללמוד מהדמות הענקית הזאת, כדי להמשיך את דרכו, כדי להמשיך את המשימות החשובות שעומדות בפנינו. זכותו תגן עלינו. אמן.

מנהיג של דור לדורות

הרב דוב ליאור שליט''א - רב העיר קרית־ארבע־חברון וראש ישיבת 'ניר'

פרשת 'קורח' הסמוכה לפטירת הרב, עוסקת באחת מהמחלוקות הקשות שהיו בעמנו בעבר הרחוק - מחלוקת קורח ועדתו על משה רבנו.

לפי חז''ל, המניע העיקרי למחלוקת נבעה מתוך נגיעה של רדיפת כבוד, ובדורות ההם, שהשאיפה לכהונה ולקרבת אלוקים יקדו בלב - הם רצו להידבק באלוקים לא בדרכים שקבעה תורתנו.

יתירה מזאת, הייתה שם קריאת תיגר על משה רבנו אדון הנביאים, שכאילו הוא ממנה אנשים לא בגלל ציווי מלמעלה, אלא מתוך נגיעה אישית. חשד זה חותר על עצם מעמדו של משה רבנו, שכביכול עושה דברים שבדה מלבו, וממילא כל התורה שנתן הומצאה על ידו. חז''ל אמרו (בבא בתרא ע''ד) שבלועי קורח אומרים: ''משה ותורתו אמת והן בדאין''. כלומר, כתוצאה מתוך אותה פרשה עגומה וקשה, משה רבנו ומעמד הכהונה וישראל - יצאו מחוזקים וממוסדים, שמשה הוא נביא התורה לנצח ואין עוד דוגמתו, ואהרון הוא שנבחר לכהונה לפי שורש נשמתו ורק הוא מתאים לזה ולא אף אחד אחר.

גדולי ישראל במשך הדורות קיבלו תורה ממשה רבנו, כפי שפותחת 'מסכת אבות', והמשיכו את דרך הקבלה מדור לדור עד עצם היום הזה.

נסתלק מאיתנו אחד מגדולי הדור, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ''ל. הרב, שמלבד גדלותו בתורה ויראת שמים, היה לו כושר הנהגה בכל תחומי החיים, מקובל על חלקי הציבור לכל רובדיהם ומחלקותיהם, וידע כיצד לנווט את ספינת ההנהגה בתוך גלי הים הסוער.

הייתה לו ראייה רחבה להכיר את גודל גילויי ההשגחה העליונה, במה שנוגע בשיבת עם ישראל לארצו. כל האירועים הקשים שפקדו את עמנו, לא ערערו בנפשו את עצם ההתבוננות המעמיקה בתהליך הגאולה, עם כל המורכבויות שמתלוות אליה. הוא ראה את המהלכים כתהליך הגאולה וכקיום הבטחת נביאי ישראל, ראה את החיוב והאור למרות שישנם גם עניינים שהעיבו על שמי היהדות. השפעתו על החיים במדינת ישראל ועל העולם היהודי בכלל, איננה מצטמצמת רק לדור הזה אלא ישפיעו גם לדורות הבאים.

נאסף אור גדול, ושומה עלינו, על בני המשפחה הקרובים והידידים וכל תלמידי חכמים שבדור, להמשיך את המורשת שלו, ''דבריהם של גדולי ישראל הם הם זיכרונם'' (רש''י בראשית ו').

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ויקום לגורלו לקץ הימין.

דמות דיוקנו של אב

הרב יעקב שפירא שליט''א - ראש ישיבת 'מרכז הרב' ירושלים

זכיתי לקרבה אל מו''ר הגר''מ אליהו זצ''ל, הן מפאת זכות אבות, והן בהיותי שכן, באותו בניין, למעלה משני עשורים. הרבה הנהגות אישיות וציבוריות היו לו, אך העולה על כולנה היא ההסתכלות התורנית שבאה לו מתוך דביקות בתורה. רבים טועים וחושבים כי מלבד עיסוקו בהלכה עסק בעניינים שהם לדעתם לא תורניים כל כך, ענייני ציבור וכדו', ואינם יודעים כי הדרכותיו היו במשקפיים של תורה ומתוך דאגה לדרכה של תורה.

גם בנסיעותיו לחו''ל לא שינה מהליכותיו. הייתי לידו באחד המלונות בחו''ל, ושמתי לב כי לא אכל כל דבר מבושל מלבד פרי או ירק. זהירותו במאכל ומשתה ובענייני קדושה היתה מופלגת מאוד. לא רבים יודעים כי היו לו משקפיים מיוחדות עם מספר עדשה קטן יותר, אותם הרכיב ביחוד כשהופיע בפני ציבור נשים. מסורות רבות היו לו ממשפחת הרב בן איש חי, גם בענייני קדושת הבית.

אחד הדברים הראשונים שעשו הרבנים עם בחירתו כראשון לציון, יחד עם אמו''ר זצ''ל - שבכל לשכה יהיו שני כיסאות זה לצד זה לפגישות המשותפות שהיו בכל שבוע ושבוע, בעניין מגוון הנושאים שעל הפרק ברבנות הראשית. וידוע לכל, שקרבה זו נמשכה גם לאחר תום תקופת הרבנות, בכוחות משותפים לניווט הספינה, ובמאבק הצודק מאין כמוהו על שלימות הארץ, בעצה אחת, ובפגישות אין סופיות אשר השרו את האווירה לגיבוש כל הציבור לדעת-תורה הצרופה.

באחד מן הביקורים המשותפים בארה''ב סיירו הרבנים במוסדות החינוך, ועמד שם אחד התלמידים ובירך 'שחלק מחכמתו ליראיו'. אמו''ר זצ''ל אמר מיד כי זו ברכה לבטלה. עמד הגר''מ אליהו זצ''ל, ואמר: אם ברכתם על הרב שפירא - אין זה ברכה לבטלה!

לעומת זאת, באחד מביקוריו של הגר''מ אליהו זצ''ל במוסד חינוכי גדול בארץ, שאל ראש המוסד את אמו''ר זצ''ל האם לברך 'שחלק מחכמתו' על הרב האורח, וענה לו: בהחלט כן. כשנודע לגר''מ אליהו על כך, ענה: כבר הורה זקן.

דאגה מרובה היתה לו על כבודה של תורה, לא רק במובן האישי הפרטי, אלא על כל השלכותיה. אמר לי פעם הגר''ש ישראלי זצ''ל כי יש בו ברב אליהו זצ''ל - הנהגה אצילית ומלכותית, הנהגה של מלכות התורה ללא חת. ועם כל עדינותו, ידע לעמוד בפרץ. פעם, יהודי מסוים, שפגע בכבוד הרבנות, הגיע לאחר זמן אל בית הרב והתלבט מה לעשות. תוך כדי כך אמר לו הרב: היכנס ושב בריחוק ד' אמות ממני...

השילוב של כוח ההוראה - כרב, וכוח חיבור הדין - כדיין, ואהבת ישראל שבו, היה הנקודה שאינה כל כך מצויה ושמתוך קסמה נהרו רבים לפתחו. ולא רק לפתחו, אלא כל מדרגה בחדר המדרגות היתה 'היכי-תמצי' לעוד שאלה, לעוד תשובה, לעוד בקשה ותפילה. אשרי עין ראתה כל זאת.

בזמן הפיגוע בישיבה, בר''ח אדר תשס''ח, הייתי בחדר המדרגות ואז קיבלתי הודעה על הנעשה בישיבה. נכנסתי מיד לביתו של הרב, היה זה עם שובו מתפילת רבים בכותל המערבי. סיפרתי לרב וביקשתי שיתפלל. הרב זצ''ל נבהל מאוד. לאחר כשנה אמרה לי הרבנית, שתחיה לאורך ימים טובים, כי הרב לא התאושש מאז הפיגוע, ומי יודע אם לא השפיע על בריאותו. בזמן ההלוויה של שמונת הקדושים הי''ד לא יכול היה הרב אליהו זצ''ל להספידם, מרוב צערו.

ידידות גדולה ומיוחדת היתה לו לגר''מ אליהו זצ''ל עם הישיבה הקדושה ונושאי דגלה, שמח בשמחתה והשתתף בצערה. זכינו ממנו לעצה ותושייה לרוב. זכינו לקרבה גדולה. רבים מן התלמידים קיבלו עצתו, ומתוך כך גם היה הקשר המיוחד עם רבני ההתיישבות בכל רחבי הארץ, שזכו לביקוריו ולהיותו נושא בעול יחד עמם. שבת משוש ליבנו! כל שומעי לקחו הרגישו לא רק את חוכמתו הגדולה, אלא גם את עוצמת הדברים שנטעו ביטחון מלא בעצותיו והדרכותיו ללא גמגום.

''אשריך ר' עקיבא, שגופך טהור בכל מיני טהרה''. הגר''מ אליהו זצ''ל נסרק במסרקות של ברזל, הניתוחים בגופו, רחמנא לצלן, וגופו נתייסר כמגן לכל בית ישראל. ''גופך טהור בכל מיני טהרה'' - הכוונה היא שידוע כי התורה מטהרת, מקווה מטהר וייסורים מטהרים. היה מושלם בכל מיני טהרה.

''אבל יחיד עשי לך''. נסתלקה מאיתנו דמות דיוקנו של אב, קשה לשרטט את דמותו במלואה. ''הלא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל'' – 'תדעו' לשון עתיד. ה' ירפא את שברוננו. כשמת יעקב אבינו, נטלו כל מלכי האומות כתריהם והקיפו בהם את מיטתו של יעקב, כל ''מלכי-רבנן'' מניחים היום את כתריהם.

הולך הוא הגר''מ אליהו זצ''ל למקום בו יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. זכותו תגן עלינו. אמן.

בקומה זקופה

הרב שבתאי סבתו שליט''א - ראש ישיבות 'נתיבות יוסף' מצפה יריחו

בלילה האחרון ישבתי כשעתיים, בשעות הלילה המאוחרות, וצפיתי שוב ושוב במרן הרב זצ''ל, כפי שהוא הגיע להשתתף בסיומי הש''ס במצפה יריחו. ושמעתי את עוצמת הקול, שמעתי את פנימיות הקול, שמעתי את הלב, שמעתי את הרגש, ועם המטען הזה אני בא.

זקיפות הקומה - כשאני יושב וחושב מה אני רואה בדמותו של מרן הרב, עשרות שנים, הרב היה רבן של כלל ישראל, ושל כל אחד מזוית הראיה הקטנה שלו, מהמקום שהוא נגע בו. וגם אני אגיד על המקום שהרב נגע בי, ומה אני יכול לסכם בשתי מילים על דמותו של הרב. שתי המילים הללו: בקומה זקופה. מרן הראשל''צ זקף את קומתם של תלמידי חכמים בדור, זקף את קומתם של המתיישבים ביהודה ושומרון, זקף את קומתם של פשוטי 'עמך ישראל', זקף את קומתו של כל עם ישראל כולו!

הארת פנים - בכל מקום בו הוא דיבר, היה מקרין אור עצום שפרץ מתוך נשמתו. עוצמת אור אדירה, קרני אור. אני לא יודע מהו באמת, אני יודע מה אנחנו הרגשנו. ואנחנו חשנו את אור הפנים, את האהבה, את השמחה, את הכח, ובמיוחד את העוז לעמוד ולדבר בשם ה'. החיות שהיתה בו, החיוניות שהיתה בו, כוח חיים אדיר ממקור שאינני יודע מה הוא. מניין הכוח הזה? הנשמה הגדולה - אם היה יכול לפרוש את ידיו ולחבק את כולם – היה עושה זאת.

לימוד תורה - הרב ליוה אותי אישית מילדותי, וליוה את הישיבה מילדותה. אחת מהמחשבות הראשונות, החל מן הרעיונות הראשונים על המחשבות לגבי העתיד – הוא שעודד והוא שהדריך והוא שדחף והוא שנתן את הכח. והוא גם ראה את הפירות, פעם אחר פעם, כשהייתי מזמין אותו לסיומי הש''ס בישיבה. והשמחה שלו היתה מעל לכל גבול. מבחינתו אין דבר יותר חשוב אצל הקב''ה יותר מאשר ללמד תורה לעמו ישראל, להפיץ את אהבת ה', להאיר את אור התורה. זו עוצמה בהיקף שאין כדוגמתה.

מעודד ומגדל את תלמידי החכמים - הרב הגיע אלינו בפעם הראשונה לבחון את התלמידים, זה היה לפני כעשרים ושתיים שנים, ולאחרונה צפיתי במבחן הזה שהוא ערך. ישבו תלמידים רבים, בני שלוש-עשרה וחצי, מחזור ראשון בישיבה. זה היה בעיר העתיקה, עוד לפני שעברנו למצפה יריחו. רק הרב נכנס, הרגשנו מן יראת כבוד שלא יכולנו לפתוח את הפה. הרגשתי שהייתי צריך לבקש עוד פעם ועוד פעם רשות מהרב שאני אפתח ואבחן את התלמידים לפני שהרב יבחן, כדי לתת להם קצת אומץ. זה היה מסכת 'ראש השנה'. כאשר הגיע תור הרב לדבר, אז הוא קם לבחון את התלמידים, והוא שאל שאלות מהירות, מאירות וחריפות. ואני עמדתי כולי נרעש, אמרתי: ''הרב, הם למדו מסכת 'ראש השנה', אבל הם לא דיינים עדיין'', אבל הוא לא הרפה. אמר: ''הם לומדים את הש''ס - אז הם צריכים לדעת''. והוא שאל שאלות דקות מן הדקות, שאלות חריפות. ואנחנו התפתלנו, והילדים התפתלו. אבל לאט לאט התחילו התלמידים להרים את האצבעות והתחילו לדבר. ואז הוא דחק בהם: ''כן, כן, תמשיך, אמרת נכון''. ולאט לאט ראיתי איך שהמעיינות נפתחים, ותשובות שלא הייתי מאמין שהילדים יכולים להוציא – הרב הצליח לדלות מפיהם.

יראה ואהבה - בכל פעם שהייתי מגיע לפניו, הייתי מתיירא ממנו. והפחד שלי היה מפני העומק והחריפות. אבל הוא, בטוב הלב והאהבה שהיתה בו, הוא ידע גם להוביל ביד בטוחה.

נשבר ליבו על עם ישראל - הרב היה משתתף עמנו בכל הסיומים. והיה בא בסערה ובסופה. והנה, בסיום האחרון, הרב רצה להגיע, כי חשקה נפשו להגיע. הוא אמר שהוא לא יכול לוותר על זה, זה סיום של ש''ס, אבל הכאבים גברו עליו והוא נשאר בביתו, ואז שמענו את קולו דרך הטלפון, כאשר הקרַנו את דמותו על המסך ושמענו את קולו דרך הטלפון. וכך כולם שמעו את הרב. ואז אמרתי לעצמי – מה קרה, למה הרב לא יכול להגיע? זה היה אחר חורבן גוש-קטיף, כאשר הוא זקף את קומתם של ישראל. וכאשר קומתם של ישראל הושפלה – גם ליבו נשבר. ואז גם הכוח שהחזיק את האיברים – נחלש במקצת, ואז גם הכאבים גברו, מה שלא היה מרגיש בהם קודם.

התפילות - וכך, אנו התפללנו, והתפילות בקעו שערי שמים, והרב חי בנס כשנה ותשעה חודשים, שנה וחצי. ובכל פעם, כפי שכולנו יודעים, בשעה שהתפילות גברו - אז הוא היה קצת נרגע. וכל פעם היו נזעקים מכל הישיבות לכותל המערבי. וכל אותם מאות אלפים שהגיעו בליל עליית נשמתו השמיימה.

תוכן העניינים

אביהם של ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה