ספר פרפראות לחוכמה

הקדמה

הקדמה

אמר המחבר ראה ראיתי מרחוק כמציץ מן החרכים קצת גודל העמקות הנפלא שיש בדברי רבינו הקדוש בעל לקוטי מוהר”ן זצ”ל גם לפי פשוטן של דברים וכמבואר מזה קצת במקום אחר מה שהזהיר הוא בעצמו ז”ל לעיין ולדקדק מאוד בדבריו כי יש בהן עמקות נפלא:

והנה אנשי רבינו ז”ל בעצמן שזכו לשמוע דברי אלקים חיים מפיו הקדוש בעצמו, ונתקיים בהם מקרא שכתוב (ישעיה ל) והיו עיניך רואות את מוריך, ועל ידי זה זכו ממילא לקבל חידוש וחידוד המוחין בכל פעם, ועל דרך שאמרו רבותינו ז”ל (עירובין י”ג) האי דמחדדנא טפי מחבראי משום זיתיה לר”מ וכו’ וכמבואר גם בדבריו ז”ל בכמה מקומות בפרט שגם בעצמן רובם ככולם היו אנשים גדולים ומופלגים מאד בחכמות התורה שבנגלה ושבנסתר וכמפורסם דבר זה בעולם, על כן לא נמצא אחד מהם שישתדל בזה לבאר קצת דבריו ז”ל, כי ידעו בנפשם אשר לבאר מאמר אחד ממאמריו ז”ל ביאור שלם ומספיק, לא יכילם גם המון יריעות ולא יספיק הזמן לזה כלל, כי מאד עמקו מחשבותיו ז”ל עמוק עמוק מי ימצאנו וביאור כל מאמר בשלימות ועד היכן הדברים מגיעים וכל רמיזותיו וסודותיו הקדושים הכלולים בכל מאמר ומאמר, דבר זה נפלא ונשגב מאד ולא יכילם כל רעיון:

ולפי פשוטן של דברים על דרך (שבת ס”ג) אין מקרא יוצא מידי פשוטו דבר זה היה פשוט בעיניהם קצת, עד שלרוחב לבם וגודל השגת דעתם לא עלה על דעתם כלל ההכרח לזה, כי נדמה להם לדבר פשוט ואולי חששו גם כן שלא יטעו המון עם בפרט הקטני דעת ויאמרו, מאחר שתלמידיו ז”ל בעצמן ששמעו המאמרים האלו מפיו הקדוש ביארו דבריו על אופן זה, ממילא בודאי אין שום כוונה אחרת עוד בדבריו ז”ל לבד מהמבואר וזה בודאי דבר זר ומופלג מאד בתכלית הזרות אשר אין להעלותו על הדעת כלל, כי (תהלים כ”ב) מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו, ומי יפתח פיו וימלא לבו לומר שזכה לעמוד על תוכן כוונתו ז”ל אפילו רק בדיבור אחד מדבריו ז”ל אפילו רק משיחות חולין שלו, ומכל שכן מהתגלות חידושי תורתו הקדושה שהמשיכם בדרך נפלא ונורא מאוד, וכמבואר קצת מזה במקום אחר ועל כן מחמת עניינים כאלו וכיוצא בהם נמנעו אנשיו ז”ל מלעשו”ת איזה ביאור לדבריו ז”ל והגם שהרבה מהם היו עוסקין לחדש חידושי תורה על פי ההקדמות הנוראות שבמאמריו ז”ל, אבל הכל היה בדרך דרוש וחידוש הנוגע לעבודת ה’ אשר זה עיקר תכלית כוונת רבינו זצ”ל וכמבואר במקום אחר ואפילו מורינו הר”ר נתן ז”ל שעסק בזה הרבה כל ימיו לחדש בתורתו, והפליא לעשו”ת בזה מאד כמפורסם מחיבוריו הקדושים ז”ל בלקוטי הלכות, ובאמת נמצא בתוכם במקומות הרבה גם איזה ביאור קצת לדבריו ז”ל, אבל אין זאת תוכן כוונת חיבוריו ז”ל וכמבואר למעיין בהן:

והנה בעוונותינו הרבים נתמעטו הלבבות בדורות הללו ביותר מגודל הצרות והתלאות והרפתקאות דעדו עלן אך על כל אלה (תהלים צב) ואתם מרום לעולם ה’ ולעולם ידו יתברך על העליונה, כי גם עתה נמצא רבים מישראל השותים בצמא את מי הבארות הקדושים הנובעים ממקור מים חיים ונוזלים מן לבנון וכו’ אך מעומק המושג ומקוצר המשיג ומרוב טרדת הלבבות, על כן שמעתי דבת רבים האומרים שזו היא אצלם המניעה הגדולה מכולם ללמוד ולהגות בדבריו ז”ל מחמת עומק המושג, כי נדמה להם שקשה לעמוד אפילו על פשוטן של דברים והרבה טענות היה לי עמהם בזה עד שהודו לדברי, כי הסברא הזאת הוא רק מפיתוי היצר כי כבר אמרו רבותינו ז”ל (מגילה ו:) יגעתי ולא מצאתי אל תאמין גם בכלל לימוד תורתינו הקדושה, בפרט בענין החידושי תורה של רבינו אור האורות זצ”ל, אשר המשיכם וגילה אותם באופן כזה אשר הם כוללים באמת מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כי אפילו החכם הגדול שבגדולי ישראל לא יוכל להתפאר בזה שזכה לעמוד על תוכן כוונת דבריו ז”ל בתכלית השלימות וכן להיפך, שאפילו הקטן שבקטנים אם הוא רק איזה בר אוריין ויש לו איזה ידיעה קצת בלימוד התורה הקדושה באיזה מדרגה שהוא, יוכל לשאוב מים בששון ממעייני הישועה ולרוות צמאונו ולהחיות את נפשו בהם ולא עוד, אלא אף גם יכול להחיות גם נפשו”ת אחרים רבים וגדולים ממנו כאשר ראינו בחוש פעמים הרבה אין מספר אך אף על פי כן אמרתי למלאות קצת שאלתם ולהפיק רצונם בזה וחברתי הקונטרס הקצר הזה לבאר בו קצת מקומות הצריכים ביאור בדבריו ז”ל וכל זה רק לפי עומק פשוטן של דברים בתכלית הפשיטות הגמור כי בודאי אני יודע ומאמין כי הרבה הרבה תעלומות חכמה וסודות נשגבים נוראים יש בכל דיבור ודיבור מדבריו ז”ל, בפרט מה שהיו צריכין להרחיב הביאור ביותר בכל ענין וענין להלכה למעשה לעבודת ה’ אך אמרתי וכי משום דלא מצינא למעבד כולה מצוה וכו’ גם במקומות הרבה ציינתי קצת ממאמרי רבותינו ז”ל בזוהר הקדוש ובשאר מקומות הנצרכין להבין על ידי זה ביותר קצת כוונת דבריו ז”ל גם בדרך אגב צרפתי לזה באיזה מקומות איזה מאמרי רז”ל בש”ס ומדרשים, אשר על פי הקדמותיו ז”ל הדברים מבוארים כמין חומר ואותיות בולטות ומצטרפות ונקראות מאליהם, כאשר יודה לזה המעיין בעין האמת גם באיזה מקומות הראיתי לדעת איך שמאמריו אלו הקדושים רומזים על כל סדר ההנהגה של כל הענין שלו גם לאחר הסתלקותו, באופן שמתנהג מאז ועד הנה זה קרוב לשבעים שנה אחר הסתלקותו ז”ל, וגודל נפלאות התיקונים שנעשין על ידי זה ויתר הדברים וכל התועליות שבחיבור הקונטרס הזה יבואר להמעיין בו בפנים וקראתי שם זה הקונטרס פרפראות לחכמה, כי הוא רק כמו פרפראות בעלמא לחכמות תורתו הקדושה של רבינו אור האורות זצ”ל אשר הוא נחל נובע מקור חכמה, וכמבואר במקום אחר מענין זה:

שייך להקדמה של ספר ליקוטי מוהר”ן הקדוש הקשר והחיבור של התורות שלו הוא כעין בנין ואריגה ממש, שבתחלה הוא מחבר ומקשר אלו שני הדברים יחד, ואחר כך הוא מחבר ומקשר דבר שלישי להשני בכמה קשרים חזקים, וכן משלישי לרביעי וכן להלן וכו’ אך על פי רוב חוזר בכל פעם לחזור ולקשר אלו הארבעה דברים יחד, כי בתחילה אין הקשר שלהם יחד רק מזה לזה, דהיינו מהראשון לשני, ומהשני לשלישי, ומשלישי לרביעי, אבל עדיין אין קשר להרביעי בהראשון אבל אחר כך מביא פסוק או מאמר רז”ל או שאר ראיה אחרת שעל ידי זה מקשרם יחד, עד שמחובר בקשר הדק היטב כל אלו הד’ דברים יחד, ואחר כך חוזר ומקשר עוד כמה דברים זה לזה, ויחד כולם הוא מקשר להחיבור והקשר הראשון ובתחלה אין קשר לשני החבילות הקדושו”ת האלו, כי אם על ידי איזה קשר שיש בין דבר אחד מהחבילה השניה לדבר אחד מהחבילה הראשונה, אבל אחר כך הוא חוזר לקשרם בראיות ודרכים נפלאים שממשיך קורות לקשר הבנין משלישי שבראשון לרביעי שבשני, ומשם לשני שבשלישי, ואחר כך מחבילה שניה לשלישית גם כן כך, וכן להלן, ואחר כך מקשרם כולם יחד בדרך נפלא וכל זה הענין שמעתי והבנתי מפיו הקדוש למחרת יום כפור תקע”א שקודם הסתלקותו ועדיין צריכים להרחיב הדיבור בזה, ולהביא לזה דוגמא מכמה תורות ומאמרים שבזה הספר הקדוש, כדי שתבין ענין זה היטב ותבין מעט דרכי הספר הקדוש הזה:

אמר המחבר, מתיבת שייך להקדמה עד כאן העתקתי כל זה מגוף כתיבת יד קודש הרב ר’ נתן ז”ל בעצמו והמובן מזה כי רצונו היה להרחיב הדיבור בזה כנ”ל, אך לא אסתייע מלתא גם מובן מזה כי רצונו של רבינו הקדוש ז”ל היה גם כן שהעוסקים בלימוד ספריו הקדושים יגדילו ויעמיקו דעתם להבין היטב נפלאות דרכים הנפלאים שיש בכל מאמר ומאמר, ונפלאות הקשר והחיבור שיש בין כל ענין וענין מהעניינים המבוארים בכל מאמר ומאמר, לכן אמרתי למלאות קצת רצונם הקדוש ולבאר קצת בזה ונתחיל לדוגמא ממאמר הראשון אשרי תמימי דרך שהוא מאמר קצר, ומודיע שם בראשונה בכלל כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות והבקשו”ת ונתעלה החן והחשיבות של ישראל ואחר כך כשמתחיל לבאר הענין בפרטיות, מבאר שם שצריכין לקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר שזה בחינת שמש בחינת חית אך אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי בחינת מלכות שהוא בחינת נון ומקשר הענין במאמר הכתוב (תהלים ע”ב) לפני שמש ינון שמו אחר כך מבאר שצריכין ליתן כח לבחינת מלכות דקדושה שהוא בחינת היצר טוב להתגבר על מלכות דסטרא אחרא שהוא בחינת היצר הרע, וזה זוכין על ידי עסק התורה בכח נמצא שבכאן מקושר ומחובר ענין עסק התורה לבחינת תיקון כח המלכות דקדושה שהוא בחינת נון אחר כך מבאר שעל ידי בחינה זו נתקשר הנון עם החית ונעשה חן ועל כן נקראת התורה (משלי ה) יעלת חן נמצא שבכאן מקושר כבר ענין מעלת עסק התורה לשני הבחינות הנ”ל היינו הן לבחינת המלכות שהוא בחינת נון, וכן לבחינת אור השכל והחכמה שהוא בחינת חית, שעל שני הבחינות הנ”ל נעשה בחינת חן אחר כך מבאר שעל ידי בחינת החן הנ”ל נעשה בחינת חקיקה ורשימה בלב המתבקש לקבל הבקשה, והחקיקה הנ”ל הוא בחינת תיו, ועל ידי זה נשמעין ונתקבלין כל התפלות והבקשו”ת ומביא על זה הפסוק (קהלת ט) דברי חכמים בנחת נשמעים שבזה מבואר ומקושר כל הנ”ל דברי חכמים דייקא היינו אלו שזוכין לקשר עצמן אל החכמה והשכל וזה בנ’ח’ת’, היינו בחינת נו”ן חי”ת תי”ו הנ”ל נשמעים, כי על ידי זה נשמעים דבריו ונתקבל בקשתו אחר כך חוזר לחזק הענין איך שעל ידי השכל זוכין לחן, ועל כן זכה יעקב לחן וכן יוסף ומביא שם פסוק (דברים לג) בכור שורו וכו’ אחר כך בביאור מאמר רבה בר בר חנה מבואר שהיצר הרע שהוא היפוך בחינת השכל רוצה להטביע החן והחשיבות גם חוזר ומבאר שם שעיקר הכנעת היצר הרע הוא על ידי עסק התורה ומבאר שם טעם הדבר בביאור נפלא כי בתחלת המאמר הביא על זה רק ראיה מדברי רז”ל ובכאן מבואר טעם הדבר אחר כך בביאור פסוק (תהלים קי”ט) אשרי תמימי, מקשר שם ענין מעלת עסק התורה בכח שזוכין על ידי זה להסתכל על השכל שיש בכל דבר שבזה היה התחלת המאמר כנ”ל ומחמת שאי אפשר להאריך ולסדר בכאן קשר כל מאמר ומאמר בפרטיות, על כן אמרתי לתפוס רק איזה מאמרים ממאמריו ז”ל ולבאר בקצרה בכדי להקל על המעיין ונתפוס לדוגמא מאמר ויהי הם מריקים שקיהם סימן י”ז מבואר שם, שלהכניע ולבטל כסילות השכל הוא על ידי בחינת כתב שנעשה על ידי צדקה, שעל ידה נעשה בחינת אויר הנח והזך כמבואר שם בפנים ואחר כך מביא על זה פסוק זה (ישעיה מב) יכתוב ידו לה’ וכו’ שבו מבואר איך על ידי בחינת כתב נעשה גרים ובעלי תשובה ואחר כך מביא הפסוק (יחזקאל י”ג) בכתב ישראל לא יכתבו וכו’, שבו מבואר שעל ידי הכתב נשלם פגם המזבח נמצא שבכאן דילג הבחינה האמצעית (שהם הגרים שעל ידם נשלם המזבח והם נעשין על ידי בחינת כתב כנ”ל) ומושך קורה מבחינת הכתב לבחינת תיקון המזבח אחר כך מביא פסוק (קהלת א כ”ח) הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל, שבו מבואר שעל ידי הכתב נשלם השכל ובכאן דילג שני בחינת האמצעיות (שהם הגרים ותיקון המזבח) ומושך קורה מבחינת הכתב לבחינת תיקון השכל אחר כך מביא מאמר (בתפילת עלינו) לתקן עולם במלכות שדי וכו’ שבו מבואר שעל ידי גרים ובעלי תשובה נשלם השכל ודילג בכאן הבחינה האמצעית שהוא בחינת תיקון המזבח אחר כך מביא פסוק (איוב כ”ב) והיה שדי בצריך וכו’, שבו מבואר שעל ידי צדקה נעשין גרים ובעלי תשובה ודילג הבחינה האמצעית שהם בחינת מה שעל ידי צדקה נעשה האויר הנח והזך שעל ידי זה נעשה הבחינת כתב שעל ידי זה נעשין גרים וכו’, והמעיין בפנים יבין ביותר וכמו כן במאמר חותם בתוך חותם סי’ כ”ב מבואר שם, שעיקר שלימות האמונה היא על ידי הארה משבעה רועים שהם כלליות הקדושה ואי אפשר לבוא להרועים כי אם על ידי עזות דקדושה ולעזות דקדושה זוכין על ידי שמחה היינו על ידי בחינת העדיים של נעשה ונשמע שהם בחינת תורה ותפלה והעיקר על ידי תפלה שהוא בחינת יראה מאמר השלם וכו’ עיי”ש שמבאר כל דבר בטעמו ושורשו ומקשר שם כל הענין הלז היטב היטב ואחר כך חוזר לבאר ולחזק הענין ומביא שם שעל כן נקראת האמונה ירושלים, על שם שעיקר בנינה מבחינת יראה מאמר השלם (ודילג בכאן הבחינה האמצעית היינו מה שעל ידי היראה הנ”ל זוכין לשמחה, ועל ידי זה זוכין לעזות דקדושה, ועל ידי זה זוכין להתקרב אל הרועים דקדושה שעל ידי זה זוכין לאמונה), ומושך קורה מבחינת היראה מאמר השלם אל בחינת האמונה אחר כך מביא הפסוק (תהלים י”ט) עדות ה’ נאמנה שעל ידי העדיים הנ”ל זוכין לאמונה ודילג גם כן הבחינה האמצעית הנ”ל אחר כך מביא הפסוק (בראשית מ”ט) משם רועה אבן ישראל ומשך קורה מבחינת האבן שהוא בחינת מאמר השלם אל בחינת התקרבות להרועים דקדושה הנ”ל ודילג גם כן הבחינה האמצעית שביניהם כנ”ל אחר כך מביא מאמר (אבות ה) הוי עז כנמר וכו’ יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך שבזה מבואר שעל ידי בחינת השגת נעשה ונשמע הנ”ל זוכין לעזות דקדושה (ודילג הבחינה האמצעית שהיא השמחה), ועל ידי עזות דקדושה זוכין לבנין ירושלים שהוא בחינת שלימות האמונה (ודילג הבחינה האמצעית שהוא בחינת ההתקרבות אל הרועים דקדושה) וכמו כן במאמר פתח ר”ש סימן סמ”ך מבואר שם, שיש התבוננות כזה שאי אפשר לבוא לזה כי אם על ידי עשירות, ולבוא לעשירות הזאת הוא על ידי אריכות ימים ומבאר שם הענין ואחר כך מביא הפסוק (תהלים קי”ט) מזקנים אתבונן שעל ידי אריכות ימים באים להתבוננות, ודילג הבחינה האמצעית שהוא בחינת העשירות כנ”ל וכן אחר כך מבואר שם שבחינת העשירות הזאת באה על ידי אריכת הנשימה, ומביא אחר כך הפסוק ונשמת שדי תבינם, שעל ידי בחינת הנשימה באים להתבוננות, ודילג גם כן הבחינה האמצעית שהוא העשירות אחר כך חוזר לחזק הענין ולבאר שההתבוננות בעצמו בא גם כן על ידי בחינת הנשימה כמבואר שם אחר כך מבואר שם שהתגלות היראה (שעל ידי זה באין לאריכת ימים בחינת זקן) בא על ידי פקידת עקרות ומביא שם אחר כך הפסוק (בראשית כ”א) כי ילדתי בן לזקוניו, שעל ידי לידת יצחק בחינת פקידת עקרות בא זקנה ואריכת ימים ודילג הבחינה האמצעית שהוא בחינת התגלות היראה שבא על ידי פקידת עקרות, שעל ידי היראה הזאת בא אריכת ימים כנ”ל אחר כך בסוף המאמר חזא לחמרא דקא ילדה רמכי רמכי, שעל ידי התעוררות השינה שבא על ידי הסיפורי מעשיות, על ידי זה נמשך עשירות גדול ודילג כל הבחינה האמצעית, היינו מה שעל ידי זה נעשה בחינת להתיר פה אלמים, שעל ידי זה נמשך בחינת פקידת עקרות, בחינת להתיר פה עקרות שעל ידי זה בא התגלות היראה, שעל ידי זה בא אריכת ימים, שעל ידי זה באים לעשירות הנ”ל וכמו כן בליקוטי תנינא סי’ חי”ת במאמר תקעו תוכחה (בראשית מ”ט) וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ וכו’, מנוחה זה בחינת נבואה וכו’ ואת הארץ היינו ארץ ישראל כי על ידי בחינת נבואה נמשך בחינת חידוש העולם שלעתיד שיהיה בבחינת השגחה ונפלאות בחינת ארץ ישראל ודילג כל הבחינות האמצעיות, היינו מה שעל ידי נבואה נתברר ונתתקן בחינת המדמה, שעל ידי זה נתקן האמונה האמתיית דקדושה להאמין בחידוש העולם, שעל ידי זה יהיה גם כן חידוש העולם שלעתיד בבחינת ארץ ישראל וכן אחר כך בביאור המאמר מדברי רז”ל (ברכות נ”ד:) שמבואר שם משכוה שיניה על בחינת הגרים וכו’ משה כמה הוה וכו’, היינו שעל ידי זה בא בחינת התפשטות הנבואה, ודילג הבחינות האמצעיות, היינו מה שעל ידי התקרבות הגרים נעשין בחינת רעמים, היינו בחינת התגלות הכבוד שעל ידי זה בא התפשטות הנבואה וכן אחר כך שקל נרגא וכו’ שפירש על האמונה בחידוש העולם וכן חידוש העולם שלעתיד שכל זה בא על ידי בחי’ נבואה ודילג בחי’ האמצעיות, היינו מה שעל ידי הנבואה נתברר המדמה שעל ידי זה נתתקן האמונה בחידוש העולם כנ”ל וכן אחר כך בביאור הפסוק (תהלים פ”א) תקעו זה בחי’ התגלות הכבוד וכו’ בחודש שופר זה בחי’ חידוש העולם ובחי’ השיר חדש וכו’ ודילג כל הבחינות האמצעיות ותנא והדר מפרש איך נמשך על ידי התגלות הכבוד וכו’ בחינת חידוש העולם ובחינת השיר חדש וזה (שם) בכסא ליום חגינו היינו מה שעל ידי התגלות הכבוד בא התפשטות הנבואה שעל ידי זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה שזה בחינה בכסא ליום חגינו, ועל ידי זה בא בחינת חידוש העולם ובחינת השיר חדש, וכל זה נמשך על ידי התפלה בבחינת דין בבחינת (שם) חוק לישראל הוא משפט וכו’ וכמדומה לי שהשיחה הזאת נאמרה לענין קשר העניינים שבמאמר תקעו תוכחה הנ”ל שנאמר בראש השנה תקע”א ותשלום פירוש הפסוק תקעו וכו’ לא נגמר עד למחרת יום הכפורים שאז היה שיחה הנ”ל ועיין ימי מוהרנ”ת מבואר ביותר:

וענין החבילות הקדושו”ת שמקשר דבר בדבר ודבר בדבר וכן להלן, ואחר כך חוזר לקשר כל אלו הדברים בחבילה אחת, ומביא איזה פסוק או מאמר רז”ל שבו מקושרין ונכללין כל אלו הדברים באגודה אחת, ואחר כך הוא חוזר לקשר עוד כמה דברים זה בזה עד שנעשה חבילה שניה ומקשרה לראשונה, וכן עוד להלן, ואחר כך הוא חוזר לקשר כל אלו החבילות יחד זה מובן וידוע ומבואר היטב לכל מעיין בספריו הקדושים ז”ל, כמעט בכל מאמר ומאמר ממאמריו ז”ל, כי כולם הולכים וסובבים על דרך זה אך לא כל החבילות שוות, כי יש חבילה גדולה שכלולה מהרבה ענינים, ויש חבילה בינונית וקטנה ונתפוס לדוגמא קצת כגון מאמר ויהי מקץ זכרון שמבאר תחלה איך שצריכין לשמור את הזכרון הקדוש לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, אחר כך מבאר איך שבחינה זאת הוא בכלליות ובפרטיות, ואיך שצריכין להעמיק מחשבתו ולהגדיל שכלו ובינתו בזה אחר כך מבאר שהגדלת השכל הנ”ל צריך שיהא במדה ובצמצום אחר כך מבאר שאפילו מי שיודע ומבין בזה, אף על פי כן צריך שיהא לו בחינת הסתפקות להסתפק בכל עניני העולם במיעוטו, אף על פי שיודע ומבין היטב כל הרמזים הקדושים וכל הקדושו”ת המלובשים בהם אחר כך מבאר שגם מזה ההסתפקות גופיה צריך להפריש ממנו לצדקה, ומכל העניינים הנ”ל נעשה חבילה אחת ומרומזת כולה בפסוק (תהלים ק”ד) ה’ אלקי גדלת מאד וכו’ כמבואר שם אחר כך מבאר עוד שאצל המון עם נעשה כל זה ממילא על ידי שינה וציצית ותפילין ותורה וקריאת שמע ותפלה ומשא ומתן ומבאר כל דבר בפרטיות, הרי לך חבילה שניה אחר כך מבאר שכדי לשמור הזכרון הנ”ל צריך לשמור עצמו מרע עין, ומבאר בזה כמה ענינים נפלאים ומביא עליהם פסוקים וראיות נפלאות גם מאמר רז”ל (נדה כ”ד) תניא אבא שאול אומר וכו’ ומבארו בדרך נפלא ונורא כמובן למעיין שם הרי לך חבילה שלישית אחר כך מבאר שאפילו מי שהוא טוב עין צריך לשמור עצמו מכח המדמה, ומבאר בענין זה דברים נפלאים איך שזה המדמה השתדלותו לשרות על פי שוני הלכות ומבאר טעמו של דבר וגם מבאר שם שעל ידי זה בא חסרון פרנסה בחינת שבע שנות הרעב, ומביא על זה פסוקים מפרשת מקץ כמבואר שם והגם כי ענין זה בעצמו הוא חבילה נפלאה ונוראה, אף על פי כן גם החבילה הזאת נכללת ומקושרת בענין זה שהתחיל לבאר כאן איך שצריכין לשמור את עצמו מבחינת המדמה כי על ידי לשון הרע נופלין מבחינת הדעת דקדושה לבחינת כח המדמה שהוא בחינת בהמיות ונופל מאהבת השם יתברך לאהבת הבהמיות ועל ידי זה נפגם הזכרון ונופל לשכחה וכל ענין החבילה הנ”ל הכל קשור ונכלל היטב בפסוק נדמו עמי מבלי דעת וכו’ כמבואר שם אחר כך מבאר שלהכניע הכח המדמה הוא על ידי בחינת יד וכו’ ומבואר בזה כמה ענינים נפלאים ונוראים ונעשית חבילה נפלאה אחר כך מבאר שכל החבילה הזאת קשורה ומבוארת היטב במאמר הפסוק מי עלה שמים וירד וכו’ אחר כך מביא הפסוק ויהי מקץ וכו’ ובו כלולים אלו השני חבילות יחד בדרך נפלא וכן אחר כך מביא פסוק (תהלים ע”ז) אזכרה נגינתי וכו’ ואי אפשר לבאר כל כך בכתב מפני האריכות וכן אחר כך במאמר אבא שאול סי’ נ”ה יש בו כמה וכמה חבילות נפלאות, וכל חבילה כלולה מכמה ענינים, והכל קשור ומחובר ונכלל כאחד יחד בקשר נפלא ונורא וכן אחר כך במאמר וביום הביכורים סי’ נ”ו מתחיל לבאר איך שיש לכל אחד מישראל בחינת מלכות ושצריכין ליזהר שלא להשתמש עם המלכות להנאתו ולצרכו רק בשביל השם יתברך בבחינת (עובדיה א) והיתה לה’ המלוכה ואז המלכות בבחינת בן חורין ונקראת מרדכי מר דרור וכו’ אחר כך מבאר איך שצריכין להמשיך אריכת ימים לתוך המלכות דהיינו שיראה שיוכל להזהיר ולהוכיח אותם האנשים שהם תחת ממשלתו ולזה צריכין דעת ולדעת הזה זוכין על ידי אריכת ימים בעצמו ומבואר שם איך שעיקר אריכת ימים הוא על ידי התורה, ומבאר בזה ענינים נפלאים, והכל הוא קשור ומחובר ונכלל במאמר הכתוב בפרשת המלך (דברים י”ז) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו וכו’, והחבילה מקושרת ומחוברת היטב לחבילה השניה, שמבאר אחר כך איך שצריכין לגלות הסתרות ולהפכן לדעת, וזה זוכין על ידי שממשיך אריכת ימים לתוך המלכות על ידי עסק התורה כנ”ל, ועל ידי זה בעצמו יוצא חובת התוכחה שמוטל עליו להזהיר ולהוכיח וכל זה קשור ונכלל היטב במאמר הכתוב (אסתר ב) ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וכו’ כמבואר שם ואחר כך חוזר לבאר עוד כמה ענינים נפלאים ועושה מהם חבילות נפלאות עד שנכנס מזה לענין שבועות ומקוה של שבועות, וענין אכילת מן, ומבאר שם כמה דברים נפלאים ואחר כך נכנס מעניינים הנ”ל לענין בחינת מחלוקת לשם שמים שזה בחינת מצה בחינת עוגה שהוציאו ממצרים וכו’ ועל כל ענין וענין ועל כל חבילה וחבילה מביא פסוקים וראיות ויסודות חזקות מאד אחר כך מתחיל לבאר נפלאות בענין איך לבוא למחלוקת לשם שמים, שצריכין לזה לזכך ולטהר את השמים, ומגלה בזה נוראות נפלאות עין לא ראתה וכו’ (ישעיה ס”ד) ונעשה מענין זה בעצמו חבילה נפלאה ונוראה מאד והכל קשור ונכלל ומבואר היטב במאמר הכתוב (איוב כ”ו) ברוחו שמים שפרה וכו’ בדרך נפלא ונורא מאד כמובן למעיין שם היטב אחר כך מביא פסוק (במדבר כ”ח) וביום הביכורים ובו כלולים ומקושרים כל החבילות הקדושים הנ”ל יחד בקשר אחד הארכתי קצת לבאר לך, כי הן אלה קצות דרכיו בכל מאמר ומאמר ממאמריו הנפלאים והנוראים מאד ומזה תבין קצת לבאר גם כן מה שכתוב בהקדמה הנדפסת לחלק הראשון, שכל תורה ומאמר ממאמריו ז”ל הוא בנין גדול נפלא ונורא וכו’ וכלול מכמה וכמה דברים, ובכל פעם נכנסין ויוצאין מפלטין לפלטין ומחדר לחדר ומענין לענין באותו ענין וצריכין לחזור לאחוריו בכל פעם ולהביט מאחריו להבין היטב מתיקות עמקות הדברים אחרית דבר מראשיתו וראשיתו מאחריתו וכו’, כי כולו קשור ומחובר כאחד בכלליות נפלא ובדרך נפלא ונורא מאד וכל המעיין בעין האמת בדבריו ז”ל אפילו רק בשכל הפשוט יבין גם כן נפלאות עמקות נעימות דבריו הקדושים כי פלא הוא:

סימן א

אות א

בסימן א’ אשרי תמימי דרך וכו’ (תהלים קי”ט) מחמת שאור השכל גדול מאד אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות וכו’ עיין ליקוטי הלכות חו”מ הלכות פקדון ה”ד שפירש דרוצה לומר, כי המלכות הוא בחינת צמצום ומדה לקבל החכמה והמוחין בהדרגה ובמדה כי בלי תיקון בחינת המדה והצמצום שהוא בחינת מלכות אי אפשר לקבל את החכמה והמוחין מחמת רבוי אור וכו’

אות ב

ועיי”ש עוד מה שמאריך לבאר בענין מאמר זה בדברים נפלאים המוכרחים מאד לעבודת ה’ וגם שם מבואר, שעיקר החכמה והשכל האמת הוא האמונה שהוא כלל התורה כמו שכתוב (תהלים קי”ט) כל מצוותיך אמונה, היינו שצריכין להתנהג בכל דבר על פי התורה הקדושה וכשמסתכל באיזה דבר, ידע ויאמין באמונה שלימה, שבוודאי יש בזה הדבר שכל גדול, ויכולין להכיר על ידי זה הדבר גדולת הבורא יתברך, ולהתקרב על ידי זה להשם יתברך ואם יזכה לידע ולהבין בזה איזה שכל הנוגע לעבודת השם יתברך מה טוב, ואם לאו יצמצם שכלו ויסמוך על אמונה, עד שיזכה שיזכך גופו כראוי אז יזכה להבין כראוי לו אבל על כל פנים אפילו כל זמן שאינו מבין היטב השכל שיש בכל דבר, הוא מאמין באמונה שלימה שבאמת יש בו חכמה ושכל גדול, כי (תהלים ק”ד) כולם בחכמה עשית, והכל בשביל להתקרב על ידי זה להשם יתברך ולהכיר אותו יתברך על ידי זה כמו שנאמר (משלי ט”ז) כל פעל ה’ למעניהו עיין שם עוד וינעם לך:

אות ג

שם, ונעשה אור הלבנה כאור החמה וכו’ רוצה לומר מאחר שמצמצם דעתו ושכלו של עצמו ומשבר כל תאוות גופו ומקבל עליו עול מלכותו יתברך בתמימות גדול ובאמונה שלימה כנ”ל, ומצפה ומייחל בכל עת לזכות על ידי זה הצמצום שהוא בחינת מלכות בחינת לבנה, להשיג על ידי זה הארה אמתיית מהשכל העליון שהוא בחינת שמש, ועל ידי זה בעצמו נעשה בחינת יחוד בין חמה ללבנה, עד שנעשה אור הלבנה כאור החמה, כי בזה הצמצום בעצמו, שהוא בחינת מלכות בחינת לבנה, מאיר בו אור החכמה שהוא בחינת שמש:

אות ד

אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שביזה את הבכורה וכו’, בחינת (משלי י”ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה וכו’, וזה בחינת מלכות הרשעה בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיה כ”ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה וכו’ רוצה לומר, כי כמו שבקדושה יש בחינת חמה ולבנה כנ”ל, כמו כן זה לעומת זה יש בסטרא אחרא גם כן חמה דסטרא אחרא, היינו בחינת השכל של חכמות חיצוניות וכו’, ולבנה היא בחינת מה שמסלק כל בחינת חכמה ושכל והולך אחרי תאוות לבו, ועושה מה שלבו חפץ, אפילו דברים שגם לפי פחיתות דעתו ושכלו הפגום לא נכון לעשותם, וכנראה בחוש שבשביל תאוות לבם משליכין כל חכמתם ושכלם ועושים מעשה בהמה ממש וכמו שחמה ולבנה דקדושה מחזקין זה לזה, כי על ידי לבנה בחי’ מלכות בחי’ צמצום השכל זוכה לקבל מאור השכל ועל ידי זה נעשה אור הלבנה כאור החמה וכנ”ל כן בחמה ולבנה דסטרא אחרא שעל ידי שמסלק שכלו ונמשך אחר חיצוניות ותאוות לבו על ידי זה מתחזק ביותר מהכפירות וחכמות חיצוניות שלו, ועל ידי זה נמשך ביותר אחר תאוות לבו וכן חוזר חלילה וכו’:

אות ה

כי היצר טוב נקרא מסכן וחכם וכו’ (קהלת ד) כי יודע עניותו ודלותו דלית ליה מגרמיה כלום, כי הגוף וכל תאוותיו וכו’ הבל ואפילו שכלו הטבעי הוא הבל ורעות רוח מחמת שמעורב בכחות הגשמיות והגופניות ומצפה ומייחל רק לקבל הארה מחכמה העליונה, שהוא בחי’ החיות שיש בכל דבר כדי להתקרב על ידי זה להשם יתברך:

אות ו

וזהו דברי חכמים בנחת נשמעין וכו’ עיין קהלת טי”ת גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי (רוצה לומר המלכות שהוא בחי’ חכמה תתאה כידוע, והוא תחת השמש כי לית לה מגרמה כלום רק (מה) שמקבלת מאור השמש והוא בחינת מאור הקטן אבל כשמקבלת בשלימות מאור החכמה נעשה אור הלבנה כאור החמה כנ”ל ואז הוא גם כן בבחינה גדולה, וזה וגדולה היא אלי דייקא כי הוא בחינת חכמת שלמה כידוע וביומי דשלמה הוה סיהרא באשלמותא כמבואר בזוהר הקדוש ח”ב כט) עיר קטנה וכו’ ובא אליה מלך גדול וכו’ ומצא בה איש מסכן חכם (היינו היצר הטוב שנקרא מסכן וחכם כנ”ל) ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (כי זעירין אינון שזוכין לילך רק אחר עצת היצר הטוב), ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה (אך) (קהלת ט) וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (כי על ידי בחינת (בראשית כ”ה) ויבז עשו את הבכורה שהוא השכל, על ידי זה נופל בחינת החן והחשיבות ואז אין דבריו נשמעים) דברי חכמים בנחת נשמעים וכו’ היינו כנ”ל, (וזה שפירש התרגום מילי דצלותא כימיא וכו’ מתקבלין קדם מארי עלמא וכו’ היינו שנתקבלין התפילות כנ”ל):

אות ז

כי השכל מאיר לו בכל דבר אפילו במקום שהיה אופל וחשך וכו’ נראה שמרמז בזה שעיקר מה שעמד יוסף בנסיונו הוא על ידי זה שהיה בו מדת יעקב היינו שהסתכל על השכל שיש בכל דבר וכו’ וזה שאמרו רבותינו ז”ל (סוטה ל”ו:) דמות דיוקנו של אביו ראה, כי יעקב הוא בחינת השכל כנ”ל, ועל ידי זה שהסתכל על השכל שיש בכל דבר על ידי זה עמד בנסיונו ועל ידי זה זכה לבכורה וכו’:

אות ח

שם, גלא הוא היצר הרע דמטבע לספינתא הוא בחינת החן והחשיבות וכו’ כי היצר הרע מסית את האדם לבלי להסתכל על השכל, ועל ידי זה נופל החן והחשיבות בחינת מלכות דקדושה:

אות ט

שם, שהתורה הקדושה מכניע את היצר הרע שרוצה לעשו”ת את האדם משוגע ממש חס ושלום וכו’, וכמו שהמשוגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות כמו כן התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות וכו’ ושם מבואר כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות כאילו מסית את האדם לעשו”ת מצוה וכו’ רוצה לומר כי בעל עבירה הוא משוגע כמאמר רז”ל (סוטה ג) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ואם כן איך אפשר שיבוא היצר הרע לאדם פקח בדעתו ולעשותו משוגע פתאום, ועל כן מתלבש עצמו תחלה במצוות ולעניינינו הוא כי עיקר התגברות היצר הרע הוא להסית את האדם לבלי להסתכל על השכל שיש בכל דבר וכו’ ואז האדם משוגע ממש חס ושלום רק מחמת שכל אחד מישראל נולד בקדושה זו להסתכל על השכל שיש בכל דבר כי כלנו בני יעקב שזכה לזה, ועל כלל ישראל נאמר (שמות ד) בני בכורי ישראל מחמת קדושת השכל שהוא בחינת ראשית בחינת בכורה, וכל הי”ב שבטים הקדושים נתברכו בחן מחמת זה כנ”ל, על כן אי אפשר להיצר הרע להפריד את האדם מן השכל דקדושה עד שמתלבש עצמו במצוות תחלה ואולי יש לומר ששורש דבר זה נמשך מחמת שבקדושה אי אפשר לקבל אור השכל כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות בחינת צמצום והסתלקות השכל כנ”ל והסתלקות השכל הזה הוא מצוה באמת, כי על ידי זה דייקא זוכין לקבל מאור השכל וכבר ידוע שעיקר יניקת הסטרא אחרא הוא מבחינת הצמצום, על כן מזה בעצמו יונק היצר הרע שמסית את האדם לבלי להסתכל כלל על השכל ובתחלה מתלבש עצמו במצוות, מאחר שלפעמים יש מצוה באמת לסלק את השכל, בכדי לזכות על ידי זה דייקא לקבל אור השכל כנ”ל והנה מה שצריכין לרפואת משוגעים שני תחבולות, היינו הכאות והשבעות הוא, כי בהשגעון בעצמו יש ב’ בחינות א’ מה שרוח שטות מהפך את דעתו לומר על רע טוב והב’ מה שהוא חפץ בעצמו בדברי שטות ועושה דברי שגעון שאפילו בדעתו הטיפשית הוא מבין שהוא שטות, ואף על פי כן הוא עושה והולך אחרי שרירות לבו המשוגע על כן צריכין להכניע השגעון גם כן בשני מיני תחבולות, כי צריכין להכותו כדי שלא יהיה חפץ על כל פנים בהשגעון ולא יעשה על כל פנים דברים שהוא מבין בעצמו שאין לעשותם, רק מחמת שעדיין יש לו רוח שטות שמהפך ארחות יושר ונדמה לו באמת על רע שהוא טוב וצריכין לעשותו, על זה צריכין השבעות ושמות הקדושים לגרש ממנו הרוח שטות ולא יהפך דעתו חס ושלום וכמו כן לענין היצר הרע שרוצה לעשו”ת את האדם משוגע ממש חס ושלום יש בזה גם כן שני הבחינות הנ”ל, כי בתחלה מהפך את דעתו לומר על רע טוב ומתלבש עצמו במצוות כאילו מסיתו לעשו”ת מצוה, ואחר כך עושה אותו משוגע ממש כל כך עד שחפץ בעצמו בדברי שטות, ועושה דברים כאלו שהוא מבין בדעתו הטיפשית גם כן שהם שגעון ואין לעשותם ועל כן מכניעין אותו על ידי התורה הקדושה שיש בה שני מיני תחבולות הנ”ל, כי יש בה בחינת מקלות ושמות וכו’ ועיין מדרש רבה קדושים פסוק כ”ה עץ חיים היא וכו’, משל למלך וכו’ מה עשה אביו נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע וכו’ עיי”ש ותראה מבואר כנ”ל:

אות י

תמימי דרך וכו’ בחינת (בראשית כ”ה) יעקב איש תם שהוא בחינת השכל וכו’ בכאן מרמז שעיקר שלימות השכל דקדושה שהוא בחינת יעקב הוא דייקא תמימות:

אות יא

ההולכים בתורת ה’ כי על ידי שלומד תורה בכח וכו’ שמעתי מאבי ז”ל שהוא על דרך שפירש רש”י אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ומבואר יותר בט”ז או”ח סימן מ”ז סק”א על פסוק ולא הלכו בה שהוא ההילוך והטורח בהתורה

אות יב

שם לעיל, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחי’ נון וכו’, עיין נדרים נד: נון סמך עיין נונא סמא לעינים, היינו להסתכל על השכל וכו’ שזוכין על ידי הנון כנ”ל

אות יג

שם, ונעשה חן וזה שנאמר (בראשית מ”ט) בן פורת יוסף פירש רש”י בן חן, בן פורת עלי עין היינו על ידי בחי’ ההסתכלות על השכל כנ”ל:

סימן ב-אמור וכו’

אות א

אות ג’,

ומי שזוכה לחרב הזה צריך לידע איך ללחום עם החרב שלא יטה אותה לימין או לשמאל וכו’ עיין ליקוטי הלכות ח”מ הלכות נחלות ה”ד אות כ’ שכתב שם, שגם זה הוא בכלל מה שנראה כאן שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולא יחטא ולא יטה לימין או לשמאל, היינו שלא יטעה חס ושלום שהתפלות הם לריק חס ושלום מחמת שזה כמה שצועקין ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל שעושה מדת רחמיו יתברך כאילו הוא אכזרי חס ושלום וכאילו אין השם יתברך שומע תפלת ישראל וכן אל יטעה לומר מאחר שאי אפשר לפעול בתפלתינו כי אם בחסדו יתברך אם כן למה לנו להרבות בתפלה כלל נסמוך רק על חסדו לבד, שזה בחינת נוטה מן הצד לימין שלא כראוי שסומך רק על חסדו לבד ובאמת שניהם כאחד טובים שצריכים להרבות בתפלה מאד תמיד ולידע שאין שום תפלה מתפלתינו נאבדת חס ושלום וכן צריכין לידע האמת שאין אנו כדאין לפעול בתפלתינו כי אם בחסדו יתברך, ואף על פי כן אנו צריכין לעשו”ת את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו יתברך למענו ויושיענו מהרה, וכמבואר כל זאת בסוף המאמר הנ”ל ומה שנאמר עוד דברים נפלאים בענין זה הנ”ל:

סימן ג-אקרוקתא

אות א

וכד אתפלג ליליא וכו’ זוהר ויחי רי”ז: עיין מקדש מלך שם, ועיין בעץ חיים היכל ז’ שער ח’ שער הקליפות פ”ב שם מבואר כל ענין הצפרים הנ”ל בשלימות ושהם יונקים מדדי המלכות ויניקתם הוא רק בלילה ושהם בחינת מוחין דמלכות דקליפה וכו’ (ועיין זוהר לך לך צב: בענין שהיה דוד קם בחצות לילה וכו’ דמלכותא דילי’ בהא תליא וכו’ דהא ליליא דינא דמלכותא הוא וכו’ עיין שם ועיין זוהר ויחי רמ”ב: שעל ידי לימוד תורה בלילה אחר חצות כל אינון זינין בישין עאיל לון בנוקבא דתהומא רבא וכו’)

אות ב

והתיקון הוא וכו’ על ידי שילמוד בלילה תורה שבעל פה וכו’ היינו על ידי שילמוד ששה סדרים יתקן השית עיזקאין וכו’ וכן אחר כך מבואר שם שיתין בתי היינו שיתין מסכתות וכבר ידוע שאין גמרא על כל השיתין מסכתות מזה נראה שהתחלת התיקון על ידי לימוד ששה סדרי משנה שהם עיקר תורה שבעל פה, שהוא בחי’ לילה והוא בחינת (פתח אליהו) מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה רק מחמת שעיקר שלימות לימוד המשנה הוא על ידי גמרא כמאמר רז”ל (בבא מציעא ל”ג) גמרא אין לך מדה טובה הימנה, על כן עיקר השלימות הוא שילמוד המשנה עם פירוש הגמרא בלילה ועיין מה שפירש התרגום על פסוק (איכה ב) קומי רוני בלילה קומי וכו’ עסוק במשנה בלילא:

אות ג

שם, אך כשלומד שלא לשמה היינו בשביל שיתקרי רבי הלימוד אין בחשיבות כל כך וכו’ (עיין תוספת ברכות דף י”ז ובתוספת תענית ד’ ז’ שלימוד זה הוא בכלל מה שאמרו רז”ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ובפרק מקום שנהגו נ:

אמרו שעל זה כתוב (תהלים נ”ז) כי גדול עד שמים חסדך אך אף על פי על כן אינו בחשיבות כל כך כמו הלומד לשמה ממש) וכשלומד בלילה חוט של חסד נמשך עליו (חגיגה י”ב:) ומגין עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ”ל לכאורה יש לומר דרוצה לומר שאף על פי שיחשוב המחשבה הנ”ל (שהוא מחשבה של הנאת עולם הזה, שעל ידי זה החסד אינו אלא עד השמים וכמו שפירש בחידושי אגדות בפסחים שם) אף על פי כן על ידי החוט של חסד שנמשך עליו על ידי לימוד הלילה על ידי זה יועיל הלימוד גם לענין הנ”ל (שהוא ענין נפלא ורוחני בחינת מעל השמים) וכזה מצאתי מפורש במאמר זה בנוסח כתיבת יד וכן יש לדקדק קצת ממה שנאמר אחר כך אתא תנינא בלעה וכו’, היינו על ידי שילמוד שלא לשמה יבלע אותה הנחש וכו’ אתא פושקנצא ובלעה היינו על ידי שילמוד בלילה מגין עליו מן הנחש ונראה לכאורה דרוצה לומר שאף על פי שלמד שלא לשמה רק בשביל שיתקרי רבי, אף על פי כן מגין עליו מן הנחש על ידי החוט של חסד אך יש לדקדק גם בלא החוט של חסד למה בלעה הנחש את הלימוד שבשביל שיתקרי רבי, מאחר שהוא בכלל שמתוך שלא לשמה בא לשמה ונאמר עליו (תהלים נ”ז) כי גדול עד שמים חסדך ועוד יש לדקדק ממה שסיים בסוף וזהו (תהלים ק”ח) כי גדול מעל שמים חסדך וכו’ ומקרא זה דרשוהו רז”ל (פסחים נ:) על הלומד לשמה דווקא על כן נראה לפרש דרוצה לומר, שהחוט של חסד מגין עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ”ל, היינו שלא יבא בשעת לימודו לבחינת המחשבה של שלא לשמה וכן מבואר בספר ליקוטי עצות תלמוד תורה אות ז’ וזה לשונו: על ידי לימוד גמרא בלילה חוט של חסד נמשך עליו וניצול ממחשבות שלא לשמה וכו’, ולפי זה נכון מאד מה שהביא הפסוק (תהלים ק”ח) כי גדול מעל שמים חסדך אך עדיין יש לדקדק שבקפיטיל נ”ז בתהלים נאמר עורה הנבל וכינור אעירה שחר, ופירשו ז”ל (ברכות ג:) שהיה לומד תורה בלילה והוא היה מעורר השחר (שבזה יתכן מאד סמיכת עורה הנבל וכינור לאעירה שחר, כי לימוד תורה בלילה הוא תיקון הנגינה כנ”ל) וסמיך ליה כי גדול עד שמים חסדך שפרשוהו רז”ל על העוסק שלא לשמה כנ”ל וכן בקפיטל ק”ח נאמר עורה הנבל וכינור וכו’ ושם נאמר כי גדול מעל שמים חסדך נמצא מובן לכאורה שגם בלימוד הלילה יש חילוק בין הלומד לשמה ממש וכו’ על כן נראה לקרב הדבר אל השכל קצת, ובזה מיושב הכל ושני הפירושים הנ”ל יעלו בקנה אחד לפי זה כי כמו שבכלל עבודת ה’ יש דברים שהם חובה ומצוה, ויש דברים שאינם חובה ומצוה רק שהם היתר ורשו”ת לעשותן, ויש דברים שהם איסור לעשותן כי הם מבחינת הקליפות הטמאות לגמרי ובחינת רשו”ת והיתר הוא בחינת קליפת נגה שלפעמים נכללת בקדושה ולפעמים בסטרא אחרא ומצוה הוא בחינת הקדושה לגמרי כמו כן יש בחינות כאלו בלימוד התורה, הלימוד לשמה ממש הוא חובה ומצוה והוא תכלית שלימות הקדושה הלימוד שלא לשמה ממש רק לקנטר שלא על מנת לקיים ולעשו”ת כלל, זה מבחינת האיסור וקליפות טמאות לגמרי, ועל זה אמרו (שמות רבה מ) מוטב לו שנהפך שלייתו על פניו ועוד כיוצא, וזה הלימוד שהוא על מנת לעשו”ת ולקיים רק שמכוון להנאתו גם כן קצת בשביל שיתקרי רבי זהו מבחינת נגה ולפעמים בא על ידי זה לבחינת הלימוד שלא לשמה לגמרי שזה בחינת נגה הנכלל בסטרא אחרא חס ושלום, ולפעמים נכללת בקדושה כי בא על ידי זה אחר כך לבחינת הלימוד לשמה ממש, בבחינת שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומחמת שאי אפשר להשיג תיכף בהתחלת הלימוד מדריגת בחינת הלימוד לשמה ממש, על כן התירו רז”ל ואמרו (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם וכו’ שמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו מאחר שלומד על מנת לקיים אם כן יודע שעיקר הלימוד צריך להיות רק לשמה לגמרי רק שאי אפשר לו עדיין לזכות לזה בשלימות בתחלת הלימוד, על כן התירו לו לעת עתה ללמוד כך ומתוך שלא לשמה בא לשמה (וכבר האריכו כל המפרשים הרבה בענין זה):

אות ד

ובזה יש לפרש גם כוונת רז”ל, כי הלימוד של תורה שבעל פה בלילה הוא תיקון הנגינה וכו’ כמבואר שם אך מאחר שהצפרים דסטרא אחרא הם בחינת מוחין שבמלכות דקליפה שהוא בחינת גאוה וגסות כידוע, אם כן יכולה שתאחז בהלימוד גופא שיהיה שלא לשמה רק מחמת שגם מהלימוד שלא לשמה לגמרי כלל ישראל רחוקין מזה, אך שבתחלה ילמוד בבחינת שלא לשמה בשביל שיתקרי רבי (מחמת כי על ידי הלימוד זוכה לבחינת עשה לך רב כמבואר לקמן, יכולה היא שתאחז שילמוד בשביל שיתקרי רבי), ואחר כך יכול לבוא על ידי זה לבחינת הלימוד שלא לשמה לגמריאתא תנינא ובלעה, היינו כי הנחש רוצה לבלוע את הלימוד ומסית את האדם ללמוד שלא לשמה לגמרי על ידי שמסיתו מתחלה שילמוד בשביל שיתקרי רבי, שזה בחינת רבה קאמר ליה (ועיין גם בסי’ ט”ו כעין זה) אך על ידי שלומד תורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד וניצול על ידי זה ממחשבת שלא לשמה לגמרישמגין עליו שלא יזיק לו המחשבה כנ”ל, היינו שלא יבוא על ידי הלימוד שבשביל רבי לבחינת הלימוד שלא לשמה לגמרי וממילא כשהחסד מגין עליו מזה אז אדרבא גם הלימוד הזה נכלל בקדושה בבחינת מתוך וכו’, ועל כן גם על ידי הלימוד הזה נעשה תיקון הנגינה כנ”ל וזה שנאמר בקפיטיל נ”ז כי גדול עד שמים חסדך, כי גם על ידי הלימוד שבשביל שיתקרי רבי נמשך עליו גם כן חסד (ובפרט כשלומד בלילה שאז החסד מגין עליו שלא יבוא על ידי הלימוד הזה לבחינת לימוד שלא לשמה לגמרי), ואז ממילא אדרבא מתוך שלא לשמה בא לשמה ואז נאמר עליו כי גדול מעל שמים חסדך כנ”ל ועיין בליקוטי הלכות אפטרופוס ה”ג מבואר גם כן שהחוט של חסד מגין עליו שיזכה ללמוד לשמה עיי”ש עוד:

אות ה

שם, צפרדע היינו צפור דעה לשון זה מובא בתנא דבי אליהו ח”א פ”ז, ובכאן כוונתו הצפרים שהם מוחין שבמלכות וכו’ וכן מבואר בסידור האריז”ל בסדר הגדה של פסח במכת צפרדע:

סימן ד-מאמר אנכי

אות א

אות ד’, וזהו (זכריה י”ב) ה’ אחד ושמו זה בחינת אלקים מלכות וכו’ אחד גמטריא אהבה היינו הן ה’ שהוא רחמים הן שמו שהוא בחינת אלקים בחינת דין הכל לטובתך וכו’ לכאורה יש לדקדק, כי הלא רז”ל בפסחים נו”ן דרשו ה’ אחד שלעתיד יהיה כולו הטוב והמטיב ושמו אחד בעולם הזה נכתב בי”ה ונקרא בא”ד ולעתיד נקרא גם כן בי”ה אך כשתתבונן תראה כי הכל עולה בקנה אחד על פי מה שפירש רבינו ז”ל במאמר וישב יעקב וכו’, שמה שבעולם הזה נכתב בי”ה ונקרא בא”ד הוא מחמת שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ורוצה לומר כי השם הוי”ה הוא בחינת חמה ושם אלקים הוא בחינת לבנה בבחינת (תהלים פ”ב) כי שמש ומגן ה’ אלקים כמבואר שם וכל זמן שהמלכות דקדושה בגלות שאז הם יונקים מבחינת המלכות הנקרא אלקים כמבואר במאמר זה גם כן אות ב’ שזה בחינת פגימתה של לבנה, אז אי אפשר לקרותו יתברך גם בשם הוי”ה שהוא בחינת חמה, כי מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (וזה ענין חדש ונפלא שגילה בזה רבינו הק’ ז”ל) ובזה יתכן מאד התכת הכתוב (זכריה י”ד) והיה ה’ למלך על כל הארץ היינו לעתיד יתעלה המלכות מביניהם, ואז יתקיים (תהלים מ”ז) כי מלך כל הארץ אלקים כמבואר כאן אות ב’, אז יתייחד שם הויה עם השם אלקים שזה בחינת ביום ההוא יהיה ה’ אחד ודרשו רז”ל שלעתיד כולו הטוב והמטיב שזה בחינת ה’ אחד ושמו אחד כמו שפירש רבינו ז”ל ומחמת זה בעצמו יהיה נקרא לעתיד בשם הוי”ה כי יתמלא פגימת הלבנה, היינו שיהיה השם אלקים שהוא בחינת מלכות בשלימות, שזה בחינת מה שדרשו ז”ל ושמו אחד שיהא נקרא גם כן בשם הוי”ה היינו כנ”ל:

אות ב

במאמר אנכי סי’ ד’ כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זאת הבחינה הוא מעין עולם הבא, כמו שנאמר (תהלים נ”ו) בה’ אהלל דבר וכו’, ולעתיד כולו הטוב והמטיב וכו’ עיין רש”י בפסחים שם שמפרש כפשוטו כי לעתיד לא יהיה שום בשורות רעות כלל ועיין ברכות סמ”ך: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב וכו’ וכמעשה דרבי עקיבא וכו’ כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא עם האדם הכל הוא רק לטובתו ואף על פי כן מבואר שם שעל בשורות טובות מברך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות מברך דיין האמת, רק שצריך לברך גם דיין האמת בשמחה ומפיק ליה מהאי קרא גופא שנאמר בה’ אהלל דבר באלקים אהלל דבר

אות ג

ונראה לפי עניות דעתי לבאר קצת בזה באופן שדברי רבינו ז”ל במאמר זה יעלו בקנה אחד ממש עם דברי רבותינו ז”ל הנ”ל, והוא על פי מה שרומז לנו רבינו ז”ל במאמר זה בעצמו סוף אות ז’ שארץ הוא דינא דמלכותא כמו שנאמר וארץ מתקוממה לו נמצא שכל היסורין והדינים הם מבחינת מלכות בחינת דינא דמלכותא (ועיין לקמן במאמר רומה על השמים סי’ ע”ד) ועל כן באמת אמרו רז”ל אין יסורים בלא עון, כי על ידי העוונות פוגמין כביכול בבחינת המלכות ומכניסין אותה כביכול בתוך העכו”ם ומזה בעצמו באין היסורין וכמובן באות ה’ והנה אף שבאמת גם אלו היסורין צריכין לקבלם באהבה ובשמחה ולידע שהם לטובתו מאחר שבאין לכפרת עוונותיו, וכמבואר ברבינו יונה בברכות שם אף על פי כן מחמת שההכרח שירגיש צער היסורין, כי אם לא כן במה יתכפרו עוונותיו, על כן אף על פי שיודע שהם לטובתו ומקבלם באהבה ובשמחה, אף על פי כן מאחר שמצטער בהם מברך דיין אמת וכעין שאמרו רז”ל ביומא ס”ט: לענין ירמיה ודניאל שלא אמרו הגבור והנורא אף על פי שאמרן משה, כי מתוך שידעו בהקב”ה שאמתי הוא לא כזבו בו וכמו כן לענין זה כי הקדוש ברוך הוא אוהב האמת, ומאחר שבאמת הוא מצטער בהיסורין, אם כן איך יברך על זה הטוב והמטיב, על כן צריך לברך דיין אמת, רק שיברך בשמחה ובאהבה מאחר שאף על פי כן יודע בפנימיות שהצער והיסורין אלו הם לטובתו כנ”ל

אות ד

אך כל זה שייך עכשיו, בזמן שהמלכות בגלות והם יונקים ממנה כביכול ומשם באין כל היסורין רחמנא ליצלן אבל לעתיד שתתעלה המלכות מביניהם ויהיה ה’ למלך על כל הארץ אז יתמתקו כל הדינים שבמלכות, עד שלא יהיה להרע שום אחיזה כלל ואז יתבטלו באמת כל הרעות והיסורין ויהיה כולו טוב כולו אחד, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז”ל שלעתיד כולו הטוב והמטיב כפשוטו כמו שפירש רש”י כנ”ל, ועל כן גם עכשיו על ידי תשובה עם וידוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל ידי זה מעלין המלכות מבין העכו”ם כביכול ומחזירין אותה לשרשה, בבחינת (הושע י”ב) קחו עמכם דברים ושובו אל ה’, שמעלין המלכות שהוא בחינת אלקים אל ה’ ונעשה יחודא שלים בין שם הויה ב”ה שהוא בחינת רחמים ובין שם אלקים שהוא בחינת דין, על כן אף על פי שלא נתתקן המלכות עדיין בשלימות בכלל העולם כמו שיהיה לעתיד, ומחמת זה לא נתבטלו הצער והיסורין עדיין, עד שלפעמים עוברין יסורים וצרות רחמנא ליצלן גם על הצדיקים ובעלי תשובה באמת, שזכו לתקן בחינת המלכות, על כל פנים זוכין על ידי בחי’ תיקון המלכות הנ”ל שידעו בידיעה שלימה שהצער והיסורין הבאין מבחינת אלקים בחינת דין הם רק לטובתם, ומחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם כמו שכתוב (משלי ג) את אשר יאהב ה’ יוכיח וכו’ ואינם בבחינת (תהלים ל”ד) תמותת רשע רעה חס ושלום המבואר באות ה’ אשר גם מחמת זה לא תקנו חכמים לברך גם על הרעה הטוב והמטיב, אף על פי שאמרו שיהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב, כי זה מצד המשפיע כביכול כי בוודאי מפי עליון לא תצא הרעות וכו’ חס ושלום וכוונת השם יתברך אפילו באיבודן של רשעים רחמנא ליצלן הוא גם כן לטובתם אבל על כל פנים מצד המקבלים יש לפעמים שהדין הוא בבחינת נקמה חס ושלום עד שאי אפשר לכנותו בשם טוב מאחר שהוא בבחינת תמותת רשע רעה וכל זאת מחמת שעל ידי העוונות מכניסין המלכות בגלות והם יונקים מבחינת הדינין שבה עד שלפעמים נשתלשל כל כך עד שנעשה בחינת דין אכזרי חס ושלום (המבואר במאמר חותם בתוך חותם סי’ כ”ב) בחינת דינא דמסאבותא המבואר במאמר רומה הנ”ל ואז היסורין הם בבחינת (ירמיה ה) עוונותיכם הטו אלה בבחינת תמותת רשע רעה, כי העוונות בעצמן שהם הקליפות רחמנא ליצלן מיסרין אותו ונוקמין בו אבל על ידי וידוי דברים מעלין המלכות ומתקנין אותה ואז יודע בידיעה שלימה שהדין הוא גם כן שלא מחמת נקמה חס ושלום רק שהוא מחמת אהבה ולטובתו, ואז שייך לברך על הכל הטוב והמטיב כמו לעתיד בפרט כפי מה שמבואר באות ט’ שעל ידי וידוי דברים זוכה להכלל באין סוף ששם אין שינוי רצון חס ושלום, רק כולו אחד כולו טוב ועל ידי הרשימו של אחדות האין סוף וטובו שנשאר בדעתו, אז גם כשהוא בבחינת ושוב אזי הרשימו מראה לדעת שידע בידיעה שלימה שכולו טוב וכולו אחד, ועל ידי זה הוא גם עכשיו בבחינה זו שלעתיד ממש היינו כולו הטוב והמטיב

אות ה

נמצא העולה מזה, שבאמת גם מה שמברך עכשיו על הרעה חס ושלום דיין אמת, רק שמברך בשמחה ויודע ומאמין שהכל לטובתו ולכפרת עוונותיו וכיוצא, שזה בחינת (תהלים נ”ו) בה’ אהלל דבר באלקים אהלל דבר, וכן (שם ק”א) חסד ומשפט אשירה, וכן (שם קט”ז) כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא כמו שדרשו רז”ל שם, ועיין חידושי אגדות שם הבחינה הזאת היא גם כן קצת מעין עולם הבא מאחר שמברך גם על זה בשמחה כנ”ל אבל אף על פי כן הוא בבחינת ועל בשורות רעות מברך דיין אמת, שזה רק בעולם הזה מחמת שלא נתתקן עדיין המלכות בשלימות עד שלפעמים הם יונקים ממנה ונעשה דין אכזרי דינא דמסאבותא חס ושלום אבל על ידי וידוי דברים שעל ידי זה נתתקן המלכות מצדו ומבחינתו ועולה לשרשו וזוכה להכלל באין סוף כנ”ל, אזי זוכה גם בעולם הזה לידיעה שלימה שהוא מעין עולם הבא ממש ואז אין חילוק אצלו בין חסד לדין רק כולו הטוב והמטיב כנ”ל ועל ידי זה בעצמו נמתקין כל הדינים ונתבטלין כל היסורין, וזוכה לכל טוב באמת ברוחניות ובגשמיות בבחינה שלעתיד שיתבטל כל הרע לגמרי באמת ויהיה רק כולו הטוב והמטיב כנ”ל ועיין עוד במאמר ויאמר בועז סי’ ס”ה ובמאמר בשעה שהקב”ה זוכר את בניו סי’ ר”נ:

אות ו

שם, באות ד’ כי עיקר הדעת הוא אחדות של חסדים וגבורות זה נקרא דעת רוצה לומר כמבואר בזוה”ק וכתבי האריז”ל במקומות הרבה שהדעת כלול מחמשה חסדים וחמשה גבורות

אות ז

אות ה’ למשל אם עבר על דיבור לא יהיה לך וכו’ עיין מדרש רבה נשא פרשה טי”ת שדיבור זה רומז על הד’ מלכיות:

אות ח

שם, מצוה לשון התחברות כשהוא עושה מצוות חבילות חבילות וכו’ רוצה לומר על דרך שאמרו רבותינו ז”ל מדרש רבה אחרי פרשת כ”א עשה אדם חבילות חבילות עבירות יעשה כנגדן חבילות חבילות של מצוות

אות ט

אות ז’, וזה פירוש חמת מלך וכו’ רוצה לומר שקורא הכתוב כאן להשם יתברך בשם מלך, כי עיקר הפגם של העוונות הוא במלכות כנ”ל:

אות י

שם, ואיש חכם יכפרנה היינו תלמיד חכם שהוא בחינת משה שמשים עצמו כשירים וכו’ על ידי זה נקרא איש חכם כמו שנאמר (איוב כ”ח) והחכמה מאין תמצא רוצה לומר על דרך שמבואר לקמן באות ט’ ששורש המלכות וכו’ הוא בחינת אין וכו’, ועל כן תלמיד חכם כזה שהוא בבחינת הענוה של משה בחינת אין, יש לו כח לתקן כל פגמי המלכות ולכפר עוונותיו, וכשמתוודין לפניו זה בחינת החזרת המלכות לשורשה

אות יא

שם, וזה (דברים ל”ג) ויהי בישורון מלך היינו שמלכות עלה לשרשה וכו’ רוצה לומר כי תרגום יונתן פירש שזה קאי על משה רבינו ע”ה שהיה מלך בישראל, וכן אמרו רז”ל במ”ר בהעלותך פרשה ט”ו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישורון מלך וכו’ וכשהמלכות היתה אצל משה זה בחינת שהמלכות עלה לשורשה שהוא בחינת אין כנ”ל, בחינת ענוה שזה בחינת וענוים יירשו ארץ הוא דינא דמלכותא וכו’, היינו בחינת מלכות כידוע (ועיין ר”ה ל”ב:) שיב פסוק ויהי בישורון בין פסוקי מלכות של השם יתברך, כי מאחר שהמלכות עלה לשרשה לאין סוף נמצא שמלכות משה הוא ממש בחינת מלכותו יתברך:

אות יב

שם אות ח’, גם בגאוה אמרו סימן לגסות הרוח עניות וכו’ הגם כי רז”ל בקדושין ט: פרשוהו דרוצה לומר עניות דתורה, וכן הוא ברש”י שבת ל”ג עיין סוכה כ”ט: שעל ידי גאוה באין לעניות ממש גם כן, וכן הוא ברש”י מגילה י”ג ד”ה ואם הגיס, בפרט כי כבר ידוע מאמר רז”ל אם אין תורה אין קמח, נמצא שעניות דתורה מביא לעניות גשמיות גם כן:

אות יג

שם באות הנ”ל, (משלי י”ד) כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות רוצה לומר כי הגם שכבר זכה לתקן כל המדות הנמשכין מהד’ יסודות, אף על פי כן כל זמן שלא התוודה לפני התלמיד חכם לא תיקן עדיין מה שפגם כבר עד הנה, ועדיין לא נחרבו הבנינים והצירופים הרעים שנבנו על ידי עוונותיו שחטא קודם שזכה להתקרב אל הצדיק, ועדיין יש להסטרא אחרא אחיזה ויניקה מהם על כן אין יודע עדיין באיזה דרך הוא מהלך כי יש דרך ישר וכו’, כי יכולה הסטרא אחרא להתגבר עליו עדיין להפילו ממדריגתו אבל כשמתוודה לפני התלמיד חכם על ידי זה נחרבין הבנינים והצירופים רעים ובונה מהם מלכות דקדושה, ואז הצדיק מברר ומפריש לו דרך הישר לפי שורש נשמתו, וכמבואר גם לקמן בבחינת אחריב הרים וגבעות וכו’ ואז והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו’:

אות יד

אות ו’, כי שורש המלכות הוא אש (אולי ר”ל) כמבואר בכתבים שעיקר בנין המלכות הוא מהגבורות שהוא בחינת אש, ועיין בפירוש הפייט על הממליך מלכים שמרומז בו השם הממונה על האש:

אות טו

שם, אות ט’, בארץ מואב זה בחינת מלכות שדוד בא ממואב אפשר שרומז שעל ידי שנקבר משה שם על ידי זה נמשך הכנעת הסטרא אחרא ותיקון המלכות דקדושה כמו כן, עד שדייקא ממואב עצמו יצא דוד:

אות טז

שם אות ט’ במאמר רבה בר בר חנה, דיתבא ליה אכלי טינא בנחיריו וזה בחינת תפלתן של ישראל וכו’ כי התפלה הוא בחינת מלכות כידוע, ועיקר שלימותה הוא כשזוכין בשעת התפלה להתפשטות הגשמיות כמבואר בשלחן ערוך סימן צ”ח, ולדבק את עצמו אז על כל פנים באור אין סוף וכנ”ל שזה גם כן בחינת החזרת המלכות לשרשה וכל זמן שלא זכה לתקן את המלכות ולהחזירה לשורשה בוודאי הוא רחוק עדיין משלימות התפלה ואין יכול לעבוד עבודתו תמה:

אות יז

שם, והזכיר השלש בחינות מעילא לתתא וכו’ יש לומר כי הוא מטעם כי בתיקונים אלו של ווידוי וצדקה, צריך לעסוק תמיד גם כשאינו אצל הצדיק, רק שיהיה בהתקשרות להצדיק:

אות יח

שם, כמו שנאמר בהפטורת בראשית (ישעיה מ”ב) אחריב הרים וכו’ יש לומר שרימז בזה כי כל מעשה בראשית היה רק בשביל לגלות מלכותו יתברך כמבואר במקום אחר ותיכף כתיב (בראשית א) והארץ היתה תהו ובהו וכו’ ודרשו רז”ל (בראשית רבה ב) שמרמז על הד’ מלכיות דסטרא אחרא והתיקון הוא על ידי רוח אלקים מרחפת דא רוחו של משיח, היינו הצדיק שהוא בחינת משה משיח הוא מתקן את המלכות ומעלה אותו לשורשו, ומחריב בחינת המלכיות דסטרא אחרא, ומפריש דרך לכל אחד לפי שורש נשמתו שזה בחינת אחריב הרים וגבעות וכו’ והולכתי עורים בדרך לא ידעו וזה בחינת (בראשית א) ויאמר אלקים יהי אור וכו’ ויבדל וכו’ וכן כל סדר הבריאה כולה, שזה בחינת שהורה לכל אחד מחלקי הבריאה את דרכו מה לעשו”ת כפי שרשו למעלה למעלה וכו’:

אות יט

שם, ושיתין מחוזי רמז על ששים אותיות שבברכת כהנים אולי מרמז על מעלת הברכות שמברכין את עצמו אצל הצדיק, שברכתו היא בחינת (משלי י) ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כי סתם עשירות כל מה שיש לו יותר מתאוה יותר ומתעצב יותר, כמו שאמרו רז”ל (קהלת רבה א’ ל”ד) יש לו מנה מתאווה מאתים, וכן (אבות ב) מרבה נכסים מרבה דאגה אבל על ידי ברכת הצדיק שהוא בחינת ברכת ה’, על ידי זה נתבטל העצבות והתאוות ועיין כותב ב”ב דף קט”ז שעשה סעד להמנהג שנהגו לברך עצמן אצל החכם והצדיק ממה שאמרו רז”ל (בבא בתרא קטז) ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר (משלי ט”ז) ואיש חכם יכפרנה

אות כ

שם אבל על ידי שאיש הישראלי הנ”ל נתעורר בתשובה על ידי שרץ קטן שבנחיריו וכו’ על ידי תשובתו גורם שגם אלו הרשעים נעשו כסא לקדושה רוצה לומר כי איש הישראלי הזה קודם שזכה להתקרב אל הצדיק מסתמא לא היה מתוקנים אצלו גם כל המדות הנמשכין מהד’ יסודות, אך אף על פי כן לא התפעל מזה כל כך רק מחמת שהיה משתוקק להתפלל בכוונה ולא היה יכול מחמת הבלבולים כנ”ל, על ידי זה נתעורר להתקרב אל הצדיק, וזוכה על ידי זה ממילא לכל המעלות הרמות והנפלאות הנ”ל, שלא עלו על דעתו כלל כי זכה לתקן כל המדות שבד’ יסודות, וזכה להחריב כל הצירופים רעים שבמלכות דסטרא אחרא ובנה מהם דייקא בנין המלכות דקדושה כנ”ל, וזכה להכלל באור האין סוף יתברך ולדבק את עצמו בו בבחינת רצוא ושוב, עד שזכה להמשיך על ידי זה אור אחדות האין סוף וטובו, עד שזכה לידיעה שלימה מעין עולם הבא ועל ידי כל הנ”ל גרם תיקון גדול גם בכלל העולם עד שאפילו הרשעים שהם מאחורי הקדושה נעשו כסא לקדושה, ועומדים גם הם לעובדי ה’ שיבנו בניני המלכות דקדושה:

אות כא

שם, כי כל הדלית יסודות הם מתחת גלגל הירח והירח מכונה בשם עבד וכו’ יש לומר כי הרע שבארבע יסודות נמשך בשורשו מבחינת מיעוט הירח כידוע, ועל ידי זה בעצמו נמשך פגם המלכות בחינת מיעוט הירח ביותר, ואז ניתן המלכות לסטרא אחרא בבחינת תחת עבד כי ימלוך וכשזוכין לתקן הד’ יסודות, על ידי זה נמשך בחינת תיקון למיעוט הירח ונתעלה המלכות בבחינת (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה, שזה בעצמו בחינת אחדות שם הויה עם שם אלקים כמבואר במאמר וישב הנ”ל:

אות כב

במה שמבואר במאמר הנ”ל אות ה”א מענין הצירוף שנחקק על עצמותיו עיין תיקוני זוהר בתיקונים האחרונים תיקון ג’ מלכות כל דיוקנין אתחזיין בה והיא כלולה מבשרא וגידין וגרמין וכו’ וזה נראה בחוש, שעיקר הבנין של קומת האדם הן העצמות, והבשר וגידין הן הלבושין שעליהם וקישורן, וכמו שכתוב ביחזקאל ל”ז ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וכו’ והנה עליהם גידים ובשר עלה וכו’ ועל כן כשפוגמין חס ושלום בבבנין קומת המלכות, עיקר הפגם וחורבן הבנין חס ושלום הוא כביכול בבחינת העצמות בבחינת עצמותיו של יהודא מגולגלין וכו’, ועל ידי וידוי דברים נתתקן כל זאת ולבאר יותר קצת על פי מה שכתוב בזוהר שלח דף ק”ע שבשר וגידים הם מצד הסטרא אחרא ורתיכין דילה והעצמות הן מצד הרתיכין דרוחא קדישא וע”ד חשיבו דגופא גרמין הוו ע”ש, ועל כן על ידי העוונות שבזה נותנים כח לבחינת המלכות דסטרא אחרא לינק מהקדושה, זה בחינת שהעוונות שהם מצד הסטרא אחרא נחקקין על העצמות שהם מסטרא דקדושה, כי נותנין להם כח לינק מהקדושה חס ושלום, ואז ניצוצי המלכות דקדושה נופלין בין הסטרא אחרא חס ושלום ועל ידי הוידוי דברים יוצאין הצירופין מן העצמות, היינו שמכניעין בזה את הסטרא אחרא שלא יהיה לה כח לינק מהקדושה, ומעלין ניצוצי המלכות דקדושה מביניהם ומחזירין אותם לשרשם וכו’:

אות כג

הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים שכל המאמרים שגילה בענין מעלת התיקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק, וכל הפרטים שיש בזה, כל דבריו ז”ל בזה חיים וקיימים לעד, וגם עכשיו אחר הסתלקותו ז”ל נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל ענינו הקדוש ז”ל, ונכללין בתוך הקיבוץ הקדוש הנקראים על שמו הקדוש ז”ל, ומתדבקין עצמן בלימוד ספריו הקדושים, ומקבלין עצותיו הקדושים, ובאים על ציונו הקדוש ומתפללים שם על התשובה והיראה והעבודה וכו’, בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקיבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז”ל על ראש השנה וכו’ כידוע ומבואר כל זאת במקום אחר על כן צריכין לבאר קצת, איך פרטי התיקונים שבמאמר זה נמשכין גם עכשיו אחר הסתלקותו ז”ל

אות כד

התיקונים שנעשין על ידי הסתכלות פני הצדיק עיין בסי’ קצ”ב שבכל ספר וספר נמצא דמות דיוקנו ואור פניו של זה הצדיק והחכם שחידש אלו הדיבורים שבזה הספר ועיין בסימן קנ”ג מבואר שם שהתלמיד כשזוכה הוא מקבל אור הפנים של הרב ממש וכו’ ועיין סימן ר”ל

אות כה

התיקונים הנעשין על ידי הצדקה שנותנין להצדיק זה פשוט שנעשה עכשיו גם כן על ידי הצדקה שנותנין לבניו ולהמקורבים אליו ז”ל, ולכל המצטרך לעניניו הקדושים ז”ל כגון להדפיס ספריו הקדושים וכיוצא בזה:

אות כו

התיקונים שנעשין על ידי הוידוי לפני הצדיק, נעשה עכשיו גם כן על ידי שבאין על ציונו הקדוש ומרבין שם בתפלות ווידוים וכו’ וזה מרומז בדבריו ז”ל במאמר זה בעצמו באות ט’ בענין למה נקרא שמו פעור על שם שפוער פיו, כי כשפוגמין במלכות אז יש לו כח לפעור פיו בצירופים רעים וכו’, ובשביל זה נקבר משה מול בית פעור (ומבואר בתוספת סוטה דף י”ד בשם מדרש אגדה שבכל שנה בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע וכו’, נמצא מבואר שקברו של משה עושה עד היום פעולתו הקדושה להכניע בחינת בית פעור ולהוציא ממנו הצירופין הרעים ולתקן ולבנות מדת המלכות בשלימות), ועיין שם עוד מה שכתב וכל זה היה במותו אבל בוודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היתה בבחינת והחיות רצוא ושוב וכו’ וממילא מובן שזה הצדיק שהוא בבחינת משה בחינת אין כי דבוק בתמידות באור אין סוף בבחינת רצוא ושוב, שעל ידי זה יש לו כח לתקן מדת המלכות על ידי הווידוי שמתודין לפניו, בודאי זה הצדיק יש לו כח זה לאחר הסתלקותו ביתר שאת ויתר עוז, כי אז דבוק בשלימות יותר באור האין סוף, וגם אז יש אצלו בחינת רצוא ושוב כידוע, רק שהיא בדקות ורוחניות יותר וגם כי הצדיקים פוקדים את קבריהם כידוע, בפרט זה הצדיק אשר פקד על זה לבוא על קברו והבטיח שישתדל בתקנתו וכו’ כידוע ועיין שם עוד באות ה’ מרמז גם כן לענין זה שיהודה התוודה כמה דורות לפני לידת משה, ואחר כך כשזכר משה הווידוי נעשה כאילו התוודה עכשיו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת מלכות מכל שכן שעכשיו שכבר היה הצדיק שהוא בחינת משה בעולם, וכשבאין על קברו כפקודתו ז”ל בכדי שהוא יעלה הווידוי לפני השם יתברך ויתקן בחינת המלכות, בוודאי נתקן הכל נמצא שכל התיקונים הנ”ל נעשין גם עכשיו רק שנעשין בדקות ורוחניות יותר, על כן צריכין עכשיו להתחזק ולהתאמץ להמשיך התיקונים הנ”ל, על ידי שיהיה ההתקשרות בלב שלם ונכון ביותר וכמובן:

אות כז

וגם מה שמבואר שם שהצדיק מפריש ומברר לו דרך הישר לפי שורש נשמתו, צריכין להאמין שגם עכשיו נעשה ענין זה ממילא כי כשבא אל כלל הקיבוץ הקדוש שלו ורואה מדותיהם הקדושים ועבודתם אשר עובדים את ה’ ומשתוקקים בכלות הנפש לילך בדרכיו הקדושים וכו’, ויודע ומבין היטב שכל זה נמשך רק מקדושת אור נשמתו הקדושה ואור קדושת תורתו אשר שם מאיר אור פניו הקדושים וכו’ כנ”ל, זה בחינת הסתכלות פני הצדיק ועיין ליקו”ת סימן מ’ ותבין שזה בחינת (ישעיה ל”ג) ביפיו תחזינה עיניך שהעיקר הוא בזמן אסיפת הקיבוץ הקדוש שלו, ועל ידי כל זה מי שזוכה לקשר עצמו היטב לזה ומרגיש איזה הארה והתנוצצות הקדושה מזה בתוך לבו, זוכה על ידי זה לתקן המדות הנמשכין משני יסודות דומם צומח וע”ש במאמר רבב”ח שאינו מזכיר שם כלל ענין ההסתכלות, רק ההתקרבות שזה בחינת ושדיוהו לגודא שהקריב את עצמו להצדיק וכו’, והצדיק הוא בחינת ברית מלח עולם, וידוע כי מלח הוא פולט הדמים על כן על ידי ההתקרבות להצדיק נתתקן המדות הבאים מדומם צומח שהם עצבות והתאוות הבאים מדמים עכורים וכו’ נמצא מבואר בכאן שעיקר התיקון נעשה על ידי ההתקרבות וההתקשרות אחר כך כשנותן צדקה לאנשיו המקורבים אליו והולכים בדרכיו ונקראים על שמו ז”ל, וכן כשנותן צדקה על כל עניניו ז”ל, נתתקנו המדות הבאים מחי ומדבר אחר כך כשבא על קברו הקדוש ומפרש כל לבו לפני השם יתברך ומרבה בתפלות ותחנונים ווידוים וכו’ ומתפלל לפני השם יתברך שיורהו הדרך הנכון והישר לפי שורש נשמתו שיזכה על ידי זה לתשובה שלימה, ולעבוד אותו יתברך באמת, ושיכפר לו על כל מה שפגם וכו’, בפרט בזכותו של הצדיק הקדוש, ואומר הווידוים מתוך פנימיות לבבו עד שהדיבורים יוצאים מתוך עצמותיו בבחינת כל עצמותי תאמרנה וכו’, היינו שהדיבורים יוצאים מתוך פנימיותו ועצמותיו של המתוודה, שעל ידי זה ממילא נמשך גם כח כל האברים וכל העצמות ממש לתוך הדיבורים, ועושה את כל הנ”ל על סמך דעתו של הצדיק הקדוש ז”ל, ובהתקשרות גמור אליו בכל לבבו, ושהוא יעשה ויגמור כל התיקונים הצריך לנפשו ורוחו ונשמתו, אזי יאמין בבירור שבוודאי נחרבו על ידי זה כל בניני המלכות דסטרא אחרא והוציא מהם כל הצירופין ונבנו בניני המלכות דקדושה, ואז ממילא ידע הדרך הישר לפניו לפי שורש נשמתו, שזה בחינת אחריב הרים וגבעות רמז על חורבן ממשלתם, והולכתי עורים בדרך לא ידעו כמבואר שם במאמר רבב”ח

אות כח

נמצא מבואר, שכשנחרבין בניני המלכות דסטרא אחרא אזי השם יתברך בעצמו מוליך אותו בדרך הישר ובוודאי כשהצדיק בחיים חיותו אז הצדיק מודיע לו את הדרך, ועכשיו צריך להאמין שכשרוצה באמת לילך בדרך הישר ועושה כל התיקונים הנ”ל בשלימות, אז מה שהשם יתברך שולח לו במחשבתו איזה דרך והנהגה לעבודת ה’, צריך להאמין שזה דרכו הישר לעת עתה לפי שורש נשמתו וממילא מובן שכל אחד צריך לחפש את דרכו בקודש בתוך הספרים הקדושים של הצדיק ותלמידיו ז”ל ובענינים כאלה שאפשר לו לדבר ולהתיישב עם חביריו בוודאי צריך לדבר עם חביריו, כי אולי יקבל מחביריו איזה הארת הדעת בבחינת (תרגום ישעיה ג) ומקבלין דין מן דין וגם צריך בכל פעם גם בביתו להתבודד ולשפוך שיחו לפני השם יתברך ולהתפלל לפניו שיתקן את עצתו, וכמבואר כל זאת במקום אחר:

אות כט

וגם זה מובן ממילא כי הכל לפי רוב המעשה ואחר כוונת הלב הן הן הדברים, וכל מה שהאדם עושה ומשתדל בהתיקונים הנ”ל בהשתדלות ביותר ובהתעוררות הלב וכוונתו ובהתקשרות גדול ביותר, בוודאי נמשכין עליו כל התיקונים הנ”ל בשלימות יותר אך אף על פי כן צריכין להאמין גם כן שאיך שמשתדל האדם להמשיך עליו הארת תיקונים הנ”ל, אפילו אם האדם הוא כמו שהוא וההשתדלות הוא כמו שהוא, אף על פי כן בוודאי נמשך עליו גם כן איזה הארה מהתיקונים הנ”ל כי השם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית וחושב מחשבות לבל י ממנו נ, אפילו ממדריגה שפילה שבשפילות ואם רואה האדם שחבירו זוכה להשתדל ביותר ונמשכין עליו התיקונים הנ”ל ביותר אל יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום (כמצוי אצל הקטני הדעת), אדרבא יתחזק ביותר על ידי זה ויאמין כי על ידי ההתקרבות של חבירו הגדול ממנו, יגיע גם אליו תועלת גדול על ידי זה כי הלא מבואר בסוף המאמר, שעל ידי תשובתו של איש הישראלי הזה וכו’, על ידי זה אפילו הרשעים שיצאו לגמרי מהקדושה והם בבחינת אחורי הקדושה נעשו גם הם כסא להקדושה ויהבי לבניני הנך מחוזי מכל שכן שהוא איך שהוא, מאחר שמשתדל אחר הקדושה ורוצה להתקרב אל הצדיק ומשתדל גם כן בכל תיקונים הנ”ל, ומה שלא זכה לתקן על ידי השתדלותו, אולי יזכה שיתקן על ידי ההשתדלות של חבירו שזכה להתקרב ביותר ואם יהיה האדם חזק בדעתו בזה באמת, בוודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלימה ולתיקון גמור:

אות ל

וגם זה מובן ממילא כי אי אפשר לגמור גמר כל התיקונים הנ”ל בשלימות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבוא אליו בכל פעם, ולספר לפניו כל לבו וכמבואר במאמר זה אות ט’ ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדריגתו למדריגה עליונה ביותר וכמובן וכל זה נוהג גם עכשיו:

אות לא

נשמט שם אות ה’, ויהודא זה בחינת מלכות רומז שבחינת מלכות נתתקן על ידי ווידוי דברים וכו’ אמר המחבר, יש לומר שזהו שכתוב (בראשית מ”ט) יהודה אתה יודוך אחיך ותרגום אונקלוס ויונתן, אתה אודית וכו’ היינו הווידוי שהתוודה שעל ידי זה נתתקן המלכות כנ”ל על כן על ידי זה זכה למלוכה שזה בחינת יודוך אחיך, ופירוש הרשב”ם מלשון הוד מלכות וכמפורש במקרא אחר כך וזה ידך בעורף אויביך כי על ידי זה מכניעין קליפות פעור (כמבואר באות ט) ופעור הוא בחינת עורף כמבואר בכתבי האר”י ז”ל ועיין תוספתא ברכות פרק ד’, מפני מה זכה יהודא למלכות מפני שהודה לתמר היינו כנ”ל וכו’, מפני מה זכה למלכות מפני הענווה (כי הענווה הוא שורש המלכות כמבואר באות ז’ ט’), מפני מה זכה למלכות מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים, כי מסירת נפש על קידוש השם בפועל ממש הוא עיקר בחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאיתנטלת משם המבואר באות ט’, כי מוסר ומבטל כל הישו”ת שלו בפועל ממש בכדי לקדש שמו יתברך, ועל ידי זה זוכה להכלל באין סוף, ונתתקן כל הפגמים שפגם בהישו”ת שלו שהיא בחינת מלכות (ומוציא כל ניצוצות הקדושה מבין המלכיות דסטרא אחרא כמובא בכתבי האר”י ז”ל בענין העשרה הרוגי מלכות שזה בחינת ויקבור אותו וכו’ מול בית פעור המבואר במאמר זה), וזוכה על ידי זה לבנין המלכות דקדושה וזהו שמבואר במקום אחר שתיקון התפלה שהיא בחינת מלכות הוא להתפלל במסירת נפש היינו כנ”ל, כי על ידי זה מחזירין המלכות לשרשה שזה עיקר תיקונה כנ” ובזה יש להבין ברמז קצת בענין מה שבחר רבינו ז”ל מקום גניזתו הקדושה באומין, מחמת שהיה שם קידוש ה’ הרבה וכו’ כמבואר במקום אחר ושם דייקא עוסק בתיקונים נפלאים הנ”ל:

אות לב

(הגה שם באות ח’, וזה נעשה על ידי משה שזכר משה הוידוי, כי כן צריך שיהיה הווידוי לפני תלמיד חכם פירוש הגם שיהודא התוודה לפני יעקב אבינו ושאר גדולי הדור, אשר באמת על ידי זה זכה למלוכה, כי העלה את המלכות שהוא בחינת דבר לבחינת אין סוף, ואם כן למה הוצרך משה להזכיר הווידוי עוד הפעם אמנם ידוע מאמר רז”ל כי דוד אמר אנכי תולעת, ואברהם אמר ואנכי עפר ואפר, ומשה אמר ונחנו מה שהיה בתכלית הענווה, שעל ידי זה נכלל באין סוף ממש, על כן אף על פי שהתוודה לפני יעקב אף על פי כן היה עצמותיו מגולגלין, כי לא נכלל המלכות באין סוף ממש כי אם על ידי משה דייקא):

סימן ה-בחצוצרות

אות א

אות א’, בגזירת עירין פתגמין היינו לאחר גזר דין וכו’ רוצה לומר שכבר נתפשט ונתפרסם הגזר דין בין המלאכים שנקראין עירין אז צריכין להלביש התפלה כדי שלא יקטרגו המלאכים וזה ובמאמר קדישין שאלתין שהצדיקים הקדושים מלבישין שאלתם במאמר:

אות ב

והנה המאמר הזה נאמר בראש השנה הראשון לישיבתו בבראסליב ולהתקרבות הרב ר’ נתן ז”ל אליו והוא היה ראש השנה תקס”ג שחל אז ביום שני ושלישי ואז נשמע בעולם הגזירות שרצו לגזור בעולם אשר יצאו בימינו בעוונותינו הרבים דהיינו ליקח מאת בני ישראל לאנשי חיל רחמנא ליצלן כי אלו הגזירות התחילו לצאת בימי מלכות פולין קודם שכבש הקי”רה מרוסיא את מדינתינו, ואחר כך בתחילת כבישתו את מדינתינו נשקטה הדבר קצת ואחר כך חזר ונתעורר שנשמע בעולם שרוצין לגזור כמה גזירות שקורין פינקטין אז אמר רבינו ז”ל התורה הזאת בחצוצרות ובה מרומז הגזירות הנ”ל עד כאן הועתק מספר חיי מוהר”ן ושמעתי מאבי ז”ל שרימז אז רבינו ז”ל שכבר הוא לאחר גזר דין, אך אף על פי כן עסק אז רבינו ז”ל הרבה בכל השנה להמתיק הדבר עד שעל ידי זה פעל בתפלתו שנתעכב הדבר ולא יצאה הגזירה אל הפועל עד קרוב לעשרים שנה אחר הסתלקותו ז”ל ויש בזה הרבה לספר ויבואר במקום אחר:

אות ג

ב’ שם אות ב’, יש אדם שעושה המצוות בשכר עולם הבא שאינו נהנה מהמצוה בעצמה אלו לא היה נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה וזה בחינת כה אספקלריא שאינה מאירה וכו’ יש לדקדק כי הגם שהסכימו המפרשים ז”ל שגם העובד על מנת לקבל פרס הוא בכלל עובדי ה’ יחשב אלא שאין שלימות בעבודתו (ועיין תוספות יום טוב פרק א’ דאבות), אבל איך יתכן לומר שאם לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה, הלא גזירת המלך הוא בפרט כי כבר ידוע וברור שיש שכר הרבה על כל מצוה ומצוה עין לא ראתה על כן ההכרח לפרש דרוצה לומר שעיקר ההנאה שמקבל בשעת עשית המצוה הוא מחמת שיודע שיש שכר עולם הבא בשבילה, ואילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה היינו שלא היה עושה אותה בהנאה ובשמחה רק מחמת שגזירת המלך עליו ומוכרח לעשותה, ואילו יתכן לאמר שהמלך לא יקפיד עליו אם לא יעשנה לא היה עושה אותה מאחר שאין לו הנאה בה:

אות ד

ועכשיו שמעתי לפרש דרוצה לומר על דרך שפירש רש”י בפרשת יתרו בפסוק וידבר אלקים וכו’ לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל עליהם שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות רחמנא ליצלן, כגון אם אין לו טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וכן כל כיוצא בזה, והוא מהדר לקיים גם אלו המצוות אך כוונתו בשביל השכר שיקבל ועיין חידושי אגדות סוטה ד’ י”ד בענין שאמר הקדוש ברוך הוא למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר ודקדק והאמרו ז”ל אל תהיו כעבדים וכו’ על מנת לקבל פרס ויש לומר דהיינו במצוה שנתחייב בה כבר אבל הכא שעדיין לא בא לארץ ישראל ששם חיובה, והקדוש ברוך הוא לא רצה שיהיה חייב בהם שפיר מצי לבקש משום קיבול שכרם עכ”ל ובכגון זה יש לפרש גם דברי רבינו ז”ל הנ”ל

אות ה

ובזה יובן קצת מה שהביא רש”י ז”ל (והוא מהספרי) דרשה שמשה התנבא בזה הדבר גבי פרשת נדרים דייקא והלא גם גבי שחוטי חוץ, ובפרשת לבני דודיהן יהיו לנשים נאמר גם כן זה הדבר והגם כי רבותינו ז”ל דרשו גם שם דרשו”ת על זה, הלא גם בזה הדבר שבפרשת נדרים יש גם כן דרשו”ת רז”ל והובא בספרי עצמו שם (ובנדרים עז, עח, ובבא בתרא ק”כ קכ”א), אך לפי הנ”ל מובן כי נדרים הוא ענין שמחייב עצמו בדבר שאין עליו שום מצוה וחיוב ולפי סברת החידושי אגדות הנ”ל בכגון זה שפיר מצי לבקש משום קיבול שכר כנ”ל, אף על פי כן הזהיר משה שגם זה יעשה רק בבחינת זה הדבר, היינו שלא ירצו בשום קיבול שכר רק בקיום המצוה בעצמה שזה בחינת זה הדבר

אות ו

ובזה יש לפרש גם דברי משה שאמר הרבה מצוות אינם מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנוס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולם על ידי, היינו כי העליה לארץ ישראל בעצמה הוא מצוה כמבואר באורח חיים סימן רמ”ח ומשה רבינו ע”ה היה מבקש לעלות לארץ ישראל שלא בשביל שום שכר עולם הבא רק בבחינת שכר מצוה מצוה, שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת (כמבואר בפנים אות ב’ הנ”ל), שזה בחינת קדושת המצוה של ישיבת ארץ ישראל שגורם לקיים מצוות התלויות בארץ, ועל כן אמר אכנוס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולן על ידי דייקא כי עיקר שלימות הקומה של המצוות (שהוא החיות של כל הג’ קומות עולם שנה נפש) הוא רק בארץ ישראל, כי הרבה מצוות אין מתקיימות אלא בארץ ישראל ומשה רבינו ע”ה הוא אחדות אחד ממש עם קומת התורה והמצוות כמובא ועל כן משה רבינו גמטריא תרי”ג בחינת הקומה של תרי”ג מצוות, כי הוא זכה לבחינת נבואת זה הדבר ששכרו הוא רק בקיום המצוות בעצמן ועל כן רצה לכנוס לארץ ישראל שיתקיימו כל קומת המצוות על ידו דייקא שזה עיקר שלימותן, ואמר לו הקדוש ברוך הוא כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, היינו לקיים כל קומת המצוות שזה עיקר קיבול השכר שלו כנ”ל מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכו’ כי אדרבא מאחר שאין אתה חפץ בשום שכר רק בקיום המצוות בעצמן שהם רצוני, על כן בזה שתבטל רצונך גם בזה מפני רצוני ואל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, בזה בעצמו כלול כל קומת המצוות כי כל מצוותיך אמונה וכאילו עשית את כולם וזה שאמרו רז”ל שם שנאמר לכן אחלק לו ברבים וכו’, כי משה רבינו ע”ה יש לו חלק קיום כל המצוות של ישראל, וכל מי שזוכה לקיים איזה מצוה בשמחה גדולה בפרט אם אינו רוצה בשום שכר עולם הבא רק שכרו בהמצוה בעצמה, הכל נמשך מבחינת הארת נבואת משה רבינו ע”ה בבחינת זה הדבר כנ”ל ועיין שם בדברי רז”ל הנ”ל עוד ותבין ביותר:

אות ז

שם ושילום שכר נקרא בשם נביא כי ראשי תיבות של י’בוא ב’רנה נ’ושא א’לומותיו ראשי תיבות נבי”א רוצה לומר כי על פי רוב בא עשית המצוה לאדם בצער שזה בחינת הלוך ילך ובכה וכו’ שמצטער בעשיתה רק שהכתוב מבטיחו שעתיד לקבל שכרו שזה בחינת יבוא ברנה נושא אלומותיו ולפום צערא אגרא ועל כן אז ישמח מאוד אבל מאין נמשך השמחה לאדם עכשיו בעולם הזה בשעה זו גופא שמצטער בעשית המצוה, ואף על פי כן שמח בלבו מאוד על שזוכה לעשו”ת מצוותיו יתברך, והלא עכשיו אין רואה עדיין שום קיבול שכר על זה ומאין יבוא לו השמחה רק שזה בחינת נבואה והנח להם לישראל וכו’ בני נביאים הם כמו שאמרו רבותינו ז”ל (פסחים ס”ו), ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ונפשו יודעת מאוד גודל נעימות נפלאות חלקו וגורל של מי שזוכה לעשו”ת מצוה שזה בחינת י’בוא ב’רנה נ’ושא א’לומותיו ראשי תיבות נבי”א כי יש בכל אחד מישראל בחינת נבואה שרואה בנבואה התנוצצות והארה מהקיבול שכר שלעתיד על המצוות שזהו בחינת ראשי תיבות דייקא, כי אף על פי שאין התיבות מבוארין להדיא מכל מקום מי שיודע לקרות גם בראשי תיבות הדבר אצלו כמבואר בהדיא, רק שאף על פי כן הוא נכתב רק בראשי תיבות כמו כן ההנאה והשמחה שמקבל עכשיו כבר מקיבול השכר שלעתיד הוא בחינת ראשי תיבות של הקיבול שכר והוא בבחינת נבואה, כי השגה והארה זו בעולם הזה הוא בבחינת נבואה רק שגם בזה יש שתי בחינות, כי מי ששמחתו רק במה שנפשו יודעת מאוד שיקבל שכר בעולם הבא עבור המצוה, זה בחינת אספקלריא שאינה מאירה ומי שזוכה ששמח בעשית המצוה עצמה, זה בחינת אספקלריא המאירה שזה בחינת נביא בבחינת זה הדבר כי השגה והארה הזאת בוודאי אי אפשר להשיג בעולם הזה בשכל האנושי, רק על ידי הארה והתנוצצות קדוש שהוא בחינת נבואה ממש בבחינת זה הדבר, ואי אפשר לבאר בכתב כל כך:

אות ח

שם אות ד’, וזה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה וכו’ הגם כי מובן כפשוטן, כי צריכין לשמור שניהן שיהיה בשלימות החכמה והיראה בכדי שיהיו נעשין רעמין, אף על פי כן לא יתכן על זה לומר אם אין חכמה וכו’ אם אין יראה אין חכמה וכן מה שכתב אחר כך ירד גבריאל וכו’ בחינת יראה חיצונית נשאר הקול נעוץ באטימת השכל, מה ענין אטימת השכל ליראה חיצונית הלא עיקר אטימת השכל הוא על ידי חכמות חיצוניות ותאוות כמבואר לעיל גם להבין מה שכתוב אחר כך גער חית קנה וכו’ ותעשה מאותיות חמץ מצה וכו’ וזה לשון גער לשון מריבה דצדיקייא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה וכו’, ותאמין כי כל מצותא ומריבה שיש בין הצדיקים השלמים אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אוחרנין להבין זאת איך עם המחלוקת שבין הצדיקים הם מגרשין סטרין אוחרנין וגם מה שאמר אחר כך בענין אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין וכו’ אך הענין מבואר על פי מה שכתב במאמר אשרי זרקא סימן ל”ה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, היינו שגם למעלה מהשתלשלות הגבורות שזה בחינת ירד גבריאל נעשה סוספיתא דדהבא היינו בחינת קליפות שהם חכמות חיצוניות הנקרא גם כן קנה ונעץ בים החכמה וכו’ נמצא מבואר שמהשתלשלות הגבורות שמבואר במאמרינו זה שנעשה מזה יראות חיצוניות נעשה מזה גם כן חכמות חיצוניות שעל ידי זה נאטם השכל רק שלפעמים מתחיל הפגם להתגלות על ידי יראות חיצוניות ולפעמים על ידי חכמות חיצוניות והכל נמשך מבחינת השתלשלות הגבורות ובזה מבואר מה שכתוב כאן אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה כי זה תלוי בזה, וכשנמשך על ידי השתלשלות הגבורות פגם בהיראה על ידי זה ממילא נפגם גם החכמה כנ”ל ובזה מבואר גם מה שכתב שעל ידי יראה חיצוניות נשאר הקול נעוץ באטימת השכל כי נמשך מזה גם אטימת השכל כנ”ל ועיין במאמר צדיק כתמר יפרח סימן רע”ז שעל ידי מחלוקת של צדיקים נמתקין הדינין בשרשן ונמתק ונתבטל התמר דסטרא אחרא וכו’ רק שיכולין לטעות ולומר שמחלוקת גמורה הוא של שנאה חס ושלום, על כן ביקש דוד המלך ע”ה כשיהיה עליו מחלוקת של צדיקים שלא ישמע מן המחלוקת רק הטובות שעושין לו בזה שהוא בחינת המתקות דינין, ולא יטעה חס ושלום שהוא מחלוקת גמורה כדי שלא ליתן להסטרא אחרא אחיזה בזאת המחלוקת וכו’ עיין שם ובזה תבין כל הענין של גער חית קנה המבואר בכאן, כי כשבאין החכמות חיצוניות ומחשבות זרות של תאוות וכו’ לכנוס בתוך המוח של איש הישראלי שהוא בחינת משכן הקודש, כי שם בכלי המוחין שלו שורה חכמה דקדושה שהיא בחינת החלק אלוה ממעל שיש לכל אחד מישראל, וכמבואר בהמאמר אשרי זרקא הנ”ל, אזי צריך שידע כי החכמות חיצוניות אלו הם בחינת הקליפות סוספיתא דדהבא שנעשו מהשתלשלות הגבורות, והם בבחינת מחלוקת דסטרא אחרא שבאין לחלוק עליו ולקטרג על קדושת יהדותו על כן צריך הוא להמתיק הדינין בשורשן ולעשו”ת מבחינת השתלשלות הגבורות הנ”ל מחלוקת ומריבה דקדושה, ולריב את עצמו עם היצר הרע והחכמות חיצוניות והתאוות ולגעור בהם שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ירגיז דייקא כנ”ל, וצריכין להתפלל על זה להשם יתברך שהוא ימתיק הדינין בשורשן והוא יריב את ריבינו, שזהו בחינת גער חית קנה גער דייקא, ובזה עושין מאותיות חמץ מצה היינו שמבחינת חמץ גופא שהוא בחינת חכמות חיצוניות וכו’ הבאין מהשתלשלות הגבורות, נתעורר מזה למריבה דקדושה שהוא בחינת מצה שזהו בחינת המתקת הדינין בשרשן והנה מחמת שלאו כל אחד זוכה לזה על כן עוסקין הצדיקים בזה בכלל, דצדיקייא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה ובמה מגרשין הסטרין אוחרנין הוא על ידי המצות ומריבות שיש בין הצדיקים, כי במחלוקת זה כוונתם לטובה בשביל להמתיק הדינין בשרשם ולבטל כל מיני הסטרין אוחרנין שהם בחינת מחלוקת שלא יהיו להם אחיזה במוחות ולבות של ישראל ועל כן צריכין ליזהר מאוד לידע ולהאמין שהמחלוקת שביניהם הוא רק בשביל טובות ישראל וכו’, כי באם יהי’ נדמה לו שהוא מחלוקת גמורה של שנאה חס ושלום, אזי יתן על ידי זה אחיזה ביותר להסטרא אחרא שהיא בחינת מחלוקת, וכמבואר במאמר צדיק כתמר יפרח הנ”ל:

אות ט

וזה שכתוב במאמרינו הנ”ל אוזן שומעת וכו’ כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים (והיינו שנדמה לך שהוא מחלוקת גמורה חס ושלום), תדע שזה משמיעין אותך תוכחה על מה שפגמת בטיפי מוחך וכו’ ואין המריבה אלא בשבילך וכו’ כי אם היית זוכה להמתיק בעצמך ההשתלשלות הגבורות על ידי שהיית עושה מצה ומריבה עם הסטרין אוחרנין וכו’ כנ”ל, ממילא לא היו צריכין הצדיקים שבדור מצידך לעשו”ת ביניהם מחלוקת בכדי לגרש הסטרין אוחרנין מאחר שאתה בעצמך מגרש אותם, על כן לא היה מחלוקת שביניהם שום שייכות אליך ולא הי’ נשמע אליך כלל כי היית שומע ומבין היטיב שאין זה מחלוקת כלל, רק שעושין זאת בשביל המתקת דינין בשורשן וביטול הסטרא אחרא רק מאחר שפגמת בטיפי מוחך וכו’ ואתה דבוק בסטרא דמותא, בחינת חמץ בחינת ירד גבריאל היינו השתלשלות הגבורות, על כן אתה שומע גם המחלוקת כפשוטה כאילו הוא גם כן בחינת דינין הבאין מהשתלשלות הגבורות ובזה אתה נותן אחיזה להסטרא אחרא ביותר חס ושלום:

אות י

וזה שכתב ותדע שנעץ קנה וכו’ נראה שמפרש בשיטה זו ירד גבריאל היינו כשאתה שומע המחלוקת כפשוטה שזה בחינת ירד גבריאל תדע שנעץ קנה בים חכמתך, היינו שכבר נפגם מוחך ואין המריבה אלא בשבילך, ולבסוף לא די שאין אתה מקבל תיקון וטובה על ידי המריבה שיתגרשו הסטרא אחרא ממך על ידי זה, כי אם אדרבה כשנדמה לך שהוא מריבה ממש אתה נותן להם כח להתאחז במוחך ביותר חס ושלום כנ”ל וכמו שהאיש הכשר נתעורר על ידי החמץ למצה היינו תיכף שרואה שמתגרין בו המחשבות שהם בחינת חמץ, נתעורר תיכף להמתיק הדבר בשורשו על ידי שעושה עמהם מצה ומריבה כנ”ל כמו כן מי שלא זכה לזה והצדיקים צריכים לעשו”ת מריבה בשבילו, צריך הוא להאמין שאין המריבה אלא כדי שיתגרשו הסטרין אוחרנין ולהתעורר על ידי זה ששומע המריבה ביניהם לשוב ממוות לחיים מחמץ למצה מחי”ת לה”א כי אף על פי שאלו השלש בחינת הם אחת, רמז בזה כי לא כל הנפילות שוות לפעמים נפילתו בבחינת מות ממש, ולפעמים הוא רק בבחינת חמץ שהוא סטרא דמותא, ולפעמים נפילתו בדקות יותר, וההפרש בינו לבין הקדושה הוא רק כמו בין חי”ת לה”א שאין ביניהם אלא משהו ומכל הבחינות הנ”ל צריך לשוב ולזכות לתכלית שלימות עבודת ה’ ולזכות ליראה טובה לקול טוב לחכמה טובה וכו’:

אות יא

ועיין בליקוטי עצות צדיק אות ח’ מפרש כפשוטו, כי צריך לידע ולהאמין כי המחלוקת הוא רק בשביל נסיון זה שיתרחק המתרחק כי מי שפגם בטיפי מוחו ראוי לרחקו, כי עליו נאמר (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ואילו לא היה נפגם מוחו לא היה נשמע לו כלל המריבות שבין הצדיקים, ומאחר ששומע המריבה ידע כי אין המריבה אלא בשבילו, והיינו כדי שיתעורר על ידי זה בעצמו שיזכור היכן הוא בעולם שפגם בטיפי מוחו כל כך עד שרוצים לגרשו מן החיים האמיתיים על ידי המריבות שבין הצדיקים ומי שהוא כסיל ואין מבין את זאת נתרחק באמת על ידי זה, אבל מי שרוצה לחוס על עצמו באמת נתעורר על ידי זה דייקא לשוב ממות לחיים מחמץ למצה וכו’, ואין מסתכל כלל על המריבות שבין הצדיקים כי יודע שזה רק בשביל נסיונו, ואם עומד בנסיונו ואין מסתכל על המחלוקת ולהתרחק על ידי זה מהצדיקים חס ושלום, אדרבה נתעורר על ידי זה לתשובה כנ”ל, על ידי זה בעצמו זוכה להתקרב אליהם ולקבל מהם ארחות חיים:

אות יב

(וכפי זה אפשר לפרש כפשוטו, דצדיקיא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה, היינו שעושין מחלוקת ביניהן כדי שיתרחקו על ידי זה אותם שהם דביקים בסטרין אוחרנין בסטרא דמותא, על ידי שפגמו בטיפי מוחין שזה בחינת חמץ סטרא דמותא, שעליהם נאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ועל כן מי שלא פגם בטיפי מוחו בוודאי אינו שומע כלל המריבה ואינה מבלבלת אותו כלל, ומי ששומע המריבה ידע כי אין המריבה אלא בשבילו כנ”ל וצריך להתעורר על ידי זה דייקא לשוב ממות לחיים כנ”ל) ועיין בליקוטי הלכות תפלין הלכה ד’ אות ד’ ה’ מבואר ענין זה ביותר ושם מרומז קצת גם דברינו הנ”ל ובאמת שני הפירושים הנ”ל המה עולים בקנה אחד כי מי שלא זכה לריב בעצמו עם ההרהורים ושלא יניחם ליכנס במוחו, אזי צריך לעמוד בנסיון זה של מחלוקת שבין הצדיקים, ועל ידי זה דווקא זוכה להתקרב ולשוב בתשובה וכו’ עד שזוכה לבחינת רעמים וכו’ וזה שכתוב שם אמר הכתוב (תהלים פ”א) אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה, מי מריבה זה בחינת מצה בחינת מוחין וכו’ היינו שנבחן תחלה אם זכה לשלימות המוחין על ידי שהוא בעצמו עשה מצה ומריבה עם ההרהורים, או על כל פנים עמד בנסיון זה של המחלוקת שבין הצדיקים לבלי להתרחק על ידי זה חס ושלום רק אדרבה כנ”ל:

אות יג

וזה פירוש אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא ספינתא דא בחינת גבורה יראה, שהלך כל כך במדת היראה וראה גודל כח היראה עד שיכול להבין על ידה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, וזה בחינת וסגיא ספינתא בין שיצא לשיצא דכוורא, והדר מפרש איך יכול להבין היינו על ידי המצוות ודוקא כשעושין אותן בשמחה וכו’ כמבואר בפנים וזה שאמר וכי תימא לא מסגי ספינתא טובא היינו מאחר שעיקר הידיעה בין קודם גזר דין וכו’ הוא על ידי המצוות שעושין בשמחה, אם כן מה פעל לענין זה כח היראה כי אתא רב דימי אמר וכו’ היינו שפירש שאי אפשר לזכות לעשו”ת המצוות בשמחה בשלימות עד שיסור עקמימות שבלבו, ולזה צריכין רעמים, ורעמים יוצאין מגבורות שהם בחינת יראה רק שצריכין לזה גם תיקון המוחין, וזה שאמר כמיחם קומקומא דמיא מסגי שיתין פרסי, היינו כשמתקן המוחין שהם בחינת קומקומא דמיא אז פוגע בהם הקול היוצא מגבורות ונעשין רעמים ושדי פרשא גירא, היינו שעיקר ההתגברות על ידי החסדים שמשתתפין עם הגבורות (רק שאם כן הדרא קושיא לדוכתא, אם כן מה זה שהפליג כל כך בכח והחשיבות היראה והגבורות אחר שעיקר שלימות התיקון על ידי החסדים, על כן סיים) וקדמא ליה איהו (היינו ספינתא), היינו שאף על פי כן העיקר הוא על ידי היראה כי היראה קודמת בחינת (תהלים קי”א) ראשית חכמה יראת ד’, היינו שאף על פי שעיקר שלימות התיקון של המוח והחכמה הוא על ידי האהבה וחסד בחינת מסטרא דימינא מוחא חיוורא ככספא, אף על פי כן ראשית תיקון החכמה הוא יראת ד’ ואחר כך באה האהבה ממילא נמצא שעיקר הכח והחשיבות הוא להיראה כנ”ל

אות יד

אמר רב אשי האי גילדנא דימא הוא היינו זה הכוורא דאית ליה תרי שיצא הוא בחינת גילדנא דימא בחינת השם של גבורות ששם שורש הגזר דין, נמצא כי כל הסיפור הנ”ל הכל סובב הולך על שלימות תיקון הגבורות והמתקתן בשרשן כי היראה הוא מבחינת גבורות ותיקון המוחין הוא לשמור אותם מחמץ הבא מהשתלשלות הגבורות וכן על ידי היראה שהוא בחינת גבורות זוכין ממילא לאהבה וחסד שהוא בחינת שלימות תיקון המוחין כנ”ל, ואז נמתקין הגבורות בחסדים שזה עיקר שלימות התיקון בכדי שלא ישתלשל מהגבורות דין גמור חס ושלום וכן שורש הגזר דין הוא גם כן מבחינת גבורות ושם יודעין בין קודם גזר דין לאחר גזר דין על ידי השמחה של המצוה שזוכין לזה על ידי רעמים שנמשכין מבחינת תיקון הגבורות בשרשן כנ”ל (ועיין בספר ברית מנוחה דרך ב’ ונקרא שם המקום הזה מקום היראה וכו’ הוא שם אגל”א וכו’ ועיין בפרי עץ חיים שער העמידה פרק י”ח בכוונות ברכות אתה גבור וכו’ מענין השם אגל”א הנ”ל כתב שם וכאן הוא היכל זכות שדנין בו לבני אדם וכו’ ועיין זוהר פקודי דף רנ”א ורנ”ד וזוהר שמות דף וא”ו וזוהר בראשית דף מ”ג ועיין סידור קול יעקב בכוונת ביעור חמץ גם כן מענין השם הקדוש הנ”ל ותבין לכאן) והנה ידוע כי אין הדינין נמתקין אלא בשורשן, היינו בבינה שדינין מתערין ממנה בבחינת (בראשית ו) ויתעצב אל לבו וכו’, ושם נמתקין בשורש בבחינת (שם ח) ויאמר אל לבו לא אוסיף וכו’, עיין מאמר לשמש וכו’ סימן מ”ט ועל כן כשזוכין לרעמים שעל ידי זה זוכין לישרת לב לב דייקא, ואז זוכין לשמחה בחינת ולישרי לב שמחה, ועיקר השמחה הוא בלב בחינת (תהלים ד) נתת שמחה בלבי (והלב הוא בינה (פתח אליהו) עיין מאמר תהלה לדוד סימן י”ב), ובאתערותא דלתתא אתער לעילא וגורם שמחה גם למעלה כביכול (עיין זוהר שמות דף קפ”ד), ועל ידי זה נמתקין הדינין בשורשן ואז אם הוא קודם גזר דין יכול להתפלל ולבטל הדין, ואף אם הוא לאחר גזר דין שאז הוא בחינת ויתעצב אל לבו כנ”ל, שכבר נגמר הדין בהיכל זכות הנ”ל ונתפרסם בין הממונים על הדין שאז אי אפשר להתפלל כפשוטן ולבטל הדין כדי שלא יקטרגו וכו’ כמבואר בפנים, אף על פי כן על ידי ההמתקה של השמחה הנ”ל שהוא מבחינת בינה עולם המחשבה יכול לבטל הדין או לותו ולאחרו על כל פנים כנ”ל על ידי שילביש תפלתו במאמר, היינו כי התפלה צריכה להיות בפה דייקא מחמת טעמים הידועים, וכאן אי אפשר להתפלל כפשוטו בפה על ביטול הגזר דין בכדי שלא יקטרגו מאחר שכבר נגמר הדין בחינת דינא דמלכותא דינא (ועיין בכוונות השם הקדוש הנ”ל שהוא במלכות) ומלכות פה, ועיקר ההמתקה עכשיו על ידי עולם המחשבה, על כן צריך להתפלל עכשיו על ביטול הגזר דין רק במחשבה ובפה ילביש התפלה במאמר, ויש בזה עוד דברים עמוקים מאוד:

אות טו

וזה שכתב שם בסוף המאמר שעל ידי שמחת הלב יכולין הצדיקים להתפלל ולהלביש את תפלתם במאמר כשיבינו שנגזר הדין, ולכאורה אין מובן לשון יכולים וכו’ הלא העיקר מבואר לעיל שעל ידי השמחה יכולין לידע בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, אם הוא לאחר גזר דין אז צריכין להלביש התפלה במאמר, ואיך שייך על זה הלשון יכולין להתפלל ולהלביש וכו’ אך כפי הנ”ל מובן כי עיקר ההמתקה בשורשה הוא על ידי השמחה שעל ידי זה נמתקין הדינין בשורשן כנ”ל, וכמפורש בזוהר בהעלותך קנ”א: ע”ש ובמקדש מלך ואז כשנמתק הדבר בשרשו אז יכול לבטל הגזר דין אף לאחר שנגזר על ידי שיתפלל במחשבתו לבטל הדין וילביש את תפלתו בפה גם כן במאמר ועיין עוד בליקוטי הלכות הלכות ספירה ושבועות הלכה ב’:

סימן ו-קרא את יהושע

אות א

אות א’, אבל מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום (היינו ששומע חרפתו ובזיונו ושותק בשביל שיזכה על ידי זה לתשובה), אזי הוא זוכה לכבוד אלוקי וכו’ כמבואר באות ב’ שזה בחינת זביחת היצר שנאמר על זה (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני וכשהוא מכבד את הקדוש ברוך הוא אז השם יתברך מכבד גם אותו בחינת כי מכבדי אכבד, ואז כבודו בבחינת (משלי כ”ה) כבוד אלקים הסתר דבר וכו’:

אות ב

אות ד’, וכבדתו מעשו”ת דרכיך וכו’ כי שבת הוא בחינת תשובה, שהוא בחינת כבוד ה’ שזה בחינת כבוד שבת וכו’:

אות ג

אות ה’, ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא וכו’ רוצה לומר כי ישראל נקראו אדם, וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד כמבואר לקמן, וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו כביכול שמא קדישא אשתלים כמבואר בזוהר ויקרא ד:, וכן מבואר בכמה מקומות בדברי רז”ל כי כל התיקונים שלמעלה כפי תיקון מעשה האדם הישראלי ועל כן כשישראל זוכין לכל התיקונים המבוארים במאמר זה, שעל ידי זה נעשה תמונת אלף ואז הם בבחינת אדם, אז גם למעלה כביכול נשלמין כל הבחינות הנ”ל, עד שמגיעים התיקונים למעלה למעלה כביכול עד הכסא ואדם היושב על הכסא כמבואר בפנים וזה שמבואר גם לקמן מענין כריתת זרעו של עמלק שזה בחינת תיקון נקודה התחתונה ועל כן מלחמת עמלק תלוי ביהושע וכו’, וידוע מאמר רבותינו ז”ל (מדרש תנחומא סוף תצא) שכביכול אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, כי כפי שאדם זוכה לתשובה ולכבד את ה’ שאז כבודו הוא גם כן בבחינת כבוד אלוהים וכנ”ל, כמו כן גם בכלליות נכנעין כל העכו”ם תחת ישראל שזה בחינת (תהלים מ”ז) ידבר עמים תחתינו וכו’, זה בחינת חיריק נקודה התחתונה וכו’, היינו כפי שישראל זוכין לתקן הנקודה התחתונה שהוא בחינת ותחת רגליו וכו’ על ידי הדמימה והשתיקה, כמו כן זוכין גם בכלליות שנכנעין העכו”ם תחת רגליהם ונמחה זכרו של עמלק שהוא כל תוקף זוהמת הרע של הסטרא אחרא, ואז השם שלם והכסא שלם גם למעלה כביכול כנ”ל:

אות ד

שם באות ג’, אבל הקדוש ברוך הוא מה שמחריש לאדם וכו’ אין זה אלא כדי שיקבלו עונשם בעולם הבא שאז מסדרין לעיניו עונותיו וכו’ נראה שרמז בזה כי אם יעניש אותו בעולם הזה אפשר שלא ישים אל לבו כלל שהעונש בא לו על עונותיו ויתקצף עוד יותר חס ושלום כי בעולם הזה אי אפשר לגלות לאדם מלמעלה האמת בתכלית השלימות כדי שלא תתבטל הבחירה, אבל לעתיד שאז תתבטל הבחירה ממילא אז יסדרו לעיני האדם את מעשיו ויוכיחו אותו על פניו בבחינת אוכיחך ואערכה לעיניך (ועיין בסימן צ”ח בענין גל של עצמות שזה בעצמו גם כן עונש וצער גדול מאוד כשאדם רואה מה שפגם) נמצא גם השתיקה ששותק הקדוש ברוך הוא להרשע אין זה בשביל נקמה חס ושלום, רק גם כן לטובתו ובשביל קיום הבחירה כנ”ל:

אות ה

שם בסוף אות ה’, את גאון יעקוב זה בחינת וא”ו שבתוך האלף וכו’, וזה בחינת המצוה למנות להם מלך וכו’ רוצה לומר כי מלך הוא בחינת תפארת ותפארת הוא בחינת הוא”ו הנ”ל אך אף על פי כן לכאורה אין מובן הענין כלל מה שרמז את הבושה שמשתנה פניו לכמה גוונין (שזה הוא בחינת וא”ו הנ”ל) במצוות מינוי מלך ונראה לקרב אל השכל קצת, כי כמו שהוא”ו הוא הממוצע בין הנקודה העליונה לנקודה התחתונה, וכשזוכה לידום ולשתוק שעל ידי זה נעשה הבחינת נקודה התחתונה אז נעשה מהבושה בחינת וא”ו ומקבל על ידי זה אור נקודה העליונה שהוא בחינת כבוד אלוהים וכשאינו שותק על בזיונו אז הבושה חס ושלום הוא בבחינת ובוזי יקלו כמו כן גם בחינת כבוד מלכים כשרודף אחר הכבוד אז הכל חוקרין אחריו על כבודו בחינת (משלי כ”ה) כבוד מלכים חקור דבר וחולקין עליו וכו’, אבל כשבורח מן הכבוד ואינו רוצה כבוד המלכות כלל רק שכלל ישראל מכריחין אותו לקבל המלכות, וכן מן השמים מכריחין אותו לזה, אז כבודו בבחינת כבוד אלוהים שאסור לחקור כלל אחר כבודו שזה בחינת המצוה של כבוד מלכים, כמאמר רבותינו ז”ל בפרט של מלכי ישראל, שזה בחינת שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך (כתובות י”ז) ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וזה שנאמר אצל שלמה (דברי הימים א’ כ”ט) וישב שלמה על כסא ה’, כי המלכות שלו היתה בבחינת הוא”ו הנ”ל שהוא בחינת האור שמאיר הנקודה העליונה שהוא בחינת כבוד אלוהים הסתר דבר שהוא בחינת כסא דמתכסיא כנ”ל, אל הנקודה התחתונה שהוא בחינת מלכות עד שנעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא, בחינת עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין שישראל שנקראו אדם ישבו על הכסא ויתנו הדין לכל באי עולם ומשיח יזכה לבחינת המלכות בשלימות דייקא על ידי החרפות שסבלו ישראל כל כך בבחינת (תהלים פ”ט) אשר חרפו עקבות משיחך ועל ידי שסובלין ישראל כל החרפות בשביל שמחזיקין בקדושת השם יתברך ובתורתו הקדושה, יהיה נעשה על ידי זה בחינת רקיע שמים בחינת וא”ו שבתוך האלף ויקבלו מאור הנקודה העליונה בפרט על ידי מלך המשיח, שעליו נאמר (במדבר כ”ד) דרך כוכב מיעקב והוא יכניע כל הסטרין אוחרנין תחת רגלי הקדושה, וימחה זכר עמלק לגמרי ויבנה לנו את בית הבחירה שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין כ:) שמצוות העמדת המלך קודם לכריתת זרעו של עמלק:

אות ו

ובדקות יותר ובביאור יותר קצת, כי העיקר מה שצריכין למעט בכבוד עצמו הוא בכדי להרבות כבוד המקום, אבל במה שנוגע בכבוד המקום אסור למעט חס ושלום וכן אסור לשתוק על מיעוט כבודו יתברך חס ושלום שזה בחינת מה שרמז רבינו ז”ל אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך וכו’, כי אין זה שייך אצל הקדוש ברוך הוא נמצא כי אף על פי שההכרח לקבל חרפות ובושו”ת בכדי לזכות לתשובה, אף על פי כן צריכין ליזהר ולהתפלל להשם יתברך על זה שיבואו עליו בזיונות כאלו שיתמעט רק כבודו על ידי זה אבל לא כבוד המקום חס ושלום (אם לא במקום שאי אפשר לתקן כגון החרפות שסובלין כלל ישראל מהעכו”ם, וכן עוד כל כיוצא בזה כמובן וכנ”ל שגם הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול מחריש ואינו מעניש את הרשע מיד, כי יודע שלא ישים אל לבו אלא אדרבה יתקצף עוד יותר כנ”ל)

אות ז

וזה בחינת מצוות העמדת מלך שקודם לכריתת זרעו של עמלק, כי אף שצריכין לסבול חרפות ובזיונות, זה בשביל למעט בכבוד עצמו בכדי שיתרבה כבוד המקום, כי על ידי זה דווקא יכניע כל הסטרין אחרנין ויכרית זרעו של עמלק הרוצין למעט בכבוד המקום חס ושלום, על כן צריכין למנות מלך קודם, לידע שאין הכוונה למעט בכבוד ישראל לגמרי חס ושלום אפילו אם הדבר נוגע לכבוד המקום חס ושלום לא כן הדבר, רק תכלית התיקון של הבזיונות הוא בכדי שמהם עצמם יהיה נעשה בחינת הוא”ו שבתוך האלף שמחבר הנקודה תחתונה שהוא בחינת והארץ הדום רגליו לבחינת הנקודה העליונה שהוא בחינת כבוד אלוהים שאסור לחקור כלל על הכבוד הזה בכדי שלא ימעט כבודו חס ושלום, שזה בחינת מצוות העמדת מלך לידע שיש אדם כזה שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבודו, וכבודו הוא כבוד המקום כביכול, וצריכין שתהא אימתו עליך וליזהר בכבודו מאוד, ואז דווקא נוכל להכרית זרעו של עמלק שרוצה למעט בכבוד המקום חס ושלום וזה שלמדו רז”ל (סנהדרין כ:) שצריכין להעמיד מלך תחלה שנאמר כי יד על כס יה ואחר כך מלחמה לה’ בעמלק ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה’ למלך היינו כנ”ל ע”ש עוד ותבין

אות ח

וזה שהוזהר המלך מאוד לבלתי רום לבבו מאחיו שלא יהיה רודף אחר כבוד עצמו חס ושלום וידע שכבודו הוא רק בשביל כבוד המקום כנ”ל והוא בחינת הממוצע שצריך להמשיך הארה מהנקודה העליונה בחינת כבוד אלוקים לבחינת המלכות שהיא בחינת נקודה התחתונה שהיא בחינת כלל קדושת ישראל, ויכניע כל הצרים הרוצים למעט בכבוד המקום חס ושלום, רק יראה להרבות בכבוד המקום (ועל כן באמת אמרו רז”ל (גיטין ס”ב) מאן מלכי רבנן כי הצדיקי אמת זוכין גם כן לבחינת הכבוד הזה) וזהו שאמרו רז”ל יומא כ”ב: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי וכו’ ואין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך נמצא מבואר דבריו ז”ל שעיקר העמדת המלך וקיום מלכותו הוא על ידי החרפות ובושו”ת כדי שלא יהיה רודף אחר כבוד עצמו ואמרו עוד שם מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו, כי אדרבא דייקא כשאינו לוקח המלכות לעצמו ואינו להוט אחר כבוד עצמו ומקבל מלכותו רק בשביל כבודו יתברך אז אסור למחול על כבודו בכדי שלא ימעט בכבוד המקום חס ושלום וע”ש עוד דף כ”ג מענין שתלמיד חכם אף על פי שהוא מהנעלבין ואינן עולבין, אף על פי כן צריך להיות נוקם ונוטר כנחש ונקיט לו בלבו כי מצד עצמו בוודאי ראוי לשתוק כי ה’ אמר לו קלל ומסתמא החרפות באין לו לטובתו או לכפר עוונו שפגם בכבוד המקום חס ושלום או בכדי שיגיע על ידי זה למדריגה גדולה ביותר וכאשר יבואר לקמן, אך אף על פי כן מאחר שכבר יש לו חלק בכבוד המקום על כן אסור לו למחול על כבודו לגמרי רק להיות נקיט ליה בלביה וכו’ (עיין רש”י שם וחידושי אגדות שם) נמצא במאמר זה מבואר כל דברינו הנ”ל:

אות ט

תמצית דברינו, כי ידוע כי דבר הממוצע צריך להיות בו מבחינת שתי הקצוות, כמו כן הבושה שהוא הממוצע בין הנקודה העליונה להנקודה התחתונה יש בה מבחינת שניהם, כשאינו מקבלה כראוי אז בא על ידה לשפלות גמור חס ושלום, ונעשה נבזה שפל כעפר ממש חס ושלום בבחינת (שמואל א’ ב) ובוזי יקלו וכשמקיים (תהלים ל”ז) דום לה’ וכו’ אז והוא יפיל לך חללים בחינת (שם ק”ט) ולבי חלל בקרבי וזובח על ידי זה את יצרו (שהוא עיקר השונא שממנו באין לו כל החרפות ובזיונות), שזה בחינת כריתת זרעו של עמלק, ובהבושה הזאת שבא עליו מאיר בה אור הנקודה העליונה בחינת הכבוד העליון כבוד אלהים ואז הבושה הוא בבחינת העמדת מלך והכלל כי אי אפשר לזכות לכבוד אלהים אלא על ידי תשובה שהוא בחינת הכף של כבוד, ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק כי קודם התשובה אז עדיין בחינת אהיה בהסתרת פנים ממנו והסתרת פני אהיה גימטריא דם, ואז באין עליו שפיכות דמים ובזיונות ואז אם אינם מקבלם כראוי אזי בא על ידי זה לשפלות ובזיונות ביותר, ואז הבזיונות בבחינת ובוזי יקלו וכשזוכה לקיים דום לה’ זוכה על ידי זה לזביחת יצרו ולתשובה שלימה עד שזוכה לבחינת כבוד אלהים, והבזיונות הם בחינת האוהל שעל ידו נעשה יחוד בין משה ויהושע שזה בחינת האור שהנקודה העליונה מאיר להנקודה התחתונה וזה נעשה בפרטות ובכלליות, מבחינת הדמימה והשתיקה שהוא בחינת נקודה התחתונה נמשך בכלליות בחינת כריתת זרעו של עמלק, ומבחינת הבזיונות עצמן נמשך בכלליות למנות להם מלך לישראל, ומבחינת תיקון הנקודה העליונה נמשך בכלליות בחינת בנין בית הבחירה:

אות י

שם בכוונות אלול, ועל פי זה תבין לקשר התורה היטיב וכו’, כי בקי ברצוא היינו לבלי להסתפק עצמו במדריגתו רק לבקש אחר מדריגה יתירה בכל פעם, שזה בחינת מה שכתוב באות גימ”ל שצריך לאחוז תמיד במדת התשובה, כי צריכין לעשו”ת תשובה על תשובה זה בחינת שם אהיה במילואו גימטריא קס”א בחינת אם אסק שמים שם אתה אסק אותיות קס”א, כי שם אהיה הוא בחינת תשובה ועיקר שלימות התשובה ומלואה הוא רק לאחוז תמיד במדת התשובה שזה בחינת אם אסק שמים וכו’ בחינת בקי ברצוא, ותשובה הוא בחינת הנקודה העליונה שהוא בחינת סגול דא חמה, על כן צריכין לכוון השם הקדוש הזה בניקוד סגול ובקי בשוב בחינת ואציעה שאול הנך זה בחינת ס”ג, היינו כשהאדם הוא בבחינת נסוג אחור חס ושלום והוא רחוק מהקדושה לגמרי חס ושלום, אף על פי כן אל יתייאש עצמו לגמרי חס ושלום רק יקיים ואציעה שאול הנך ויבקש גם משם את השם יתברך ויחתור לזכות לתשובה רק שאז עדיין בחינת אהיה בהסתרת פנים ממנו ואז עוברין עליו חרפות ובזיונות, והוא צריך לחזק את עצמו ולקבלם באהבה ולידום ולשתוק כעפר, בחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, בחינת והארץ הדום רגלי, ולקוות וליחל לזכות על ידי זה לתשובה ועל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת נקודה התחתונה בחינת חיריק, על כן צריך לכוון השם הקדוש הזה בניקוד חיריק:

אות יא

שם בסוף המאמר שעל ידי שדן את המחרפים אותו לכף זכות שאינם חייבים כל כך במה שמבזים אותו, כי לפי דעתם וסברתם נדמה להם שראוי לבזות אותו ועל כן הוא שותק להם על בזיונו על ידי זה נעשה בחינת כתר וכו’ לכאורה יש לדקדק כי הלא לעיל מבואר שצריך לשתוק בשביל תשובה על עוונותיו, כי עדיין הדם שבחלל השמאלי בתוקף ועוז ובשביל זה באין עליו בזיונות ושפיכות דמים נמצא שסובר שהבזיונות מגיעין לו באמת, וכאן מבאר שדן אותם לכף זכות שנדמה להם שראוי לבזות אותו משמע שבאמת אין ראוי להם לבזותו רק שלהם נדמה כך אך הענין מבואר על פי מה שכתב למעלה מהענין שצריך לאחוז תמיד במדת התשובה ואפילו כשזוכה לתשובה שלימה שאז זוכה לבחינת כבוד אלוהים, אף על פי כן צריך לעשו”ת עוד תשובה על השגתו הראשונה וכן בכל פעם עד עולם והנה התשובה הוא בבחינת שם אהיה וכל מה שזוכה לתשובה העליונה ביותר הוא בבחינת שם אהיה הגבוה יותר והנה מי שזכה לתשובה שלימה שהיא בחינת אהיה ורוצה לעלות לבחינת אהיה הגבוה יותר ואז הבחינת אהיה הזה עדיין בהסתרת פנים ממנו, והסתרת פני אהיה גימטריא דם, ובאין עליו שפיכות דמים ובזיונות והוא מהפך דם לדם ושותק על עלבונו, על ידי זה זוכה לתשובה עליונה ביותר שהוא בחינת אהיה הגבוה ביותר רק שיש לחוש בזה כי מאחר שכבר זכה לתשובה שלימה עד שכבודו הוא בבחינת כבוד אלוקים אם כן כשחולקין עליו ומבזין אותו פוגמין ישראל בכבוד אלוהים כביכול (ובאמת אמרו ז”ל (פסיקתא דרב כהנא ב’ ד) שהקפיד הקדוש ברוך הוא על כבוד הצדיק יותר מעל כבוד עצמו כביכול) בפרט כפי שבארנו לעיל שצריכין ליזהר שעל ידי הבזיונות לא יתמעט כבוד המקום חס ושלום אך הצדיק דן את כל החולקים עליו לכף זכות, כי לפי דעתם וסברתם נדמה להם שראוי לבזות אותו, ואילו היו יודעים שכבר זכה לתשובה שלימה בחינת כבוד אלוהים גם הם היו מכבדין אותו, על ידי זה הוא שותק ומקבל הבזיונות באהבה וזוכה על ידי זה לתשובה עליונה ביותר בחינת כתר עליון ביותר, וכבוד אלוהים גם כן אינו מתמעט על ידי הבזיונות, רק אדרבה נתרבה כבוד המקום על ידי שדן אותם לכף זכות שזה שמבזין אותו הוא כי נדמה להם כי זה כבודו יתברך ומזה תבין דברי צחות שאמר רבינו ז”ל לענין המחלוקת שהיה עליו, ואמר הוא ז”ל עלי אין חולקין כלל כי אלו הייתי עושה כל מה שהם אומרים עלי היה ראוי באמת לחלוק עלי, וכיון שאין הדבר כן רק אדרבא בהיפך לגמרי מכל מה שהחולקין אומרים עלי, נמצא שגם הם אינם חולקים רק על העושה כן, אבל לא עלי תלונותם מאחר שאין בי שום שמץ מזה וכמבואר במ”א ומכוון לדברינו הנ”ל:

אות יב

שם לעיל בכוונות אלול ימין במילואו עולה דרך ויש לומר בדרך צחות שזהו שאמרו רז”ל כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין היינו בחינת דרך הנ”ל שהוא בחינת ימין הנ”ל:

אות יג

והנה מאמר זה נאמר בשנת תקס”ג הנ”ל בשבת תשובה וא”ו תשרי ואז הזכיר רבינו ז”ל בהתחלת התורה בסמוך את הפסוק (יחזקאל א) ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (ואחר כך בכתב ידו הקדוש לא הזכיר את הפסוק עד סמוך לסוף המאמר) ואז אחז בשתי ידות הכסא שישב עליו והיה מתנענע עם הכסא ואמר באימה וביראה ובמסירת נפש עצום מאוד בזה הלשון: כשיושבין על הכסא אז הוא אדם (ואמר בזה הלשון: אז מע זיצט אויף דער שטיל יענץ מאהל איז מען אמענטש) (ועיין זוהר תזריע דף מ”ח) והדברים סתומים מאד ואחר כך גמר כל התורה הנוראה הזאת, ובשעת אמירת התורה לא דיבר כלל מענין כוונות אלול, רק אחר כך כשגמר אמירת התורה הזאת אחר שהתפלל ערבית והבדיל, אחר כך חזר ודיבר מהתורה הזאת כדרכו תמיד, ואז ענה ואמר לאנשים חשובים זקנים שישבו אצלו אז שהיו מתפללין מתוך סידור האר”י ז”ל, תאמרו לי איך מרומז בהתורה הנ”ל כל כוונות של אלול והחרישו ולא ענו כי באמת אי אפשר בשום אופן להבין מעצמו סוד הכוונות אלול איך מרומזים בהתורה הנ”ל, וצוה להביא לפניו סידור האר”י ז”ל, ופתח אותו והראה להם הכוונות של אלול ואחר כך פתח פיו הקדוש והנורא והתחיל לגלות פלאות איך כל הכוונות של אלול מרומזים שם בדרך נפלא ונורא מאוד כמבואר מזה בספר אבל אי אפשר לצייר בכתב את השיעור שבלבי את כל הנעימות והנפלאות תמים דעים שהרגשתי אז בשעה שזכיתי לשמוע את כל אלה:

אות יד

גם דיבר אחר שבת מהתורה הנ”ל שמדברת שם מענין משה ויהושע ואוהל מועד שהם בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה וא”ו שבאמצע האלף וכו’, ואז אמר לי בזה הלשון שבכל מקום שמתוועדים יחד רבי ותלמיד נעשה בחינה זאת בחינת משה ויהושע ואוהל מועד וכו’ ואחר כך בהיותי במעדוועדיווקע אצלו דיבר עמי אחר פורים מענין הגימל מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ ששייך לזה (כנדפס במקומו) וסיים אז ואמר כי כל ג’ מצוות אלו הם בחינת תשובה ושאלתי אותו ז”ל איך הג’ מצוות אלו הם בחינת תשובה, ענה ואמר זה תאמר אתה (דאס זאג דוא שוין) ובזה הלכתי מלפניו ז”ל, ותיכף התחלתי לחשוב בזה ותיכף בדרך הליכתי מביתו לאכסניא שלי הזמין לי השם יתברך בזה חידושים נאים וכתבתי מה שחנני השם יתברך בזה, וזה היה התחלת חינוכי לחדש בתורתו הקדושה שחינך אותי ברחמיו ודרכיו הנפלאים, וביום שלאחריו הבאתי לפניו מה שכתבתי והוטב בעיניו, ושחק קצת מחמת שמחה, וענה ואמר תוכל ללמוד אם תהיה מתמיד (דיא וועסט קענין לערנין אז דוא וועסט באגערין) אך אף על פי כן אחר כך הוכרחתי להפסיק מלחדש עד שאלמוד תחלה ספרי הפוסקים הרבה ואחר כך ספרי קבלה וכו’, עד שאחר כך צוה לי לחדש ואחר כך צוה לי לכתוב את החידושין שלי כאשר מבואר מזה במקום אחר (וכל זה העתקתי מספר חיי מוהר”ן אשר נכתב בלשון הר”ר נתן ז”ל בעצמו וכל המבואר כאן שאמר לו או שצוה עליו או ששאל אותו הכל הכוונה על הר”ר נתן ז”ל בעצמו):

אות טו

אמר המחבר, כמה הלכתא גברוותא יש לשמוע ולהבין מסיפור זה הנ”ל א’ כמה גדולה ורמה מעלת הצדיק הקדוש וכו’ עד שישיבתו על הכסא (להאיר בתלמידיו הקדושים ולגלות להם נפלאות מתורתו הקדושה וללמדם דרך ה’ וכו’) הוא בחינת ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכו’ ועיין זוהר תזריע דף מ”ח הנ”ל תאנא בכמה דרגין אתקרי שלמותא דלעילא כד יתיב קוב”ה בכורסייא ועד דלא יתיב קוב”ה בכורסייא לא אשתכח שלימותא דכתיב ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכו’ תאנא בששי נברא האדם בשעה שנשלם הכסא וכו’ ולפיכך נברא האדם בששי שהוא ראוי לישב על הכסא וכו’ ועיין מדרש הנעלם חיי שרה קכ”ו: אור הנשמה לעולם הבא גדול מאור הכסא וכו’ ע”ש ב’ מה שאמר להר”ר נתן ז”ל שבכל מקום שמתוועדים יחד רבי ותלמיד הוא בחינת משה ויהושע ואוהל מועד ולדעתינו העניה יש בזה דברים גבוהים ורמים, כי רמז בזה סוד ההתקשרות בינו ובין תלמידו הקדוש הר”ר נתן ז”ל כי מאמר זה נאמר סמוך מאוד להתקרבותו אליו ז”ל ומי שבקי קצת בספריו הקדושים של הר”ר נתן ז”ל, והכיר אותו בחייו ושמע דבריו ושיחותיו הקדושים ובקי קצת בעניניו וסיבותיו אשר עברו עליו יבין בלבו ויראה בעיני שכלו ממש כי היה מבחינה זו הנ”ל, כי רוב דבריו המה מהתחזקות בעבודת ה’ לבלי לייאש עצמו שום אדם מישראל רק כל אחד ממקומו ידרוש ויבקש את ה’ שזה בחינת בקי בשוב המבואר במאמר הנ”ל, שזה בחינת נקודה התחתונה בחינת יהושע ועיין עוד בליקוטי תנינא במאמר כי מרחמם ינהגם סימן ז’, שם מדבר גם כן משני הבחינות המבוארים כאן וקורא אותם שם בשם דרי מעלה ודרי מטה בן ותלמיד ומבואר שם שבחינת התלמיד הוא בחינת יהושע ר”ת יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר, היינו מה שצריכין לחזק הדרי מטה שוכני עפר שהם בתכלית שפלות המדריגה לבלי יתיאשו עצמן ולבלי יסוגו אחור לגמרי חס ושלום, רק ידעו כי ד’ גם אתם ועמם ואצלם, ע”ש התחזקות גדול ונורא ומאמר כי מרחמם הנ”ל נאמר בשבת חנוכה שנת תק”ע שהוא שנה האחרונה מימי חייו הקדושים של רבינו הקדוש ז”ל, ושם מוזכר ענין של ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו ושמעתי מאבי ז”ל ששמע מזקני תלמידיו הקדושים של רבינו ז”ל, שהבינו אז מרמיזותיו הקדושים של רבינו ז”ל שבמאמר זה נתן סמיכה לתלמידו הקדוש הר”ר נתן ז”ל ובאמת רוב שיחותיו הקדושו”ת של הר”ר נתן ז”ל היה בענין זה לחזק את כל אחד מישראל בהתחזקות גדול נפלא ונורא מאוד לבלי יתייאש עצמו חס ושלום לגמרי רק שאיך שהוא אף על פי כן יתעורר ויתחזק מעתה על כל פנים לעבודת השם יתברך ממקום שהוא שם וכו’, וכמבואר מזה נפלאות הרבה בספריו הקדושים, שזה בחינת מה שמצינו שאמר השם יתברך בעצמו ליהושע אחרי פטירת משה ג’ פעמים חזק ואמץ, ומבואר בליקוטי תורה בשם האריז”ל כי ג’ פעמים חזק גימטריא משה כי בזה האיר ליהושע הג’ בחינות שהיו במשה וכו’ וכו’ ע”ש (ואפשר לרמז שהם נגד הג’ בחינות שיש באלף נקודה עליונה ותחתונה ואמצע וידוע כי כל בחינה כלול מכל הבחינות וכו’), וכן ישראל בעצמן אמרו גם כן ליהושע רק חזק ואמץ

אות טז

ועיין בליקוטי הלכות, הלכות שבת הלכה ז’ שנתחדש בראש השנה שנת תר”ה שהוא ראש השנה האחרון מימי חייו הקדושים של הר”ר נתן ז”ל, שם מרומז הרבה מענין זה הנ”ל למי שמבין ברמיזה קצת ועוד יש לדבר בזה הרבה ומה שרימז בענין קרא את יהושע וכו’, ואצונו דווקא אני בעצמי וכו’, שסמוך להסתלקותו ממש לא נתן לו סמיכה בפירוש, ואף על פי כן כבר רימז לו סמיכתו סמוך להתקרבותו אליו וכן בענין מה שתחלת חינוכו בחידושי תורתו היה במאמר זה, ובענין מה שנראה בחוש כי כמעט כל השארת רש”ימתו הקדושה של רבינו ז”ל הוא רק על ידי הר”ר נתן ז”ל ויש בכל הנ”ל דברים נפלאים הרבה, ואי אפשר לבאר בכתב ואפילו בעל פה ואף על פי כן רשמתי ברמיזה קצת למען ידעו דור אחרון וכו’

אות יז

מתוך מה שמבואר לעיל שכל רבי ותלמיד המתוועדים יחד הוא בחינת משה ויהושע ואוהל מועד, מתוך זה מובן ממילא שכמו שמבואר במאמר הנ”ל שאי אפשר לזכות לתשובה שלימה שהוא בחינת הכבוד העליון סוד נקודה העליונה כו’, כי אם על ידי שבאין עליו בזיונות ושפיכות דמים והוא דומם ושותק וכו’, והבזיונות הם בחינת הוא”ו שבתוך האלף שהיא מחברת נקודה העליונה עם נקודה התחתונה ומבואר שם שעל ידי זה נעשה יחוד בין משה ויהושע וכו’, ומזה מובן ממילא כי אי אפשר להתלמיד להתקרב עצמו אל רבו בהתקרבות אמיתי כי אם על ידי שעוברין עליו מניעות רבות ומחלוקת ובזיונות ושפיכות דמים הרבה, ועל ידי זה דווקא זוכה להתקרב אל רבו שהוא בחינת נקודה העליונה

אות יח

ומזה מובן קצת ענין המחלוקת שהיו כמעט על כל גדולי הצדיקים ז”ל שעסקו לקרב בני אדם לעבודת ה’, כגון הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו הקדושים ז”ל, וכן המחלוקת הגדול שהיה על רבינו ז”ל כי מלבד מה שמובן ממה שכתבתי למעלה כי הצדיק הגדול העולה ממדריגה למדריגה עליונה בכל עת, והוא בחינת הבעל תשובה האמיתי כי תשובתו הוא רק בבחינת תשובה של עולם הבא המבואר במאמר הנ”ל, היינו שזוכה בכל עת להשגה יתירה ועושה תשובה על תשובה על השגתו הראשונה, ובכל פעם שמשיג מדריגה עליונה ביותר זה בחינת שמשיג שם אהיה עליון ביותר, ועל כן מוכרח לעבור עליו בכל עת מחלוקת ורדיפות רק שהוא דן את החולקים עליו לכף זכות כנ”ל אות ו’ מלבד זה המחלוקת והרדיפות מוכרחין ביותר בשביל ההתקרבות של תלמידיו המקורבים אליו כנ”ל, והתלמידים בעצמם מקבלין החרפות באהבה בשביל תשובה על עוונותם, רק בכדי שלא יגיע מהמחלוקת איזה פגם בכבוד שמים, כי כבוד רבם כבר הוא בבחינות כבוד שמים על כן צריכין לדון את החולקים לכף זכות כנ”ל (וגם בזה מיושב ביותר מה שדקדקנו לעיל באות וא”ו) כי הצדיק בעצמו אפשר שהיה יכול להגיע בכל פעם למדריגה העליונה על ידי שחותר לעלות בכל פעם וידוע כי צריך להיות ירידה קודם העליה (ועיין בסימן כ”ב במאמר חותם בתוך חותם), והנה מה שחותר בכל פעם לעלות ביותר זה בחינת בקי ברצוא בחינת נקודה העליונה בחינת סגול דקס”א כנ”ל, ובתוך זה הוא יורד קצת גם ממדריגתו הראשונה ואז היה יכול להיות נסוג אחור לגמרי חס ושלום, ולהרהר אחר מדותיו יתברך חס ושלום כאילו מרחקין אותו בכוונה, והבעל דבר אורב על זה מאוד להחליש להצדיק את דעתו בשעה שיורד ממדריגתו קצת אדרבה על הצדיק מתגבר עליו אז החלישו”ת הדעת ביותר וכמובן מדברי רבינו ז”ל (בהמעשה של הצדיק שנפל לעצבות וכו’), רק שהצדיק מתגבר בגודל קדושת צדקתו ואין מהרהר אחריו יתברך רק שמתבייש מאוד לפני השם יתברך על שנפל קצת ממדריגתו, ואף על פי כן מקבל גם בחינת ההתרחקות הזאת באהבה, ומאמין כי ישרים דרכי ה’ ומקוה ומייחל להשם יתברך לחזור למדיגתו ולא עוד אלא שיזכה למעלה יתירה ועליונה ביותר, על ידי זה זוכה באמת שהירידה הזאת היא תכלית העליה, כי על ידי שמתבייש מאד על ירידתו הוא מתחזק ומתגבר בכל עוז לעלות מירידתו עד שעולה על ידי זה למדריגה גבוה ביותר ובזה תבין ביותר ענין רצוא ושוב המבואר במאמר הנ”ל, שבתחלה הוא רצוא וזוכה לעלות למדרגה גבוה ביותר, וחותר לעלות עוד יותר ובתוך כך הוא נה ונסוג לאחוריו חס ושלום, רק שמתחזק את עצמו גם אז לבלי ליסוג אחור לגמרי, ואז ההתרחקות קצת הזה הוא אצלו לחרפה ובושה גדולה יותר מכל הבושו”ת שבעולם, ונדמה לו ממש כאילו פו אותו מבית המלך אל החוץ חס ושלום, רק שאין מהרהר אחריו יתברך על זה, רק מקבל באהבה ומצפה לישועה ומקיים דום לה’ וכו’ ומכניע עצמו מאוד תחת הקדושה כעפר ממש, בבחינת והארץ הדום רגלי דא חיריק שזה בחינת חיריק דס”ג המבואר שם אז על ידי הבושה הזאת נעשה בחינת וא”ו וזוכה על ידי זה להתחבר עם הנקודה העליונה שהוא בחינת המדריגה הגבוה שחתר לעלות אליה כנ”ל

אות יט

(ובזה פרשנו מאמרם ז”ל (בבא בתרא ע”ה) כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותו בושה וכו’, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לאותו בושה וכו’ (עיין רש”י שם שבזמן מועט כזה נתמעט הכבוד כל כך וכו’ היינו בחינת הכבוד העליון הנ”ל) שבמאמר זה יש לדקדק א’ בענין הסמיכות זה לזה וגם בענין כל צדיק נכוה וכו’ אוי לאותו בושה, אם כן זה יהיה עונג עולם הבא שכל אחד יתבייש בפני חבירו אך יש לפרש הענין בדרך הנ”ל כי בעולם הזה יכול הצדיק לעלות למדריגה גבוה על ידי הירידה דווקא, שעל ידי זה הוא מתגבר לעלות ביותר עד שעולה למדריגה עליונה ביותר, אבל בעולם הבא אין שייך שום ירידה, רק שעל ידי שכל צדיק נכוה וכו’ שעל ידי זה מתבייש מאוד כי אוי לאותו בושה, על ידי זה בעצמו יעלה ויתחבר גם אל מדרגה העליונה וכן הענין גם כן במאמר פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור, שהיו רוצים ונכספים לקבל אור נקודה העליונה בעצמה שהיא בחינת פני חמה, על כן אמרו אוי לאותו בושה וכו’ (על ידי זה בעצמו זכו לקבל אור נקודה העליונה כנ”ל) נמצא מבואר שהצדיק בעצמו אפשר שהיה יכול לעלות למדרגות עליונות בכל פעם גם בלי מחלוקת, רק שאפשר שעל ידי המחלוקת זוכה לעלות בכל פעם בלי ירידה מתחלה כל כך, וזה ניחא לו ביותר, וגם כי המחלוקת הוא בשביל התקרבות תלמידיו הקדושים כנ”ל ולפעמים הצדיק עצמו עושה עצמו כאילו הוא מרחק לתלמידיו ואינו רוצה לקרב אותם, והתלמיד צריך לקבל גם זאת באהבה, ולהאמין כי בוודאי ישרים דרכי הצדיק ויתבייש מאוד על זה, ואף על פי כן לא יתרחק על ידי זה חס ושלום, רק אדרבה על ידי זה יתגבר ביותר לחתור אחרי ההתקרבות, ואז יזכה על ידי זה בעצמו להתקרב אל הצדיק בהתקרבות אמתי ולקבל ממנו הארתו הקדושה, וגם בזה לפעמים נסיון זה גדול יותר מהנסיון של הבזיונות שסובל מהחולקים ועיין בלקוטי הלכות הלכות ברכת הפירות הלכה ה”א שם תראה נפלאות הרבה מענין המאמר זה קרא את יהושע הנ”ל, ומכל מה שנתבאר בו בדברינו הנ”ל, וכן בהלכות שבת הלכה ז’ הנ”ל, וכן עוד בכמה וכמה הלכות המדברים בענין מאמר זה:

אות כ

נשמט בענין המבואר בפנים באות ה”א שרקיע שמים הוא בחינת הבושה וכו’, וממעל לרקיע דמות כסא וכו’ עיין שבת ק”ד את בש גר דק אם את בוש וכו’ גור בדוק, פירש רש”י נפשך תהא צרור תחת כסאי ודוק שמים היינו כנ”ל כי הבושה הוא בחינת רקיע שמים שממעל לו הוא הכסא כנ”ל, ועל כן נקט שם ודוק שמים על שם מאמר הכתוב (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת בחינת האוהל המבואר בפנים, וע”ש עוד לעיל מזה אמר הקדוש ברוך הוא אם חוזר בו אני קושר לו כתר מבואר לענינינו שעל ידי תשובה זוכין לבחינת כתר כנ”ל:

סימן ז-ואלה המשפטים

אות א

דמיא לעגלא שהוא בחינת עיגולים בחינת אמונה כמבואר שם ואמונתך סביבותיך יש לפרש דרוצה לומר כי אמונה הוא במה שאין השכל משיג (כי בדבר שגם השכל משיג אין צריך אמונה מאחר שמבין גם בשכלו, ודבר שאין השכל משיג) הוא כמו בחינת דבר עגול שאין לו קצוות, כך ענין זה אין לו קצוות מאיזה בחינה להתחיל לכנוס בענין זה כמו בדבר שכלי שהשכל מתחיל לכנוס בו מאיזה עיון ונכנס מעיון לעיון עד שגומר השגת הדבר שכלי אבל במה שאין השכל משיג אינו רק על ידי אמונה הוא בבחינת עגול כנ”ל, גם כי בחינת השגה זאת היא בחינת מקיפין כמובן במקום אחר, ומקיפין הם גם כן בחינת עיגולים כמובן במאמר מה שמשחקין בחנוכה בדריידיל, וזה שכתוב גם במאמר זה בסופו סוחר מלשון סחור סחור (בחינת מקיפין שהוא בחינת אמונה):

אות ב

שם אות ב’, אבל אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת וכו’ עיין בליקוטי עצות אמונה אות ד’ שביאר שם ענין זה, כי עיקר אמונה הוא במה שאין השכל מבין אותו, כי במקום שהשכל מבין אין צריך להאמין ואם כן כשאין השכל מבין איך יבוא להאמין במה שצריך להאמין, על כן עיקר האמונה תלויה באמת, שאם ירצה האדם להסתכל על האמת לאמתו יבין מאליו שצריכין להאמין האמונה הקדושה בהשם יתברך ובצדיקיו הקדושים ובתורתו הקדושה, אף על פי שאי אפשר להבין בשכלנו המגושם, כי על ידי ההסתכלות על האמת בעין האמת יבין מרחוק שהאמת הוא כך, רק שאי אפשר להבין בשכל וצריכין רק להתחזק באמונה שלימה עכ”ל, ועיין בלקוטי הלכות הלכות פסח הלכה ז’ שם מבאר הענין ביותר ועיין עוד בלקוטי הלכות יורה דעה הלכות רבית ועוד בכמה מקומות בדבריו ז”ל שביאר שם, שעיקר שלימות האמונה הוא על ידי אמת שהוא בחינת כלל המוחין והדעת דקדושה, כי בלא דעת יכול להיות פתי יאמין לכל דבר ויכול להאמין חס ושלום בדברים שאסור להאמין בהם, אבל על ידי הדעת דקדושה שהוא בחינת אמת יכול להבין מרחוק במה להאמין ובמה שלא להאמין (ועיין גם לקמן בסימן רנ”ה):

אות ג

שם אות ג’, ועל ידי שמקבל מהם עצתם נחקק בו אמת רוצה לומר כי עצת הצדיק הוא כולו זרע אמת, היינו כי השכל הקדוש של הצדיק והשגתו הקדושה הוא בחינת אמת ברור זך וצלול, ועצותיו הקדושים הם בחינת טיפי השכל שלו כי בוודאי בכל עצות ועצות יש לו שכליות קדושים ודרכים נפלאים והשגות עמוקות, שהם בחינת עצם אור האמת ועל כן זה שזוכה לקבל עצתם הקדושה, אף על פי שאינו מבין עדיין עמקות השכל שיש להצדיק בזה, אף על פי כן בזה בעצמו שמקבל העצה והולך בדרך עצתו, על ידי זה נחקק בו אמת ונשלם האמונה, ועל ידי זה תבוא הגאולה היינו שעל ידי קדושת העצה שהוא כולו זרע אמת שהיא נובעת ממוח ושכל הצדיק שהוא כולו אמת, על ידי זה נחקק בו אמת שזוכה להרגיש בלבו ודעתו התנוצצות והארה גדולה מקדושת האמת ומשתוקק ומתגעגע רק אל האמת, ועל ידי זה נשלם האמונה שזוכה להבין במה להאמין, וגם האמונה הוא בשלימות אצלו עם התנוצצות והארת הדעת דקדושה כנ”ל

אות ד

וזה שסיים בסוף המאמר יכול יהיו התלמידים לומדים ואינם מבינים, תלמוד לומר וכו’ ערוך לפניהם כשלחן ערוך, זה בחינת הגאולה שלעתיד יתגלו כל החכמות כשלחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיה יא) ומלאה הארץ דעה ולכאורה אין מובן הענין יכול יהיו התלמידים וכו’ מה ענין לכאן, וגם מה שרימז ענין הגאולה בענין ערוך לפניהם כשלחן ערוך אך לפי הנ”ל יש לפרש כי הנה העצה שמקבל מהצדיק הוא גם כן רק על ידי האמונה כי אינו זוכה להשיג עדיין הטעם והשכל האמת שיש לו להצדיק בהעצה הזאת נמצא שהתלמיד אז בחינת לומד ואינו מבין היינו כמו מי שלומד איזה הלכה ואינו מבין הטעם והמקור של פסק הלכה הזאת, שאז אף על פי שיודע ההלכה באמת כמות שהיא אבל אינו יודע לפלפל בה וללמוד ממנה למקום אחר, ובאם ישתנה איזה ענין קצת שוב אינו יודע איך להבין ולהורות, מאחר שלא קיבל רק ההלכה כמות שהיא ואינו יודע טעמה אבל אם יודע שורשה וטעמה אז יודע לפלפל בהלכה וללמוד ממנה למקום אחר, ובאם ישתנה איזה ענין אזי יודע גם כן להבין ולהורות, כפי מה שמבין משורש וטעם ההלכה ממילא מובן מזה שאם נשתנה איזה ענין אזי הפסק ההלכה באופן אחר כמובן כל זה לכל כמו כן לענינינו, כי באמת אף על פי שהתלמיד אינו מבין שורש והטעם העצה של הצדיק ומקבל העצה רק באמונה, אף על פי כן על ידי זה בעצמו נחקק בו גם כן האמת כנ”ל, ואם כן הוי אמינא שלעולם לא יבוא על שורש הטעם והאמת שבעצה זאת, שזה בחינת התלמידים לומדים ואינם מבינים תלמוד לומר וכו’, היינו שהכתוב מודיע שעל ידי זה בעצמו שהתלמיד מקבל העצה רק באמונה, יזכה על ידי זה להשיג גם האמת והשכל והטעם של העצה, כי על ידי העצה שמקבל נחקק בו אמת, ועל ידי זה נשלם האמונה ועל ידי זה בא הגאולה, והגאולה הוא בחינת התגלות הדעת והחכמה כשלחן ערוך נמצא שעל ידי זה בעצמו שמקבל העצה זוכה אחר כך להתגלות הדעת עד שזוכה להבין האמת והשכל של העצה, וממילא מובן כי אז נשלם האמונה בשלימות יותר גדול וזוכה על ידי זה לשלימות התגלות הדעת שהוא בחינת אור האמת בהארה גדולה ביותר, ועל ידי זה נשלם האמונה ביותר וכן חוזר עוד חלילה וכו’

אות ה

(ואפשר לומר כי על כן העצות דקדושה בחינת פריה ורביה שזה בחינת בן פורת יוסף כמבואר בפנים, כי הם פרות ורבות אצל המקבל, ומעצה אחת דקדושה שזוכה לקבל מהצדיק יוכל לזכות לדברים הרבה ולהבין ממנה עצות הרבה לעבודת ה’ כנ”ל מאחר שזוכה על ידי זה לבחינת התגלות הדעת שלעתיד בזמן הגאולה כנ”ל וזה יש לרמז בענין ואנכי נטעתיך שורק עיין רש”י שם בשם המדרש דרוצה לומר השש מאות וששה מצוות שהוסיף להם על השבע מצוות, ותרי”ג מצוות הם בחינת העצות הקדושים בחינת תרי”ג עטין ובסוף המאמר מבאר ששורק הוא בחינת טיפי השכל של הצדיק שמקבל על ידי העצה שמקבל ממנו וכו’, וכאן פירש שורק היא בחינת הגאולה כמו שכתוב (זכריה י) אשרקה להם ואקבצם וזה שנאמר שם אשרקה להם ואקבצם, כי פדיתים ורבו כמו רבו, היינו בחינת פריה ורביה הנ”ל שזוכין על ידי בחינת הגאולה שנמשך על ידי העצות הקדושו”ת הנ”ל ועיין חולין ס”ג הרחם זו שרקרק וכו’ וכיון שבא רחם באו רחמים לעולם, פירש רש”י מטר היינו בחינת אמונה בחינת נסים שהוא בחינת מטר (כמבואר במאמר זה ובמאמר תהומות וכו’ סימן ט’), אי יתיב על ארעא וכו’ מיד אתי משיחא דכתיב אשרקה להם ואקבצם, כי פדיתים היינו בחינת הגאולה, אמר ליה וכו’ והא ההוא וכו’ ופסקי למוחא אמרו ליה ההוא בדאה הוה (כך הוא גירסת הילקוט וכן פירש רש”י בגמרא), היינו שהיה שקרן ועיקר שלימות האמונה שעל ידי זה בא הגאולה תלוי באמת כנ”ל וצריכין עוד לבאר בזה):

אות ו

שם אות ד’, על ידי מצוות ציצית האדם ניצול מעצת הנחש מנשואין של רשע וכו’, בן פורת עלי עין בשביל ציצית לשון מציץ מן החרכים (היינו כמו שפירש רש”י בפרשת שלח ע”ש) על ידי זה זכה לבן פורת וכו’ וזיווגא דקדושה וכו’ אמר המחבר, מזה מובן שורש טעם המנהג שעל פי רוב אין לובשין טלית של מצוה (שהוא בחינת השמלה הנ”ל) עד אחר הנשואין (ועיין הלכות ציצית סימן ח’ במגן אברהם ס”ק ג’ שכתב שם משמע בקידושין וכו’ שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית וכו’ וזה שמובא בשם הרוקח שהמנהג לעשו”ת חופה מטלית על שם ופרשת כנפיך וכו’, היינו כי כנפי מצוות ציצית הם בחינת זיווגין דקדושה וכמבואר בסוף המאמר):

אות ז

שם בסוף המאמר, אבל כשמדבק עצמו לצדיקים ומקבל מהם עצה וכו’ ואז יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין וכו’ יש לפרש שמרמז על כל הנ”ל כי כשמקבל עצה ממנו על ידי זה נחקק בו אמת כנ”ל, ואמת הוא בחינת מה שמרגיש איזה התנוצצות והארה בשכלו ודעתו, ומה שהשכל משיג הוא כמו בחינת רואה בעיניו ממש כידוע, (שזה בחינת גופא טמירתא ואתגליא המבואר במאמר ויסב סימן ס”ב ע”ש) נמצא שמה שנחקק בו אמת הוא בחינת יראה בעיניו, ובאזניו ישמע הוא בחינת אמונה מה שאינו משיג בשכלו רק ששומע מאחרים ומאמין שזה בחינת שמע ישראל וכו’ שהוא כלל נקודת האמונה ולבבו יבין זה בחינת הגאולה שבא על ידי אמונה, היינו שזוכה להתגלות הדעת על ידי זה כנ”ל שזה בחינת ולבבו יבין וכו’ ובזה יש להבין גם כן קצת איך השלש בחינות הנ”ל נמשכין מהתלת מוחין שהם חכמה בינה ודעת, שזה בחינת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני הנ”ל, שזה בחינת יראה בעיניו כמו ותפקחנה עיני שניהם בינה הוא בחינת ונתת לעבדך לב שומע בחינת אמונה הנ”ל, בחינת ומצאת את לבבו נאמן לפניך בחינת בתוך לבי אמונתך דעת הוא בחינת התגלות הדעת של בחינת הגאולה, בחינת ומלאה הארץ דעה, ויש לפרש גם באופנים אחרים והכל הולך אל מקום אחד:

אות ח

ובזה שכתבנו תבין מה שכתוב בכוונות ציצית, ומצוות ההסתכלות בהם כי המלכות הוא בסוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כי לית לה מגרמה כלום, (היינו כי האמונה בעצמה אין בה שום טעם ושכל כי במה שהשכל משיג אין שייך אמונה כנ”ל, והשגת השכל הוא בחינת עיינין כנ”ל) ואנו מכוונין להאיר לה מן הארת המוחין אלו לעשו”ת לה עיינין (והיינו כי על ידי מצוות ציצית זוכה לקבל עצת הצדיקים ונחקק בו מאמת שזה בחינת ראיה בעינים ועל ידי זה נשלם האמונה כנ”ל, וזהו שמובא בכוונות שם מענין עשר שמות הויה שבדעת, גימטריא שלהם שני פעמין עין היינו כנ”ל):

אות ט

שם, ופרשת כנפיך על אמתך כי ציצית וכו’ והוא בחינת זיווג דקדושה (מכאן סעד למה שכתוב בכתבים שהזיווג יהיה בהיותו מלובש בטלית קטן) וזה שכתוב כי גואל אתה כי על ידי הציצית וכו’ בא הגאולה כנ”ל:

אות י

שם, ישמעאל הוא בחינת התפלה וכו’ לפי הנ”ל מובן מה שמתפללין כשהוא מעוטף בטלית, ומה שהעטיפה הוא כעטיפת הישמעאלים ממה שמבואר במאמר זה מובן ממילא סמיכת פרשת ציצית ליציאת מצרים, כי על ידי זה בא הגאולה מכל הגליות שהם בחינת מצרים כנ”ל וגם כי מצרים הוא אדמת בני חם וכן מה שכתוב בפרשת ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות,-בחינת פגם אמונה, ואחרי עיניכם זו ניאוף כמו שאמרו רז”ל (עיין מנחות מד) כי ציצית מסוגל להציל מזה וזה שכתוב (במדבר ט”ו) למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי כי על ידי ציצית זוכין לקבל העצות דקדושה שהם כלל התרי”ג עטין, ועל ידי זה זוכין לתפלה ואמונה שמסוגל לזכרון כמבואר בפנים והייתם קדושים לאלוקיכם, היינו בחינת נישואין דקדושה מלשון קידושין, כמו שפירשו הקדמונים ז”ל אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכו’ היינו כנ”ל:

אות יא

אני ה’ אלוקיכם אמת היינו התחברות אמונה ואמת כנ”ל, וזה גם כן סמיכת פרשת ציצית לקריאת שמע, כי על ידי זה נשלם האמונה וזהו שאמרו רז”ל וראיתם וזכרתם ראה מצוה וזכור מצוה אחרת זו קריאת שמע (מנחות מ”ג:) היינו כנ”ל, וזהו שאמרו שם דף מ”ד מעשה באדם אחד וכו’ ובאו ד’ ציצית וטפחו לו על פניו וכו’, כי ציצית שמירה לניאוף כנ”ל ועיין תענית ח: גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות, שנאמר שובה ה’ את שביתינו כאפיקים בנגב וכו’, מבואר גם כן על פי הנ”ל, כי גשמים הם בחינת נסים בחינת אמונה שעל ידי זה בא קיבוץ גליות כנ”ל:

סימן ח-ראיתי מנורת זהב

אות א

אות ד’ א’ כי החסרון הוא מחמת עוונות וכו’ היינו כי עיקר רוח החיים הוא בהתורה, וכשפוגמין בדבר אחד מן התורה אזי נעשה חס ושלום פגם וחסרון בהרוח חיים, וכמו כן באין עליו יסורין וחסרונות שעיקר כל החסרונות הוא בהרוח חיים כנ”ל אות א’ והנה זה לעומת זה עשה אלקים בשביל הבחירה כידוע, ועל כן כנגד הרוח חיים דקדושה שנמשך מכלל כל התורה, יש כנגד זה רוח הטומאה רוח סערה שהוא להיפוך ממש מן הקדושה, וכל יניקתו הוא ממה שעוברין ישראל חס ושלום על מצוות התורה, שעל ידי זה נעשה חס וחלילה איזה פגם וחסרון בהרוח חיים דקדושה, ומהפגם וחסרון הזה יש לו יניקה להרוח סערה שהוא בחינת אלופי עשו ועל כן הצדיק שהוא דבוק בהתורה בשלימות כל כך, עד שיש לו כח להמשיך רוח חיים להשלים כל החסרונות של הנלוים אליו ודבוקים בו, שעיקר החסרונות נמשכו מעוונות שעל ידי זה נפגם ונחסר אצלם הרוח חיים כנ”ל, והצדיק יש לו כח לתקן זאת ולהשלים חסרונם, ממילא מובן שמכפר עוונם גם כן בבחינת ואיש חכם יכפרנה ובאמת הוא מגודל רחמנות וחנינות הבורא יתברך שמצמצם עצמו כביכול, להיות הרוח חיים אצל הצדיקים באופן כזה, עד שהם יכולין להשלים כל הפגמים שנפגמו בהרוח חיים על ידי עוונות ישראל חס ושלום, ואז ממילא נתבטל הכח והיניקה של אלופי עשו, מאחר שנתתקן הפגם ונתמלא החסרון שזה בחינת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע, כי מכפר עוונם גם כן בבחינת ואיש חכם יכפרנה כנ”ל: (ועיין רש”י ברכות ל”ב הרף ממני הראהו שיש כח בידו (של משה) למחול על ידי תפלה):

אות ב

שם אות ה’ לבאר הדברים קצת כי ידוע שכל הנבראים כלולים מד’ יסודות אש רוח מים עפר, וכן האדם כלול מהם וכן הרוח חיים שמקיים את הכל הוא גם כן בבחינת מארבע רוחות באי הרוח כמבואר באות חי”ת ושורש הכל הם ארבע אותיות שם הויה הקדוש שהוא הרוח חיים של הכל, כמו שכתוב ואתה מחיה את כולם, ומשם נשתלשל כל כך עד שנתהווה למטה בחינת הד’ יסודות גשמיים הכלולים מטוב ורע וכל המדות טובות נמשכין מהטוב שבד’ יסודות ששרשם למעלה למעלה בחינת ארבע אותיות הויה וזה הוא בחינת הרוח חיים שלהם וזה לעומת זה יש בחינת רוח הטומאה רוח סערה שמשם שורש הרע שבד’ יסודות היינו של כל המדות רעות שנמשכין גם כן מהד’ יסודות, ועיקר יסוד לימוד התורה כפשוטה, הוא להבדיל ולהפריש בין טוב לרע שזה בחינת איסור והיתר טמא וטהור כשר ופסול שיש בהתורה, וכל זמן שאין מבררין ההלכה שאז גם לימוד התורה שלו כביכול מעורב עדיין טוב ורע, מאחר שיכול לומר עדיין על האסור מותר ועל טמא טהור וכו’, היינו שנדמה לו אז שעל פי התורה הוא כן מחמת שלא בירר ההלכה עדיין, כי באמת פסק ההלכה הוא להיפוך ועל כן אז גם במדותיו אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחינת ודורש רעה תבואנו, כי הוא נותן חס ושלום על ידי לימודו שאינו מבורר כח להרע, שהוא בחינת רוח הטומאה לינק מהטוב שהוא בחינת הרוח חיים כי עיקר הרוח חיים הוא בהתורה כנ”ל שזה בחינת החיות של הטוב שבד’ יסודות והרע אין לו מעצמו שום חיות ושום הויה כלל, רק שנתהווה בשביל כח הבחירה, ועל כן באמת מבואר לעיל שהרוח סערה הוא רק לשעתו ולסוף כלה ונאבד, כי אין לו קיום כלל מאחר שאין לו שום חלק בהרוח חיים דקדושה כלל, רק אדרבה הוא כנגדו ממש וכל יניקתו הוא רק מהנצוצות הקדושו”ת של הרוח חיים הנופלין בסטרא אחרא, על ידי שפוגמין בהתורה כנ”ל ושורש יניקתו הוא ממה שיש בהתורה עצמה כביכול אחיזת הטוב והרע, היינו כי התורה מוכרחת לדבר גם מהרע בכדי להבדיל ולהפריש בינו לבין הטוב שזה בחינת כל האזהרות שבתורה וכו’, וכל זמן שלא נתברר ההלכה עדיין שאז יכולין לטעות ולומר על פי התורה על הרע טוב ועל הטוב רע חס ושלום, מזה עיקר שורש יניקת הרע שהוא בחינת הרוח סערה כנ”ל:

אות ג

והנה הרב דקליפה הוא כלול מכל הרוח הטומאה רוח סערה בחינת הרע שבכל המדות רעות שבד’ יסודות, וכל רשע ורשע יש לו איזה מדה רעה שמשוקע בה ביותר, והוא הדרך והצנור שדרך שם מקבל אריכת הרוח שלו מכלל הרוח סערה של הרב דקליפה וכשהצדיק רוצה להכניעו ולהשפילו הוא מוכרח לירד להמדה הרעה הזאת, ולקלקל הצנור ההוא של הרשע שזה בחינת וירד אברהם מצרימה וכו’, ויעל אברם ממצרים אך הצדיק הזה צריך להיות צדיק גמור שיהיה בבחינת לא יאונה לצדיק כל און, שאין להרע שום אחיזה בו אפילו בכח, ואז יכול לירד לתוך הצנור ההוא ולקלקלו, מה שאין כן אם אינו במדריגה זו רק שאף על פי שלא עשה שום רע בפועל ממש חס ושלום, אף על פי כן עדיין לא הבדיל הרע לגמרי והרע עדיין בכח, ואינו בטוח עדיין בשלימות שלא יארע לו מכשול על ידי הרע חס ושלום, אז אסור לו להתגרות ברשעים, (כי אף על פי שהוא דבוק בהרוח חיים שבתורה בשלימות כי עשה רק טוב ולא רע ולא פגם בהרוח חיים שבתורה שום פגם חס ושלום, ועל כן יש לו גם כן קצת מבחינה הזאת הנ”ל להמשיך אריכות הרוח מהתורה הקדושה ולהשלים חסרונו, ואולי גם כן להשלים החסרון של הנלווים אליו (כפי קצת משמעות המאמר הנ”ל) אך אף על פי כן להתגרות ברשעים אי אפשר לו) כי יש מקום להרע לאחוז בו ויוכל להזיק לו חס ושלום אריכת הרוח של הרשע וכו’, ולבלוע אותו ממש מאחר שהרע עדיין יש לו אחיזה בו בכח כי כבר נתבאר לעיל שאף על פי שעיקר התגברות של הרע היינו של הרוח סערה הוא רק ממה שפוגמין חס ושלום בהרוח חיים שבתורה הקדושה בפועל ממש חס ושלום, אף על פי כן שורש יניקתו הוא מהאחיזה שיש להרע בהתורה הקדושה בעצמה כביכול, קודם שמבררין ההלכה והנה הרע הזה הוא רק בכח לבד ולא בפועל חס ושלום, כי לא בא לידי מכשול הוראה חס ושלום בפועל ממש, ובהתורה בעצמה בוודאי אין להרע שום אחיזה בפועל חס ושלום, כי הלא אדרבה התורה משפלת את הרע ואוסרתו ופוסלתו ומטמאתו ומבדלת אותו מן הטוב לגמרי אך עיקר אחיזת הרע הוא רק בכח היינו קודם שמוציאין את חכמת לימוד התורה מן הכח אל הפועל לברר ההלכה בשלימות אז יש גם להרע אחיזה בהתורה הקדושה כביכול, כי בהכרח שיהיה גם הרע מוזכר בהתורה, ואז קודם שמברר ההלכה יכול לטעות ולומר על הרע טוב וכו’ חס ושלום, ומזה עיקר יניקת הרע כנ”ל נמצא ששורש יניקת הרע הוא ממש שיש לו איזה אחיזה בהתורה הקדושה רק בכח ולא בפועל ממש חס ושלום, ועל כן גם זה הצדיק שלא זכה לברר מדותיו בשלימות, והרע יש לו עדיין איזה אחיזה בו בכח אז אסור לו להתגרות ברשעים חס ושלום, כי יש כח להרוח סערה (ששורש יניקתו ממה שיש לו להרע איזה אחיזה קצת בהתורה בכח) להתגבר עליו ולבלעו חס ושלום כנ”ל אבל הצדיק גמור שזכה לבטל הרע בשלימות גמור עד שאין לו להרע שום אחיזה בו אפילו בכח, אז הוא וכל הנלווים אליו מותר להם להתגרות ברשעים, כי זה הצדיק יכול לירד לתוך כל הצנורות שלהם ולשברם ולבטלם וכו’ וע”ש באות ו’ ז’:

אות ד

שם סוף אות ט’ וכל זה הוא בחינת רוח החיים שבהדפק וכו’ עיין ראשית חכמה שער היראה סוף פרק יו”ד, ותתר”ף חלקים אלו שבשעה הם תתר”ף נשימות שאדם מנשים, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ד’ הנותן בו חיות הנשימה ההיא וכו’, ושם מבואר גם מענין הי”ב שעות וי”ב צירופי הויה וכל הענין הנ”ל המבואר בפנים ובזה תבין הענין קצת בפרט לפי המבואר לעיל, כי עיקר הרוח חיים של הכל הם ארבע אותיות הויה כנ”ל:

סימן ט-תהומות יכסיומו

אות א

אות ד’ קודם מאמר רבב”ח ראיתי בלשון החברים כתיבת יד שכתוב כאן, אך אי אפשר להתפלל רק על ידי שילמוד תורה כי לא עם הארץ חסיד וכתיב (משלי כ”ח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וכו’ ובזה מבואר מה שכתוב אחר כך במאמר רבב”ח אמר לן תמניא בחינות היינו לימוד התורה וכו’, תנינין ויהבינין ליה תנינין לשון לימוד וכו’ היינו כנ”ל, כי גם לימוד התורה צריכין לתיקוני התפלה כנ”ל, ועיין בליקוטי הלכות הלכות דיינים הלכה ג’ אות ט’:

אות ב

שם אות ה’, והגשמים באים מתהומות ותהום מלשון נס וכו’ כי עיקר הגשמים בארץ ישראל וכו’, וזה לעומת זה וכו’ שמצרים לעומת ארץ ישראל לעומת הנסים וכו’, (עיין מדרש רבה פרשת בראשית פ’ ד’ לענין גשמים מעשה נסים יש בדבר) ובזה תבין דבר נפלא מה שבטבע ארץ מצרים שאין יורדים שם גשמים תדיר כמו בשאר ארצות, כמו שפירש רש”י בפרשת מקץ, וזה שכתוב בפ’ עקב כי הארץ וכו’ לא כארץ מצרים הוא אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך וכו’, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וכו’ למטר השמים תשתה מים וכו’, וזה גם כן בחינת מה שאמרו רז”ל אין אומרים שירה אלא על נס שבארץ ישראל, היינו כי עיקר מקום הנסים הוא בארץ ישראל:

אות ג

ענין צוהר תעשה לתיבה המבואר במאמר הנ”ל אות ג’, מבואר גם לקמן בסימן קי”ב בביאור יותר רחב והנה ענין זה נאמר לנח בעת שצווה עליו לעשו”ת תיבה לכנוס שם מפני המבול ומי המבול היינו המחשבות זרות הבאין לבלבל את תפלתו כמו שמבואר לקמן בסימן מ”ד והנה כמו שאמרו רז”ל (בראשית רבה ל”א י”ב) שאם היו חוזרין בתשובה היו המים יורדין לגשמי ברכה, וכשלא חזרו בתשובה היו מי המבול על הארץ כמו כן המחשבות זרות באים בשתי בחינות, כי יש בהם ניצוצות קדושים שצריכין תיקון, וכשזוכה האדם להתפלל כראוי אזי מתקן הניצוצות וכו’, ותיקון התפלה הוא בבחינת גשמים ומטר כמבואר במאמר הנ”ל וכשאינו זוכה אזי הם מבלבלין אותו ושוטפין על מוחו ודעתו כמו מי המבול ממש, שנאמר בהם ויכוסו כל ההרים הגבוהים וכו’ ואז כשמימי המבול מתגברין ושוטפין מאוד, אז עיקר העצה שינצל מהם על ידי שיכנוס אל התיבה, היינו שימשיך כל מחשבותיו וכל עניניו וכוחותיו אל תיבת התפלה, כמבואר בשם הקדמונים ז”ל על פסוק (בראשית ז) בא אתה וכל ביתך אל התיבה ועיקר הדבר שיאמר התיבה באמת שעל ידי זה האמת מאיר לו איך לצאת מהחושך והסיבובים המבלבלין אותו ומונעין אותו מתפלתו, שזה בחינת צוהר תעשה לתיבה כנ”ל ועיין מענין זה בליקוטי הלכות הלכות חנוכה הלכה וא”ו ובשאר מקומות בדבריו ז”ל:

אות ד

והנה במאמר זה מבואר שהתפלה הוא בחינת נסים בחינת אמונה בחינת גשמים בחינת ארץ ישראל, וכשפוגמים בזה יורדים לגלות ובזה מובן מה שכתוב בפרשת והיה אם שמוע השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו’ היינו כשפוגמין חס ושלום באמונה שזה בחינת פגם עבודה זרה, (כמבואר לקמן סי’ ק”ח ובליקוטי תנינא סימן אל”ף) על ידי זה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, כי עיקר גידול העשבים ויבול הארץ הוא על ידי התפלה שהוא בחינת אמונה כמבואר במאמר הנ”ל אות ב’, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה וכו’ ובזה תבין מאמר רבותינו ז”ל באיכה רבתי על פסוק על אלה אני בוכיה, אין מתענין על שני דברים כאחד כדכתיב (עזרא ח) ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת וכו’, אמר ר’ חייא בר אבא על עצירת גשמים וגלות מתענין עליהם בבת אחת וכו’, והיינו כנ”ל כי הם שניהם מבחינה אחת כנ”ל ועיין מתנות כהונה שם שהביא בשם הירושלמי גירסא אחרת, ועיין תענית ח: גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות וכו’ מבואר גם כן על פי הנ”ל:

אות ה

והנה שלשה מאמרים הנ”ל שהם מאמר משפטים סימן ז’, ומאמר ראיתי מנורת זהב סימן ח’, ומאמר תהומות סימן ט’ הנ”ל, נאמרו בחורף תקס”ג, ומאמר ראיתי מנורת זהב הנ”ל נאמר בשבת חנוכה שנה הנ”ל, ושם מדבר ממפלת הרשעים בחינת משפיל רשעים עדי ארץ, ואז אחר חנוכה היה מפלה לרשע אחד מפורסם שהיה לקצת אנשי שלומינו יסורים גדולים ממנו ואחר שאמר רבינו ז”ל התורה הנ”ל היה לרשע זה מפלה גדולה, גם אחר אמירת התורה הנ”ל רקד הרבה כי באותה שנה רקד הרבה כמה פעמים, כמבואר גם לקמן ובמקום אחר ומאמר תהומות נאמר בשבת שירה תקס”ג, ובאותו החורף קודם לזמן הנ”ל נאמר מאמר צהר תעשה לתיבה סימן קי”ב הנ”ל (ונכלל אחר כך גם כן במאמר תהומות הנ”ל), ובעת שהביאו לפניו בכתב מאמר צהר תעשה לתיבה וראהו והסתכל בו, אחר כך ענה ואמר ומתלמידי יותר מכלם כי הבין על ידי זה פירוש על המראה שראה בעתים הללו שהיה אצלו הבעל שם טוב ז”ל, ואמר לו שכשפוגמין בארץ ישראל נופלין בגלות וסימן לדבר משם רועה אבן ישראל ואחר כך כשקבלנו ממנו ז”ל מאמר תהומות הנ”ל ושם מובא גם כן ענין צוהר הנ”ל ובסוף מאמר תהומות מובא שם הפסוק משם רועה אבן ישראל וכו’ גם בחורף זה נאמר מאמר משפטים הנ”ל פיסקא פיסקא, ועיין עוד בספר חיי מוהר”ן מבואר ביותר:

סימן יו”ד-ואלה המשפטים

אות א

אות ב’ א’ ענין עליות המלכות (שהוא בחינת התפלה כמבואר לקמן אות ג’ כי צדיק מושל בתפלתו, וכידוע שהתפלה הוא בחינת מלכות), מבחינת הר ושדה לבחינת בית עיין זוהר הרקיע בסבא משפטים בדרוש נחש דפרח באוירא וכו’, ועיין פסחים פ”ח שדרשו ז”ל על פסוק (ישעיה ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ בית אלוקי יעקב, לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית ולכאורה יש לדקדק כי הלא גם הם אמרו תחלה לכו ונעלה אל הר ה’:

אות ב

ובדרך צחות יש לפרש דרוצה לומר לכו ונעלה וכו’, היינו שנעלה את בחינת הר ה’ אל בחינת בית אך האמת הוא על פי מה שכתוב בזוהר יתרו דף ס”ט על פסוק זה עצמו אל הר ה’ זה אברהם וכו’ אל בית דא יעקב וכו’, הר ובית אף על גב דכולא חד דרגא סליקו לדא מן דא, הר לשאר עמין כד אתו לאעלא תחות גדפוי בית לישראל למהוי עמהון כאתתא בבעלה בדיורא חד בחידו וכו’, וזה שכתוב אצל יתרו ויבא יתרו וכו’ אל המדבר הר האלקים וכו’ (ובזה תבין גם כן מה שכאן קורא עלייה ראשונה בשם הר, ובזוהר הרקיע קורא אותה בשם המדבר ושניהם אחד (נמצא מבואר שאף על פי שעיקר התקרבותם הוא, כשהמלכות עולה בבחינת בית היינו לגבי ישראל (ועיין זוהר הרקיע הנ”ל ותבין ביותר) אבל לגבי הגרים עצמם הוא בבחינת הר כנ”ל) וזה שכתוב גם כן ישעיה נ”ו ובני הנכר הנלווים אל ה’ וכו’ והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, מתחיל גם כן בהר וסיים בבית, וזה שכתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, כי באמת המלכות שהיא התפלה היא אז בבחינת בית, שעל ידי זה יש גם לעכו”ם השגה בגדולות השם יתברך ונתגלה מלכותו יתברך גם להם ובאים להתקרב וכלל הענין כי עיקר התגלות גדולתו יתברך ומלכותו הוא על ידי התפלה, כי כשמתפללין ונענין בפרט כשהשם יתברך משנה הטבע על ידי התפלה של ישראל, בזה נתגלה כי יש אלקים בארץ ושליט ומושל מנהיג ומשגיח, וכשהתפלה עולה בעליה כל כך עד שהיא בבחינת בית, בבחינת כי ביתי בית תפלה, אז נתגלה מלכותו יתברך גם להעכו”ם, בחינת יקרא לכל העמים, וכדין אתייקר ואתעלא שמא עילאה:

אות ג

שם אות ד’ השב אשת האיש כי שרה היא בחינת מלכות בחינת תפלה, ואבימלך הוא בחינת הבעל גאוה וכו’:

אות ד

שם, כי באמת הצדיק מושל בתפלתו כי התפלה הוא בחינת מלכות כנ”ל, והצדיק שזכה לתקן את התפלה שהוא בחינת מלכות על כן יש לו הממשלה:

אות ה

שם, כמו שק שיש בו חורים וכו’, רוצה לומר שהשק מלא מדברים נמאסים וגם יש בו בעצמו חורים, וכשמריקין אותו מהדברים הנמאסים אף על פי כן החורים של עצמו נשארו בו:

אות ו

שם, יוסף איננו וכו’ ואת בנימין תקחו וכו’ רוצה לומר שהשכל מודיע להם שהם מהפכין הדבר מהיפוך אל היפך ממש, כי על פי רוב עיקר גאותם מחמת שרואים שבני אדם כרוכים אחריהם ואוהבים אותם, ובאמת זה הוא מחמת שלא תקנו עדיין המעוות ועל כן אינם יכולים להוכיח, ומחמת זה הם אהובים לבני אדם נמצא כי הם מתגאים בחרפתם וקלונם, כי המעוות כל זמן שלא תקנו אותו הוא לחרפה ולקלון:

אות ז

שם, עלי היה כולנה כי הכל נופל עלי, כי תיקון המעוות הוא בוודאי טובת השכל ותיקונו, וכן מה שמוכיחין לבני אדם ועוסקין לדבר עמהם ביראת שמים, הוא גם כן תיקון השכל ושלימותו כמובן בדברי רז”ל בכמה מקומות והם לא די שלא זכו לזה, רק אדרבא מוסיפין גם להתגאות ועל ידי זה פוגמין בהשכל ביותר, כי כל המתגאה וכו’:

אות ח

שם אות ה’, וזה לשון תרועה כי ההיפוך מרוח גבוה הוא רוח נשברה:

אות ט

שם אות ו’, על ידי הצדיק וכו’ נתבטל הגאוה כמו שכתוב אל תבואני רגל גאוה וכו’ היינו כי עיקר אחיזת הקליפות שהם הגאוה והעבודה זרה הוא בבחינת רגלי הקדושה בבחינת רגליה יורדות מות, וכמבואר באות חי”ת וזה בחינת מה שאמרו רז”ל (ברכות מ”ג) כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה וכו’ כי הגאוה הוא עבודה זרה ממש, ועיקר ההבדל שבין ישראל לעמים הוא בענין זה, כמו שכתוב כי לא מרובכם וכו’ כי אתם המעט, ודרשו רז”ל (חולין פ”ט) שאתם ממעטין עצמיכם ומשה עליו השלום רבן של כל ישראל נאמר בו עניו מאוד, ועל כן עיקר התגברות הקליפות והחיצונים הוא בבחינת גאוה ואחיזתם ברגלין, ועיקר יניקתם הוא מהשתלשלות הדינים שבבחינת רגלין כידוע, ועל כן כל זמן שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם, ועל כן כשנתבטל הגאוה שזה בחינת לבו נשא את רגליו נשא דייקא, שנתעלו הרגלין מבחינת אחיזת הקליפות אז נמתקין הדינים ונמשכין חסדים, בחינת חסדי דוד הנאמנים וידוע שמרמזין לרגלי הקדושה בחינת נצח והוד כמבואר בזוהר בכמה מקומות:

אות י

שם, בחינת התגלות הארת הידים בחינת המחאת כף היינו כי הרגלין הם סמוכים כביכול אל החיצונים ויניקתם מהם, על כן התיקון הוא בבחינת ריקודין בחינת העלאת הרגלין אבל בבחינת הידים אין להקליפות אחיזה בהם כל כך כי הם רחוקים מהם, רק אף על פי כן כשיש התגברות הקליפות נתעלם בחינת הארת הידים גם כן, מחמת שעיקר יניקתם מהדינים שנמשכין מבחינת גבורה בחינת יד שמאל, על כן גם התיקון הנעשה בהם על ידי הרוח הוא בבחינת מחאת כפים שנתחברין הידים, ונכלל שמאל בימין ונמתקין הדינים וזה בחינת ויהי ידיו אמונה, עיין בזוהר שמדקדק הוי ליה למימר ויהיו ידיו אמונה אלא בגין דתליא כולא בימינא כתיב ויהי וכו’, וכתיב ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב וכו’ מכוון לדברינו הנ”ל:

אות יא

שם אות ז’, וכלליות התורה נקראת לב וכו’ כי עיקר התגלות התורה בבחינת נגלה ונסתר בחינת ידין ורגלין נמשך ונתגלה מבחינת בינה לבא כידוע:

אות יב

שם אות ח’, כי המן בחינת עבודה זרה וכו’, היינו כמבואר בתיקונים שקליפת המן הוא בחינת אל אחר וכמובא שעמלק הוא גימטריא אל אחר, שזה בחינת הגאוה של המן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, דכתיב (שמות ל”ד) לא תשתחוה לאל אחר, ועיקר כחו של מרדכי היה על ידי שנולד מבנימין כמובא בדברי רז”ל, כי כבר נתבאר לעיל שבנימין רומז על גאוה שזה בחינת ואת בנימין תקחו הנ”ל, על שם שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות ויש לדקדק איך מרמזין מדת הגאוה בשם בנימין הצדיק ובקדושת ארץ ישראל, אך הענין הוא כי באמת יש בחינת גאוה דקדושה שצריכין להשתמש בה לפרקים שזה בחינת חרב הגאוה, בכדי להכניע בה הבעלי גאוה דסטרא אחרא המתגברים בגאוותם נגד הקדושה, או על כל פנים להיות נמלט מהם ולבלי להיות נכנע לפניהם חס ושלום, ומי שנתבטל כנגדם ונכנע לפני גאוותם הרעה זה בחינת משתחוה לאל אחר חס ושלום, כי הוא נותן להם כח ותוקף על ידי ענוותנותו הפסולה שהיא תכלית הגאוה, כי על ידי זה מתגאה אחר כך נגד אנשי אמת שהיה צריך באמת להיות נכנע לפניהם ולהתבטל כנגדם ודבר זה הוא בכלליות ובפרטיות, ומובן בדברי רז”ל בכמה מקומות וזאת הגאוה דקדושה הוא בחינת בנימין שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות, וזה בחינת ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, כי התחזק עצמו בכח הגאוה דקדושה לבלי להשתחוות לפני המן שעשה עצמו עבודה זרה, וזה היה תיקון למה ששגה שאול קצת בענין זה, שזה בחינת מה שאמר לו שמואל הנביא הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וכו’, ויש בזה להאריך קצת ומובן ממילא וזהו שאמרו רז”ל (מדרש רבה אסתר פרשה ה) שתשובת מרדכי היתה באשר שזקנו נולד בארץ ישראל ולא השתחוה לעשו, וזה מכוון ממש לענינינו ועל כן התגרה המן בישראל ורצה לכלותם חס ושלום, כי הגאוה הוא סטרא דמותא ומי שנכנע ונתבטל לפניהם הוא גרוע ממת חס ושלום, ומי שאינו רוצה להתבטל כנגדם הם מתגרים בו עד למות חס ושלום, ועל כן הפיל פור בחודש אדר שמת בו משה, כי משה מבטל העבודה זרה כי הוא עניו מאוד כנ”ל, ועיין מדרש רבה נשא פרשה י”ג גאות אדם תשפילנו זה עמלק וכו’, מבואר שעמלק הוא בחינת גאוה כנ”ל:

אות יג

שם, מרדכי מר דרור לשון חירות זה בחינת ידים כמו שכתוב דודי שלח ידו מן החור וכו’ היינו כי חור הוא לשון חירות, כמו חורי הארץ וכן בני חורין, כי מחמת שאין להקליפות אחיזה כל כך בהידים כנ”ל, על כן הם בחינת חירות, וגם כי הם סמוכים להרוח שבלב שהוא בחינת (פתח אליהו) בינה לבא בחינת יובל שהוא חירות, כמו שכתוב (ויקרא כ”ה) וקראתם דרור בארץ:

אות יד

שם וזה לשון פורים היינו ביטול העבודה זרה, כמו שכתוב (ישעיה ס”ג) פורה דרכתי לבדי וכו’ כי כבר נתבאר שעיקר אחיזת הקליפות הוא מבחינת הדינין שבבחינת רגלין, ועל כן נקראין פורה שמרמז על תוקף הדינין, כמבואר בפרי עץ חיים בכוונות מוצאי שבת ועל כן לעתיד שיתתקנו הרגלין בתיקון שלם כידוע, ויתמתקו הדינין מעל ישראל ואז יתהפכו הדינין על העכו”ם להכניעם ולבטלם, וזה שכתוב פורה דרכתי דייקא, וכן (שם) ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, היינו על ידי בחינת רגלין וזהו שאמרו רז”ל (מגילה ט”ז) שאמר מרדכי להמן אבל העכו”ם, ואתה על במותימו תדרוך דווקא וזהו סוד פורים על שם הפור, כי פור המן נהפך לפורינו, היינו מה שהוא רצה לינק מהדינים שהם בחינת פור, ולהתגבר בזה על ישראל ולבסוף נהפכו הדינים עליו, עד שנתבטל העבודה זרה של המן בבחינת פורה דרכתי וכו’:

אות טו

(שם ועל ידי הארת מרדכי ואסתר נתבטלו הכפירות עיין מדרש רבה שיר השירים בפסוק זאת קומתך וכו’ אימתי נעקר יצר עבודה זרה, רבי בניה אומר אלו מרדכי ואסתר וכו’ עיי”ש):

אות טז

שם כי עיקר העבודה זרה תלוי בה וכו’ וזה סוד לקיחת אסתר לבית אחשורוש ולקיחת שרה לבית אבימלך, כי אסתר ושרה הם מבחינה אחת כמאמר רז”ל תבוא אסתר בת בתה של שרה וכו’ ועיין בכוונת פורים:

אות יז

שם כי הרגלין וכו’ הם בחינת ערבי נחל כמאמר רז”ל (סוכה נ”ג) רגלוי דבר נש אינון ערבין ליה כי ידוע שערבי נחל הם בחינת נצח והוד בחינת רגלי הקדושה, וכבר נתבאר שעיקר יניקת הקליפות הם בבחינת רגליה יורדות מות, על כן אמרו רז”ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה רגלוהי דייקא ואגב אורחא מרומז בכאן ישוב למה שמבואר בכתבים, כי הערבי נחל הם בחינת ה”א ראשונה בחינת בינה, ולכאורה אינו מובן כי הערבי נחל מרמזין למדריגות הנמוכות שבישראל כמאמר רז”ל, וגם מרמזין לבחינת רגלי הקדושה כנ”ל, ואיך יהיה מרומז בהם סוד הא הראשונה אך על פי הנ”ל מובן ממילא, כי זה בחינת אסתר דייקא ברוח הקודש נאמרה, בחינת לבו נשא את רגליו דייקא, כי אף על פי שהרוח שבלב מאיר גם בהידים, אף על פי כן עיקר התיקון שמאיר גם ברגלין כמבואר בפנים, שעל כן נקראין הרגלין שעורים על שם הרוח שמנשב בהם, ועל כן ערבי נחל דווקא הם כנגד ה”א ראשונה בחינת בינה, שזה בחינת בינה וכו’ עד הוד אתפשטת:

אות יח

שם שקיל גבבא דעמרא וכו’ ואנחיה ברישא דרומחא וכו’ ונראה שבכאן רומז רבינו ז”ל הדרך של המאמר הקדוש הנ”ל, כי יסוד הענין הוא שעל ידי ריקודין והמחאת כף בשמחה של מצוה נמתקין הדינין, וכאשר מבאר אחר כך שרשי הענין מבואר, שעיקר המתקת הדינין על ידי ביטול הגאוה והעבודה זרה על ידי הרוח הקודש של הצדיק דנשיב בשית פרקין דדרועין ודשוקין, שזה בחינת ריקודין והמחאת כף בגשמיות בשמחה של מצוה שנמשך מבחינת הרוח שבלב, בחינת לבו נשא את רגליו אל הצדיק האמת שהוא איש אשר רוח בו, על ידי זה נמשך גם ברוחניות הארה מבחינת הרוח שבלב העליון אל בחינת הידין והרגלין שברוחניות, ונמשך בחינת ביטול הגאוה והעבודה זרה והקליפות, ונמתקין כל הדינין ובזה תבין ביותר מה שדייקא במאמר זה הוצרך ז”ל לבאר שכוונתו לקיים הדבר כפשוטו כמבואר לקמן:

אות יט

שם מענין ראש חודש שייך גם כן לענין זה, כי עיקר יניקת הקליפות הוא מבחינת מיעוט הירח על ידי שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, שזה היה כמו בחינת גאוה בדקות גדול, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך כי (זוהר ח”א קכ”ב) מאן דאיהו רב איהו זעיר, וידוע שהם יונקין מבחינת הרגלין שלה כמובן בהמעשה של החיגר, וזה בעצמו סוד אסתר [שהיא בחינת לבנה בחינת אסתר כמארז”ל] שנלקחה לבית אחשורוש, ועל כן בראש חודש שאז זמן תיקונה אז נמשך גם כן הארה מכל התיקונים הנ”ל, עד שאפילו אלו שהם מסטרא דמותא מתחרטין ומודין גם כן כמבואר שם ועיין בפרי עץ חיים דרוש להר’ חיים וויטאל בענין פורים ומדבר מפגימות הלבנה גם כן ותבין:

אות כ

שם ואלה מוסיף על הראשונים וכו’ כי ענין זה של מוסיף על הראשונים יש בקדושה, וכן להיפך בסטרא אחרא חס ושלום, כי לא די שלא תיקן המעוות אף גם שהוא מתגאה גם כן כנ”ל, וההיפוך מזה הוא בחינת מוסיף על ענין ראשון דקדושה, היינו שהצדיקים מוסיפין קדושה בכל פעם, וכל מה שמשיגין ביותר הם ענוים ושפלים ביותר ועל ידי זה מכירין גם העכו”ם את גדולת השם יתברך, שזה גם כן בחינת מוסיף על הראשונים:

אות כא

וכל זה נעשה על ידי המשפטים בחינת רוח כמו שכתוב (ישעיה כ”ח) ולרוח משפט וכו’ כי שם מדבר מענין הגאוה כמו שכתוב (שם) הוי עטרת גאות שיכורי אפרים וכו’ ברגלים תרמסנה וכו’ ברגלים דייקא כנ”ל (ומזה תבין קצת גם ענין השכרות של פורים), וסיים שם ביום ההוא וכו’ עטרת צבי לשאר עמו, ודרשו רז”ל (סנהדרין קי”א:) למשים עצמו כשירים, היינו בחינת ענוה ולרוח משפט כי כל זה נעשה על ידי הרוח שהוא בחינת משפט כידוע וכו’ ע”ש עוד:

אות כב

שם אשר תשים לפניהם כי כשמשה רבינו בחינת הצדיק האמת מאיר בחינת הרוח שלו שהוא בחינת משפט, אל המתקרבים אליו שהם נגדו בחינת רגלין, בחינת וכל העם אשר ברגליך כידוע, על ידי זה נתבטל הגאוה והעבודה זרה ונעשה בחינת יחוד קוב”ה ושכינתיה ונמתקין כל הדינין:

אות כג

מאמר משפטים סימן יו”ד הנ”ל נאמר קודם פורים תקס”ג, ובעת שכתבתי לפניו ז”ל זה המאמר אמר לי: כך אמרתי שעכשיו נשמעים גזירות חס ושלום על ישראל, והנה הולכים וממשמשים לבוא ימי הפורים האלה ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף וימתקו הדינין, וחזר וכפל דבריו ואמר בפה מלא כך אמרתי, וכונתו היתה להעיר לבבינו שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאוד מאוד ורזין עילאין וסודי סודות עמוקות ורחבים מני ים בכל דיבור ודיבור, אף על פי כן עיקר כוונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות לשמור ולעשו”ת ולקיים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות, וכבר מבואר ענין זה בשלימות בהשיחות (שבסוף סיפורי מעשיות) סימן קל”א:

אות כד

במאמר זה הנ”ל מבואר שגאוה הוא בחינת המן עמלק, וכן הוא בחינת בלועי דקרח וזה יש לרמז במסורה (שמואל א’ ט”ו) א’ והחרמת את החטאים את עמלק, ב’ את מחתות החטאים האלה בנפשותם וזה כתוב אצל עדת קרח:

סימן י”א-אני ה’

אות א

מאמר זה נאמר בשבועות תקס”ג, ולא נודע לנו השיחות והענין השייכים למאמר זה, ושם נאמר מענין תבונות התורה לעומקה, ושמעתי מפיו הקדוש של הר”ר נתן ז”ל שאמר לו רבינו ז”ל שענין זה כלול מג’ בחינות, היינו תבו”נת התו”רה לעומ”קה:

אות ב

שם במאמר רבב”ח ציפרתא דא בחינת הדיבור שהיא אמצעי בין האדם וכו’, ובין שמים שהוא בחינת תבונות התורה וכו’ רוצה לומר מחמת שתבונות התורה הוא בחינת מדריגה גבוה ורמה, נקרא שמים בחינת כגבוה שמים ויש לומר עוד על דרך שכתוב (תהלים קל”ו) עושה שמים בתבונה ועוד פסוקים כיוצא בזה:

אות ג

שם במאמר רבב”ח שהם רודפים אחר הכבוד שהוא בחינת מים כמו שכתוב (תהלים כ”ט) אל הכבוד הרעים ה’ על מים רבים על דרך שפירשו המפרשים שם שכבודו יתברך נראה על ידי מי הגשמים, כמו שכתוב (איוב ט) עושה גדולות עד אין חקר וכו’ ועיין משלי חי”ת באין מענות נכבדי מים, ובישעיה ס”ו וכנחל שוטף כבוד גוים:

אות ד

שם בסוף המאמר הוא שמי יחודא תתאה רוצה לומר על דרך כי שמי בקרבו הנ”ל באות ה”א, וגם כי יחודא תתאה הוא ברוך שם כבוד וכו’ כנ”ל אות א’:

סימן י”ב-תהלה לדוד

אות א

זה המאמר נאמר בשבת נחמו שנת תקס”ג הנ”ל, והמתיק בתוכו פירוש הפסוק נחמו נחמו עמי וכו’, נחמו נחמו היינו תרין צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון וכו’ כמבואר בלשון החברים, אך אחר כך כשנתן להעתיק את המאמר הזה מכתיבת ידו ז”ל, כי מאמר זה הוא לשון רבינו ז”ל כנדפס אצל המאמר בתחלתו, השמיט פירוש הפסוק נחמו נחמו הנ”ל וה’ יודע כוונתו ז”ל:

אות ב

אגב ראיתי לבאר להמעין ענין מה שאצל כמה מאמרים כתוב שהם לשון רבינו ז”ל הענין הוא כי אלו המאמרים שרבינו ז”ל כתבם בעצמו בכתיבת ידו הקדושה ז”ל, ונתן להעתיקם מכתב ידו ז”ל אצל אלו המאמרים נרשם שהם לשון רבינו ז”ל ושאר המאמרים נכתבו גם כן מפיו הקדוש ז”ל, אך לא מכתיבת ידו רק הוא ז”ל היה יושב ואומר לפני המעתיק הדברים בלשון חול ופשוט שאנו מדברים בו, והמעתיק כתב הדברים לפניו ז”ל בלשון הקודש ונתן לו אחר כך לעיין אם נכתבו הדברים כהוגן כפי כוונתו ז”ל, ולפעמים גם הוא ז”ל אמר לפני הכותב קצת דברים בלשון הקודש וקצת דברים בלשון חול, לבד מאיזה מאמרים קטנים שנכתבו שלא בפניו ז”ל, וגם המה נתנו אחר כך לרבינו ז”ל לעיין בהם אם נכתבו כהוגן כפי כוונתו ז”ל, רק קצת מאמרים שנרשם אצלם שהם מלשון החברים נראה שנכתבו שלא בפניו ז”ל, והם מהמאמרים שנאמרו קודם התקרבות הר”ר נתן ז”ל אליו, ובהם על פי רוב הלשון של החברים אין מסודר יפה כל צרכו, ומסתמא גם אלו המאמרים הובאו למראה עיניו ז”ל, ואם הלשון אינו מסודר כראוי אף על פי כן תוכן כוונתו ז”ל מובן גם בהם, וגם הם דברים נפלאים ונוראים וישרים למוצאי דעת:

אות ג

שם במאמר תהלה לדוד הנ”ל אות ג’ כי כל העולם מקבלים פרנסתם משמאלה כמו שכתוב (משלי ג) בשמאלה עושר וכבוד, ובשביל זה נפל וכו’ לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה לבחינת שמאלה כדי שעל ידי זה יקבל שפע ופרנסה לעולם וכו’, כמו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד וכו’ הקושיא בזה מפורסמת כי הלא אמרו רז”ל שבת דף ס”ג אמר רב ששת מאי דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, אלא בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא (פירש”י בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כל שכן עושר וכבוד, אלא למימינים בה אורך ימים איכא כל שכן עושר וכבוד וכו’) נמצא הרי מבואר בדברי רז”ל שגם בימינה כל שכן דאיכא עושר וכבוד, ואם כן למה צריך הצדיק ליפול כחוט השערה לבחינת שמאלה, בשביל להמשיך עושר וכבוד, מאחר שגם בימינה של תורה איכא עושר וכבוד ושמעתי מפי אדוני אבי זקני ז”ל שהקשה זאת לפני רבינו ז”ל, וגם אמר על זה תירוץ לפני רבינו ז”ל וקלסיה רבינו ז”ל, אך שכחתי כל הענין ולכאורה נראה לעניות דעתי שהתירוץ על זה מבואר בדברי רבינו ז”ל באות זה אחר כך במה שכתב ויספר לו את הדברים האלה, פירש רש”י שלא בא אלא מתוך אונס אחיו ושנטל ממנו ממונו וכו’, פירש שלא בא לבחי’ הזאת שיסבול תורתו משמעות ערמימות אלא מתוך אונס אחיו, ושנטל ממנו ממונו כדי בשמאלה עושר וכבוד, ולכאורה תיבת מתוך אונס אחיו אינו מבואר כלל, אך הענין הוא כי עכשיו בזמן הגלות בזמן התגברות שליטת עשו וכו’, הם נוטלין כל השפע וישראל ניזונין רק מתמצית כמבואר בזוה”ק, ועיקר אחיזתם הוא מסטרא דשמאלה כידוע ועל כן אי אפשר עכשיו להמשיך שפע עושר וכבוד, רק משמאלה של תורה ולא מימינה (והדבר מובן ממילא קצת ואי אפשר להאריך בזה), וזה מדוקדק בדבריהם ז”ל שלא בא אלא מתוך אונס אחיו ושנטל ממנו ממונו, היינו שנטל הוא כל השפע שלו, ובשביל זה מוכרח הצדיק עכשיו ליפול קצת לבחינת שמאלה דייקא, בכדי להמשיך משם שפע גשמיות של עושר וכבוד

אות ד

ויש עוד סמך וסעד לדברינו אלה ממה שאמר רבינו ז”ל, ונדפס בהשיחות (שאחר הסיפורי מעשיות) שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקליפות, בבחינת ותרד פלאים אותיות אלפים וכו’, ועל כן קשה לאיש כשר באמת שיהיה לו עשירות גדול מאלפים הרבה מזומנים וכו’ והביא שם מה שאמר זקינו הקדוש וכו’ מוהר”ר נחמן ז”ל על מאמר רז”ל כל שכן עושר וכבוד, ואמר ר’ נחמן ז”ל שהוא רק כל שכן אבל לא בפירוש כי אף על פי שהוא כל שכן אין להם מזומנים וכו’, מבואר להדיא שאף על פי שבוודאי גם בימינה כל שכן דאיכא עושר וכבוד אף על פי כן עכשיו שנפל העשירות קשה מאוד שיהיה להמימינים בה גם עשירות רב מזומן, אם כן יש לומר שמפני כך מוכרח הצדיק עכשיו ליפול לבחינת שמאלה דייקא בכדי להמשיך עושר וכבוד לישראל במזומן קצת גם כן כנ”ל:

אות ה

אך לבאר הדברים ביותר קצת, נראה על פי מה שהביא רבינו ז”ל במאמר לשמש סימן מ”ט, כי באורייתא של עכשיו יש ימין ושמאל ובשמאלה עושר וכבוד, אבל בעתיקא לית שמאל ולית עושר תמן (ועיין אידרא נשא דף קכ”ט לית שמאלה בהאי עתיקא סתימאה כולא ימינה וכו’) ולכאורה גם שם יש להקשו”ת כנ”ל, הא גם בימינא כל שכן דאיכא עושר וכבוד אך המובן משם הוא כי אף על פי שבוודאי יכולין להמשיך משם שפע גשמיות במכל שכן, אך הזוכה למדריגת ימין אינו עולה על מחשבתו כלל שיהיה חפץ בשפע גשמיות, מאחר שיכול להמשיך משם שפע רוחניות של אורך ימים, שאין להשפע גשמיות שום ערך כלל כנגד אור השפע רוחניות, על כן הוא ממשיך משם רק שפע רוחניות, וגם השפע גשמיות של עושר וכבוד מחליף שם על שפע רוחניות וגם זה מובן בדברי רבינו ז”ל בכמה מקומות במאמר צוית צדק סימן כ”ג ובמאמר סוד כוונת המילה סימן ס”ג ובסימן ר”מ ד”ה כל השפעות ועל כן מוכרח הצדיק ליפול כחוט השערה לבחינת שמאלה, בכדי להמשיך משם שפע גשמיות כנ”ל ועיין בליקוטי הלכות הלכות תלמוד תורה הלכה ג’ מבאר שם, שעיקר שורש השפע של עשירות ופרנסה נמשך גם כן רק מבחינת עתיקא שנקרא מזלא ששם כולא ימינא כנ”ל, אך שם כולא חד ואין בהשפע שום ציור כלל, וגם שפע העשירות הוא רק אור צח ומצוחצח, ולמטה כשנמשך השפע לימין ולשמאל אז נצטייר השפע בשמאל לעשירות ופרנסה, ומחמת זה צריך הצדיק ליפול לבחינת שמאלה בכדי לצייר השפע שם לעשירות אבל אז כשנופל לבחינת שמאל תוכל הסטרא אחרא להתגבר חס ושלום, ולהתאחז בהשפע ולהמשיך לעצמם כל השפע חס ושלום, על כן צריך לחזור תיכף משמאל לימין ולאכללא שמלא בימינא, ואז ממשיך הפרנסה לעולם בקדושה גדולה ע”ש שהאריך בזה בדברים נפלאים:

אות ו

והנה מבואר כאן במאמר זה שעל ידי שמוכרח הצדיק והתנא ליפול קצת כחוט השערה לבחינת שמאלה, בשביל להמשיך שפע גשמיות גם כן, על ידי זה יש בתורת הצדיק והתנא שני משמעות, משמעות טוב בחינת צדיקים ילכו בם, ומשמעות להיפוך בחינת ופושעים יכשלו בם והתלמיד חכם שאינו הגון כשרואה בתורת התנא המשמעות להיפוך חס ושלום, חושב שגם הוא לא אמר תורתו אלא בערמימיות חס ושלום, ועל כן אינו חוזר בתשובה על ידי לימודו רק אדרבה לוקח מזה כח לדבר על הצדיק שבדור עתק בגאוה ובוז וכו’ וע”ש עוד איך שהצדיק האמת לוקח התורה שבעל פה, היינו השכינה מהגלות שבפה הלמדן ומעלה אותה לשרשה ממדריגה למדריגה וכו’, עד שמביא אותה לבחינת שכינתא בין תרין צדיקייא יתבא, ומשפיעין בה הצדיק העליון והצדיק התחתון וכו’, ע”ש נפלאות מתורתינו הקדושה

אות ז

והנה מזה וממה שביארנו לעיל, תבין נפלאות בדברי צחות הקדושה של רבינו ז”ל שאמר פעם אחת שעל ידי הקושיות שמקשין עלינו (היינו עליו ז”ל ועל שאר צדיקי אמת), על ידי זה יש לנו פרנסה ועשירות, כי כל הפרנסה והעשירות נמשך על ידי קושיות כמו שהקשו רז”ל אורך ימים בימינה איכא עושר וכבוד ליכא, ותירצו מכל שכן עושר וכבוד נמצא שעל ידי הקושיא שהקשו רז”ל בזה הפסוק, על ידי זה נמשך העושר והכבוד של הצדיקים המימינים בה עכ”ל ועיין בשיחות הר”ן שכתב שם הר”ר נתן ז”ל שיש בדברי צחות אלו עמקות גדול:

אות ח

ולכאורה אין לדברים הללו שום ביאור מה ענין הקושיות שהחולקים מקשים על הצדיקי אמת, להקושיא שהקשו רז”ל בהיפוך שמגיע גם להצדיק אמת עושר וכבוד אבל לפי הנ”ל תבין קצת עומק נפלאות כוונתו הקדושה ז”ל, וגם בזה תבין ביותר מה שנתבאר לעיל כי באמת זו הקושיא שהקשו בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, זהו בעצמו בחינת הייה וההפלה שמפילין את הצדיקים המימינים בה לבחינת שמאלה גם כן בשביל להמשיך עושר וכבוד כי כבר נתבאר שבשעה שהצדיק דבוק בבחינת ימינה של התורה, אזי אין חפץ כלל בעושר וכבוד, רק אדרבא מחליף גם השפע של עושר וכבוד גם כן על אורך ימים ואז בוודאי לא קשיא ליה כלל היכן העושר והכבוד שבימינה, מאחר שאינו חפץ בזה כלל ויודע שבוודאי נמשך משם גם שפע גשמיות במכל שכן, רק שהוא אינו חפץ בזה כלל, רק בשפע רוחניות של אורך ימים ובשביל זה מוכרחין להפיל אותו לאיזה בחינת שמאלה ומזה בעצמו נמשך מה שהקשה עושר וכבוד ליכא, כי הגם שהעיקר הוא דבוק בבחינת ימינה, ואינו חפץ לנתק עצמו מבחינת ימין ולירד לשמאלה לגמרי בשביל עושר וכבוד חס ושלום, רק על ידי הבחינה הנ”ל שמפילין אותו לאיזה בחינה שמאלה שמשם עושר וכבוד, על ידי זה עולה אז על מחשבתו להקשו”ת היכן העושר והכבוד שבימינה, כי באמת גם עכשיו הוא רוצה להמשיך שפע רק מבחינת ימינה רק שזה שמקשה עושר וכבוד ליכא, זה בעצמו הוא בחינת שגיאה הדקה שנפל לבחינת שמאלה ואז תיכף חוזר לימין וכולל שמאל גם כן בימין, ומתרץ לעצמו אלא בימינה אורך ימים איכא כל שכן עושר וכבוד, ועל ידי זה ממשיך באמת השפע של עושר וכבוד בקדושה גדולה גם כן מבחינת ימינה, ועל ידי בחינת שמאלה היינו על ידי הקושיא הנ”ל שנמשך מבחינת שמאלה (ועיין לשון הגמרא ופירש”י המובא לעיל ותבין ביותר) ובזה ממילא מיושב ביותר הקושיא המפורסמת הנ”ל שהקשו, הלא בימינה יש גם כן עושר וכבוד, כי זה העושר והכבוד שבימינה נמשך ונצטייר גם כן על ידי הקושיא שבא מבחינת שמאלה כנ”ל

אות ט

והנה מזה שמפילין את הצדיק לבחינת שמאלה גם כן בשביל להמשיך עושר וכבוד על ידי הקושיא של עושר וכבוד ליכא כנ”ל, מזה נמשך ונשתלשל מה שיש כח להלמדן ללמוד תורת התנא והצדיק שלא לשמה ממש, עד שעל ידי זה מקשה קושיות וחולק על צדיקי אמת שבדור, ומקבל כח זה מהתורה שבעל פה שלומד, ואז התורה שבעל פה שהיא השכינה כביכול בגלות בפה הלמדן כנ”ל ואז הקדושה בבחינת עניות ודלות גדול, כי מהלימוד שהוא שלא לשמה ממש חס ושלום, אין יכולין להמשיך אפילו עושר וכבוד לישראל בפרט להצדיקים והכשרים שבישראל, כי אז נוטלין העכו”ם כל השפע חס ושלום, כמבואר בליקוטי הלכות הנ”ל אך כשהצדיק שומע כל אלו הצירופין של הקושיות והמחלוקות של אלו החולקים עליו (שכל זה נמשך בשורשו מבחינת הקושיא של עושר וכבוד ליכא שזו היא הבחינת שגיאה דקה של שמאלה שנפל הצדיק לתוכה בשעת אמירת תורתו, שמזה נמשך הכח שיש להחולקים להקשו”ת ולחלוק עליו), והצדיק לוקח אלו הצירופין ועושה מהם הלכות ומעלה השכינה מהגלות שבפה הלמדן, אז נמתק ועולה בחינת שמאלה של תורה ונכלל בימינה, ואז נמשך שפע ועשירות גדול על ידי בחינת שמאלה דייקא כנ”ל נמצא שהקושיות שמקשין החולקין על הצדיקים נמשכין ונשתלשלין בשורשן מבחינת הקושיא שהקשו רז”ל עושר וכבוד ליכא, שזה בחינת מה שמפילין את הצדיק לבחינת שמאלה, ומזה נשתלשל כל כך עד שנכנס ערמימיות בהלמדן וחולק על הצדיקים ומדבר עליהם עתק וכו’, ועל ידי זה בעצמו עיקר התיקון כי הוא מכוון גדול מהשם יתברך וכו’ כמבואר בפנים כי על ידי זה הצדיק מעלה השכינה מהגלות שבפה הלמדן, וחוזר הבחינת שמאלה לשורשה ומקומו, ששם הוא בדקות גדול מאוד והיינו בבחינת הקושיא הנ”ל שמשם נמשך פרנסה כנ”ל

אות י

ולבאר הדברים ביותר קצת ובדרך קצרה הוא, כי עיקר מה שממשיך הצדיק פרנסה על ידי שנופל לבחינת שמאלה, הוא רק על ידי שחוזר אחר כך תיכף לבחינת ימינה, וכולל גם שמאלה בימינא, ועל ידי זה עיקר המשכת השפע כמבואר בליקוטי הלכות הלכה הנ”ל והנה השגת הצדיקים הגדולים האמיתים בלימוד תורתם הוא בבחינת עתיקא, ששם כולא ימינא ולית שמאל ועושר תמן, כי אף על פי שעיקר שורש העשירות נמשך רק משם, אבל אי אפשר לקרותו בשם עושר כי שם כולו רוחני בבחינת אורך ימים בימינה ולא שייך שם להקשו”ת כלל עושר וכבוד ליכא כנ”ל רק מחמת שצריכין להמשיך לישראל גם עושר וכבוד, על כן מפילין אותו קצת בדקות גדול לבחינת שמאלה, וזהו בעצמו מה שמתחיל לעלות על דעתם להקשו”ת עושר וכבוד ליכא כנ”ל, שזה בערך מעלתם כמו איזה נטייה קצת אל בחינת שמאלה, ששם שייך עושר וכבוד רק מגודל קדושתם וצדקתם אינם שוהים הרבה במדריגה זו שמשם בחינת הקושיא הנ”ל, רק שתיכף חוזרין למקומן שהוא בחינת ימין ומתרצין לעצמן אלא וכו’ כל שכן עושר וכבוד שבזה כוללין הבחינת שמאלה גם כן בימינה, כי מגלין שגם הבחינת עושר וכבוד שבשמאל נמשך בשורשו רק מבחינת ימין, היינו מבחינת עתיק ששם כולא ימינא, רק ששם אינו ניכר השפע של עושר וכבוד מחמת גודל קדושת הארת השפע של בחינת אורך ימים שנמשך משם כי הקטנות בטל לגבי הגדלות רק על ידי שנפל הצדיק גם לבחינת שמאלה על ידי הקושיא הנ”ל, ועל ידי ששב וחוזר ונכלל בימין שזה בחינת התירוץ של כל שכן עושר וכבוד, על ידי זה זוכה להמשיך הפרנסה דקדושה לישראל רק שמחמת הנטייה קצת לשמאלה, מזה בא השורש של בחינת הלימוד שלא לשמה, שהוא בחינת גלות השכינה שעל ידי זה מתמעטת השפע ביותר אך על ידי שזה הלמדן שלומד שלא לשמה הוא חולק ומקשה על הצדיקים, והצדיקים בונים מזה הלכות ומעלין השכינה מגלותה, על ידי זה חוזר השפע אל הקדושה, בבחינת כל שכן עושר וכבוד כנ”ל:

אות יא

שם אות ד’, ביאור הדברים בקצרה שעל ידי שהצדיק מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו, הם צירופים מאותיות שבתורה שבעל פה ומבין מאיזה הלכות נעשו הדיבורים אלו (וענין ההבנה הזאת הוא בחינת בינה), ומקבל הדיבורים האלו בשמחה ובאהבה, על ידי זה מעלה את השכינה לבחינת חיבוק, ואז היא בבחינת ירוקה כחבצלת, כי על ידי זה שהצדיק מקבל את הדיבורים האלו (שהם ניצוצות מתורה שבעל פה, שהיא בחינת השכינה שנפלו בגלות בפה הלמדן שאינו הגון), והוא מקבל אותם באהבה, ואהבה הוא בחינת ימין, בחינת וימינו תחבקיני זה בחינת חיבוק הנ”ל ועל ידי השמחה ששמח ביסורין ומקבל הדיבורים של החרפות והקושיות הנ”ל בשמחה, ושמחה באה מהלב כמו שכתוב (תהלים ד) נתת שמחה בלבי והלב הוא בינה, ועל כן על ידי זה מעלה השכינתא לבחינת בינה ליבא, שמבחינת בינה נמשך קו ירוק המקיף את כל העולם כידוע, וכמבואר בהקדמות תיקוני זוהר דף יוד ירוק כזהב מסטרא דאימא עילאה וכו’ קו ירוק דאסחר כל עלמא, ואז השכינה כביכול בבחינת אני חבצלת השרון בחינת ירוקה כחבצלת, בחינת אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד נמשך עליה, בחינת החסד והאהבה שהוא בחינת ימין בחינת חיבוק כנ”ל

אות יב

וזה שנאמר אצל אברהם בשעה שרדף אחר המלכים להציל את לוט, כי ראה שממנו יצא נשמת דוד ומשיח שהם בחינת מלכות בחינת תורה שבעל פה כידוע, וכמבואר גם כאן בסוף המאמר, דוד זה בחינת תורה שבעל פה על כן כתיב אז וירק את חניכיו, חניכיו זה בחינת חסדים בחינת חיבוק כמבואר בפנים, ואז נמשך על השכינה הארה מעולם הבינה שזה בחינת ירוק כנ”ל, ובחינת הנשיקין הוא על ידי חכמה ועל ידי חכמה עיקר בנינה שאז היא ראויה לזווג וכו’ כמבואר בפנים ועל כן כשהצדיק משכיל בחכמתו וכו’ עד שלומד הצירופין וחוזר ועושה מהם צירוף ההלכה שהיה מקודם שנתקלקל, על ידי זה מעלה הצדיק את השכינה לבחינת נשיקין, ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא שהשכינה בין תרין צדיקייא יתבא וכו’ כמבואר בפנים ועיין בפירוש ספרא דצניעותא ענין הדרוש של אני חבצלת השרון שושנת העמקים הנ”ל בביאור יותר:

אות יג

שם בסוף המאמר התרוממות שלה על ידי אלקי בחינת חסד אל כל היום וכו’ ולכאורה אינו מובן, ויש לפרש על פי הידוע ומבואר בכתבים ומובן גם בזוה”ק פרשה לך לך צ”ד (ובסבא משפטים דף צ”ו צ”ז ובפירוש הרמ”ז שם), כי שם אלוה שרשו הוא שם אל שהוא בחינת חסד אל כל היום, שנעשה לבוש לאותיות וא”ו ה”א ושם אל יוצא משם ס”ג שבבינה, עיין בספר ערכי הכינויים לרי”צ ז”ל ועיין בשערי גן עדן שער האותיות בענין שם אל שסוד חסד אל כל היום, כי על ידו נשלם אותיות ו”ה שבשם הוי”ה ואותיות מ”י שבשם אלקים, וע”ש גם כן מסוד שם אלוה הנ”ל נמצא מבואר כי שורש שם זה הקדוש הוא מבחינת חסד אל וכו’ כנ”ל ועל פי המסורה כתוב כאן שם זה בוא”ו ה”א:

סימן יג

אות א

אשרי העם-להמשיך השגחה שלימה וכו’

מאמר זה נאמר בראש השנה שנת תקס”ד שחל אז ביום שבת וביום ראשון, ולא נודע לנו השיחות והענינים השייכים למאמר זה:

אות ב

שם אות א’, על ידו מקררין חמימות תאוות ממון וכו’ עיין זוהר שם בינה בלבא כלפי שמאלה הרוצה להעשיר יצפין ובגין דא עלה עשן באפו וכו’ מובן כי העיקר בא הרוח לשכך החמימות שבלב שבוער לתאוות ממון, שמזה נמשך חס ושלום חרון אף כמבואר לקמן:

אות ג

שם וזה בחי’ קטרת שמקשר חימום הלב עם הרוח וכו’ וזה בחינת ישימו קטורה באפיך גם זה מובא בזוהר שם ומדסליקת לאף אתקרי קטרת, הדא הוא דכתיב (דברים ל”ג) ישימו קטרה באפך וכו’, קטרת איהו קשורא דדינא ברחמי וכו’, תרגום דקשר קטורי אך לענינינו הענין הוא, כי עיקר השלימות הוא דייקא לקשר חימום הלב עם הרוח, ולא שיתבטל בחינת חימום הלב לגמרי, בכדי שיוכל לעשו”ת על ידי זה משא ומתן באמונה, שנעשין על ידי זה תיקונים גדולים ועליית הניצוצות הקדושו”ת הרבה, כמבואר בדברי רבינו ז”ל הרבה בזה ועיין בסי’ נ”ד מקץ זכרון מבואר שעל ידי משא ומתן באמונה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל, ועל כן ביאר גם כאן וכד נחית רוחא ליבא מקבל ליה בחדווא דניגוני דלוואי, זה בחינת משא ומתן באמונה ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר וכו’, כי אז נעשה תיקון גדול גם על ידי חימום הלב, כי עושה על ידי זה משא ומתן, רק מחמת שמקושר החימום הלב עם הרוח שזה בחינת קשורא דדינא ברחמי, על ידי זה אינו אץ להעשיר ושמח בחלקו, ועושה המשא ומתן שלו באמונה ובכשרות, עד שנעשה על ידי המשא ומתן שלו תיקונים גדולים למעלה ועליית ניצוצות הקדושה הרבה, שזה ממש בחינת התיקון שנעשה על ידי קטרת כידוע:

אות ד

שם באות ג’, רצוא דא נוריאל דא נור דליק בחמימות תאוות ממון, ושוב דא מט”ט שר הפנים וכו’, שעל ידו נשתכך החמימות וזה שככ”ה גימטריא משה שהוא משכך אלילי כסף וזהב לכאורה אינו מובן לכנות החמימות לתאוות ממון בשם המלאך הקדוש נוריאל ובשם רצוא והנה ענין רצוא ושוב הנ”ל הוא כפשוטו כידוע, כי נוריאל גימטריא רצוא ושוב גימטריא מטטרו”ן, ועיין בליקוטי תורה להאר”י ז”ל ביחזקאל על פסוק והחיות רצוא ושוב שכתב שם, והנה בנוריאל יש לפעמים אחיזה אל החיצונים והוא גימטריא רמון מאותיות מטטרו”ן, ובגימטריא טוב ורע וכו’ ע”ש, אבל הפנימיות שהם אותיות ט”ט שם אין אחיזה להם, וזה סוד ר’ מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכו’, ובזה מבואר הענין קצת ולענינינו כי אף על פי שגם החימום הלב בשרשו העליון הוא קדוש מאוד, כי נמשך מבחינת הגבורות הקדושו”ת שבבינה לבא כנ”ל בשם הזוה”ק, ואפילו כשנשתלשל למטה הוא בבחינת המלאך הקדוש נוריאל ובבחינת רצוא, כי הרצון והתשוקה של הנפש לממון הוא בשרשו רק בשביל הקדושה לעשו”ת בזה רצונו יתברך, לעשו”ת משא ומתן באמונה ולעלות ניצוצות קדושות, ועל כן בשרשו הרצון והתשוקה הזאת הוא בבחינת העבודה של בחינת רצוא אך מחמת ששורש החמימות הלב הוא מבחינת גבורות ודינים שמשם משתלשל שורש יניקת הסטרא אחרא כידוע, על כן יש להם אחיזה בבחינה הזאת עד שיכולין להפיל את האדם לתאוות ממון ממש, עד שיהיה ממונו בבחינת אלילי כסף וזהב חס ושלום, עד שיהיה על ידי זה חרון אף חס ושלום אך על ידי הרוח נדיבה שהוא בחינת מט”ט שר הפנים דאיהו רש”ים בשם משה משיח שהוא רוח אפינו, על ידי זה נשתכך החמימות ונתבטל החרון אף בבחינת וחמת המלך שככה גימטטריא משה, שהוא משכך אלילי כסף וזהב היינו שלא יהיה אחיזה להסטרא אחרא בהחימום הלב עד שיהיה נעשה על ידי זה בחינת העבודה זרה של תאוות ממון חס ושלום, רק שיהיה נעשה על ידי התקשרות חימום הלב עם הרוח, בחינת חדווה דניגוני דלוואי בחינת משא ומתן באמונה, ואז גם החמימות הלב עולה לשרשו ונעשה בבחינת נוריאל ובבחינת רצוא, ונעשה על ידי זה בעצמו גם כן התיקון של עליית הנפשו”ת והמשכת התורה, שזה גם כן בחינת רצוא ושוב כמבואר לעיל באות זה כי הניצוצות הקדושו”ת העולין ומתבררין על ידי עשיית המשא ומתן, היינו ממש בחינת עליית הנפשו”ת הקדושות, ונפש הוא בחינת רצון (כמו שכתוב אם יש את נפשיכם), כי אז גם הרצון שיש להממון הוא גם כן בקדושה כנ”ל, ועל ידי עליית הניצוצות והנפשו”ת שעל ידי המשא ומתן נעשה גם כן יחוד הקדוש כמבואר בסימן נ”ד וממילא נעשה על ידי זה גם כן בחינת המשכת התורה (ואולי זה גם כן בכלל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו’):

אות ה

שם אות ה”א, וזה בחינת אריה לשון לקט שמלקט מרת הנפש, היינו פגם הנפש עם בשמי עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב יש לפרש כי כשבא להצדיק מסתמא יש לו רצון טוב להתקרב לעבודת ה’ על ידי ביאתו להצדיק אך בוודאי יש להאדם הזה עדיין גם רצונות שאינם טובים לדבר תאוה וכיוצא, שהרצונות אלו הם פגם ומרה להנפש והצדיק כשרוצה להעלות את נפשו היינו רצונו הטוב שיש לו להתקרב להשם יתברך, אזי צריך ללקט גם הרצונות שלו שאינם טובים ולתקנם בכדי שיוכל להעלות את נפשו, כי הרצונות האלו הם בחינת פגם להנפש ומעכב את עליית הנפש, על כן צריך החכם ללקטם גם כן ולתקנם, וזה בזה תלוי כי על ידי שעוסק החכם עם נפשו להעלותם לבחינת עיבור, על ידי זה בעצמו מכניס בו הרהורי תשובה להתחרט ולשוב מאד על פגמי הנפש שלו שהם בחינת מרת נפש ועד הנה יכול להיות שהיה מתאווה לדברים שאינם טובים שזה בחינת פגם הנפש בחינת ונפשה מרה לה, והוא לא הרגיש כלל במרירות נפשו ועכשיו על ידי שעוסק החכם להעלות נפשו הטובה, היינו רצונות הטובים שלו, על ידי זה בעצמו זוכה להרגיש ביותר מרירות נפשו מהרצונות שאינם טובים ומתחרט ושב עליהם מאוד, ואז החכם מעלה גם אלו הרצונות שהם בחינת מרת נפש, היינו המרירות שמרגיש עכשיו ברצונו על הרצונות שאינם טובים שלו, ועל ידי זה בעצמו מתקן החכם את אלו הרצונות עד שגם הם אפשר שיש להם חלק כביכול בהיחוד הקדוש, כי השכינה מתפארת כביכול חזי במה ברא קאתינא לגבך, שאף על פי שכבר נלכד כל כך ברצונות שאינם טובים הוא מתחרט עליהם עכשיו במרירות נפש עצום מאוד כזה ויש לו עכשיו רצונות טובים כל כך להתקרב להשם יתברך וזה בחינת אריתי מורי עם בשמי, מורי הוא בחינת פגם הנפש מרת נפש והצדיק מלקט אותם (ומתקנם על ידי הבחינה הנ”ל), עם בשמי עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב (ובדרך צחות יש לומר, כי ידוע כי מור הוא המוסק שנעשה מדם חיה טמאה, כמו שפסק הרמב”ם ז”ל בפרק א’ מהלכות כלי המקדש, ואף על פי כן נעשה ממנו אחר כך בשמים ראש לשמן המשחה, שזה בחינת עוונות נתהפכין לזכיות על ידי תשובה מאהבה בחינת במקום שבעלי תשובה עומדים וכו’, ועל כן גם כאן מכנה אלו הרצונות הפגומים שנתתקנו על ידי החכם בשם מור, והרצונות הטובים בעצמותם נקראים בשם בשמים כי הם בעצמם טוב ומעלין ריח טוב) ובדרך קצרה יש לומר כי הצדיק מעלה את החרטות ומרירות נפש שיש להם עכשיו, על מה שהיה להם לפעמים איזה רצון לדברים שאינם טובים, שהם פגם הנפש שזה בחינת מורי עם בשמי, עם הרצון הטוב שיש להם למצוות ולמעשים טובים ולהתקרב לעבודתו יתברך:

אות ו

שם אות הנ”ל בענין פיזור הנפש אפשר דרוצה לומר כי על ידי תאוות ממון בא בחינת פיזור הנפש, כמובן בפירוש הרע”ב על משנת מרבה נכסים מרבה דאגה, ואפשר שזה גם כן ענין מרת נפש הנ”ל כמובן במאמר צוית צדק סי’ כ”ג:

אות ז

שם ושור שבתורה זה בחינת בי שרים ישורו וכו’ רוצה לומר אף על פי ששם כתוב בשין שמאלית והוא לשון שרות ושררות, בדרך דרש מתחלף לפעמים לשין ימנית כמצוי בדברי חז”ל וגם כי שור הוא גם כן בחינת שררה ומלכות כמאמר רז”ל חגיגה י”ג: מלך שבבהמות שור, ונאמר (דברים ל”ג) בכור שורו הדר לו, ותרגום ירושלמי בכורתא ומלכותא ויקרא והדרא דיוסף אינון ואמרו רז”ל במדרש רבה פ’ וישלח פ’ ע”ה, ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, ועיין בפרד”ס שער ערכי הכינוים, שלפעמים מרמז שור למדת המלכות, ועיין גם במדרש לפרושים חלק א’ פרק ט”ו בשם מאורי אור, ועיין גם כן במאורי אור עצמו בענין ד’ רוחות העולם וכו’, ועיין מ”ר נשא פ’ י”ג בקר שנים (ותרגומו תורין תרין) אין בקר אלא מלכות וכו’:

אות ח

שם עיבור זה בחינת ע”ב רי”ו, ע”ב הוא שיכוך רוצה לומר כי ע”ב הוא גימטריא חסד, רי”ו זה בחינת חמימות כי ריו גימטריא גבורה וגם בכאן מובן ענין הנ”ל שעיקר התיקון לקשר חימום הלב עם הרוח, שאז עולה גם החימום הלב בקדושה גדולה לשרשו ונעשה מזה יחוד גדול, בחינת ע”ב עם רי”ו ששניהם אותיות עיבור כידוע:

אות ט

שם אות וא”ו, כי הם שני שכליים מה שמקבץ הנפשו”ת הוא שכל אחד רוצה לומר כמו שכתוב ולוקח נפשו”ת חכם ומה שמעלה אותם ומוריד עוז מבטחה הוא שכל אחד, רוצה לומר כמו שכתוב (משלי כ”א) עיר גבורים עלה חכם וירד עוז מבטחה נמצא כי נאמר שם חכם בשני הבחינות האלו כי כל אחת מהם הוא בחינת שכל וחכמה אחרת, והם בבחינת שני שינין וכו’:

אות י

שם, (ואי דלינין טפי) הוה מקלינין מהבלא, כי יש הבל אשר נעשה על הארץ וכו’, ואי דלינין הרבה נפשו”ת אז בוודאי מקלינין לשון קולא, מהבל הזה ולא היה ההבל הזה קשה כל כך על העולם לכאורה אינו מובן הטעם מפני מה אם היה מעלין נפשו”ת הרבה לבחינת עיבור היה מקילין על ההבל הזה, וגם מה שייכות יש לענין זה עם קשר המאמר ולעניות דעתי כוונתו ז”ל כפשוטו, כי ענין יש הבל על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ומה שעל ידי זה רבים נתפקרו היינו שכפרו על ידי זה בהשגחת הבורא, כי לדעתם אם היה מתנהג הכל בהשגחה פרטיות היה מחויב להיות טוב לצדיק ולרשע רע ובאמת אי אפשר להשיג דרכיו יתברך כי גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, והחקר אלוה תמצא וכבר ביארו רבותינו ז”ל בזה סודות נפלאים הרבה כידוע, ועיין בדברי רבינו ז”ל בליקו”ת סי’ י”ז שכתב שם, ולזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, כי כשהאדם עושה טוב אזי מנהיג אותו בהשגחה ואם אינו טוב אם היה מנהיג אותו בהשגחה לא היה יכול להגיע לו שום טובה, לכן מניח אותו על הטבע ויכול להיות שיהיה לו טובות על פי הטבע, ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי, כי כשהיה רואה יתברך שאין האדם מתנהג כראוי היה כועס והיה מסיר ההשגחה לגמרי, אבל עכשיו מניחו על פי הטבע וכשחוזר למוטב משגיח עליו כנ”ל ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו הטבע והשגחה כי באמת גם הטבע הוא השגחתו יתברך וכו’ יעוין שם והנה הגם שרבינו ז”ל מבאר כאן לענין הנהגת האדם בפרט, אך עיקר ענין זה מתנהג בכלל העולם כי העולם נידונין אחר רובו כמאמר רז”ל ואם רוב העולם אינם כראוי חס ושלום, אזי על פי הנהגת ההשגחה היה העולם חרב לגמרי חס ושלום, וגם צדיקי הדור היו צריכין להסתתר כמו שמצינו אצל נח שהוכרח לכנוס אל התיבה מפני מי המבול, ואז השם יתברך כביכול מעלים עין מסוררים ומניח את העולם על הנהגת הטבע, שהוא בחינת מה שהשגחתו יתברך מסתתרת ומתלבשת בתוך הנהגת הטבע, ועל ידי זה העולם קיים ואינו חרב לגמרי חס ושלום, ואז מתגבר ההבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן להיפוך, וכל זה מחמת שמדריגת הדור גורם שהשם יתברך כביכול מחמת רוב רחמיו וחסדיו יתברך, מעלים ומסתיר כביכול אור השגחתו יתברך בשביל טובת העולם והנה הצדיקים בעצמם גם כן בוודאי יותר נח להם לסבול יסורים וחיי צער בזה העולם ויתקיים העולם, ולא יחרב לגמרי חס ושלום ובזה מובן קצת כפשוטו מה שאמר הקב”ה לר’ פדת אי בעית דאחריב עלמא וכו’ וענין זה הוא על דרך שאמר הקב”ה לך עלה מזה וכו’, כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה וכו’, עיין תרגום יונתן שם ותבין כי באמת הטבע עצמה היא גם כן השגחתו ית’ כנ”ל, ועיין סוכה דף כ”ט שאמרו שם ובזמן שישראל עושין רצונו יתברך אין מתיראין מכל אלו שנאמר כה אמר ה’ וכו’, ומאותות השמים אל תחתו וכו’ סמך גם כן לענינינו הנ”ל:

אות יא

והנה רבינו ז”ל עוסק במאמר זה בענין איך לזכות להמשיך השגחה שלימה, וביאר שם מקור הענין כי השגחה שלימה הוא בחינת הבטה והשבת ההבטה וכו’, ועל העכו”ם השגחתו הוא רק בחצי הראות בחינת הבטה לבד ולא בהשבת ההבטה ומזה תבין שורש ענין הנהגת העולם על פי ההשגחה היינו בהשגחה שלימה בחינת הבטה והשבת ההבטה, ואז בוודאי מתנהג העולם כראוי שמתנהג עם הצדיק כצדקתו ועם הרשע כרשעתו וכשאין הדור זוכין שאז מניח השם יתברך כביכול הנהגת העולם על פי הטבע, והנהגת הטבע הוא גם כן השגחה רק שהוא בבחינת חצי הראות כנ”ל וזה מובן וידוע והנה במאמר זה מבואר שעל ידי המשכת התורה נמשך השגחה וכו’, נמצא כשהחכם מביא תורה נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו, וכל אחד כפי קירובו אל התורה כן השגחת השם יתברך עליו בשלימות בבחינת הבטה והשבת ההבטה וכו’, והמשכת התורה מבואר כבר שהוא על ידי העלאת הנפשו”ת לבחינת עיבור מבואר ממילא שאם היה מעלה נפשו”ת הרבה ביותר אזי היה היחוד גדול ביותר, והיה ממשיך המשכת התורה ביותר, ועל ידי זה היה נמשך השגחה שלימה ביותר, ואז היה מתנהג העולם כראוי צדיק וטוב לו רשע ורע לו וממילא לא היה ההבל אשר נעשה על הארץ קשה כל כך על העולם נמצא מובן ממילא טעם הענין וגם השייכות שיש לזה עם קשר המאמר הנ”ל, כי הלא זה יסוד ענין מאמר זה שהוא להמשיך השגחה שלימה ומה שהארכתי קצת בזה הוא מחמת שראיתי בנוסח כתיבת יד אשר הועתק מכתיבת יד רבינו ז”ל המאמר הזה, ושם יש כמה ענינים שנכתבו בשינוי קצת ממה שמבואר בכאן בנוסח שנדפס, כי גם נוסח זה הוא לשון רבינו ז”ל בעצמו כמבואר בסוף סי’ י”ד (ונראה שבכוונה שינה רבינו ז”ל הנוסח אחר כך בעת שנתן להעתיקו שהוא הנוסח שנדפס), ושם בנוסח כתיבת יד מבואר שענין ההבל אשר נעשה על הארץ וכו’ מחמת שהעולם נידונין אחר רובו וכו’ ולכאורה אינו מובן גם כן כי הלא בדור אחד יש צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו וכו’, ועל פי הנ”ל מבואר זה הענין קצת כנ”ל:

אות יב

שם, ובוודאי מי שהוא במדריגה הזאת בוודאי לית דעבר היינו שאי אפשר לו לבוא לבחינת עיבור הנ”ל וכו’ רוצה לומר כמובן בזוה”ק פרשה ויקהל קצ”ה: על פסוק מי יעלה בהר ה’ וכו’ ועיי”ש גם בדף רי”ג:, ועוד במקומות הרבה בזוה”ק וכן בכתבי האר”י ז”ל:

אות יג

עיין בליקוטי הלכות אבידה ומציאה הלכה ג’ אות ה”א, שהצדיקים הגדולים שהם בחינת משה משיח הם ממשיכין חידושי תורה על ידי עליית הנפשו”ת כנ”ל, ממקום עליון נורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כח בחידושי תורה שלהם להשיב ולהחיות כל הנפשו”ת שיעסקו בתורתם לנצח כי בגודל כחם בעת שעסקו בתיקון זה להעלות הנפשו”ת בשביל להמשיך תורה, העלו אז גם את כל הנפשו”ת העתידין לבוא בבחינת ולא אתכם לבדכם וכו’ כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, והמשיכו התורה בקדושה כזאת עד שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה הקדושה לצאת מחשכת אפילתו, בבחינת (תהלים קי”ט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו בבחינת עיבור, מחמת שזאת התורה נמשכת מעליית והתחדשו”ת הנפשו”ת אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו’ ועל כן אפילו לאחר הסתלקות הצדיק שאז הוא בחינת לילה, ונסתמו תרעין דגן עדן ונסתלק הדעת הקדוש הזה שהוא בחינת משה משיח, אף על פי כן יכול כל אחד להשיב את נפשו ולהחיות את עצמו בהתגלות התורה הקדושה, שהמשיכו אלינו הצדיקים הגדולים הנ”ל בחיים חיותם, שזה בחינת (משלי ל”א) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כי התגלות תורתם הוא ממקום עליון וגבוה מאוד מבחינת התגלות התורה שיתגלה לעתיד, בחינת אורייתא דעתיקא סתימאה וכו’ כמבואר במאמר זה רק העיקר להתגבר ברצונות חזקים לעבודת ה’ ולהשתדל בתיקון נפשו כל מה שיוכל, כי נפש הוא בחינת רצון כמבואר במאמר זה הנ”ל, אז גדול כח הצדיק וחידושי תורתו כל כך, עד שגם לאחר הסתלקותו יש לו כח לחדש את נפשו לטובה וממילא מובן כי בנקל יותר להמשיך כח התיקונים הנ”ל לאותם הבאים ומתקבצים יחד על ראש השנה הקדוש ומשתטחים בערב ראש השנה על קברו הקדוש ומרבים שם בתחנונים ורצונות וכיסופין חזקים מאוד להשם יתברך ולעבודתו הקדושה, ומשתדלים בזה להמשיך עליהם הארת וכח וזכות הצדיק הקדוש הזה, שעסק בחיים חיותו בתיקון נפשו”ת ישראל ולהעלותם בבחינת עיבור ולחדש נפשותם שם לטובה, ולהמשיך על ידי זה התגלות התורה ובוודאי גם עכשיו עוסק בתיקון נפשו”ת הבאים להתפלל על מקום ציונו הקדוש, ונשענים בזכותו הקדוש, אזי בוודאי גם עכשיו נתחדש נפשם לטובה, וכמעט שזה נראה בחוש מענין האהבה והתעוררות חדש שנתוסף אז בין החברים, בבחינת ורמיא לה גלא קלא לחברתה המבואר במאמר זה ומסתמא נעשה ברוחניות גם התיקון של המשכת התורה לכל אחד לפי בחינתו, ואי אפשר לבאר כל כך בדברים רוחניים כאלה רק כל חד כפום מה דמשער בלביה, יבין וישכיל כל זה ויותר מזה מדעתו:

סימן י”ד-תקעו להמשיך שלום

אות א

זה המאמר נאמר בשבת חנוכה שנת תקס”ד ואז באותו העת נפטר הרב החסיד וכו’ המפורסים מוהר”ר גדליה הרב מליניץ זצ”ל, ורומז באותה התורה הספד להרב הנ”ל כי הזכיר אז בתוך התורה מה שאמרו רז”ל (שבת כ”א:) אין מספידין בחנוכה גם אמר אז שעכשיו קשה לומר תורה, כי כשנסתלק צדיק קשה לומר תורה כי כל צדיק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה, כי כל צדיק יש לו חלק בהתורה וכשנסתלק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה (כל זה הועתק מספר חיי מוהר”ן ז”ל):

אות ב

באות א’, צריך להעלות כבוד הקדוש ברוך הוא לשרשו היינו ליראה ונראה לי שמרמז אל מה שמבואר בכתבים, כי עיקר בנין המלכות הוא מגבורות וכן מובן בסוף המאמר, ואחר כך מבאר לכבד יראי ה’ בלב שלם כי שם שורש הגבורות, וכן תיקון המלכות הוא מבחינת בינה ליבא כידוע ועוד יש נסתרות הרבה במאמר זה וקל להבין, ועיין בכוונת חנוכה ובכוונת שים שלום:

אות ג

שם במאמר זה אות חי”ת, כי תחלה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו וכו’ רוצה לומר שיהיה שלום בין גופו ונפשו, שהגוף יהיה נכנע ויבטל רצונו נגד רצון הנפש, וכמבואר לקמן שזה בחינת דנשקי ארעא ורקיע בהדדיכי על ידי היראה זוכה לשלום בעצמיו ואזי יכול להתפלל וכו’, כי התפילה במקום קרבן ובקרבן כתיב ביה (ויקרא כ”א) כל אשר בו מום לא יקרב וכו’ רוצה לומר ומכל שכן מי שאין שלום בעצמיו, שהנפש רחוק מהגוף ואין לה ממשלה עליו, שאזי אין לך בעל מום גדול מזה, כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אבל כשזוכה ליראה ועל ידי זה יש שלום בעצמיו ואין בו מום, ואז יקרב לעבוד עבודתו תמה וזוכה לעבודת התפלה, עד שעל ידי זה זוכה לשלום הכללי וכו’ וביותר ביאור קצת כי כשזוכה לשלום בעצמיו, אז כל תפלתו הכל לצורך נשמתו לתקן הכל ברוחניות, שזה עיקר שלימות כוונות התפילה כידוע, ואז יש להתפילה כח להמשיך שלום הכללי, היינו לקרב העולמות לשלימותן ועיין תורת כהנים ויקרא פ’ י”ג, שכל קרבן מביא שלום לעולם מכוון להמבואר בפנים:

אות ד

שם בסוף המאמר, תקעו זה בחינת שלום כמו שכתוב (ישעיה כ”ב) ותקעתיו יתד במקום וכו’ רוצה לומר שיהיה לו חיזוק וקיום בממשלתו כיתד תקוע במקום נאמן, שאי אפשר להזיזו ולטלטלו, שזה בחינת שלום וזה שסיים והיה לכסא כבוד שיעלה הכבוד לשרשו, שהיא היראה שהיא בחינת כסא כמבואר בפנים ועיין פ’ בהעלותך בענין החצוצרות מובן שם, כי התקיעה מרמז השמחה ושלום כמו שכתוב (במדבר י) וביום שמחתכם וכו’, וכן ובהקהיל את הקהל תתקעו וכו’ ועיין שם ברמב”ן:

סימן ט”ו-אור הגנוז

אות א

אות ג’ שמנצפך הוא בדעת דז”א רוצה לומר ומנצפך הם בחינת החמשה גבורות שהם בחינת יראה עיין סימן קנ”ד:

אות ב

שם אות ד’, ועל ידי תפילה שהיא במסירת נפש וכו’ ביאור הדברים לעניות דעתי כי עיקר השגת אור הגנוז שהוא השגות הנסתר שבתורה, הוא על ידי התפילה, כי הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של ישראל וכו’, ועל ידי זה נתגלה כביכול אורו יתברך, שזה בחינת התגלות הנסתר שבתורה כמבואר שם על כן מבאר כאן עיקר הסדר איך זוכין לתפלה, כי במסירת נפש לבד בלא תפלה לא יזכה לזה, כי עיקר התגלות נעשה על ידי התפילה אך כשזוכה לתורה שבנגלה שאז הוא בבחינת סיני בחינת שפלות על ידי זה זוכה לתפילה, היינו שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתו, כי תפלת השפל אינה נמאסת ואז נתגלה בחינת נסתר שבתורה, ואז יכול להשיג אותו על ידי מסירת נפש ובאמת הכל אחד, כי עיקר שלימות התפלה שהקדוש ברוך הוא מתאווה לה הוא כשהוא במסירת נפש, שאינו מכווין לתועלת עצמו ונתבטל כל עצמותו וגשמיותו, וגם העיקר לזכות לזה להתפלל במסירת נפש הוא על ידי השפלות, שזוכין על ידי תורה שבנגלה, כי על ידי זה בא לבחינת ביטול גמור שאינו חושב את עצמו לכלום וכו’ כמבואר בפנים:

אות ג

שם, סמכוני באשישו”ת כמו שמשימין אשישו”ת וכו’ הגם כי בלשון חז”ל הוא עששית בעין לפעמים מתחלף עין באלף, ועיין בערוך ערך אשיות:

אות ד

התורות שנאמרו על מאמרי רבה בר בר חנא אמר רבינו ז”ל שאמרם בשם אומרם היינו בשם רבב”ח בעצמו, גם בעת שהתחיל לגלות חידושי תורה על מאמרי רבב”ח סיפר אז שרבב”ח בא אליו ושיחר פניו, ואמר מדוע אינו משים לב להמאמרים שלו וביקש אותו על זה שישים לבו אליהם, והוא יגלה לו בהם חידושים נפלאים ונוראים * * *

אות ה

אמר המחבר, באתי להעיר לב המעיין שישים לבו היטב למאמריו הקדושים ז”ל, שעל פי רוב מדברים מענין עולם התיקון ומהמשכת ההנהגה שלעתיד, ומהגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, וכן כל כיוצא בזה כי זה כל חפצו וכל ישעו ז”ל להאיר האמת בעולם, ולהמשיך הארה שלימה ואמתיית מעין ההנהגה שלעתיד ואסדר לפני המעיין בקצרה מענין המאמרים הנ”ל שעל רבב”ח, ומהם יראה לדוגמא לשים לבו לכל שארי מאמריו שסובבים והולכים גם כן על קוטב זה, גם ישים לבו לעומק נפלאות המאמרים וממי הוא מדבר:

אות ו

בסימן א’ מדבר מענין להעלות החן והחשיבות של ישראל, ולהסתכל רק תמיד בהשכל והחיות שיש בכל דבר, בכדי להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר ומדבר שם מענין הכנעת המלכות דסטרא אחרא, וליתן כח להמלכות דקדושה, ומענין שנעשה אור הלבנה כאור החמה, ומדבר שם מיעקב ויוסף ושאר השבטים ז”ל:

אות ז

בסימן ב’ מדבר מענין משיח ומענין החיות של משיח ומכלי זיינו של משיח, ומכל הכבישו”ת של משיח, ומבאר שסוד מנוקבא דפרדשקא משיך רוחא יי למשיחא, מרמז על בחינת התפילה שהיא בחינת חוטם וכו’, ושזה הכלי זיין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף, היינו שמירת הברית, ושזה סוד (תהלים קל”ב) מפרי בטנך אשית לכסא לך אם ישמרו בניך בריתי וכו’ ומי שזוכה לחרב הזה צריך לידע איך ללחום עם החרב וכו’, וזה אי אפשר אלא על ידי בחינת משפט וכו’, שהוא בחינת יעקב, ושזה בחינת (תהלים ע”ב) משפטיך למלך תן שמשיח יקבל מבחינת משפט, ומדבר שם מענין (ישעיה א) ציון במשפט תפדה ושאזי יתעבר עננין דמכסין על עיינין, שזה בחינת (ישעיה נב) כי עין בעין יראו בשום ה’ ציון וכו’, ושצריך כל אחד לכוון בתפילתו שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת אבר מהשכינה איברי המשכן שרק משה בלחוד יודע לאעלא שייפא בשייפא ולעשו”ת אותה קומה שלימה וכו’ וכשישתלם שיעור קומתה אזי יבוא משיח דא משה, וישלים אותה ויקים אותה בשלימות וכו’ ושהצדיק הדור שהוא בחינת משה מאור הגדול, מזהיר ומאיר את התפילה שהוא בחינת מאור הקטן וכו’ ע”ש עוד ושמענו בשם הרב הקדוש וכו’ מוהר”ר יקותיאל ז”ל הרב המגיד מטיראוויציא שראה פעם אחת את המאמר הזה, ועיין בו כמה פעמים כסדר זה אחר זה כשהיה בכתובים עדיין, והפליג מאוד בשבחיו, וכמדומה שאמר עליו שהוא כמו זוהר ותיקוני זוהר הקדוש וכו’ וכו’:

אות ח

בסימן ג’ מדבר מענין השתי ציפרים חיות טהורות שהם בנין המלכות דקדושה, לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א’ ט”ז) ויודע נגן וכו’ וכתיב ביה (תהלים ע”ח) מאחר עלות הביאו וכו’, ומענין חיבור השתי כרובים להיות פנים בפנים, ומענין תיקון הנגינה על ידי לימוד תורה שבעל פה בלילה, ומענין מה שעכשיו שהמלכות בגלות על כן הנגינה נפגמת וכו’, ולעתיד כשתעלה מלכות דקדושה בבחינת (תהלים מ”ז) כי מלך כל הארץ אלקים, אזי זמרו משכיל ומענין העמדת מלך שהיה על פי נבואה וכו’:

אות ט

בסימן ד’ מדבר מענין הידיעה שהוא מעין עולם הבא וכו’, וזאת הבחינה אי אפשר להשיג אלא כשמעלה בחינת מלכות דקדושה מהגלות וכו’, ואי אפשר להשיב המלוכה להקדוש ברוך הוא אלא על ידי ווידוי דברים לפני תלמיד חכם וכו’ ומענין מה שארז”ל (סוטה ז) בשעה שהלכו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין, ומענין החזרת המלכות לשרשה, ובחינת (דברים ל”ג) ויהיו בישורון מלך, ומנפלאות גדולת מעלת ההתקרבות לצדיקים, ומה שזוכין על ידי כל פרט ופרט מההתקרבות, בפרט כשזוכה להתוודות ולספר לפניהם כל לבו, ושעל ידי זה אתה נכלל באין סוף כו’ וענין אחריב הרים וגבעות, רמז על חורבן ממשלת העכו”ם, והולכתי עורים בדרך לא ידעו וענין ולזימנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי וכו’ וענין מה שגורמין שגם הרשעים הגדולים נעשו כסא לקדושה וכו’ וענין והנה ישכיל עבדי דא סיהרא וכו’:

אות י

בסימן ה’ מה שצריך האדם לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם, ושלזה צריכין לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין ושזוכין לזה על ידי עשיית המצוה בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה ושזה בחינת נבואת משה בבחינת אספקלריא המאירה בחינת זה הדבר, ושעל ידי זה כשנכנס בשמחת המצוה הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא עצמו כביכול שמשמח במעשיו וכו’, ולזכות לשמחה צריך להפשיט עקמומיות שבלבו והוא על ידי רעמים, היינו על ידי תפלה ביראת ה’ ובכח גדול ובקול חזק וכו’ וצריכין לזה לשמור את המוח מחכמות חיצוניות ומחשבות זרות, וגם לשמור עצמו מיראות חיצוניות וכו’ (עיין פנים) וכן צריך לשתף אהבה עם היראה, כי עיקר התגברות על האויבים הוא על ידי אהבה כמו שכתוב שב לימיני וכו’ וענין השם הקדוש אגלא ועיין בסידור קול יעקב בכוונת כל חמירא בשם האריז”ל, שבשם זה ביטל כח פרעה ועל ידי שם זה כל העכו”ם כאין נגדו וכלא חשובין, ועיין בפרי עץ חיים בשער חג המצות מענין הגאולה שלעתיד שיהיה מבחינת גבורות בחינת יצחק וכו’:

אות יא

בסימן ו’ מדבר מענין שצריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, ושצריכין לאחוז תמיד במדת התשובה וכו’, ואפילו מי שעשה תשובה שלימה צריך לעשו”ת תשובה על תשובתו הראשונה, היינו על מיעוט השגתו שהיה לו מקודם, ושזה בחינת תשובת עולם הבא שיהיה יום שכולו שבת כולו תשובה ומדבר מענין הרקיע שעל ראשי החיות ומהכסא ואדם היושב על הכסא וכו’, ומהייחוד שנעשה בין חמה ללבנה בין משה ויהושע וכו’ ושישראל שהם בחינת אדם ישבו על הכסא וכו’, והם יתנו דין לכל באי עולם וכו’ ומדבר מענין הגימל מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה, ומענין דרך כוכב מיעקב, ומענין הדרך הקדושה של תשובה שנפתח בחודש אלול שכל זה הוא בחינת ההנהגה שלעתיד, וכמבואר במקום אחר:

אות יב

בסימן ז’ מדבר ממה שעיקר אמונה בחינת תפלה בחינת נסים אינו אלא בארץ ישראל, ושעיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה וכו’ ושעיקר הגאולה וביאת המשיח תלוי באמונה, כשיכלה האפיקורסים המכסים כל הנסים בדרך הטבע ותתרבה האמונה בעולם, אז יבוא משיח כי עיקר הגאולה תלוי בזה, כמו שכתוב (שיר השירים ד) תבואי תשורי מראש אמנה וגם מדבר שם שעיקר האמונה הוא כד אתחברת בה אמת, ואי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם, ועל ידי זה נחקק בו אמת ועל ידי זה תבוא הגאולה ומענין מצוות ציצית שהיא שמירה מניאוף מעצת הנחש וכו’, ועל ידי זה כביכול השם יתברך מתחרט על הגלות וכו’ ומענין שלעתיד יתגלו כל החכמות כשולחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיה י”א) ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים ומענין שתפילה מסוגל לזכרון, ומענין יוסף ומה שכתוב בו (בראשית מ) משם רועה אבן ישראל:

אות יג

בסימן ח’ מדבר ממה שעיקר הרוח חיים הוא בהתורה והצדיקים דבקים בהתורה, ועל כן עיקר הרוח חיים הוא אצלם ומי שהוא מקושר להצדיק והרב שבדור, אזי כשהוא מתאנח על איזה דבר שחסר לו ממשיך הרוח חיים מהצדיק שבדור, ועל ידי זה נשלם החסרון שלו וכו’ ושהצדיק שומע כל האנחות של הדבקים בו, כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד וכו’ וענין איך להשפיל הרשעים שמקבלים אריכת הרוח שלהם מהרב דקליפה שהוא בחינת עשו איש שעיר, כי הרוח שלהם הוא רוח הטומאה רוח סערה, ועל כן עכשיו שישראל הם תחת ממשלתו של עשו, נקראים עניה סוערה וענין הצדיק הרב דקדושה, שיש לו כח לכפר עוונות בחינת (משלי ט”ז) ואיש חכם יכפרנה וענין איך שצריכין לזכך ולברר הארבע יסודות, ולהבדיל ולהפריש ולבטל הרע מהטוב שבהם, עד שיעלו לבחינת קדושת ארבע אותיות הוי”ה הקדושים, שהם שורש הד’ יסודות וכו’ ולבוא לזה הוא על ידי תורה ותפילה ומענין שהתורה נקראת גן שבה גדלים נשמות ישראל המעיינים ומבינים בהתורה, ויש מעין המשקה את הגן ומעין דא חכמה, והמעין הזה יוצא מבית ה’ שהוא התפלה וכו’, והתפלה הוא בחינת עדן, ומעין הנ”ל הוא בחינת נהר היוצא מעדן להשקות את הגן וענין שהתפלה היא בחינת חידוש העולם בכח, על ידי שנתעורר מעין החכמה שיוצא מהתפלה, והתורה היא בחינת בריאה בפועל, כי בהתורה התגלות החכמה אזי נעשה בקשתו בפועל ממש, כמאמר רבותינו ז”ל (ברכות ל”ב) מאי תקנתיה יעסוק בתורה, שנאמר (משלי י”ג) ועץ חיים תאוה באה וכו’ ומענין מעלת לימוד הפוסקים לברר ההלכה וכו’ וענין הרוח חיים שהוא בחינת מארבע רוחות באי הרוח וכו’ (שזה נאמר על הרוח חיים, שהוא בחינת מארבע רוחות באי הרוח וכו’ (שזה נאמר על הרוח של תחיית המתים), ובחינת הארבע ציצית וענין מה שכתוב (איוב ל”ח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה וכו’ וענין המ”ט אורות שהוא אור הגנוז לעתיד, בחינת עדן עין לא ראתה שהיא בחינת התפלה כנ”ל וענין רוח הדופק שבהיוד דפקין, ותתרף חלקים שיש בכל שעה, וכל חלק יש בו צירוף השם הקדוש ומענין כינור של דוד וענין מפלת הרשעים וביטול אלופי עשו, וענין מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וכו’ רזי לי רזי לי וכו’:

אות יד

בסימן ט’ מדבר מה שעיקר החיות מקבלין מהתפילה וכו’, וכשמתפלל בכל כחו אזי נתחדש כחו שם בבחינת (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, וענין הי”ב שבטים וי”ב נוסחאות התפלה, וכל שבט יש לו שער מיוחד לכנוס דרך שם תפלתו, ומעורר בתפלתו כח מזלו שבשנים עשר מזלות והמזל מאיר למטה ומגדל הצמח ושאר דברים הצריכין אליו, וזה בחינת (במדבר כ”ד) דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וענין מה שבני ישראל בתפלתם גורמין זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, וגם ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים בתפלתם, ועל כן על ידי התפלה נמשך זווגים ופרנסה וכו’ ושעל ידי התפלה משפיעין חיות לכל שלשה חלקי עולם, שהם עולם השפל ועולם הכוכבים ועולם המלאכים וענין המחשבות זרות וקליפות המסבבין את האדם בתפלתו, ואיך שעל ידי אמת זוכין למצוא הפתח ולצאת מתוך החשך המסבב אותו, וענין שהקדוש ברוך הוא הוא עצם האמת ועיקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת וענין שצריך כל אדם לקשר את תפלתו לצדיק הדור, והצדיק יודע לכווין השערים להעלות כל תפלה ותפלה אל שער השייך, כי כל צדיק הוא בחינת משה משיח ומשיח הוא כולל כל התפלות ובשביל זה יהיה משיח מורח ודאין כי התפלות הם בחינת חוטם וכו’ וענין שכל התפלות הם בחינת חרב אצל משיח ומחמת שרחוקים עדיין משלימות התפלה, שתהיה בבחינת (איכה ב) שפכי כמים לבך וכו’, על כן נאמר גם אצל משיח (תהלים פ”ט) אף תשוב צור חרבו וענין שלשלימות התפלה צריכין גם לימוד התורה, וענין שהתפלה היא בחינת נסים בחינת ארץ ישראל, ושעיקר הגאולה מכל הגליות תלוי בזה וכו’:

אות טו

בסימן י’ מדבר מענין שעיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם העובדי כוכבים ידעו שיש אלקים שליט ומושל, וזה אי אפשר כי אם על ידי שמעלין התפלה מבחינת הר ושדה לבחינת בית, שזה בחינת יעקב ושזה בחינת (תהלים מ”ח) גדול ה’ ומהולל מאוד בעיר אלקינו הר קדשו וכו’ וענין זה אי אפשר להעשו”ת כי אם על ידי צדיקי הדור, כי עיקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור וכו’ עיין פנים וענין ביטול הגאווה שהוא עבודה זרה, העיקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים וכו’, והצדיק הוא בחינת קוצא דאות דל”ת, שממנו דל”ת רוחות בחינת מארבע רוחות באי הרוח וענין בתרועה דאיהי רוחא איתעביר אל אחר, וענין האי רוחא נשיב בשית פרקין דדרועין ובשית פרקין דשוקין, שזה בחינת ריקודין והמחאת כף, שעל ידי זה נמתקים הדינים ונמשכים חסדים, ואז הרגלין הם בחינת (שמואל א’ ב) רגלי חסידיו ישמור, בחינת (ישעיה נ”ה) חסדי דוד הנאמנים והידים הם בבחינת (שמות י”ז) ויהיו ידיו אמונה וענין מה שיש בהתורה נגלה ונסתר, שהם גם כן בחינת ידין ורגלין וענין משה רבינו עליו השלום וענין מרדכי ואסתר, וענין פורים שהוא על שם ביטול עבודה זרה כמו שכתוב (ישעיה ס”ג) פורה דרכתי לבדי, וענין אסתר ברוח הקודש נאמרה וענין עומר שעורים וענין מה שעל ידי ביטול הגאווה ועבודה זרה, על ידי זה החכמה על תיקונה, ועל ידי זה יחיה ויאריך ימים כמו שכתוב (קהלת ז) החכמה תחיה וכו’ וענין שכשנשבר הגאווה אז מכירין אפילו אלו שהם מסיטרא דמותא את גדולת הבורא יתברך וענין מה ששורש התשובה הוא בראש חודש, וענין יוסף הצדיק דכתיב ביה (בראשית מ”א) ובלעדיך לא ירום איש את ידו ואת רגלו, כי בלעדי בחינת יוסף שהוא הצדיק, אי אפשר להעלות ולהרים את הידים והרגלים וכו’, ועין פנים עוד:

אות טז

בסימן י”א מדבר מענין יחודא עילאה ויחודא תתאה היינו שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכל אחד מישראל צריך שיהא נעשה זאת על ידו, על ידי זה יכול לבוא לתבונות התורה לעומקא וכו’ וענין שעל ידי שמדבר בתורה בדיבורים, מאיר לו הדיבור לכל המקומות שצריך לעשו”ת תשובה, ויוכל על ידי זה לעשו”ת תשובת המשקל ממש, ועל ידי זה יוצא ממדריגת פחיתותו ובא לתבונת התורה לעומקא אך לדיבור שיאיר לו, אי אפשר לזכות כי אם על ידי ענוה וקטנות שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השם יתברך, גם צריך לזה בחינת תוספת קדושה בענין שמירת הברית וע”ש מענין הט”ל אורות, וכשאינו שומר הברית הוא מקלקל הטל אורות, וממשיך על עצמו עול הפרנסה בחינת ל”ט מלאכות ל”ט מלקות, וכששומר הברית אזי אף על פי שעושה הל”ט מלאכות, הם בבחינת מלאכות המשכן, בחינת משכן בבניניה, בחינת טל אורות וענין שיש שני בחינות שמירת הברית, ושזה בחינת הלכה וקבלה, רזין ורזין דרזין וענין מט”ט ששולטנותיה בששת ימי החול, בחינת ששה סדרי משנה וענין שהגדלות הוא כביכול מנפילת הגיאות וההתפארות של הקדוש ברוך הוא שהוא לבושו יתברך, כמו שכתוב (תהלים צ”ג) ה’ מלך גאות לבש וכו’ וענין הגדלות הוא בחינת שבע בתי עבודה זרה, ושעל ידי זה גלו ישראל מארצם, ועל ידי זה עדיין לא חזרנו לארצינו מחמת רדיפת הכבוד והגדלות, ועל כן צריכין להתרחק מזה ביותר וכו’:

אות יז

בסימן י”ב מדבר ממעלת לימוד התורה לשמה, ושזוכה בשעת לימודו להיות לו בחינת נשיקין עם התנא והצדיק שחידש זה הלימוד, ושגורם על ידי זה תענוג גדול להצדיק בבחינת (יבמות צ”ז) שפתותיו דובבות בקבר, ולהיפוך מגנות התלמיד חכם שד יהודי שלומד רק להתיהר ולקנטר, ושהתורה שבעל פה היא כביכול בגלות בתוך פיו, שזה הוא גלות השכינה, ואז יש לו פה לדבר על הצדיק עתק בגאווה ובוז וענין איך שהצדיק מבין מאיזה צירופים של איזה הלכות נעשו דיבורים אלו, שהלמדן שאינו הגון דובר עליו ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, ועל ידי זה מעלה את השכינה מגלותה ומעלה אותה לעולם הבינה ולבחינת חיבוק ואחר כך משכיל בחכמתו וכו’, על ידי שלומד אלו הצירופין ועושה מהם צירוף הלכה שהיה מקודם, על ידי זה מעלה אותה לבחינת נשיקין, שזה בחינת (שיר השירים ב) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ועל ידי זה בא אחר כך בחינת זיווג ושכינתא בין תרין צדיקייא יתבא וכו’ וכבר נתבאר למעלה שמאמר זה נאמר על פסוק נחמו נחמו עמי וכו’, מובן שנכלל בענין זה נחמות ציון וירושלים וכו’:

אות יח

בסימן י”ג מבואר בענין שבירת תאוות ממון על ידי צדקה, ושזה בחינת קטרת התגלות משיח שאזי יתבטל חמדת הממון כמו שכתוב (ישעיה ב) ביום ההוא ישליך האדם אלילי כספו ואלילי זהבו וכו’, וכפי הביטול של העבודה זרה של ממון כן נתבטל החרון אף ונמשך חסד בעולם, בבחינת (תהלים י”ח) ועושה חסד למשיחו, ועל ידי זה נמשך הדעת שהוא בחינת בנין בית המקדש וזה בחינת התגלות התורה שלעתיד, כי אז יתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה, כי עיקר קבלת התורה על ידי השכל שהוא משה משיח, ומי שיש לו בחינת משה משיח יכול לקבל תורה ויכול להמשיך תורה ללמוד עם שאר בני אדם, כי התגלות התורה בא מיחודא דקודשא בריך הוא ושכינתא ויחודם על ידי העלאת נפשו”ת ישראל בבחינת מ”נ, והחכם יכול ליקח הנפשו”ת ולהעלותם בבחינת מ”נ ולעשו”ת יחוד עליון ועל ידי זה נולד התורה וכו’ וזה בחינת והחיות רצוא ושוב ובחינת תיקונא דמרכבתא עילאה ומרכבתא תתאה עיין בפנים ועל ידי המשכת התורה נמשך השגחה שלימה אך צריך לבקש מאוד ולחזור אחר חכם כזה, ולבקש מהשם יתברך שיזכה למצוא חכם כזה וכו’ וענין שאם מעלין נפשו”ת הרבה ביותר על ידי זה מקילין על העולם מההבל הנעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ומענין מה שכשהנפשו”ת האלו חוזרין מבחינת עיבור, אזי ניתוסף ביניהם אהבה גדולה ומעוררים אלו לאלו ומזכירים אלו את אלו וכו’, וענין תיקון המדות ושלימותן, וענין גודל כח החכם שיכול להעלות לבחינת עיבור אפילו מי שלא יצא מן החול אל הקודש אפילו כמלא החוט:

אות יט

בסימן י”ד מבואר איך שצריכין להעלות הכבוד דקדושה מזילותא דגלותא, והעיקר על ידי תורת חסד היינו לקרב גרים ובעלי תשובה וענין איך שצריכין ללמוד תורה בשלימות כזה עד שעל ידי לימוד תורתו יביא ברכה והארה בשרשי נשמות ישראל במחשבה דקודשא בריך הוא, ועל ידי זה נעשין גרים ובעלי תשובה, רק שיש להם עדיין מניעות רבות עד שמשליכין מעליהם הבגדים הצואים וזוכין לבחינת כסות נקי דא כנפי מצוה ואי אפשר לזכות לתורה אלא על ידי שפלות וכו’, וענין מה שצריכין לכבד יראי ה’ בלב שלם, וזה בחינת עליית הכבוד לשרשו היינו ליראה, וכשמחזיר הכבוד לשרשו היינו ליראה אז נשלם פגמי היראה ואז זוכה לשלום בעצמיו, היינו שהגוף מבטל כל רצונותיו נגד רצון הנפש ועל ידי זה זוכה לתפלה, ועל ידי זה נמשך שלום הכללי שלום בכל העולמות לקרב העולמות לשלימותן וכו’ וענין שלא יעסוק רק בשביל תיקון נשמתו ואפילו כל תפלותיו יהיה רק בשביל זה, כי כשנתתקן ברוחניות נתתקן ממילא בגשמיות גם כן, ושיהיה כל השתדלותו בתר קוב”ה כי (תהלים קמ”ה) טוב ה’ לכל היינו לכל הדברים הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא וכו’ וענין מצוות נר חנוכה שהיא להמשיך כל התיקונים הנ”ל עד שיהיה נמשך שלום הכללי שהיא בחינת (ישעיה י”א) וגר זאב עם כבש וכו’ הנאמר לעתיד, עד שעל ידי השלום הנ”ל יתבטלון כל המשא ומתן כמו שכתוב (זכריה י”ד) ולא יהיה כנעני עוד בארץ שזה בחינת עד שתכלה רגל מן השוק וענין שעיקר הרפואה על ידי שלום בבחינת (ישעיה נ”ז) שלום שלום וכו’ אמר ה’ ורפאתיו, וענין שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא תיקון עון קרי רחמנא ליצלן:

אות כ

בסימן ט”ו מבואר שעל ידי משפט היינו שהאדם שופט את עצמו על כל עסקיו, על ידי זה מעלה היראה לשורשה שהוא הדעת וזוכה ליראה ברה ונקיה, ליראה את השם הנכבד יראת הרוממות, ועל ידי הדעת זוכה לטעום טעם אור הגנוז היינו להשיג הנסתר שבתורה, שהם סודות התורה שיתגלו לעתיד שזה בחינת קודש בחינת בית המקדש בחינת עולם הבא, בחינת אילנא רברבא דכל נשמתין נפקין מיניה וכו’ ועיין פנים עוד הראיתיך לדעת בקיצור גדול מכל המאמרים הנ”ל, איך שכולם סובבים והולכים על סוד עולם התיקון והנהגה שלעתיד והגאולה העתידה וביאת המשיח ובנין בית המקדש במהרה בימינו ורבינו הקדוש זצוק”ל מתחיל לדבר כפשוטו מענינים המוכרחים לכל אדם כל אחד כפי מדריגתו, ונכנס מענין לענין עד שבא לדבר מענינים נוראים ונפלאים מאוד מאוד, הנהגה שלעתיד וסוד עולם התיקון, ורצונו הקדוש להמשיך עלינו הארה מזה גם בזה העולם וממילא תתקרב הגאולה על ידי זה, ויבוא העולם לשלימות תיקונו כמו למשל בסימנים הסמוכים שלפנינו כגון בסימן י”ג מתחיל לדבר משבירת תאות ממון על ידי הרוח נדיבה של צדקה, (שזה שייך ומוכרח לכל אדם) ומבאר בזה סוד בחינת התגלות משיח, והחסד שיתמשך לעתיד שעל ידי זה יהיה בנין בית המקדש ויתגלה הדעת ויתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה, ומבאר בזה איך שהחכם הדור עוסק גם עתה בזה ושזה בחינת תיקונא דמרכבתא עילאה ותתאה, ושעל ידי זה נמשך השגחה שלימה וכו’ כנ”ל וכן בסי’ י”ד מתחיל לדבר מענין שצריכין להעלות כבודו יתברך מזילותא דגלותא, שזה על ידי התקרבות הרחוקים גרים ובעלי תשובה ומבאר בזה איך שהתלמידי חכמים צריכין על ידי לימודם להביא ברכה והארה בשרשי נשמות ישראל במחשבה דקוב”ה וכו’ וכו’, עד שזוכין על ידי זה שנשלם פגמי היראה וזוכין לבחינת שלום בעצמיו ולתפלה בשלימות, עד שנמשך שלום הכללי שלום בכל העולמות, בחינת השלום שלעתיד בחינת (ישעיה י”א) וגר זאב עם כבש וכן (זכריה י”ד) ולא יהיה כנעני עוד בארץ וכו’ ובאמת גם התחלת הענין רומז גם כן להמשיך מענין עולם התיקון והנהגה שלעתיד שאז יתעלה כבודו יתברך בחינת (יחזקאל מ”ג) והארץ האירה מכבודו, ויתקרבו גרים ובעלי תשובה שזה בחינת (תהלים ק”ג) רם על כל גוים ה’ וכו’ שמביא שם וכן בסי’ י”ג הנ”ל שמתחיל לדבר משבירת תאות ממון על ידי צדקה, רומז גם כן לענין ההנהגה שלעתיד שאז יתבטל חמדת הממון שמבאר אחר כך וכן בסי’ ט”ו הנ”ל מתחיל לדבר מבחינת משפט שצריך האדם לדין ולשפוט את עצמו על כל עסקיו (וזה נוהג ומוכרח בוודאי בכל אדם ובכל זמן), ומבאר אחר כך שזוכין על ידי זה להשיג הנסתר שבתורה ולטעום בזה העולם טעם אור הגנוז, היינו התורה שיתגלה לעתיד וכו’ כנ”ל, ומזה תבין ותקיש גם לשאר מאמריו הקדושים ז”ל:

אות כא

כלל דברינו אלה הנ”ל המה להעיר כל מעיין להבין ולהשכיל היטב בקדושת דברי תורתו ומאמריו הקדושים ז”ל, כי מלבד העמקות הקדוש שיש בהם לפי פשוטן של דברים הגלוים לכל, מלבד הסודות הגבוהים והרמים והגנוזים ונעלמים בהם, על פי סודות דרכי הקבלה הקדושים שבזוה”ק וכתבי האריז”ל מלבד כל זה צריך המעיין לצייר בדעתו כאילו עומד מרחוק ומציץ מן החרכים, נפלאות הבנינים והקשרים הקדושים שבכל מאמר ומאמר, ונפלאות נוראות התגלות קדושת ההשגות בעצמן, ונפלאות נוראות הלבשו”ת ההשגות ורמיזותם בהתורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, כגון באיזה פסוק או מאמר מדברי רז”ל וכן לשים עיונו היטב בכל מאמר ממה הוא מדבר, היינו מאיזה ענינים של בחינת עולם התיקון, וגדולות קדושת הצדיקים ומעלת המתקרבים אליהם וכל כיוצא בזה כנ”ל וכן ממי הוא מדבר כי ברוב דבריו ז”ל מביא פסוק או מאמר רז”ל, שמדבר מצדיק קדמון גדול וקדוש מאוד, כגון יעקב יוסף משה משיח דוד בועז וכל כיוצא בזה:

* * *

סימן ט”ז-רבי יוחנן משתעי

אות א

זה המאמר נאמר בשבת בסעודת שחרית באמצע הקיץ שנת תקס”ג, ואז נתקבצו אליו פתאום על אותו שבת כי לא היה אז זמן קיבוץ כלל (כמבואר במקום אחר שעיקר זמן הקהילה והקיבוץ אליו ז”ל בקביעות על פי דעתו היה ששה פעמים בשנה), ובתחילה הקפיד קצת ואמר שאנו עושים לעצמינו שבתים, היינו כי הוא בעצמו עשה וקבע לנו שבתים לבוא אז אצלו, ועכשיו עשינו לעצמינו שבת על קיבוץ, ואחר כך אמר אז הייתי רוצה לעשו”ת איזה דבר אודות הגזירות (שקורין פינקטין), שנשמע בעולם שרוצין לגזור על ישראל חס ושלום, היינו שהיה רוצה לעסוק בהם להמתיקן ולבטלם אך כשאני בעצמי מה אני כי אני בעצמי איש פשוט, על כן נתקבצו העולם פתאום כדי שאני אוכל לעשו”ת מה שאני צריך לעשו”ת בזה ואמר אז ענין הנדפס בסימן קס”ו שאצל אלישע פעם כתוב אלישע סתם ופעם כתוב איש האלקים, ואיתא בדברי רז”ל שכשהיה בעצמו נקרא אלישע סתם, וכשהיו בני הנביאים אצלו נקרא איש האלקים ואמר אז תורה שני פעמים, בליל שבת אמר התורה אמצעיתא דעלמא היכא שבסי’ כ”ד, ובבוקר בסעודת שחרית אמר המאמר זה הנ”ל שהוא ר”י משתעי, ואמר אז שיש שבעים אומות והם כלולים בעשו וישמעאל, שזה כלול מחמשה ושלשים אומות וזה כלול מחמשה ושלשים אומות, ולעתיד יכבשו אותם תרין משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ויש צדיק אחד שהוא כלול מתרין משיחין יחד (עיין זוה”ק פ’ פנחס רמ”ו: ובדף רנ”ב) ועוד אמר אז כמה דברים יותר ממה שנדפסו, ואז נשבר השולחן מרוב העולם שקו עצמן עליו, והקפיד וכו’ והזכיר אז הפסוק ונהרו אליו כל הגוים, וזה הפסוק שייך להתורה הנ”ל כמובא שם, כי כך היה דרכו ז”ל שכל שיחותיו שייך להתורה שעסק בה אז, וכמבואר במקום אחר ועיין פנים עוד בספר חיי מוהר”ן:

סימן י”ז

אות א

מאמר ויהי הם מריקים שקיהם

נאמר בשבת חנוכה שנת תקס”ו, ובאותה שנה נתגיירו גרים הרבה מחמת שמצאו בספריהם היפוך אמונתם, וזה הענין מבואר היטב בזה המאמר הנ”ל מהיכן בא זאת שהעכו”ם ימצאו בספריהם היפוך אמונתם וכו’ ע”ש:

אות ב

שם במאמר הנ”ל אות ה”א, וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי, מרדכי הוא בחינת הכפירה בעבודה זרה כמו שכתוב (אסתר ב) איש יהודי כמאמר רבותינו ז”ל (מגילה י”ג) כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי וכו’ נראה לעניות דעתי בדרך אפשר, כי זה הצדיק שעוסק לגלות ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, ואפילו בפחות שבישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו כי נקרא פושע ישראל, יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות וכן בפרטי פרטיות כי יש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה ניענוע עם הפאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה וכו’ כמבואר באות א’ והצדיק הזה בעצמו הוא בחינת מרדכי שנקרא איש יהודי על שם שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, היינו כי הוא מגלה ומודיע זאת, שמה שאמרו רבותינו ז”ל (ויקרא רבה ל”ו) כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כי ישראל עלו במחשבה תחילה וכן כל כיוצא בזה שאמרו רבותינו ז”ל בשבח מעלת קדושת ישראל, אין כוונתם רק על הצדיקים והגדולים שבישראל לבד, רק אפילו הפחות שבישראל כל שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ושם ישראל נקרא עליו, והשם יתברך מקבל התפארות ממנו ועיין לקמן באות וא”ו, ובשם ישראל יכונה אלו הגרים כי אף על פי שאינם בתולדה מעדת ישראל, אף על פי כן מאחר שגיירו עצמן וכפרו בעבודה זרה, גם הם מכונים בשם ישראל אך יש טוב כזה שהוא גם כן בחינת חלקי נשמות ישראל שכבוש תחת יד העכו”ם, שזה בבחינת ישראל שנטמעו בין העכו”ם, ואז הטוב הזה בתחילתו הוא זוכר את מעלתו שבא ממקום קדוש ועליון מאוד, אך אחר כך הם מתגברין על זה הטוב עד שכובשין אותו תחת ידם, עד שנתפס ונקשר אצלם כל כך עד שהטוב בעצמו שוכח את מעלתו, כמבואר באות ו’, ואז הטוב הזה אין יכולין לקרותו גם בשם כופר בעבודה זרה, כי נתפס ונקשר אצלם מאוד, ונטמע בין העכו”ם ממש אך אף על פי כן, מחמת שבעצם שורשו הוא טוב והוא מחלקי נשמות ישראל, על כן אינו כופר לגמרי חס ושלום באלקותו יתברך, רק שהוא מאמין בעבודה זרה גם כן, כמובן לקמן ממה שכתב לתקן עולם במלכות שדי זה בחינת תשובה וכו’, ששב בתשובה על פגם עבודה זרה וכו’, כי יש די באלקותו לכל בריה ואין צריך לשום עבודה אחרת וכו’ מובן מזה שמקודם ששב בתשובה לא היה די לו באלקותו, אלא היה תועה חס ושלום גם אחר עבודה אחרת שהוא בחינת עבודה זרה (ואפשר שזה בעצמו גם כן ענין בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי וכו’ שמובא בתחילת אות ד’, ורבותינו ז”ל במנחות דף ק”י דרשו על זה דקרו ליה אלהא דאלהייא, היינו כי הסטרא אחרא והקליפות אין להם שום חיות מעצמן, רק ממה שיש להם איזה יניקה מניצוצי הקדושה שנתפסו ונכבשו ביניהם שהם בחינת חלקי נשמות ישראל, על כן מחמת זה אין יכולים לכפור לגמרי חס ושלום באלקותו יתברך, רק שמתעים גם אחר עבודה אחרת ואין די להם באלקותו יתברך, ותועים אחר העבודות זרות ועובדים להם ומקטירים להם ומגישים להם לעשותם אמצעי חס ושלום, כפי טעות שטות דעתם כידוע כל זאת מדברי הקדמונים ז”ל)

אות ג

והנה עיקר הנפילה של הטוב הזה שנכבש כל כך עד ששכח את מעלתו, היינו ששכח מעלתו מעצם שרשו שהוא מחלקי נשמות ישראל, שעלו תחלה במחשבה דקודשא בריך הוא, ובשבילם היתה כל הבריאה בשביל שצפה הקדוש ברוך הוא על כל ההתפארות שיקבל בפרטיות ובפרטי פרטיות מכל חלק מחלקי נשמות ישראל, אפילו מאותן שנפלו ונכבשו ונטמעו בין האומות, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, היינו שכופר בעבודה זרה ומתפאר עצמו עם אמונתו יתברך, שמאמין באלקי עולם, ויודע שיש די באלקותו יתברך לכל בריה, בפרט לנשמות ישראל שהם אחדות אחד עמו יתברך, אז אף על פי שנפל כמו שנפל ונכבש בין העכו”ם עד שמבטלין אותו מכמה מצוות וכן כל כיוצא בזה, אף על פי כן ידע ויאמין כי כמו שהוא מתפאר עצמו עם אמונתו הקדושה, כמו כן כביכול השם יתברך מתפאר עמו גם כן בפרטיות, כמו שכתוב את ה’ האמרת היום וה’ האמירך וכו’ ודרשו רבותינו ז”ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני וכו’, שזה בחינת תפילין של ישראל ותפילין של השם יתברך אבל כשזה הטוב נופל בדעתו מחמת שנכבש בין העובדי כוכבים, ונתרחק מקדושת ישראל ומקיום המצוות, עד שעל ידי זה שוכח את מעלתו שבא ממקום קדוש ועליון ונורא כזה, אזי יכול לתעות אחר עבודה זרה חס ושלום שיאבד על ידי זה באמת את מעלתו כביכול, ואז יש להעבודה זרה יניקה חס ושלום מפגם חלקי מזבח ועל כן התיקון לזה צדקה, כי על ידי זה נעשה אויר הנח והזך, ואז כשהצדיק שהוא בחינת מרדכי מדבר דיבורים שלו שהם כפירה בעבודה זרה, והוא עוסק לגלות התפארות של כל ישראל אפילו של הפחותים שבהם, ומגלה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ויש להשם יתברך התפארות ממנו, אף על פי שהוא נכבש בין העכו”ם כנ”ל, והדיבורים של הצדיק הנ”ל נכתבים ונחקקים באויר עד שנכתבים גם בספריהם, אזי כשהטוב הזה שהוא חלקי נשמות ישראל שנכבשו ביניהם מוצא בספריהם דיבורים שהם היפוך אמונתם וכפירות עבודה זרה, אזי נזכר זה הטוב את מעלתו איך שבא ממקום עליון כזה, דהיינו שהוא חלקי נשמות ישראל שכל העולמות נבראו בשבילם, והקדוש ברוך הוא נמלך עם נשמות ישראל לברוא את העולם כי אף על פי שבמדרש מבואר שנמלך עם נשמות הצדיקים, רוצה לומר כי הם מגלין זאת לישראל כנ”ל, היינו כי ראה ההתפארות שיקבל מכל חלקי נשמות ישראל בפרטיות ובפרטי פרטיות, ובשביל זה ברא כל חלקי הבריאה עם כל השינוים שבהם בפרטיות ובפרטי פרטיות, ואז זה הטוב מתגעגע מאוד ומושך עצמו לחזור למקומו עד שמושך ותולש עמו גם מהרע שלהם, וזה הוא בחינת הגרים וכו’, ועל ידי זה נשלם המזבח, ועל ידי שלימות המזבח נשלם השכל וכו’, עד שזוכין לראות על ידי זה אור הצדיק האמת, שמגלה היראה ואהבה על ידי שעוסק לגלות התפארות של ישראל

אות ד

ובאמת בענין הטוב בעצמו שנכבש נעשה גם כן בחינת הנ”ל, כי על ידי שנזכר את מעלתו שזה נמשך על ידי שהצדיק מגלה ההתפארות אפילו של הטוב הזה גם כן (שזה בעצמו בחינת ביטול כל עבודות זרות בחינת כפירה בעבודה זרה, כי עיקר יניקת העבודות זרות הוא רק ממה שהטוב שוכח את מעלתו כנ”ל, אזי נופל על הטוב הזה יראה גדולה שזה בחינת אנא בריה קלה שבים ואזלינא לפומא דלויתן, היינו לכליון והפסד חס ושלום, וכן נתעורר בו אהבה גדולה למשוך עצמו בכל כחו לחזור למקומו כנ”ל וזה שתיכף אחר ואזלינא לפומא דלויתן אמר רב אשי האי עיזי דימא, היינו היראה שנתגלה על ידי התפארות וזה דבחישא בחינת הצדיק שמחפש תמיד אחר התפארות שבכל אחד מישראל יש לפרש דרוצה לומר שההתעוררות של הטוב הזה, זה נמשך מבחינת היראה שנתגלה על ידי שהצדיק מחפש דווקא אחר ההתפארות שבכל אחד מישראל אפילו בהפחותים שבהם, כי בצדיקים וגדולים שבישראל אין צריך הצדיק לחפש כל כך, כי עליהם נאמר (ישעיה מ”ט) ישראל אשר בך אתפאר אך על ידי התפארות שלהם לבד אין התגלות המלכות כל כך עדיין עד שעל ידי זה תתגלה היראה, כי צדיקים שבדור מועטים כמו שארז”ל (סוכה מ”ה:) ואמרו עוד ראיתי בני עלייה והמה מועטים, רק עיקר התגלות היראה הוא על ידי ההתפארות שמוצא הצדיק בכל אחד מישראל אפילו בהפחותים, ששם צריכין לחפש אחר ההתפארות שמקבל השם יתברך מהם, עד שעל ידי זה נתגלה גם ההתפארות שרוצה השם יתברך לקבל גם מהטוב הזה הכבוש ביניהם, ועל ידי זה נופל על הטוב הזה יראה גדולה והתעוררות גדול אך אף על פי כן עדיין על ידי היראה לבד, אפשר שלא היה יכול עדיין לחזור למקומו מאחר שנכבש כל כך ביניהם ונפל בדעתו כל כך אך ואית ליה קרנא בחינת אהבה וכו’, כי נתעורר בו גם על ידי זה אהבה גדולה עד שעל ידי זה מושך עצמו לחזור למקומו, עד שנעשין על ידי זה גרים ועל ידי זה בעצמו נתגלה אור הצדיק שעוסק בזה לגלות היראה ואהבה, על ידי שעוסק לגלות ההתפארות שבכל אחד מישראל כנ”ל:

אות ה

שם אות ג’, כי עיקר יניקות הכסילות דהיינו הקליפות הוא רק מבחינת מזבח וכו’ (עיין זוהר הקדוש תרומה דף קל”ט מענין מזבח הנחושת וכו’, וע”ש גם בדף קפ”א ובדף רס”ח:) ולבאר הענין קצת נראה לעניות דעתי, כי מענין האכילה מובן ונראה שהכל נברא רק בשביל האדם, ועיקר התכלית והנקיון של כל חלקי הבריאה שהם דומם צומח חי מדבר, הוא רק על ידי האדם המדבר, שממנו מקבל השם יתברך התפארות מכל פרטי תנועותיו שהם לעבודת השם יתברך, שההתפארות הזאת הוא שורש כל הרצונות של הבריאה וממילא מובן שגם בגדר האדם עיקר התפארות שלו יתברך הוא רק מישראל, בחינת (ישעיה מ”ט) ישראל אשר בך אתפאר, ואמרו רבותינו ז”ל (יבמות ס”א) אתם קרוים אדם וכו’, ובשבילם היתה כל הבריאה ועל כן הותר להאדם לאכול מכל חלקי הבריאה הנ”ל, מאחר שכולם נבראו רק בשבילו, ואדרבא זהו עיקר תיקונם שבשביל זה נבראו, כשאדם אוכל אותם ומקבל מהם כח לעבודת הבורא יתברך, שעל ידי זה השם יתברך מקבל התפארות ממנו, על ידי זה נתתקן ועולה החיות אלקות שבכל חלקי הבריאה הנ”ל לתכלית שורש תיקונם שבשביל זה נבראו

אות ו

וזה בחינת בירור ועליית הניצוצות הקדושים שנעשה על ידי אכילת ישראל כידוע (עיין לקוטי תורה להאריז”ל פרשה עקב), כי מתחלה היה החיות הזה מלובש כביכול בקליפות היינו בגשמיות המאכל, ועכשיו כשישראל אכלו אותו בקדושה, אזי עולה החיות דקדושה שבמאכל זה לשורש קדושתו ונתגלה על ידו גם כן התפארות של השם יתברך, ומגשמיות המאכל נעשה קיא צואה ונה למטה אל החוץ ויש בזה הרבה לבאר איך שבכל בחינה ובחינה יש בחינת חיצוניות ופנימיות בחינת קליפה ופרי, שזה בחינת מה שהחטה מתלבשת במוץ ותבן, ואמרו רבותינו ז”ל בדרך משל שלהמוץ ותבן נדמה שהם העיקר, וכל מה שטרח בעל הבית הוא רק בשבילם, עד שבא עת וזמן האסיף אז נראה לכל שעיקר טורח הבעל הבית היה רק בשביל הפנימיות שהוא החטה, והמוץ והתבן הולכין לאיבוד אך בחטה עצמה יש גם כן קליפה סביבה שהם הסובין והמורסן, וגם בפנימיות החטה שהוא עיקר מאכל האדם יש גם כן קליפה ופרי, כי מהגשמיות שלה נעשה פסולת גמור קיא צואה, והפנימיות שבה הוא רק הכח המלובש בה מהשם יתברך להחיות על ידה את האדם, והאדם בכח הזה יעבוד את השם יתברך, שזה בחינת (דברים ח) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם וכידוע

אות ז

והנה הבחינה זו של קליפה ופרי יש כמעט בכל המדריגות, וכמבואר בזוהר הקדוש הרבה מענינים אלו, איך שאלין קליפין לאלין כי מה שבמדריגה זו הוא בחינת פנימיות הוא במדריגה שלמעלה הימנה בחינת חיצוניות, ואפילו בכח החיות שמקבל האדם על ידי אכילתו יש גם כן בחינה זו, כי מתחילה מקבל הכבד ואחר כך הלב ואחר כך המוח וכמבואר בזוהר הקדוש וכן בכלל הבריאה בחינת דומם צומח חי הוא בחינת חיצוניות, לבחינת האדם שהוא פנימיות כוונות הבריאה אך בגדר האדם בעצמו כל העובדי כוכבים והמזלות הם בחינת חיצוניות וקליפות, והפנימיות הוא רק קדושת ישראל ובישראל בעצמן יש גם כן בחינת חיצוניות ופנימיות, בחינת עלין ועצים ופירות כמו שאמרו רבותינו ז”ל, ובכל אחד מישראל יש גם כן בחינת חיצוניות ופנימיות והנה למשל אף על פי שעיקר חיות הצומח וגידולו הוא מן הארץ שהוא גדר דומם, אף על פי כן מעלת הצומח ומדריגתו גדול ממדריגת הדומם וכן מדריגת החי גדול יותר מן הצומח, אף על פי שכל חיותו על ידי שאכל מהצומח, כי אדרבה בזה ניכר מעלתו עליו שעיקר חיות הצומח וגידולו הוא בשביל החי וכן תכלית הכל הוא רק בשביל האדם, אף על פי שהאדם מקבל כחו וחיותו על ידם והנה בחינת הקליפה ופרי הנ”ל הם בחינת חשך ואור, בחינת חכמה וכסילות כי בוודאי אין להחושך והכסילות שום הויה וחיות רק ממה שעל ידם ניכר מעלת יתרון האור והחכמה, שזה בחינת (קהלת ב) כיתרון האור מן החשך כך יתרון לחכמה מן הסכלות, והם בבחינת קליפה ופירי הנ”ל, כי רצונו יתברך לעת עתה בקיום שניהם בשביל קיום הבחירה, שעל ידי זה הוא עיקר ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל, ועיקר התגלות מלכותו יתברך שהוא רק על ידי האדם הבעל בחירה והנה מחמת שכח החיות שבמאכל מלובש בגשמיותו שהוא בחינת קליפה בחינת כסילות, על כן יש להכסילות יניקה מבחינת האכילה אך כשהאדם אוכל בקדושה, היינו רק בשביל שיהיה לו כח וחיות לעבודת ה’ שיקבל השם יתברך התפארות מזה, על ידי זה אין הכסילות מקבל ויונק מהאכילה רק כדי חיונו בצמצום ולא יותר, ועל ידי זה נכנע הכסילות ונתרומם השכל, כי נתגלה על ידי זה שהעיקר הוא הפנימיות שהוא החכמה שממנה עיקר החיות כמו שכתוב (קהלת ז) והחכמה תחיה וכו’, וכמבואר בזוהר הקדוש שזה עיקר פנימיות החיות של המזון גם כן, רק שברצונו יתברך החיות הזה דקדושה משתלשל ממדריגה למדריגה, עד שמתלבש בגשמיות המאכל שהוא מבחינת כסילות, בכדי לאכפיא סטרא אחרא ולאהפכא חשוכא לנהורא, שגם הכסילות יהיה נעשה כסא ומרכבה אל הקדושה, שהוא בחינת חיות החכמה דקדושה מה שאין כן כשאוכל כזולל וסובא חס ושלום, אז אין נתגלה באכילה זאת שנבראת רק בשביל קדושת התפארות שיקבל השם יתברך מזה, מאחר שאינו אוכל בשביל כוונה זו כלל, רק שנלכד בגשמיות תאוות המאכל שהוא בחינת הכסילות ועל ידי זה מתגבר הכסילות ביותר ושוטף על השכל, עד שבא לטירוף הדעת חס ושלום היינו שהכסילות מתגבר כל כך עד שהכסילות טורף וחוטף גם הפנימיות, שהוא בחינת חיות נקודת החכמה ודעת, וממשיכו גם כן אל הכסילות עד שנעשה בבחינת (ירמיה ד) חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו שאינו יכול להשתמש בשכלו להטיב רק להרע כמבואר באות ב’ ועל ידי הכסילות הזה אינו יכול להבין ולראות אור הצדיק שעוסק בזה, לגלות ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל שזה עיקר שורש הבריאה, שענין זה מובן ונראה מתוך ענין האכילה דקדושה דייקא וכנ”ל, וזה שכתוב שם שעל ידי אכילה בכשרות מכניעין וטורפין את הקליפות והכסילות, כי אף על פי שגם אחר אכילת איש הכשר יש לו בלבול הדעת קצת, מחמת שיניקת הכסילות הוא משם כמבואר לעיל באות זה, אבל הוא רק לפי שעה, כי אחר כך על ידי שנתברר ועולה החיות דקדושה, שהם בחינת ניצוצי הקודש המלובשים בהמאכל, שבשרשם הם בחינת ניצוצי החכמה, כי (תהלים ק”ד) כולם בחכמה עשית, ונכללין בכח וחיות האדם שהוא בחינת חכמתו ושכלו, ופסולת גשמיות האכילה שהוא בחינת כסילות נעשה קיא צואה ונה ונופל אל החוץ, על ידי זה נכנע הכסילות ונתרומם שכלו וזה בחינת טרף שטורף את הכסילות, כי מוציא ניצוצי הקדושה שהיו מלובשים בתוכו אבל על ידי פגם האכילה אזי על ידי זה אדרבא הכסילות טורף את דעתו, כי גם ניצוצי הדעת שהיו בו מקודם נטרפין ונתבלבלין גם כן עד שאינו יכול להשתמש בהם להטיב כנ”ל:

אות ח

ולהשלים פגם המזבח הוא על ידי גרים כי גרים נעשין גם כן על ידי בחינה זאת כי על ידי שהתגבר הכסילות והקליפות כל כך עד שנתפסו ונכבשו ביניהם גם מנצוצי הקדושה שהם בחינת חלקי נשמות ישראל, על ידי זה נתהפך עליהם הגלגל אחר כך, עד אשר לא די שנמלט הטוב שהם הניצוצות הנ”ל ויצאו מהם, כי אם שמשך ותלש גם מהרע שלהם שזה בחינת הגרים שנתגיירו, שזה ממש ענין הנ”ל שנעשה על ידי תיקון האכילה, שלא די שלא התגבר על ידי זה הכסילות על השכל, כי אם גם להיפוך שהוציאו גם ניצוצי הקדושה שהיו מלובשים מכבר בהכסילות בעצמו והיו מעצמות חיותו שזה בחינת הגרים (וכמבואר גם בלקוטי תנינא במאמר תקעו תוכחה סי’ ח) ועיין בליקוטי תורה הנ”ל שכתב שם בתחילתו דע כי כל האכילה הוא בעולם העשיה וכו’ ובזה מובן קצת מה שכתוב בסוף המאמר שעיקר החסרון שנתעכר המוח הוא תלוי רק בכלי המעשה וכו’ וכן באות ב’ שעל ידי עכירת המעשים נתחשך שכלו בכסילות ובאות ג’ מבואר שהתגברות הכסילות על השכל הוא על ידי אכילה שאינה כראוי שאוכל כזולל וסובא אך כפי הנ”ל פגם האכילה הוא בעצמו גורם בחינת עכירת המעשים כי אכילה הוא בעשיה כנ”ל ועיין בזוהר הקדוש פרשת בלק דף קצ”ח מאן גרים להו לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, בגין דאיהו זולל וסובא וכו’ דעיקרא ויסודא אכילה ושתיה כד עבדין כשאר עממין, דא גרים להון למהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא וכו’ דכתיב (תהלים ק”ו) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (מעשיהם דייקא כנ”ל), וכתיב (במדבר כ”ה) ויאכל העם וישתחוו לאלהיהם (כי עיקר יניקת העבודה זרה הוא מפגם המזבח כמבואר באות ד’), ובגין דא (דברים כ”א) ורגמוהו כל אנשי עירו, אילין כל שאר עמין וכו’ (כי על ידי זה מתגברין העכו”ם שהם מבחינת הכסילות כנ”ל) וכן מבואר עוד בזוהר הקדוש בכמה מקומות ובשאר דברי רבותינו ז”ל שאין היצר הרע מצוי אלא מתוך ריבוי אכילה ושתיה

אות ט

ועיין שם עוד בסוף המאמר, שעיקר התיקון דהיינו שלימות השכל תלוי גם כן בכלי המעשה דהיינו הצדקה שנקראת מעשה, כמו שכתוב (ישעיה ל”ב) והיה מעשה הצדקה שלום עיין בפרי עץ חיים בכוונות קרבן התמיד כי מבואר שם שהקליפות שבעשיה הם רעות וקשו”ת מאוד ונקראים עבודה זרה (הובא גם במאמר בני לן סי’ כ”ח), וכבר מבואר באות ד’ שעיקר יניקת העבודה זרה הוא מפגם המזבח, ועל כן עיקר התיקון על ידי הצדקה שהוא גם כן בחינת עשיה בחינת והיה מעשה הצדקה שלום, כי על ידי צדקה נעשה אויר הנח והזך על ידי בחינת הון יוסיף רעים רבים, שזה בחינת מרבה צדקה מרבה שלום, ועל ידי זה נזדכך האויר של עולם העשיה ונעשה בבחינת אויר מעופף, עד שהולך הדיבור של הצדיק ונכתב בספריהם היפוך אמונתם, עד שעל ידי זה נעשין גרים ונשלם המזבח ואזי נשלם השכל (שזה בעצמו בחינה זו הנ”ל שעל ידי האכילה דייקא שהיא בכשרות נשלם השכל), וזוכין לראות אור הצדיק שמגלה ההתפארות שהשם יתברך מקבל מעולם העשיה דייקא, כי סוף מעשה דייקא במחשבה תחילה, בחינת ישראל עלו במחשבה תחילה, שזה גם כן בחינת המבואר לעיל, כי אף על פי שהעולם העשיה מקבל כח וחיות מהעולמות שלמעלה ממנו אף על פי כן הוא עלה במחשבה תחלה, וכולם נבראו רק בשביל ישראל שהם בעולם העשיה, שזה ממש ענין בחינת הצדקה, כי גם הצדקה אף על פי שהעני מקבל מבעל הבית הוא עושה יותר עם בעל הבית כמאמר רז”ל (ויקרא רבה לב) עושה דייקא בחינת עשיה הנ”ל:

סימן י”ח-ר’ יונתן משתעי

אות א

מאמר זה נאמר בטירהאוויציע (כמדומה שהיה בשנת תקס”ד), ואיזה זמן קודם שאמר מאמר זה נכנסתי פעם אחד אליו אני וחבירי ובאנו לחדרו והיה שוכב על מטתו, והתחיל לדבר אתנו ואמר אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם, כי יש כמה מיני חיים והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה ואחר כך התחיל לדבר ולזרוק מפיו הקדוש דיבורים, וגילה קצת ראשי פרקים ממאמר הנורא הזה, ולא גילה לנו אז כל המאמר בפירוש, רק ראשי פרקים בשמחה גדולה וכו’ (כל זאת הועתק מספר חיי מוהר”ן ועיי”ש עוד):

אות ב

במאמר זה אות ב’, ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם וכו’ היינו כי עיקר ביאת האדם לעולם הזה ותכלית כל מעשיו הוא שיעשוע עולם הבא, והתכלית הוא קרוב להמחשבה ביותר כנ”ל אם כן היה צריך זאת להיות במחשבת האדם תמיד ולזכור תמיד רק התכלית הזה אך מחמת שזה התכלית נאמר עליו (ישעיה ס”ד) עין לא ראתה אלקים וכו’, היינו שאין לשום בריה שום השגה בנעימות הטוב הגנוז והצפון של זה התכלית רק להשם יתברך לבדו נודע זאת בחינת (שם) אלקים זולתך וכו’, על כן אי אפשר לקרב זה התכלית למחשבות בני אדם אבל הצדיקים באמת גם הם יכולין לתפוס במחשבתם תכלית עולם הבא וכו’, כי אף על פי ששלימות ענין זה ידוע ונראה רק להשם יתברך, אף על פי כן יש גם להצדיקים איזה תפיסה בזה, וכל אחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית וכו’:

אות ג

שם ויחר אף ה’ במשה פירוש זאת ההקטנה וכו’ זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה’ וכו’ אמר המחבר ובזה מיושב היטב שיטת ריב”ק זבחים דף ק”ב (ונראה שגם שיטת החכמים עמו ערש”י שם), שאמר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם חוץ מזה וקשה למה באמת לא עשה חרון אף הזה רושם במשה חס ושלום, אבל לפי פירוש רבינו זצ”ל בכאן ניחא, כי אדרבה הכתוב מבאר ומיישב ענין של משה שטען כל כך עם השם יתברך ולא רצה לילך בהשליחות, זה היה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה’, וזהו בעצמו הרושם שעשה כי על ידי זה לא רצה משה להיות מנהיג:

אות ד

שם, אבל על ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ”ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם ומרחמים על העולם ומתרצים בהנהגתו וכו’ ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם וכו’ נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי מתחלה על ידי מיעוט אמונה שיש בישראל חס ושלום נשתלשל בהצדיקים חרון אף ורוגז והסתירו פניהם מן העולם, ולא נתרצו להנהיג את העולם, ועל ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות שזה בחינת ברוגז רחם תזכור כנ”ל, על ידי זה נמתק גם החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות וכו’ כנ”ל, היינו שאדרבא נתהפך הרוגז לרחמים, שאמרו בלבם אדרבא וכי כך הוא המדה שבשביל שיש מיעוט אמונה בישראל אנחנו מסתירים פנינו מהם לגמרי, ויוכלו לבוא חס ושלום על ידי זה למה שיבואו, ולא עוד אלא שנדמה לנו שאין אנו ראויים להנהיג העולם, ובאמת אדרבא מאחר שאין מנהיג ומנהל לישראל וגם נתמעט האמונה ביניהם, בוודאי הרחמנות שעל ישראל גדול מאוד, אם כן עלינו נפל חובת היום לקבל העטרה של המלכות והמנהיגות לטובת ישראל, מאחר שאנו חזקים בעזרת השם יתברך באמונתו הקדושה בשלימות, ואין בנו שום צד מינות חס ושלום או שום דרכי אמורי וכיוצא וכמבואר באות ג’ על כן מוכרחים אנחנו לקבל עלינו השררה והמנהיגות, בכדי להשלים האמונה גם אצל כלל ישראל ולהביאם גם כן אל התכלית הטוב, וזה גם כן בחינת ויחר אף ה’ במשה הנ”ל, כי מתחלה היה קישוי שעבוד לישראל על ידי בחינת החרון אף, ואחר כך כשנתעוררו רחמיו יתברך על ישראל ומשה מיאן בשליחותו והקטין עצמו מחמת החרון אף הנ”ל, אז חרה אף ה’ במשה וגזר עליו בהכרח לקבל המנהיגות, מחמת גודל הרחמנות שיש על ישראל כנ”ל וזה שכתב אחר כך שזה בחינת קרטליתא, פירוש ארגז זה בחינת רוגז הנ”ל, דמיקבע בה אבנים טובות זה בחינת העטרה הנ”ל, בחינת רחמנות הנ”ל, היינו כנ”ל כי הרוגז בעצמו שהיה על ידי מיעוט אמונה נתהפך אחר כך ונמתק לרחמים, שעל ידי זה בעצמו נתעורר אחר כך ברחמים להנהיג את ישראל בכדי להשלים אצלם האמונה כנ”ל ומה שכתב שאבנים טובות זה בחינת העטרה הנ”ל, רוצה לומר כי עטרה למלך עושים מאבנים טובות וכמבואר גם לעיל בסוף סימן ו’, וגם המלכות בעצמה נקראת אבנא טובא כמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות:

אות ה

שם, והדרו לה מיני דכוורי דמיקרי בירשא זה בחינת אמונה וכו’ רוצה לומר כי עיקר המלכות הוא על ידי הרחמנות שתלוי רק באמונה כנ”ל באות ב’ ובאות ג’, וכן הצדיק מקבל המלכות וההנהגה רק בכדי להשלים אמונת ישראל כנ”ל (וכמובן גם בסי’ כ”ב במאמר חותם בתוך חותם):

אות ו

שם באות ג’, והמלכות תהפך למינות וכו’ רוצה לומר תהפך דייקא, כי המינות הוא היפוך ממש מהמלכות שעיקרה בבחינת רחמים, ועיקר הרחמים תלוי באמונה כנ”ל:

אות ז

שם באות ד’, אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחינת המלכות וכו’ נראה לעניות דעתי בדרך אפשר דרוצה לומר שמתגבר באפיקורסית ומינות, היינו שמכניס חס ושלום בכלל ישראל הרוצה למשול עליהם ולהנהיג אותם אפיקורסית ומינות חס ושלום, אזי האמונה נפרדת מהמלכות ואזי יכול להיות שיתקיים המלכות בידו (רק שאף על פי כן מן השמים אין מניחים אותו ליקח אותם כמבואר באות ואו), כי כל זמן שישראל מחזיקים באמונה אף על פי שיש בהם מיעוט אמונה חס ושלום, אף על פי כן האמונה מחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה של ישראל, שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה, אם לא שהוא מתגבר להכניס בישראל חס ושלום אפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה כנ”ל, וכן משמע גם באות ה”א:

אות ח

שם ביאור המאמר של המשתעי, וחזינין האי קרטליתא דמיקבע בה אבנים טובות ומרגליות רוצה לומר בחינת הרוגז שנמתק על ידי הרחמנות שעל ידי זה נתעטרו הצדיקים במדת המלכות וההנהגה, והדרי לה מיני דכוורא דמיקרי בירשא, זה בחינת מדת האמונה שמחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה ונחית בר אמוראי לאתויה שרצה אחד שאין אמונתו בשלימות רק יש בו עדיין גם מדרכי האמורי, ועל כן נקרא בר אמוראי ורצה ליקח את הקרטליתא הנ”ל היינו המלכות וההנהגה הנ”ל, ונדמה לו שהוא מחמת רחמנות ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה ובעי דנשמטי לאטמיה היינו שהבירשא הנ”ל שהוא בחי’ האמונה הנ”ל, רצה לשמוט ולתלוש ממנו, בחינת (ישעיה ל”ג) אוטם אזנו משמוע דמים, כי רצה להפיל אותו לשנאת החכמים, וזרק זיקא לא היינו הבר האמוראי הנ”ל התגבר עצמו במינות כל כך, עד שהפריד את האמונה שהוא בחינת בירשא מלהחזיק בהמלכות שהוא בחינת הקרטליתא, וזה ונחית היינו הבירשא הנ”ל ואז היה יכול הבר אמוראי ליקח הקרטליתא, היינו עם בחינת המלכות וההנהגה שמתנהג על ידי הדיבור שעיקר שלימות האותיות שלימות הדיבור הוא על ידי אמונה, שזה בחינת דאתתא דרבי חנינא בן דוסא וזה דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקייא לעלמא דאתי, כי על ידי שלימות אותיות אמונה שבמלכות, שהוא אצל הצדיקים המנהיגים את העולם, על ידי זה הם אוחזים בהתכלית שהוא בחינת עולם הבא, ומשיגים אותו עד שאפילו שאר ישראל כל אחד כפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זה התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות, שזה גם כן בחינת קרטליתא הנ”ל וכמבואר לעיל באות ב’

אות ט

ונראה לעניות דעתי בדרך אפשר, דרוצה לומר כי להמינות ופגם אמונה אין לה אחיזה ושליטה כי אם בעולם הזה, וכל זה על ידי שהתכלית שהוא שיעשוע עולם הבא רחוק לעת עתה ממחשבות בני אדם ואין להם השגה ותפיסה בו, אבל לעת התכלית אזי יתבטל כל המינות ותתפשט ידיעת אמונה הקדושה בעולם כי הלא אפילו קודם לתכלית האחרון באמת רק בימות המשיח לבד תתפשט גם כן האמונה בעולם, כמו שכתוב (צפניה ג) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’, ועל כן אז יהיה שלימות האותיות והדיבור כשמדברין בהם דיבורים שהם ההיפוך חס ושלום מהאמונה הקדושה וכל העולמות נבראו באותיות, ושלימות האותיות הוא היוד שהיא בחינת עולם הבא, כי תכלית הבריאה הוא שיעשוע עולם הבא ואז יכירו וידעו אותו יתברך שבשביל זה היתה כל הבריאה בגין דישתמודעין ליה וכמו כן שלימות האותיות הוא בחינת היוד שהיא בחינת עולם הבא, והצדיקים על ידי שמקבלין העטרה והמלכות ושלימות אותיות אמונה שבה זוכין להשיג את התכלית גם בעולם הזה, וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, לכל אחד לפי שורשו שיש לו בנשמת הצדיק כנ”ל, ועל כן אין להמלכות דהסטרא אחרא שום שייכות ואחיזה בבחינת המלכות דקדושה שמאיר בה אור התכלית של עולם הבא כנ”ל:

אות י

שם אות ז’, כי התכלת מעורב שחור עם לבן וכו’ אפשר דרוצה לומר כי הנשמה השיגה אור גדול מידיעת השם יתברך גם קודם ביאתה לזה העולם המעשה, וכמו כן לענין כלל הבריאה גם כן, רק השם יתברך רצה להטיב מטובו לאחרים ולזכות את נשמות ישראל בהשגה יותר גדולה בעולם הבא, ודייקא על ידי שעמד בנסיון בחירתו בעולם הזה, וזה היה כביכול תחלת המחשבה של הבריאה בכדי לבוא על ידה לתכלית הזה הטוב, שזה בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה נמצא שעיקר שלימות השגת התכלית הוא על ידי בחינת הבריאה ועולם המעשה, שבו התכלית רחוק ממחשבות בני אדם שזה בחינת שחור ועל ידי בחינת תחלת המחשבה היינו מה שדייקא מזה העולם נמשכין ומדבקין עצמן ומחכים לזה התכלית, בבחינת עין לא ראתה וכו’ יעשה למחכה לו, שזה בחינת חיבור שחור ולבן כי באמת זהו עיקר השלימות לדבק את עצמו בזה התכלית גם בעולם הזה, כי מה שהעולם רחוקים מהתכלית הוא מחמת שהם לעת עתה בעולם המעשה, והתכלית הוא בחינת סוף המעשה, כי שיעשוע עולם הבא הוא בסוף עולם המעשה, בבחינת (עירובין כ”ב) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ואדרבא עיקר השכר יהיה על שזה התכלית רחוק בטבע ממחשבות בני אדם, ועל ידי זה יש בחירה שזה בחינת (תהלים ל”א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, צפנת דייקא, ועל ידי שהאדם בעולם הזה שהוא רחוק מהתכלית ואין להאדם שום השגה בו, ואף על פי כן משם מדבק את עצמו אל התכלית זהו עיקר השלימות וזה בחינת תכלת חיבור שחור עם לבן, היינו שגם בעולם הזה יהיה מחשבתו מקושר אל התכלית ויסתכל על הסוף האחרון בבחינת (תמיד ל”ב) איזהו חכם הרואה את הנולד (שזה בחינת הבת קול) שמהפך כל דבר מראשו לסופו היינו שגם בעולם הזה מסתכל בכל עניניו רק על התכלית שהוא הסוף כי באמת זה הסוף הוא בחינת הראש לכל הבריאה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ומי שמפריד חס ושלום בזה העולם מחשבתו לגמרי מזה התכלית בוודאי לא ישיג אותו גם אז, רק אדרבא להיפוך יקבל עונש קשה חס ושלום נמצא כל הלבנונית של התכלית של שיעשוע עולם הבא מחובר עם השחרורית של זה העולם, כי דייקא על ידו זוכין לזה התכלית הטוב כשמטיב את מעשיו ומדבק מחשבתו היטב גם בעולם הזה בתכלית הזה

אות יא

ועיין שם בסוף אות ו’ מענין בכל דרכיך דעהו שזה גם כן בחינה זו הנ”ל, כי כשמשים אל לבו כי כל דבר נברא באותיות והאותיות הם עיקר החיות של כל דבר, ושלימות האותיות הוא הנקודה האחרונה שהיא יו”ד בחינת עולם הבא שהוא התכלית וכו’, נמצא כי ראשית בריאת כל דבר והוייתו וחיותו ותכליתו הכל הוא התכלית שהוא היו”ד בחינת עולם הבא, רק מחמת שבעולם הזה הכל נעלם ונסתר, כי גם החיות של כל דבר שהוא האותיות גם כן נעלם ונסתר, וכביכול גם אין שלימות להאותיות והדיבור מחמת שלא נתפשט אמונתו יתברך בעולם הזה עדיין בשלימות עד לעתיד אך הצדיקי אמת שזכו לאמונה בשלימות שאין שלימות אחריו כמבואר באות ג’, ונתעטרו בהעטרה של המלכות דקדושה שבה עיקר שלימות האותיות שעל ידי האמונה, על ידי זה הם יודעים ומשיגים את התכלית וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, וזה כל ישעם וכל חפצם לקבל את המלכות וההנהגה בכדי להשלים האמונה אצל ישראל ולקרב מחשבתם אל התכלית ועיין זוהר פנחס דף רל”ט כתיב עין לא ראתה וכו’ ובאידרא זוטא ר”צ:

אות יב

אמר המחבר, המאמר זה הנ”ל עמוק מאוד ועניניו דקים ורוחניים מאוד כמובן לכל מעיין, אך אף על פי כן לא מנעתי את עצמי לבאר בו קצת הנראה לעניות דעתי כפי פשוטן של דברים, לבד מהנסתרות שיש בו שהוא בחינת עין לא ראתה וכו’:

סימן י”ט-מאמר תפלה לחבקוק

אות א

מאמר זה נאמר שנת תקס”ד בשבועות שחל אז ביום ד’ וה’:

אות ב

שם במאמר זה אות ג’, חיות אש ממללות חיות אש בחינת חוה אשה (רוצה לומר, כי נקראת חוה כי היתה אם כל חי) היינו בחינת לשון הקודש רוצה לומר כי לשון הקודש הוא בחינת חוה אשה כנ”ל עוד יש לומר כי ידוע כי גדר האדם שהוא חי מדבר הוא כנגד יסוד האש, ועל כן הדיבור השלם שהוא לשוןהקודש הוא בחינת חיות אש ממללות כפשוטו, ועל ידו מתמלל ומשתבר אש המדורה של שבעים כוכבים, שזה בחינת (תהלים קמ) ימוטו עליהם גחלים באש המבואר לקמן באות ה”א:

אות ג

שם באות הנ”ל, ענין שלימות לשון הקודש עיין קיצור ליקוטי מוהר”ן ובליקוטי עצות דיבור אות ג’ שפירש דרוצה לומר שישמור את הלשון והדיבור שלא לפגום אותו בדיבורים פגומים חס ושלום של דברים בטלים ולשון הרע ושקרים וכיוצא, רק אדרבא לקדש את הדיבור בדיבורים קדושים של תורה ותפלה וגם התפלה שמתפלל בינו לבין קונו ומפרש שיחתו לפניו יתברך בלשון אשכנ”ז שאנו מדברים בו, גם זה בכלל שלימות לשון הקודש יחשב

אות ד

(אמר המחבר, בפרט לפי המבואר כאן שעיקר עשייה ותיקון של לשון הקודש תלוי ביראת ה’ היא אוצרו, שזה זוכין ביותר על ידי שמרבין בתפלה ותחנונים ושיחה לפניו יתברך, בבחינת (תהלים קמ”ב) אשפוך לפניו שיחי, ודייקא בלשון שמדברים בו שעל ידי זה נתעורר לבו ביותר וכמבואר במקום אחר ועיין לעיל במאמר אור הגנוז סי’ ט”ו שעל ידי משפט שהוא בחינת השיחה הנ”ל זוכין ליראת ה’):

אות ה

שם, ושם יוסף על שם וכו’ בבחינת (בראשית ל) אסף אלקים את חרפתי עיין רשב”ם שפירש שנקרא יוסף על שם אסף אלקים וכו’, רק שהוסיפה גם היוד של יוסף על שם יוסף ה’ לי בן אחר ועיין תרגום יונתן שם כבש ה’ יתברך חיסודי וכדין עתיד יהושע בריה דיוסף למיכנש ית חיסודא דמצראי מעל בני ישראל ולמיגזר יתהום מעיברא לירדנא (רוצה לומר כשמל את ישראל בגלגל שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם) מבואר ממש לענינינו וכן לענין כי פי המדבר אליכם הנ”ל בפנים, עיין רש”י שם והנה עיניכם רואות בכבודי ושאני אחיכם שאני מהול ככם, ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש מבואר כל הענין כי לשון הקודש ותיקון הברית שזה בחינת מצוות מילה תלוים זה בזה ועל ידי זה בא כבוד:

אות ו

שם, ונחש שהוא הרע הכולל הנ”ל כשאין שלימות בלשון הקודש אזי הוא הולך ושולט על לשון הקודש וכו’ בזה מבאר סוד הנחש שהוא בחינת הרע של שבעים לשון בחינת שלש קליפות הטמאות לגמרי, והוא בחינת אשת כסילות שהלך ופיתה את חוה שהיא בחינת אשה חכמה לשון הקודש, על ידי שהכשילה באכילת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת לשון תרגום שמעורב טוב ורע שהוא בחינת קליפות נוגה, שלפעמים עולה ונכללת בקדושה ולפעמים להיפוך חס וחלילה, והוא בחינת אשה משכלת שהיא בחינת ממוצע בין האשת כסילות ובין האשה חכמה הנ”ל כי משכיל כשהוא בשין שמאלית הוא מלשון משכיל וחכם, ובשין ימנית הוא בחינת משכל חס ושלום, כמו כן הבחינה הנ”ל לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים להיפוך חס ושלום ועיקר שלימות הבנין של לשון הקודש הוא על ידי שמעלה הטוב שבתרגום ללשון הקודש ומפיל את הרע שבו, שעל ידי זה נופלין כל העין לשון, בבחינת לשון נופל על לשון כמבואר בפנים:

אות ז

שם באות ה”א, שהוא הרוח סערה הרוח שטות וכו’ כי הרוח סערה היא הראשונה משלש קליפות הטמאות, כמו שכתוב ביחזקאל א’ וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת (הם שלש קליפות הטמאות לגמרי כידוע) ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש ועיין זוהר ויקהל דף ר”ג ובמקדש מלך שם:

אות ח

שם באות וא”ו, וזה ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת לאמר וכו’ נראה לפי עניות דעתי לפרש סמיכות הענין, כי אז התפלל משה על חטא המרגלים שהוציאו דבה על ארץ ישראל ובזה פגמו בהדיבור של לשון הקודש בפרט, כי ארץ ישראל מקושר גם כן לבחינת לשון הקודש ולתיקון הברית ששניהם תלוים זה בזה וזהו שאמר להם יהושע בגלגל שאי אפשר להם לירש את הארץ עד שימולו את עצמן, כמו שדרשו רבותינו ז”ל (ילקוט שמעוני יהושע ה’) על פסוק (יהושע ה) וזה הדבר אשר מל יהושע וכו’ דבר דיבר להם וכן מבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שארץ ישראל הוא בחינה אחת עם בחינת תיקון הברית, שהוא בחינת שלימות לשון הקודש כנ”ל ועל כן כשבחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון, נתן לנו גם כן קדושת ארץ ישראל ששם משכן השכינה, שזה בחינת לשון קודש רוח הקודש, ועל כן אמרו רז”ל שעיקר רוח הקודש הוא בארץ ישראל ועיין בזוהר הקדוש שמות דף קנ”ב שבמקום הבית המקדש ששם מקור קדושת ארץ ישראל, שם מאירין כל האותיות שבאלף בית (שהם בחינת לשון הקודש), ועל כן כשדיברו המרגלים לשון הרע על ארץ ישראל בזה פגמו מאוד בבחינת לשון הקודש וכשהתפלל משה לתקן זאת אמר (במדבר י”ד) ועתה יגדל נא כח ה’ וכו’ בכדי שעל ידי זה יתתקן הדבר וזהו שאמרו רז”ל סנהדרין קי”א שבשעה ששמע משה ארך אפים לרשעים לא היה מסכים לזה וכו’, ועל כן אמר עכשיו ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת לאמר, ארך אפים אף לרשעים כי באמת עיקר האריכת אפים לרשעים הוא רק בשביל זה, אולי יחזרו בתשובה או שיצאו מהם בנים הגונים, וזה עיקר שלימות הקדושה בחינת לשון הקודש כשמעלין לתוכה גם הטוב שבתרגום וזה בחינת מה שאמרו רז”ל (ברכות ל”ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי צדיקים גמורים הם בחינת לשון הקודש בעצמו, ובעלי תשובה הם בחינת עליית הטוב שבנוגה ללשון הקודש שזה עיקר שלימותו ועל כן עכשיו בשעת חטא המרגלים התפלל משה שיאריך אפו אף לרשעים שעל ידי זה נשלם כח ה’ של לשון הקודש ביותר כנ”ל:

אות ט

וזהו גם כן מה שאמרו רז”ל שבת פ”ט, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהוא קושר כתרים לאותיות, אמר לו הקדוש ברוך הוא וכו’ היה לך לעזרני, מיד אמר ועתה יגדל נא כח ה’ וכו’ ובמנחות דף כ”ט אמרו רז”ל ששאל אז משה עליו השלום להקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מי מעכב על ידך, אמר לו הקדוש ברוך הוא עתיד וכו’ ועקיבא בן יוסף שמו והוא ידרוש על כל קוץ וקוץ וכל הנ”ל מכוון לענינינו היטב, כי כמו שכל העולם נברא מחוסר תיקון, מחמת שאין שלימות ללשון הקודש שבא מלמעלה רק כשמעלין בזה העולם הטוב שבתרגום, ועל כן גמר תיקון כל הדברים הוא על ידי בני אדם שבזה העולם דייקא כמו כן כלליות התורה שהיא בחינת לשון הקודש, עיקר שלימותה גם כן רק על ידי הדרשו”ת של החכמים שבזה העולם דייקא ועל כן היה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות, ולא כתב הכל בפירוש רק הניחן על גמר התיקון על ידי הדרשו”ת של ר’ עקיבא דייקא, וזהו בעצמו גם כן הענין שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היה לך לעזרני, היינו כפשוטו לברך אותו כביכול בשעת כתיבת התורה, כי עיקר השלימות על ידי זה העולם דייקא, ומיד אמר ועתה יגדל נא כח ה’ היינו שבאמת אמר זה בשעה שהתפלל על חטא המרגלים, אבל הטענה היתה כאשר דברת לאמר, רוצה לומר שרמזת אז שעיקר השלימות תלוי בזה העולם דייקא, כי צריכין להעלות גם הטוב שבתרגום ללשון הקודש, שזה נעשה בזה העולם דייקא, וכפי ענין זה ראוי שתאריך אפך גם להם כנ”ל נמצא כי פשוטו של מקרא ודרשו”ת חז”ל בזה הכל הולך אל מקום אחד כפי מה שרימז לנו רבינו ז”ל בפסוק זה כנ”ל:

אות י

והנה מה שכתב רבינו ז”ל שנתעוררין ונתגדלין הכח של האותיות וכו’ רוצה לומר כ”ח אתוון דמעשה בראשית וגם בפסוק זה ועתה יגדל נא וכו’ יש כ”ח אתוון (ועיין לק”ת להאריז”ל ד”פ פ’ שלח), ובזה יש סמיכות למה שכתוב בהגהת רמ”א סימן נ”ו, ושורש הדבר מהקדמת תיקוני הזהר דף י”ג לאמר בשעת אמירת הקדיש ועתה יגדל נא כח ה’, כי הקדיש נתקן בלשון תרגום והוא שבח גדול ונורא מאוד, שזה בחינת עליית הטוב שבתרגום ללשון הקודש, שזה בחינת ועתה יגדל נא כח ה’ וכו’ כמבואר כאן אך מובא בשם האריז”ל שלא היה נוהג לאמרו, ועיין בכוונות האריז”ל מענין כ”ח תיבות וכ”ח אתוון שיש בקדיש וכו’:

אות יא

שם בסוף המאמר, ובין שומע מפי חכם ללומד בספר יש חילוק גדול ביותר כי ספר הוא רק לזכרון וכו’ והזכרון הוא בכח המדמה וכו’ רוצה לומר ומדמה הוא בחינת תרדימה בחינת תרגום כידוע, ועל כן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב ויש דברים בגו וכו’ רוצה לומר כי פסוק זה כתב זאת זכרון בספר נאמר על מלחמות עמלק שנאמר בו (דברים כ”ה) אשר קרך בדרך, שהרוח סערה יונק מלשון הקודש על ידי בחינת תרדמה בחינת תרגום כמבואר באות ה”א, ותרגום הוא בחינת כתב כנ”ל וגם כי יש להבין עוד כי התורה שבכתב שהיא עיקר לשון הקודש נכתבה בכתב דייקא, ותרגום נאמר בעל פה דייקא וכן רוב התורה שבעל פה הוא בלשון תרגום, אך יש דברים בגו (ועי’ בלקוטי הלכות הלכות תפלת ערבית הלכה ב’):

סימן כ-ט’ תיקונין

אות א

מאמר זה נאמר בר”ה שנת תקס”ה, ור”ה חל אז ביום חמישי וששי ונאמרה בין השמשו”ת כדרכו תמיד, דהיינו סמוך לתחלת הלילה השייך ליום ב’ דראש השנה וכבר חשך היום, ואני ישבתי סמוך מאוד אליו ז”ל והסתכלתי בו וראיתי שבשעה שהתחיל המאמר אז אמר התיבות ט’ תיקונין יקירין איתמסרו לדיקנא בכחות גדולות מאוד מאוד, עד מיצוי הנפש ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער ותפס את זקנו אז כמה פעמים בכחות גדולות וכו’ ואי אפשר לצייר זאת בכתב וכו’ עיין פנים ואז התחיל בהתחלת התורה תיכף לדבר מארץ ישראל, ואמר בזה הלשון מי שרוצה להיות יהודי דהיינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל כשמנצחין המלחמה אז נקראין איש מלחמה, כי קודם שמנצחין המלחמה אז אל יתהלל חוגר כמפתח, רק כשמנצחין המלחמה אז הוא איש מלחמה ואחר כך התחיל לדבר מהנשמה ונתלהב מאוד, והרים קולו ואמר יש נשמה וכו’ כנדפס בספר בסימן זה הנ”ל, רק שבכתיבתו התחיל תיכף מהנשמה אבל באמירתו התחיל מארץ ישראל כנ”ל ואחר שגמר התורה הנ”ל אחר כך בעת השיחה, שאלתי אותו מה כוונתו בזה שאמר על ארץ ישראל שהיא גדולה כל כך ושזה עיקר נצחון המלחמה, וגער בי וענה ואמר, כוונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: איך מיין טאקי דאס ארץ ישראל מיט דיא שטיבער מיט דיא הייזער, כלומר שכל כוונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל כוונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם, שרצונו שכל איש ישראל כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת כנ”ל יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה ישבר כל המניעות וילך לשם, כי זה עיקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכנ”ל וכו’ עי’ פנים עוד מענין מה שהיה בעת שנתן המאמר הזה להעתיקו וכו’ מענין היאר צייט של אמו ז”ל וכו’ ע”ש (כל המבואר לעיל הועתק מספר חיי מוהר”ן):

אות ב

במאמר זה הנ”ל ומי שרוצה להמשיך ביאורי התורה רוצה לומר עכשיו אחר שנסתלק הנשמה הנ”ל ונסתלקו ביאורי התורה הנמשכין על ידה, על כן מי שרוצה להמשיך עכשיו ביאורי התורה צריך מתחלה להמשיך לעצמו דיבורים חמים וכו’ כמבואר בפנים וכן מבואר בסוף המאמר כל מה דאתטמר וכו’ אשתכח, פירוש אשתכח עכשיו על ידי הזקן הזה כל מה שהיה משתכח על ידי נשמה שנסתלק וכו’:

אות ג

שם והדיבור נמשך מלב העליון וכו’ עיין באות ה’ שהשכינה היא בחינת לב הנ”ל:

אות ד

שם באות ד’ ובאות ה”א, וזה (תהלים ק”י) מטה עוזך ישלח ה’ מציון וכו’ עיין ילקוט שמעוני פרשה חוקת בשם מדרש ילמדנו, קח את המטה זהו שאמר הכתוב מטה עוזך ישלח ה’ מציון וכו’ דבר אחר קח את המטה זהו שאמר הפסוק (משלי כ”ב) אולת קשורה בלב נער אלו ישראל וכו’ שבט מוסר ירחיקנה ממנו לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה מרדות הם צריכין בכדי להכניע הרע שבעדה ועיין רשב”ם שפירש גם כן כעין זה:

אות ה

שם באות יו”ד, אעברה נא בארצך וכו’ כדי שיוכלו לילך בדרך המלך מלכו של עולם וכו’ נראה לעניות דעתי שרומז בכאן מה שכתבנו לעיל שבשעת אמירת התורה הנ”ל התחיל לדבר מארץ ישראל, ואמר מי שרוצה להיות יהודי דהיינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וזהו שרמזו גם בכאן שאמרו שאין רצונינו בתענוגי עולם הזה וכו’ אלא רצונינו דרך המלך נלך וכו’ לילך בדרך המלך מלכו של עולם, היינו כנ”ל לילך ממדריגה למדריגה בעבודת ה’ ועיין בזוהר לך לך ד’ פ’ ע”א וכדין אתעטר אברהם מדרגא לדרגא עד דסליק לדרגיה וכו’ כיון דאתעטר אברהם בדרגוי בארעא קדישא וכו’ ועיין פרשה ויצא ק”נ: ושבתי בשלום אל בית אבי דתמן הוא ארעא קדישא תמן אשתלים וכו’ באתר דא אסלק מדרגא דא לדרגא אחרא כדקא יאות ותמן אפלח פולחניה מכוון לענינינו:

אות ו

שם בפירוש המאמר ספרא דצניעותא נימין על נימין מקמי פתחי דאודנין עד רישא דפומא היינו קודם ששמעו אם יכולין לקבל פתחו פיהם ואמרו נעשה רוצה לומר כי עיקר הכח של המטה עוז של הצדיק שיש לו ממצוות וממעשים טובים שלו הוא על ידי הבחינת נעשה ונשמע שבהם, היינו מה שגם אלו המצוות שכל ישראל עושין ומקיימין כגון ציצית ותפילין וכיוצא, אבל הצדיק עושה אותם בהתלהבות ודביקות גדול ובתשוקה גדולה שזה בחינת נעשה ונשמע דקדמו פומיכו לאודניכו:

אות ז

שם אשתכח מתחות תרין נוקבין (היינו נקבי החוטם שהוא בחינת תפלה), ארחא מלייא (בחינת יראה כי אין מחסור ליראיו) דלא איתחזיין (היינו השערות הנ”ל שהם בחינת המצוות ומעשים טובים אינן נראים שם כלל), היינו שהתפלה שלו היא עם יראה גדולה כל כך עד שאינם נראים אז כלל כח המצוות ומעשים טובים שלו בבחינת (משלי כ”ה) אל תתהדר לפני מלך רק ברוב עם הדרת מלך, שהוא בחינת התפלה שהוא בהתקשרות עם נפשו”ת השומעים, שעל ידי זה ניתוסף קדושה יתרה למעלה בחינת ברוב עם הדרת מלך כנ”ל וזהו שאמר תיכף אחר כך תיקונא רביעאה עלעין אתחפיין וכו’ בחינת התקשרות עם נשמותיהם וכו’:

אות ח

הנה לעיל מבואר מה שאמר רבינו ז”ל, שאי אפשר להיות איש יהודי דהיינו לילך מדרגא לדרגא כי אם על ידי ארץ ישראל ואמר אחר כך שכוונת דבריו כפשוטו ארץ ישראל זה הידוע לנו עם אלו הבתים והחצרות כנ”ל, ואם כן יש להבין איך הלך רבינו ז”ל בעצמו מדרגא לדרגא קודם שהיה בארץ ישראל (כידוע שגם אז היה חידוש גדול צדיק נפלא ונורא כמבואר במקום אחר), וכן עוד כמה צדיקים גדולים שלא יכלו לבוא לארץ ישראל כגון הבעש”ט ז”ל ועוד כמה כיוצא כידוע על כן נראה לעניות דעתי דיש לומר שבוודאי צריכין להיות בארץ ישראל זה ממש, אך קודם שזוכה להוציא מכח אל הפועל ענין זה, אז על כל פנים על ידי השתוקקות והגיעגועים והכיסופין שנכסף להיות בארץ ישראל נמשך עליו על ידי זה גם כן הארה מקדושת ארץ ישראל עד שזוכה על ידי זה גם כן לעלות מדרגא לדרגא בעבודת ה’, אך הכיסופין צריכין להיות באמת לאמתו, דהיינו שבעת שמוצא שעת הכושר להוציא מחשבתו אל הפועל, אזי ישבר כל המניעות עד שיבוא בפועל ממש לארץ ישראל וזהו עיקר נצחון המלחמה כנ”ל אך קודם שזוכה לזה אז אף על פי כן על ידי הכיסופין האמתיים לבד נמשך עליו גם כן קדושת ארץ ישראל כנ”ל וסעד לדברינו אלה ממה שמבואר לקמן בסי’ קנ”ה מאמר אריכת אפים שעל ידי ארץ ישראל זוכין לאריכת אפים ולבטל כל הכעס והעצבות וכו’, וסיים שם וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך שיהיו לו כיסופין וגיעגועים לארץ ישראל וכו’, וזהו שקודם קריאת שמע אנו מבקשים והוא יוליכנו קוממיות לארצנו וכו’, עיין שם מבואר קצת כדברינו הנ”ל בפרט כפי מה ששמעתי מאחד מאנ”ש שאמר בדרך צחות על ענין הנ”ל שאמר רבינו ז”ל שאי אפשר לילך מדרגא לדרגא כי אם על ידי ארץ ישראל כנ”ל, היינו כי מבואר במאמר חותם בתוך חותם סימן כ”ב שכשרוצה לעלות ממדריגה למדריגה צריך להיות לו ירידה קודם העליה וכו’ ע”ש, ועל כן צריך לזה קדושת ארץ ישראל שעל ידי זה זוכין לאריכת אפים כנ”ל ואז יוכל להתחזק ולעמוד על עמדו בעת הירידה עד שזוכה על ידי זה דייקא לתכלית העליה, ואם כנים דבריו בכוונת דברי רבינו ז”ל בוודאי יש סעד גדול לדברינו מסימן קנ”ה הנ”ל:

אות ט

שם במאמר הנ”ל בסופו, גם קודם שאמר התורה הזאת סיפר איזה זמן מקודם מעשה נוראה שראה במקום שראה בהקיץ או בחלום, ואמר שהתורה טי”ת תיקונין הנ”ל הוא פירוש על המראה הנוראה הזאת שסיפר וכו’:

אות י

אמר המחבר, הנני להעתיק לך את כל הנ”ל כפי אשר מבואר בספר חיי מוהר”ן וזה לשונו שם: מה שסיפר רבינו זצ”ל תחלת הקיץ שנת תקס”ד ענה ואמר אספר לכם מה שראיתי ותספרו לבניכם:

אות יא

אחד היה שוכב על הארץ וסביבו היו יושבים עיגול וסביב העיגול עוד עיגול וסביב העיגול עוד עיגול וכן עוד כמה עיגולים, וסביב היו יושבים עוד כמה אנשים בלי סדר, ואותו שהיה יושב באמצע (כלומר שהיה יושב מוטה על צדו) היה עושה בשפתיו וכולם סביבו היו עושים בשפתותיהם אחריו ואחר כך ראיתי והנה איננו (אותו האמצעי) וכולם שהיו יושבים סביבו הפסיקו לעשו”ת בשפתותיהם ושאלתי מה זה, והשיבו לי שנתקרר ונגוע ופסק מלדבר והפסיקו לדבר ואחר כך התחילו כולם לרוץ ורצתי אחריהם, וראיתי מרחוק שני פאלאצין היינו בנינים נאים ויפים מאוד, ושם היו יושבים שני שררות והם רצו לשם להשררות והתחילו לטעון עמהם למה התעיתם אותנו, ורצו להרגם וברחו השררות לחוץ וראיתים, והוטב בעיני מאוד מהות שלהם, ורצתי אחריהם וראיתי מרחוק אהל יפה וצעקו משם להשררות חזרו לאחוריכם ובקשתם כל הזכיות שיש לכם, ונטלתם בידכם ותלכו להנר התלוי שם ושם תפעלו כל מה שתרצו וחזרו לאחוריהם וקבלו הזכיות שלהם, והיה שם חבילות זכיות ורצו להנר ורצתי אחריהם, וראיתי נר (דלוק) תלוי באויר, ובאו השררות והשליכו הזכיות אל הנר ונפלו מהנר ניצוצות לתוך פיהם, והחזיר עצמו הנר ונעשה מהנר נהר, ושתו כולם מהנהר ונעשו בריות בקרבם, וכשפתחו לדבר יצאו מהם הבריות וראיתים רצים ושבים ואינם מין אדם ולא מין חיה רק בריות, ואחר כך התיעצו לחזור למקומם ואמרו איך נוכל לחזור למקומנו ענה אחד נשלח להאחד העומד שם ואוחז חרב בידו משמים לארץ ואמרו את מי נשלח, והתייעצו לשלוח להבריות, והלכו הבריות לשם ורצתי אחריהם וראיתי אותו מאוים עומד משמים לארץ וחרבו בידו משמים לארץ ולה כמה פיות, היינו פה אחד (היינו חד ובלשון אשכנז שארף) למיתה ופה אחד על עניות ופה אחד על חולשות, וכן כמה פיות על שאר עונשים והתחילו לבקש שזה זמן רב היו לנו יסורים ממך עתה היה לנו לעזר והבא אותנו למקומינו (ואמר איני יכול לעזור אתכם) ובקשו תן לנו הפה של מיתה ונהרוג אותם ולא רצה וביקשו פה אחר ולא רצה ליתן להם שום פה שקורין שארף וחזרו בתוך כך בא פקודה להרוג את השררות והסירו את ראשם, בתוך כך חזר המעשה כשהיה שהיה אחד שוכב על הארץ כנ”ל וסבבו עיגולים וכו’ ורצו להשררות וכו’ הכל כנ”ל רק עתה, ראיתי שהשררות לא השליכו הזכיות אל הנר רק לקחו את הזכיות והלכו אל הנר ושברו את לבם בתחנונים לפני הנר ונפלו ניצוצות מהנר לתוך פיהם ובקשו בתחנונים עוד ונעשה מהנר נהר וכו’ ונעשו בריות בקרבם כנ”ל, ואמרו לי שאלו יחיו, כי הראשונים נתחייבו הריגה על שהשליכו הזכיות להנר ולא בקשו בתחנונים כמו אלו:

אות יב

ולא ידעתי מה זה, ואמרו לי לך אל החדר הזה ויאמרו לך פירוש על זה והלכתי לשם, והיה יושב שם זקן אחד ושאלתי על זה, ותפס זקנו בידו ואמר לי הרי זקני הוא פירוש על המעשה ושאלתי איני יודע עדיין, ואמר לי לך אל החדר הזה ושם תמצא פירוש, והלכתי לשם וראיתי החדר ארוך ורחב עד אין קץ וכולו מלא כתבים ובכל מקום שפתחתי ראיתי פירוש על המעשה כל זה שמענו מפיו הק’ פה אל פה ואמר שכל התורות שהוא אומר יש בהם רמזים מהמעשה הזאת, והתורה המתחלת טי”ת תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא סי’ כ’ הנ”ל היא כולה פירוש על זאת המעשה והמשכיל יבין שם כמה רמזים נפלאים מזאת המעשה ע”ש באריכות

אות יג

ולבאר קצת בקצרה זה שהיה שוכב על הארץ וכו’ זה בחינת הנשמה שהיא מסובלת ביסורים פת במלח תאכל וכו’ ועל הארץ תישן ואפשר שלזה מרמז מה שכתב לעיל אחד היה שוכב על הארץ דייקא כנ”ל וסביבו היו יושבים בעיגול וסביב העיגול עוד עיגול וכו’, וכן עוד כמה עיגולים וסביבם היו יושבים עוד אנשים בלי סדר, ואותו האמצעי היה עושה בשפתיו וכולם סביבו היו עושים בשפתותיהם אחריו, מרמז על מה שכל מפרשי התורה הן מקבלין מזאת הנשמה, ומחמת שגם במפרשי התורה יש בהם כמה מדריגות כי יש בהם גדולים וקטנים, ויש מפרשים על פי סודות התורה, ויש על פי רמז או דרש, ויש על פי פשוט, ויש שאין יכולים לחשוב אותם בין מפרשי התורה, רק שאף על פי כן יש להם גם כן איזה שייכות וחלק בפירושי התורה, כמצוי גם אצל אנשים פשוטים שמזמין להם השם יתברך איזה פירוש וחידוש אמיתי בתורה על פי פשוט או בדרך חידוש ודרש וכל ביאורי התורה הכל נמשך על ידי הנשמה הזאת, רק שמפרשי התורה העוסקין בזה בקביעות הם בבחינת עיגולים להנקודה האמצעית שהיא הנשמה הנ”ל, כי מקבלין ממנה בקביעות, ושאר אנשים הם בחינת שיושבים סביבם בלי סדר כנ”ל ומה שהשיבו לו על זה האמצעי שנתקרר ונגוע ופסק מלדבר והפסיקו הם גם כן מלדבר, זה בחינת שכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת (ירמיה כ”ג) הלא כה דברי כאש ודבריה מצטנין אזי היא נסתלקת, ואזי נסתלקין גם ביאורי התורה הנמשכין על ידה, ואזי כל מפרשי התורה אין יכולין להשיג שום ביאור בהתורה, ואז נתעורר מריבה על הצדיקים זה בחינת מה שרצו להשררות והתחילו לטעון עמהם ורצו להרגם וכו’ והנה התורה הקדושה מרמזת לנו כל הענין הזה (כפי מה שביאר לנו רבינו הקדוש והנורא ז”ל) בפרשת חקת בענין מדבר צין בחינת דיבור מצונן ששם מתה מרים בחינת הנשמה הנ”ל, ואז נסתלק הבאר בחינת ביאורי התורה הנמשכין על ידה, ואז ויקהלו על משה ואהרן הם בחינת שני השררות הקדושים הנ”ל (ולא לחנם הוטב בעיניו מאוד מהות של השררות), וירב העם עם משה וכו’ בחינת המריבה שנתעורר אז, והטענות שטענו עם השררות הנ”ל ורצו להרגם וברחו מפניהם כמו שכתוב (במדבר כ) ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד, ופירשו המפרשים ז”ל שבאו כדמות בורחים מפניהם, וכן אמרו רז”ל הובא בילקוט כיון שראו משה ואהרן פניהם זועמין ברחו להם לאהל מועד וכו’ האהל יפה הוא אהל מועד

אות יד

וזה שצעקו משם להשררות לחזור לאחריהם וליטול הזכיות שלהם ולילך להנר התלוי באויר, הוא מה שאמר השם יתברך למשה (שם) קח את המטה היינו המטה עוז של הזכיות שלהם וכו’, ודברתם אל הסלע לעיניהם, סלע הוא בחינת הלב העליון התולה באויר והוא כמו נר דליק (עיין בהקדמת התיקונים י”ג: ומפורסם עוד בכמה מקומות בזוהר הקדוש, ועיין בלקוטי תנינא סי’ צ”א שהלב הוא בחינת מגדל הפורח באויר וכו’) אך כוונת השם יתברך היתה שיקח המטה עוז בכדי להכניע הרע שבעדה, ואל הלב העליון יתפלל בתחנונים ופיוסים ובהתקשרות עם נשמותיהם, ואז והוצאת להם מים מן הסלע להשקות את העדה ואת בעירם היינו בחינת אלו היושבים בעיגולים שהם מפרשי התורה בקביעות וגם אלו האנשים הפשוטים שהם מקבלין ושותים גם כן ממימי הביאורים כנ”ל (או שכוונתו יתברך גם על אותן דאכלין רק מוץ ותבן דאורייתא כמבואר בזוהר הקדוש, והם בחינת בעירם ממש, אף על פי כן גם עליהם חס הקדוש ברוך הוא ורצה להשקותן ממימי התורה כמאמר הכתוב (משלי י”ב) יודע צדיק נפש בהמתו כמו שדרשו רז”ל גם כן בענין זה עצמו, עיין ילקוט הנ”ל):

אות טו

ומשה לא עשה כן רק שהשתמש עם מטה עוזו בשעת תפלתו, שזה בחינת מה שהשררות השליכו הזכיות בכח אל הנר שהוא הלב העליון שזה בחינת ויך את הסלע וכו’, ונפלו מהנר ניצוצות לתוך פיהם היינו מה שהמשיכו לעצמם מן הנר הנ”ל דיבורים חמים כגחלי אש והחזיר עצמו הנר ונעשה מהנר נהר, כי מהלב הזה עצמו ממשיך ביאורי התורה שהם בחינת מים בבחינת (תהלים ק”ה) פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר (ועיין בילקוט הנ”ל שהתפלא גם כן על זה כי דרך הצור להוציא אש שנאמר (שופטים ו) ותעל האש מן הצור וכאן הוציא מים וכו’), ושתו כולם מהנהר (כמו שכתוב (במדבר כ) ותשת העדה ובעירם שקיבלו כולם מימי ביאורי התורה), ונעשו בריות בקרבם (בחינת ותורתך בתוך מעי המבואר בפנים), וכשפתחו לדבר יצאו מהם הבריות (בחינת וברוח פיו כל צבאם המבואר בפנים), וראיתים רצים ושבים ואינם מין אדם ולא מין חיה וכו’, כי הם כחות הרוחניות שנעשו מהחידושי תורה והן מלאכים ממש, והן הן המלאכים ששלח משה אל מלך אדום שהוא בחינת זה העומד מאוים משמים לארץ ואוחז חרב משמים לארץ, היינו בחינת אדום הממונה על החרב כמו שכתוב ועל חרבך תחיה, והוא יונק ממזל מאדים שהוא בשמים, והחרב הזאת יש לה כמה פיות וכו’ כמבואר במאמר זה שהוא ממונה על כל העונשים (ועל כן היה מאוים כל כך כנ”ל), ולפעמים מקבלין ממנו כח לענוש הרשעים בחרבא וקטלא, ולפעמים רק להכניע אותם בלבד ולהביא מורך בלבבם, וכן עוד כיוצא בזה כמבואר בפנים ובאו אצלו והתחילו לבקש ממנו שזה זמן רב היו לנו יסורים ממך, עתה היה לנו לעזר והבא אותנו אל מקומינו, שזה בחינת (במדבר ז) אתה ידעת את כל התלאה וכו’ אעברה נא בארצך וכו’, ולא פעלו אצלו שום דבר (שזה בחינת (שם) ויאמר אליו אדום לא תעבור בי וכו’ וימאן אדום וכו’), וחזרו (בחינת ויט ישראל מעליו), בתוך כך בא פקודה להרוג את השררות, זה בחינת מה שכתוב תיכף אחר כך ויאמר ה’ וכו’ יאסף אהרן אל עמיו וכו’ על אשר מריתם את פי למי מריבה ואחר כך היה הסתלקות משה וכו’ בתוך כך חזר המעשה כשהיה רק שעתה לא השליכו השררות הזכיות אל הנר רק לקחו הזכיות והלכו אל הנר ושברו את לבם והתחילו לבקש בתחנונים וכו’, ואמרו לי שאלו יחיו וכו’, כי כך היתה כוונת השם יתברך כנ”ל וכמבואר בפנים: ומחמת שכל התיקונים הנ”ל שצריכין להמשכת התורה בשלימות כפי אמתת כוונת רצונו יתברך, הכל כלול ומרומז בהטי”ת תיקונין יקירין דאתמסרו לדיקנא כמבואר בפנים, על כן תפס הזקן הקדוש את זקנו הקדושה בידו ואמר לו הרי זקני היא פירוש על המעשה ומה שתפס זקנו בידו דייקא, יש לומר כי עיקר כלליות התיקונים העיקר הוא על ידי התפלה ושהתפלה תהיה בשלימות התיקונים המבוארים בפנים, והתפלה היא בחינת ידו בחינת ויהי ידיו אמונה כמבואר בפנים:

אות טז

ועתה אתה המעיין עמוד והתבונן בנוראות נפלאות ההתגלות הקדוש הזה, ובנוראות נפלאות הקשר והבנין הזה הקדוש והנורא של המראה הנוראה הזאת עם קשר כמה פרשיות וענינים שבתורה הקדושה, מסוד הכאת הצור ושליחת המלאכים לאדום עם קשר המאמר הנורא של הספרא דצניעותא טי”ת תיקונין וכו’ ועם ההתגלות הנפלא והנורא שגילה רבינו הקדוש על זה ועיין עוד בפנים בספר חיי מוהר”ן שהאריך קצת במעלת גדולת וקדושת רבינו ז”ל, ובגדולת מעלת קדושת השגתו הנוראה והנפלא מאוד עין לא ראתה וכו’:

אות יז

ועיין בליקוטי הלכות בכמה מקומות ובפרט בהלכות גזילה הלכה ה”א איך שאף על פי שדרכי המאמר הזה גבוהים ונשגבים מאוד, אף על פי כן יכולין להוציא ממנו דרכים ישרים ונפלאים המוכרחים ונחוצים מאוד לכל אחד כפי מדריגתו, עיין שם שהאריך בזה בדברים נפלאים ונוראים מאוד ולא העתקתים פה מיראת האריכות, בפרט כי כבר נתרחב הענין קצת על ידי העתקת המראה הנוראה עם קצת הביאור שבזה, אף על פי שבאמת עדיין עדיין הדברים סתומים וחתומים עד עת קץ, כי מאוד עמקו מחשבותיו הקדושים ז”ל וכל שיחותיו הקדושים מלאים רזין ורזין דרזין עד אין קץ וסוף, מכל שכן ענין נפלא ונורא כזה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו’ אור זרוע לצדיק וכו’:

סימן כ”א-עתיקא טמיר וסתים

אות א

מאמר זה נאמר בשבת נחמו שנת תקס”ד, וקודם לזה שמעתי ממנו ז”ל באותו הקיץ איזה ענינים ממאמר הנ”ל פיסקא פיסקא, ואחר כך אמרו בשלימות בדרך בשבת נחמו כנ”ל, וקודם לזה עמדתי לפניו בערב ראש חודש מנחם ביום ראשון בשבת לעת ערב, והיה אז מאוים מאוד ושכב על מטתו וכו’ (עיין פנים השיחה שהיה אז מענין שכל דבר שהוא רוצה לעשו”ת הוא מוכרח לעשותו במסירת נפש וכו’), ואז סיפר לפני ואמר בזה השבת הקשו קושיא למעלה ואני אמרתי עליה תירוץ והקשיא היא כי יש מקיפים אצל השכל ויש מקיפים להתורה ומה לעשו”ת שיכנסו המקיפים לפנים וכו’ כנדפס בסוף המאמר הנ”ל:

אות ב

אחר כך עמדתי לפניו עוד עד אחר שקיעת החמה, בתוך כך נכנס אליו המשרת שלו ואמר בזה הלשון: רבי תנו מעות על נרות (ובלשון אשכנז רבי גיט געלט אויף לעכט), ענה ואמר אלי השמעת מה שהוא אומר, גם את זה תזכור, כי גם זה הוא תירוץ על הקשיא (היינו על הקשיא הנ”ל שהקשו למעלה בענין המקיפים) אם תהיה איש כשר תזכה להבין זאת:

אות ג

אחר כך נסע לדרך ואמר המאמר עתיקא הנ”ל שם בדרך בשבת נחמו כנ”ל, ובהיותו בדרך נפטרה בתו הקטנה פיגא ז”ל ובבואו לביתו העלימו ממנו ולא הודיעו לו כלל כי לא נתגדלה אצלו בביתו רק בעיר הסמוכה בקהילת לאדיזין שהיתה שם אצל מינקת על כן היו יכולים להעלים ממנו והוא ז”ל תיכף כשירד מהעגלה ונכנס לביתו, מצא אנשים מאנ”ש שבאו אליו מקהילת נעמרוב, אז תיכף אמר לפניהם דברי תורה הרבה ממאמר עתיקא הנ”ל, והכניס בתוך דברי תורתו ענין שבעת ימי אבילות כמבואר שם באות ה”א וגם בדרך קודם כניסתו לעיר הבינו מדבריו שיודע ברוח קדשו שנסתלקה, ואחר כך כשנכנס לביתו שאל וחקר את בני ביתו והעלימו ממנו, ולא נהג אבילות כלל ולא נודע לו מפי אדם עד אחר ראש השנה, ואז נהג שעה אחת אבילות כדינא כי כבר היה אחר שלשים, ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהוג אבילות אף על פי שיודע על פי השגות

אות ד

ואחר כך בימי אלול הייתי אצלו בעצמו (כי אז בבואו לביתו לא הייתי בעצמי רק כל הנ”ל שהיה בעת כניסתו לביתו שמעתי מחברי שהיה אצלו אז) ותיכף כשנכנסתי אצלו והוא ז”ל היה יושב בכובד ראש בצער, והתחיל לדבר תיכף מענין חיים ומיתה ענה ואמר לי הלא בין חיים למיתה אין חילוק כי אם באמה אחת שעכשיו האדם כאן ואחר כך שוכן שם, והטה בידו על הבית עלמין כלומר, מי שהוא צדיק ואף במיתתו הוא חי מה חילוק אצלו בין חיים למיתה, רק שמקודם היה דר כאן ועכשיו קבע דירתו שם בקבר והוא חי שם ואז התחיל לומר חיים נצחיים הוא רק אצל השם יתברך, ומי שהוא נכלל בו יתברך הוא חי גם כן חיים נצחיים וכו’, כמבואר כל זה אצל המאמר הנ”ל (כל זה הועתק מספר חיי מוהר”ן):

אות ה

שם במאמר הנ”ל אות ג’, וגדולו מן הארץ, כי צריך המקבל הזה להיות חכם וכו’ היינו שיהיה לו חומר ממוזג לקבל חכמה ושכל וכמבואר לקמן בסי’ נ”ג, וכמבואר במקום אחר בשם רבינו ז”ל שיכול האדם להיות צדיק אף על פי שאינו למדן, אבל להיות בעל השגה לזה צריכין להיות למדן בגמרא פירוש תוספות וזה בחינת וגדולו מן הארץ, היינו שגם טבע גופו וחומרו שהוא בחינת ארץ (כידוע וכמבואר גם לעיל בסימן י”ד) יהיה גם כן מוכן וממוזג לזה כנ”ל ועיין מדרש רבה בראשית פרשה י”ג ואד יעלה מן הארץ, רשב”ל אומר אין עננים אלא מלמטה (היינו מן הארץ) וכו’, לאחד שאמר לחברו הלוני סאה של חטים אמר לו הבא קופתך ומדוד, כך הקדוש ברוך הוא אומר לארץ אייתי ענניך וקבל מטר (הובא בתוספת סוכה דף י”ב ד”ה בפסולת) ובזה מבואר כל ענין הנ”ל ביותר:

אות ו

שם אות ה”א, כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו רוצה לומר כי כבר נתבאר לעיל אות א’ שעל ידי המהירות של תנועת השכל של השפע אלקי על ידי זה נולד חום בלב, ועל כן כיון שמקיף של זה גדול ממקיף של זה על כן אם היה משיג המקיף הגדול ממדריגתו היה נכווה על ידי זה ממש על ידי גודל אור ההתלהבות שהיה נולד בלבו גם כן למעלה ממדריגתו עד שלא היה יכול לסבול כלל כמו מי שנכוה ממש מה שאין כן על ידי השגת המקיף שכפי מדריגתו על ידי זה נולד ההתלהבות בלבו גם כן כפי מדריגתו ויוכל לסובלו ועיין בסוף המאמר מבואר בענין אחר קצת:

אות ז

שם באות הנ”ל, מבואר מענין ז’ ימי אבילות וז’ ימי המשתה ועיין מדרש רבה סוף פרשה ויחי מבואר שז’ ימי אבילות הם כנגד ז’ ימי המשתה:

אות ח

שם באות וא”ו, כולו אומר כבוד יש לומר כי כבוד מרמז על בחינת חכמה כידוע וכמבואר בדבריו ז”ל גם כן היינו בחינת השגת החכמה והשכל הנ”ל שהוא בחינת מקיפין בחינת חופה, וזה שכתוב (ישעיה ד) כי על כל כבוד חופה וזהו שכתוב אחר כך ומרים שפגמה בכבוד משה, כי החכמים בעלי השגה אמתיית הנ”ל זוכין לכבוד כמו שכתוב (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, בפרט משה רבינו ע”ה שזכה לשפע אלקי בחינת אור הפנים בשלימות כמו שכתוב כי קרן עור פניו וזכה בשלימות לקדושת שבעת הנרות, כי זכה לקדושת החוטם בשלימות שהוא בחינת יראה כנ”ל, על כן זכה להיות עניו שפל וסבלן ולא חרה אפו על בזיונו, כי יראה קשורה בענוה כמו שכתוב (משלי כ”ב) עקב ענוה יראת ה’ ואמרו רבותינו ז”ל (ירושלמי שבת א-ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתא, ועל כן באמת אמרו רבותינו ז”ל (ברכות ל”ג:) יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ושיבחה אותו התורה כאן במעלה היותר גדולה שהוא הענוה, וזכה לקדושת הפה עד שנאמר בו (במדבר י”ב) פה אל פה אדבר בו, וזכה לקדושת העינים עד שנאמר בו (שם) ותמונת ה’ יביט, וזכה לקדש את אזניו עד שנאמר בו (שם) בכל ביתי נאמן הוא שגילה לו השם יתברך כל סודותיו כביכול:

אות ט

שם מצורע חשוב כמת (נדרים ס”ד:) כי המת לאחר מותו אינו יכול להמשיך שכל הפנים בעולם כמובן לעיל בפנים, וכן מצורע דא סגירו דנהורא עילאה היינו אור הפנים כנ”ל, רק שהמת והניח ברכה אחריו שהם בניו שעוסקים הם שימשיכו שכל הפנים בעולם אז גם נשמתו עולה לאור הפנים כנ”ל אבל המת בלא בנים קשה לו לתקן אור הפנים כמובן לעיל בפנים והגם שהתורה מצאה לו גם כן תקנה לייבם את אשתו ואז זה הנפטר בלא בנים יחזור ויתגלגל בזה העולם, אף על פי כן הלא גם אז אתתיה אימיה ונמצא שאבד את בת זוגו, וממי יוליד בנים גם עכשיו אם לא שיהיה בבחינת פן יקדמנו אחר ברחמים וכו’ כמבואר בפנים, וזהו שאמר אל נא תהי כמת וכאיזה מת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו היינו כמת בלא בנים רחמנא ליצלן, שמיתה כזאת היא עיקר בחינת סגירו דנהורא עילאה חס ושלום כנ”ל:

אות י

ולבאר בקצרה קשר הענין של אות ה’ ו’ ז’ כי עיקר האדם הוא השכל והדעת כמבואר לקמן, ועיקר יצירתו היתה בשביל להשיג הדעת האמת של השגת אלקותו יתברך, ובהשגת הדעת הזה יש שני בחינות בבחינת אחור וקדם צרתני היינו השכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות והוא מכונה בשם אחור מחמת שבא באיחור הזמן שאחר ההקדמות, ויש שכל שבא לאדם רק על ידי שפע אלקים וזה מכונה בשם קדם בשם פנים והגם כי בשניהם יש צורך להעולם, כי גם מי שזוכה לשפע אלקי צריך להשתמש לפעמים גם בבחינת השכל השני, בפרט בשביל בחינת הולדה דהיינו בכדי שיוכל להלביש אור השגת שכלו באיזה לבושים בכדי שיוכלו גם שאר בני העולם ליהנות ממנו ולהטיב מטובו לאחרים (שזה ממש גם פירוש הפשוט של אחור וקדם צרתני בחינת יצירת האדם זכר ונקבה בשביל להוליד על ידה בנים ושתהיה לו לעזר), אף על פי כן עיקר שלימות תכלית האדם הוא לזכות לבחינת השכל הזה של השפע אלקי שהוא בחינת פנים בחינת המשכת אור הפנים בעולם

אות יא

והנה כל זמן שהאדם חי הוא עוסק בזה להמשיך שכל הפנים בעולם על ידי מעשיו הטובים, ולאחר הסתלקותו אז צריך להשאיר בניו אחריו שיעסקו הם בזה (וזכר ונקבה דייקא כנ”ל) ועל כן תיכף בשעת הנשואין שהוא בשביל הולדת הבנים עוסקין אז בזה שזה בחינת קידושין וחופה וז’ ימי המשתה כמבואר בפנים, וכשנפטר האדם מתאבלין עליו ז’ ימי אבילות כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים על ידי זה (ועיין לק”ת להאר”י ז”ל פרשה ויחי שז’ ימי אבילות הם כנגד ז’ בחי’ מקיפין וכו’) וזה גם כן בחינת הקריעה מה שקורעין על המת, כי המקיפין הנ”ל הם בחינת לבושין כמבואר בסוף המאמר, וזה קרע גימ’ ש”ע כנגד ש”ע נהורין של אור הפנים בחינת המקיפין הנ”ל והנה הנפטר בלא בנים רחמנא ליצלן, נמצא שאין מי שיעסוק עכשיו אחריו בענין המשכת שכל הפנים בעולם, ונתנה התורה עצה לייבם את אשתו, ואזי יתגלגל הנפטר הנ”ל ויעסוק הוא בעצמו עוד הפעם בזה, ואם אין אחיו רוצה לייבם את אשתו צריכה לחלוץ נעלו (יש לומר שנוגע למה שכתוב בספר אוצרות חיים דף ק”כ בענין הנעל הנמשך גם כן מן החשמל והחשמל הוא סוד מלבוש של בחינת המקיפין כמבואר בסוף המאמר הזה, ועיין בתחלת פע”ח שער התפלה) וירקה בפניו ובזה הרוק הוא נכלם ועיקר הבושה הוא בפנים וכו’ ועיין בסוף אות ז’ שכתוב שם כי הכלימה אזיל סומקא ואתי חיוורא שזה בחינת לידה בחינת דם נעכר ונעשה חלב

אות יב

ובזה יש להבין תוכן הענין כי מבואר בפנים שיש בחינת מקיף ובחינת מקיף למקיף, היינו כי מתחלה צריכין להמשיך המוחין מהעלם אל הגלוי מבחינת עבור לבחינת לידה ואז המוחין בבחינת מקיפין עדיין, ואחר כך צריכין להמשיך המוחין לפנים שזה בחינת השגת המקיפין בשלימות

אות יג

והנה גם בהולדת הבנים שהוא רק בשביל המשכת המקיפין שכל הפנים יש גם כן בחינה זו בחינת עיבור ולידה ומוחין והנה כשמוליד בנים הוא רק בבחינת המשכת המקיפין שכל הפנים מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה, אבל בחינת המשכת המוחין זה תלוי בבחירתם של הבנים עצמם אם יזכו לצעוק אל ה’ עד שיהיו נולדין המוחין ויקדשו את השבעת הנרות עד שימשיכו המוחין לפנים, ועל כן זה היבם שלא רצה לייבם את אשת אחיו לא פגם רק בזה שלא השתדל להמשיך נשמת אחיו בעולם מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה, אבל בענין המשכת המוחין עצמן אפשר שגם אם היה מייבם אותה והיה ממשיך נשמת אחיו בעולם, אף על פי כן לא היה זוכה אחיו להמשיך המוחין בבחירתו נמצא שעיקר הפגם של היבם היה בבחינת המשכת נשמת אחיו מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה שהוא בחינת דם נעכר ונעשה חלב בחינת אזיל סומקא ואתי חוורא, על כן וירקה בפניו ובזה הרוק הוא נכלם והכלימה היא אזיל סומקא ואתי חוורא (ועיין לקוטי תורה פרשה כי תצא שבזה הרוק שרוקקת יוצא ממנה האי רוחא דשדי בגוה וכו’ עיין שם נמצא שזה בעצמו הוא גם כן בחינת לידה, כי בתחלה היה נקשר בבטן אשתו ומצפה שיהיה תיקונו על ידי אחיו היבם ועכשיו יצא ממנה ויתתקן על ידי תחבולה אחרת שימצא לו השם יתברך ובזה אפשר לומר שזהו שהקפידו רבותינו ז”ל שיהיה רוק דווקא שהוא לבן ולא דם (ועיין לק”ת שם), כי הלידה הוא בבחינת אזיל סומקא ואתי חוורא כנ”ל):

אות יד

שם אות ז’, בין בתפלה בין בתורה כשנתעלם המוחין וכו’ רוצה לומר כי יש שכל ומוחין בעבודת ה’ שזה בחינת המוחין והחיות של תפלה, ויש שכל ומוחין של תורה כגון השכל של חידושי תורה ואפשר שזה כוונתו גם כן בסוף המאמר במה שהקשו כי יש מקיפין אצל השכל וכו’ רוצה לומר בהשגת וידיעת השכל באלוקותו יתברך ובמדותיו יתברך ובהנהגותיו הקדושו”ת שבזה נכלל גם כן בחינת המוחין של תפלה, ויש מקיפין להתורה רוצה לומר של הלכות התורה וסודותיה וכו’:

אות טו

שם סוף אות הנ”ל, צור ילדך תשי ר”ת של צעקתינו יודע תעלומות וכו’ עיין בספר ברית מנוחה דרך ד’ ששם צי”ת שבשם מ”ב מקורו מפסוק צור ילדך תשי מבואר לענינינו:

אות טז

שם אות ח’, זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה הן בבחינת עיבור רוצה לומר כי אם היה המוחין כבר בבחינת לידה על כל פנים אף על פי שלא זכה עדיין להמשיכן לפנים והם עדיין בבחינת מקיפין אף על פי כן היה מבין בתורתו איזה חידוש, כי השכל הפנימי מקבל חיות מהמקיף הזה כמבואר באות ד’ וכשאין מבין בה שום חידוש מסתמא אין המוחין עדיין גם בבחינת מקיף רק בבחינת עיבור בחינת מקיף למקיף וכו’, ואז אין לדרוש אותה לרבים וכו’ וכשזוכה להוליד המוחין ולהכניס אותם בפנים, אז מחויב לגלות הסגולה לעם סגולה ולהטיב מטובו לאחרים:

אות יז

שם בסוף אות ט’, נחמו נחמו היינו מקיף ומקיף למקיף שהידיעה הוא עיקר הנחמה וכו’ רוצה לומר גם כן כנ”ל, כי שמולידין המוחין מבחינת עיבור בחינת מקיף למקיף לבחינת לידה בחינת מקיף לבד, זה גם כן כבר בחינת נחמה, כי ניתוסף בו ידיעה חדשה קצת על ידי שהשכל הפנימי מקבל חיות מהמקיף הזה, ואחר כך כשזוכה להמשיך המקיף לפנים שזה בחינת ידיעה שלימה אז עיקר שלימות הנחמה:

אות יח

שם בסוף המאמר, ש”ע נהורין בגימטריא ב”פ אל במילואו כי אל הוא אור הפנים רוצה לומר כי ב’ פעמים הקף בגימ’ ש”ע ושני פנים הקף יש לומר שמרמז לבחינת מקיף ומקיף למקיף הנ”ל ועיין בכוונות אלול מבואר גם כן מענין ב’ פעמים אל, כי עיקר הזמן לזה הוא בחודש אלול ובזה מובן גם כן סוד מה שהתפלל משה על רפואת מרים שנצטרעה על שפגמה כביכול בכבוד משה שהוא בחינת שפע אלקי אור הפנים על כן התפלל עליה אל נא רפא נא לה, אל דייקא שהוא בחינת אור הפנים ויש בענין זה של מרים עוד נפלאות גדולות, כפי הנשמע מאנ”ש שרימז בזה על בתו מרים ז”ל, שהיתה כלתו של הרב הגאון וכו’ מוואלטשיסק ונסעה לארץ ישראל ונתייבמה שם וזה היה כמה שנים אחר פטירתו של רבינו הקדוש זצוק”ל, ויש בזה עוד ענינים הרבה ואיני בקי בהם בבירור כל כך לכן העתקתי רק ברמז קצת:

אות יט

לענין המקיפים המבוארים במאמר הנ”ל שכל אחד ישיג לעתיד כפי טרחו בעבודת ה’ וכו’ אמר רבינו ז”ל שיש עובדות כאלו בזה העולם שזוכין על ידם שגם בעולם הבא יזכה בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא ולהשיג בכל פעם מקיפין חדשים:

אות כ

שם באות ט’, הגדיל ה’ לעשו”ת עמנו, היינו הגדולה שעשה ה’ עם העכו”ם הגדיל ה’ לעשו”ת עם אלה, היינו שהגדולה הזאת היתה לישראל (כי אז ידעו ויבינו אפילו העובדי כוכבים שגדולתם היתה לנו גדולה וכו’) אמר המחבר שמעתי מאבי ז”ל שפירש בזה מאמר רז”ל במס’ עבודה זרה ב: שיאמרו העובדי כוכבים לעתיד לבוא רבונו של עולם הרבה שווקים תקננו וכו’ הרבה כסף וזהב הרבינו וכלם לא עשינו אלא בשביל ישראל וכו’, לכאורה קשה איך יעיזו פניהם כל כך לומר שקר וכזב כזה בפני השם יתברך בעצמו שלא עשו הכל אלא בשביל ישראל אבל לפי הנ”ל מיושב היטב, כי אדרבא דייקא אז על ידי שיתרבה הדעת כל כך עד שגם הם ידעו ויבינו שהכל היה באמת רק לטובת וגדולת ישראל כנ”ל, ועל כן יהיה להם פתחון פה לומר כל זאת והקדוש ברוך הוא יאמר להם אמת הדבר שהכל נעשה רק לטובת ישראל אבל לא לזאת היתה כוונתכם כי הכל עשיתם רק לצורך עצמיכם וכו’ כמבואר שם:

סימן כ”ב

אות א

מאמר חותם בתוך חותם נאמר ביום ב’ יום חמישי לעשרת ימי תשובה שנת תקס”ה וראש השנה חל אז ביום ה’ ו’, ובשבת תשובה שלאחריו היינו מסופקים אם נזכה שיכנס מחדרו אלינו לישב עמנו בסעודה שלישית ולגלות לנו תורה, כי לא היה דרכו לישב עמנו בסעודה שלישית כי אם בעתים ידועים וכמבואר במקום אחר והיינו עומדים ומצפים סמוך לחדרו ובתוך כך פתח פתאום הדלת מחדרו בבהלה גדולה, וכל האנשים אשר עמדו שם בסמוך נפל עליהם פחד גדול ונבהלו ונשתוממו מאוד וקרא בתחלה שתבוא בתו הגדולה אליו ונכנסה תיכף לחדרו, והתחיל לדבר עמה מענין פטירת בתו הקטנה פיגא ז”ל, והתחילה שוב להכחיש ולהעלים, ואמר הלא כבר אני יודע האמת שנפטרה והוכרחה להגיד לו בפירוש ולא נכנס מחמת זה אלינו לסעודה שלישית, ונהג שעה אחת אבילות במוצאי שבת ואחר כך נכנס אצלינו לביתו הגדול ודיבר עמנו כדרכו, ואז שאל לאחד אם בכה בראש השנה, ואמר אז שעיקר מעלת הבכיה כשהיא מחמת שמחה, וגילה אז ענין הנפלא בשמך יגילון כל היום ר”ת בכיה כמבואר בסי’ קע”ה ואמר אז שהיה לו אז (מה שקורין בלשון חסידות) הארה גדולה לומר תורה, אך על ידי זה הנ”ל נתבלבל הדבר, וסיפר שבתו הקטנה הנ”ל שנפטרה באתה אליו בקובלנא רבא וכו’ (עי’ פנים), ואז הוכרח לשאול עד שהודיעו לו כנ”ל וכו’, ומחמת זה נתבלבל הדבר ולא אמר אז התורה הגדולה שהיה מוכן לומר כנ”ל:

אות ב

ובחמלת ה’ חסדו גבר עלינו וסיבב השם יתברך אחר כך שאף על פי כן לא אבדנו את התורה הזאת כי זכינו אחר כך ביום ב’ שגילה לנו אז תורה גבוה ארוכה ורחבה ועמוקה מאוד והוא מאמר חותם בתוך חותם הנ”ל והמאמר הזה נאמר פתאום כי בתחלה ישב ודיבר עמנו כדרכו, ומקודם צוה לאיש אחד להביא לו שמן ופתילה לתקן לו נר של שמן זית, ואחר כך הדליק הנר בעצמו, כי כן היה דרכו כמה פעמים שהיה פתאום מדליק נר של שמן זית, והדבר היה מובן שהיה ממתיק דינים בזה ואז סמוך להדלקה והנר היה דולק סמוך לשולחנו, והוא ז”ל דיבר עמנו באימה גדולה ובתוך כך צוה להביא לפניו סליחה והביאו לפניו, ופתחה ואמר קצת מאיזה סליחה של יום כפור, והכל היה בפני כולנו שהיינו עומדים סביבו והוא ישב על כסאו סמוך לשולחנו בחדרו בתוך כך התחיל לדבר מגן עדן והגיהנם שהגן עדן והגיהנם הם בזה העולם וכו’, ונכנס מענין לענין עד שגמר כל המאמר חותם בתוך חותם הנ”ל, ונשתהה המאמר בערך ארבעה שעות, וכל מה שעבר אז אי אפשר לספר בכתב, אשרי השעה אשרי הרגעים שזכינו לעמוד לפניו, ואחר כך בשבת אחר סוכות אמר שבשביל התורה הזאת נתן אלף אדומים לשומר הפתח למעלה במקום שהיה שם וכו’ כמבואר במקומו:

אות ג

כשאמר אז שכל הקולות הם בחינת עזות, אמר אז שאפילו קול קישקוש המטבעות של נתינת הצדקה הוא גם כן בחינת עזות דקדושה וכו’

אות ד

כשאמר הענין של מאמר רז”ל (ראש השנה כ”ז:) התוקע בבור וכו’ עיין שם מענין התגלות סוד קול ההברה וכו’ אז אמר בעצמו שיש בזה קשיא לכאורה, כי שם מבואר שמי שאינו בבחינת בשר אינו יכול לשמוע הקול בעצמו כי אם קול ההברה, ואיך אמרו רז”ל אותם העומדים בחוץ ופירש רבינו ז”ל שרוצה לומר אותם שאינם בבחינת בשר ואף על פי כן אמרו אם קול שופר שמע יצא וכו’ וקשה על זה לכאורה הלא הוא ז”ל ביאר בעצמו למעלה שאותם שאינם בבחינת בשר אי אפשר להם לשמוע הקול דקדושה בעצמו שהוא בחינת קול שופר ואינם שומעין רק קול הברה, כך דיקדק הוא ז”ל בעצמו ולא ביאר הענין לתרץ הדבר בפירוש, רק אמר בשיחתו הקדושה הלא גם כן אין מבינים ענין הנ”ל, אך מדבריו מובן שיש בזה דברים בגו והנראה מדבריו הוא שגם מי שאינו זוכה עדיין להיות קרוב להנשמה ולהצדיק האמת בבחינת בשר הנ”ל, אף על פי כן אם יכריח עצמו הרבה ויטה אזנו היטב בכח גדול לשמוע קול הנשמה וקול הצדיקים אמתיים, יש לו גם כן תקוה לשמוע הקול דקדושה בעצמו רק שצריך להטות אזנו היטב, והוא ממש כמו לענין דין הנ”ל בפשיטות לענין קול שופר, שאותם העומדים בפנים בודאי שמעו קול שופר וכמבואר בשולחן ערוך, רק אותם העומדים בחוץ הם צריכים הבחנה אם קול שופר שמעו או קול הברה, כמו כן גם כן לענין מה שפירש רבינו ז”ל אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר הם צריכים לדקדק היטב לידע אם קול שופר שמעו או רק קול הברה, אבל אם יכריחו עצמן מאוד ויטו אזנם היטב היטב יוכלו גם הם לשמוע הקול דקדושה בעצמו ולא קול הברה אבל מי שזוכה שהוא בבחינת בשר, זה אין צריך הבחנה כלל, כי בוודאי ישמע בחינת הקול שופר שהוא הקול דקדושה בעצמו וכו’ כך נראה לפי עניות דעתי (כל הנ”ל בענין המאמר הנ”ל הועתק מספר חיי מוהר”ן):

אות ה

ועיין עוד בספר חיי מוהר”ן הנ”ל בענין הסיפורים וענינים שהיה בשבת הנ”ל שאחר סוכות, שהיה הפארשפיל של הנשואין של בתו מרים ז”ל הנ”ל, ומבואר שם שסיפר אז שבאותו הראש השנה נתנו לו עקספענץ אלף אדומים אחר כל ההצטרכות (היינו שנתנו לו מלמעלה שפע הזאת לבד מההצטרכות שלו על כל השנה), והיה במקום שהיה, והוא אוהב תורה מאד, והיה שם מקום שאמרו שם תורה גבוה מאוד והלך לשם ועמד שם שומר על הפתח וכו’ ונתן לו האלף אדומים (היינו השפע הזאת), ונכנס לשם ושמע מה ששמע וכו’, ומאמר חותם בתוך חותם הנ”ל הוא מאותו התורה של המקום הנ”ל, רק הוא מעט ומקצת וכו’ עיין פנים:

אות ו

שם במאמר הנ”ל סוף אות ה’, היום הזה זה בחינת קול שופר שמצוותו ביום בבחינת יענך ה’ ביום צרה וכו’ לכאורה אינו מובן כלל, ואפשר דרוצה לומר כי במזמור זה יש ע’ תיבין כנגד ע’ קלין של היולדת, שהם בחינת כלליות הקולות דקדושה, וכמובן בסי’ כ”א ובסי’ ל”ו ועל כן גם כאן שמבאר שלשבר העזות דסטרא אחרא הוא רק על ידי קולות דקדושה זה גם כן בכלל יענך ה’ ביום צרה על ידי הקולות הנ”ל או יש לומר שסמך על סוף המזמור הנ”ל שסיים יעננו ביום קראינו שנענין על ידי קריאת הקולות דקדושה:

אות ז

וכן מובא גם בכוונות יענך ה’ ביום צרה ר”ת בגימטריא יב”ק, וכן יעננו ביום קראינו ר”ת יב”ק, נמצא שיש להם סמך זה לזה או יש לומר כפשוטו דרוצה לומר כי יענך ה’ ביום צרה הוא על דרך מאמר הכתוב (תהלים קי”ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, שזה בחינת תקיעת שופר כמובא בכוונות, ומובא גם כן בדבריו ז”ל במאמר פתח ר’ שמעון סימן ס’ ועי’ זוהר בשלח דף ס’ בענין מן המצר הנ”ל לענין תקיעת שופר ועיין זוהר ויקהל קצ”ו:

בענין וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וכו’, גם כן לענין תקיעת שופר

אות ח

אך אף על פי כן לבאר קצת מה שמכנה ענין תקיעת שופר בתיבת היום הזה מחמת שמצוותו ביום, יש לומר דרוצה לומר על דרך מאמר רז”ל (ראש השנה כ”ח) לילה לאו זמן שופר ולענינינו יש לרמז בזה, כי כל זמן שהאדם משוקע לגמרי בחושך חס ושלום אז אינו מרגיש בצרת נפשו כלל, והוא כאבן דומם חס ושלום, ואינו מתאנח וצועק על צרת נפשו כלל וכעין שפירשו הקדמונים ז”ל (שמות ב) וימת מלך מצרים אז ויאנחו בני ישראל מן העבודה, כי התחילו להרגיש בצרת נפשם, מה שאין כן קודם לזה היו מונחין בשפלות ומרירות כזה עד שלא היו מתאנחין וצועקין כלל נמצא שבחינת הקול שופר שהוא בחינת מקול אנחתי היא גם כן כבר איזה צמיחת קרן ישועה, מאחר שמרגיש כבר בצרת נפשו וצועק לה’ העונה בעת צרה וזה בחינת מה שתקיעת שופר מצוותו ביום דייקא, היינו כשנמשך עליו איזה הארה מהנשמה והדעת להרגיש בצרתו איך שעזות הגוף וערלת בשר גבר כל כך עד שאינה יכולה הנשמה להתקרב להגוף, אז מתאנח וצועק על זה ובאמת האנחה והצעקה עצמה הוא גם כן כבר מצד הארת הנשמה שמרחמת על הגוף גם כן ורוצה להאיר בו, ועל כן הוא בבחינת אור יום בחינת תקיעת שופר שמצוותו ביום, רק שהארה זאת הוא בחינת אור היום בתחילתו, ועל ידי האנחה והצעקה עצמה זוכה לשבר עזות הגוף ולמול ערלת בשר, ואז יוכל לקבל אור העצם שהוא הארת הנשמה בשלימות:

אות ט

שם אות ז’, מענין קול הברה וכו’ אם עונינו ענו בנו וכו’ לבאר הענין קצת נראה לעניות דעתי, כי כל היסורים והצרות ששולח השם יתברך על האדם חס ושלום בפרט או בכלל, הכל הוא רק בכדי לשבר על ידי זה עזות הגוף ולעוררו בתשובה, בכדי שתוכל הנשמה להתקרב אליו ולהאיר לו אשר זה שלימות תכליתו, ועל כן כשבאין יסורים על האדם אז אין עצה וכו’ רק לצעוק אל ה’ וכו’ כמו שכתוב ויצעקו וכו’, כי על ידי הקולות של הצעקות ממילא נשבר עזות הגוף ואז ניצולין ממילא מכל הצרות אמנם לפי זה צריך להיות הצעקה העיקר רק על ענין זה שגבר עזות הגוף כל כך עד שאין הנשמה יכולה להתקרב אליו ונתרחק מהשם יתברך על ידי זה מאוד, וזה גרם כל הצרות בגשמיות בכדי לשבר על ידי היסורים על כל פנים עזות הגוף נמצא מובן ממילא שצריכין לצעוק רק על זה, מה שאין כן אם אינו נתעורר בתשובה על ידי היסורים להשתדל מעתה לשבר עזות הגוף ושיהיה כל צעקותיו על ענין זה, רק גם בשעת היסורין הוא צועק רק להנצל מן היסורין עצמן ושיהיה לו פרנסה בריוח וכל טוב, על זה אמרו רז”ל בתיקונים (תיקון ו) צווחין ככלבין הב לן חיי הב לן מזוני, ככלבים דייקא בחינת והכלבים עזי נפש, כי חסרון הפרנסה ושאר היסורין כיוצא בזה בא רק לשבר עזות הגוף, וכאן שאינו נתעורר על ידי זה לצעוק הוא גם כן על זה לשבר עזות הגוף רק הוא צועק כפשוטו על חסרונותיו, נמצא שהצעקות אלו בעצמן הם גם כן רק מבחינת עזות הגוף שזה בחינת צווחין ככלבין הנ”ל

אות י

והנה רבינו ז”ל גילה לנו בזה מאין נמשך בחינה זאת, שגם בשעת הצעקה הוא צועק רק על חסרונותיו בגשמיות ולא על התכלית האמת שרק בשביל זה באו עליו היסורים ענין זה בא מחמת שהנשמה נתרחקה כל כך מהגוף, והגוף גבר בעזות כל כך עד שאינו בבחינת בשר להנשמה שהוא בחינת העצם, על כן אפילו כשנתעורר איזה קול דקדושה שהוא קול הצעקה שהוא בעצמו צועק, וכל הקולות דקדושה נמשכין רק מצד הארת הנשמה כנ”ל אבל מחמת שנתעורר כנגדו קול הברה שהוא קול המחבלים שנבראו על ידי עוונותיו, והם צועקים גם כן הב לן חיי הב לן מזוניה, וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה אז הם נחים אבל כשנתעורר קול דקדושה שהוא קול הצעקות הנ”ל, שעל ידם זוכין לשבר עזות הגוף, וכשיזכה לזה לשבר עזות הגוף בשלימות אזי ממילא יהיו כלין ואובדין כל המחבלין הנ”ל על ידי תשובתו השלימה, על כן הם נתעוררין אז לקטרג עליו ולצעוק כנגדו בקולותיהם הב לן חיי הב לן מזוני, ובזה מבלבלין את דעתו עד שגם הוא בעצמו אינו זוכה לשמוע הקול דקדושה שלו רק קול הברה היינו שגם הוא אינו צועק על ענין התכלית האמת שיזכה לשבר עזות הגוף ולקבל הארת הנשמה בשלימות, רק גם הוא צועק רק על חסרונותיו הגשמיות וצרכי גופו, ואז הקולות שלו בעצמן הם בחינת עזות הגוף בחינת צווחין ככלבין הנ”ל שזה בחינת שאינו שומע הקול דקדושה רק הקול הברה שהם הקולות של המחבלים הנ”ל, על כן אינו מתעורר בתשובה בצעקתו רק צועק למלאות חסרונות הגוף וממילא מובן כפי הנ”ל כי על ידי הקולות כאלו קשה להנצל מן היסורים ולקבל ישועה, כי עיקר הישועה שבאה על ידי הצעקות הוא מחמת כי על ידי הצעקה עצמה נשבר עזות גופו וממילא אין צורך להיסורים וניצול מהם, מה שאין כן על ידי הקולות הנ”ל שהוא בחינת ששומע רק הקול הברה, והם בעצמם בחינת עזות הגוף, ואיך יהיה ניצול על ידם מהיסורים שבאו עליו רק בשביל לשבר עזות גופו וזה שצועק ירמיה הנביא על ענין זה (ירמיה יד) אם עוונינו ענו בנו שהעוונות צועקין בתוכינו שזה בחינת הקול הברה הנ”ל, ועל ידי צעקות כאלו בוודאי קשה לקבל ישועה כנ”ל, אף על פי כן ה’ עשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד

אות יא

אך אף על פי כן יש להבין, אם כן מאחר שהגוף עז כל כך עד שאינו נשבר עזותו על ידי הקולות רק אדרבה הקולות בעצמן הם רק על צרכי גופו לבד, ואם כן אם השם יתברך ירחם עלינו למען שמו לבד ויושיע לנו גם בגשמיות, ויסיר ממנו כל היסורין, ואזי בוודאי יתגבר הגוף בעזות יתירה עוד, ואם כן קשה וכי זה הוא הרחמנות באמת שירחם עליו ה’ למען שמו והוא ישאר בעזות גופו לעולם חס ושלום, ועל כן ההכרח לומר שירמיה התפלל עצמו על זה שיעשה השם יתברך למען שמו בדבר זה עצמו, ויתן בלבנו שנזכה להטות אזנינו היטב לקול דקדושה בעצמו ולא לקול ההברה, ואף על פי שאין אנחנו בבחינת בשר אף על פי כן נזכה לשמוע הקול דקדושה בעצמו שהוא רק מצד הארת הנשמה, ועל ידי זה יהיה נשבר עזות הגוף ואז ממילא ננצל מכל היסורים, ונזכה לקבל ישועה שלימה גם בגשמיות כנ”ל (ויש לומר עוד שזהו שדרשו רבותינו ז”ל הובא בפירש”י שם עשה למען שמך המשותף בשמינו, כי ידוע שהשם של האדם מורה על חיותו ונשמתו בבחינת (סראשית ב) נפש חיה הוא שמו, והנה הנשמה יריאה להתקרב אל הגוף כשהוא עז וחזק בתאוותיו, כי תוכל ללכוד בעזות ותוקף הגוף כמבואר באות ה’, מה שאין כן השם יתברך כביכול אינו מתיירא מזה כמו שדרשו רבותינו ז”ל (ירושלמי סנהדרין פ”ב ה”א) על פסוק (שמות י”ב) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו’, ואם כן עשה למען שמך המשותף בשמינו היינו בנשמותינו, והמשך עלינו הארה משמך הקדוש והנורא שהארה זו תוכל להאיר גם בגוף שהוא עז וחזק מאוד, עד שיהיה נשבר העזות שלו ויקבל אור הנשמה) ובזה מובן ומיושב הדיקדוק הנ”ל בענין זה באות ג’ בשם רבינו ז”ל בביאור יותר, כי גם העומדים בחוץ יכולין לשמוע קול שופר על ידי זה שיצעקו על זה בעצמו, בבחינת אם עוונינו ענו בנו ה’ עשה למען שמך וכנ”ל:

אות יב

שם וכן לענין החכם אם אינו בבחינת בשר להחכם אז אינו שומע רק הקול הברה היינו קול העוונות וכו’ היינו שאינו שב בתשובה על ידי התוכחה של החכם, רק אדרבא נופל בדעתו על ידי זה ביותר ומתגרין בו העוונות ועזות גופו ביותר חס ושלום:

אות יג

וכפי זה יש לפרש גם לעיל כפשוטו ובדרך קצרה, כי כשנתעורר קול דקדושה אזי תיכף נתעורר כנגדו קול הברה היינו הקול של העוונות שצועקין כנגדו ומקטרגין עליו, ואז אם אינו בבחינת בשר להנשמה קשה לו לשמוע הקול דקדושה (הן של עצמו הן של החכם) שהוא בחינת קול שופר בחינת עזות דקדושה שהיא בחינת שמחה (כמבואר בפנים), שזה בעצמו גם כן בחינת מה שעיקר מעלת הבכיה היא כשהיא מתוך שמחה כנ”ל, ועל ידי כל זה נשבר עזות הגוף עזות דסטרא אחרא אבל אם אינו זוכה אזי אינו שומע רק הקול הברה, היינו הקול של העוונות שמקטרגין עליו וצועקין כנגדו, היינו שבאין אז על דעתו ומחשבתו כל עוונותיו ומבלבלין את תפלתו וצעקתו ונחלש דעתו ביותר, ואז מתגבר עליו העזות דסטרא אחרא ביותר, ואז צריכים להתפלל שירחם עלינו השם יתברך רק למען שמו לבד, שזה בחינת אם עונינו ענו בנו ה’ עשה למען שמך וכנ”ל:

אות יד

שם אות ח’, וכשהבשר בבחינה הזאת אז (ישעיה מ”א) ולירושלים מבשר אתן וכו’ יש לומר דרוצה לומר, כי כשזוכה לבחינת בשר הבחינה הזאת הוא כמו בחינת מבשר על בנין ירושלים (ישעיה א) קריה נאמנה, כי מתחילה היה רחוק מאוד מבחינה זו מאחר שהיה רחוק כל כך מקדושת נשמתו ומקדושת הצדיק עד שלא היה נשמע לו הקול דקדושה כלל, אם כן במה יזכה לשבר עזות גופו עזות דסטרא אחרא, ולהתקרב אל הרועים דקדושה ולהשלים את האמונה, אבל עכשיו שזכה לבחינת בשר בוודאי יזכה לשמוע הקול דקדושה וכו’, ועל ידי זה יזכה לשלימות האמונה בחינת בנין ירושלים, נמצא שבחינת בשר הוא בחינת מבשר לירושלים כנ”ל:

אות טו

ועיין משלי י”ד חיי בשרים לב מרפא ופירושו מלשון בשר, ורבותינו ז”ל במדרש וירא פ’ נ”ז דרשו מלשון בשורה, ועיין מדרש נשא פרשת י”ד ולהג הרבה יגיעת בשר, אם יגעת הרבה בדבריהם הקדוש ברוך הוא נותן לך לב בשר וכו’ מבשרך בשורות טובות וכו’ מכוון ביותר לענינינו:

אות טז

ענין תורת ה’ ותפלת ה’ שבאות י’ שזה בחינת בראשית ברא וכו’ כמבואר שם, הגם כי הדברים גבוהים ורמים מאוד ומופלא מאתנו לגמרי, אף על פי כן נראה לעניות דעתי לקרב אל השכל קצת, כי באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא, והקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו על פי התורה, וכמובן באות א’ גם כן שגזר דין צריך להיות דין תורה, ובחינת ההנהגה זו היא על פי תורת ה’, והשם יתברך רב חסד ומטה כלפי חסד וכל מה שיכול לזכות את ישראל על פי תורת ה’ בוודאי מזכה אותם, אף על פי כן מגלה הדין לבחינת לימודי ה’ בכדי שילכו להוכיח את ישראל ולהחזירם למוטב כדי להמתיק הדין ואך יש גם כן בחינת תפלת ה’ שהוא בחינת קודם הבריאה, היינו שלפעמים השם יתברך מתפלל כביכול, היינו שממשיך ומעורר רחמים כאלו שהם כביכול למעלה מבחינת תורת ה’ שעל ידה הנהגת הבריאה כי אף שמבואר בפנים שגם תורת ה’ ממש הוא למעלה מבראשית נקודת הבריאה, היינו שאין לכלל מדריגת הנבראים השגה בה מאחר שהוא תורת ה’ ממש, אך אף על פי כן השם יתברך מנהיג את הבריאה על פי בחינת תורת ה’, אך מחמת רוב רחמיו וחסדיו הוא מתפלל גם כן וממשיך על ישראל רחמים כאלו שהם למעלה מבחינה זו ומי שזוכה להכלל באין סוף ממש כביכול למעלה מראשית נקודת כל הבריאה שאז תורתו תורת ה’ ממש ותפלתו תפלת ה’ ממש, אז גם הוא יכול לעורר ולהמשיך בחינת רחמים הנ”ל שהם כביכול למעלה מבחינת תורת ה’ אך מאחר שאי אפשר לו להיות בבחינת הכלליות הנ”ל באין סוף יתברך בביטול גמור ובתמידות כדי שלא יתבטל ממציאותו לגמרי, רק שבחינת הכלליות הזה צריך להיות בבחינת רצוא ושוב וכמבואר גם כן בסי’ ד’ מאמר אנכי וכו’ וגם כי הלא נראה בחוש שאף על פי כן עדיין הוא בכלל הנבראים, על כן כשזוכה להמשיך ולעורר על ישראל רחמים על ידי תפלתו שהוא בחינת תפלת ה’, אז נעשה גם בחינת ההנהגה של רחמים אלו בבחינת תורת ה’, מאחר שזכה אחד מכלל הנבראים להמשיך ולעורר רחמים כאלו, אז גם רחמים אלו נעשים ונכללים בבחינת תורת ה’ ואפשר שגם אלו הרחמים שהשם יתברך בעצמו מעורר וממשיך על ידי תפלתו כביכול, מאחר שכבר נמשכו רחמים כאלו בהנהגת הבריאה, אולי שגם הם נכללים אז בבחינת ההנהגה של תורת ה’, ואז השם יתברך מתפלל ומעורר עוד רחמים גדולים ביותר וכן בכל פעם עד אין סוף כי רחמיו יתברך רבים וגדולים מאד עד אין סוף ממש, וכמו כן גם אלו הצדיקים שזוכין לתורת ה’ ולתפלת ה’ ממש, אז הרחמים שמעוררים וממשיכים על ידי תפלתם נעשים ונכללין אז בבחינת תורת ה’, ואז עולין עוד ממדריגה למדריגה בבחינת הכלליות באין סוף בעצמו, כי בכל פעם ממשיכין על ידי תפלתם שהוא בחינת תפלת ה’ ממש רחמים גדולים גבוהים ועצומים ביותר, וגם מהרחמים אלו נעשין אז בחינת תורת ה’, ומתפללין עוד וממשיכין עוד רחמים גדולים ביותר, וכן עד אין סוף ממש כביכול ובזה מיושב מה שלכאורה אינו מובן בענין אלו הצדיקים שזכו ליכלל באין סוף ממש, עד שתורתם תורת ה’ ותפלתם תפלת ה’ ממש, אם כן מה עושין אחר כך כי בוודאי גם אחר כך צריכין לילך ממדריגה למדריגה מבחינת נעשה ונשמע זה לגבוה ממנו, ואיך שייך זה אז מאחר שכבר השיגו תכלית מדריגת בחינת הנעשה ונשמע הגבוה מעל גבוה שהוא בחינת נעשה ונשמע של השם יתברך בעצמו שהוא בחינת תורת ה’ ותפלת ה’ ממש אך כפי הנ”ל מובן קצת, ויראתי להאריך עוד בדברים וענינים נשגבים כאלו, ואם שגיתי חס ושלום והוא רחום יכפר:

אות יז

ועיין בשער ההקדמות ע”ה: שכתב, כי המלכות של אצילות נעשה בחינת אין סוף אל הבריאה וכו’ וגם ידוע כי כל עולם ועולם כלול מבחינת עשיה יצירה בריאה אצילות וכו’ ועיין זוהר נח ס”ה וכל אינון נהורין וכו’ כולהו איקרון אין סוף וכו’ ע”ש עוד ובכמה מקומות שם:

אות יח

שם סוף אות י”א, העונשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו על שיעבוד מלכיות אך עונש העזות נשאר בגיהנם יש לומר שזה כי מאחר ששיעבוד מלכיות בעצמן הוא גם כן רק על ידי עזות מלכותא בלא תגא, על כן אי אפשר שיהיה העונש של עז פנים על ידי שיעבוד מלכיות רק על ידי גיהנם בחינת עז פנים לגיהנם:

אות יט

שם, על ידי שפגם בעזות יכול לבוא לקלקול אמונה וכו’ עיין סוטה ל”ב: לענין שעירת חטאת דעבודה זרה, התם ניכסוף וליזיל כי היכי דנכפיר ליה, היינו מאחר שבוודאי פגם בעזות על כן תיקונו על ידי הבושה שמתבייש:

אות כ

שם בסוף המאמר ממש, בענין כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותה בושה וכו’ כבר דקדקנו בזה לעיל בסי’ ו’ במאמר קרא את יהושע, וכי שייך לומר שזה יהיה השכר של עולם הבא מה שכל צדיק יתבייש בפני חבירו, עיין שם מה שביארנו בזה וכפי ענין המאמר זה חותם בתוך חותם הנ”ל יובן גם כן כי מבואר באות י”א שלעלות ממדריגה למדריגה צריך להיות ירידה קודם העליה והפירוש הפשוט כי מאחר שגם מדריגתו הראשונה היתה מדריגה טובה וטוב לו גם במדריגה זאת, על כן צריך להיות לו ירידה ועל ידי זה מתחזק ביותר לעלות מירידתו עד שעולה במדריגה גבוה יותר ממדריגתו הראשונה, ועל כן לעתיד שאז לא שייך שום ירידה ממש ממדריגתו מאחר שנתבטל הבחירה, על כן יהיה כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו ואוי לאותה בושה ועל ידי זה יתחזק לעלות ביותר, כי לעתיד יהיה כולו תשובה כנ”ל באות י”א עצמו והתשובה הוא שיזכו בכל פעם להשגה יתירה כמבואר בסימן ו’ הנ”ל ואיך יזכו לעלות להשגה יתירה בלי ירידה מקודם אך על ידי הבושה הנ”ל יתחזק לעלות להשגה יתירה ביותר כנ”ל:

אות כא

עוד יש לומר כפשוטו ממש, כי כבר מבואר לעיל שבחינת נשמע בחינת נסתר בחינת תורת ה’ הוא בחינת בראשית מאמר השלם בחינת יראה בחינת בושה בחינת חכמה עילאה עדן עילאה נמצא שאדרבא הבושה והכלימה שכל צדיק יתבייש בפני חבירו הגבוה ממנו במדריגה זו הבושה בעצמה היא בחינת עדן עילאה בחינת ובושת פנים לגן עדן כמבואר בפנים ואפשר שעל ידי הבושה זו בעצמה שמתבייש לפני המדריגה גבוה, על ידי זה זוכה לשמחה ולעזות עד שמתגבר לעלות גם הוא למדריגה זאת כנ”ל ועי’ בליקוטי הלכות, הלכות נשיאת כפים ה”ד:

אות כב

שם בענין אלעזר זעירא וכו’ היינו שחשדוהו שיש לו גדלות וכו’ ובגמרא מבואר להדיא סבר יוהרא הוא, ומבואר על פי מאמר רז”ל ב”ב דף צ”ו כל המתגאה וכו’ אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך, מבואר שעל ידי גדלות ויוהרא אין זוכין לכנוס אל נווה קדשך שהם בחינת השבעה רועים שהם כלליות הקדושה שעל ידם נשלם האמונה הקדושה שהוא בחינת ירושלים כמבואר בפנים:

אות כג

שם בענין שכל העולם אחד מששים בגיהנם עיין תענית י’ כל העולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים לעדן ועדן אחד מששים לגיהנם, וצריך לומר דרוצה לומר גם כאן כל העולם היינו עם הגן ועדן הם אחד מששים לגיהנם, והיינו כי זה שפגם בעזות דקדושה שהוא נמשך בשרשו מבחינת הגן ועדן כמבואר בפנים על כן עונשו לירד לגיהנם שהוא ההיפוך ממנו והוא ששים פעמים כמותו (ועי’ ברכות דף נ”ז שאש שלנו הוא אחד מששים לגיהנם ועזות הוא מיסוד האש כידוע):

אות כד

בענין המבואר שם באות ד’ ובאות ה’ שכל הקולות הם בחינת עזות ועל ידי זה נשבר עזות הגוף עזות דסטרא אחרא וזוכה להתקרב אל הרועים דקדושה, ואחר כך באות ט’ מבואר שלבוא לעזות דקדושה הנ”ל הוא על ידי שמחה היינו על ידי נעשה ונשמע וכו’ הענין הוא לעניות דעתי, כי כל הקולות דקדושה הם בחינת עזות דקדושה, היינו שהם מבחינה הזאת כמו שכתוב (תהלים ס”ח) הן יתן בקולו קול עוז, ועל כן על ידם נשבר עזות דסטרא אחרא אבל לבוא למדה זו של עזות דקדושה בעצמה בשלימות הוא על ידי שמחה בבחינת (נחמיה ח) כי חדות ה’ היא מעוזכם, והשמחה הוא מבחינת נעשה ונשמע שהוא בחינת תורה ותפלה נגלה ונסתר, ועיקר שלימות השמחה היא מבחינת הנשמע שהוא בחינת תפלה בחינת יראה, היינו שעיקר שלימות השמחה שהיא בחינת עזות דקדושה זוכין על ידי שאין האדם רוצה לעמוד על מדריגה אחת בעבודת ה’, שהמדריגה הזאת שהשיג כבר ועומד בה עכשיו היא בחינת נעשה בחינת תורה אצלו, רק משתוקק בכל פעם להשיג את הנסתר ממנו ולעלות בכל פעם למדריגה גבוה ביותר, שזה בחינת נשמע בחינת נסתר בחינת תפלה בחינת יראה בחינת בושה, כי לא השיג עדיין המדריגה הזאת והיא בבחינת אין סוף אצלו נגד מדריגתו שהוא עומד בה אך אף על פי כן הוא נכסף ומשתוקק בכל לבו לבוא למדריגה זו הגבוה ממדריגתו, ומתפלל על זה ומתדבק אליה בדביקות גדול ובביטול גמור וביראה ובושה גדולה, כי מתבייש מאוד לפני מדריגה זו הגבוה ונסתר ממנו ונכסף ומשתוקק מאוד לבוא אל מדריגה הזאת ולהכלל בה, ועל ידי היראה ובושה הגדולה הזאת דייקא זוכין לשמחה בבחינת (תהלים ב) וגילו ברעדה, שזה בחינת השמחה של שני העדיים של נעשה ונשמע בחינת (ישעיה ל”ה) ושמחת עולם על ראשם, כי נעשה ונשמע הוא בחינה הזאת היינו שנעשה לעת עתה מה שאנו יכולים לעשו”ת ולקיים כפי מדרגתינו שאנו בה עכשיו (רק שאם נאמר בדעתינו שכבר השגנו השלימות במדריגה זו זה עיקר חסרון השלימות, כי עיקר השלימות באין סוף יתברך, על כן אפילו מי שזוכה לשלימות אמיתי שאין שלימות אחריו בכל הנבראים יותר מזה ואז אין לו להתבייש משום נברא, אף על פי כן יש לו להתבייש עדיין מהקדוש ברוך הוא בעצמו, כי גם הוא יתברך מקיים התורה ומתפלל וכו’ כמבואר בסוף המאמר) ונשמע היינו שנכסף ומשתוקק תמיד בדביקות גדול ובכל לב, כי שמיעה בלבא תלייא (כמבואר באות ט’) לשמוע ולהשיג את בחינת המדריגה הגבוה ממדריגתינו והנסתר מאתנו, וכן בכל פעם עד אין סוף ממש ובחינה הזאת של הנשמע הוא עיקר השלימות של בחינת הנעשה ונשמע לכל אחד כפי מדריגתו, כי הבחינה הזאת היא עד אין סוף כנ”ל על כן משם עיקר השמחה, ועל ידי שמחה הזאת זוכין לעזות דקדושה כל אחד לפי מדריגת הנעשה ונשמע שלו ומי שהוא במדריגה קטנה עדיין שלא זכה עדיין לשבר עזות גופו בשלימות, זוכה על ידי הנ”ל לצעוק קולות דקדושה ולהתאנח מאוד על שפלות מדריגתו, והקולות הם גם כן בחינת עזות דקדושה ועל ידי זה נשבר העזות דסטרא אחרא וכן על ידי שמתגבר לצעוק קולות דקדושה, וכן על ידי קולו של החכם האמיתי, על ידי זה נמשך עליו הארה מבחינת העזות דקדושה שזוכין על ידי השמחה של בחינת נעשה ונשמע, ועל ידי זה נשבר העזות דסטרא אחרא, וזוכה להתקרב אל הקדושה ולבנין ירושלים קריה נאמנה

אות כה

ומה מתקו בזה הענין הנ”ל דברי רז”ל שדרשו על פסוק שמע ישראל וכו’ (הובא לקמן בסי’ ק”כ) משל למלך וכו’ כך הקדוש ברוך הוא קידש את ישראל בנעשה ונשמע, אבדו את נעשה שעשו את העגל, אמר להם משה אבדתם את נעשה שמרו ונשמע הוי שמע ישראל וכו’ עד כאן כי באמת ענין הנשמע היינו שלא להסתפק במדריגתו רק להשתוקק בכל פעם לבוא למדריגה הגדולה מזו, זה הענין עולה עד אין סוף ממש כנ”ל, וכן הוא יורד עד אין תכלית גם כן, כי מי שדרכו להסתפק במדריגתו שהוא בה אזי כשיורד ממדריגה זו גם כן למדריגה פחותה ממנה עוד אזי הוא מסתפק גם במדריגה זו הפחותה, וכן על ידי זה עצמו יוכל להיות יורד חס ושלום בכל פעם למדריגה הפחותה ביותר וכמו שפירשו הקדמונים ז”ל על פסוק אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, היינו שצריך האדם להשכיל על דרכיו להשתדל לעלות בכל פעם ביותר במדריגת עבודת ה’, כי באם לאו יורד חס ושלום למטה בכל פעם עד שיוכל לירד עד שאול חס ושלום, כי האדם אינו עומד על מדריגה אחת, ואם אינו עולה הוא יורד חס ושלום אבל מי שהוא במדריגת נשמע הנ”ל אזי אפילו כשעומד על מדריגה גבוה ביותר בעבודת ה’ אינו מסתפק בזה רק רוצה לעלות עוד יותר, ולא עוד אפילו יורד חס ושלום גם ממדריגתו הראשונה אז בוודאי אינו מסתפק עצמו במדריגה זו שירד אליה, רק מצפה שיעלה מירידתו זו למדריגה גבוה ביותר ממדריגתו שהיה בה קודם הירידה, ושהירידה זו תהיה תכלית העליה בחינת (הושע י”ד) כי כשלת בעונך המבואר באות י”א שזה בחינת אבדתם את הנעשה, היינו שירדתם גם ממדריגה זו שהייתם בה מקודם על כל פנים שמרו את נשמע, ואז תצפו לעלות ממדריגת ירידתכם ולא עוד שאפשר שעל ידי זה תתהפך הירידה לתכלית העליה ותזכו על ידי זה לבחינה הגבוה ממדריגתכם הראשונה שהיתה הבחינה הזאת גם קודם הירידה בבחינת נשמע אצליכם, ועכשיו תזכו להגיע אליה ולהשיג אותה:

אות כו

בענין המבואר במאמר זה שצריכין לעלות בכל פעם ממדריגה למדריגה ולעשו”ת מהנשמע שהוא בחינת תפלה נעשה שהוא בחינת תורה ובלקוטי תנינא מבואר שצריכין לעשו”ת מתורה תפלה דהיינו כשלומד בספר איזה ענין עבודת ה’ או שומע איזה דרך בעבודת ה’ מצדיק אמת אזי יעשה מזה תפלה ויתפלל להשם יתברך שיזכה גם הוא לכל זה וכו’ עיין בזה בלקוטי הלכות או”ח ר”ח הל”ה וביו”ד הל’ ס”ת הל”ב ובחו”מ הל’ מתנה הל”ה שביאר, כי באמת שני הענינים הכל אחד, כי כשעושה מהתורה תפלה היינו שמתפלל לקיים מה שנאמר בה בשלימות המעשה ובשלימות הכוונה וכו’, נמצא שאז בשעה שמתפלל על זה ומשתוקק לזכות לזה מסתמא מדריגת התורה הזאת היא למעלה ממדריגתו והיא בבחינת נסתר ממנו בחינת נשמע, מאחר שלא זכה עדיין לזה רק שהוא משתוקק ומתפלל שיזכה לבוא למדריגה הזאת נמצא שאז עדיין המדריגה הזאת אצלו רק בבחינת נסתר בחינת תפלה בחינת נשמע כנ”ל, ואחר כך כשמתפלל על זה הרבה וחותר כל כך עד שזוכה לבוא ולהשיג המדריגה הזאת אז כבר הוא אצלו בבחינת נגלה בבחינת נעשה בבחינת תורה נמצא שבחינה זאת שהיתה תחלה אצלו בחינת נסתר בחינת תפלה נעשה עכשיו אצלו בבחינת נגלה בחינת תורה נמצא שמה שמבואר כאן לעשו”ת מבחינת תפלה בחינת תורה ומה שמבואר שם לעשו”ת מתורה תפלה הכל הולך אל מקום אחד ועי’ עוד בליקוטי הלכות בהל’ מתנה הנ”ל ובהל’ מעקה ועוד בכמה הלכות המיוסדים על מאמר זה הנ”ל עיין שם ותראה נפלאות גדולות מתורתינו הקדושה ודרכים נפלאים ביראת ה’ כל היום:

סימן כ”ג

אות א

מאמר צוית צדק וכו’ נאמר בחורף תקס”ג:

אות א’ ואלו בני אדם וכו’ עיין ברכות ו: אשר הלך חשכים ואין נוגה לו וכו’ מאי טעמא משום דהוי ליה לבטוח בשם ה’ ולא בטח מכוון לענינינו שכשפוגמין באמונה ובטחון בהשם יתברך ורודף אחר הממון הוא בחינת חשך אנפין חשוכין:

אות ב

שם במאמר הנ”ל אות ג’ כשבקשה רחב וכו’ אמרה ונתתם לי אות אמת וכו’ ואמרו לה את תקות חוט השני תקשרי לך תקוה זה בחינת אמונה וכו’ וחוט השני זה בחינת זריחת אור הפנים עיין זוהר ויחי רמ”א:

שדקדקו בזה דהא קא יהבו לה מאי דלא קא בעאת, עיין שם מה שביארו בזה ולשיטת רבינו ז”ל יתפרש גם כן על אופן זה, היא בקשה סימנא יי על כן אמרה ונתתם לי אות אמת שהוא בחינת אור הפנים בחינת חיים כנ”ל והשיבו לה שאי אפשר להאיר לה עדיין אור האמת בעצמו, רק שתקשר את עצמה בבחינת אמונה ואמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת ועל כן נקראת בחינת אמונה השלימה בשם תקות חוט השני, ועל כן כשתקשר עצמך בהאמונה הקדושה תהיה ממילא דבוק ומקושר באור הפנים דקדושה שהוא בחינת אמת כי אין אמונה בלא אמת וכמבואר גם באות א’

אות ג

ולענינינו יש לומר דרוצה לומר, כי לזכות לשכל זה להסתכל באור האלקות שהוא בחינת אור האמת עצמו בחינת אור הפנים וכו’, לזה השכל בשלימות זוכה רק הצדיק האמת בבחינת לב מבין דתמן צדיק אשתזיב מינה, והקטנים במעלה צריכין לקשר עצמן היטב אל הצדיק ולבטל דעתם אליו באמונה שלימה על ידי זה זוכין גם הם לקבל איזה זריחה מבחינת אור הפנים שמאיר עליהם על ידי האמונה הקדושה, עד שגם הם זוכין לביטול תאוות ממון ולחיות חיים אמיתיים שהם בחינת אנפין נהירין וכו’:

אות ד

שם אות ה’, וכל המצוות שאדם עושה בלא ממון וכו’ זה הבחינה נקרא צדק רוצה לומר מאחר שאינו רוצה לפזר ממון בשבילה אם כן הוא רחוק עדיין מבחינת אנפין נהירין בחינת אמת, על כן נקראת המצוה אז רק צדק, כי אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת, ועל כן כשמשבר תאות ממון בשביל המצוה שאז הוא דבוק בבחינת פנים דקדושה בחינת אמת אז המצוה נקראת אמונה:

אות ה

שם ומי איכא שליא לפרידה כי עכו”ם אין לה אפילו בית ולד רוצה לומר כי רק הממון והשפע יש לה שורש למעלה שהוא אור צח ומצוחצח, דשם בוודאי רואין איך שכל השפע נמשכת רק מבחינת אור הפנים בחינת אמת בחינת קושטא קאי כמו שמבאר רבינו ז”ל אחר כך לקמן, אבל העבודה זרה שהוא התאווה של ממון זה אין לה שורש כלל, ועל כן אין לה גם כן אפילו בית ולד מאחר שאין לה שורש לקבל משם, על כן אינה יכולה להשפיע גם כן בבחינת (זוהר ח”ב קג) אל אחר אסתרס ולא עביד פירין ואין לה אפילו בית ולד ועל כן מאחר שאין לה שורש כלל ממילא מי שכבר כרוך אחריה ונופל לעבודה זרה זאת של ממון, בוודאי אינו יכול לצמצם דעתו כלל להסתכל על השורש של הממון שהוא אור צח ומצוחצח ונמשך מבחינת אור האמת אור הפנים, והוא כבר משוקע בההיפוך ממש ונדמה לו שימשוך שפע על ידי העבודה זרה של תאוות ממון שהוא השקר והחשך בחינת אנפין חשוכין, ואיך אפשר לו במדריגתו זאת להסתכל על שורש השפע ועל כן השיב להם ומלחא מי סריא היינו שאני השבתי לכם רק לשיטת שאלתכם, שאם היה איזה אפשרות גם למי שזכה לתיקון הברית שיפול חס ושלום לתאות ממון אז היה עצתו שיסתכל על השורש של השפע, כי הוא בוודאי יכול להסתכל באלקות בבחינת (איוב י”ט) מבשרי אחזה אלקי, אבל באמת שאלתכם אינה צריכה תשובה כלל, כי מי שזכה לתיקון הברית ומאיר עליו אור פני מלך חיים כמבואר באות ב’, על כרחך אי אפשר לו כלל ליפול לתוך החשך של תאוות ממון חס ושלום, כי האור דוחה את החשך ומלח ממון חסר, כי על ידי תיקון הברית נתבטל ממילא תאוות ממון וכמבואר בפנים:

אות ו

ועיין זוהר יתרו דפ”ז כמה פנים לפנים אית ליה וכו’ פנים דנהרין פנים דלא נהרין וכו’, זכאין ישראל דאינון אחידין באנפין עילאין דמלכא וכו’, ועכו”ם אחידין באינון פנים רחיקין באינון פנים תתאין וכו’, ובגיניה דאברהם כד אתגזר ישמעאל זכה דשוי מדוריה וחלקיה באתר דשליטא על כל אינון פנים רחיקין ותתאין וכו’, הדא הוא דכתיב (בראשית ט”ז) על פני כל אחיו ישכון, אמר ר’ יהודה קודשא בריך הוא בגין כך אכריז ואמר (שמות כ) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכו’:

אות ז

בסוף המאמר צוית צדק הנ”ל וזה שכתוב (בראשית ג) ועפר תאכל כל ימי חייך וכו’ עיין רעיא מהימנא פנחס ר”ל שונאי בצע כבר נש שמח בחלקו ולא כערב רב בנוי דשפחה בישא דאינון כחויא דכל ארעא קדמיה, הדא הוא דכתיב (ישעיה ס”ה) ונחש עפר לחמו, ויל למשבע מעפרא דיל דתחסר ליה והכי מארי בצע דלא שבעין מכל ממון דעלמא וכו’, מכוון קצת לענינינו:

אות ח

בענין מזוזה המבואר באות ד’ עיין רעיא מהימנא זוהר פרשת פנחס דף רנ”ז שכינתא אתקריאת מזוזה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאתוון דהוי”ה ומסטרא דצדיק רזא דברית אתקרי שדי וכו’, ועיין שם גם בדף רנ”ח מזוזה רש”ים שדי צדיק ושכינתא תרעא דמזוזה וכו’ ועיין בדף רס”ו זקפו רישא ומסתכלין ברשימו קדישא ובפירוש הרמ”ז שם ועיין בתיקונים תיקון כ”ב ד’ ס”ו מענין שקר אין לו רגלים ומענין אל אחר וכו’ אבל ציורין יון אינון רש”ימין בשמא דקודשא בריך הוא בהאי רש”ימא דמזוזה דאיהו שדי מלבר הוי”ה מלגאו והאי איהו רש”ימו דברית מילה ועיין שם עוד ותבין לענינינו ועיין בלקוטי תורה להאר”י ז”ל פרשה ואתחנן מזוזה עולה אדני וכו’ וענין שדי מלבר והוי”ה מלגאו ועיין שם בליקוטי איוב על פסוק והיה שדי בצריך אל תקרי בצריך אלא בציריך בחינת צירים ודלתות וכו’ ומזה תבין מה שכתוב גם בכאן במאמר זה וזה (איוב כ”ב) והיה שדי בצריך היינו על ידי מזוזה וכו’, כי מזוזה הוא בחינת והיה שדי בחינת והיה מלגאו שדי מלבר (כי שם שדי נכתב מבחוץ על המזוזה כנגד תיבת והיה אם שמוע וכו’ שמבפנים) ובצריך כנ”ל:

אות ט

ועיין מסכת מגילה ט”ז: דברי שלום ואמת, מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה ופירשו התוס’ בגיטין ו: ד”ה אר”י, ובסוטה י”ז: ד”ה כתבה איגרת, ובמנחות ל”ב: ד”ה הא מורידין בשם רבינו חננאל ורבינו תם דרוצה לומר כמו מזוזה שצריכה שירטוט והיא נקראת אמתה של תורה מפני שיש בה יחוד מלכות שמים וכו’ הרי מצינו שמזוזה היא בחינת אמת שזה בחינת שלימות האמונה וקבלת מלכות שמים כי אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת וגם מזוזה גימטריא אד”ני שהיא בחינת מלכות בחינת אמונה ורשום בה אמת ואמונה וברית, שכל הבחינות האלו הם בחינת שבירת תאוות ממון:

אות י

ועל פי פשוטו יש לומר דהענין הוא, כי המשא ומתן נקרא צאתך בחינת שמח זבולן בצאתך, והאדם יוצא דרך פתח ביתו אל החוץ לעשו”ת משא ומתן ולהרויח בו, ולהכניס את השפע אל הבית פנימה גם כן דרך הפתח, ומחמת שהבעל דבר אורב על זה מאוד בצאת האדם אל החוץ לעשו”ת המשא ומתן לבלבל את דעתו בעצבון הפרנסה ומרירות דעלמא מאוד, ושירדוף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות ולסכן עצמו בסכנות דרכים בשביל איזה ריווח מעט כאילו הקולר תלוי בצאוורו לשלם איזה חוב המוטל עליו לשלם בחיוב גמור במסירת נפשו חס ושלום, ואם האדם נמשך אחר זה חס ושלום יוכל לכלות ולבלות בזה כל ימיו חס ושלום בטרדות תאוות ממון וכן בהכניס האדם השפע אל הבית פנימה אורב עליו גם כן הבעל דבר להכניס במחשבתו אשר בכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ועל ידי כל הנ”ל נקשר הוא חס ושלום בפנים דסטרא אחרא אנפין חשוכין עבודה זרה ממש שכלולים בה כל העבודה זרות שבעולם רחמנא ליצלן ועל כן צריך האדם בצאתו לחוץ בשביל המשא ומתן וכיוצא, וכן כשנכנס לביתו פנימה לקשר את עצמו אל קדושת מצוות המזוזה הכתובה בפתח ביתו, ולהזכיר את עצמו היטב בפשיטות במה שנכתב בפרשיות המזוזה שהוא יחוד מלכות שמים ואמונת אלקות ולאהבה את ה’ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו וקורא הממון מאוד שלשון זה מורה על ריבוי מופלג מלשון מאד מאד, כי טבע האדם להיות להוט אחר תאוות ממון בענין מופלג מאד, עד שאינו יכול למלאות תאוותו בזה לעולם, כמאמר רז”ל יש לו מנה רוצה מאתים וכן לעולם והזהירה התורה להאמין בהשם יתברך ולאהוב אותו יתברך גם בכל מאודו, ובפשיטות הוא להיות מרוצה להפקיר כל ממונו בשביל קידוש שמו יתברך, ולעשו”ת משא ומתן באמונה שלא ליגע בממון של חבירו חס ושלום, ושלא להחליף בדיבורו בשביל תאות ממון וליתן צדקה מממונו וכן כל כיוצא בזה ועל ידי זה בעצמו נתקשר באור האמת אור הפנים אמונת אלקות, ויודע שהכל רק בהשגחת השם יתברך והוא יתברך יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה כי רק הוא יתברך הנותן כח לאדם לעשו”ת חיל וגם צריך לקשר עצמו אל פנימיות קדושת מצוות מזוזה שסגולתה לבטל חמדת הממון כנ”ל:

אות יא

בענין מלח ממון חסר המבואר שם שרוצה לומר על ידי תיקון הברית שהיא בחינת מלח נתמעט תאוות ממון וכן מבואר גם בסוף המאמר ובאמת הפירוש הפשוט בגמרא שם הוא למלוח את הממון שיתקיים אצלו הוא לחסרו על ידי צדקה וזה שכתוב שם ואמרי לה חסד לעשו”ת ממנו חסד וכפירש”י שם אך האמת שגם רבינו ז”ל פירש כפשוטו גם כן, רק שגילה לנו סוד פנימיות כוונת לשון חז”ל שאמרו בלשון זה מלח ממון חסר כי באמת על ידי צדקה זוכין גם כן לשבר תאוות ממון כמבואר בסי’ י”ג במאמר להמשיך השגחה וכו’, כי צדקה הוא גם כן בחינת תיקון הברית כמבואר לקמן בסי’ רס”ד וכמובן גם בתיקונים, וכן על ידי צדקה נמשך עליו הארת כח וזכות בחינת צדיק בחינת (תהלים לז) וצדיק חונן ונותן כידוע, ועל ידי זה זוכה לבטל תאוות ממון ואז נתקיים אצלו העשירות כי עיקר קיום העשירות נמשך רק משבירת תאוות ממון שהוא בחינת אמת בחינת קושטא קאי אבל שקרא לא קאי כי שקר אין לו רגלים, כי על ידי תאוות ממון שהוא בחינת עבודה זרה בחינת שקר אינו יכול להמשיך עשירות שהוא בחינת רגלין, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירין, ואפילו כשנדמה לו שיש לו איזה עשירות אבל אין לו קיום אצלו כלל בבחינת שקרא לא קאי נמצא כי הפירוש כפשוטו גם כן, כי על ידי שמחסר ממונו על ידי צדקה שזה בעצמו בחינת שבירת תאוות ממון כי מחסר ממונו לעשו”ת צדקה, על ידי זה דייקא יש קיום לממונו ועשירותו אך אגב רמזו לנו רז”ל שרשי הדברים, שלתקן תאוות ממון ולחסר ממונו וליתן צדקה בשלימות ולהנצל מאנפין חשוכין פנים דסטרא אחרא ולהתקשר באלקותו באור הפנים דקדושה, זה זוכין על ידי מלח שהוא בחינת צדיק בחינת תיקון הברית, שמחמת זה עצמו הצדקה מסוגל לקיום העשירות כי הוא גם כן מבחינה זו כנ”ל ויש לומר שרמזו בזה שאמרו מלח ממון חסר ואמרי לה חסד, והחילוק בין לשון ראשון לשני הוא רק בין ריש לדלת, לרמז שעל ידי שמחסר ממונו ועושה עמו צדקה וחסד, על ידי זה ממשיך עליו בחינת ברית מלח עולם בחינת צדיק שהוא בחינת קוצא דאות ד’ כידוע, וכמובא גם בדבריו ז”ל בסי’ יו”ד במאמר ואלה המשפטים, ובסי’ ל”ו במאמר בקרוב וכו’, ואז נעשה מאחר בריש אחד בדלית, היינו שניצול מפנים דסטרא אחרא בחינת אל אחר וזוכה לאמונת אלקות בחינת ה’ א’ ה’ אחד ואז יש קיום לממונו ועיין בזוהר הקדוש ויחי דף רמ”א בענין אלמלא מלחא לא הוי יכיל עלמא למסבל מרירותא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כ”ו) כי כאשר משפטך לארץ צדק למדו יושבי תבל וכו’ ומלח איהו ברית וכו’ ר’ חייא אמר כתיב (תהלים י”א) כי צדיק ה’ צדקות אהב דא מלחא בימא מכוון לענינינו ועיין מקדש מלך שם, ועיין גם כן בזוהר בלק קצ”ח:

בענין היינו צדק היינו אמונה וכו’ אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת וכו’, ומביא שם גם כן הפסוק (ישעיה כ”ו) כי כאשר משפטך לארץ צדק למדו וכו’ ועיין זוהר בחוקתי קי”ג: דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה וכו’ ועיין באידרא זוטא האזינו דרצ”ב כד מתבסמא האי צדק ממשפט כדין אקרי צדקה ועלמא מתבסמא בחסד וכו’ ועיין בזוהר אמור פ”ט: לך ה’ הצדקה וכו’ מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירו אחידת ביה וכו’ צדקה אמת קשוט ונהורא דכולא ונהירו דאנפין חידו דכולא וכל הנ”ל מכוון לענינינו:

אות יב

בענין מה שמבואר במאמר הנ”ל שעיקר המעמד פרנסה הוא רק על ידי אמת שהוא בחינת פנים דקדושה וכו’ עיין זוהר תרומה קנ”ה ועל דא אקרי לחם הפנים דהא מזונא וסיפוקא דעלמא מאינון פנים עילאין קא אתיין מבואר כדברי רבינו ז”ל:

אות יג

שייך לעיל אות ג’, וחוט השני זה בחינת זריחת אור הפנים כמו שכתוב (בראשית ל”ח) ותקרא שמו זרח וכו’ בזה יש להבין קצת מאמר רז”ל ומובא בפירש”י שם (אצל ענין זרח) ד’ ידות כתובות כאן כנגד ד’ חרמים שמעל עכן וכו’ היינו, כי הוא פגם על ידי חמדת הממון כמו שכתוב שם (יהושע ז) ואראה בשלל אדרת שנער וכו’ ואחמדם ואקחם, ובחינת חוט השני של זרח הוא ההיפוך מזה כי הוא בחינת זריחת אור הפנים בחינת ביטול חמדת הממון:

אות יד

שם בענין הק”ם קלין שצועקת השכינה קלני מראשי קלני מזרועי על אלו הנופלים בתאוות ממון וכו’ ע’ פעמים שני מיני קולות קלני מראשי ומזרועי יש לומר שהוא כנגד בחינת כחי ועוצם ידי עשה לי, כחי הוא בחינת העצה כמו שתירגם על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשו”ת חיל ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני ניכסין ושורש העצה מחכמה כמו שכתוב (ירמיה י”ח) ועצה מחכם שזה בחינת כחי בחינת חכמה שהיא כח מה, וזה הנופל לתאוות ממון נדמה לו שבחכמתו ובכח גבורות ידיו עשה לו את כל החיל הזה, ועל כן צועקת השכינה כביכול על זה קלני מראשי נגד בחינת כחי שהוא בחינת חכמה שבראש, קלני מזרועי נגד בחינת ועוצם ידי, כי באמת הכל הוא רק מאתו יתברך בבחינת כי הוא הנותן לך כח לעשו”ת חיל, וגם כי ע’ קלין צועקת קודם שמולידין וממשיכין השפע וע’ קלין צריכין לצעוק שלא ליפול לתאוות ממון שלא יאמר כחי ועוצם ידי וכו’ שעל ידי זה כל מה שממשיך שפע ביותר חסר לו יותר ואז השפע כלא נולד דמי וזה גם כן בכלל קלני מראשי, היינו כשהשפע עדיין בכח רק בבחינת מחשבה גם אז פוגם הנופל לתאוות ממון על ידי שחושב מחשבות רבות ותחבולות ודאגתו הרבה איך להמשיך פרנסה, כאילו הדבר תלוי רק בחכמתו וכחו ועצותיו ומחשבותיו, ולא דעת ולא תבונה לו שהכל רק מהשם יתברך וצריכין רק להתחזק ולישא עיניו למרום ולהתפלל אליו יתברך שימשיך לו שפע ופרנסה, ויאמין כי בוודאי השם יתברך כביכול חושב מחשבות בשביל פרנסתו כי הוא זן ומפרנס לכל וזה גם כן בחינת קלני מזרועי, היינו גם אחר שיצאה השפע אל הפועל בכחו וזרוע עוזו של השם יתברך, גם אז פוגם ותולה הכל בכחו ועוצם ידו ועל ידי זה חסר לו בכל פעם יותר כנ”ל וזה בחינת (תהלים כ”ג) ה’ רועי לא אחסר, היינו כשאני יודע שהשם יתברך הוא רועי וכל פרנסתי רק ממנו יתברך אזי אין חסר לי לעולם ועיין עוד מענין הקלין הנ”ל בהל’ גניבה הל”ב:

סימן כ”ד-אמצעותא דעלמא

אות א

מבואר לעיל (אצל מאמר ר”י משתעי סי’ ט”ז) שנאמר בקיץ תקס”ג בסעודת ליל שבת ושמעתי מפי הר”ר נתן ז”ל שאמרו רבינו ז”ל ביראה גדולה ובהתלהבות גדול עצום ונפלא מאוד עד שלא היו השומעים יכולין להבין כלל מה הוא אומר וכו’:

אות ב

במאמר זה הנ”ל סוף אות ב’, מלכות דעשיה היינו בחינת קדושת השכינה המלובש בעשיית המצוות העולה מהקליפות על ידי שעושין את המצוה בשמחה כנ”ל:

אות ג

שם אות ג’, תורת אלקיו בלבו, בחינת המצוה שהוא בחינת השכינה שהיא בחינת לב כנ”ל:

אות ד

שם לא תמעד אשוריו שהיא הולכת לעורר, שזה בחינת מלבשת את נה”י שהם כלי ההליכה בחינת הליכות אלי וכו’:

אות ה

שם אות ה’, מקדש ה’, היינו השכל, כמאמר רז”ל כל שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ”ק וכו’, כוננו ידיך, בחינת הידים שהם כלי הברכה:

אות ו

שם אות ו’, וקמה בידך ממלכת ישראל וכו’ כי האמונה היא בחינת מלכות כידוע, וכמו שכתוב (שמואל א’ ב) ובניתי לו בית נאמן, שפירושו על קיום ההתמנות והגדולה והכבוד:

אות ז

שם, מלכות דיצירה נעשה ממנה חב”ד דעשיה כי האמונה שממשיך לתוך ברכת השכל הוא מבחינת עולם ומדריגה הגבוה מבחינת ומדריגת השכל הזה, שזה בחינת מה שמלכות בחינת אמונה שבעולם היצירה נעשה ממנה חב”ד דעשיה:

אות ח

שם אות ז’, ואהיה עמך ואברכך כי שם אהיה הוא בכתר כידוע (עיין פרדס שער כ”ג פרק י”ז):

אות ט

שם, וגם שם צריך אמונה בבחינת אמון מופלא כי כתר הוא בחינת פלא כידוע:

אות י

שם, מפנימיות חג”ת רוצה לומר פנימיות הברכות שהוא חב”ד, כי חג”ת מלביש את חב”ד כנ”ל, ומפנימיות מלכות דיצירה שהיא בחינת האמונה הנ”ל נעשה כתר דעשיה ועיין בפרי עץ חיים שער התפלה ובהג”ה שם, ובמשנת חסידים ובסידור קול יעקב:

אות יא

שם, ברוך זה בחינת ידים, כי הם כלי הברכה כנ”ל כבוד ה’, בחינת מלכות בחינת אמונה כידוע ועיין בפרדס שער ערכי הכינויים, ובכוונות האריז”ל על ממקומו הוא יפן ברחמים:

אות יב

שם בסוף המאמר אייתו אשלי ומשחו וכו’ רוצה לומר שהשיב להם שאין צורך לירד כלל להיכלי התמורות להעלות משם הקדושה כמו שמצינו שלעתיד בעת הגאולה האחרונה שתוגדל השמחה מאד עד שיצאו ישראל מהגלות בגשמיות גם כן כמו שכתוב (ישעיה נ”ה) כי בשמחה תצאו, אז לא יצטרכו ישראל לירד לבין העכו”ם, ולחפש שם אחר איזה איש ישראל שנטמע בין העכו”ם, רק העכו”ם בעצמם יביאו אותם מנחה לה’, וכמו שכתוב (ישעיה ס”ו) והביאו את כל אחיכם וכו’, עיין פירש”י שם, והקליפות יתבטלו אז ממילא על ידי גודל ריבוי השמחה כמו כן גם עכשיו על ידי עשיית המצוות בשמחה, עולה הקדושה מאליה מבין היכלי התמורות, כי הם בעצמם מוכרחים להוציא ולהחזיר ולהעלות למקומם כל הניצוצות הקדושה שביניהם, והם נתבטלין וכלין לגמרי על ידי השמחה וזה אייתי אשלי שלא יצטרכו לירד אליכם, רק אתם בעצמיכם ובעל כרחכם תקימו את בית ישראל שנקראים חבל נחלתו, וזה ומשחו היינו שיתבטלו ויכלו, בבחינת (שמואל ב ח) וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וכו’ ואפשר דרוצה לומר כי שם כתיב ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה והנה רבותינו ז”ל דרשו על זה (סנהדרין לט) היינו דאמרי אינשי מניה וביה אבא ליזל ביה נרגא, היינו שדוד שבא ממואב הוא עצמו דייקא נוקם בהם והרג אותם הרי מצינו ענינינו מבואר שאף על פי שבימי משה כתיב (דברים כ) אל תצר את מואב, זה היה בשביל הפרידות טובות שהיו עתידין לצאת מהם, כמו שאמרו רבותינו ז”ל ואחר כך יצאה רות מהם ובאה מעצמה ונתגיירה, שזה בחינת שעלתה הקדושה (שהיתה כבושה בתוכם) מאליה בלי שום תחבולה ומלחמה, וממנה יצא דוד שנקם בהם והרג אותם והנה הענין שמדדם והניח חבל אחד להחיות, כי מסתמא הבין אותם שיצאו כבר כל ניצוצות הקדושה מביניהם הרג אותם לגמרי, ואותם שהיה עדיין איזה ניצוצות ביניהם מבחינת המלכות דקדושה, הניח אותם להחיות והיו נושאי מנחה לדוד שזכה לבחינת מלכות, ועל ידי זה נתבררו ועלו הניצוצות הקדושו”ת שביניהם ועל כן היו נושאי מנחה דייקא, בבחינת (ישעיה ס”ו) והביאו את כל אחיכם מנחה לה’ כאשר יביאו בני ישראל את המנחה וכו’

אות יג

וזהו שרימז רבינו ז”ל בלשונו הקדוש ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה וכו’ ואז יתבטלו הקליפות לגמרי וכו’ וכו’ ועל ידי השמחה יתבטלו הקליפות בבחינת וימדדם בחבל וכו’, היינו כי לעתיד תגדל השמחה והקדושה כל כך עד שהקליפות יחזירו מעצמם כל הניצוצות הקדושו”ת שביניהם והם יתבטלו לגמרי אך גם עכשיו יכולין להמשיך בחינה זו כל אחד כפי קדושת עבודתו, והעיקר על ידי עשיית המצוה בשמחה, שעל ידי זה עולין ניצוצות הקדושו”ת מאליהם מבין הקליפות והם כלין ואובדין, רק שאינם כלין ואובדין כל הקליפות לגמרי ממש, כי זה יהיה רק לעתיד ועכשיו נמשך גם כן בחינת ביטול הקליפות כפי בחינת בירור ועליית הניצוצות הקדושו”ת שנמשך בכל פעם, כמו כן הקליפות כלין והולכין, שזה בחינת וימדדם איזה להמית ואיזה להחיות, מחמת שיש עדיין איזה ניצוצות הקדושו”ת מבחינת המלכות דקדושה ביניהם, רק שזו המדידה גופא נעשה גם כן ממילא, כאילו הם בעצמם מודדין איזה מהם לכלות ולהמית לגמרי, שזה בחינת ומשחו היינו המדידה לכלות אותם ועיין בזוהר בלק ק”צ וימדדם בחבל וכו’ מה כתיב (דברים ל”ב) ישראל חבל נחלתו דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלת ה’ וכו’, וימדדו בחבל כל אינון דהוה מההוא זרעא האי חבל אחיד בהו וכו’, מהו מלא החבל אלא ההוא דכתיב ביה (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, והוה אמר דא הוא לאחייה ודא הוא לקטלא וכו’ (ועי’ מקדש מלך שפירש שחבל הוא מלכות וכו’), וזה בחינת אייתי אשלי ומשחו המבואר במאמר זה:

אות יד

והנה רבינו ז”ל פירש אייתי אשלי ומשחו, היינו עיקר עליית הקדושה על ידי שמחה וכו’ וענין זה אינו מבואר כלל בתשובתו, כי הוא השיב להם רק על זה שאין צורך כלל לכנוס בין הקליפות להעלות הקדושה משם רק הם בעצמם מחזירים את הניצוצות הקדושה שביניהם ומביאין אותם למקומם כמו שיהיה לעתיד וכו’, אבל מה שענין זה נעשה על ידי שמחה זה אינו מבואר כלל אך באמת זה פשוט ואין צריכין לבאר ומקרא מלא דיבר הכתוב (ישעיה נ”ה) כי בשמחה תצאו, כי מאחר שהקליפות הן בחינת עצבות והקדושה הוא בחינת שמחה, ממילא מובן כי עיקר עליית הקדושה מביניהם הוא על ידי שמחה ועיין זוהר בלק רי”ב כד יפקון ישראל מן גלותא שכינתא נפקא עמהון ועמה יפקון הדא הוא דכתיב כי בשמחה תצאו וכו’:

אות טו

ועיין בליקוטי הלכות, הלכות הודאה הלכה ה’ אות י’ שכתב שם; הנה כלל דברי רבינו ז”ל בזה שלעתיד בצאת ישראל מהגלות תוגדל השמחה מאוד ועל ידי זה יתבטלו הקליפות וכו’, אבל עדיין אין אנו מבינים מה נעשה עתה בעומק הגלות הזה שעיקר הגלות הוא עצבות וכו’, ובמה נזכה עתה לזה לשמח נפשינו להכניע הקליפות והיכלי התמורות ולצאת מגלות הנפש בפרטיות וכו’ אך עיקר הענין הוא על פי מה שכתב רבינו ז”ל לקמן בסימן ר”נ שכשהקדוש ברוך הוא רוצה להושיע את ישראל הוא ממשיך השגחה מקץ האחרון, וכמו כן גם כאן שהשיב להם שבסוף האחרון בצאת ישראל מהגלות תוגדל השמחה מאוד וכו’ שזה בחינת אייתי אשלי ומשחו, ורומז בזה שבזה עצמו מוציאין כל נפש ונפש מישראל מגלותו גם עתה שעיקר הגלות הוא העצבות וכו’, ועל כן העצה הוא שיזכור את עצמו בכל פעם בסוף האחרון סוף כל סוף יושיע ה’ את ישראל בוודאי בכלל ובפרט, ושלעתיד תוגדל השמחה מאוד והקליפות שהם בחינת עצבות יתבטלו לגמרי וכנ”ל, ועל ידי זה בעצמו יוכל לשמח את עצמו גם עתה עד שעל ידי זה יצא מגלותו מבחינת היכלי התמורות ויברר הקדושה משם עד שיזכה להשיג אור האין סוף כנ”ל, וע”ש עוד שהאריך שם בדברים נפלאים מאד בענין המאמר הזה:

סימן כ”ה-אחוי לן מנא

אות א

אות ג’ מענין החיצוניות ופנימיות ועיין בסוף המאמר שאמר שזה בחינת הרמה וכו’ עי’ בפרי עץ חיים בשער התפלה ובכוונות שבת:

אות ב

שם אות ד’, ואי אפשר להכניע הקליפות וכו’ אלא על ידי גדולת הבורא כמובא בכוונות של הודו לה’ קראו בשמו וכו’, והתגלות גדולת הבורא הוא על ידי צדקה וכו’ כי עיקר הגדולה והפאר הוא התגלות הגוונין, וכל הענין שם עיין זוהר הקדוש פרשת יתרו צ: אמר רבי יצחק כתיב מאין כמוך ה’ גדול אתה וגדול שמך וכו’ גדול אתה היינו לי הכסף וגדול שמך היינו ולי הזהב אלין תרין גוונין לא מתחזיין ולא מתפארין בר כד אינון גליפין בישראל כאן מתחזיין גוונין ואתפארו כמה דאת אמרת (ישעיה מ”ט) ישראל אשר בך אתפאר רבי יהודה פתח שוש אשיש בה’ וכו’ כי (ישעיה ס”א) הלבישני בגדי ישע גוונין דאתגליפו לאסתכלא ביה וכו’ ישע איסתכלותא וכו’ מאי טעמא משום דכתיב מעיל צדקה יעטני צדקה ממש דגוונין ביה אתגליפו ועיין שם עוד מענין שוש אשיש בה’ (שזה בחינת מה שכתב רבינו ז”ל באות ה’ שצריך לעורר שמחה של מצוה על עצמו וכו’), וסיים וכדין כתיב (ישעיה י”ב) ואמרתם ביום ההוא הודו לה’ קראו בשמו, יש לומר שמרמז לכוונת הודו הנ”ל:

אות ג

שם במאמר הנ”ל אות הנ”ל, ועל ידי צדקה מממונו נתקן כל ממונו רוצה לומר כי עיקר התגלות הגוונין הוא רק בממון של צדקה, כי על ידי צדקה נתגלה שיודע ומאמין שהממון הוא רק של השם יתברך בבחינת לי הכסף וכו’, ועל כן הוא נותן אותו לצדקה לשם השם יתברך ולעשו”ת בזה רצונו יתברך, רק שעל ידי זה ממילא נתתקן כל ממונו, כי על ידי הצדקה נתגלה שמאמין שכל ממונו הוא של השם יתברך, ועל כן על ידי זה נתגלין הגוונין ומאירין בכל ממונו ונעשה כל ממונו בבחינת לי הכסף ולי הזהב וכו’ ואפילו זה הממון שלוקחים העכו”ם מאתנו, שעל פי רוב נותנים זה הממון להעכו”ם גם כן רק בשביל השם יתברך בשביל קיום דת ישראל וכיוצא ועל כן נחשב גם כן לצדקה כ”ש (ישעיה ס) ונוגשיך צדקה וכו’ עיין ליקוטי הלכות, הלכות מעקה ושמירת נפש הלכה ד אות ה’, מבואר שם שכשאמר רבינו ז”ל המאמר הזה שמדבר מעליית מדרגא לדרגא שמתגברת ומשתטחת הסטרא אחרא והקליפות וכו’ בכל פעם אמר אז בפירוש: שגם מי שהוא בתוך הארץ ממש כשנתעורר לעלות משם בהכרח שילך מדרגא לדרגא ואז משתטחין כנגדו בכל פעם על כן יש להאדם מלחמות גדולות ומניעות רבות בכל פעם שרוצה לגשת לאיזה עבודה מעבודת ה’ וצריך התחזקות גדול ועצום מאוד בכל פעם וכו’ ע”ש:

סימן כ”ז-מאמר רציצא

אות א

אמר המחבר, ממאמר זה יכולין לפרש מדרש פליאה, הובא בספר מאמר מרדכי ובשאר ספרים גם כן וזה לשונו הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דרבי ישמעאל ראה והוא על פי מה שמבואר במאמר זה שעל הים נתגלה בחינת ברית כמאמר רז”ל (מדרש רבה וישב פ”ז) הים ראה וינוס ויצא החוצה והענין הוא כי ידוע מהקיטרוג שהיה בשעת קריעת ים סוף הללו עובדי עבודה זרה וכו’ ואם כן יש להבין במה נמתק זה הקיטרוג כשראה את ארונו של יוסף שזכה לשמירת הברית אך על פי הנ”ל מבואר היטב, כי על ידי תיקון הברית זוכין להדרת פנים היינו בחינת הזדככות החכמה בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ועל ידי זה זוכין להזדככות קול רנתו, ועל ידי זה זוכין לשלום, ועל ידי זה משליכין הכל אלילי כספם וזהבם ופונים רק אל השם יתברך לעבדו שכם אחד נמצא שעל ידי בחינת ברית נתבטלין כל העבודה זרה כנ”ל על כן על ידי זה נמתק הקיטרוג שעל הים וזה שכתוב יונתי בחגוי וכו’ שמדבר שם מהדוחק שהיה לישראל על הים מחמת הקיטרוג הנ”ל, הראיני את מראיך בחינת הדרת פנים, השמיעיני את קולך בחינת הזדככות הקול שעל ידי כל זה היה קריעת ים סוף וזהו שאמר המדרש גם כן הים ראה, מה ראה היינו הגם כי מבואר ראה וינוס, כמו שדרשו רבותינו ז”ל על זה שראה ארונו של יוסף, אבל מכל מקום יש להבין איך נמתק הקיטרוג על ידי זה ועל זה תירץ ברייתא דרבי ישמעאל ראה, היינו שעל ידי בחינת זכותו של יוסף בחינת ברית נמשך בחינת הארת פנים שהוא בחינת ברייתא דרבי ישמעאל, היינו שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, והדרת פנים הוא בחינת יעקב שעל ידי זה בא שלום, ועל ידי זה נתבטלין כל העבודה זרה, ויטו כולם שכם אחד לעבודתו יתברך, שזה בחינת (בראשית נ”ב) ויבוא יעקב שלם עיר שכם, ועל כן על ידי זה נקרע הים וזה שכתוב מה לך הים כי תנוס, היינו בחינת הקשיא הנ”ל, והתירוץ מלפני אלהי יעקב, היינו בחינת התגלות אלקות שנמשך על ידי בחינת יעקב בחינת הדרת פנים שעל ידי זה יתתקן כל העולם כנ”ל ועיין זוהר בשלח דמ”ז ר”י אמר זכותא דיעקב אגין עלייהו דישראל וכו’ ע”ש:

אות ב

ועיין מדרש רבה בשלח פרשת כ”ג נאים אנו לומר שירה לפניך וכו’, היינו בחינת הדרת פנים שהוא בחינת יופי ונוי בחינת ואנוהו המבואר בפנים, שעל ידי זה נזדכך קול רנתו שזה בחינת השירה והרי המילה מעידה עלינו שאנו טהורים, לכך נאמר (שמות ט”ו) את השירה הזאת, ואין זאת אלא מילה שנאמר (ישעיה נ”ט) זאת בריתי היינו כי להדרת פנים זוכין על ידי שמירת הברית כמבואר בפנים:

אות ג

אות ח’ בהיינו דעאל, היינו בזה שנכנס בו רוח שטות היינו הרהורי זנות והוא משבר תאוותו וכו’ יש לומר שזה גם כן בכלל מה שמבואר לעיל שדרך השלום והרפואה להתלבש במרירות וכו’, כי ההרהורים הנ”ל הם עיקר בחינת המרירות בחי’ מיין מרירין כמבואר לקמן סי’ נ’, וכמו שכתוב (קהלת ז) ומוצא אני מר ממות וכו’, וכשזוכה לשבר תאוותו על ידי זה הוא מוציא כל ניצוצי הקדושה של פגם הברית נמצא שעל ידי זה דייקא עיקר רפואתו שהוא בחינת שלום וזה (שמות ט”ו) ויורהו ה’ עץ, ודרשו רז”ל (ילקוט שמעוני שם) שדרך הקדוש ברוך הוא להמתיק מר במר, היינו כנ”ל שדייקא על ידי שמתגרין בו ההרהורים המרים והוא משבר אותם על ידי זה ממתיק המרירות של פגם הברית שפגם מכבר וצריכין לבאר עוד בזה:

סימן כ”ח-בני לן ביתא

אות א

אות ב’, כי תולע הוא בחינת אמונה וכו’ והוא בחינת אברהם וכו’ נראה לעניות דעתי בדרך אפשר, שמרמז למה שכתוב בכוונות התמיד מענין עולת גימ’ אב”ג ית”ץ שהוא בחסד וכו’ בסוד (בראשית כ”ב) וישכם אברהם בבוקר והוא סוד (ישעיה מ”א) אל תיראי תולעת יעקב וכו’ וכתב שם בפע”ח בהג”ה כי תולעת הוא בגימטריא השם ש”קוצי”ת וכו’ (ועיין בלק”ת פ’ תרומה), וידוע כי שם זה הוא במלכות שהוא בחינת אמונה, כי האמונה בחינת מלכות והחסד קשורים זה בזה, עיין סימן ל’-מישרא (כי כל זמן שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם, וכשנשלם האמונה נמשכין חסדים כמבואר גם בסימן י’ ובסימן י”ג) וכמו שכתוב אמונתי וחסדי עמו וכו’, ובמאמר זה מביא גם כן בתחלה, וכשיש ליראי השם חרפות ובושו”ת וכו’, עצה על זה אנכי תולעת וכו’ וזה שכתוב אחר כך כי תולע הוא בחינת אמונה, היינו בחינת השם הנ”ל שהוא במלכות בחינת אמונה, והוא גימטריא תולעת, והוא בחינת אברהם שהוא בחינת חסד, היינו השם אב”ג ית”ץ שהוא בחסד והוא בגימטריא תולע, כי שניהם קשורים זה בזה כנ”ל, ועל כן אברהם היה ראש למאמינים והיה איש החסד, ועל כן על ידי זה משבר ומבטל העבודה זרה והכפירות ומתגבר על האויבים וכו’, ובזה החסד הוא מתקן את האלפין וכו’:

אות ב

שם אות ג’, כי המכניס אורחים תלמידי חכמים לתוך ביתו כאילו הקריב תמידין רוצה לומר וכוונת קרבן התמיד הוא בחינת ביטול העבודה זרה וסוד בחינת השם של חסד שבגבורה ובחינת האלפין הנ”ל ועל כן גם על ידי שמכניס אורח תלמיד חכם לתוך ביתו, וכבוש תחת יד רבו ומשמש אותו, נעשה גם כן בחינת תקון הנ”ל ועיין שם מה שכתב שם, ובזה השמוש שעומד עליהם ומשמש אותם זוכה לחסד הנ”ל, אפשר שמרמז למה שכתוב אצל אברהם בשעת הכנסת אורחים והוא עומד עליהם וכו’:

אות ג

ועיין בלקוטי הלכות, הל’ ברכת המזון הלכה ד’ שביאר שם, שכל הטילטולים של ישראל בפרט של הצדיקים והתלמידי חכמים, שהם נעים ונדים ומטולטלים בדרכים לפעמים, הכל רק בשביל לברר ולהעלות התורות הנפולות בחינת אלפין הנפולין שהם בחינת אווירא דעלמא, שזה בחינת הליכת ישראל במדבר עם המשכן והארון והלוחות ושם דייקא בררו כל מצוות התורה וכו’, שזה בחינת (במדבר י) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו’ ובנוחה יאמר שובה ה’ רבבות אלפי ישראל, שחזרו ושבו האלפין הנפולין שנתבררו ונחו על מקומם בשלום ועל כן זה התלמיד חכם הצדיק שהוא מטולטל בדרך, ובכל מקום שהוא הולך אז גם השכינה והתורה הולכין עמו וכמבואר בזוהר הקדוש, וכל טלטולו הוא רק בשביל בירור האלפין הנ”ל על כן מי שזוכה להכניס אורח הקדוש הזה לתוך ביתו, הוא נותן מקום מנוחה ממש לבחינת התורות הנפולות שנתבררו על ידו כנ”ל, ועל כן על ידי זה דייקא הוא מתקן ומעלה האלפין הנפולין כי הם בחינה אחת ממש וכו’ ועיין שם עוד נפלאות מענין מאמר זה הנ”ל:

אות ד

שם במאמר הנ”ל אלף בית וכו’ הא ואו זיין חית, היינו הצעקות ומריבות וחרפות ובזיונות הנמשכין מהתורות הנפולות של התלמיד חכם שד יהודי, שזה בחינת התולע הטמא הנ”ל הזה, בחינת (איכה ג) לעות אדם בריבו וכו’ המבואר בכוונות הנ”ל, טית טוביה גניז בגויה וכו’, היינו על ידי הכנסת אורחים תלמידי חכמים לתוך ביתו זוכה להוציא גם הטוב הגנוז בהתורות הנ”ל בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק, ועל ידי זה מתקן האלפין הנ”ל שזה בחינת יוד:

סימן כ”ט

אות א

מאמר האי גברא דאזיל בעי אתתא

זה המאמר נאמר בקיץ שנת תקס”ו בחג השבועות שחל אז ביום ו’ ז’, ובאותו העת לבש פעם ראשונה בגדים לבנים, ואזי נכלל בהמאמר הזה בגדים לבנים כמבואר באות ג’, גם איש אחד הביא בתו הבתולה שהיה לה חולי נופל רחמנא ליצלן, וגם הביא יין וכל זה נכלל שם באות ז’ ח’ וכו’ וכו’, ועוד כמה דברים נפלאים שראינו בעינינו שנכללו בהתורה הזאת, מלבד הנסתרות כי עצם כוונתו בכלל ופרט אי אפשר להשיג גם אמר שהתורה הזאת עומדת על ענין הצרפת, כי מדבר שם מכסף וממון דהיינו מענין תיקון הכללי של המשא ומתן, וכן מדבר שם מענין תיקון הדיבור שהוא על ידי שבח הצדיקים, ומבגדים לבנים היינו מתקון הכללי שהוא תקון הברית שזה עיקר בחינת צדיק כידוע, וזה כסף נבחר לשון צדיק סופי תיבות פרנק (כל זה הועתק מספר חיי מוהר”ן):

אות ב

שם במאמר הנ”ל אות ב’ כשמשבחין ומפארין את הצדיקים על ידי זה נתרומם הדעת רוצה לומר כי על ידי זה נתעורר הרשימו והארה של כח וזכות הצדיקים האלו שמשבחין אותם, ועל ידי זה נתרומם הדעת, ואז נמשך הדיבור מהדעת ויש בו טוב, ועל ידי זה הוא נשמע ונתקבל:

אות ג

שם אות ג’, ועל ידי זה עושה פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה נראה לפי עניות דעתי דרוצה לומר, שבזה שנמצא רבב על בגדיו שמרמזין לבחינת המלכות בחינת השכינה, בזה מרמזין לו שגם ברוחניות פגם כביכול בבחינת המלכות על ידי מעשיו הפגומים ועל ידי זה עושה פירוד וכו’:

אות ד

שם, בבחינת (ישעיה ס”ג) מדוע אדום ללבושיך וכו’ הגם שפסוק זה נאמר על שעת הישועה והנקמה, מכל מקום ידוע שבשעת הנקמה כביכול הוא מתלבש בזאת הבחינה שהיה בשעת הפגם והשפלות וכביכול כמרומז בדברי רבותינו ז”ל:

אות ה

שם, בבחינת (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, בכל עת דייקא היינו שלא יהיה שליטה להשפחה בישא בשום עת כלל, רק בכל עת יהיו בגדיך לבנים היינו ההיפוך מבחינת מדוע אדום ללבושיך הנ”ל, רק בבחינת דם נעכר ונעשה חלב, שאז בימי ההנקה האשה בחזקת מסולקת מדם טמא והיא בחזקת טהרה אז:

אות ו

שם אות ד’, בבחינת (איוב כ”ב) והיה שדי בצריך וכו’ וגם הפירוש הפשוט אתי שפיר לפי זה, כי על ידי תקון הברית נכנעת השפחה בישא עת רעה, ואז ניצולין מכל הצרות:

אות ז

(שם אות ה’, לא תאכלו על הדם וכו’ (כי אכילת ישראל אסור להיות מבחינת התגברות הדמים, שאז הקדושה בבחינת עניות ושפלות והשפע הולכת אל החיצונים רחמנא ליצלן, שזה בחינת שליטת השפחה בישא עת רעה, ואכילת ישראל אסור להיות בבחינה זו רק מבחינת דם נעכר ונעשה חלב):

אות ח

שם אות ו’, כי רבי שמעון היה קשת הברית וכו’ ועל כן לא נראה הקשת בימיו כמאמר רבותינו ז”ל:

אות ט

שם אות יו”ד, שקיל סיכתא וכו’ היינו בחינת דברי תורה וכו’ דצה לתתא ולא עאל וכו’ רוצה לומר כשאין לוקחין הדיבור מהדעת, כי המוחין עדיין בבחינת שינה ותרדמה, אז לא עאל היינו שאינו נשמע ונתקבל, אף על פי שהדיבורים הם בבחינת דברי חכמים כדרבונות וכו’, אף על פי כן לא נתקבלו דלי דצה לעילא ועאל היינו כשהרים את המוחין והדעת ואז לקח הדיבור מהדעת ונשמע ונתקבל וזה כבר מבואר לעיל שעיקר התעוררות המוחין מתרדימותן, והתרוממות שלהם הוא על ידי בחינת צדיק בחינת כנשר יעיר קנו וכו’, שעל ידי זה ממשיכין לבנונית מן המוחין בבחינת (שיר השירים ד) ונוזלים מן לבנון שזה ענין בתר דשכיב ר”ש וכו’ או בחיוהי דר”ש וכו’ כנ”ל וזה שכתוב האי נמי אתרמיא ליה בת מזליה, היינו בחינת המוחין בחינת ונוזלין מן לבנון ויש לומר שזה פירוש אתרמיא ליה בת מזליה היינו בחינת התרוממות המוחין, היינו מאחר שתיקון כל דבר תלוי העיקר בהתרוממות המוחין, והתרוממות המוחין הוא רק על ידי תיקון הכללי וכו’ כמבואר בפנים:

אות י

שם לעיל אות ט’, כי הצדקה הוא בחינת כלליות הגידין וכו’ בחינת זרע גד וכו’, כי זה מרמז על בחינת צדקה שהוא בחינת (הושע י) זרעו לכם לצדקה, והוא בחינת ג”ד גומל דלים כמו שדרשו רבותינו ז”ל (שבת ק”ד):

אות יא

שם אות ד’, עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי תיקון הברית בבחינת (שמות י”ט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי עיין זוהר בשלח ס”ט לא בעא קודשא בריך הוא למיהב להו אורייתא עד דקריבו בהדיה ובמה קריבו בהדיה בגילויא דרשימא דא וכו’ לא קריבו ישראל לטורא דסיני עד דעאלו בחולקא דצדיק וזכו ביה וכו’:

אות יב

שם סמוך לסוף המאמר, כי העינים הן בחינת שערות וכו’ עיין ב”ב דט”ז הרבה נימין בראתי באדם וכו’ שאלמלי ב’ יונקות בגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם:

סימן ל-מישרא דסכינא

אות א

זה המאמר נאמר בשבת חנוכה תקס”ז בסעודה שלישית, ואז התחיל התורה על פסוק (בראשית מ”א) ויהי מקץ וכו’, ולא גמר לגלות פירוש הפסוק איך שייך התורה הזאת לפסוק הנ”ל ובמוצאי שבת אחר הבדלה דיבר עמנו ואמר: שאם היה רוצה לסיים התורה על פסוק הנ”ל היה צריך עוד הפעם לומר תורה כמו שאמר (כל זה הועתק מספר חיי מוהר”ן ועיי”ש עוד):

אות ב

במאמר הנ”ל (אות ד’) אבל על ידי אהבת ממון הוא נופל לאוכמא דסטרא אחרא וכו’ בחינת בעצבון תאכלנה וכו’ רוצה לומר שגובר עליו עצבות ודאגת הפרנסה ותאוות הממון כל כך עד אשר חשך משחור תארו (ובלשון אשכנז ער ווערט פאר שווארצט עבור טרדת ודאגת הפרנסה) וזהו ההיפוך מבחינת השכל התחתון הנ”ל שהוא בחינת שערא אוכמא שזוכין אליו על ידי שהוא שונא בצע, וכן השכל התחתון הנ”ל הוא בחינת שערא בעיגולא, ועל ידי אהבת ממון הוא נופל לעיגולא וסיבובים מסטרא אחרא היינו שהוא מסבב בתמידות אחר השגת הממון, וכל העיגולים וסיבובים שלו הן במקומו, הן מה שהוא מסבב ומשוטט לפעמים ממקום למקום, הכל הוא עבור השגת הממון והפרנסה שזה בחינת (במדבר י”א) שטו העם וכו’, וכל זאת בשטותא היפוך החכמה שהיא מבחינת שונא בצע כנ”ל:

אות ג

שם אות ו’, זעקת מושל בכסילים וכו’ שרוצים לינק ולהמשיך לתוך החכמות שלהם שהם כסילות באמת את בחינת החכמה האמתיית בחינת חכמה תתאה הנ”ל הגם כי הדברים עומדים ברומו של עולם אף על פי כן יכולין לקרב הדבר אל השכל קצת כי אפשר דרוצה לומר על פי המבואר לעיל כי החכמה תתאה הנ”ל היא בחינת שיעורא דאתוון דאורייתא, בחינת כלל מצוות התורה שבהן מלובש חכמתו יתברך, שזה בחינת התלבשו”ת השכל העליון בשכל התחתון, כי השיעורים של כל מצוה הוא כי כן חייבה חכמתו יתברך וכו’ כנ”ל אות ג’ וכשמתגברים חס ושלום החכמות חיצוניות שהם חכמות העכו”ם, אזי רוצים להמשיך גם החכמה תתאה הנ”ל לתוך חכמתם, היינו שרוצים לפרש גם טעמי מצוות התורה הקדושה על פי חכמתם המוטעת שהיא כסילות באמת, ועל ידי זה גורמין חס ושלום שאין ענפי השכל העליון של חיוב חכמתו יתברך, מאירין בתוך החכמה תתאה שהיא בחינת כלל מצוות התורה בשלימות, כי הם רוצים להעלים ולהסתיר את כל זה, בזה שרוצים להסביר גם טעמי מצוות התורה על פי השכל האנושי של חכמות חיצוניות, וכלל הארבע מלכיות דסטרא אחרא הוא קליפת עמלק כמבואר לקמן ועיין בליקוטי תנינא סי’ י”ט ותמצא סעד קצת לדברינו אלה, וזה בחינת (ירמיה כ”ה) שאג ישאג על נוהו המבואר במאמר זה:

אות ד

שם, ועל כן אברהם היה איש חסד וכו’ כדי להעלות בחינת המלכות מהם רוצה לומר כי כבר מבואר לעיל באות ג’ שאברהם זכה לבחינת זו בחינת (בראשית כ”ד) וה’ ברך את אברהם בכל בת היתה לו וכו’ ובכל שמה וכו’, ועל כן רדף אחר הד’ מלכים כדי להכניעם ולהציל מהם את לוט שממנו יצא משיח שהוא עיקר שלימות המלכות דקדושה

אות ה

שם, כי אברהם תיקן שחרית וכו’ וגם פשוטו מרמז על זה כי התפלה היא גם כן בחינת מלכות כידוע (ועיין לקמן סי’ מ”ט לשמש שם וכו’ ובלקוטי תנינא סי’ פ”ד), ואברהם הוא הראשון שתיקן סדר התפלה בחינת אברהם תיקן שחרית:

אות ו

שם, שהם בחינת אחד חכם וכו’ עיין בכוונות מבואר שסמך החכם להרשע, שזה בחינת סמיכת אור האצילות לעשיה, כי מחמת שעשיה נמוך מאוד ויש בה רוב קליפות, על כן צריכין להאיר אליה מאור האצילות ואין מספיק לה מאור היצירה וכו’ עיין משנת חסידים וזה סעד לדברי רבינו ז”ל בתחלת זה המאמר אות ב’ שכל מה שהוא קטן ביותר צריך לבקש אחר רבי גדול ביותר וכו’:

אות ז

שם, ישמעאל הוא בחינת בן שאינו יודע לשאול וכו’ עיין בכוונות מבואר שהוא כנגד בחינת המלכות (ועיין סידור קול יעקב) שזה בחינת ישמעאל עשה תשובה, שזה בחינת תיקון המלכות כמבואר לקמן באות זה

אות ח

שם, ועיקר התשובה וכו’ לעשו”ת תשובה ולשאול כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים וכו’ כי על ידי הפגמים חס ושלום פוגמין בבחינת המלכות היינו שגורמין חס ושלום שנסתלק אור הדעת והחכמה עליונה, בחינת ענפי השכל העליון ואינם מאירין בשלימות בבחינת המלכות, על כן צריכין לעשו”ת תשובה ולשאול כפרה על שאינם ידועים, כי אפשר שחטא חס ושלום ואינו יודע כלל, מחמת שנסתלק אור הדעת מלהאיר בשלימות בבחינת המלכות, בחינת חכמה תתאה שהוא בחינת כלל מצוות התורה כנ”ל:

אות ט

ועל פי פשוטו יש לומר, כי מחמת שהבן הזה הוא כנגד היצירה, שהוא בחינת טוב ורע, על כן אינו יודע כלל איך לשאול אם כהחכם שכולו טוב, וכן כהתם, או לשאול כהרשע חס ושלום שכולו רע, על כן שותק ואינו שואל כלל ועל כן מרומז בו תשובת הרשע בעבור זה עשה ה’ לי, כי בזה מבטלין ומכניעין את בחינת הרע שבבן הזה גם כן ונשאר כולו טוב, שזה בעצמו בחינת ישמעאל עשה תשובה וזהו שדרשו רבותינו ז”ל גם כן על פסוק וה’ בירך את אברהם בכל, שעשה ישמעאל תשובה בימיו ושלא יצא עשו לתרבות רעה בימיו וכן דרשו בת היתה לו וכו’ שמרמז על בחינת תיקון המלכות כנ”ל, ועל ידי זה בעצמו נתבטל הרע מישמעאל שהוא כנגד בחינת המלכות כנ”ל ועשה תשובה בימיו, וכן הרע של עשו לא יצא אל הפועל בימיו גם כן מחמת הנ”ל:

אות י

שם, שחרית נוטריקון וכו’ כי הוא תיקן בחינת החכמה תתאה שהיא בחינת וכלליות כל הד’ מלכיות דקדושה ועל כן כולם מרומזין בתיבה זאת כי היא כוללת כולם וזה לעומת זה יש בחינת קליפת עמלק שכולל כל הד’ מלכיות דסטרא אחרא, על כן חתכו שמואל לד’ חתיכות, להורות שבהכנעה זו שהכניע אותו בזה הכניע כל הד’ מלכיות דסטרא אחרא, וחתך והבדיל מהם בחינת הד’ דקדושה והעלה אותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים וכו’:

אות יא

שם, לתשובת השנה זה בחינת שלש רגלים שהם ימי דין וימי תשובה וכו’ ואז עת צאת המלכים וכו’ להעלותה אל האור הפנים על ידי שמחת המצוות שמתקבצין לתוך הרגלים רוצה לומר כי כבר נתבאר לעיל שהמלכות בחינת חכמה תתאה הוא בחינת השיעורים של כלל מצוות התורה, ועל ידי השמחה של המצוות של כל השנה שמתקבצין לתוך הלב של השנה שהוא בחינת השלש רגלים, על ידי זה עולה המלכות אל אור הפנים המאיר אז כמבואר באות ה”א אך מחמת שעל ידי הפגמים של ישראל נותנין כח לבחינת המלכות דסטרא אחרא לינק ממנה חס ושלום, ובזה בעצמו מכבידין עליה שלא תוכל לעלות אל אור הפנים, כי הפגמים חס ושלום הם ההיפוך ממש מבחינת שמחת המצוות כמובן אך מחמת שהשלש רגלים הם ימי דין וימי תשובה, כי בקדושה השמחה צריכה להכלל גם מבחינת היראה כמאמר רבותינו ז”ל (ברכות ל:) במקום גילה שם תהא רעדה, בפרט כפי הנ”ל כי השמחה היא בחינת אור הפנים, והיראה הוא בחינת מוראה של מלכות שמקבלת חיות מאור הפנים, שזה בחינת מה שהשלש רגלים שהם ימי שמחה הם ימי דין ויראה גם כן והם ימי תשובה, ועל ידי התשובה יוצאת המלכות מגלות הד’ מלכיות, בחינת (יומא פ”ו) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, כי על ידי התשובה נתתקן הפגמים הנ”ל, ואז עולה המלכות מביניהם ומקבלת חיות מאור הפנים שמאיר בשלש רגלים כנ”ל ועיין בסימן קל”ה מבואר שם קצת מדברים אלו הנ”ל:

אות יב

שם אות ז’, כל טובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים וכו’ בזה קיים רבינו ז”ל בזה המאמר בעצמו בחינת התוכחה שהוא בדרך בזיון:

אות יג

שם באות ח’, מובן ומבואר שעיקר התוכחה של הצדיק היא לכל אחד לפי בחינת התפלה שלו והענין כי עיקר התוכחה הוא על מה שפגמו בבחינת המלכות בבחינת חכמה תתאה, ונתנו כח להמלכות דסטרא אחרא לינק ממנה חס ושלום כנ”ל, וזה בעצמו בחינת התגברות הבלבולים בשעת תפלה, כי התפלה היא בחינת מלכות כנ”ל, והבלבולים והמחשבות זרות הם בחינת חכמות חיצוניות בחינת מלכות דסטרא אחרא, ועל כן כולם נתעוררין אז, או לקבל תיקון היינו להוציא מהם הניצוצות דקדושה שהם מבחינת המלכות דקדושה, או שבאים לבלבל אותו מתפלתו ומחמת שהתפלה היא בחינת מלכות בחינת (משלי ל”א) אשה יראת ה’ היא תתהלל, על כן באים להצדיק שהוא בחינת משיח שהוא שורש המלכות, והוא מורח ומרגיש בהתפלות של כל אחד ערך מעלתו ומדרגתו של כל אחד כפי מה שהוא:

אות יד

שם באות ח’, (תהלים ע”ז) הודעת בעמים עוזך וכו’, כי על ידי עזות דקדושה מוסיפין כביכול עוז למעלה, ועל ידי זה השם יתברך משפיע בנו עזות דקדושה, שזה בחינת (תהלים ס”ח) תנו עוז לאלקים וכו’ הוא נותן עוז ותעצומות לעם עיין סי’ קמ”ז, וזה (בעצמו) [פירוש] (ביצה כ”ה) מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הן, ועל ידי זה (תהלים כ”ט) ה’ עוז לעמו יתן, ועל כן נקרא העזות דקדושה של ישראל עוזך היינו כנ”ל:

אות טו

שם בקרנא מרא וכו’ ויש לפרש שזהו ששאלו ומי איכא קרנא לחמרא, היינו מי ירצה לקבל תוכחה כזאת שהוא בקול ובדרך בזיון בבחינת (ישעיה נ”ח) הרם כשופר קולך וכו’, ועל זה השיב להם ומישרא דסכינא מי הוי, היינו מי יוכל לסבול את קול הזעקה של המלכות דקדושה כשנופלת ביניהם כנ”ל שזה בחינת מה שכתוב לעיל באות ז’ שצריכין לקבל תוכחתם הגם שהוא בדרך בזיון, בכדי לקבל על ידי זה החסד שעל ידי זה תיקון המלכות ומצילין אותה מזעקתה, כי מה שתוכחתם דרך בזיון צריכין לדון אותם לכף זכות וכו’, כי סובלין צער גדול מהבלבולים של התפלות שלנו ואפשר שזה גם כן מרומז בענין ומישרא דסכינא מי הוי, כי כבר נתבאר שנפילת המלכות להגלות זהו בעצמו גם כן בחינת בלבולי התפלה, ועל כן השיב להם שאין להתרעם על הבזיון, כי מי יוכל לסבול קול זעקת המלכות שצועקת על גלותה, שזה בחינת המחשבות זרות שבתפלה, והתפלה כשבאה להצדיק היא צועקת לפניו בקובלנא גדולה על המחשבות זרות המבלבלין אותה וכל זאת מרומז גם כן בפסוק זה המובא לעיל אות ח’ (תהלים קמ”א) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני, היינו שאני מרוצה לקבל עלי המהלומות ובזיונות תוכחת הצדיק שעל ידי זה נתגלה חסד, שעל ידי זה נתתקן המלכות שזה בחינת (תהלים קמ”א) שמן ראש אל יני ראשי (עי’ פירש”י שם) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, פירש”י ברעותיהם של הפועלי און וכו’ היינו שאפילו בשעת תפלה באין המחשבות זרות של הפועלי און, שזה בחינת המלכיות דסטרא אחרא ומבלבלין ועל כן כשבאה התפלה אחר כך להצדיק יש לו צער גדול מזה, על כן צריכין לקבל תוכחתו ולדון אותו לכף זכות כנ”ל וזהו שנסמך בשאלה זו תיכף אייתי ליה תרי ביעי וכו’ היינו איך יוכל להכיר בהתפלה של מי היא והשיב להם כמבואר בפנים:

סימן ל”א-אית לן בירא

אות א

אות ו’ ענין צירוף האותיות ברל”א שערים עיין ספר יצירה פרק ב’ משנה ג’ ד’ ובפירושו שם ובפרדס רימונים שער הצירוף ובויקהל משה פרק ט’ ובשער גן עדן שער אורח צדיקים פתח ה’ דרך ו’, ומחמת אריכת הדברים קצרתי ולא העתקתי:

אות ב

במאמר הנ”ל אות ג’ ד’ עיין זוהר בראשית ל”ד כוכבים ומזלות בברית קיימין וכו’ והא תלינין לאנהרא וכו’ ע”ש ועיין שם בדף נ”ו שמים וארץ לא קיימו אלא על ברית וכו’ ועיין שם בדף ס”ו: בענין ברית דהוא אתר דמהימנותא תליא ביה וכו’ ועיין זוהר שמות דף צ”ב שבת רזא דברית קדישא וכו’ ועיין זוהר חדש פ’ כי תשא זכור את יום השבת ברזא דברית וכו’:

אות ג

שם במאמר הנ”ל אות א’, צדקה היא בחינת הגלגלים רוצה לומר כי כמו שכל ההשפעות שבעולם נמשכין על ידי הכוכבים והגלגלים, כמו שאמרו רז”ל (בראשית רבה פרשה י) אין לך כל עשב מלמטה שאין לו כוכב ומזל מלמעלה וכו’, והם מקבלין מזה שלמעלה מהם עד שכולם מקבלים רק מחסד השם יתברך, בבחינת הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים וכמו שכתוב (תהלים קל”ו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, כמו כן צריכין בני אדם שלמטה להתנהג גם כן במדת החסד והרחמים וליתן צדקה, ועל ידי זה ממשיכין שפע אור החסד מלמעלה להכוכבים והגלגלים, שזה בחינת מה שכתוב אחר כך, כי הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע וכו’ היינו כנ”ל:

אות ד

שם באות ב’, להורות שאין שלימות להדעת שהוא התורה ואין שלימות להגלגלים אלא על ידי אמונה רוצה לומר כי עיקר מהלך הגלגלים הוא על ידי התורה כמו שכתוב (ירמיה ל”ג) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והתורה נקראת דעת כמו שאמרו רבותינו ז”ל וגם צדקה רחמי, העיקר הוא על ידי הדעת כמבואר באות א’, ועל כן נקראת התורה גם כן צדקה כמו שאמרו רז”ל, ועיקר שלימותן הוא על ידי אמונה כנ”ל:

אות ה

שם אות ו’, וכשנתגלה החסד וכו’, אזי הוא עושה נפשו”ת היינו שעושה נקודות לאותיות התורה וכו’ רוצה לומר כמו שמבואר לקמן, כי אותיות התורה הם פועלים, כי הם החיות של כל דבר וכו’, כי הם מנהיגים את העולם, אך האותיות עצמם הן כגולם ואין להם שום תנועה וחיות כי אם על ידי הנקודות שנעשין על ידי הכיסופין שהם בחינת אהבת חסד נמצא שעל ידי בחינת ברית, שעל ידי זה נתגלה החסד, שעל ידי זה נעשין הנקודות לאותיות התורה שכל הנהגת העולם על ידם, על ידי זה נעשין פעולות טובות בעולם:

אות ו

שם אות ט’, ומי שהוא במדריגת אברהם היינו בחינת בעל נפש וכו’ רוצה לומר כנ”ל שעל ידי בחינת אברהם שהוא בחינת אמונה ושמירת הברית על ידי זה עביד תולדין, בחינת (בראשית י”ב) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואחר כך מבאר שהוא עושה נקודות שהם בחינת נפשו”ת לאותיות התורה וכו’ נמצא שהוא בחינת בעל נפש, אזי בוודאי כל אכילותיו וסעודותיו בבחינת לחם הפנים, היינו כי מאיר בפרנסתו אור השגחת השם יתברך שהוא בחינת אור הפנים, שזה בחינת (בראשית י”ז) התהלך לפני וכו’ שזה נאמר לאברהם בשעה שנצטווה על מצוות מילה, כי ברית הוא בחינת שמש כידוע וכמובא בזוהר שמות י”ג: ועל כן נאמר אצל אברהם (שם י”ח) כחום היום ודרשו רז”ל (בבא מציעא פ”ו:) שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, וזה היה גם כן אחר שנימול, כי עכשיו מראה החמה עמוקה מן הצל, היינו שאור השגחת השם יתברך מוסתר ומכוסה בתוך דרך הטבע, בהנהגת המזלות והעכו”ם שהם תחת הכוכבים והמזלות, כמו שכתוב (דברים ד) אשר חלק ד’ אלקיך אותם לכל העמים, גדלה הצלחתם ויש להם פרנסה בריווח, וישראל נבזים ושפלים וניזונים מתמצית, ופרנסתם באה להם ביגיעות גדולות, וכל זאת הוא בחינת מראה החמה עמוקה מן הצל, שהצל של הנהגת הטבע והמזלות מסתיר אור השגחת השם יתברך, אף על פי שבאמת גם הטבע בעצמה מתנהגת בהשגחתו יתברך, אף על פי כן היא בבחינת צל ועל כן נקראים העכו”ם צל כמו שכתוב (ישעיה י”ח) צלצל כנפים כי הם מכסים אור השמש הוא אור השגחת השם יתברך, וזה רק מחמת שאור החמה אין מאיר בשלימות, ואין זה אלא מראה החמה מראה דייקא וכו’

אות ז

נראה לעניות דעתי דרוצה לומר מחמת שהנהגתו יתברך מלובש בבחינת מט”ט, שזה בחינת שמלכך נער, והוא בחינת ברית תתאה, בחינת (שמות כ”ג) כי שמי בקרבו שמו כשם רבו (סנהדרין ל”ח), ואף על פי כן הוא רק בחינת מראה החמה (ועיין מאמר אני ה’ הוא שמי סי’ י”א) וידוע כי הוא נקרא בעל כנפים, ועל כן משם נמשך ונשתלשל מה שנתלבש אור השגחתו יתברך בדרך הטבע בהנהגת המזלות שזה בחינת צלצל כנפים כנ”ל וידוע שמט”ט שלטנותיה בימי החול (ועיין סימן י”א הנ”ל), ובשבת נתגלה כביכול אור השגחת השם יתברך בעצמו וזה בחינת (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכו’ ודרשו רבותינו ז”ל (תענית ח) שמש בשבת וכו’, כי שבת הוא מבחינת ההנהגה שלעתיד, שאז עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מנרתיקה, שזה בחינת וזרחה לכם וכו’ שמש צדקה, אזי יתקיים ומרפא בכנפיה, היינו שלא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, שאז יתגלה אור פני ה’ ויתבטל הצל בבחינת (במדבר י”ד) סר צלם ועל כן על ידי שמירת הברית בשלימות, שזה בחינת ברית עילאה בחינת אור השמש ממש, שזה בחינת כחום היום דאברהם, על ידי זה כל הכוכבים ומזלות וכל העכו”ם שתחתיהם טורחים בשביל פרנסה של ישראל, בבחינת לחמנו הם סר צלם מעליהם, ואז האכילה בבחינת לחם הפנים כי מאיר בה אור פני ה’ ועל כן נקרא לחם הפנים לחם חם ביום הלקחו, ועל פי פשוטו רוצה לומר כי היה בו מעשה נסים שביום הלקחו היה חם כמו שנאפה עכשיו, וזה למעלה מהנהגת הטבע, שזה בעצמו בחינת כחום היום דאברהם שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, היינו שנתגלה אור השגחתו יתברך למעלה מדרך הטבע, שזה בחינת שהאיר אור השמש בלי לבוש ונרתיק

אות ח

וזה בחינת (תהלים ק”י) שב לימיני דרגיה דאברהם בחינת חסד שהוא ימין, עד אשית אויבך הדום לרגליך, כי הם טורחים בשביל פרנסתך, היינו כי על ידי החסד הזה שהוא בחינת אהבה והשתוקקות דקדושה, עושה נקודות טובות להאותיות ונצטרפין האותיות לעשו”ת פעולות טובות, ואז ממילא נכנעין כל הכוכבים ומזלות תחתיו, כי כולם מתנהגין רק על ידי אותיות התורה, והאותיות מתנהגין על ידי הנקודות, והנקודות נעשין על ידי הכיסופים טובים שלו, שהם בחינת אברהם בחינת חסד בחינת ימין כנ”ל, וכל זאת זוכין על ידי שמירת הברית ועל כן אמר לו השם יתברך לאברהם בשעה שנצטווה על המילה: התהלך לפני, היינו שיהיה הרגלין שלו על ידי זה בבחינת פנים, כי גם בפרנסתו שהוא בחינת רגלין יאיר בה אור פני ה’ כביכול, והיה תמים בחינת תמים תהיה עם ה’ אלקיך, שלא תצטרך לדרוש אחר כוכבים ומזלות כי תהיה למעלה מהם, כי עיקר קיומם ושלימותם תלוי בקיום האמונה התלויה בשמירת הברית, שזה בחינת (ירמיה ל”ג) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, המבואר בפנים לעיל אות ג’:

אות ט

שם, ולא יראו את פני ה’ ריקם ברגלים שאז נתגלין פני ה’ בחינת פנים וכו’ נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי הם נקראים רגלים מלשון רגלין, ונתגלין בהם אור פני ה’ כי הם ימים שנעשו בהם נסים לישראל למעלה מדרך הטבע, שזה בחינת התגלות פני ה’ כנ”ל נמצא שנמשך בזה בחינת התהלך לפני היינו שמאיר אור פני ה’ בבחינת רגלין, ואז מחוייב כל אחד מישראל לעלות ולראות את פני ה’, ונאמר אז (דברים ט”ז) ולא יראו פני ריקם, כי על ידי זה נתעלה ונתתקן כל פרנסתו ולחמו, בבחינת לחם הפנים ונראה לעניות דעתי שרימז בזה למה שאמרו רבותינו ז”ל (חגיגה דכ”ו) שמראין לעולי רגלים את הלחם הפנים שהוא לחם חם ביום הלקחו ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום, היינו כנ”ל כי בזה נתגלה שהשם יתברך מאיר עליהם אור השגחתו ואור פני ה’ יתברך למעלה מדרך הטבע וגם נראה לעניות דעתי שרימז בזה גם לענין הצדקה, כי עיקר החשיבות הצדקה הוא אמונה כמבואר בפנים באות א’, היינו כשנותן צדקה על ידי שמאמין בהשגחתו יתברך שכל הפרנסה נמשכת רק מאתו יתברך, כי הוא הנותן לו כח לעשו”ת חיל, על ידי זה נתתקן כל פרנסתו עד שהיא בבחינת לחם הפנים בחינת התהלך לפני הנ”ל, וזה בחינת שמש צדקה דייקא, כי על ידי צדקה ממשיכין גם כן בחינת התגלות אור השמש הנ”ל:

אות י

שם, כיון ששבת וי אבדה נפש וכו’ היינו כי שבת הוא בחינת ברית ובחינת אמונה, ועל ידי זה חסד מתגלה ואהבה והשתוקקות בחינת וי אבדה נפש, ועל ידי זה בעצמו נתהוה הנפש היתרה:

אות יא

שם, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קדושין מ) עיין ירושלמי פאה פ”א שאמרו רבותינו ז”ל שם על זה במה דברים אמורים בישראל וכו’ היינו כנ”ל, כי ישראל הם מאמינים ונמולים ועל ידי זוכין לאהבה וכיסופין דקדושה, וכשבא להם איזה מחשבה רעה היא רק מבחינת (קהלת ח) יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ועל כן אינו מצרפם למעשה כי אין המחשבה שלהם אבל בעכו”ם הוא להיפוך, כי הם רחוקים מאמונה וברית:

אות יב

שם, התפלה נקראת רגל רוצה לומר לענין עד אשית אויביך הדום לרגליך הנ”ל, היינו שיהיה נכנעין תחת התפלה שהיא בחינת רגל כי על זה נסדר סדר התפלה היינו להוציא הכיסופין על ידי הדיבור פה שעל ידי זה נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפועל, ועל ידי זה נצטיירין האותיות לעשו”ת פעולות טובות כנ”ל, ועל ידי זה כל הכוכבים והמזלות והעכו”ם אשר תחתיהם, נכנעין תחת זה האדם וטורחין בשבילו כנ”ל לענין לחם הפנים הנ”ל, עיין זוהר תרומה קנ”ה, ועל דא איקרי לחם הפנים דהא מזונא וסיפוקא דעלמא מאינון פנים עילאין קא אתיא וכו’, לחם הפנים מיכלא דאינון פנים וכו’ חום הוה מתקרב וחום הוה מתעדי מתמן, והא אוקמוה דכתיב (שמואל א כ”א) לחם חם ביום הלקחו:

אות יג